סדר ה׳ - העצמיות והמלחמה הפנימית

1
אורות הקודשחלק ג
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
מוסר הקודש
העצמיות והמלחמה הפנימית
שיעורים באורות הקודש:נכתב בחבורת לומדים,ישיבת עכו.
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2
תוכן
פסקהעז.העצמיותבקדש(עמודקטו)'...............................................................................3
פסקהעח.העצמיותהפנימית(עמודקטז)'..........................................................................11
פסקהעט.העצמיותבכנסתישראל(עמודקיז'-קיח)'.............................................................20
פסקהפ.העצמיותהנשגבה(עמודקיח)'...........................................................................33
פסקהפא.איידיעתהאפיהעצמי(עמודקיט)'....................................................................40
פסקהפב.הכרהעצמית(עמודקיט)'.................................................................................45
פסקהפג.עמדהעצמית(עמודקכ)'.................................................................................49
פסקהפד.תנועתההכרההעצמית(עמודקכא)'.................................................................56
פסקהפה.התרוממותלגדלההפנימית(עמודקכב)'............................................................61
פסקהפו.הגדולההפנימיתוחשבוןהנפש(עמודקכג'-קכד)'..................................................67
פסקהפז.התקוןוהנפילה(עמודקכה)'.............................................................................82
פסקהפח.האפיהקבועוהמתנודד(עמודקכו'-קכז)'............................................................88
פסקהפט.ההתקשרותונתיבהחיים(עמודקכז'-קכח)'.......................................................96
פסקהצ.דרךהטובוהרע(עמודקכט)'............................................................................106
פסקהצא.התכונההעליונהוהתחתונה(עמודקל'-קלא)'....................................................112
פסקהצב.המלחמהבעולםובנפש(עמודקלא)'................................................................122
פסקהצג.מלחמתהשכלוהצללים(עמודקלב'-קלד)'.........................................................127
פסקהצד.שניותהנפשותוהרוחות(עמודקלה'-קלו)'.........................................................144
פסקהצה.עצמיותוגאלהמחבוטהקבר(עמודקלז'-קלח)'..................................................158
פסקהצו.השםהעצמיוההתחדשות(עמודקלט)'..............................................................174
פסקהצז.בקשתהאניהעצמי(עמודקמ'-קמא)'...............................................................183
פסקהצח.התעלותלאחדותולחרות(עמודקמא'-קמב)'.....................................................194
פסקהצט.'הטבעיותוהחרות(עמודקמג)'.......................................................................205
פסקהק.התםהפנימי(עמודקמג)'................................................................................213

3
פסקה עז.העצמיות בקדש1
(עמוד קטו')
רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש
אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית
.
אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמי,
ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי,
חיצונית, דחיפה אם כי
הגשמיות הפעולות את המנענעת והרוחניות.
ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש,
ומושפעים ממנו כל הדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם
חיים כלכם
היום.
נושא הפסקה-עצמיות אמיתית יכולה להיות רק בקודש ולא בחול.
ביאור הפסקה-
רק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש
אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית-הרב מבאר שרק ענייני קדושה הם עומדים
בעצמיותם. היינו הקדושה הקיימת בהם היאהנותנת להם את החיות
האישית מצד עצמם לא בגלל סיבה חיצונית.
הקודש מצד אחד יכול להופיע באדם הפרטי, ומאידך יכול להופיע בכלל
העולם. לכן הרב מדגיש שדבריו מכוונים על הופעת הקודש, האישית
והעולמית. היינו אצל האדם הפרטי ואצל כלל העולם.
תכנים המבטאים קדושה יש להם אופי, היינו התנהגות עצמית. בכל שאר
התהליכים המתנהלים בעולם, אם זה תהליכים של ענייני חול, אם זה
תהליכים הבאים לגלות תאוות וכדומה,גילוי האופי שלהם הוא לא עצמי.
בכל הדברים הנמצאים חוץ לקדושה ההופעות שלהם מופיעות לא בגלל
הדבר הפנימי אלא מסיבות חיצוניות.
בענייניקדושה לא רק ההתנהגות היינו האופי החיצוני הוא עצמאי, אלא
גם עצם החיים. היינו עצם השורש ממנו נובעת הפעולה גם השורש הוא
מבטא אתשורש החיים הפנימי.
1מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה לט'.

4
דוגמא: אדם שמקיים מצוה, או קהילה שמקדמת מגמה רוחנית, הסיבה
הרוחנית הגורמת לאותו אדם או לאותה קהילה לעשות את הפעולה,
הסיבה עצמה היא עצמאית. היינו זה לא דבר חיצוני שנצרך בגלל דברים
שחוץ לאדם או בגלל דברים שאינם קשורים למהות העולם. אלא בכל
ענייני קדושה עצם הקדושה היא הסיבה העומדת בפני עצמה למה לעשות
את הדבר.
הסבר נוסף למהות העצמיות הפנימית אפשר לראות באורות התשובה.
אורות התשובה פרק טו' פסקה י.
-
כששוכחים את
מהות הנשמה העצמית
, כשמסיחים דעה מלהסתכל
בתוכיות
החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מ
עורבב ומסופק.
והתשובה הראשית, שהיא
מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב
האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל ,
האלהים, אל
נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.
ודבר
זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין
בתקון כל הה
ויה
כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה.
ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד'
ואת עצמה היא אינה מכוננת
לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה
את שם
ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם
והעם,
העולם וכל העולמים, ההויה כולה,
אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של
משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו
ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה.
וממקור התשובה
הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה.
בפסקה זאתהרב מסביר שמהות התשובה היא החזרה אל המהות
האישית. היינו ההכרה שהתשובה היא לחזור אל העצמיות. מטרת החזרה
אל הקב"ה היא להכיר כיצד כל הקדושה היא מבטאת את מהותו
העצמאיתשל האדם.
אפשר להביא מכאן הוראה מעשית:
תשובה שהיא בלי הפנמה,היא תשובה של רמיה. תשובה שהאדם או
העולם מרגישים ניכור אל התשובה, היא תשובה שאיננה אמיתית.תשובה
כזאת היא מבטאת רקאמירה חיצונית כאילו אנחנו קוראים בשם ה', אבל
אנחנו לא נמצאים שם.
הרב בשמונה קבצים מרחיב מה ההרגשה הנוצרת לאדם המחפש את
העצמיות של העולם.

5
שמונה קבצים קובץ א' פסקה קפא.
-
אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן
החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים.
הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. התבונן
בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה,
שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי
בה.
דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך
, ושל כל הוגה
וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את
פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך העלה
אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, ה
רחיבה לכל סרעפותיה, לכל
אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם
מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות,
המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור
בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים
אביר
ים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.
לפי דברי הרב האדם צריך להתרגל לראות את המציאות לא בצורה
חיצונית, אלא לגלות את שורש החיות האלוקית הנמצאת בעולם. לפי דברי
הרב כאן מתבאר שהקדושה העצמית היא לא רק כח שבא לידי ביטוי
במצוות ובתורה, אלא זה הכחהמגלה את האלוקות הנמצאת בכל הטבע
כולו. על ידי שהאדם מכיר את הכח העצמי הקיים במציאות האדם מצליח
להתרומם.
אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמ
י-בכל
ענייני חול הסיבה שהאדם עושה את הדבר לא בגלל עצם הדבר אלא בגלל
הכרח חיצוני. ההתנהגות של האדם בענייני חול נוצרת בגלל הכרח חיצוני.
הרב מוסיף אם בענייני חול אין עצמיות קל וחומר ענייני רע זה ודאי לא
קשור לשורש החיים. ענייני חול יכולים בסיטואציהמסוימתלהתקשר אל
הקדושה, אבל ענייני רע וטומאה אין להם כלל שייכות אל עצמיות החיים.
כל הקשר של הרע אל החיים זה בצורה חיצונית בגלל סיבות חיצוניות
האדם נופל.
דוגמא: אדם שהולך לעבודה בשביל להביא פרנסה לביתו זה בסופו של דבר
עניין חיצוני, הוא עושה את העבודה בגלל הכרחחיצוני. חברהמסוימת
שמפתחת מוצר חומרי בשביל לקדם את העולם, המטרה של המוצר היא
לא מטרה בפני עצמה, אלא המטרה של הפיתוח היא בשביל אפשר על ידי
המוצרלהרוויחדברים אחרים. אם כן יוצא שכל עיסוק חומרי פיזי עצם
העיסוק הוא לא המטרה אלא המטרה היא היכולת של האדם שעל ידי
הפיתוח או העיסוק יוכל לעשות משהו אחר.

6
דוגמא נוספת, אדם אוכל ארוחת בוקר, אין מטרה באכילה, אלא המטרה
באכילה היא בשביל שהוא יוכל לפעול באותו יום שיהיה לו כח.ועדייןמה
המטרה של האדם שיהיה לו כח, למה האדם רוצה כח, אם המטרה היא
חומרית זה עדיין לא העיקר. אםהמטרה שיהיה לו כח בשביל שהוא יוכל
לעבוד. עדיין זה לא סיבה עצמית, שהרי הסיבה לעבוד היא בשביל כסף
שזה עדיין לא עצמאי. השלב בו האדם יגיע לעצמיות זה רק בשלב בו יתברר
שהוא הולך אל הקדושה. ברגע שאדם מכניס לשיקולים שלו את הקדושה
מתברר שהוא עוסק בשורש החיים. עצם הקדושה היא הדבר העצמאי הוא
נותן את הסיבה בפני עצמו.
ברגע שמגיעים אל הקדושה לא צריך לתלות את הקדושה בסיבה נוספת.
אומנם לפעמים האדם מתעסק בקדושה בשביל סיבה אחרת, אפילו אם
זאת סיבה חשובה. דוג' אדם לומד תורה בשביל שהוא יוכל לדעת הלכות,
אומנם זאת סיבה חשובה, אבל זה עדיין לא לשמה, זה עדיין לא עצמאי.
אדם צריך ללמוד תורה כיון שהמפגש עם התורה בעולם הוא עצמו הדבר
החשוב.
חיזוק להבנה זאת אפשר לדרוש על המשנה במסכת אבות.
במשנה במסכת אבות (ד' ב') אומרת
-
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה
שמצוה גוררת מ
צוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:
הרבה דנו הפרשנים מה הכוונה שכר מצוה מצוה, שכר עברה עברה. אפשר
לפי דברינו כאן להסביר שכר מצוה מצוה, היינו עצם המצווה זה עצמו
המטרה. זה בפני עצמו מספיק אין צריך לתלות את עשיית המצווה
ברווחים אחרים. וכןשכר עבירה עבירה, היינו הפגם של העבירה זה עצם
הפגם הרוחני שקורה בעבירה בלי קשר לסיבות אחרות.
ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי-הרב מבאר שענייני החול
מבחינת עצמם אין להם מהות, כל המהות של החול הוא רק בגלל דברים
חיצוניים. יש כאןתובנה עמוקה, בתובנה זאת האדם מכירשכלעיסוקיו
שהוא עוסק רוב שעות היום אין להם ערך עצמאי, כל עיסוקי החול זה רק
בגלל שהם יכולים להביא לידי דברים אחרים.
הרב מדבר כאןגםעל התאוה, ויש כאן חידוש, הרבה אנשים שיש להם
תאווה, לכאורה כל המטרה שלהם היא עצם התאווה. לדוגמא: אדם
המתאווהלסיגריה, בפשטות אפשר להגיד שהתאווה האי עצמית, היינו
שהוא רוצה סיגריה בשביל הסיגריה.בכל זאת הרב מחדש שגם התאווה
לסיגריה היא נוצרה בגלל דברים חיצוניים,לא בגלל שהוא באמת רוצה אץ

7
הסיגריה.לפעמים הסיבה שאדם מעשן בגלל שה'חברה' הסביבה בה הוא
חי מעודדת שימוש בסיגריה.
דוגמאנוספת:התאווה לכסף, בסופו של דבר התאווה הזאת נוצרה בגלל
דברים חיצוניים שהחברה מחנכת שכסף זה דבר חשוב, ממילא החינוך
החיצוני הזה גורם שהאדם מתאווה לתאווה הזאת.הבעיה שלאחר
שהאדם מרגיש חיבור לתאווה הזאת הוא חושב ומרגיש כאילו התאווה
הזאת היא עומדתבפני עצמה.
חיצונית, דחיפה אם כי
הגשמיות הפעולות את המנענעת והרוחניות-בענייני חומר הכל נעשה לא בגלל עצמותו של האדם. כל
העשייהבגלל משהו שדוחף מבחוץ. הרב מרחיבשהעשייההחומרית יכולה
לבוא לידי ביטוי בפעולות גשמיות, אבל גם בפעולות רוחניות. גם דעות
רוחניות, גם השקפות עולם חילוניות למרות שנראה שהם יכולים להיות
מטרה בפני עצמה, בסופו של דבר מה שהוליד את אותה מטרה זה הדחיפה
החיצונית.
בחסידות ובקבלה מתארים את הרע ואת העיסוק בענייני החומר כקליפה.
מהותה של הקליפה היא חיצונית. היא לא עיקר הפרי. וכ"כ בעל התניא.
תניא
ליקוטי אמרים פרק ו
-
אבל כל מה שאינו בטל אצלו ית' אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו אינו
מקבל חיות מקדושתו של הקדוש ברוך הוא מבחי' פנימית הקדושה
ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה אלא מבחי
' אחוריים שיורדים
ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה
ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר
מיעוט
עד שיכול להתצמצם ולהתלבש
בבחי' גלות
2
תוך אותו דבר הנפרד
להחיותו
ולקיימו מאין ליש שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה
מקודם שנברא ולכן נקרא עולם הזה ומלואו
עולם הקליפות וסטרא
אחרא
...
אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות זו למטה מזו
2החטאים ועולם החומר נקרא גם בשם גלות, גלות מבטאת מציאות בה האדם לא חי
בצורתו העצמאית והמקורית.

8
המדרגה התחתונה היא שלש קליפו' הטמאות ורעות לגמרי ואין
בהם טוב כלל
...3
בדברי בעל התניא אנחנורואים שהוא מכנה את ענייני החומר בכינוי של
קליפה. הגדרת הקליפה היא דבר שאינו עיקר הפרי. היינו הדבר הטפל אל
הפרי. קליפה נוצרה לא בשביל עצמה אלא בשביל משהו חיצוני אחר.
כמו כן קליפה היא תמיד נמצאת חוץ לפרי לבטא את החיסרוןשלה, שהיא
לא יכולה להיות שורש הדבר.השורש ממנו נוצרו הקליפות זה האופציה
לא להיות דבוק בה'. היינו כל מה שהוא נפרד מהאלוקות הוא חיצוני, הוא
לא עצם החיים.
דברי בעל התניא מתאימים לפסקה שלנו,כל מה שהוא לא שייך אל
הקדושה הוא לא יכול להיות עצם החיים.
ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש-כבר ראינו
בתחילת הפסקה שרק הקדושה היא נובעת מהעצמיות של האדם. בחלק
זה של הפסקה הרב מוסיף חידוש שבשורש גם התאווה והחשק החיצוניים
שורשם הפנימי הוא מקושר אל הקדושה.
בפשטות החשק והתאווהמשתייכיםלענייני חומר או לענייני עבירה. אבל
הרב מבאר שגם התאוותוהחשק שהםדברים נמוכים יש להם אפשרות
להיות תאוות בעלי עצמיות של קדושה.
ההכרה ששורש התאווה יש לו קשר אל הקדושה, גורמת יכולת לאדם
לחזור בתשובה בצורה נכונה. אדם שיש לו כוחות תאווה יכול להתבונן מה
3בפרק זה בעל התניא מדבר על הקליפות הטמאות, אבל פרק אחרי זה בעל התניא מתעסק
בכל ענייני החומר שהם גם נקראים קליפה, אבל זאת קליפת נוגה שהיא כביכול יכולה
להצטרף אלהקדושה.
תניא ליקוטי אמרים פרק ז
-
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל
ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל
הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה
בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות
לא תעשה
וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפי'
הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את
ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה והכל
כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השני
ת שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה
רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק
מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל
כמ"ש לעיל] והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת
הקדושה ולכן פעמי
ם שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות ...

9
השורש של רצונות אלו. אדם שיתבונן בשורש כוחות אלו יגלה ששורש
הכוחות הקיימים בו יש להם קישור אל הקדושה. מתוך אותה התבוננות
האדם יפנה את התאווה כולה לקדושה.יכולה להיות מציאות שהאדם יש
לו חשק של קדושה.
הביטוי שלתאווהקדושה,היא גורמת עצמיות. על ידי כאם אותו שורש
ישפיע לא רק על התאווה אלא גם על האופי ועל ההתנהגות של האדם.
ומו
שפעים ממנו כל הדבקים בו-כיון שהקב"ה הוא שורש הבריאה
ממנו נוצרה כל הבריאה. הקב"ה הוא מסובב את הכל ממילא הקישור אל
הקב"ה הוא הקישור אל שורש החיים. אין סיבה שיצרה את הקב"ה, היינו
את הקב"ה אף מציאות לא מכריחה, אלא הקב"ה מסובב את כל העולמים
ולא מסובב משום דבר.על כן מי שדבק בקב"ה מי שדבק בקדושה הוא
מושפע מאותו כח שלא מושפע משום דבר. לכן שורש העצמיות נובעת מן
הקדושה מן הקישור אל הקב"ה.
ואתם הדבקים בד' אלהיכם
חיים כלכם היום-סיום דבריו של הרב
לקוחים מהפסוק בספר דברים.
דברים פרק ד פסוק ד
-ַוְאַתֶּם ֙ הַדְבֵקִ֔ים ביקוָ֖ק אֱֹלהֵיכֶֶּ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְכֶָּ֖ם הַיּֽום:
מבואר כאןששורש הדבקות יוצר את החיים. החיים האמיתיים של האדם
לא מגיעים על ידי פעולות של חול. שורש החיים נוצר על ידי הקדושה.
להבדיל אותם אנשים שאומרים שהם הולכים לטייל או להתענג בשביל
לעשות חיים, הם טועיםלכאורה זה ההפך מן החיים. דבר זה בא לידי
ביטוי במאמר חז"ל.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח עמוד ב
-
בן איש חי, אטו כולי עלמא בני מתי נינהו
? אלא, בן איש חי
-
שאפילו במיתתו קרוי חי; ... והמתים אינם יודעים מאומה
-
אלו רשעים
שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: ואתה חלל רשע נשיא ישראל.
לפי גמרא זאת מתבאר שרק צדיקים נקראים חיים. לעומת זאת הרשעים
אינם מקראים חיים. כביכול רשעים החיים בתוך העולם אי אפשר להחיל
עליהם את השם חיים. רק מבחינה פיזית חיצונית רואים אותם זזים
וחיים, אבל באמת אין עליהם עצמות שם של חיים.
בשמונה קבצים הרב מסביר את מעלת החיים של הצדיקים, וכך כותב
הרב.

10
שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רמא.
-
המוכשר להסתכלות הנסתר, חי הוא באמונת הנסתר, והגלוי אצלו
הוא רק הזדרחות כהה מהנסתר, המאיר בברק השכלתו הגדולה.
וההשכלה הנסתרת היא מיוחדת בכל אדם בצורה מיוחדת לו, היא
מאוגדת עם העצמיות המיוחדת, שאינה נשנית ונכפלת בשום אופן,
ואינה נמסרת בשום הגה והסברה. יהיו לך לבדך. וצדיק באמונתו,
שלו דוקא, יחיה.
בפסקה זאת הרב מסביר עד כמה הצדיק הוא מאוחד עם העצמיות שלו,
שאותה עצמיות של חיים אינה יכולה להימסר לחברו בשום צורה.
ההכרה שעצם החיים שייך רק בקדושה מופיע גם בדברי הרב בהקדמתו
לשבת הארץ, על ידי זה מסביר הרב את הצורך בשביתת השבת ובשנת
השמיטה4.
בדברי הרב מתחדש חידוש נוסף, הרב הנזיר הכניס את הפסקה הזאת לתוך
'מוסר הקודש'. הרב הנזיר הבין שמטרת מוסר הקודש הוא להגיע אל
הקדושה. אי אפשר לתת משמעות למוסר אם המוסר הוא רק מוסר שקשור
לענייני חול.
וכן כתב הרב לעיל בפסקה כט'5. שם מבאר הרב שמטרת כל המוסרהוא
להישתל בבית ה' היינו להיות דבק בה'.
4
הקדמה לשבת הארץ
-
טבע הנשמה הכללית של כנסת ישראל הוא אלקיותה... סגולת האומה
-
הטוב האלקי
הטבוע בקרבה, סדר העולם ... אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפועל.
חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של
הנשמה
האלקית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית
השולטת... היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים, בכל שבת ... יום קדוש אשר
בו תתגלה נטית האומה, הנטיה של החיים האלקיים כמו שהם ...
5
אורות הקודש חלק ג' פסקה כט'.
-
... וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם,
מכוון הוא למטרתה העליונה
של גאולת הרצון,
והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד',
לשא ענף ופרי,
ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד
באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון
הכללי, שהוא אור ד' וכבודו,
אשר בנשמת היקו
ם כולו.

11
פסקה עח.העצמיות הפנימית6
(עמוד קטז')
כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם,
אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית
ברזי תורה, מעלמא
היא שתוצאותיה גדולה, ובקדושה דחירו,
התדירית, הדבקות
כתרין ריעין דלא מתפרשין,
לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן
לזמן, שזה מספיק רק לטהרה
חיצונית, בשעה
שהפנימיות לא
נפגמה.
ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי
רזי תורה,
הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית,
שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל,
דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו
משיח ד'.
גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות,
ושם שבים ב
תשובה, כדי להוציא את האור מתוך החושך, שזהו
האור היותר גנוז, וטועמים מרירות פנימית מאד, בהשגה של
עבדות שאין בה משום חירות גלוי, כי אם חרדה וקדרות,
אבל בתוכה אור עליון מאיר בחסד של אהבה מסותרת,
שעתיד להגלות גודל אורו בשיבת ציון.
נושא הפסקה-החזרה לעצמיות הפנימית של האדם, תלויה ברזי תורה
ובארץ ישראל.
כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם-בפסקההקודמת הרב
ביאר מה נחשב העצמיות האמיתית של העולם, כאן הפסקה הרב מבאר
מה לעשות במקרה בוהעצמיות נפגמה.
כמו שראינו בפסקה קודמת שישנו בעולם כח שנקרא העצמיות של האדם
ושל העולם. הרבה פעמים האדם או העולם מתעסקים בדברים שהם
חיצוניים אליהם. מתוך עיסוק בדברים החיצונים נגרם מצב בו האדם כבר
לא מצליח בעצמו לעסוק בשורש הפנימי. פתאום מתגלהשהאדםוהעולם
לא יודעיםמה הוא הכח העצמי הקיים בעולם.
6פסקה זאת יש2חלקים. מקור הפסקאות שמונה קבצים, בקובץ ו' פסקה רכה'-רכו'.

12
התעמקות ידי על אם כי תיקון לידי להחזירה אפשר אי
פנימית
ברזי תורה-כדי לחזור אל העצמיות יש צורך ברזי תורה. מהותם
של רזי תורה זה היכולת לגלות את הקב"ה בתוך המציאות. על ידי ראיית
הקב"ה בתוך הטבע זה מוביל את האדם לעצמיות. כשאדם חי בצורה
כזאת הוא מגלה שכל החיים שלו יכולים להיות קשורים אל הקדושה.
תורת הקבלה מתחילה משורש המציאות ויורדת אל העולם הזה. רזי
התורה מסוגלים לרדת לכל המקומות אפילו המקומות הנמוכים. לכן על
ידי רזי תורה מתגלה כיצד אפשר לחזור אל העצמיות.
עניין זה מבואר גם באורות התורה פרק י'.
אורות התורה פרק י' פסקה א.
-
מתי הוא טוב ללמוד סתרי תורה, כשהתשוקה
הפנימית של קרבת ד' היא חזקה, מתעלה ומתגברת, עד
שלא תתן מנוח לנפש, ואינה משביעה את חפצה בשום תכן
רוחני וקדוש שבעולם, כי אם עם ההגיון הפנימי המדבר ברזי
עולם. זאת היא התכונה של עסק בתורה לשמה, שעל זה
שנינו וכל העוסק בתורה
הרי זה מתעלה.
לפי פסקה זאת מתבאר שהאדם צריך ללמוד סתרי תורה כשהוא מרגיש
שאין לו שובע פנימי. ישנה מציאות בה האדם מרגיש שהתורה שהוא לומד
היא לא משביע אותו, כביכול הוא מרגיש שכל העיסוק סביבו הוא חיצוני.
הפתרון הוא לימוד סתרי תורה, הלימוד הזה הוא עוסק בשורש7.
מעלמא דחירו-העצמיות יש לה יכולת לבטא את החירות. אדם או עולם
שאינו עצמאי לעצמו הוא לא חירותי. אדם שמנהל את החיים שלו לפי
7הקשר בין תיקונו המוסרי של האדם ללימוד הקבלה נמצא גם בהקדמת הרב למוסר אביך
וכך כותב הרב.
מוסר אביך הקדמה פסקה ב'
-
אלה המה סדרי הדברים שעליהם ראוי לסדר עיוניו להועיל לעצמו
ולזולתו ...
ה.-
ועוסקי', יודעי' בהצלחת מציאותה, בהכרח הקבלה, חכמת באמתת
בתועלתה
הכללית ושהיא מתרוממת מעל כל חכמה ומתנשאת מכל ידיעה, הכרח
העסק בה לאנשי
סגולה בטהרת לב ושמחה טהורה והצנע לכת, למען דעת את ד'
ולדבקה בו יתעלה.
בפסקה זאת רואים שהרב כהקדמה ללימוד מוסר כתב שיש צורך לאדם לעיין בחשיבות
ואמיתיות של חכמת הקבלה, כהקדמה להתקדמות המוסרית של האדם.

13
דברים חיצונים הוא נקרא עבד. על ידי תורת הסוד האדם מגלה מה
העצמיות שלו, ועל ידי זה האדם זוכה לחירות.
עלמא דחירו זה ביטוי לתיקון המושלם של העולם. כשהעולם יגיע לתיקון
זה יתבטא ביובל. היובל העתידי הוא מגלם את החירות, לכן עם ישראל
כשעושה יובל הוא משחרר את העבדים. שחרור העבדים מבטא את הצפיה
ליובל המוחלט בו כל העולם כולו כבר לא יהיה משועבד.
הקשר בין חירות לעצמיות מובא גם בעולת ראיה, וכך כותב הרב.
עולת ראיה ח"ב עמ' רפח'
-
מרור. המצה היא זכר לחירות, שיסודה היא ההכרה שכל דרך ד'
כתורה היא תולדה נאמה מכוונת לפי אמתת טב
עיותנו הכללית, מצד
כללות כנסת ישראל, ע"כ החירות האמיתי הוא להתפתח ע"פ הטבע
הפנימי בלא עירוב יסודות זרים המעיקים...
לפי פסקה זאת מהותה של המצה להחזיר אותנו אל הטבעיות, אותה
טבעיות מתבטאת בחירות, לכן המצה מבטאת את החירות הקיימת בפסח.
ובקדושה גדולה, שתוצאותיה
היא
הדבקות התדירית-לימוד רזי
תורה מצריך קדושה גדולה. בלימוד תורה רגיל הקדושה יכולה להגיע
כשלב ב'. בלימוד נסתר צריך לגשת ללימוד עם קדושה גדולה. להגיע עם
כוונות אמיתיות לשמה וכדומה.
התוצאה בלימוד הסוד זה הדבקות התדירה. אדם יכול מידי פעם להרגיש
חיבור אל הקב"ה. אבל בלימוד רזי תורה מתגלה שהאדם יכול להתחבר
בכל רגע לקב"ה. תורת הקבלה שמחנכת אותנו להכיר את הקב"ה בתוך
המציאות. על ידי עיסוק בתורת הסוד מתגלה כיצד בכל העולם יש בשורשו
אור אלוקי. אם כן בכל רגע כשאדם חי בעולם הוא יכול להתחבר אל
הקב"ה דרך האור הנמצא בתוך המציאות.
כתרין ריעין דלא מתפרשין-הרב מכנה את הדבקות הקבועהבביטוי
המופיע בתורת הקבלה. פירושו המילולי של הביטוי הזה הוא, כשני חברים
שאינם עוזבים זה את זה. הדבקות המלאה היא דבקות קבועה.
בקבלה הביטוי הזה מכנה את ספירת החכמה והבינה, שהם כנגד אבא
ואמא. היינו אבא ואמא כלפי הילד שלהם הם תמיד נחשבים אחד. היינו
אצל הבן אבא ואמא תמיד מאוחדים כיון שהם יצרו את גופו של הבן.

14
בפסוקנאמר והיו לבשר אחד8,הפרשנים דנו מה הכוונה בשר אחד, היכן
מצאנו שהבעל והאשה הם בשר אחד. רש"י9פירש הכוונה לוולד. ישצד
מסויםשאבא ואמא כלפי הילד נחשבים כמו דבר אחד שמעולם לא מפסיק
את החיבור.לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק
לטהרה
חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה-הרבמתאראת
הדבקות הקבועה עם הקב"ה כדבקות תדירית. זאת המטרהשל האדם
הפרטי, ושל כלל הבריאה. ברגע שהדבקות היא לא קבוע ממילא מוכח שיש
כאן משהו שהוא מסתיר, משהו שגורם העלמה. ברגע שיש דבקות שאינה
תדירית מוכח שיש כאן דבקות לא שלמה.
דבקות שהיא ארעית היא לא יכולה לפעול טהרה אמיתית. היא מספיקה
רק בצורה זמנית.גם בצורה הזמניתהדבקותלא פועלת בפנים, אלאהיא
פועלת רק בחוץ. עצם זה שהדבקות יכולה להיפסק מוכח שהדבקות לא
הגיע אל הנשמה. עצם הנשמה היא דבר פנימי, הנשמה היא מחוברת אל
הקב"ה. אדם שמצליח להתחבר אל הנשמה אל העצמיות הוא יכול להגיע
לדבקות הקבועה. אבל מי שאינו בדרגה הזאת ממילא הדבקות הרגעית
והזמנית שלו היא דבקות שיכולה להגיע רק למעלה של דבקות חיצונית.
ונמצא שפגמי הברית-ברית מבטאת חיבור מוחלט של האדם למציאות
איתה הוא כורת ברית. כשאדם מתחתן הוא כורת ברית עם אשתו. מהותה
של הברית היא הדבקות התדירית.
פגם הברית מבטא מציאות בה האדם לא שומר את הברית לאשתו. הפגם
הזה מבטא זמנים בהם אדם כביכול מתנתק מן הקשר אל אשתו. אם כן
פגם ברית פירושו ניתוק של הדבקות התדירית. ממילא כמו שיש פגם ברית
כלפי האשה, יש פגם ברית כלפי הקב"ה, שגם הוא כרת איתנו ברית.
וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי
רזי תורה-הרב תולהאת הגאולה
בגילוי רזי תורה. בתחילת הפסקה הרב הסביר שעל ידי רזי התורה האדם
חוזר אל העצמיות שלו. גאולה במהותה היא מציאות בה האדם עושה את
8
בראשית פרק ב פסוק כד
-
עַל־כֵן ֙ יַּֽעֲזב־אִ֔י ׁש אֶּת־אבָ֖יו וְאֶּת־אמֶ֑ו וְדבַַ֣ק בְאׁשְתִ֔ו וְהי ָּ֖ו לְבשִּ֥ר אֶּחּֽד:
9
רש"י בראשית פרק ב פסוק כד
-
לבשר אחד
-
הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

15
המעשים הטבעיים והעצמאיים לו. אם כן כדי להביא גאולה הדרך עוברת
דרך לימוד תורת הסוד.
הקדמת בעל הסולם לספר הזוהר אות סט'.
-
.
.. הרי לעיניך שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר
ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני
ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה
מטה
מט
ה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
שמתעורר רצון הנעלם, שבא
בסימן טוב, בכנסת ישראל,
דוד מלך
ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'-תורת הסוד מחזירה לאדם את
רצונו הפנימי. הרצון הפנימי העצמי הוא נעלם בתוך ההעלמה הקיימת
בעולם. על ידי לימוד תורת הקבלה האדם חוזר ומעורר את הרצון השורשי
ממנו העולם נברא. הרצון העצמי הקיים בשורשהעולם והוא הדבקות
בקב"ה.
הרב מקשר את גילוי הרצון הזה מה שאנחנו אומרים בקידוש לבנה.
בקידוש לבנה אנחנו מחברים בין המשפט סימן טוב לבין דוד מלך ישראל
חי וקיים.
מקור משפט זה מופיע בגמ' מסכת ראש השנה.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד א
-
אמר ליה רבי לרבי חייא
: זיל לעין טב וקדשיה לירחא, ושלח לי
סימנא: דוד מלך ישראל חי וקים.
גמרא זאת מתארת מציאות בה רוצים להודיע כל קדוש החודש בדרך של
רמז, בדרך שאינה גלויה. השיטה שהגמ' מביאה לרמוז על קידוש החודש
זה על ידי המשפט דוד מלך ישראל חי וקיים.
הרב לוקח את המשפט המופיע במסכת ראש השנה מחבר אותו לסימן
הטוב שמתגלה בשמחה בהתחדשות הלבנה.
לחזור ישראל כנסת של האפשרות את מבטאת הלבנה התחדשות
ולהתחדש. כנסת ישראל נמשלה ללבנה, לכן כשמקדשים את החודש
שמחים על התקווה הגדולה שאפשר להתחדש עם הלבנה. הביטוי של אותה
תקווה מגיע על ידי הזכרת דוד המלך. מהות הזכרת דוד המלך היא בשביל
להזכיר את המשיח שהוא מצאצאיו של דוד.
לכן הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה בפסוק המתאר את מעלתו של
המשיח, כפי שמופיע במגילת איכה.

16
איכה פרק ד פסוק כ
-
רּ֤וח ַ אַפֵ֙ינ ּו֙ מְׁש ַ֣יח ַ יְקוִ֔ק
נ לְכַָ֖ד בׁשְחיתותֶ֑ם אֲׁשֶַּ֣ר אמִַ֔רְנ ּו בְצ לָ֖ו נּֽחְיִֶּּ֥ה
בַּגויּֽם: ס
המשיח הוא מבטא את הטבעיות הפנימית שלנו. כולו שת המשיח להכיר
את הרוח המתאים לנו.
גולין לחוץ לארץ על ידי פגמים של הפנימיות-כמו שראינו בתחילת
הפסקה שיסוד הגאולה תלוי בגילוי הרזים. ממילא ניתן להבין להיפך,
הגלות והמשכת הגלות נגרמת על ידי פגמי הפנימיות. היינו התרחקות מן
העצמיות של האדם. ההתרחקות הזאת נגרמת כשהעולם מתרחק מגילוי
סודות התורה.
ושם שבים בתשובה
, כדי להוציא את האור מתוך החושך
-הגלות
יוצרת תיקון. אור היוצא מתוך חושך הואאור יותר גדול, כלשון הפסוק
'כיתרון האור מן החושך'10. היינו מתוך ההחשכה האדם מכיר יותר טוב
את האור. בלילה הנר מאיר יותר חזק מההארה הקיימת ביום. לכן תפקיד
הגלות לגלות את האור בצורה יותר גדולה.
על היתרון של האור היוצא דווקא מן החושך, כותב בעל התניא כדי
להסביר את המלחמה מול התאוות. וכך כותב בעל התניא.
תניא לי
קוטי אמרים פרק מ
ט
-
...
ותכלית כל הצמצומים הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי
ולאכפייא לס"א ולהיות יתרון האור מן החושך בהעלות האדם את
נפשו האלהית והחיונית ולבושיה וכל כחות הגוף כולן לה' לבדו כנ"ל
באריכות. כי זה תכלית השתלשלות העולמות.
..
היינו כבוד ה' מתגלה בצורהיותר משוכללת דווקא כשיש העלמה והסתר.
דווקא כשיש חושך מגלים יותר את הכוח הגדול של האור.
שזהו
האור היותר גנוז-האור המתגלה בגלות, כיון שהוא מתגלה מתוך
החושך, לכן הוא שייך לאור היותר עליון, זה האור הגנוז. היינו האור
10קהלת פרק ב פסוק יג
-וְראִ֧יתי אִ֔נ י ׁשֶּי ִֵּׁ֥ש יתְר֛ון לַּֽחכְמ ָ֖ה מן־הַסכְלֶּ֑ות כּֽיתְרִּ֥ון האָ֖ור מן־הַחּֽׁשְֶּך:
יש להעיר שפשט פסוק רק בא להסביר מן ההבדל ביןחכמה לסכלות כמו אור וחושך, אבל
על דרך הדרוש דרשו חז"ל שאור מחושך הוא אור יותר גדול מסתם אור.

17
השייך אל תורת הסוד.
וטועמים מרירות פנימית מ
אד, בהשגה של
עבדות שאין בה משום
חירות גלוי-בזמן הגלות האדם מרגיש היטב את המרירות. הסיבה
שישנה מרירות כיון שהאדם מרגיש שיעבוד, האדם מרגיש שהוא לא מבטא
את העצמיות שלו. מהותה של הגלות איבוד העצמיות הטבעית של האדם
ושל האומה11.
כי אם חרדה וקדרות-כשאדם נמצאבחרדה זה מוכיח שישנה מציאות
חיצונית החוסמת אותו. חרדה זה דבר שאיננו אמיתי, פחד זה כח חיצוני
המשבית את הטבעיות של האדם. לכן אדם הנמצא בחרדה מרגיש קדרות
ועצבות. אדם כזה מרגיש שהוא נמצא בעבדות.
אבל בתוכה אור עליון מאיר בחסד של אהבה מסותרת-דווקא בתוך
הגלות מתגלה החסד העליון, ממילא מתגלה החיבור השורשי. בחסידות
מבארים שדווקא בזמן בו האבא מוכיח את בנו ומעניש את בנו מתגלה קשר
יותר עליון. בזמן הגלות מתגלה שישנו קשר רוחני עם הקב"ה, במציאות
הטבעית שאנחנו בארץ ישראל אפשר שהקשר עם הקב"ה הוא קשר חיצוני
כיון שאנחנו מקבלים דברים טובים מן הקב"ה. בזמן הקשה של הגלות
בזמן של עונש, אז מתגלה הקשר העמוק. אותו קשר נקרא אהבה מסותרת.
דברים בעניין זה כותב הבני יששכר.
בני יששכר מאמרי חודש תמוז
-
אב מאמר ג
-
צום החמישי
-
א) שמעתי בשם הרב הקדוש מורינו הרב ר' פנחס מקארעץ זצוק"ל,
על הא דא
מרו רז"ל [[ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד] בט' באב נולד בן דוד,
הטעם הוא, להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוה
11באורות התשובה הרב מתאר את הרגשת המרירות הזאת, כלפי ההרגשה של האדם
המרגיש שהוא נמצא מלא חטאים. וכך כותב הרב
אורות התשובה פרק ג' פסקה א'.
-... וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים עללבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור
ד, מאירעליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרךהישרהוהרצויה, הראויה למלאת חיים הגונים לנפש טהורה. השכלתו היא גסה, רגשותיומעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא
מעצמו, יודע הוא כי איןאלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא
היותר איום, מתמרמר הוא עלעצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו
תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתוןבסד. מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן...

18
וכוללת, ואם כן צריכין ללידת זאת הנשמה זווג היותר עליון, והנה
נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה כענין אהבת חברים
ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא
תוכר כל כך האהבה, משא"כ
כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות
באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן חייב אדם לפקוד
וכו' בשעה שיוצא לדרך [יבמות סב ב], ואם כן תתבונן לפי"ז דבשעת
הפירוד אז הוא הזווג באהבה יתירה ביותר ומקרי זווג היותר עליו
ן
ונולד מזה הנשמה היותר עליונה, על כן להיות בעוה"ר הפירוד בין
הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוה"ר יום יציאה לדרך, נולד
מזה הזווג משיח הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן.
לפי דברי הבני יששכר מתבאר שישנו קשר עליון המתגלה דווקא בזמן של
קושי בזמן של פרידה.
לפיזה ניתן להבין את דברי הרב שמסביר שדווקא הגלות והמרירות בתוכה
ישנו אור עליון של חסד.
שעתיד להגלות גודל אורו בשיבת ציון-מטרת הגלות היא הכנה
לקראת האור העליון שיתגלה בשיבה לציון. לכן כמו שהבאנו לעיל, המשיח
נולד בתשעה באב. הגלות היא לא אירוענקודתי, מטרת הגלות להביא את
האור הגדול שיתגלה בביאת המשיח בגאולה.
לפי זה נוכל להבין למה הגאולה תלויה בהחזרת האור הגדול, החזרת האור
הזה תלויה בלימוד תורה גדולה היא תורת הקבלה.
לכן מצאנו שכמעט כל ספרי הקבלה עוסקים בגאולתם של ישראל, כיון
שמהות לימוד הקבלה בשביל להביא את הגאולה, לכן ספרי הקבלה מלאים
בדיבורים על הגאולה. וכך כותב הרב באגרותיו.
אגרות הראיה ח"א עמ' צא (אגרת תמז)
-
הקשית לשאול ממני, בהיותי יושב פה ברחובות, מחוסר ספרים,
לרשום לך מספרי הקבלה את המקומות המדברים ע"ד א"י
והגאולה. אמת הדבר כי אין כמעט גם
ספר קבלה אחד שלא ידבר
ע"ד א"י וגאולה. כי הקבלה כולה היא צפיית ישועה, כראוי לחכמה
עליונה, שאינה מתפשרת עם ההוה הלקוי כי אם עולה היא ברוח ד'
אל העתיד המתוקן הנהדר בקודש, וחכמי ישראל לא יכלו לדבר
בחזון אמת ונורא זה כ"א ע"י א"י וגאולה. ראש לכל הלא ספר
הזוהר א
ין כמעט פרשה אחת שלא ידובר בה ע"ד גאולה וא"י ...

19

20
פסקה עט. העצמיות בכנסת ישראל12
(עמוד קיז'-קיח')מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום,
והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד.
ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה
אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום, הרי הוא
מוכן להיות ממולא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות,
כל הצדדים, ואין בו העצמיות עומק בו ויש סתירה. שום
שהדברים עד כך כל
המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש,
כי
ון שעצמיות מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל.
הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה,
הוא צריך להזהר כמה דאפשר מטעמא
דמותא. וחיבורו ויחושו
לארץ ישראל הוא יחוש עצמי, וח
ש
הוא
את התוכן
של כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה,
כי
מהסתפח היום גרשוני
אלהים עבד לך לאמר ד, בנחלת
אחרים,
ונפשו עורגת בעומק התשוקה לאהבת קדושת הארץ
וצפיית ישועה.
ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא
הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם
תמיד, והם מרגישים
בקטנותם, מרגישים איך שכל המילוי שבהם
אינו עצמי, שאינם
אלא כ
לי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה,
וגם המגמה היא תמיד מגמה השפעית , לתן טרף לביתה
וחק לנערותיה.
ומחשבתן של ישראל עומדת בראש כל המחשבות, משורשת
היא ומבוססת באור הימין של החסד, שלזה היא עריגתה,
אבל יושבת היא על עלין תקיפין, יודעת היא את הצורך ואת הערך
של כל
תכני הגבורה, יודעת היא את הרע, עד כדי שנאה עמוקה,
המעמקת את
אהבת הטוב.
נושא הפסקה-מידת המלכות מבטאת את העצמיות של כנסת ישראל.
12מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה ריב'.

21
ביאור הפסקה-
מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום-הרב משתמש
בביטוי הלקוח מספרות הקבלה. מידת המלכות היא מידה בתוך עשר
הספירות. לפי תורת הקבלה האור האלוקי יורד לעולם ומשתלשל דרך עשר
ספירות. לכל ספירה יש גווןמסוים.הספירה המסיימתאת כל עשר
הספירות היא מידת המלכות.
המושג מלכות דלית ליה מגרמיה כלום, מובא בספר עץ חיים13לר' חיים
ויטאל. פירוש מידת המלכות אין לה מעצמה כלום.היינו היא רק מקבלת
מן האחרים.
בזוהר ממשילים את המלכות ללבנה. וכך מובא בזהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת וישב דף קפא
-
אבל ת"ח כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עבד לה לסיהרא ואזער
לה נהורהא דהא לית לה מגרמה כלום ובגין דאזעירת גרמה אתנהרא
בגין שמשא ובתוקפא דנהורין עלא
ין ובזמנא דהוה בי מקדשא קיים
ישראל הוו משתדלי בקורבנין ועלוון ופולחנין דהוו עבדין כהני
וליואי וישראלי בגין לקשרא קשרין ולאנהרא נהורין, ולבתר
דאתחרב בי מקדשא אתחשך נהורא וסיהרא לא אתנהירת מן שמשא
ושמשא אסתלק מנה ולא אתנהרא ולית לך יומא דלא שלטא ביה
לווטין ו
צערין וכאבין כמה דאתמר,
לפי דברי הזהר מבואר שהלבנה היא אותה מלכות שאין לה מעצמה כלום.
כידוע מבחינה מדעית ללבנה אין אור מעצמה, כל האור שלה היא מקבלת
מהלבנה.
הזהר מסביר שאור הלבנה תלוי בעם ישראל. היינו שברגע שעם ישראל
חוטא אור הלבנה נפגם. עם ישראל נמשל ללבנה, הייחוד של הלבנה הוא
היכולת לקבל את האור בצורההנקייה,להיהפךלהיות כלי לקבל את אור
השכינה בעולם.
לכל אחת מעשר ספירות יש גוון וצבעמסוים. דוג' ספירת החסד גורמת
שהעולם יואר בעולם החסד, מידת הגבורה נותנת גוון של דינים וכן שאר
הספירות. אבל מידת המלכות תפקידה הוא לא להביא גוון מחודש, אלא
תפקידה של המלכות להיות כלי כדי לקבל את כל האורות שקיימים על
גבה.
13עץ חיים שער מב' פרק יג'.

22
כדי שהמלכות תוכל לפעול את פעולתה היא צריכה לבטל את עצמה, להיות
בהקשבה למה שמעליה. מטרתה של המלכות לגלות את האורות שנמצאים
מעליה. מבחינת עם ישראל תפקידה של המלכות לגלות את האלוקות
הנמצאת בתוך העולם.
והיא מדה שהחסרון והיתרון מתחברים בה בנושא אחד-למלכות
יש ייחוד מיוחד כיון שהיא נושאת את כל האורות שמעליה לכן היא יכולה
להופיע ניגודים.
הספירות הנמצאות מעל המלכות כל ספירה מבטאת משהומסוים.
ספירת החסד היא נוגדת את ספירת הגבורה.תשע ספירות ראשונותאין
אפשרות לחבר בין הספירות, כל ספירה מבטאת תחום אחר מהספירה
שכנגדה.לעומת זאתספירת המלכות יכולה להכיל ניגודים.
ספירת המלכות יכולה להכיל חסרונות ויתרונות בבת אחת. כמשל אפשר
להביא את הקרקע, הקרקע מסוגלת לגדל את האילנות. היכולת של
הקרקע להיות מקום גידול לתכונות הנוגדות זה את זה. הקרקע יכולה
לגדל מינים שונים, הקרקע יכולה לגדל ירקות תבואה או אילנות. אם כן
לקרקע יש כעין תכונה של מלכות, זה מה שבחסידותמבארים לגבי התכונה
של הארץ.
ישנו פסוק בדברי הימים המתאר את עשר הספירות.
דברי הימים א פרק כט פסוק יא
-
לְך ַ֣ יְְ֠קוק הַּגְדֻּלָּ֨ה וְהַּגְבּור֤ה וְהַתפְאֶּ֙רֶּת ֙ וְהַנֵַ֣צַח וְהַהִ֔וד כי־כ ָ֖ל
בַשמַַ֣ים ּובאֶ֑רֶּץ לְך ֤ יְקוק ֙ הַמַמְלכִ֔ה וְהַמתְנַשֵָ֖א לְכִּ֥ל׀ לְרּֽאׁש:
לפי פסוק זה מתבאר שמידת המלכות היא כנגד המילה 'כל'. היינו מידת
המלכות היא מידה שהמכילה את כלל המציאות. היא נקראת במילה כל.
אם כן אפשר להבין את דברי הרב שמידת המלכותיש בה חסרון ויתרון
שמתחברים היינו יש בספירה הזאת אפשר לראות גוונים שונים והכל נכנס
ביחד.
אולי אפשר שהרב מתכוון כאן למשמעות אחרת נוספת.שהחיסרוןוהיתרון
הם ביחד, היינו היכולת של המידה הזאת לא להביא מעצמה כלום היינו
להיות חסרון זה עצמו גורם את היכולת של המידה הזאת לקבל את
היתרון.
ברגע שהמידה הזאת היא בביטול ממילא היא מקבל את היתרון הגדול
ביותר כיון שמתברר שהיא כוללת את היתרונות של כולם.

23
ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל, וכשהוא פונה
אל הטוב ומכיר איך דלית ליה מגרמיה באמת כלום-הרב מבאר שמידה זאת
היא יכולה לבוא לידי ביטוי לא רק כמידה חיצונית, אלא היא יכולה
להתבטא אצל האדם הפרטי. ברגע שהאדם מצליח להיות בעל ענווה הוא
יכול לקבל מן הסביבה.תוכנת הענוה מקנה לאדם את היכולת להקשיב
לסביבה, להכיר שמעצמו אין כלום ולכן הוא רוצה ומוכן להקשיב למה
שמתרחש סביבו.
היכולת הזאת להיות בעל ענווה זאת לא ענווה סתמית שמוכנה לקבל מן
העולם קלקולים. מידה זאת היא מידה המחפשת את הטוב בכל העולם.
מידת המלכות היא מידה שבאה לגלות את האלוקות בעולם, זאת מידה
שהדרך לגילוי אלוקות היא לגלות את הטוב הנמצא בכל העולם.
הרי הוא
מוכן להיות ממולא מכל טוב-ברגע שאדם קונה את המידה
הזאת להרגיש כיצד לית ליה מגרמיה כלום ממילא והא מקבל את כל
הטוב. אדם כזה כל מפגש שלו עם המציאות מחזק אצלו את הכרת הטוב
האלוקי. אדם שמתבטל למציאות מגלה כיצד כל דבר ודבר הקיים
המציאות נותן לו כוחות שלטוב.
של כל המדות, כל התכונות,
כל הצדדים, ואין בו שום סתירה-הרב
מתאר כיצד האדם שיש בו ביטול מקבל את הטוב הקיים בכל הצורות
השונות הקיימים בעולם.
בשורש אדם כזה מתחבר אל המידות הטובות הקיימות המציאות, אחר
כך זה בא לידי ביטוי בתכונות, היינו הגילוי החיצוני של המידות. המידות
הם השורש הגורם תכונות שונות למציאות.
אחרי הגילוי של התכונות האדם מקבל את כל הצדדים, הצדדים זה
המעשה בפועל. האדם יכול לקבל את הדברים המעשיים המתרחשים
בעולם. אדם כזה יכול בכל מפגש מעשי, כל צד הקיים במציאות להבין
כיצד הצד המעשי הזה מחזק אצלו את הטוב.
מי שעדיין לא קנה מידה זאת לא מסוגל לקבל את כל הטוב מכל העולם,
שאר המידות מרגישות סתירה כשהם רוצים לקבל מכל העולם, כיון שלא
הכל מתאים לגוון המיוחד. אבל ספירת המלכות שהיא ביטול מסוגלת
להכיל סתירות הקיימות במציאות. כיון שיש למידת המלכות יכולת להכיל
סתירות ממילא כל המציאות כולה יכולהלהיכנסולהתבטא במידת
המלכות.
ויש בו עומק העצמיות
כל כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש-אדם שלא הגיע למידת המלכות הוא מלא מסכות.

24
אדם שאין לו ביטול הוא לא מסוגל לקבל מן הסביבה. אדם שלא קנה את
מידת המלכות המציאות סותרת את האישיות שלו. אדם כזה מרגיש כיצד
המציאות לא יכולהלהיהפךלהיות חלק מן העצמיות שלו. על ידי מידת
המלכות האדם ביטל את האישיות שלו וממילא כל מפגש עם המציאות
מקנה לו עוד מידה נוספת של עצמיות.
הרב מחדש שמידת המלכות היא מידה מאד עצמאית היא מקבלת מכל
תפיסה כאן אין אומנם הסביבה. כל את להכיל ויכולה הסביבה
פלורליסטית הטוענת שאין למלכות שום דבר אישי. להפך דווקא בגלל
שהמלכות יש לה עצמיות ממילא כל מפגש שלה עם המציאות היא מצליחה
לרומם אותו.
המלכות שתפקידה לגלות את המלך, היינו לגלות את הקב"ה בתוך
המציאות יכולה לכלול את כל המציאות. כל מה שהיא פוגשת במציאות
היא מכניסה אותו לעצמיות שלה. ברגע שכל הדברים נכנסים לעצמיות
שלה,אותו מפגש גורם לגילוי עומק העצמיות. היינו גילוי המלכות שזה
תפקידה של המלכות. היינו מתברר כיצד המלכות באה לידי ביטוי בכל
הנבראים.
כיון שעצמיות
מיוחדת גדרית בפני עצמו אין לו כלל-הנימוק כיצד
מידת המלכות יכולה להכיל את כלל המציאות בגלל שהעצמיות אין לה
גדר פרטי. הגדרת העצמיות של המלכות היא היכולת לקבל את כלל
המציאות.
הוא אינו ראוי להיות עסוק בבטלה, ולא להשתקע בשינה,
הוא
צריך להזהר כמה דאפשר מטעמא
דמותא-חלק זה של הפסקה הוא
מעין מאמר מוסגר כאן הרב לא מתאר את מידת המלכות עצמה, אלא הרב
מתאר את התוצאה המעשית הראויה למי שנמצא במידה זאת.
ויש צורך להבין למה אדם כזה לא יכול להיות בבטלה, מה הקשר בין בטלה
למידת המלכות. ונראה ההסבר אדם שקנה מידת מלכות אין לוזמן בו
המציאות לא מדברת אליו. אדם שקנה מידת המלכות כל דבר במציאות
פועל עליו. אין לו יכולת לקחת פסק זמן מהקדושה. על ידי מידת המלכות
מתברר שתמיד ישנה קדושה וטוב במציאות. כל המציאות כולה קוראת
לאדם.
ביטוי לעניין זה מצאנו בדברי השפת אמת בפרשת לך לך, בביאור מעלתו
של אברהם.
שפת אמת בראשית פרשת לך לך

25
-
ובמדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו
דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא
בזוה"ק
והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה
עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו
רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא
להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה
לראותה. ...
רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק
נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת
לכל האנשים תמיד כמ"ש
וי לאינון דשינתא בחוריהון
ואאע"ה שמע
וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד
לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצ
מו שהי' מוכן לקבל
המאמר:
השפת אמת מבאר שמעלת אברהם היא היכולת להתבטל. ברגע שיש ביטול
את הקב"ה הוא זוכה לראות את החשיבותבהליכה. הוא מבין שצריך
תמיד ללכת. על פי זה ביאר השפת אמת שישנם הרבה אנשים שצריכים
לשמוע את דבר ה', אבל רק אברהם שהיה לו ביטול הצליח לשמוע את דבר
ה'.
גם הזהר מדבר על התוצאה של מי ששומע, מי שקנה את מידת המלכות.
שבחו של אברהם שהוא הולך לעומת האנשים שלא קנו את מידת המלכות
הם באים לידי ביטוי בשינה. ולכן השפת אמת מביא את דברי הזהר
המסביר כמה גרוע אותם אנשים שישנים בחייהם.
לפי זה מובנים דברי הרב, אדם במידת המלכות אין לו זמן בו הוא ישן. אין
לו זמן בטלה תמיד יש לו עבודה לקבל מן הסביבה ולרומם את הסביבה.
ישנו קשר בין שינה לבין המוות כמש"כ הגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב
-
שינה
-
אחד מששים למיתה14
14וכן מופיע בזוהר ששינה יש לה טעם של מוות, לכן בקומו בבוקר צריך ליטול ידיו כיון
שרוח הטומאה נכנסת לידיו על ידי השינה.
זוהר כרך א (בראש
ית) פרשת בראשית דף נג עמוד ב

26
כמו כן גם בטלה מבטאת שינה. מהותה של השינה זה חוסר פעולה בתוך
העולם. בשינה בא לידי ביטוי חדלון החיים, אותו דבר נעשה גם בבטלה של
האדם.
בקידוש לבנה אנחנו אומרים שמעלתו של דוד המלך שהוא חי וקיים, כמו
שראינו בפסקה הקודמת. מעלתו של דוד על פי הגמ' בברכות15, שהוא
כמעט אינו ישן. מעלתו של דוד שהוא תמיד חי. מידת המלכות היא כנגד
מידתו של דוד מלך ישראל. לכן בתור מלך דוד נקרא חי ולא מת, לכן אפילו
שינה שזה מקצת מן המיתה הוא לא ישן.
וחיבורו ויחושולארץ ישראל הוא יחוש עצמי-מי שקנה מידת
המלכות יכול להרגיש את החיבור לארץ דבר זה מתקשר אל ההלכה
הפסוקה שמלך צריך להמליך רק בארץ ישראל.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב
-
וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ:
להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית
הבחירה.
אפשר להסביר כאן יותר בעומק, בגלות אין יכולת לרומם את כל העולם.
רק בארץ ישראל אפשר לפעול לקדש את כלל העולם. בחו"ל קשה לגלות
מלכות.
וחש
הוא את התוכן
של כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו
א
לוה-דברי הרב מבוססים על הגמ' בכתובות.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב
-
ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל
ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל
-
דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ
-
דומה כמי שאין לו
-
ות"ח כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא וליליא פריש גדפהא על כל
בני עלמא טעמי טעמא דמותא ומגו דטעמי טעמא דמותא האי רוחא מסאבא שטיא
על עלמא וסאיב עלמא ושריא על ידוי דב"נ ואסתאב
15
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד ב
-
אמר רב אושעיא אמר רבי אחא, הכי קאמר (דוד): מעולם לא עבר עלי חצות לילה
בשינה. רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס. מכאן ואילך היה מתגבר
כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות
ותשבחות.

27
אלוה, שנא': לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו
דר בארץ אין לו אלוה?
אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל
-
כאילו עובד
עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח
בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך
עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל
-
כאילו עובד
עבודת כוכבים.
על פי גמרא זאת מבאר שהיכולת להכיראת מלוכת ה' יכולה להתגלות רק
בארץ ישראל. לכן מי שקנה את מידת המלכות זה דוד הוא מבאר כמה
בשבילו אי אפשרי לצאת לגלות.
בחוץ לארץ השפע לעולם יורד דרך אומות העולם, ירידת השפע דרך אומות
העולם מבטאת את חסרון מלוכת הקב"ה. מצב של גלות זה כמו ירח שאין
לו אור, מיעוטאור הירח. מצב זה הוא כיסוי והעלמה של המלכות.כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד, לאמר לך עבד אלהים אחרים-
פסוק זה הגמ' מביאה להוכיח שיציאה לחו"ל היא נחשבת כאילו אין אלוה.
מקור פסוק זה הוא בספר שמואל.
שמואל א פרק כו פסוק יט
-ַ
וְעַתָּ֗ה יּֽׁשְמַּֽע־נא ֙ אֲדנַ֣י ה
מִֶּ֔ל ְֶּך אֵָ֖ת דבְרֵַ֣י עַבְדֶ֑ו אם־יְקוָ֞ק הֱס ּֽיתְך ִּ֥ בי ֙ ירַַ֣ח
מנְח ִ֔ה וְאַ֣ם׀ בְנֵַ֣י האדָּ֗ם אֲרּורִּ֥ים הֵם ֙ ל פְנֵַ֣י יְקוִ֔ק כּֽי־גֵרְׁשַּ֣וני הַיָּ֗ום
מֵהסְתַפֵֵּ֜ח ַ בְנַחֲלַ֤ת יְקוק ֙ לֵאמִ֔ר ל ְִֵּ֥ך עֲבָ֖ד אֱֹלהִּ֥ים אֲחֵרּֽים:
ונפשו עורגת בעומק התשוקה לאהבת קדושת הארץ וצפיית
ישועה-מי שקנה את מידת המלכות, יש לו צפיית ישועה כמו דוד המלך.
דוד המלךהוא מבטא את מלכות ישראללכן הואשואף לחזור לארץ
ישראל. שואף לגלות את המלכות המתגלה בארץ ישראל.
דברי הרב משמשים אבן בוחן לאדם האם הוא קנה את מידת המלכות. רק
מי שמצפה לגאולתם של ישראל. מי שנפשו רוצה את ארץ ישראל ומצפה
לישועתם זה מוכיח שהוא קנה את מידת המלכות.
ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בע
צם-הרב מסביר שהעצמיות של
כנסת ישראל זהמידתהמלכות. כדי להבין מה הקשר בין כנסת ישראל
למלכות נביא את דברי הרב באורות ישראל.
אורות ישראל פ"א פסקה ג.
-
בגבולים מיוחדים מהותה של כנסת ישראל את אין להגדיר
ובתוארים
מוגבלים. כוללת הוא את הכל, והכל מיוסד על כלות
נפשה לאלהים ...

28
לפי פסקה זאת מבאר שכנסת ישראל במהותה היא מציאות הכוללת את
כל המציאות. מטרתה של כנסת ישראל לכלול את כל המציאות ולקשר את
כל המציאות לתשוקה לקב"ה.
העבודה הזאת לכלול את כל המציאות זאת העבודה של המלכות. היכולת
להיות במידה בה אי אפשר להגדיר אותך כמציאות העומדת בפני עצמה,
אלא כמציאות הכוללת את כלל המציאות זאת העבודה המתאימה למלך.
הדרך בה כנסת ישראלכוללת את כל המציאות היא על ידי ההכרה שכל
המציאות יש לה כלות נפש לקב"ה.
שהיא
הטבעיות העצמית של האומה הישראלית-ישנה טבעיות שהיא
לא קשורה לעצמיות. לדוג' הטבע של האדם לאכול זה לא טבע עצמי זה
משהו חיצוני שהאדם נצרך אליו. לכן הרב מדגיש כאן שמהות הטבע
העצמי עבודת המלכות העוברת דרך הביטול זה מהות העצמיות לא סתם
טבע חיצוני.
כיון שתפקיד האומה ישראל לתקן את כלל המציאות, לכן האומה
ישראלית חייבת להיות קשורה לכל המציאות. הקישור לכל המציאות
צריך להיות קישור טבעי. כדי שהקישור הטבעי הזה יתרחש צריך שבתוך
האומה הישראלית תתקיים מידת המלכות, הכוללת את כל המידות כולם.
שהם ממעטים עצמם
תמיד, והם מרגישים בקטנותם, מרגישים
איך שכל המילוי שבהם
אינו עצמי-כנסת ישראל שואפת למידת
הענוה, מידת הביטול. מידה זאת מובאת גם בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן
מסביר את הדרך להוריד שפע ולהגיע למצב בו של מלכות.
ליקוטי מוהר"ן תורה א
-
כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר כ"ש (קהלת ז') החכמה
תחיה וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד. א"א לזכות אליו כ"א
ע"י בחי' נון שהוא בחי' מלכות. כ"ש (תהלים ע"ב) לפני שמש ינון
שמו ופרש"י לשון מלכות. וזה בחי' לבנה. כי הלבנה אין
לה אור
מעצמה כ"א מה שמקבלת מהשמש. (זוהר ויחי דרל"ח ע"א ורמ"ט
ע"ב) וזהו בחי' מלכות דלית לה מגרמה כלום. אלא מה שמקבלת מן
החית. שהיא בחי' חכמה. בחי' שמש כנ"ל. ונעשה אור הלבנה כאור
החמה.
בתורה הזאת ר' נחמן מפרט כיצד עם ישראל יכול לחזור למעלתו. הדרך
שעם ישראליחזור למעלתו, נעשה על ידי מידת המלכות. היינו ברגע שעם
ישראל ישתמש בכח הביטול הוא יוכל לקבל את החכמה בצורה נכונה.

29
ברגע שנהייה כלי טוב ונקי לקבלת החכמה ממילא כל העולם כולו יתבטל
כלפינו. בשלב הזה נוכל להשפיע שפע טוב ונקי על כלל העולם.
הרגשתהביטולגורמת שהאדם נהפך להיות צינור נקי, כלי דרכו אפשר
להביא שפע לעולם.אם אדם לא קנה את עבודת הביטול ממילא
כשמעבירים דרכו שפע הוא לוקח את השפע לעצמו. הוא לא מסוגל לתת
לאחרים. אם אדם לא מסוגל לתת לאחר הוא נמצא במציאות הפוכה מן
המלכות ממילא הקב"ה לא יגלגל את תיקון העולם דרכו. הדרך הנכונה
להוריד שפע היא להיות במידת ביטול שרק רוצה לקבל ולהעביר הלאה,
בלי לתת פרשנות שהיא נובעת מהעמדה האישית של מעביר השפע. לכן
תיקון העולם יעשה בשלב בו עם ישראל יעביר שפע בצורה נקיה ובטלה
לאלוקות.
שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ד' העליונה,
וגם
המגמה
היא תמיד מגמה השפעית-הבנה זאת גורמת לכנסת ישראל לא רק
להבין שכל השפע לא בזכותעצמם, אלאתוצאה נוספת שכל שפע שמגיע
לעולם כנסת ישראלמיד מוסרת את השפע לכלל העולם.
ההבנה שספירת המלכות תפקידה לקבל את השפע מוסברת באריכות
בספרי בעל הסולם בפירושו על ספר הזהר. וכך כותב בעל הסולם.
פתיחה לחכמת הקבלה אות ה'
-
... ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי בחינה ג' בסופו התעורר
ונמצא א', בבחינה שהיה כמו במילואו חכמה אור להמשיך
ההתעוררות הזה הוא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל
שבבחינה א', ונוסף עליו כי עתה כבר נפרד מאו
ר ההוא ... על כן נקבע
צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור
והסתלקותו משם, נקבע הכלי ... ועל כן נבחנת בחינה ד' הזאת לגמרי
כלי, והיא נקראת מלכות.
בדבריו מבואר שבחינה ד' יש לה השלמה היא מקבלת את כל הרצון לקבל
מהדרגות שמעליה. אלא שהחידוש שבעל הסולם ממשיך לבאר בהמשך
פירושו שמטרת בחינה ד', מטרת המלכות להפוך את הרצון לקבל לצורת
רצון להשפיע. היינו ספירת המלכות המתוקנת היא רוצה לקבל מכל מי
שמעליה. כל מהותה זה קבלה מן הסביבה ואיסוף האורות אליה. אלא
שמטרת אותה קבלה לא בשביל שהאור ישאר אצלה, אלא המטרה שכל
מה שהיא תקבל זה בשביל שהיא תוכל לתת ולעביר לזולת.
כמשל: כמו מפקד שרוצה לקבל הרבה רכוש מן המלך וכל המטרה של
קבלת הרכוש בשביל שהוא יוכל להעביר את הרכוש שקיבל אל החיילים.
היינו המפקד הוא מבקש ולוקח הרבה דברים מן המלך וכל מטרתו לא

30
בשביל התועלת האישית שלו. אלא כל מטרת המפקד בשביל החיילים.
ובזה הוא בעצמו נהייהמעין מלך, מצד אחד, ומצד שני על ידי זה הוא הכי
משרת את המלך. כיון שהוא בעצמו דואג לחייליו של המלך.
לתן טרף לביתה
וחק לנערותיה-דברי הרב לקוחים מהפסוק בספר
משלי.
משלי פרק לא
-
(טו) וַת֤קם׀ בְע֬וד לַָּ֗יְלה וַתתֵַ֣ן
טֶַּ֣רֶּף לְבֵית ֶּ֑ה וְְ֝חָּ֗ק לְנַעֲרתֶּּֽיה:
הפסוק הזה מופיע בספר משלי כחלק מתיאור של אשת חיל. אשת חיל היא
נמשלה למידת המלכות. באופן כללי האשה היא כביכול כלי המלכות. היא
מקבלת את הזכר המשפיע ודואגת להעביר את השפע הלאה. כך כנסת
ישראל נמשלה לאשת חיל של הקב"ה.לפי זה מובן שלא סתם הרב הביא
את הפסוק ממשלי כיון שזה התיאורהמדויקשל מגמת כנסת ישראל, זאת
המגמה של אשת חיל.
ומחשבתן של ישראל עומדת בראש כל המחשבו
ת-הרב מוסיף ביאור
על מהותה של מידת המלכות. לכאורה מידת המלכות היא אחרונה
בספירות אבל דווקא יש יתרון בסוף התהליך שהוא מבטא את ההתחלה
הראשונית ממנה התחיל התהליך. לכן הרב מבאר שמחשבתן של ישראל
קדמה לעולם כמו שכ' במדרש.
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א
-
ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל
קדמה לכל דבר
הסיבה שהמלכות קשורה אל שורש המחשבה כיון שסוף מעשה במחשבה
תחילה. היינו על ידי הגילוי האחרון אפשר להבין בצורה הכי טובה מה
הייתה הכוונה מתחילה. מידת המלכות שהיא סוף המידות היא מצליחה
לבטא ולגלות בצורה הכי טובה מה הייתה המחשבה הראשונית.
משל לאדם שחשב לבנות בית, האדם התחיל לעשות הרבה הכנות כל
ההכנותהאלה הם קודמות לשלב בו האדם מצליח לסיים את הבניין
ולהתחיל לגור בו. מבחינהמסוימתאפשר להגיד שגילוי המחשבה
הראשונית יבוא לגילוי בצורה הכי טובה דווקא בזמן בו האדם מצליח
לסיים לבנות את ביתו.
משורשת
היא ומבוססת באור הימין של החסד, שלזה היא עריגתה-
כנסת ישראל עריגתה וצפייתה הוא לתת שפע, להתבטל מול האלוקות
לכלול את כל העולם. ממילא שורש מגמה זאת מתאים לשורש הבריאה.

31
כיון שמטרת הבריאה זה להשפיע שפע לכלל העולם. מטרת הבריאה לגלות
את החסד לכל הנבראים. אם כן שורשם של ישראל עומד באותו מקום בו
נמצא שורש הבריאה. לפי זה מובנים דברי חז"ל שמחשבתם של ישראל
קדמה לבריאת העולם.
אבל יושבת היא על עלין תקיפין-כדי לבטא את החסד בצורה נכונה
צריך גילוי של גבורה. מטרת הגבורה לתת את החסד בצורה מבוקרת
ומסודרת. כמו שאדם שייתןלתינוק בן יומו סוכריה זה חסד שבאמת איננו
חסד אמיתי.לכן כל חסד צריך גבורה לבחון האם באמת השפע הזה טוב
או כדאי למתן את נתינת השפע הזה.
גילויאותה גבורההזה בא לידי ביטוי בעלין תקיפין הנמצא בעם ישראל.
היכולת של עם ישראל להתנגד לעיוותים וחסרונות הקיימים במציאות.
דברי הרב לקוחים מדברי הזוהר.
זוהר
-
הקדמה דף א
עמוד א
-
משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא
לה ולבתר אדכר זמנא אחרא, אמאי אדכר זמנא אחרא בגין
לאפקא
חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה
(פנחס רל"ג וצ"ע בק"ז א) ואינון
חמש אקרון ישועות ואינון חמש תרעין, ועל רזא דא כתיב (תהלים
קט"ז) (תרומה קס"ט)
כוס ישועות אשא דא כוס של ברכה, כוס של
ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה
דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען, ושושנה דא איהו
(שם קל"א) כוס של ברכה,
לפי דברי הזוהר מסביב לכנסת ישראל הנקראת שושנה ישנו כח השומר
אותם. הכח הזה נחשב עלין תקיפין מעין עלי כותרת המקיפים את
השושנה. ולכן כשרוצים להשפיע ברכה על ידי שהאדם מברך על הכוס צריך
שחמשאצבעותיו יהיו סביב לכוס. החזקת הכוס על ידי האצבעות מרמזת
וגורמת שמירה שהשפע יגיע למקום הנכון. השמירה הזאת נעשית על ידי
מידת הגבורה הבאה לידי ביטוי בעליןתקיפין.
יודעת היא את הצורך ואת הערך
של כל תכני הגבורה-כמו שהסברנו
חסד אמיתי יכול להתקיים רק בצורה בה האדם מכיר שיש צורך בגבורה.
כנסת ישראל יודעת שיש צורך בעבודה של בירור, עבודה בה אי אפשר לתת
חסד בלי גבול.
יודעת היא את הרע, עד כדי שנאה
עמוקה,
המעמקת את אהבת
הטוב-היכולת של כנסת ישראל לשנוא את הרע בצורה מוחלטת לא

32
מחלישה את כח הטוב, לא מחלישה את החסד, להיפך דווקא כשאדם יכול
לשנוא את הרע הוא יכול להכיר יותר טוב את הטוב.
מלכות נכונה משפיע חסד, אבל לפי הדרגה. מלך שלא יודע לעשות הבחנה
בין הדרגות הקיימות אצלו בעם, מלך שלא יודע לווסת את החסד, מלך
כזה לא ראוי למלוכה. מלוכת מלך חייבת לתת גבול נכון לשפע.
סיום הפסקה הוא יותן את האיזון למהלך הכללי של הפסקה. במהלך כל
הפסקה לכאורה ראינו את נקודת הענווה והביטול. הנקודה בה אפשר
לקבל מן הסביבה. בסיום הפסקה הרב מדגיש אותה קבלה איננה קבלה
טיפשית, איננה קבלה פלורליסטית שאינה מבחינה בין טוב לרע. הקבלה
הזאת היא קבלה הלוקחת רק את היסודות הטובים מן המציאות. הקבלה
הזאת היא קבלה היודעת לזרוק את הקליפות, היודעת לקחת את הפרי
הנמצא מתחת לקליפות. זאת קבלה וענווה המלווהבגבורה.

33
פסקה פ. העצמיות הנשגבה16
(עמוד קיח')נשגבים, בדברים כשעוסק האדם הוא מתרומם
הנשגב מזיו שמזהיר פנימי, ציור בהם העוסק על מתאצל
העצמיות את הנפשית של ההוגה והמצייר, עד שהשיגוב
מתעצם בתוכיותו. וזה נוהג בכל נשגב גלוי, בכל יופי נעלה,
בכל הוד
מוסרי גדול, בכל
חכמה וסדר מפואר.
ובדברים האלהיים, בתורה ובמצוות, האור הנשגב
בהם אצור וגנוז, חבוי וטמון, בצורה של חיים אדירים, שרק
קוים וניצוצות יוצאים מהם ללב העוסק בגלוי, וזיום המתגלה
תלוי הוא באופיו האיכותי, לפי מדת רוחו וטהרתו של כל אחד.
אבל ההשתגבות הנ
שמתית
אינה קשורה בהמדה הגלויה
שבשיגוב האלהי שבמצוה ותורה, משתגבת העצמיות אלא
המדה אותה לפי מהותה בפנימיות הנאצלת, שהנשגב העצמי
שורה באורו בנושא הקדוש ההוא של אור התורה והמצוה.
על כן אין קץ ותכלית לאושר הנשגב של עוסקי
תורה ומצות, ואין
גבול לנעימות ששון הקו
דש, השרויה ברוח
הפנימי של כל המתחבר לקודש. ורז זה של שמחת המצות
והעבודה האלהית הוא המנשא את נשמת העולם לתעודתה,
ישמחו השמים ותגל הארץ.
נושא הפסקה-בתורה ובמצות גנוז אור נשגב המשפיע שפע פנימי לנשמה.
ביאור הפסקה-
מתרומם הוא האדם כשעוסק בדברים נשגבים-בפסקה זאתהרב
מלמד אותנו על האור הנמצא בתוך התורה והמצוות. כדי להבין את אותו
אור נשגב הרב פותח בהתייחסות טבעית לעניינים נשגבים המופיעים
בעולם.
16מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קסו'.

34
אדם שעסוק בדברים נשגבים הוא מתרומם. במציאות הטבעית אדם
שעוסק בדברים שליליים או חומריים, עיסוק זה מוריד אותו. לעומת זאת
אדם העוסק במושכלות עליונות באידיאלים עיסוק זה מרומם את האדם.
דוגמא: אדם הרואה ח"ו רצח או עבירות, אדם כזה פוגע בעצמיות שלו.
אדם המתעסק בדברים אלו מושפע באופן שלילי. אדם השומע דברים
שליליים הכח החייתי,החומרי מתעורר בגוף שלו.
לעומת זאת אדם המתעסק בדיבור על מעשה חסד, כגון אדם השומע סיפור
חסידי על מעשה חסד מופלא אותו אדם בעצם שמיעת הסיפור מושפע
לטובה מן הסיפור.עצם העיסוק בסיפורי חסד גורמים לכוח החסד הנמצא
אצל האדם להתעורר.
הבנה זאת היא מסבירה לנו כמה חשוב לבחור מקום וחברה נכונה. כמה
חשוב לא לשמוע דבריםשליליים. הבנה זאת מסבירה לנו במה האדם צריך
למלא את היום שלו. לא דומה אדם שהולך לישון לאחר שהוא קראאו
ראה סיפור שלילי על רצח, לאדם שלפני שנתו קרא או ראה סיפור המעורר
מעשים טובים.
כמובן אפשר להוסיף עד כמה השפעה יש לבחירה הזאת על חינוך הילדים.
כשאדם רוצה לחנך את ילדיו לטוב, הוא צריך לפעול להרחבת הרגשות
החיוביים אצל הילד. רק על ידי סיפורים חיוביים ותמונות חיוביות הילד
יוכל להתרומם.
מזיו הנשגב מתאצל על העוסק בהם ציור פנימי, שמזהיר
את
העצמיות הנפשית של ההוגה והמציי
ר-אדם שבמוחו נמצאים דברים
נשגבים העצמיות שלו, כוחות הנפש שלו מתמלאים בזיו נשגב הנמצא בתוך
אותו דבר טוב. כשאדם שומע סיפור על חסד, הכח הנשגב הנמצא בתוך
החסד משפיע על נפשו של האדם.
עד שהשיגוב
מתעצם בתוכיותו-העיסוק בדברים מרוממים גורם
לאדם עילוי רוחני. העילוי הזה מתגלה בעיקר בצדהפנימי של האדם.
בתוכיותו של האדם, כיון שהאדם מצייר בשכלו והוגה בדעתו על ענייני
הטוב ממילא הציור של העניינים הטובים תופס אתשכלו ודעתו בציורים
חיובים. אותו ציור חיובי גורם עילוי ושיגוב.
וזה נוהג בכל נשגב גלוי, בכל יופי נעלה-הרב מסביר שההתרוממות
הזאת באהלידי ביטוי לא רק במעשה המצוות אלא בכל דבר נשגבוגםכל
דבר יפה, יכול להשפיע על האדם לטובה.
דוגמא:כשאדם רואה ציור יפה נפשו מתרוממת. יש השפעה פנימית של
הציור על האדם. כשאדם רואה נוף מיוחד זה מרחיב את דעתו מבחינה

35
פנימית.
לכןחז"ל אמרו בגמ' מסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נז עמוד ב
-
שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה,
וכלים נאים.
על פי גמ' זאת מבאר שאפי' נוי גשמי גורם הרחבת הדעת לאדם.
בכל הוד מוסרי גדול, בכל חכמה וסדר מפואר-כשאדם נפגש עם מעשי
מוסרי המלא הוד הנפש מתרוממת. כמו כן אדם שנפגש עם חכמה גדולה
הנפש מתרוממת. הפגישה עםחכמה מרוממת את האדם אפילו אם החכמה
הזאת היא חכמה של חול. עצם העיסוק במושכלות מרוממות את האדם.
בעקבות כך הרמב"ם במורה נבוכים מאריך להסביר שעיקר מעלתו של
האדם היא העיסוק במושכלות. לשיטת הרמב"ם עיקר חטא אדם ראשון
שהוא זנח את מעלתו שזה העיסוק במושכלות17.
(הפילוסופים לקחו עניין זה בצורה קיצונית, לשיטתם התקדמותו הרוחנית
של האדם תתפתח ככל שהוא ישתמש יותר בשכל הפועל18)
17
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב
-
וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע
לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו
דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי
שאין
לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו
ותמותו, אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות...
וכאשר היה על
שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם
ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פ
נים ולא
להשיגם...
וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו
שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא
השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות
המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיע
ור מה שאבד לו ומה שהופשט
ממנו ובאיזה ענין שב...
לפי הרמב"ם מבואר שנפילתו של האדם שהוא פנה מהשכל אל המפורסמות, הינו התאוות.
ברגע שאדם זנח את השכל ממילא הוא ירד והניח מקום לנפילתו.
18
ספר הכוזרי מאמר א
-
... והשלם ידבק בו מן המין האלהי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו
הנפעל דבקות התאחדות עד שיראה האיש
ההוא כאלו הוא השכל ההוא הפועל אין
ביניהם שנוי. וישובו כליו, ר"ל איברי האיש ההוא, לא ישתמשו אלא במעשים היותר
שלמים ובעתים היותר נכונים ובטוב שבענינים, וכאלו כל כליו הם כלים לשכל הפועל

36
הרב מדגיש גם את החשיבות להתחבר אל 'סדר מפואר' משום שסדר הוא
כחהגורם חיזוק ורוממות לאדם. כיון שהעולם בשורשו הוא מסודר לכן
אדם הרואה סדר ודיוק נפשו מתמלאת, לעומת זאת אדם הרואה ערבוב
ואי סדר זה מנמיך את נפשו.
ובדברים האלהיים, בתורה ובמצוות, האור הנשגב
בהם אצור וגנוז,
חבוי וטמו
ן-עד כאן הרב ביאר את הרוממות של דברים רגילים הקיימים
במציאות. כאן הרב עובר לדבר על התורה והמצוות. יש כאן מעין קל
וחומר, אם בעניינים טבעיים ישנו כח לרומם את האדם,קל וחומר
שלתורה ומצוות שהם עצמם כוחות רוחנייםקל וחומר שהעיסוק בהם
ירומם את האדם.
אומנם הרב מסביר שאותו רוממת הקיימת בתורה ובמצוות היא רוממות
שאצורה גנוזה חבויה וטמונה. הרב משתמש כאן ב-4מילים נרדפות לבטא
עד כמה האור הזה נעלם. הטעםשהאורנעלם בגלל שזה אור עליון.אור
עליון אין לו יכולת להתבטא בתוך המציאות הפיזית. דברים רוחניים קשה
לממש אותם בצורה פיזית לכן אור זה חייב להיות גנוז.
ר' חיים וואלזין בנפש החיים מתאר את מעלתה הרוחנית של התורה
למרות שהיא מתעסקת בעניינים גשמיים. לפי דבריו מתבאר כיצד דרך
העיסוק הגשמי הפיזי בתורה ומצוות מתגלה אור עליון גנוז שהוא נמצא
הרבה מעבר לצד הגלוי של התורה.וכך כותב בספרו, נפש החיים.
נפש החיים שער ד פרק כח
-
ולזאת אף היא דרך ירידתה והשתלשלותה ממדרגה למדרגה ומעולם
לעולם. צמצמה עצמה להתלבש בכל עולם לדבר מעניני אותו העולם.
כפי ענין וערך אותו העול' כדי שיוכל לסבול קדושתה ואורה. עד
שברדתה לבא לזה העולם. נתלבשה ג"כ לדבר בערכי ו
עניני זה
העולם וספורין דהאי עלמא כדי שיוכל זה העולם לסבול קדושת
אורה. אמנם אם שהיא מדברת בתחתונים. רומזת היא בהם גופי
תורה וענינים פנימים ופנימים לפנימים. גבוה מעל גבוה עד אין
תכלית.
...
ולכן שגורה בפי הזוהר דאוריית' כולה איהי סתים וגליא.
שהוא מבואר לכל מב
ין שפי' הוא שהוא הדרך הנסת' מהתורה הק'.
שאינו כתוב מפורש ומבואר בה. אלא שנסתר ונטמן העניינים אלו
לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם, והיה מטיב פעם וחוטא פעמים
וזה
מטיב תמיד, והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה המקווה לאדם השלם, אחרי
אשר תשוב נפשו מטוהרה מן הספיקות, מבינה החכמות על אמתתם ...

37
ברמז בדבריה. ודרך הנגל' שבה הוא הפשוטו של מקר' שהוא כתוב
מפורש ומבואר בה.
...
בצורה של חיים אדירים, שרק
קוים וניצוצות יוצאים מהם ללב
העוסק בגלו
י-כיון שהאור הנמצא בתוך התורה והמצוות הוא אור גדול
ממילא אינו מתגלה בצורה גלויה בכוחות של האדם. רק קוים מעין אור
מצומצם יכול להופיע בצורה ממשית אצל האדם. רק על ידי סינון גדול
הבא לידי ביטוי בצורה של קו וניצוצות אפשר לקלוט משהו מהאור הגדול.
משל: כשיש אור שמש גדול צריך האדם לעשות מסכים. רק על ידי המסכים
אדם רגיל יכול לקלוט את האור של השמש. אם אדם ירצה לראות את עצם
השמש בלי מסכים האדם לא יצליח לראות כלום. כך גם כלפי האור הנמצא
במצוות אם האור הנמצא במצוות היה מופיע לאדם בצורה גלויה האדם,
מרוב אור האדם לא היה מצליח לסבול את האור הזה. לכן גילוי האור בא
לידי ביטוי בצורה מצומצמת של קו וניצוצות19.
וזיום המתגלה
תלוי הוא באופיו האיכותי, לפי מדת רוחו וטהרתו של כל אחד-כיון שהאור הנמצא במצוות יכול להתגלות במידהמסוימת
אצל האדם גילוי זה צריך כלים. הכלים בהם האדם יוכל לקבל את האור
תלויים בטהרתו והכנתו של האדם. קבלת הרגשת האור תלויה במעלתו של
האדם.לכל אדם יש איכות והכנה שונה לקבלת האור. ככל שהאדם יהיה
בעל רוח יותר טהורה יוכל לקבל בצורה גלויה את זיו האור הקיים במצוות.
אבל ההשתגבות הנשמתית אינה קשורה בהמדה הגלויה
שבשיגוב
הא
להי שבמצוה ותורה-הרב מחדש כאן יסוד גדול אין להשוות בין
ההרגשות של האדם לבין מה שבפועל הנשמה מתרוממת.
הרבה פעמים מצאנו אנשים שמודדים את איכות המצווה לפי ההרגשות
הרוחניות שהם מרגישים במצוה. הרב מחדש כאן שאין זה מדד נכון.
אומנם יש ערך להרגשות הרוחניות וגודלההרגשות תלוי בהכנה של האדם.
אבל מהות החיזוק והשיגוב שהאדם מקבל הוא תלוי בעצם המצוה ולא
בהרגשה של האדם. כיון שרוב האור של המצוה לא נקלט בצורה פיזית
בגופו של האדם, לכן אסור למדוד את המצוה על פי הרגשות.
19הביטוי קו וניצוצות אלו ביטוים שמופיעים בקבלה כדי לבטא אור מצומצם. קו הוא
תוצאה של אור שנתקל במסך גדול. וחלק קטן מן האור מצליח לפרוץאת המסך. ניצוצות הוא גילוי אור שמופיעים לרגע קטן על האדם.
היתרון בניצוץ שהוא הופעת אור יותר גדול, היכולת לקלוט אותו היא בזכות שאור זה מופיע
לרגע מאוד קטן. לעומת הקו שהוא מביא אור באופן יחסית קבוע אלא שהאור הזה מצומצם.

38
כדי להבין את הפער בין ההרגשות לעצם האור אפשר להביא משלמתחום
האכילה. אדם יכול להרגיש תענוג ממאכלים מסוגים שונים. מצד שני
פעמיםרבות מה שהאדם מרגיש שמענג אותו,זה לא האוכל שבאמת מזין
את הגוף בצורה נכונה. פעמיםרבותמה שיכוללהזין את הגוף בצורה נכונה
זה אוכל שהאדם לא מרגיש שהוא אוהב את אותו אוכל. אם האדם יחשוב
שההרגשה שלו היא המדד לאוכל שהוא בריא זאת מציאות בה האדם יפגע
בבריאות שלו. (אומנם ישנה דרגה שהאדם מאד בריא ולאט לאט הגוף שלו
כבר מזהה מה בריא בשבילו ומה איננו בריא. וממילא אצל אדם כזה
ההרגשה מצטרפת במידת מה אל החיות הנובעת מן האוכל.)
בדברי הרב יש חידוש נוסף לגבי ההרגשות יש הבדל בין אדם לאדם. אבל
לגבי עצם השיגוב גם אדם הנמצא בדרגה רוחנית נמוכה בסופו של דבר
נשמתו מקבלת שיגוב בדיוק כמו אדם הנמצא במעלה רוחנית גבוהה.
משתגבת העצמיות אלא
המדה אותה לפי מהותה בפנימיות הנאצלת, שהנשגב העצמי
שורה
באורו בנושא הקדוש ההוא של אור התורה והמצוה-השיגוב והחיזוק שהאדם מקבל מקיום המצוות
תלוי רק בעצמיות הרוחנית הקיימת בתוך כל מצוה ומצוה. הכח הרוחני
הנשגב משפיע באופן פנימי על האדם המקיים את המצוה. הרב מכנה את
האדם המקיים מצוה כנושא הקדוש. היינו האדם המקיים מצוות נושא
בקרבו את הפנימיות הרוחנית הנמצאת בתוך המצוה עצמה.
היינו כמות ואיכות החיזוק הרוחני שהאדם יקבל מן המצוה, תלוי באיזה
כמות מצליח אותו שיגוב הקיים במצווה לחדור אל האדם הנושא ועושה
את אותה מצווה.
על כן אין קץ ותכלית לאושר הנשגב של עוסקי
תורה
ומצות-כמו
שראינו בתחילת הפסקה האור האמיתי הקיים במצוות הוא אור גדול.
האור הזה אי אפשר לקלוט אותו בשום חוש פיזי. אבל במהותו האור הזה
ממלא את הנשמה אושר אין סופי.המילוי של הנשמה באושר בא לידי
ביטוי בצורה כמותית ואיכותית, לכן הרב משתמש כאן בשני ביטויים
המבטאים ריבוי כמותי, אין קץ. וריבוי איכותי אין תכלית.
ואין גבול לנעימות ששון הקודש, השרויה ברוח
הפנימי של כל
המתחבר לקודש-עצם החיבור אל הקדושה ממלא את פנימיותו של
האדם בששון אין סופי. אותו ששון משפיע על האדם על ידי שהוא נובע
מפנימיות האדם.
ורז זה של שמחת המ
צות
והעבודה האלהית הוא המנשא את נשמת העולם לתעודתה-הרב מכנה את השמחה במצוה כרז מיוחד.

39
הטעם שזה נקרא רז כיון שקשה לקלוט אותו. זה מעין דבר סודי המתקשר
אל הנשמה.
השיגוב הרוחני הבא עם המצוה לא רק מתחבר לנשמה הפרטית של האדם
המקיים אותה, אלא גם מתחבר אל נשמת העולם. גם לעולם יש נשמה
גדולה כללית, על ידי קיום מצוה נשמת כלל העולם מתחזקת. הרב מסביר
שהחיזוק הזה מביא את העולםלתעודתו, היינו ישנה מטרה אליה העולם
צריך לשאוף, מטרת העולם לגלות אלוקות, על ידי קיום המצוה העולם
מתקרב אל תעודתו.
ישמחו השמים ותגל הארץ-פסוק זה מופיע בספר תהילים.
תהלים פרק צו פסוק יא
-
ישְמְח ַּ֣ו הַַ֭שמַים וְתגֵַ֣ל האֶ֑רֶּץ יּֽרְעִַּ֥ם הְַ֝יָּ֗ם ּומְלאּֽו:
הרב מסיים את הפסקה בפסוק זה,נראה שהרב סובר שפסוק זה מלמד
שעל ידי חיבור בין השמים, היינוחיבורבין הנשגבותלארץ, אזהארץ
יכולה לקבל שמחה. ברגע שהשמים היינו הכוחות הרוחניים מתחזקים
ממילא 'ותגל הארץ'.

40
פסקה פא. אי ידיעת האפי העצמי20
(עמוד קיט')
את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת,
אפילו של עצמו,
וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה.
אנו הולכים סביב להמרכז
של הידיעה,
עסוקים אנו בהשערות
ובאומדנות, לכוין על פי המעשים הגלוים,
שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי
תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה.
מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה,
והמשפט לאלהים הוא.
נושא הפסקה-האדםמכיראת עצמו דרך מעשיו, ואותה הכרה איננה
הכרה מוחלטת.
את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת,
אפילו של עצמ
ו-
לאחר שבפסקה הקודמת הרב דיבר על ההתרוממות הנגרמת לנשמה
שהאדם כלל לא מרגיש. כעת הרב מדבר על עצם ה'אני' של האדם. לא רק
את האורהאלוקי אי אפשר להבין אלא גם את עצם ה'אני'אי אפשר
לתפוס.
האופי של האדם מבטא את כלל אישיותו של האדם. אם כן העצמיות
האישית של האדם איננה ניתנת לתפיסה. האדם ישאל את עצמו מי זה
'אני'. הרי ודאי ש'אני' זה לא הבשר הגופני. אני זה גם לא היכן האדם גר.
אני זה גם לא פעולותיו של האדם, הפעולות הם רק תוצאות של ה'אני'.
אם כן האדם לא יכול לדעת באמת את עצמו.
נראה שהסיבה לקושי של האדם להכיר את עצמו נובעת מהקיטוב הגדול
הנמצא במהותו של האדם. האדם מורכב מב' כוחות הרחוקים זה מזה.
הכח החומרי והכח הרוחני. וכך כותב הרמח"ל בדרך ה'.
דרך ה' חלק א פרק ג
-
ב. אולם היות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה,
שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו
-
מנשמה שכלית וזכה וגוף
20מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה שנב'.

41
ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו
-
הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותימצא ביניהם מלחמה,
וקל וחומר של זולתו, לא
של יחיד, וקל וחומר של אומה-לפי מה
שהתברר שהאדם לא יכול להכיר את עצמו, ממילא אפשר לעשות קל
וחומר שאת זולתו הוא לא יכול להכיר. לכאורה זאת תובנה די פשוטה,
אבל כנראה היא תובנה חשובה כשהאדם בא לעזור או לחנך את זולתו
תמיד הוא צריך לבואבענווהמתוך הכרה שמעולם לא יוכל להכיר לגמרי
את הזולת.
ביטוי לזה מצאנו בדברי חז"ל שאמרו
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ד
-
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך ואל
תדין את חברך עד שתגיע למקומו
לפי משנה זאת יש כאן נקודת לימוד זכות גדולה, אין אפשרות אמיתית
להכיר לגמרי את חברו לכן אי אפשר באמת לדון את חברו לכף חובה.
הרב ממשיך ומסביר שישנו אופי מיוחד גם כלפי כל האומה. גם לאומה
ישנה נשמה מיוחדת. גם עניין זה גורם לאדם ענווה. לפעמים האדם חושב
שהוא כבר מבין בענייני כלל ישראל לפי דברי הרב יש כאן אזהרה לענווה,
לפני שדנים את כלל ישראל לכף חובה.
לפי דברי הרב אפשר אולי להבין את הקשר בין חלקי המשנה שהבאנו לעיל.
מצד אחד מזהירים אותנו לא לדון את חברנו, ומצד שני גם את עצמנו
אנחנו לא מכירים לכן אסור לאדם לסמוך על עצמו. אסור לאדם להגיד
שהוא כבר מכיר את עצמו ולכן הוא לא יחטא. לכן הלל מזהיר אותנו
שהאדם לא יאמין בעצמו עד יום מותו.ומצד שני הלל מוסיףאל תפרוש מן
הציבור היינו כלפי הציבור תבין שאתה פרט בודד מתוך כלל21.
21המהר"ל בפירושו על המשנה גם מנסה להסביר את הקשר בין חלקי המשנה. ואומנם
בדבריו הוא מפרש בדרך שונה ממה שהרב פירש. אבל בדבריו רואים את היסוד לקשר בין
חלקי המשנה. וכך כותב המהר"ל בדרך חיים.
דרך חיים על אבות פרק ב משנה ד
-
הלל אומר וכו'. יש לשאול במאמר הלל למה ק
בע אותו כאן ולא קבע אותו למעלה
עם מה שאמר הלל, ועוד שני אלו דברים האיך יש להם חיבור ביחד אל תפרוש מן
הצבור ואל תאמין בעצמך וכן כל השאר שאין לאחד ענין אל אחר, והיה לו לומר בכל
אחד ואחד הוא היה אומר כמו שאמר באותם שזכר אחריו...

42
אנו הולכים סביב להמרכז של הידיעה-אחרי הרב הסביר שאי אפשר
לדעת בכל זאת ישנו ערך לידיעה. הידיעה היא כחהסובב סביב המרכז.
עצם הסיבוב סביב המרכז מוכיח שעל ידי שהאדם מנסה להבין הוא קולט
קצת דברים, שהם יכולים להיות קרובים אל האמת.עצם הסיבוב הוא
תוחם ומגדיר את מה שהוא בכל זאת יכול לתפוס ולהבין.המעשים פי על לכוין ובאומדנות, בהשערות אנו עסוקים
הגלוים,
שגם נסתרי
ם ברובם ממנ
ו-האדם מנסה להכיר את עצמו
מתוך מעשיו הגלויים הוא מנסה להכיר את שורשו הפנימי. אומנם ההכרה
הזאת היא רק השערה ואומדן.
דוגמא: אדם יכול לכעוס עלאירועמסוים. אח"כ האדם ינסה להבין את
על מה הכעס, האדם ינסה למצוא סיבות גלויות לכעס. הרבה פעמים
הסיבות לכעס יכולות להיות סיבות שונות שהאדם כלל לא חשב עליהם.
אם אדם כעס על חבר שלו שאיחר לפגישה. לכאורה סיבת הכעס מאוד
ברורה יש כאן כעס על האיחור. אבל אם האדם ינסה להבין יותר לעומק
הוא ישאל את עצמו לכאורה ישנם פעמים שמאחרים לפגישה ואין כעס.
אולי הסיבה הנוספת לכעסהיא שבאמת מי שאיחר אני לא כל כך אוהב
אותו והאיחור הוא רק ה'טריגר'הגורם גילוי לשנאה הקיימת בי כלפי
חברי. או אולי הסיבה לכעס שהאדם עייף כיון שלא הספיק לישון וממילא
יש לאדם חוסר סובלנות.
אם כן מתברר שאפילו המעשים הגלויים שורשם הוא נסתר ואיננו ברור
דיו. לכן מסביר הרב שגם ההכרה דרך המעשים הגלויים היא הכרה
המלאה השערות ואומדנות.
וביחוד סיבותיהם המסובכות-לעיל הבאנו דוגמא להתנהגותבאירוע
מסוים. אבל ישנם דברים שהרבה יותר מסובך להבין אותם. ישנםמעשים
שהם מבטאים מכלול הרבה יותר גדול,התנהגויות ומקרים הנוצרים בגלל
הרבה יותר משתנים.
ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחי
ד הפרטי שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים
עומדים כמו שהתבאר, כי כח הכללי עומד בלא שינוי. ולפיכך אמר אחריו אל תאמן
בעצמך עד יום מותך כלומר אל תאמן בעצמך שאין אתה בעל עבירה עד יום מותך
כי האדם הפרטי בעל שינוי ונופל תחת השנוי ואפשר לו להשתנות כל שעה וכל רגע
כא
שר הוא נופל תחת הזמן אשר הוא משתנה. ואמר עוד שאין הפרטי ראוי לדון את
חבירו ולומר כי עשה פלוני מעשה שאין ראוי לאדם לעשות ויהיה דן על חבירו מה
שעשה, ועל זה אמר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כלומר כי יש סבות הרבה
לאדם ואם היתה אותה סבה בעצמה מתחדשת עליו כ
מו שהיא באה על חבירו היה
עושה ג"כ מה שעושה חבירו, כי אין בטחון ואמונה לאדם פרטי מאחר שהוא בעל
שנוי ולכך אין לו לדון על עצמו ומתחילה אמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך, כי
אפשר לאדם להיות משתנה בעצמו, ...

43
לדוגמא:עצם הסיבה למה אני אוהב את חברי, זה יכוללהיווצרמרצף
ומאירועיםיותר מורכבים ויותר פנימיים בנפש של האדם.גילוי של מידות
בדרך כלל הוא מבטא עניינים של אישיות הנוצרים מסך פרטים גדול.
עניינים אלו יכולים להיגרם מהשפעות ורשמים הנוצרים בנפש האדם כבר
בקטנותו.
ועל פי
תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדל
ה-למרות כל הבעיה להכיר את העצמיות לפי ההתנהגותהחיצונית.
בסופו של דבר אנחנו מכירים את עצמנו לפי דברים אלו.היינו לפי
ההתנהגות החיצונית אנחנו יכולים להכיר כל מעשה למי הוא משויך. ניתן
להגדיר אנשים מבחינה חיצונית לפי העניינים המעשיים שהם עושים.
אומנם גם אחרי ההגדרה הנובעת מן המעשים אנחנו צריכים זהירות להבין
שזה לא ידיעה מוחלטת.על היא תלויה בזה שידיעתנו להחליט, אנו מוכרחים
בלימה,
הוא לאלהים והמשפט-לאחר שהרב הסביר שיש יכולת
מסוימת להגדיר אנשים מבחינה חיצונית לפי מעשיהם. הרב חוזר ומזהיר
שההגדרה הזאת כיון שהיא נובעת מההכרה החיצונית ממילא היא מעולם
לא יכולהלהיות ידיעה מוחלטת.
הרב מסכם את העולה מן הפסקה. האדם צריך להפנים, להיות במצב של
ענווה. להכיר שכל ההכרה האמיתית היא נעשית רק על ידי הקב"ה22.לכן
אין יכולת לשפוט את האדם. בסופו של דבר המשפט לאלוקים הוא.
22בשמונה קבצים הרב מתעסק גם במתח בין מה שהאדם מכיר בפועללבין מה שהוא באמת
הוא. בשמונה קבצים הרב מביא נפקא מינה שונה, הרב מבאר שעצם הפער גורם לאדם רצון
ויכולת תמיד להתקדם. אותו פער גורם לאדם כל הזמן להתחדש ולהשתלם.
שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קלא.
-
מתוך שאין אדם יכול להקיף שום תיאור בשלמותו, ועם זה נפשו עורגת להיות
משלים את ציוריו, על כן מקולע הוא תמיד בין השאיפה ומניעת היכולת.
אמנם, בהיותו משתמש בשני הזרמים הללו כשורה, הרי הם משלימים אותו באמת
בהשלמה שאינה פוסקת, בגידול תדירי, שהוא האושר היותר גדול. אבל כל זה עומד
הוא בשכלולו, כשהוא שומר יפה את אופיו, את תוכיות רצ
ונו, אז הוא חפץ רק להיות
מוסיף והולך בעצמיותו, ומרוצה הוא אז בהתוספת התדירית יותר מבכל טוב, ונפשו
מתמלאת תמיד הודאה עדינה פנימית ליוצר כל, שברא את יצוריו וכל עולמיו בצורה
עדינה כזאת שהם עומדים במצב של התעלות תדירית. אבל אם הוא מקלקל את
רצונו, ואיננו פונה א
ל עצמיותו אלא אל ההתראות וההתהדרות החיצונית, אז אין
לו חפץ כלל בהגידול התדירי, זה אינו דבר ניכר לאחרים, כי אם יהיו לך לבדך ואין
לזרים אתך. רוצה הוא בצביונות כאלה שיהיה יכול להתהדר ולהתיפות בהם מחוץ
לעצמיותו, וזה הוא מוצא רק במושגים שלמים, שלמים בתכלית, שאי
ן בהם חסרון
הראוי לקבל תוספת. הוא אינו שם לב למה שאם ימלא חפצו זה, ילגום מן החיים

44
הרב מסיים בלשון הפסוק בספר דברים.
דברים פרק א
-ּֽ
(יז) לׁש
א־תַכָּ֨יר ּו פנ ֵּ֜ים בַמׁשְפָּ֗ט כַקט֤ן כַּג דל ֙ תׁשְמ עִּ֔ון ל֤א תגּ֙ור ּו֙ מפְנֵי־אִ֔י כִּ֥י
הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאֹלהִִּ֣ים הּ֑וא
וְהַדבר ֙ אֲׁשֶַּ֣ר יקְׁשֶַּ֣ה מכִֶּ֔ם תַקְרבִּּ֥ון אֵלַָ֖י
ּוׁשְמַעְתּֽיו:
בפעם אחת ואחר כן יהיה משומם, אבל הלא להתהדר פעם אחת יוכל. על כן רק
ענוים יירשו ארץ, ויתענגו על רב שלום.

45
פסקה פב. הכרה עצמית23
(עמודקיט')מסתכלים בחביון עז בהשגות רוממות אף על פי שאינן
מובנות מפני רוב זהרן, אף על פי שהן מפחידות מרוב איומן,
וחוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן, ובמשך
הזמן ההשפעה
השכלית והמוסרית, אומץ הנשמה והדר הקודש,
חידוש הרוח
ושלמות המהות העצמי יוצא מן
הכח אל הפועל,
ומתגלה בההגדלה האישית, הבאה מתוך הכרה עצמית,
משוקה כולה בטל חיים של
ענוה וטהרה.
נושא הפסקה-ההשגות הגבוהות בתחילתן הן מפחידות. אבל אחר כך
האדם מישבן בדעתו.
ביאור הפסקה
מסתכלים בחביון עז בהשגות רוממות אף על פי שאינן
מובנות
מפני רוב
זהרן-בפסקאות הקודמות הרב דיבר על הפער הקיים בין עולם
המעשה החיצוני, לבין הפנימיות של האדם. כאן הרב מבאר מה יעשה
האדם שפוגש אור גדול, שאותו אור איננו יכול להכניס בכלים המעשיים.
לעיל הרב ביאר והעמיק כיצד האדם מתמודד במציאות בה הוא לא מרגיש
כלום. כעת המקרה הוא הפוך, מרוב אור ישנו מעין שיתוק לאדם.
כיון שהכוחות הרוחניים אלו כוחות הנמצאים במקום גבוה מעל גופו של
האדם, יכולהלהיווצרמציאות בה האדם חווה חוויות רוחניות שהאדם
מרגיש שאין לו כלים להתמודד איתם.
אפשר אולי להמשיל אתהחוויותהאלה למעין טראומה שהאדם קיבל.
דוגמא: יכולה להיות מציאות בה האדם נמצא במלחמה הוא מתנהג
במלחמה בצורהמסוימת, תוך כדי הלחימה אין לו כלים לנתח ולהפנים מה
קורה הוא פועל בצורה חיצונית.
דוגמא נוספת: יכוללהיותשאדם קיבלבשורה טובה.אותה בשורה טובה
מרוב גדלותה, היא נחשבת שהיא מעלהיכולת שלו להשיג.לכןאותה
בשורה גורמת לו למעין תדהמה ופחד שהוא לא בדיוק יודע כיצד לפעול.
23מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה כו'.

46
הסיבה לתופעה הזאת כיוןשהאירועאו הבשורה הם כביכול מעל הכלים,
מעל הכוחות שיש לאדם.
אם כן ישנה מציאות בה האדם מתבונן על המציאות, והוא מרגיש
שההשגות הרוממות האלה אינםמובנות לו מרוב גדלותם. הרב משתמש
בלשון של חביון עוז, מקור לשון זה הוא מספר חבקוק.
חבקוק פרק ג פסוק ד
-
וְ֙נג ַּה֙ כאַ֣ור תּֽהְיִֶּ֔ה קַרְנִַַּ֥֥ים מידָ֖ו לֶ֑ו וְׁש ָ֖ם חֶּבְיִּ֥ון עֻּזּֽה:
נראה שפירוש המילה חביון עוז, היינו ההסתרה הקיימת בתוך הגדלות של
העוז.היינו מרוב אור האדם צריך להסתתר מן האור הגדול.
אף על פי שהן מפחידות מרוב איומן,
וחוזרים עליהן בהשפעת השכל המיושב אחרי עבור חזיונן-כיוןשההשגה היא מעל הכלים של
האדם, לכןאותה השגה היא מפחידה את האדם.בכל זאת לאחר שההשגה
עוברת השכל של האדם יכול לחזור לפעולה. והשכל יכול לנסות לנתח מה
היה באותה השגה.
הדרך להתמודד עם טראומה הנמצאת מעל היכולת של האדם להכיל, הוא
לאחר הטראומה לנתח מה היה באותו אירוע. אדם המשתמש שכל שלו
ליישבאת החוויההוא מעמיק את החוויהויוצר יכולת ואחיזה להתמודד
עם הטראומה.
כיום הפסיכולוגים ממליצים כשאדם חווה דברים שמעבר ליכולת ההכלה
שלו, לא להשאיר את אותו אירועבצורה שאינה מעובדת. ההוראה
המעשית בדרך כלל היא לנתח את הטראומה לעשות עבודת הכלה ולהפוך
את הטראומה למציאות חיובית שהאדם יכול להכיל ולהתמודד איתה.
ובמשך
הזמן ההשפעה השכלית והמוסרית-על ידי שהאדם מתרחק
מאותההשגהגדולה,האדם יכול להתבונן כיצד ההשגה הזאת מתיישבת
בליבו.
מטרת ההשגות הגדולות לרומם את האדם, לא להשאיר אותו מפוחד. אם
האדם ישאיר את החוויה מחוץ לתחום ההתמודדות האישית שלו,יש כאן
פספוס. בסופו של דבר האדם נבנה ממכלול הדברים שהוא חווה. אם כן
הדרך הבריאה לנפש האדם לקחת את החוויה ולרומם אותה למציאות בה
האדם יקדם את נפשו מבחינה מוסרית. כל מפגש שהאדם פוגש בחייו יכול
לקדם את האדם.
הרב מסביר שמשך הזמן הוא גם גורם שיכול לעזור להכניס את ההשגות
לכלים. מצאנו דבר דומה לגבי טראומות אוחוויותמיוחדות שהאדם חווה.

47
עצם הריחוק מןהאירועגורם לאדם יכולת להתמודד בצורה נכונה עם
ההשגה. הריחוק מןהאירוענותן לאדם יכולת לעכל את מה שהיה.
אומץ הנשמה והדר הקודש,
חידוש הרוח ושלמות המהות העצמי
יוצא מן
הכח אל הפועל-על ידי שהאדם מנתח מה היה בהשגה, על ידי
הכנת כלים שכליים, האדם מגלה את מהותו האישית. ההשגה האדירה
איננה דבר המנותק מן האדם. כשאדם חווה חוויות, גם אם בזמןהחוויה
לאדם לא היה כלים להכיל את ההשגה, בסופו של דבר ההשגה נהפכת
להיות חלק מאישיותו של האדם.
העבודה שהאדם עובד כדי לנתח את ההשגה גורמת להשלמת צורתו
האישית של האדם. על ידי זה מתגלה אומץ וגודל הנשמה. על ידי זה
הנשמה מקבלת כוחות חדשים, מעין חידוש של רוח.
הרב מדגיש שהעבודה שהאדם עובד בשביל לקלוט את החוויההיא בונה
את המהות האישית של האדם. בסופו של דבר האדם בנוי ממכלול החוויות
שהוא חווה במהלך חייו. אם כן פירוש נכון וטוב לאותה חוויהבונה קומה
נוספת באישיות של האדם24.
ומתגלה בההגדלה האישית, הבאה מתוך הכרה עצמית-כשאדם
מוריד את ההשגות אל הכלים הקיימים בתוכו,האדם מגלה את האישיות
האישית שלו.
יכולים להיותשניאנשים שחוו אותה חוויה, אבל צורת הניתוח, צורת
ההתמודדות עם החוויה היא יוצרת את השינוי.צורת ההתמודדות מגלה
לאדם אתהאישיות האישית שלו, ממילא מתברר ההבדל ביןכל אחד
ואחד.
כל חוויה שאדם חווה היא עוברת דרך המסננת האישית של האדם, דרך
האישיות שלו. לכן יכולה להיות חוויה שאדם אחד יגדיר אותה כדבר טוב
ואדם אחר יגיב אליה כחוויה הפוכה. הניתוח וחיבור הרגשות אל החוויה
זה תלוי באישיות של האדם.
משוקה כולה בטל חיים של ענוה וטהרה-לאחר שהרב מסביר שעצם
הניתוח השכלי גורם לאדם להכיר את עצמו, הרב מסייג ומסביר שצריך
בשביל זה ענוה. אומנם האדם עוסק בהכרה של הכוחות האישיים שלו,
אבל כמו שראינו בפסקה קודמת צריך הרבה ענוה וטהרה כדי להבין שזה
24אפשר שכוונת הרב גם להוראה מעשית, לפעמים האדם שומע דברים בעבודת ה' ממספר
רבנים או מחברים שלו. כדי שהוא יוכל להתקדם באותם הוראות הוא צריך לבחון את
ההוראות שהוא קיבל בבדיקה מול המהות העצמית הקיימת בתוכו.

48
לא הכרה מוחלטת.

49
פסקה פג. עמדה עצמית25
(עמוד קכ')
החושב
,
העומד על עמדתו העצמית , מחויב הוא
לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזאת
אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול
של
חיים
מדעיים ומוסריים. כל
בעולם משוטטים שהם הכלליים, הדברים
והרגשות, הדעות מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת
בפני עצמה, ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות
והמעשיות של הכלל
כולו.
האנשים הרוחניים מוכרחים להיות שומרים תמיד על
הלך נפשם הפנימית, רגש של טובה כשמתלהב אצלם יש לו
עסק עם צורך נפשי קבוע, שהוא בא אליהם מעולם מסודר,
מלא חיים ורזי טוהר.
לפעמים צריכה הנ
בפלס טיה להיות נשקלת
השכל, ולפעמים
מתגברת היא על כל משקל.
יש מין הכרה פנימית, שמבררת לאדם בירור גמור,
שנשמתו במלא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאה אמת,
יותר מכל שכל מדוד
ושקול.
נושא הפסקה-חשיבות הכנסת הידיעות הכלליות אל הידיעה האישית
והפרטית של האדם עצמו.
ביאור הפסקה-
החושב-הרב פותח את הפסקה בהגדרה של אדם מיוחד, היינו אדם
שעיקר עניינו הוא לחשוב. הפתיחה הזאת היא מלמדת שמדובר כאן על
אדם שמצליח למלא את היעוד שלו כאדם. ייחודו של האדם הוא הכח
החושב. השכל הוא מעלתו המיוחדת של האדם.
הרמב"ם במורה נבוכים מבאר מה מעלתו של האדם וכך כותב הרמב"ם.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב
25פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות המופיעות זו אחר זו בקובץ ג' פסקאות רמז'-רמח'.

50
-
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה
כי השכל
אשר
השפיע הבורא על האדם,
והוא שלמותו האחרון
הוא אשר הגיע
לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים
ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה'
אלהים ולא
תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם
בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו ...
העומד על עמדתו העצמית , מחויב הוא
לשכלל את עולמו הפנימי
בכל ענפיו ופרטיו-הרב מתאר כאן את המתח הקיים בין העמדה
העצמית של האדם לבין הרצון והצורך להתקדם ולשכלל את עולמו. האדם
החושב לא מפסיק לשכלל את עמדתו.
מצד אחד האדם רוצה מנוחה, כביכול הוא רוצה להרגיש שהוא כבר יודע
את המציאות. שהוא לא צריך לעמול בשביל לשנות את דרכיו. אבל מצד
שני ישנו רצון תמידי להתחדשות, לגלות דברים חדשים. למרות שבידיעת
דברים חדשים האדם נצרך לשנות את הדפוסים ואת המחשבות שהוא
הרגיל את עצמו לחשוב.
החידוש של הפסקה שדווקא מי שיש לו עמדה עצמית לא חושש להתעמת
ולהכיר דברים חדשים. הוא מבין שהיכולת שלו לשכלל את העמדה
העצמית נובעת מהיכולת שלו להמשיך לשכלל את האישיות שלו.
והעבודה הזאת
אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול
של
חיים
ומוסריים מדעיים-המסתפקים אנשים ישנם
בידיעות שהם רכשו בתחילת חייהם. ישנם אנשים שהעמדה המוסרית
שלהם או ההכרה המדעית שלהם מתנוונת והולכת. היינו מה שהם הכירו
בתחילת ההשכלה שלהם היא מה שנשארת איתם עד סוף ימיהם.
הרב מדגיש כאן שהגדרתו של אדם חושב זאת מציאות בה האדם מוסיף
שכלול והשכלות ללא הפסקה.
להבדיל כמו שבעולם החומר, העולם החומרי דורש תמיד להשתכלל, אין
זמן בו העולם מפסיק להתקדם. כנגד זה גם העולם הרוחני חייב להתקדם.
שכלול החיים לא מסתיים בשום שלב בחיים. כיון שגדלותו של האדם זה
הכח החושב והמשכיל לכן כח זה לא יכול להפסיק בשוםשלב בחייו של
האדם26.
26לקמן בפסקה קמו' הרב מבאר ששכלול העולם החומרי שורשו בשכלול הרוחני של העולם.
וכך כותב הרב שם.

51
כל הדברים הכלליים, שהם משוטטים בעולם
הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת
בפני עצמה-גדלותו של
האדם נמדדת ביכולת שלו ללמוד את הדברים הכלליים החיצוניים
המתרחשים בחוץ, ולשאול את עצמו מה הוא לוקח לעמדה האישית שלו.
היכולת של האדם החושב היא לנסות לשכלל את עולמו בצורה בה דברים
אובייקטיבים המתרחשים בחוץ נכנסים אל העמדה הסובייקטיבית שעליה
הוא מבסס את מהלך חייו.
דוגמא כיצד התרחשויות חיצוניות יכולות להשפיע על האדם בצורה
פנימית מצאנו במה שהתורה העידה על יתרו ואיך שחז"ל פירשו.
שמו
ת פרק יח פסוק א
-
וַיׁשְמַָ֞ע יתְרָּ֨ו כהֵ֤ן מדְין ֙ חתֵַ֣ן מׁשִֶּ֔ה אֵת ֩ כל־אֲׁשֶָּּ֨ר עש֤ה אֱֹלהים ֙ לְמׁשִֶּ֔ה
ּולְישְראֵָ֖ל עַמֶ֑ו כּֽי־הוצִ֧יא יְקו֛ק אֶּת־ישְראֵָ֖ל ממצְרּֽים:
רש"י שמות פרק יח פסוק א
-
וישמע יתרו
-
מה שמועה שמע ובא, קריעת י
ם סוף ומלחמת עמלק:
רש"י מביא את דברי חז"ל בהם מבארים מה גרם ליתרו לבוא השמועה
ששמע על הניסים שאירעו לעם ישראל. בעקבות כך יתרו החליט להצטרף
לעם ישראל.
על פירוש זה שואלים הרבה מבעלי המוסר,וכי רק יתרו שמע את הדברים.
הרי כל העולם נודע לו מהנס של יציאת מצרים. והתשובה שיתרו
המיוחדות שלו שהוא לא רק שומע אלא הוא גם מפנים.
יתרו עובר תהליך דומה למה שהרב מתאר כאן, הוא רואה תופעות ומעשים
המתרחשים במציאות והוא מפנים את הדברים בצורה סובייקטיבית אצלו
בנפש.
שכלול העולם הפנימי והחיצוני
קכו -
הדעה העליונה, המיוחדה להוגי הדעות היותר נשגבים,
עסוקה
ביסוד בעור הרע,
ושכלול העולם כולו.
כל התיקונים הפרטיים שבעולם ובחיים אינם כי אם ניצוצות קטנים
מאבוקת עולמים זו.
פנימיות העולמות הולכת ומתתקנת על ידי ההשפעה
הרוחנית, שהיסוד המרכזי בה
הוא אורן של ישראל ,
והחיצוניות שבהם באה לשכלול על ידי ההכרה המעשית,
וכל
ה
תרבות, החברותית, האסתתית והאומנתית, רוח האדם
ילך ויגדל, אור היצירה האלהית תתרומם בקרבו, עד לכדי אותה
המדה של
ההתאחדות הגמורה של
השכלול הפנימי
והשכלול החיצוני
של העולם. ...

52
ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות
והמעשיות של
הכלל כולו-היכולת של האדם לחוות את התובנות הכלליות בצורה
אישית. לתת את התובנה האישית שלו היא יכולת שאיננה גורמת ניגוד
לכלל, להיפך זאת יכולת שבונה את הכלל כולו. הכלל לא נוצר מאיחוד
סתמי של הפרטים,אלא היופי של הכלל נוצר על ידי זה שכל אחד ואחד
מוסיף את הגוון האישי שלו לתוך הכלל כולו.
אפשר לתת דוגמא ליחס בין התובנה הכללית לבין ההבנה האישית מתוך
לימוד תורה. בגמ' במסכת עבודה זרה דורשים כך:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
-
ואמר רבא: בתחילה נקראת ע
ל שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף
נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
מתוך דברי הגמ' מתבאר שישנה תורה כללית, אבל לאחר שהאדם הפנים
ולמד את התורה,התורה נקראת על שמו. משמעות הדבר שהגוון האישי
שהוא התחבר אל התורה עשה שינוימסויםבתורה וכביכול הוא קנה את
התורה בשינוי השם.
על פי יסוד זה ניתן להבין את דברי הרב באורות התורה לגבי לימוד תורה
לשמה, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ב' פסקה א'
-
... והנה כל הלומד
תורה הוא מוציא מהכח אל
הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה
האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד
מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש
בלמודו,
בדברי הרב מבואר שהגדלת התורה נעשה דווקא על ידי זה שהאדם לומד
בעצמו את התורה. למרות שכביכול הוא לא חידש שום חידוש מעשי
בצורתה האישית התורה את הבינה שהנפש שלו בתורה, עצם זה
המתאימה לו זה עצמו הגדלה וחידוש של התורה.27
27עניין זה בא לידי ביטוי גם בדברי הרב בעין איה, הרב מסביר כיצד העבודה הרוחנית לא
מספיק שתעבור רק דרך השכל, אלא היא צריכה לעבור גם דרך הרגש וגם דרך המעשה, וכל
העבודה הזאת צריכה להיות אישית ופנימית. וכך כותב הרב.
עין איה ברכות פ"ה פסקה
כ. -
רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו.
וקולה לא ישמע, מכאן
למתפלל שלא ישמיע קולו
בתפילתו. תכלי
ת התפילה היא התגברות השלימות
הפנימית
בהתחזקות הנפש הרוחנית ע"י התקרבותה לציור האמיתי
האפשרי לה

53
האנשים הרוחניים מוכרחים להיות שומרים תמיד על
הלך נפשם
הפנימית-בחלק הראשון של הפסקה הרב הדגיש את תפקידו של האדם
החושב. כאן הרב פונה בעיקר לאנשים רוחניים, נראה שהכוונה לאנשים
שיש להם הרגשות חזקות של קדושה. הרב נותן מקום משמעותי לצורך
לחוות את הדברים בצורה אישית. החוויה הרוחנית זה דבר נצרך לאנשים
רוחניים. אותהחוויהמצריכה שמירה שהאדם ישמור על האישיות שלו.
לפעמים בגללחוויהגדולה האדם מאבד את האישיות שלו.
לפעמים ישנה שאיפה רוחנית חזקה לאדם ובגלל הרצון שלו להתקדם הוא
הולך למסלולים שמאבדים את ההלך הפנימי שלו. הוא בוחר לעסוק
בדברים חיצונים שהם כביכול משקיטים את התביעה הרוחנית החזקה
שיש לו. אבל בזה ישנו חסרון גדול, כיון שדווקא אותה תביעה חזקה היא
תביעה אישית שצריך לפתח אותה כדי שהאדם יוכל לקחת את אותה
תביעה ודרכה לפתח את האישיות הפרטית שלו.
רגש של טובה כשמתלהב אצלם יש לו
עסק עם צורך נפשי קבוע-
הצורך לחוות את הדברים הרוחניים אצל אותם אנשים זה חלק מסדר
הבניין האישי של אותם אנשים. אותם אנשים היום יום הרוחני שלהם בנוי
מסדר של חוויות.
ישנם אנשים המקבלים חוויות רוחניות לפרקים רחוקים, אותם אנשים
העולם הפנימי שלה לא בנוי מהרגשות. אבל כאן הרב נותן מקום לאותם
אנשים שהם צריכים חיזוקרגשי באופן קבוע. הקביעות הזאת היא הסדר
הנכון בשביל אותם אנשים בשביל להגיע לקדושה.
שהוא בא אליהם מעולם מסודר,
מלא חיים ורזי טוהר-יש כאן
חידוש גדול אצל אותם אנשיםשצריכים תמידיות של חוויות רוחניות, הם
צריכים שגם החוויה הרוחנית תגיע בצורה מסודרת.בדרך כללחוויהורגש
בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים.
והנה יסוד הדעת הוא
להבין שאם שתכלית השלימות הוא
השכל וההכרה
האמיתית, אבל א"א שיבא לתכלית הנשגבה
הזו כ"א כשישתמש עם כל כוחותיו
לזה וכשרונותיו
דהיינו ,
וישתמש הרגש, שצריך במקום בהרגש שישתמש
בפעולות
במקום שצריך פעולות שע"י ישתלם השכל ותתברר ההכרה
ותביאהו
התפילה לשלימות תכליתה.
ע"כ צריך שיחתוך
בשפתיו, להורות שיבא לו שלימות המדעי ע"י פעולותיו
הגופניות
הצריכות להשתלמות הציור. ולהורות שראוי לבקש
השלימות האמיתית ביחוד
בנפשו הפנימית דהיינו עומק
ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם
רק סיבות
מביאות אל התכלית. ע"כ לא ישמיע קולו בתפי
לתו, להודיע
שתשאר
פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו ...

54
זה פריצה חיצונית בלי סדר. אבל אצל האנשים הרוחנייםהחוויההיא חלק
מסדר מוגדר. אותו סדר מגיע וממלא להם חיים וטוהר פנימי.
כשהחוויההיא מסודרת ממילא היא מגלה כוחות של חיים. בדרך כלל
חוויה זאת מציאות המשבשת את כוחות החיים, לאותם אנשים כיון
שהחוויה נכנסת לתוך מערכת מסודרת ממילא החוויה משכללת את
החיים.
בפלס לפעמים צריכה הנטיה להיות נשקלת
השכל, ולפעמים
מתגברת היא על כל משקל-אומנם גם אותםאנשים שיש להם רגשות
חזקים לרוחניות, לפעמים השכל לא מצליח לנווט את הרגשות. הרגשות
הם מתפרצים לא לפי שכל, לכאורה זה דבר שלילי. ובכל זאת הרב מסביר
שאפשר לתת מקום גםלחוויותכאלה. ישנו מקוםלחוויותרוחניות
שפורצות את מעגל השכל.
אפשר לתת משל לעניין: יכול להיות אדם שלפעמים בגלל רצון לקדושה
הוא עושה דברים שהם לא עומדים במבחן השכל. אדם יכול פתאום בגלל
רצון לקדושה ללכת למקום רחוק כגון קברי צדיקים וכדומה. לכאורה
ישנה קדושה גם בתוך התורה עצמה, מה גורם לאדם לפרוץ וללכת למקום
אחר, זה התגברות שאיננה נמדדת בשכל, אלא פריצה של הרגש28.
יש מין הכרה פנימית, שמבררת לאדם בירור גמור,
שנשמתו במלא
אורה מתגלה אליו-הרב כאן נותן אמון בהכרה הפנימית של הנשמה.
אותה הכרה יש לה יתרון שהיא יכולה להיות מעל השכל. אומנם בשכל
הדברים נראים שהם לא מתאימים, אבל האדם מרגיש בתוכו שזה נקודת
האמת.
כדי להבין את ההכרה הפנימית של הנשמה, ניתן להביא דוגמא מגדר
הלכתי משפטי והוא'שודא דדייני'. דין זה מתעסק במקרה בו אין הכרעה
משפטית של הדיינים יכולים להכריע את הדין לפי שיקול דעתם, היינו
למרות שאין הכרעה הלכתית הם יכולים לתת את הממון לצד שהם
מרגישים שהוא הצדהדובר אמת למרות שאין באמת ראיה משפטית
שכלית שהדבר אמיתי29. נראה שלפעמים יש הכרעה נשמתית שהיא נובעת
מנקודת האמת למרות שאי אפשר להגדיר אותה בהגדרה שכלית.
28כמובן זה רק דוגמא להמחיש, ישנה חשיבות שכלית משמעותית בנסיעה לקברי צדיקים.
בשביל הדוגמא הצגנו כאילו נסיעה לקברי צדיקים היא לא פעולה שכלית.
29ישנה מח' ראשונים כיצד להסביר את ההכרעה של 'שודא דדייני'ישנם ראשונים החולקים
על ההסבר שהבאנו כאן. אנחנו הסברנו על פי הרשב"ם בבא בתרא לה. ד"ה שודא.

55
והיא חסינה ומלאה אמת,
יותר מכל שכל מדוד ושקול-הרב ממשיך
כאן בנתינת אמון ביציאה מן השגרה. ביציאה מגדרי השכל. הסיבה היא
שאותה יציאה נובעת מן הכרת הנשמה. אותה הכרה של הנשמה היא
חסינה ואמיתית. כיון שהיא כל כך נקודת אמת אי אפשר להגדיר אותה
בשכל. אבל הסיבה שהיא אל נכנסת לגדרי השכל לא בגלל שהיא נמוכה
אלא להיפך בגלל ששורשה הוא מעל כל גדרי השכל.

56
פסקה פד. תנועת ההכרה העצמית30
(עמוד קכא')
התנועה הנפשית, כלפי ההכרה העצמית,
מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת עצמו.
יש שהצדדים הרעננים אשר
להנפש עוברים, ואז מתמלא האדם
גודל ועז, ויש שהצדדים
השוממים עוברים,
ואז לובש הוא
חרדות, ורוחו נמוג בקרבו.
ההקפה השלמה דורשת היא, שבעת שעוברים הצדדים
המלאים והמיושבים לא תזוח דעתו, וידע כי רק צד אחד עובר,
וכי אחרי החזיון הזה, המלא והרענן, יבא חזיון דל ומעוגם,
ובעת ההקפה הקודרת ידע, שעוד מעט וחזיון משמח
ומרנן יופיע.
גא עליו תשלט לא ומעולם תכונותיו, ישתכללו ובזה
וה
גסה,
המאבדת כל הון, ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך, ויחזיק
במעוז
הטוב החכמה והצדק, ושם ד' יהיה תמיד מגדל עזו.
נושא הפסקה-הכרת האדם מורכבת מהכרת העליות והירידות.
ביאור הפסקה-
התנועה הנפשית, כלפי ההכרה העצמית,
מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת
עצמ
ו-בפסקה זאתהרב מבאר
שהאדם מורכב משני מצבים שונים.מכלול נפשו של האדם מוגדר ומתברר
מתוך הכרת מצבי הנפש השונים.כדי שהאדם יכיר את עצמו הוא צריך
להכיר את מכלול תנועות הנפש, להכיר במכלול את כלל המצבים העוברים
על נפשו.
בעקבות ההבנה שהכרת הנפש נוצרת ממכלולהמצבים השונים, הרב מכנה
את ההכרה העצמית כהכרה מתגלגלת. רק הכרת הגלגולים השונים אפשר
להגיד שהאדם מכיר את עצמו.אדםהחושב שאפשר להכיר את האדם רק
באחד מן המצבים לא מביןשהיסוד הנפשי הוא מציאות מתגלגלת. אדם
שלא מבין את ההתגלגלות לא יוכל להכיר את הבחנת עצמותו.מתמלא ואז עוברים, להנפש אשר הרעננים שהצדדים יש
האדם
גודל ועז-כאן הרב מתאר את המציאות הנעימה שבה האדם
30מקור הפסקה קובץ ו' פסקה קצה'.

57
מרגיש כיצד הוא מצליח, כיצד הוא מתקדם. המציאות הזאת אלו הימים
בהם האדם מרגיש טוב עם המציאות של עצמו. הוא מגלה את הצדדים
החיוביים הקיימים בעצמו, ובעקבות הכרת הצדדיים החיוביים בעצמו
הוא מתמלא כוחות של עוז וגודל.
ויש שהצדדים השוממים
עוברים, וא
ז
לובש הוא
חרדות, ורוחו
נמוג בקרבו-כאן הרב מתאר את הימים היותר קשים שהאדם עובר. אלו
ימים בהם האדם מרגיש מצד עצמו את השממה הקיימת בנפש. את
החסרונות הקיימים באישיות שלו.בזמנים כאלה האדם מרגיש אילו אין
לו כח, אין לו רוח שמרוממת אותו.
ההקפה השלמה דורשת היא, שבעת שעוברים הצדדים
המלאים
והמיושבים לא תזוח דעתו-הרב מסביר שמהות האדם להבין שיששני
צדדים. על האדם להבין את ההקפה הקפה מסמלת את הגלגל שחוזר
בעולם. כמו שהרב פתח את הפסקה בזה שהנפש מתגלגלת, כאן הרב קורא
לאותו גלגול הקפה.
הרב מנמק את הצורך לקלוט את ההקפה כדי שהאדם בזמן של רוממות,
בזמן שטוב לו יבין שזה רק צד אחד. עצם ההבנה הזאת תגרום שלא תזוח
דעתו שהוא לא יגיע לידי גאווה.
במידות הראיה במידת הענוההרבמסביר גם את החשיבותשל ההכרה
הזאת כדי שיוכל לקבל את מידת הענוה,וכך כותב הרב.
מידות הראיה פסקה ד.
-
הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג
יותר את
העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את
הצרכים הרבים של הכלל ושל
הפרט, אז הוא
משיג את קוצר ידו,
את עורון השגתו
. את מעוט כח רצונו להיטיב,
והוא
נשפל ברוחו
,
והוא תמיד הולך ומתעלה על
-
ידי חפצו ה
גדול להתקרב ביותר אל
הטוב
המוחלט.
וידע כי רק צד אחד עובר,
וכי אחרי החזיון הזה, המלא והרענן, יבא חזיון דל ומעוגם-ההבנה הזאת חשובה כדי שהאדם יתכונן להרגשה
האחרת. תפקידו של האדם להכין את עצמו בזמן שטוב לו לזמן בו יהיה לו
יותר קשה. אדם צריך בזמן הזה להכיר ולהכין את הצדדים החיוביים שלו
כדי שבזמן האחר יוכל להתמודד עם הקושי.
הכוחות שאדם מקבל בזמן העלייהוהתרוממות, הם צריכים לשמש אותו
לקראת השלב הבא. השלבים הקשים שהאדם מרגיש שאינו מצליח בחייו
הם שלבים שתפקידם לרומם את האדם, הדרך שאדם יצליח להתרומם

58
נובעת מההכרה שבזמן העלייההאדם מכין את עצמו לשלבים האחרים.
ובעת ה
ה
קפה הקודרת ידע, שעוד מעט וחזיון משמח
ומרנן יופיע-
אחד הדברים הגורמים לאדם לשקוע בזמנים הקשים, כיון שאינו מאמין
שהזמן הקשה הוא חולף. בזמן של קושי נטיית האדם לשכוח את הדברים
הטובים וממילא האדם מסתכל רק על החלקים השוממים והקשים.
הרב מלמד אותנו דרך להתמודד עם אותם זמנים, ההתמודדות על ידי
זכירה שכביכול ישנה הבטחה ומציאות שיבואו זמנים אחרים. האדם צריך
להרגיל את עצמו להאמין שברור שיגיעו זמנים שונים וטובים.
יסוד ההכרה שלאחר הירידה אפשר לחזור ולעלות מובא גם בליקוטי
מוהר"ן וכך כותב ר' נחמן.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מח
-
כשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראין לו התרחקות. ונדמה
לו, שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס
לעבודת
וצריך התקרבות. כולו רק הוא ההתרחקות כל ובאמת, ה'.
התחזקות גדול מאוד מאוד, לבלי ליפול בדעתו ח"ו
...
כי באמת, כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות כנ"ל
...
ובזה ישתכללו תכונותיו-עצם זה שהאדם מתמודד עם עליות וירידות
זה עצמו משכלל את התכונה של האדם, מציאותכזאת יוצרת שהאדם
מפתח יכולות למידות מגוונות.
אדם במהותו שונה ממלאך,מלאך הוא עומד. לעומת זאתאדםהוא תמיד
מהלך, עצם ההליכה מזמינה את האדם לפגוש כיוונים וידיעות שונות.
שיכלול התכונות נעשה על ידי ההליכה המגוונת של האדם. ההקפה הזאת
היא יוצרת את האיזון של כוחות הנפש הקיימים אצל האדם.
ומעולם לא תשלט עליו גאוה גסה,
המאבדת כל הון-כמו שכתב הרב
לעיל שהזכירה של הירידות גורמת לאדם ענוה וממילא לא תשלוט עליו
הגאוה. האדם יבין שאף פעם הוא לא מושלם תמיד יש לו נקודות של חסרון
שמתגלים בעיקר בזמנים של הירידה.
וכך כותב הרבבמידות הראיה במידת הגאוה על החשיבות שהאדם יכיר
את שניהכוחות הקיימים בו.
מידות הראיה מידת הגאוה פסקה כד.
-
אדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות
מאד, גם
נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו

59
מצד הצדדים השליליים שלו,
וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות
העליונות הטובות. אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא
יהיה
מתגאה, אדרבא ימלא גם על
-
ידן ענ
ות-
רוח עד אין קץ, שהרי הם הם
המעירים אותו
לתבע מעצמו את פתוחן של הנקודות הללו, שהן
אצלו כמו גולם.
ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך-במציאות שהאדם מכיר את ההקפה
בצורה נכונה ממילא הואלאיפחד מזמני החושך. הוא לאייפוללדיכאון
בגלל החושך, אלא יהיה לו סבלנות להכיר שזה זמני.
ההמתנה הזאת מזכירהאת תורה ו' של ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן31. בתורה
הזאתר' נחמן מסביר שגם אדם שרוצהלהיכנסלקדושה הרבה פעמים לא
פותחים לו מיד. הוא צריך לקנות לעצמו את התכונה של ההמתנה, היינו
להיות בבחינת המתן כדילהיכנסלתוך הקדושה. ההמתנה הזאת היא
היכולת להכיר שיגיעו זמנים בהם יפתחו לו את השערים.
ויחזיק במעוז
הטוב החכמה והצדק, ושם ד' יהיה תמיד מגדל עזו-
על ידי ההכרה מכיר את הגלגל החוזר בעולם את ההקפה יש לו יכולת לקבל
כוחות להשתמש בחכמה שלו כדי להבין שהכל בסופו של דבר יתהפך. ועל
ידי זה יהיה לו בטחון בקב"השייהפךאת הכל, וממילא האמונה שלו
תתחזק ועצם האמונה תהייה בשבילו מגדל עוז.
סיום הפסקה הוא בנוי על הפסוק במשלי.
משלי פרק יח פסוק י
-
מגְדַל־עַ֭ז ׁשֵַ֣ם יְקוֶ֑ק בּֽו־ירָּ֖וץ צַדַ֣יק וְנשְּג ּֽב:
31זה מה שמדובר באריכות בחלק מתורה ו' בחסידות ברסלב תורה זאת מכונה תורת
'ההמתן' זאת התורה של אלול. ונביא קטע קטן מהתורה.
ליקוטי מוהר"ן תורה ו
-
... ועיקר הדבר, שע"י שהאדם כשהוא במדריגה התחתונה מאד, ואעפ"כ הוא מחזק
עצמו, ומאמין שגם שם יש לו תקוה עדיין, כי גם שם נמצא הש"י, בבחי' ואציעה
שאול הנך, אזי ממשיך על עצמו הקדושה משם הקדוש הוי' במילוי ס"ג, שהוא מחי'
את כל הנסוגים אחור מקד
ושתו, להחזיקם לבל יפלו לגמרי ח"ו. וזה בחי' בקי בשוב,
שזה הבקיאות הוא בחי' שם יבק הקדוש, בחי' שם ס"ג. וכן כשאדם זוכה לבא לאיזה
מדריגה בקדושה העליונה, ואעפ"כ אינו עומד שם, והוא מתחזק ומתגבר לעלות יותר
ויותר, אזי ממשיך הקדושה על עצמו משם הקדוש אקי"ק במלוי קס"
א שהוא בחי'
בקי ברצוא. כי האדם כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו ית', כן גורם לייחד
השמות למעלה, וממשיך על עצמו הקדושה משם. והבן היטב:

60
אולי הרב השתמש הביא את הפסוק הזה שמכנה את היכולת לקבל בטחון
כמו מגדל, מגדל זה מבטא את היכולת לצפות למרחוק. מעין היכולת של
האדם להכיר שיגיעו זמנים אחרים. לראות את הריאההכוללת שזה בא
לידי ביטוי מעין מגדל בו הצדיק מקבל את כוחותיו.

61
פסקה פה. התרוממות לגדלה הפנימית32
(עמוד קכב')
עליונות, תכונות בעלי גדולים, צדיקים ישנם
נלחצים שהם בנשמתם פנימה, מפני שאינם חודרים
לתוך הגדולה הפנימית אשר ברוחם, ואינם מאמינים
באמונה שלמה בקדושת שאיפותיהם,
ומפני זה אינם מכירים כל כך
את יסוד האור שבמרחב רעיונותיהם, והם הולכים שחוח,
מנטל החול של הסכלות ה
עולמית, כעס
אוילים, המכבדת עליהם,
שמתוך כך הם נתונים בתוך ים של צרות רוחניות. רעיונות הצרים
של ההמון מעיקים על רוחם, ולהתרומם עד כדי מלא הגובה
של מחשבת עצמם, ושל כבירות רצונם, אין להם כח.
והם מוכרחים סוף כל סוף להתנער מתרדמתם,
ועם כל השלום
והכבוד שהם מתיח
שים בהם אל ההדרכה ההמונית,
ישובו אל ד',
המתגלה להם תמיד מחלונותיהם וחרכיהם המיוחדים.
אם אל מקור התורה שואף אתה, התרומם והתאזר
לקראת אותה העליונות, הפועמת ברוחך פנימה,
עם כל שיגך ושיחך, עם כל
משאך הרוחני והגשמי אשר נטל עליך,
היה בן חיל, והבט נכחה
לקראת הא
ור, המתגלה לך מבין החרכים.
נושא הפסקה-חוסר האמונה של הצדיקים בטהרת השאיפות שלהם.
ביאור הפסקה-
ישנם צדיקים גדולים, בעלי תכונות עליונות-הרב פותח בתיאור של
דרגה רוחנית גבוהה, ולמרות שמדובר על דרגה גבוהה הרב מתאר שישנה
בעיה אצל אותם צדיקים.בתיאור מעלת הצדיקים האב מתאר אותםלא
רק כצדיקים בעלי מעשים, אלא יש להם תכונות עליונות, היינו מידות
ויכולות ממקום מאד עליון.
32בפסקה זאת ישנם ב' פסקאות המופיעות ברצף אחת אחרי השנייה בשמונה קבצים,
בקובץ ח' פסקה ו'-ז'.

62
שהם נלחצים בנשמתם פנימה, מ
פני שאינם חודרים
לתוך הגדולה
הפנימית אשר ברוחם-הקושי של אותם צדיקים היא חוסר ההכרה
בכוחה של הנשמה. יש להם לחץ פנימי המגיע מן הנשמה, לכאורה הלחץ
הזה מגיע מבפנים אם כן הם לכאורה אנשים המסוגלים לראות פנימה.
בכל זאת הרב מסביר שיש להם חסרון שהם לא מצליחים לחדור מספיק
לעומק. היינו יש להם הבנה עמוקה אבל היא לא מצליחה לחדור לתוך
הגדולה הפנימית הקיימת בנשמה.
מאמינים ואינם
שאיפותיהם בקדושת שלמה באמונה-אותם
צדיקים רואים את החסרונות הקיימים בנשמה שלהם. גם שיש להם
רצונות טובים הם רואים את החסרונות הקיימים בתוך הנשמה.
אותם צדיקים עושים את המצוות בצורה טובה. אבל יש להם חוסר אמון
פנימי בשורש המניע את המעשים שלהם. במסילת ישרים מובא שהאדם
צריך במידת הנקיות לפשפש במעשיו, היינו לבחון כל מעשה טוב בצורה
מדוקדקת. אותם צדיקים למרות שהם יודעים שמעשיהם הם טובים הם
חוששים לשורש העומד מאחורי הסיבה למעשיהם.
הרב מסביר שאצל אותם צדיקים החשש הזה נקרא חוסר אמונה. הם
מאבדים את האמון הקיים בנשמה הטובה הקיימת אצל האדם. כיון שזה
חוסר אמונה לכן חשש זה הוא שלילי, הוא יוצר חסרון בנפש של הצדיקים.
תופעה זאת קיימת בעיקר אצל הצדיקים. דווקאמתוך הדרישה לעבוד את
ה' בצורה נקיה, דווקא מתוך הדרישה לברר כל דבר לשורשו, ממילא נוצר
להם חוסר אמון האם באמת הם נקיים בתוך עצמם.מתוך הגודל הם
מכירים עד כמה הם חסרים מול הגודל. ההכרה שלהחיסרוןהפנימי גורמת
להם חוסר אמון לאור הגדול הקיים בנשמה.
הרב משתמש כאן במושג אמונה, כדי לחיות את מהותה של הנשמה צריך
להתחיל מאמונה. אמונה זאת לא פעולה רגילה של שכל, אלא אמונה זו
היא השקפה וצורת חייםמסוימת. אותם צדיקים צריכים להתחיל להאמין
בכחשל הנשמה שלהם. ברגע שיתחילו לחיות כך החיים שלהם ישתנו
לטובה.
ומפני זה אינם מכירים כל כך
את יסוד האור שבמרחב רעיונותיה
ם-
ברגע שהצדיק חושדבכוונההפנימית של הנשמה, היא לא יכולה לפעול
בתוך המציאות. החשד הזה גורם שהאדם לא מסוגל לממש בצורה טובה
את הרעיונות הטובים שמגיעים מן הנשמה כיון שהוא בכל שלב, ובכל רעיון
חדש הוא מלא ספיקות. אדם שהחיים שלו מלאים ספקות לא יכול להצליח
להביא לידי ביטוי את האור הנמצא במרחב הרעיון.

63
והם הולכים שחוח,
מנטל החול של הסכלות העולמית, כעס
אוילים, המכבדת עליהם-ההליכה שחוח נוצרת בגלל שהנשמה לא
מצליחה להביא את רעיונותיה לידי מימוש. אותה הליכה שחוח נוצרת
מכלל העולם. היינו בכל העולם ישנו רצון לחיים של חול, האדם בסופו של
דבר חי גם מצדדים של חול. אותם צדיקים ברגע שהם רואים את החיים
השייכים אל החול, הם מרגישים שהצדדים האלה מורידים אותם. לכן נטל
החול הכללי הקיים במציאות מכביד עליהם. כל עשיה של חול מבחינתם
זה נטל מסוכן.
הרב משתמש כאן בלשון הפסוק המתייחס אל החומר כדבר שנובע
מכסילות ודבר המכביד על האדם.
משלי פרק כז פסוק ג
-כּֽבֶּד־אֶַּ֭בֶּן וְנֵַ֣טֶּל הַחֶ֑ול וְכִַּ֥עַס אְֱ֝וָּ֗ילכבִֵּ֥ד משְנֵיהֶּּֽם:
שמתוך כך הם נתונים בתוך ים של צרות רוחניות-החיסרוןהזה
גורם להם צמצום גדול של הכוחות הרוחניים. אותו צמצום יוצר צרות
רוחניות. ברגע שאדם חונק את כוחותיו הרוחניים, הוא מתחיל להרגיש
בצרה.
רעיונות הצרים
של ההמון מעיקים על רוחם-אותם אנשים שאינם
מסוגלים לתת אמון בנשמה, מרגישים צורך להתקדש ולהתרחק מן ההמון.
כל עשיה שהיא קשורה אל החומר מבחינתם זה מפריע ומציק. כיון
שההמון בכללותו הוא חומרי ממילא רעיונותיו של ההמון לא מספיק
רחבים, ולכן זה מעיק עליהם.
בדרך כלל רעיון זה ביטוי למציאות יותר עליונה מאשר העשייהבפועל. אבל
הצדיקים מתייחסים אפילו לצד הרעיוני של ההמון בצורה שלילית
ומגבילה.
ולהתרומם עד כדי מלא הגובה
של מחשבת עצמם, ושל כבירות רצונם, אין להם כח-כיון שאותם צדיקים לא מאמינים בנשמה שלהם,
הם מפחדים להביא את עצמם לידי ביטוי. צדיק המאמין בכוחות נשמתו
מבין שהוא יכול להתעסק עם ההמון ולרומם את ההמון. אבל אותם
צדיקים מרגישים פחד בכל פגישה עם ההמון, אין להם מספיק אמון
ביכולת של נשמתם הטובה לגבור על הנטל החומרי.
החיסרוןהזה של הצדיקים הוא חסרון כפול, גם כלפי הצדיק עצמו שלא
מביא את עצמו לידיביטוי אבל גם כלפי שאר ההמון הנמצא בצרות
רעיונית במקום שהצדיק ימלא את תפקידו וירומם את ההמון הצדיק
מתרחק, וממילא ההמון נשאר במקומו הירוד.

64
אם נרצה להגדיר את מהותהחיסרון, על ידי שאינם מכירים את כוחם
אינם מסוגלים להביא את כוחותיהם לידי ביטוי וממילא הם מתמלאים
עצבות. אפשר שזה כוונת המשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ו
-
המכיר את מקומו והשמח בחלקו ...
ברגע שהוא יכיר את מקומו הרוחני בצורה נכונה, ממילא הוא ישמח בחלקו
היינו יוכל לבטא את האישיות שלו. לתת מקום לפיתוח נכון של הכוחות
הטובים הקיימים בו.
אפשר להמשיל את מצבם הרוחני של הצדיקים לאדם שאין לו בטחון אישי.
מי שאיבד את הבטחון האישי שלו, הוא לא מסוגל לעשות ולפעול גם דברים
שמבחינה מעשית הוא באמת מסוגל. אדם שאינו מאמין בעצמו לא יצליח
לעשות גם דברים פשוטים. כך הצדיקים כיון שאין להם אמון בסיסי
בשורש שאיפותיהם הרוחניות לכן הם לא מאמינים שהם מסוגלים לרומם
את שאר העולם.
והם מוכרחים סוף כל סוף להתנער מתרדמתם-הרב קורא למציאות
הזאת תרדמה, כיון שהיא גורמת שהכוחות נרדמים, אותם כוחות
שצריכים להופיע אינם מתפתחים. לכןבממדמסויםאפשר לקרוא לזה
תרדמה.היתרון של תרדמה על פני מוות, שתרדמה היא נועדה בשביל
שהאדם יתעורר ממנה33.ההדרכה אל בהם מתיחשים שהם והכבוד השלום כל ועם
ההמונית,
ישובו אל ד
'-ברגע שהצדיקים יתעוררו מתרדמתם, ממילא
הם יצרו יחס של שלום וכבוד כלפי שאר העם. ברגעשייווצרכזה יחס יהיה
אפשר להעלות את ההמון עצמו כלפי ה'.תיווצרמציאות של תשובה גדולה
33הרב בשמונה קבצים מביא פסקהנוספת המבטאת את המתח הזה מצד אחד להכיר את
החסרונות ומה הקושי בהכרת החסרונות. וממילא הצורך להתקדם ולא להישאר רק
בקדרות. וכ"כ הרב.
שמונה קבצים קובץ ה' פסקה ריב.
-
ההכרה הסוביקטיבית גם היא יקרה מאד, וחלילה לזלזל בערכה, וביחש להתוכן
הדתי שלה, כלול הכל בכלל אל ת
הי רשע בפני עצמך. מכל מקום, כאשר נזדמן הדבר
ומצד התוכן הסוביקטיבי מתמלא האדם מרורות על עצמו, על ערכי מוסרו ועל
השקפותיו, והוא מתקצף על הלחץ שמחשבותיו לוחצות אותו, ידע אז ויכיר, כי לא
באו אלה הסערות בכדי לעקור את זה התוכן שהוא כל כך קרוב אליו, שהוא הגשר
המע
ביר אותו מעולמו המצומצם לעולם הרחב והמלא אור וחירות של קדושה, אלא
יחזיק במעוזו, ...

65
בזכות ההתעוררות של הצדיקים.
בשביל שהצדיקים יצליחו לפעול כלפי ההמון, הם צריכים לקנות התבוננות
של כבוד ושלום כלפי ההמון. הם צריכים להכיר שברגע שיהיה להם יחס
נכון אל ההמון הם יוכלו להשיב את ההמון כולו אל הקב"ה.
המתגל
ה להם תמיד מחלונותיהם וחרכיהם המיוחדים-החזרה אל
ה'תיווצרעל ידי שפע שהצדיקים יגלו לשאר ההמון. אומנם ההמון לא
מסוגל בעצמו להיות במרכז האור הרוחני, אבל ההמון יכול להנות מן האור
על ידי גילויים שהצדיקים מגלים. באופן טבעי כל מפגש עם צדיק גורם
השפעה רוחנית, אפי' שהיא השפעה של חרך וסדק בסופו של דבר כוחו של
צדיק יכול להשפיע ולרומם את ההמון.
אם אל מקור התורה שואף אתה, התרומם והתאזר
לקראת אותה
העליונו
ת, הפועמת ברוחך פנימה-בחלק זה של הפסקה הרב מרומם
את האדם לחזק את הרצונות הטובים של האדם. הרב נותן אמון בשאיפות
הקדושות של האדם.
אם לאדם יש שאיפות לתורה הוא צריך להתרומם לאותה עליונות לא
לחשוש שמא אין כוונותיו טהורות. הוא צריך להכיר שאותה התרוממות
שורשה הוא פנימי. הכח המוליד אתהשאיפות האלה הוא הרוח הפנימי של
האדם.עם כל שיגך ושיחך, עם כל משאך הרוחני והגשמי אשר נטל עליך-
האדם השואף צריך לקחת את השאיפות הקדושות ולחבר אותם עם שאר
כוחות הנפש שלו. למרות שלפעמים האדם חושש לחבר את השאיפות
העליונות אל שאיפות חייו, כיון שהוא מתחיל להרגיש שהחיבור יגרום
זילותא ועשיה שאיננה לשמה. אבל בפסקה זאת הרב מלמד אותנו לא
לחשוש מהתהליך של החיבור.
דוגמא אדם שואף ללמוד תורה, הוא חושש שלימוד התורה שלו הוא בשביל
כוונה שאיננה לשמה בשביל כבוד. בעקבות כך יש אנשים שיחששו ללמוד
תורה. אבל הרב מסביר שאין זאת הדרך, הדרך הנכונה היא לחזק את
הכוחות הפועמים בתוך האדם.
חיזוק הכוחות יהיה על ידי שימוש בכוחות היותר חיצוניים של האדם.
היינו למרות שהוא חושש מכבוד, אל ימנע מלפעול. בגלל החשש מכבוד
אסור לאדם לא לגלות מבחינה חיצונית את רצונותיו ואת הפועל המעשי
שהוא עושה. אותו אדם צריך לדבר על תורה, צריך לחבר את העבודה
הרוחנית שהוארוצה לשאת אל המציאות הגשמית. לסדר את מכלול
החיים הרוחני והגשמי שלו סביב אותה שאיפה.

66
לשיטת הרב אין צורך למנוע מפעולות בשביל חששות, להיפך על האדם
לקחת את השאיפה העליונה ולהתחיל לממש אותה בתוך המציאות.היה בן חיל, והבט נכחה לקראת האור, המתגלה לך מבין החרכי
ם-
הרב קורא לאדם לתת אמון לאור העליון הנמצא בתוכו. האדם והצדיק
נדרשים לפעול במציאות, ולהאמין שהשורש הרוחני ישפיע בהארה חריכית
גם על הצורה המעשית. בן חיל הוא כינוי לאדם בעל כוחות. אדם אמיץ,
הפוך מהאדם החושש והפחדן. בן חיל מאמין בכוחו ולכן הוא פועל.
יש להעיר שבחלק השני של הפסקה, הרב ממש פונה בלשון נוכח. נראה
שלאחר הפסקה הקודמת הרב פונה לעצמו או לאנשים סביבו וכביכול
קורא להם לא לפחד. לאחר תחילת הפסקה בו מתוארת החרדה, בחלק
השני של הפסקה הרב רוצה להוציא את האדם מן החרדות ולכן כביכול
פונים את האדם החושש. תצא תאמין שאתה מסוגל על ידי הקישור שלך
לכוחות הרוחניים.

67
פסקה פו. הגדולה הפנימית וחשבון הנפש34
(עמוד קכג'-קכד')
כמה טובה מונעים בידים
מפני שכלות הדעה שבאנשים,
אשר רוח
ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם
מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם. לא הסביבה ולא המעשים
בפרטיות הם
היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי,
כי אם , הפנימית והטהרה הקדושה , הנפש גודל
ועז הרצון אומץ
המחשבה. הס
ביבה והמעשים נכנעים הם מפני
העצמה הרוחנית,
כשהיא מתרוממת.
על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל
הפנימי.
כמובן מדקדקים הם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה,
אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה,
הזורמת בנשמה בכל הוד סגולתה, דוקא מתוך הצינו
ר היותר
גדול ושוטף, ולא תמיד דבוקים להיות עצמם את ישפילו
של הקטנות בתוך הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף,
המלאים את הרוח העולה
למעלה.
ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס
המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה
בנשמות העליונות, כי
אם ההוד הנ
שגב של תפארת חי העולמים,
שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי .
התפשטות השלמות על המעשים
כולם מאליה היא באה, בעת אשר
הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו.
ומכל מקום פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם
ומסתכלים על
מעשיהם בפרטי פרטות. אחר
י שכבר שבעו זיו
עדנים מעונג
העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של
הטוב והטהר מלא אור חיים חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש,
בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך
הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל,
תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם,
ת
שובה עליונה,
הכוללת כל התשובות כולן.
34מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ א' פסקאות רמח'-רמט'.

68
כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם
רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה
בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכלת לתקן
כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה,
שהיא הכח האמיתי של החיים על
כל
הענפים של סעיפי החיים.
יותר, עליונות למעלות לעלות משתדלים הם כן על
בהשגה
ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם
את הופעתה, ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל
כל את לתקן יכולים שיהיו עד כחם כך כל
המעוותים,
הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרח
וקים, בין מה
שבין אדם למקום,
ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים
בהם כל הבדל עצמי.
נושא הפסקה-הסתכלות הצדיקים על הפרטים נובעת מהכרת הגודל
הפנימי.
ביאור הפסקה-
כמה טובה מונעים בידים מפני שכלות הדעה שבאנשים-הרב מתאר
אתהחיסרוןהנוצר על ידי שפלות הדעת. שפלות זה ביטוי לנמיכות, ישנם
אנשים שמסתכלים על המציאות בדעה נמוכה. בדעה הרואה את המציאות
רק בגילוי הנמוך שלה. הסתכלות כזאת הרב מכנה מניעה הטוב בידים.
האדם בידיו ממש, כביכול במעשה פיזי הוא מונע את היכולת לקבל את
הטוב.
ד' רוח אשר
בקטנות, אוחזים והם בלבבם, לדפוק ראוי ואינם
מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם-הרב מדבר כאן על אותם
אנשים שפוטנציאלית יש להם יכולת להשיג השגות של גדלות. אנשים אלו
הוכנו לגדלות, אבל כדי להשיג את הגדלות הם צריכים להאמין בגדלות.
אדם שלא מאמין ביכולות שלו אין סיכוי שהיכולות שלו יבואו לידי ביטוי.
אם כן חוסר האמונה, ההסתכלות הקטנה היא גורמם חסימה מפני הטוב.
לא הסביבה ולא המעשים
בפרטיות הם היסודות-הרב מלמד אותנו
כיצד אפשר לקנות את ההכרה הגדלותית. הרב מנתח מה גורם לאדם את

69
חסרון האמונה. הסיבה שהאדם מסתכל על הקטנות ולא מאמין בגדולה
היאהדגשתההסתכלות המעשית. אדם מסתכל על התוצאה שהוא השיג
כעת, על המעשים ועל הסביבה בה הוא חי. ברגע שאדם מסתכל רק על
בכוחות להאמין יכולת לו אין הגלויה, בצורה הקיימת המציאות
הנסתרים.
על האדם לבסס את היסודות הנפשיים שלו לא על הדברים הפרטיים
המעשייםאלא לגרום שיסודות חייו יהיו הצדדים הגדולים.הסיבה שאסור
לבסס את יסודותחייו על המעשה הפרטי הגלוי כיון שהסתכלות כזאת היא
יוצרת הקטנה וצרות נפשית.
דוגמאות לעניין זה,אפשר לראות אצלאנשים פורצי דרך במדע וכדומה.
היכולת של האדם לפרוץ דרך,נובעת מההסתכלות שלאותו אדם. היכולת
של אותו אדם להסתכל על הגודל. לא להסתפק במציאות המעשית הגלויה,
אלא לחפש ולהתבונן עלהפוטנציאל הקיים המציאות.
שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי,
כי אם גודל הנפש-
האושר של הנשמה, נראה שאין הכוונה כאן באושר במשמעות של שמחה,
אלא בעיקר במשמעות של הרחבה, היינו לנשמה יש אושר של יכולת
איכותית. יש לנשמה הרחבה גדולה.
אותו אושר של הנשמה הוא נמצא בתוך הנשמה. הרבה פעמים האושר של
הנשמה לא מצליח לבוא לידי ביטוי בגילוי הפרטים. על כן על האדם
להתבונןבגדלות הנפש. ברגע שיכיר את גדלות הנפש הוא מרחיב את
היכולת שלו לקלוט את הטוב הקיים בו.
הקדושה והטהרה הפנימית ,
אומץ הרצון ועז המחשב
ה-הרב מלמד
להתבונן על הגודל של הנשמה. הגודל הזה בעיקר מתבטא אותנו כיצד
ברצון. על האדם לחשוב על גודל הרצונות שלו, על המחשבות הגדולות שיש
בו. עצם זה שהאדם חושב מחשבות גדולות, עצם זה שיש לאדם רצונות זה
מבטא את הגודל הקיים בו.
על האדם להתבונן על הקדושה והטהרה הפנימית שיש לאדם בתוכו, אותה
טהרה נובעת מהקישור של הנשמה אל הקב"ה. ההכרה שבנשמה יש כוחות
אלוקיים נבדלים.
ביטוי לאותה התבוננות ניתן לראות בדברי הרב בעולת ראיה על האמירה
שאנחנו אומרים כל בוקר 'אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא'
עולת ראיה חלק א'
עמ' סז'.

70
-
נשמה
שנתת בי טהורה היא.
... והנה עומד הפרט היחיד ואומר
בפה מלא את האמת החודרת לפני
רבון כל, שהנשמה שנתת בי, שהיא מתת
-
אלהים, נובעת מהצד
העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות
האלהית
העליונה היא מהותה ותכונתה, ואע"פ שהיא נתונה באותו התכן
שיש
עמו ג"כ חבור ל
הצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא
מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך
מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק
ההתרוממות אל עליונות מקורה
ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.
-
אתה בראתה.
אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא
טהורה,
מפני
שאתה,
מקור כל טהר, בראתה,
מכח אור טהרתך היא נובעת
ביסודה
מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן,
מעין כל השלמות
ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה.
הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני
העצמה הרוחנית, כשהיא
מתרוממת-הדרך לרומםאת האדם על ידי שהוא יכיר את כוחותיו. על
ידי שהאדם יכיר את הכוחות הרוחניים, מיד יהיה לו כוחות להתמודד עם
הסביבה והמעשים המפריעים לקדושת הנשמה להופיע.
כיום מדגישים בעניין החינוך עד כמה חשובה העצמה אישית. כאןהרב
מסכים ונוקט באותה שיטה.על ידי העצמה אישית האדם יוכל להתקדם.
אלא שהחידוש בפסקה הזאת שהרב מסביר לנו מהיכן לוקחים את העצמה
האישית. בהעצמה אישית יש חששלגאווה, לכן חשוב שהכחלהעצמה
אישית ינבע מוך הכרת הכוח הרוחני של הנשמה. שהעז הזה ינבע מתוך
הקדושה והרצונות הטובים.
על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל
הפנימי-
כאן הרב עובר לדבר על הצדיקים. הצדיקים הם נהפכו להיות צדיקים על
ידי שהדגישו את העיסוק בגודל. הצדיקים מצליחים להתרומם מעל
השפלות של המעשים הפרטיים הקטנים. הצדיקים פונים אל הגודל
הפנימי, ומשם נובעים היכולות הגדולות שלהם.
כמובן מדקדקים הם במעשים, משתדלים בטהרת
הסביבה,
אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה-הרב מחדש שמתוך
היכולת להתרומם,האדם מצליח לגשת לדברים הקטנים ולרומם אותם.

71
ברגע שיש לצדיק נקודת אחיזה במקום גבוה, הוא יכול לרדת אל המעשה,
הוא יכול לגשת אל הפרטים ואל הסביבה.
אומנם הסביבה והמעשה מגבילים, אבל הצדיק לא מזלזל בעניינים האלה.
כוחו של הצדיק לא נובע מהתנתקות ממעשים אלו, אלא עיקר כוחו של
הצדיק שמגיע למעשים מתוך גדלות. כיון שהצדיק מגיע למעשים מתוך
גדלות ממילא יש לו כוחות לפעול על המעשים, בצורה שהם לא יצמצמו
אותו.
דוגמא מצאנו את החשיבות שהצדיקים נתנו להתבודדות.הצדיק פועל
בתוך המציאות אבל מידי פעם הוא מתבודד ובאותו זמן הוא מחזק את
כוחות הנפש שלו. הוא מחזק את ההכרת הגדולתית שלו. על ידיאותו
חיזוק הצדיק מקבל כוחות בשביל לחזור לתוך המעשה ולתוך הסביבה
המגבילה ולרומם אותה.
הזורמת בנשמה בכל הוד סגולת
ה, דוקא מתוך הצינור היותר
גדול
ושוטף-הצדיקים מכירים את הכוח הפנימי הנמצא בנשמה. אותו כח הוא
זורם בתוך צינור, צינור זה כלי דרכו אפשר להוריד ולהעביר שפע ממקום
למקום. בתוך הנשמה ישנו שפע היורד לתוך המציאות. המפגש של הצדיק
משפיע על המציאות, כמו צינור הנותן מים, כך הצדיק המחובר לנשמתו
משפיע על הסביבה ועל המעשים שפע רוחני המגיע על ידי צינור.
ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד
בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף,
המלאים את הרוח העולה
למעלה-הרב מסביר את הבעיה בעיסוק מתמיד בפרטים. אדם שמעמיס
את חייו בעשיה מעשית, בלי רגע שיש לו יכולת להתרומם הוא נהפך להיות
יגע.העשייה, הפרטים, הסביבה מעייפת את כוחותיו של האדם.
העיסוק בגדלותהוא זההמביא כוחותלאדם. הצדיקים למרות העיסוק
שלהם בפרטים הם מצליחים לשמור על האיזון, השמירה על האיזון
מתאפשר בזכות חיבורם אל הגדלות.היכולת שלהם להישאר תמיד
בגדלות היא גורמת שהם מרוממים את הפרטים בלי להתעייף.
ביטוי ליחס בין העיסוק בפרטים לבין היכולת לראות את הגדולה מצאנו
בדברי הרב באורות התורה.
אורות התורה פרק ט' פסקה ח.
-
יש שהנשמה, כשהיא מוכשרת לשאיפות גדולות
של התבוננויות רוחניות, מתעצבת כשהיא עוסקת בפרטי
הלכות, והיא מרגשת אז את מצריה, שהיא נסגרת אז בהם.
אבל אין רפואתה באה על ידי ביטולה מהתורה המעשית,
כי אם על ידי
הכשרת רוחה להרים את

72
הערך של כל פרט
מפרטי הדברים המעשיים א
ל עושר מקורו
הרוחני
, המקיף
והכללי.
ההרמה הזאת נעשית לפעמים על ידי הברקת שכל
טוב, ולפעמים על ידי הרגשה פנימית עמוקה ההולכת
ומסתעפת מההזרחות העליונות של דעת ד'. ולפעמים
מתקבצים יחד שני הכחות, של הברקת השכל ואור
ההרגשה, להשפיע על הרטבת הפרטים המעשיים, עד
שימ
לאו דשן עונג, באופן שתהיה הנשמה בלתי משוממת
בעסקה בהם כי אם מתרחבת ומתעדנת. הצלחת ההרמה
הזאת קשורה היא עם המצב המוסרי של הנפש, ועם צירופה
הרוחני הבא ע"י העסק התמידי במעמקי הרוחניות
הבהירים ובלתי מצומצמים.
בפסקה זאת הרב מדבר על נשמה המוכשרת לשאיפות גדולות.כיון שהיא
מוכשרת לשאיפות גדולות לכן אין לה כח וחשק לעסוק בפרטים הקטנים.
הרב בפסקה זאת מזהיר שהפתרון לא יבוא על ידי זניחת הפרטים, אלא
הפתרון יגיע כל ידי שהאדם יצליח לחבר בין הפרטים לאור הגדול הנובע
מן הגדלות. החיבור הזה הוא מעין מה שהסביר הרב שמטרתו של האדם
הגדול לרומם את הפרטים.
גםבאורות הקודשהרב מתבטא בלשון דומה, וכל כותב הרב.
אורות הקודש חלק א' פסקה לז'
, עמ' נב'.
-
מהשורש לענפים
השורש הרוחני החזק, המלא רעננות של חיים ומציאות, הוא
שולח
כשהנשמה ולפעמים תכלית. לאין ענפים וענפי ענפים ממנו
עיפה
בשורש להאחז מוכרחת היא הרי הענפים, מריבוי
במקורו,
וכחה מתחדש. והיא שבה אח"כ להתעלס עם הענפים כולם בפנים
חדשות, ומפריחה עוד הרבה ענפים וציצים ופ
רחים, מה
שמקדם לא
היתה היכולת מגיעה להוציאם לאור העולם.
וזהו היסוד, שהרזיות העליונות מחזקת את יסוד הויות דאביי
ורבא, והאידיאליות המוסרית את העולם הטכני והחברותי.
בפסקה זאת הרב מסביר כמה העיסוק בענפים בפרטים הוא מעייף אבל
הדרך להתמודד זה על ידי חיזוק השורש הרוחני.
ידוע שישנו תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, הגמ' מסבירה שישנו הבדל בין
התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. וכך מובא בגמ'.

73
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א
-
במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של
בבל.
המהר"ל מסביר מה הסיבה שתלמוד בבלי מכונה בשם חושך.
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף כד עמוד א
-
ולפיכך ג"כ התלמוד שבבבל שיש בו רוב פלפול, בשביל כך אין הלכה
ברורה בה כי תמיד יש לפלפל ולהקשות עד שאין הדבר ברור כ"כ
ולפיכך אמר במחשכים הושבני כמתי עולם זו תלמודה של בבל.
לפי המהר"ל מתברר שעצם הפלפול היינו עצם העיסוק בריבוי הפרטים
הוא נובע מהקטנות של החושך. כשאדם לא רואה את האור, את הגדלות
הוא פונה אל הפרטים. בזה תלמוד בבלי שונה מתלמוד ירושלמי.
חז"ל באותו מקום הסבירו הבדל נוסף בין תלמוד בבלי לירושלמי,
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א
-
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד
קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם
-
אלו תלמידי חכמים
שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים
-
אלו תל
מידי
חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני]
בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק:
אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן
זית, ושנים זיתים עליה
-
אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית
בבבל באים לידי ביטוי הפרטים, עצם הדגשת הפרטים גורמת להמון
מחלוקות. כל פרט מרגיש ניגוד אל הפרט האחר. לכן בתלמוד בבלי נחשבים
כחובלים. לעומת התלמוד ירושלמי, בירושלמי יש יכולת להתרומם אל
הכלל ברגע שמתרוממים אל הכלל מסוגלים לכלול את הניגודים. מסוגלים
להיות בנועם זה אלזה. בתלמוד בבליההסתכלותמתחילה מן הפרטים,
מתוך הפרטים מנסים להגיע אל הכלל, זה נקרא חושך שמתוך טשטוש
וחושך מנסים להסיק מה הוא הכלל. אבל בירושלמי ישנו אור כללי, מתוך
האור יורדים אל הפרטים, עצם זה שמתוך האור יורדים אל הפרטים
ממילא יש יכולת להכיר מה שורשו שלכל פרט. היכולת להכיר את השורש
של כל פרט גורמת שיהיה אחדות ונעימות בין פרט לפרט35.
35דברים דומים כותב הרב באגרת קג'.

74
ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס
המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה
בנשמות העליונות-
אצל האנשים הגדולים העולם המוחשי הוא לא העיקר. עיקר חיותם של
הנשמות הגדולות הוא העולם הפנימי. ברגע שאדם מצליח להתחבר אל
העולם הפנימי הוא מקבל חיות גדולה.
אפשר להביא משל כדי להבין את היחס בין הפרטים לבין העולם הפנימי,
מתוך סוגיא לגבי היחס בין סימנים לטביעות עינא.
על פי ההלכהאבדהמחזירים רק בסימנים. הגמ' דנה מה הדין לגבי טביעות
מוחלט יותר עמוק בירור זה עינא שטביעות מסיקה והגמ' עינא,
מהסימנים, אלא שאי אפשר לסמוך עליו משום חשש שהאדם משקר.
אילולי חשש זה טביעות עינא זה הדבר היותר מוחלט.
דוגמא: אדם שמכיר את חברו גם אם הוא לא יודע סימנים הוא מכיר מיד
את חבר שלו. דווקא אדם שלאמספיק מכיר את מי שעומד מולו הוא צריך
לתת סימנים כדי לזכור מי זה האיש הזה. טביעותעינא זאת הכרה
מוחלטת של המציאות, סימנים זה הגילוי החיצוני.
כך ניתן להמשיל את היחס בין העולם המוחשי לבין העולם הפנימי. העולם
המוחשי הוא הגילוי החיצוני, מעין סימנים שנמצאים עלהחפץ. אבל
מהותו של החפץ הוא ההכרה הפנימית, הכרת החפץ זה הטביעות עינא.
דרך העולם המוחשי אפשר לקבל סימנים על העולם הפנימי, אבל העולם
הפנימי הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר גדול מן העולם החיצוני.
כמו שאדם נותן סימן לחפץ כגון שאומר שיש לחפץ כתם עם צבעמסוים,
ודאי שסימן זה הוא לא מבטא את מהותו של החפץ, סימן זה הוא רק דרך
כדי להכיר את מהות החפץ. כך העולם המוחשי הוא דרך דרכה האדם יכול
להכיר את המציאות. אבל המציאות עצמה היא נובעת מהעולם הפנימי36.
אגרת קג' עמ' קכג'
-
קכד'.
-
... וחכמת הנבואה, שהיא היסוד לחכמת
האגדה. שהיא הצד הפנימי של שרשי
יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה... והנה אותם התורה, פעלה בא"י הרבה
המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה
-
הקיצור הוא מעלה אצלם. והנתוח של
ההלכות והצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם ברמז קל
להחליט משפט, וזה היה יס
וד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים
ליהנות מאורה של מעלה היה די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני
בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כ"כ, לא ההי מספיק הקיצור והיה צריך
אריכות דברים...
36דוגמא להבחנה הזאת אפשר לראות בדברי הרב בעין איה

75
כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים,
שבתוכו הכל כלול-
בתוך העולם הפנימי אפשר לכלול את כל המציאות. כשאדם נוגע בהוד
הפנימי הוא מצליח לכלול את כלל הפרטים.
כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי-הרב מביא דוגמאות לאותו כח
כולל. הכח הכולל הזה הוא בא לידי ביטוי ברעיוןשל הטוב. וכן במוסר
ובמעשה, למרות שהמוסר והמעשה הם גילויים פרטיים בכל זאת הם
נובעים מהכלל השורשי הפנימי.
התפשטות השלמות על המעשים כולם מאליה היא באה-ההשפעה
הפנימית של האדם על הפרטית היא השפעה ממלאית, היא מגיע אל האדם
מאליה. ברגע שאדם פנימי מסתכל על המציאותהפיזית מיד המציאות
הגלויהמתרוממת. עצם נקודת המפגש עוד לפני שהאדם פעל לתקן את
המציאות כברבמפגש ההשפעה מגיעה מאליה.
בעת אשר
הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו-
ההשפעה הממלאית, הבאה מאליה היא נובעת כשיש רצון גדול לטוב
אלוקי. כח הרצון הוא יכול להשפיע על המציאות בצורה מידית.
לפי זה ניתן להבין מה שהרב הסביר בתחילת הפסקה שאותם גדולים
מתעסקים בגדלות. עצם העיסוק בגדלות פותר בעיות וקשיים בעולם
הפרטים המעשי.
יש כאן הוראה מעשית, לפעמים אדם חושב שככל שהוא יעסוק ביותר
פרטים, ככל שהוא יפלפל ויעמיק בפרט הואיצליח יותר. אבל כאן ישנה
הדרכה כדי להצליח בפרט צריך להגדיל את המבט. עצם הגדלת המבט
יכולה לעזור להתמודדות עם הפרטים.
אדם המתחיל את העיסוק בפרטים שיטה זאת אפשר לקרוא לה'דרך
ארוכה שהיא קצרה'.מה שאין כןהשיטה והדרך הנובעת מתוך הכלל,
עין אי
ה שבת פ"ב פסקה
קו.
-
... כשם שבהכרה החושית ישנם סימנים וטביעות
-
עין,
ואע"פ שההכרה של הסימנים
אפשר לספר אותם ג"כ למי שאינו
מכיר את הדברים בעצמו, כדי שגם הוא יכיר על
ידם את
המבוקש, וההכרה שע"י טביעות
-
עין הלא אי אפשר לה להמסר
מפה לאוזן
למי שאינו מכיר בחושו הפנימ
י, מ"מ להמכיר עצמו
טביעות עינא עדיף מסימנא ,
ואילו אמר איניש לשלוחיה אייתי
לי לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע
ליה, ואילו אמר אייתי לי פלניא דאית ליה טביעות עינא בגוויה
ודאי ידע ליהי, מפני שההכרה הזאת של הטביעות
-
עין באה מכח
פנימיות
עצמ
יות הבירור שבנפש, שאינה משארת אחריה מקום
לשום תנודה רעיונית. כשם
שהדברים נמצאים במושגים
החושיים, כן הם נמצאים כך במושגים השכליים
והמוסריים,
בדיעות ישרות ואמונות אמתיות ונכונות...

76
מתוך ההשקפה הכללית המרוממת, אפשר לכנות אותה 'דרך ארוכה שהיא
קצרה'. היינו בהתחלה על האדם להתבונן בגדלות, על האדם קצת
להתנתק, כביכול קצת להתרחק ולהתעכב מהעיסוק המעשי, אבל בסופו
של דבר אותה התנתקות גורמת לאדם יכולת להגיע אל היעד יותר מהר.
היינו הדרך הזאת בסופו של דברתתהפךלהיות דרךקצרה.
ביטוי ליכולת הרוחנית להשפיע על כל העולם המעשי, אפילו על הפרטים
הנמוכים אפשר לראות בדברי חז"ל בתיאורם את שלחנו של רבי.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
-
ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך
-
אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי
גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא
חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים
רבי הוא מסמל את הגדלות הרוחנית של עם ישראל, היכולת לכלול את כלל
התורה לתוך הפרטים לתוךהמשנה. על כן שולחנו של רבי כולל את כל
פרטי המציאות. עצם זה שיש לרבי את כל פרטי המציאות זה מרומם את
המציאות.
ומכל מקום פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם
ומסתכלים על
מעשיהם בפרטי פרטות-כמו שביאר הרב במהלך הפסקה עצם העיסוק
הפנימי הכללי, אינו מוותר על העיסוק בפרטים. אלא ההבדל הוא
שהצדיקים פונים לפעמים אל הפרטים. היינו הם לא קבועים בתוך
הפרטים, הקביעות שלהם היא בחיות הרוחנית הפנימית, מתוך אותה
גדלות הם לפעמים פונים אל הפרטים. בסופו של דבר האדם יכול להתקדש
רוחנית רק על ידי דרישת הפרטים, עיון בפרטי פרטים.
בלי עיסוק בפרטים האדם לא יכול להתקדש, כמו שמצאנו במסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק ג
-
ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג): נוח לו
לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו,
ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי
א
זהרות טובות ומועילות מאד: כי הנה הפשפוש במעשים הוא
לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא
יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא
מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים
הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם
איזה פניה אשר לא
טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש
בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי
-
כן ימשמש במעשיו

77
לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. כלל הדבר:
יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח
לעצמו הרגל ר
ע ומדה רעה, כל
-
שכן עבירה ופשע.
אם כן לפי המסילת ישרים, האדם הזהיר לא רק שבודק את כלל המעשים
אלא חודר לכל מעשה ובודק את פרטי אותו מעשה.
אחרי שכבר שבעו זיו
עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של
הטוב והטהר
, מלא אור חיים, חי בלב פנימה-
הכחשל הצדיקיםנובע מהשובע הגדול שהם מצליחים לשבוע מהעונג
העליון. מתוך החיבור של הצדיקים אל הגדלות, החיבור שנובע מהרגשה
ברורה של שביעה פנימית.
מתוך אותו שובע יש יכולת לרדת ולתקן את הפרטים. אחרי שהצדיק
התמלא בחשק פנימי. ליבו מלא באור כללי עליון, המפגש עם הפרטים הוא
מפגש זמני, שהצדיק מצליח לרומם את הפרטים.
דוגמא: בענייני זוגיות ושלום בית,ישנםזוגות שיש להם קושי בזוגיות יש
להםענייניםפרטיםבזוגיותשהם לא מסתדרים.הדרך להתמודד היא,
קודם כל,הם צריכים קודם לחזק את נקודות האור הקיימות בזוגיות
שלהם. הםצריכים להרגיש נועם פנימי. לאחר שאותו זוג קיבל כוחות
רוחניים, הם מסוגלים לרדת לפרטים המעשיים. לתקן את הקשיים
הקיימים בזוגיות, עצם זה שהם קיבלו כוחות מהשורש הרוחני המשותף
שלהם יש להם יכולת לפתור את הבעיות הפרטיות.
אפשר להסביר שזה ההבדל בין אירוסין לנישואין,בזמן האירוסין עדיין
לא יורדים לחיי המעשה, יש רק את השורש הרוחני, החתן והכלה מחזקים
את השורש הרוחני שלהם. רק לאחר שלב האירוסין, לאחר שהם הפנימו
היטב את המשמעות הרוחנית המופשטת. רק אחרי זמן האירוסין אפשר
לרדת לחיי המעשה, בשלב הזה של המעשה יכול להתגלות קשייםלכן שלב
מגיע אחר כך. ועדיין הזוג צריך לזכור את חיי האירוסין בבחינתואירסתיך
לי לעולם37.
37הרב בעולת ראיה מסביר דברים דומים בקשר למעלה של אירוסין וכך כותב הרב.
עולת
ראיה חלק א', עמ' לה'.
וארשתיך לי לעולם.
אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות
מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי
שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל. ודוקא החק
העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תל
וי

78
בא חשבון הנפש,
בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך
הנפשי והגופני-הרב מבאר את המורכבות של אותם אנשים
גדולים. לאחר שהאדם מכיר את הגודל ואת היכולות הגדולותהקיימות
בו, הוא ניגש את חשבון הנפש. מצד אחד חשבון נפש זה הוא מגיע מגדולה
פנימית. אבל דווקא בגלל שהוא מגיע מתוך גדולה ממילא מתבאר הפער
הגדול בין מה שהוא יכול לבין מה שהוא עושה בפועל. לכן מצד אחד יש לו
כוחות לפעול ולעשות חשבון נפש, מצד שני זה מגלה דכדוך יותרגדול. זה
מגלה לו כמה הוא חסר ביחס למה שהוא יכול וצריך להיות בעצמו.
כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל,
תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון
לכל פגם-יש כאן מציאותהכוללתהפכים שונים. מצד אחד חוסר ייאוש
גדולה ובטחון שיכול להגיע תיקון, אבל דווקא אותו גודל מביאאתואת
הקושי הגדול. כשאדם יודע את הגודל הוא יותר מפחד להפסיד אותו. מי
שאינו יודע מה אפשר לעשות עםמיליוןדולר הוא לא יפחד לאבד אותו.
דווקא מי שמכיר את הגדולה של אותו דבר הוא מתחיל לפחד מצד אחד,
מצד שני הוא מכיר בבטחון שהוא יכול להשיג עם אותו כסף הרבה דברים
כיון שהואמבין את הכוח הגלום בעצמו.
היחס בין היכולת של האדם להכיר את הגדולה לבין היכולת לרדת אל
החטאים לעשות תשובה נכונה היא מובאת גם בספר התניא לאדמו"ר
הזקן.
תניא ליקוטי אמרים פרק כו
-
ברם כגון דא צריך לאודעי
כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם
האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר
מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות
הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכ
ת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם...
-
רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן
בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות
אמיתית וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר
לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר
העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה בשום יחש, העלול
להשתנות, כ"א הוא עומד בעצם צביון החק, שאי אפשר כלל לצייר אפן אחר.
וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה,
איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם. וארשתיך לי
לעולם.

79
שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית
בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:
ציטטנו כאןשניחלקים מפרק כו' בספר התניא. בחלק הראשון שציטטנו
בעל התניא מזהיר אותנו מעצבות, בעל התניא מכיר שבעצבות אי אפשר
להשיג שום מדרגה. לכן בחלק השני שהבאנו בעל התניא מסביר כיצד
האדם יכול להגיע לחשבון נפש מתוך גדלות. אותה גדלות גורמת לאדם
אמונה ובטחון שהוא יצליח לתקן. אותה אמונה נובעת מהכרת גדולת ה',
אותה אמונה גורמת שמחה אמיתית לאדם.
תשובה עליונה,
הכוללת כל התשובות כולן-הרב מכנה את הפעולה
הזאת כתשובה עליונה, הסיבה שזה נחשבת כתשובה עליונה כיון שהיא
יכולה לכלול את כל הפרטים. זאת תשובה שעוסקת בפרטים אבל מתקנת
סוגים שונים של מעשים שונים. כיון שהאדם מכיר את כוחו הפנימי ממילא
התשובה באה מתוך גדלות של הנשמה.
כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם
רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה
בשביל זה-הצדיק
התרגל להסתכלות פנימית,לכן גםלאחר ההכרה שיש דברים שכעת הוא
לא יכול לתקן הצדיק לא נופל ממדרגתו. הצדיק מבין שזה חלק מהתהליך.
אדם שמחפש תוצאות הוא נלחץ כשרואה שאינו מצליח לתקן, אדם רגיל
מתייאש ומתמלא טרוניא, אבל הצדיקים לא מתייאשים, אפי' כשהם
רואים שאין יכולת לתקן.
כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכלת לתקן
כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה-אצל הצדיקים ישנה אמונה מלאה,
ישנו בטחון מלא שבסופו של דבר יגיע תיקון שלם. כיון שיש בטחון כזה אין
אצלם אפשרות לייאוש.צדיק שהרגיש את השורש הפנימי של נשמתו
ממילא הוא מלא אמון שאור הנשמה ודאי ינצח את הרע.
הצדיקים מבינים ששורש התיקון הוא פנימי. אם מבחינה מעשית אין
אפשרות לתקן, מוכחשהחיסרוןהוא פנימי. כדי לתקן את החיסרון הפנימי
יש צורך לעשות עבודה נשמתית. ישנה עבודה להביא את האור של הנשמה
לידי גילוי.שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים-
הצדיקים מכירים שהשורש של כל התיקון תלוי בהזרחת הנשמה. מטרת
הנשמה כשירדה לעולם הוא בשביל שנגלה אותה בתוך עולם המעשה. לכן
הצדיקים כשמבינים היטב יסוד זה נותנים אמון ובטחון מלא בנשמה.יותר, עליונות למעלות לעלות משתדלים הם כן על

80
בהשגה
ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמ
ה ביותר, ותגלה
עליהם
את הופעתה-יסוד התיקון לא נובע דווקא מהעיסוק בקושי,
היכולת לעשות תשובה נובע מיכולתם של הצדיקים לחזק את הנשמה.
מצאנו ביטוי לשיטה הזאת גם בעולם החסידות, החסידות אמרה שהאדם
יתמקד בהוספת טור והוספת אור, וממילא הרע יתבטל מעצמו. עצם
העיסוק בפרטים הוא מוריד את האדם, אבל חיזוק הטוב הנמצא בנשמה
הוא יגרש את הרע.
מבחינה נפשית לפעמים אדם יש לו קושי עם מידות מסוימות הקיימות בו.
לפעמים לאדם יש טראומה הרבה פעמים הפתרון יבוא על ידי התרחקות
ממה שכעת אי אפשר לתקן. התיקון יגיע על ידי חיזוק הכוחות הטובים.
ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל
כל כך כחם עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים-הבטחון בדרך הזאת של התיקון עוזרת
לאדם להתנתק מן החסרונות, לעזור לחזק את הכוחות הטובים הקיימים
בו. ממילא ברגע שהכוחות הטובים מתחזקים האדם מגלה שהוא מצליח
לתקן גם חסרונות שהוא לא האמין שהוא מסוגל לתקן.הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם
למקום,
ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמ
י-אדם שחיזק את אור הנשמה שלו, מצליח לגרום תיקון בכל סוגי
החסרונות. גם חסרון מעשי שורשו בנשמה לכן לא רק חסרון רוחני אפשר
לתקן בצורה כזאת אלא גם חסרון מעשי.
הקרובים והרחוקים, אפשר להסביר כאן את דברי הרב בשניאופנים.
או שחסרון רחוק הכוונה חסרון שהתיקון שלו רחוק, היינו שנראה
שהתיקון מאד קשה, וממילא קרוב הכוונה תיקון שהוא יחסית קרוב וקל
אל האדם לתקן.
או שהכוונהחסרון רחוק היינו שהוא לא ממש נוגע ישירות אל האדם, היינו
זה חסרון הנמצא במציאות אבל הקשר שלו אל האדם הוא רק עקיף, בכל
זאת על ידי חיזוק הנשמה האדם מצליח לתקן אותו. ולפי זה חסרון קרוב
היינו חסרון המשפיע ישירות ובצורה קרובה לאדם עצמו.
הרב מסיים שהתיקון יכוללהיעשותבין חסרונות בין אדם למקום ובין
חסרונות בין אדם לחברו. למרות שלכאורה היה אפשר להגיד שחיזוק
הנשמה ישפיע רק על חסרון בין אדם למקום. בכל זאת הרב מסביר שחיזוק
הנשמה ישפיע גם על תיקון חסרונות בין אדם לחברו. הרב מנמק שאצל
הצדיקיםהחלוקה בין אדם למקום לבין אדם לחברו אינה קיימת. בשבילם
כל חסרון הוא מבטא חסרון רוחני שחיזוק הנשמה יכול לתקן אותו.

81

82
פסקה פז. התקון והנפילה38
(עמוד קכה')
הנשמתית הגדולה אותהעליון, לקודש השואפת ,ולגדולות
ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדותוהמעשים
גם כן, ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשייםולנקר בפרטי
פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין,על פי התורה
וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות,להסיר מהם כל רשעה
וכל סלף.
ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושההתחתיית,
יוכל כל אותו האור העליון להשתבר,ולהתהפך לרועץ. גדולת
הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה,ותשוקת הידיעה בתעצומות
המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.אומץ הרוח, המרומם את
הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן אתהתאוות הסוערות הגופניות,
והתענוגים הכבוד, הבצע, חמדתכל לפרוץ יוכלו המוחשיים
גבולם, וממרום עז השאיפההעליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה
היותר נוראה.
ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות,על פרשת דרכים
היא יושבת, ומתפללת שלא תפולבגורלו של עשו . ומתוך גדלה
ובכייתהזכתה ליסודנבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל .
נושא הפסקה-הכרת הגדולה צריכה שמירה שלא תגרום נפילה וגאווה
מסוכנת.
ביאור הפסקה-
עליון, לקודש השואפת הנשמתית, הגדולה אותהולגדולות
ונשגבות-לאחר שבפסקה קודמת הרב לימד אותנו כיצד האדם צריך
להתחבר אל הגדולה של הנשמה. כעת הרב מזהיר שלאתיווצרמציאות
מעוותת שבה האדם תופס רק את הגדולה הנשמתית ואינו שם לב לבעיות
הקיימות בעמקי החיים עצמם.
38פסקה זאת היא מופיעה בשמונה קבצים כהמשך של הפסקאות הקודמות. קובץ א' פסקה רנ'.

83
מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדותוהמעשים גם כן-כדי
לממש את הגדולה חייבים לעסוק גם בתיקון המידות וגם בעניינים
המעשיים. הרב מתבטא כאן במושג של הכרח, היינו זאת חובה ממשית,
אם האדם לא יכיר את החובה הזאת היא יכול ליפול. ההכרח הזה הוא
חלק מהמטרה בשבילה נוצרה הגדולה הנשמתית. תפקידה של הנשמה
להתגלות בתוך העולם המעשי והמידותי ולתקן אותו.
ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשייםולנקר בפרטי פרטיותיהם-
הרב ממשיך לבאר את הצורך שהגדולה לאתישארלמעלה. היכולת לרדת
לפרטי הפרטים זאת תכונה הצריכה להגיע בצורה משולבת עם הגדולה
הנשמתית.
את הירידה לפרטים הרב מכנה בשם ניקור, נראה שהכוונה היא לחדירה
לעומק הפרטים. משמעות המילה נקירה זה לשון נקב, כמו שמצאנו בפסוק
(שמות לג' כב') וְהיה ֙ בַעֲבַ֣ר כְבדִ֔י וְשַמְתָ֖יךבְׁנִּקְׁרִַ֣תהַצֶּ֑ור וְשַכתִּ֥י כַפ֛י ע לֶָּ֖יך עַד־
עבְרּֽי: לפי זה משמעות המילה נקר היינו מערה, מעין נקב.
לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין,על פי התורה וההלכה-
החשיבות לבדוק את הפרטים לפי הצדק והדין.נראה שמשמעות המילה
'צדק', הכוונה לכיווןהפן המוסרי, ואילומשמעות 'דין'זה מעין גזר דין
ופסק דין של ב"ד, היינו הצד המעשי.
כמו כן צריך לרומם את הפרטים ולבדוק אותם על פי התורה וההלכה, כאן
זה לא משמעותרקשל מוסר רגיל.אלא משמעות רוחנית של תורה והלכה,
ההבנה העמוקה של הקדושה הקיימת במציאות היכולה להתגלות על פי
התורה. וכן ההלכה שהיא ההוראה המעשית כיצד אפשר לפעול מבחינה
מעשית על הפרטים המעשיים.
ולחדור למעמקי המדות הנפשיות,להסיר מהם כל רשעה וכל סלף-
לגבי המידות יש צורך לא רק לעשות שינוי מעשי אלא לנסות לתקן את
הרשעה משורשה. לכן צריך לחפש את שורשי הרשעה כדי להסיר את
הסילופים39הקיימים במציאות.
ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושההתחתיית-
הרב מחדש שישנה קדושה הנמצאת במציאות התחתונה. לפעמים אנשים
39הרב משתמש במילה סלף כמו שמצאנו בפסוק.
שמות פרק כג פסוק ח
-
וְׁש ָ֖חַד לַ֣א תקֶ֑ח כ֤י הַשָּ֨חַד ֙ יְעַּוֵַ֣ר פקְח ִ֔ים
וִִּֽיסַלֵָּ֖ף
דבְרִֵּ֥י צַדיק ּֽים:

84
חושבים שהקדושה קיימת רק בעולמות העליונים הרוחניים. אבל באמת
ישנה קדושה גם בחלק התחתון של המציאות. גם במעשים הגלויים
הפשוטים ישנה קדושה. לכן אסור לאדם להתייחס רק לקדושה העליונה
ולהתעלם מהקדושה התחתונה.
יוכל כל אותו האור העליון להשתבר,ולהתהפך לרועץ-היכולת של
האדם לרדת לפרטים המעשיים זאת יכולת השומרת על הקדושה שלא
תתהפך.
החיים המעשיים הם מעין כלי לאור העליון. תפקידו של האור להופיע בתוך
המציאות, לכן על האדם לכוון את עצמו לחפש כיצד אפשר לגלות את האור
בתוך החיים המעשיים. במידה שהאדם לא ירד לפרטים המעשיים האור
יהיה מנותק וממילאתיווצרמעין שבירת הכלים.
את הנפילה מצאנו כבר בספר בראשית, אדם הראשון שהוא עצמו היה גדול
מאד נופל וחוטא, כמו כן אחר כך בדור המבול ראינו את הנפילים שהם
נפגשים עם בנות האדם, אותו מפגש שוב הוליד נפילה. אותם אנשים
הנפילה הזאת נבעה מגדלות הכוחות שהיה אצלם. כדי לקבל את הכוחות
הם היו צריכים להתעסק בתיקון הפרטים.
גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה-אדם שלא בוחן את
הפרטים שלו הוא יכול לדמיין שהוא כבר קנה את המקום שהוא רוצה
להיות. ישנם אנשיםשהגאווהשלהם נובעת מהטעות היסודית בהבדל בין
שורש הנשמה לבין מה שהנשמה מצליחה לזרוח ולהופיע. אצל אותם
אנשיםכיוןשהם לא תיקנו את המידות,הם טועים. הם מלאים גאווהבגלל
המחשבה שנשמה שלהם טהורה ולכן הם פטורים מתיקון המידות.
הרב מכנה את הבעיה הזאתכגאווהמוזרה, משום שיש שורש שאפשר
להשתמשבגאווההזאת בצורה נכונה, היינו אם האדם יכיר שזה רק מכח
הנשמה, זה ידרבן אותו לפעול. אבל כאן האדם טועה ומשתמש בכח הזה
בצורה שאיננה נכונה, ממילא אפשר לכנות את התופעה הזאת כדבר מוזר
שאינו מאוזן, לכן זאת גאוה מוזרה40.
40במידות הראיה, הרב מסביר כיצד אפשר להשתמש בגאוה בצורה נכונה.
מידות הראיה מידת הגאוה פסקה כו.
-
כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת
-
אחת ולהשתמש
במדת
הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב
שיש
גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד
מתהפכים
כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח
בטובו מאד,
וירכה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב
טהור ומלא תקות

85
בשלל מתגדר המסתרים לדמיון הידיעה בתעצומות ותשוקת
צבעיו-בעקבות ההכרה הכללית של הגדולהאדם יכול לגרום לעצמולקבל
ידיעות שהם לא ממש נכנסות למעמקי נפשו. אותם ידיעות יכולות לגרום
לאותו אדם בלבול.הידיעות שהאדם מכיר הם מגיעות עם כוחות גדולים
בתעצומות ולכן זה גורם לאדם בלבול ודמיון.
אולי הרב מרמז כאן גם על הסכנה הקיימת באותם אנשים החושבים שהם
יכולים לקפוץ מדרגות ולכן הם יכולים להתחיל ללמוד את חכמה הקבלה
וכדומה. מי שמתחיל לקפוץ מדרגות ולהכניס לעצמו ידיעות גדולות נכנס
לעולם הדמיון. בעולם הדמיון המציאות מתערבבת בשלל צבעים שגורמים
לאדם שהוא לא מסוגל להכיר את האמת.
אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן
אתהתאוות הסוערות הגופניות-כשאדם יש לו כוחות, כשהוא רוצה
לפעול. אם הוא מגביר את כוחות חייו וח"ו חייו לא מתוקנים ממילא גילוי
החיסרוןמתחזק. ככל שאדם רוצהלהשתמש בגדלות כוחותיו הוא נצרך
כנגד זה לעשות תיקון פנימי.
כמשל אדם קטן כגון ילד קטן כשהוא עושה טעות הנזק הוא לא גדול. אבל
אדם גדול שיש לו השפעה גדולה, או סתם אדם בוגר ודאי שכל חסרון שהוא
עושה ההשפעה שלהחיסרוןיותר גדולה. ממילא חיזוק כוחות החיים,
חיזוק אומץ החיים גורם חיזוק כללי לכל מהותו של האדם. ממילא גם
הכוחות השליליים מתחזקים.
והתענוגים הכבוד, הבצע, חמדתכל לפרוץ יוכלו המוחשיים
גבולם-הרב מתאר כאן אפשרויות שונות של נפילות הנובעות מהגברת
כוחות החיים. כל הדברים הרשומים כאן הם מתגדלים ברגע שאדם מחזק
את כוחותיו האישיים.
לפי דברי הרב כאן אפשר להבין יותר לעומק את מה שחז"ל אמרו במסכת
סוכה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א
-
אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
הסיבה שאדם גדול יצרו גדול כיון שהוא מגלה יותר את כוחות חייו. כיון
שחלק יותרגדול מכוחות חייו מתגלה ממילא ביחד מגיע הגדלה של
הכוחות השליליים.
נחומים.

86
וממרום עז השאיפההעליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר
נוראה-עצם זה שאדם שואף גבוה זאת שאיפה הנובעת מהצד המלאכי
העליון הקיים אצל האדם. אבל דווקא אותה שאיפה גבוה, מעין קפיצת
מדרגה היא הסכנה הגדולה שגורמת ח"ו לנפילה והשבירה נוראית.
ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה-הרב כאן מכניס תוספת מעולם
הסוד. ננסה להסביר את פשט דבריו.
לאה נקראת עלמא דאיתכסיא לעומת רחל שנקראת עלמא דאיתגליא. רחל
בגלוי היא נחשבת אשתו של יעקב, לאה נכנסת רק בהסתר ובקושי.
במהלך הפסקההרב מבאר את הסכנה של הנפילות. ידוע שההבדל בין לאה
לרחל, שבניה של רחל,יוסף כלל לא חוטאים. לעומת זאת יהודה הוא
מבטא את המקום של בעלי תשובה, הוא אומר ומודה צדקה ממני. יהודה
נופל ומשתתף בחטא מכירת יוסף. גם בהמשך רואים את זה אצל דוד
שאומר חטאתי נגדי תמיד.
בניה של לאה מכירים את השורש הרוחני שזה ה'עלמא דאיתכסיא',
מכירים את הסגולה הנשמתית הפנימית הקיימת בתוך המציאות. הם
מכירים את הגדולה. ההכרה הזאת היא מסוכנת, לכן מצאנו יכולת ליפול.
רכות, עיניהשלא ומתפללת יושבת, היא דרכים פרשת על
תפולבגורלו של עשו–דברי הרבמבוססים על לשון הפסוק המכנה את
לאה שעיניה רכות.זה לשון הפסוק,
בראשית פרק כט פסוק יז
-
וְעֵינִֵּ֥י לֵאָ֖ה רַכֶ֑ות וְרחֵל ֙ הּֽיְתִ֔ה יְפַת־תָ֖אַר ויפִַּ֥ת מַרְאֶּּֽה:
חז"ל מפרשים,ודאי שאין הכתוב בא לרשום את גנותה של לאה,לכןחז"ל
במסכת בבא בתרא מפרשים עניין זה.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א
-
דכתיב: ועיני לאה רכות, מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר?
בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: מן הבהמה הטהורה ומן
הבהמה אשר איננה טהו
רה, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א"ר
אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי
הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם
שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה
לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים
ומשאלת: גדול
מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? איש תם
יושב אוהלים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

87
אם כן דברי הרב כאן מבוססים על המדרש. שלאה מפחדת דווקא מתוך
גדולתה יש לה פחד שהיא תגיע אל עשיו.
ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסודנבואה ומלכות, ולחלקו של
ישראל-הבכייהשל לאה מבטאת את היכולת של האדם להיות גדול מצד
אחד,ומצד שנילהיזהרלא ליפול לגאווה. ההרגשה שכל רגע אני יכול
ליפול, אני יכול לעשות חטאים,היא ההרגשה הצריכה ללוות את מי שנושא
בקרבו נשמה גדולה.
עצם זה שלאה הייתה מאוזנת מצד אחד גדולה ומצד שני הכרה וחשש של
חטא זה היה הדרך בא צאצאי לאה הם הביאו את הנבואה ואת המלכות.
את כוחו של משה רבינו שהוא מבטא את שיא הנבואה שהוא צאצא של
לאה, ואת דוד ושלמה שהם מבטאים את המלכות השלמה. כמו כן הגאולה
העתידית תלויה בצאצאי לאה שזה משיח בן דוד.
כמו כן זכתה לאה שהיא עיקרו של עם ישראל. רוב השבטים של עם ישראל
יצאו מכוחה של לאה. עיקר בניינו של עם ישראל הוא חלקה של לאה.

88
פסקה פח. האפי הקבוע והמתנודד41
(עמוד קכו'-קכז)'ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם
שוקטה,
וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם.
אמנם אם יתיגעו בתורה במוסר ובחכמה יעלו במעלות גדולות,
אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה
הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או
בחכמות המעשיות.
הצד
המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו, יוכל
להיות
שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה
שפלה.
אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומ
ד
ים הם תמיד
בשיקול,
להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות.
אלה
צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו.
אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו
מעלה
מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה.
אלה
עסו להיות צריכים שהם הם
ועבודה, בתורה תמיד קים
במוסר
וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות
מעשיות.
במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה,
שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה,
בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים
בעלי האופי הקבוע.
וישנם גם כ
ן דורות בעלי אופי מתנודד,
שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית.
או לאיש יהיה מיוחד חלק שבאיזה מוצאים, אנו ולפעמים
לדור
פנים של מנוחה , ובחלק אחר פנים של תנועה.
וצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל , לשום אל לב,
איך לחנך את
הדור ביחש לכל חלק וחלק
בפני עצמו.
נושא הפסקה-שניסוגי אנשים, האנשים הקבועיםוהאנשים המתנודדים.
41מקור הפסקה הוא בשמונה קבצים קובץ א' פסקה סא'.

89
ביאור הפסקה-
ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם
שוקטה-הרב
מתאר כך שישנם סוגים שונים של נפשות. כיון שלכל אדם יש תפקיד שונה
ממילא מצאנו חילוקי מדרגות ואופי שונה בין אנשים שונים. פסקה זאת
מתייחסתלשתינקודות אופי שונות.
הרב פותח את הדיון באנשים שמתחילת לידתם נולדו כביכול בעמדה
רגועה ושוקטה. הם אנשים שפועלים בצורה מסודרת ושקטה. הם לא
מחפשים יציאה מן השגרה.
וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם-אותם
אנשים בחייהם האישיים מתנהלים בצורה רגועה.אנשים אלובדרך כלל
לא אוהבים שעושים להם דברים בלתי צפויים, הם לא אוהבים הפתעות.
אותם אנשים יתנהלו במנוחה פנימית במין שלוה רוחנית.
כיון שהאופי של אותם אנשים הוא מנוחה פנימית מסתמא אותם אנשים
יתכננו את הצעדים שלהם כמה שלבים קדימה.
הרב מוסיף שאותם אנשים יש להם גורל קבוע של מנוחה, כביכול על פי
האופי שלהםנוצרגם הגורל.ההשגחה האלוקית מתנהלת איתםבצורה
המתאימה לאופישלהם.
אותם אנשים הקב"ה לא יביא לפניהם דברים שהם לא מופיעים בצורה
מסודרת. ההתנהלות האלוקית איתם, גורלם יהיה בצורה טבעית.לא יהיו
להם הרבה הפתעות ויצאה מן הסדר במהלך החיים שלהם.במעלות יעלו ובחכמה במוסר בתורה יתיגעו אם אמנם
גדולות,
אבל בכל אופן הנם אנשי יו
שר טובים והגונים-התורה
משפיעהומשכללת את כל סוגי האנשים. גם אנשים שמטבעם הם יותר
מתוקנים התורה המוסר והחכמה יכולים לרומם אותם.אומנם לאנשים
אלו יש יתרון, יש להם יכולת להיות אנשים טובים וישרים באופן טבעי
אפילו בלי תורה.
גורלם של אלה
הוא להיות עסוקים במקצעו
ת המעשים בפועל או
בחכמות המעשיות-אנשים אלו לא צריכים כל הזמן להיות דבקים
בלימוד הרוחני המופשט. הם יותר מסוגלים לרדת אל כוחות החיים בלי
לחשוש שהם יפלו ממדרגתם.
מבחינת אותם אנשים המפגש עם העולם המעשי לא יוצר בשבילם זעזועים
מוסריים. כיון שאופיים הטבעי הוא ישר,לכןגם בעולם המעשי הם יוכלו
לזהות באופן טבעי את הסכנות הרוחניות, ואת הסכנות המוסריות. מוסר

90
הכליות שלהם ממשיך לפעול גם כשהם בעולם המעשי או בחכמות
המעשיות. לכןסוג כזה של אנשים מתאים לשלוח אותו לפעול בתוך העולם
המעשי.
הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, ע
ל עמדו ומנוחתו-אצל
אותם אנשים הסביבה פחות מסוכנת הם מסוגלים לשמור על האישיות
הטבעית והנוחה שלהם גם בתוך כל העולם המעשי.הצד המוסרי שלהם
יכול להחזיק מעמד בעצמו.
יוכל להיות
שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפל
ה-כאן הרב מתחיל לרמז אתהחיסרוןבאותם אנשים. היתרון הגדול
הוא גלוי לכולם. יתרונם שהם אנשים נוחים וישרים. הם לא נוטים ליפול.
אבל דווקא בגלל זה הם יכוליםלהישארעל עומדם בצורה סטטית הרבה
זמן. כיון שהם לא מרגישים צורךמידילתיקון מוסרי לכן יכולה להיות
מציאות שהם לא יעלו במעלה רוממה. הםיישארובתובנות הבסיסיות.
אם נרצה לאפיין את האנשים אלו אלה אנשים שפועלים בתוך המסגרת של
העולם. אצל אותם אנשים קל מאד לעבוד איתם, הם כביכול עובדים
חרוצים. אבל דווקא בגלל שהם נוחים הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ
לקופסא. היתרון שהם מסתדרים עם המציאות גורם חסרון אם נרצה
להקדם למעלות חדשות.
באורות התשובה הרב מתאר את האנשים האלה.
אורות התשובה פרק יד' פסקה לז.
-
בעל תשובה מוכרח ללכת בדרכים עליונים, בארחות חסידות
ומחשבה
קדושה.
אכן ישנם אנשים כאלה שנולדים בטבע להיות
אפשר להם להיות צדיקים
מעיקרם.
והם גם אם נזדמן שחטאו
ועושים תשובה יכולים אחר תשובתם להיות כארחות
חייהם בדרך
צדיקים דמעיקרא, לא בתגבורת להבת קדושה ניכרת וחושקת
תדירה, אבל
אותם שמטבעם יש בהם נשמות כאלה שתמיד הם
צריכים לתשובה, הם הם הקרואים
להיות חסידים ואנשי קודש.
בפסקה זאת הרב מסביר בעומק יותר גדול את ההבדל בין בעל תשובה לבין
צדיק מעיקרו. ישנם אנשים שבפועל טבעי הם פחות מסוגלים לנפילה,
לעומת זאת בעלי תשובה הם נמצאים כל הזמן בנפילה ומאבקים.
אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומ
ד
ים הם תמיד
בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת
למעמקי תהומות-הרב

91
עובר לדבר על הסוג השני, הסוג שהכותרת של הפסקה כינתה אותם
כ'מתנודדים'. אותם אנשים אין להם מנוחה. חסרון המנוחה מתחיל מן
האופי שלהם, כיון שהאופי שלהם הוא אופי מיוחד הדורש התמודדות.
ההתמודדות שלהם היא היכולת לרדת למטה או להתרומם למקום גבוה
ביותר.
אנשים אלו צריכים להיות תמיד במאבק. כעין מה שכתב בעל התניא
בספרו על מעלת הבינוני42. יש יתרון לבינוני בזה שהוא עובד ועושה נחת
רוח יותר גדולה לקב"ה. אומנם בעל התניא הסביר שמדרגתהבינוני היא
מדרגה השייכת כשאיפה לרוב ישראל, כיון שמעלת הבינוני של התניא זאת
מעלה בה האדם אפילו לא חוטא. כאן הרב מדבר על מהות אחרת פחות על
הפן המעשי, אלא יותר על המציאות הנפשית שהאדם מרגיש שהוא כל
הזמן נמצא במעין מאבק תמידי.אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו-
אנשים הנמצאים במאבק התמידי, צריכים לפעול תמיד כדי לתקן את
מציאותם. במציאות בה בכל רגע הם יכולים לעלות או לרדת, בעקבות כך
הם צריכים תמיד לשמור על עצמם. כל רגע הם בסכנה מיוחדת שמא יפלו,
לכן הדרך היחידה שלהם היא להתמיד בעיסוק הרוחני של תיקון נפשם.
אין להם שום שלב ורגע של מנוחה מוסרית.
אותה את לעצמם כשיסגלו אלה
לה, צריכים שהם הדרך
יעלו
מעלה מעלה-אותם אנשים היכולת שלהם לעלות היא יכולת יותר
משמעותית מאשר האנשים הרגילים.
הסיבה שיש להם יותר יכולת להתרומם למקום גבוה זה כביכול מצד
השכר.כיון שהם קנואתמדרגתם בעמל אישי ולא בצורה טבעית לכן
מעלתם יותר גדולה. אבל ענייןזה לא בא לידי ביטוי רק מבחינת שכר על
עמלם. אלא יש כאן מציאות נפשית המתאימה לאותם אנשים.
אלו אנשים של גדלות, כשהם עושים משהו הם מצליחות לעשות אותו
בצורה הכי טובה. כיון שהם לא כבולים למסגרות הם יכולים לפרוץ
גבולות.ברגע שפריצת הגבולות שלהם תעשה לכיוון חיזוקהטוב, הם
יצליחולעלות מעבר לשאר האנשים הרגילים ששומרים על הגבולות43.
42בביאור מעלת הבינוני בעל התניא מקדיש את רוב ספרו, לכן ספרו נקרא ספרן של
הבינוניים. עי' בפרק יד והילך.
43גם באורות התשובה, הרב מרחיב בעניין זה.

92
אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה-אותם אנשים
אם יעזבו את התיקון היום יומי שלהם הם יפלו ממדרגתם. הנפילהתגרום
להם לרדת למקום יותר נמוך משאר האנשים הרגילים.
אלה הם שהם צריכים לה
יות עסוקים תמיד בתורה ועבודה,
במוסר
וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות
מעשיות-יש כאן הוראה ודרךמעשית לאותם אנשים. הם צריכים בפועל
להיות אנשים העוסקים בפיתוח העולם הרוחני. לפעמים אנשים כאלה
חושבים שימצאו מנוחה בעיסוק בענייני חול.הם יכולים לחשוב כיון שיש
להם נטייהלפרוץ גבולות ממילא לא מתאים לעסוק בענייני קדושה, וכלן
יחשבו שמתאים להם לעסוק בענייני חול.
אבל הרב מורהלהם אתההיפך.הרב מבאר שאותם אנשים שיתחברו אל
העיסוק החומרי, העיסוק של ענייני דרך ארץ, היינו ענייני העולם הזה,
מסחר וכדומה. יש בזה סכנה שהם יפלו. דווקא אם הם ישתמשו בכוחות
שלהם לקדושה זאת הדרך היחידה שלהם להתמודד עם הכוחות הנאבקים
בתוך האישיות שלהם.
בספר אורות הרב כותב מאמר בזרעונים אודות נשמות אלו. הרב בזרעונים
מכנה אותם בשם 'הנשמות של עולם התוהו'. וכך כותב הרב.
זרעונים פרק ג. הנשמות של עולם התהו
-
ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות
הטובות וכל דת
ודין, זהו
ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה, בין מצד
קלות דעת והפקרות
ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא
אורות התשובה פרק יד' פסקה לז.
-
בעל תשובה מוכרח ללכת בדרכים עליונים, בארחות חסידות ומחשבה
קדושה. אכן ישנם אנשים כאלה שנולדים בטבע להיות אפשר להם להיות צדיקים
מעיקרם. והם
גם אם נזדמן שחטאו ועושים תשובה יכולים אחר תשובתם להיות כארחות
חייהם בדרך צדיקים דמעיקרא, לא בתגבורת להבת קדושה ניכרת ו
חושקת תדירה,
אבל
אותם שמטבעם יש בהם נשמות כאלה שתמיד הם צריכים לתשובה, הם הם
הקרואים
להיות חסידים ואנשי קודש.
דברים דומים מקובל להגיד בשמו של הרב קרליבך, הרב קרליבך היה מסביר שהוא יותר
אוהב את האנשים שמתנגדים לשיטתו, שמתווכחים עם התורה. דווקא אותם אנשים
יכולים לחזוק בתשובה בצורה יותר חזקה. לעומת זאת האנשים הקרים שמבחינתם התורה
לא נוגעת אליהם, הסיכוי שהם יעשו מהפך ויתקרבו אל התורה זה סיכוי יותר נמוך.

93
מענין עולם התהו; ...
נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון.
גדולות הן מאד, מבקשות
הן
הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן
יכולים לסבול.
מבקשות הן אור גדול
מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן
יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן
מראשית הנטיה של ההויה להולד,
התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי
סופית לא תכלה, הנן
ויותר יותר הרבה שואפות שונים, בכלים מתלבשות
מהמדה,
שואפות ונופלות. ר
ואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים
להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן
נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך
קצף
-
ברשע, בזדון, בשפלות,
בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה
שלהן איננה
שוקטת,
-
בעזי הן מתגלות
-
בעלי הרשעים שבדור. פנים
הפר
ינציפים,
הפושעים להכעיס ולא לתאבון, נשמתם גבוהה מאד,
-
מאורות דתוהו. בחרו
בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על
ידם והם עמו. אבל תמצית האומץ שיש
ברצונם היא הנקודה של
קודש. שכשהיא נספגת אל הנשמות, המשוערות במהלכן,
היא נותנת
להן את עז החיים...
בדברי הרב בזרעונים מבוארת מעלת אותם נשמות גדולות. מעלתם
ושאיפתם העליונה היא גורמת את ההרס, היא גורמת את הרצון לפרוץ
השאיפות שלהם היא מעבר לכלים שהם מכירים.
בדברי הרב מוסבר כיצד הרב התסכל על הכופרים בדורו. כידוע הרב היה
סבלן כלפי אותם אנשים. כאן מבואר שהרב נוקט שאנשים אלוהם אנשים
גדולים. דווקא הנפילה היא מתוך גדלותם. לפי זה ניתן להבין את לימוד
הזכות הגדול שהרב מלמד על אותם כופרים.
במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה,
שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה,
בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים
ב
עלי האופי הקבוע-הרב
לוקח את דבריו מהבחנה כלפי היחיד להבחנה כלפי הציבור. גם כלל ישראל
בעצמו חווה דורות השייכים יותר לאופי הרגיל. ישנם דורות שאין בהם
הרבה פריצה של גבולות. ישנם דורות בהם ההתמודדות היא התמודדות
ישרה. בדורות אלו, אין צורך להגדלה מיוחדת של התורה. ההתמודדות
היא רגילה ונינוחה.
וישנם גם כן דורות בעלי אופי מתנודד,
שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית-ישנם דורות שמהותם זה פריצה
והתמודדות. ישנם דורות בהם המנהיגים צריכים לעסוק תמיד בתיקון

94
המידות והמוסר. כמו שאדם פרטי שנפשו שייכת לנפש המתנודדת צריך
לעסוקתמיד בתיקון רוחני. כך אותם דורות לא יכולים להתמודד בצורה
רגילה. הם צריכים שכלול רוחני, השפעה תדירית.
עניין זה בא לידי ביטוי גם בהמשך דברי הרב בזרעונים וכך כותב הרב
בהמשך דבריו בזרעונים.
זרעונים פרק ג. הנשמות של עולם התהו
-
... ביותר הן מתגלות באיזה אחרית
ימים, בתקופה
שלפני הרת
שעל בתחום ונפלאה, חדשה יצירית להויה שקודם עולם,
התרחבות
הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים. בעתותי גאולה
מתגברת חוצפה. וסער
מתחולל הולך וזועף, פרצים אחר פרצים
יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת
רוח בכל האוצר הטוב של
האור המוגבל והמצו
מצם מפני שאיננו ממלא את כל
המשאלות
כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט,
שאיננו
מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאויים. בועטות
הן בכל, בחלק הטוב,
בגרעיני האשר המוביל אל המנוחה ושלות
העולמים, המוביל אל עדני עד, אל
רוממות נצחי נצחים. בועט
ות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדי
זרים, משפיקות
הן מראות נחת. ואין צבי כל גאון מחללות נכר, בילדי
הנשמות
הלוהטות האלה את כחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן,...
כאן הרב מסביר שההתפרצות הזאת, טבעי שתגיע באחרית הימים. הסיבה
שזה מגיע באחרית הימים כיון שרוצים לבנות עולם רוחני יותר גדול.
רוצים לרומם את העולם למקום חדש. הנשמות הרגילות הם לא מסוגלות
לרומם את העולם למקום חדש. כמו שמעלת אותם יחידים יכולה אם
יתקנו את עצמם להגיע למקום יותר גבוה מאדם רגיל, כך גם דור המלא
נשמות כאלה יכול להוביל את העולםאל גאולתו בהופעת אור חדש של
משיח.
לפי דברים אלו ניתן להבין את דברי המשנה בסוף מסכת סוטה.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב
-
... בעקבות משיחא
-
חוצפא יסגא ...
החוצפאהזאת נובעת מהאופי של הדור, אופי של נפש מתנודדת הרוצה
לפרוץ קדימה. ממילא היא צריכה תיקון תמידי.

95
או לאיש יהיה מיוחד חלק שבאיזה מוצאים, אנו ולפעמים
לדור
פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה-כאן הרב מוסיף
חידוש בחילוק בין הנפשות. החילוק הזה לא חייב להיות מוחלט. יכולה
להיות מציאות של שילוב. בדבריםמסוימיםהאדם שייך לאופי הקבוע
ובדבריםמסוימיםהאדם ירגיש שהוא קרוב אל האופי המתנודד.
כמשל אפשר להביא,שישנם התמודדויות שכיום הם נפרצות וישנם דברים
שהם נשארים בצורה הרגילה. כיום אפשר לאפיין שהעניין של מהותה
המשפחה זה דבר שנפרץ, זה דבר שאנו מתמודדיםאתו,בזה אנחנו
נחשבים כמתמודדיםעם הקושי של אופי מתנודד. ומצד שני רצון לעבוד
עבודה זרה, או אפילו חקירות שכליות של כפירה פחות מאתגרות
ומצריכות אותנו להתמודד, ובזה אנחנו נחשבים בעלי אופי קבוע וישר.
וצריכים המנהיגים, הדואגים
לטובת הכלל , לשום אל לב,
איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפני עצמו-כאן הרב פונה
למנהיגים ולמחנכים. כדי לדעת איך להתמודד עם הדור צריך להכיר את
התנועות האלה. מחנך צריך להבחין מה כעת הוא בשלב של אופי קבוע,
ממילא אפשר פחות לעסוק בעניינים אלה. ומה בענייני הדור הוא מתנודד,
וממילא העיסוק הרוחני בעיקר צריך להתמודד סביב עניינים אלה.
בהמשך הפרק הרב חוזר ומדגיש כמה חשוב שהמחנך יכיר את כוחו של
החניך, וכך כותב הרב לקמן בפסקה צז'
אורות הקודש פסקה צז' עמ' קמ'.
-
... באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה
מן
האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ ...
והאני הולך ומשתכח ...
על פי פסקה זאת מתברר שחובתו של המחנך להכיר את האישיות של
החניך. להכיר את ה'אני' של החניך. אם המחנך לא יכיר את האופי של
החניך, החינוך עצמו יהיה לרועץ. החינוך יהיה מעין הוספת שמן למדורה.

96
פסקה פט. ההתקשרות ונתיב החיים44
(עמוד קכז'-קכח') ההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים,
אם התוכן הוא נעלה ונשגב כפי מדתו יהיו נתיבות החיים
גם כן נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך יהיו
לפיהו
גם כן נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות
יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן.
יפה הם קשורים והטבעיים הפשוטים האנשים
לעצמיותם
החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם.
היוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה כבר יש להם תוכן
אצילי מצד חי
י המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא גם כן
טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים.
גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה
ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר, שקישורם
הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע כדי
שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעי
ים
אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה
בההמון הגדול, ואם פעם
ישכחו את מעלתם ה
על
יונה, וירצו
הרגיל, ההמון עם להשתוות
אותם ממנו, ירודים הרבה יהיו הקישורים הטבעיים ,
שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל
לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי
המעלה,
עומדים כשהם רק והרגש, המחשבה וגדולי
במעלתם הנעלה
כבר נתיב חייהם סלול וכבוש במערכה יותר
מעולה מהנתיבות
ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה
אשר להם, יכולים
להיות אובדי דרך, ואומללים בחיים יותר מכל אומלל שבהמון.
מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים,
כך תלמיד חכם כיון שפירש מן התורה מיד מת.
אצילי הרוח מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים
בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים. האמר לאביו ולאמו
לא ראיתיו, ואת
44פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות. חלק א' בפסקה מתוך קובץ א' פסקה קכד'. וחלק ב'
בפסקה מתוך קובץ א' פסקה שפט'.

97
אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו
אמרתך, ובריתך ינצרו.
תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש
מן המים, כן אינם יכולים לפרש מן התורה. וכשהם פורשים
מן התורה, מיד הם
מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות,
והתעוררות הרע המחריד. וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם
יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש ממדרגת תורתו, עד שצדיקים ה
גדולים,
שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש
מהדבקות האלהית, ומעולמים עליונים. וכשהם צריכים לעסוק
בתורה הנגלית ובמצות מעשיות,
ובעסקי העולם לחברת בני אדם,
אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם מגינים, להם להכין צריכים
ממעלתם בהעתקם יפגעו שלא הטבעית שלהם, שהיא
ההתק
שרות בצרור החיים של ד' אלהיהם.
נושא הפסקה-הבחירותשהאדם בוחר בחייומשפיעות על נתיב חייו של
האדם.
ביאור הפסקה-
ההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים-בפסקה זאת
הרב מבאר כיצד כל ההתקשרויות שהאדם נפגש במהלך חייו, הם משפיעות
על הנתיב וצורת החיים הכלליתשהוא יחייה.
האדם הוא יצור חברתי, בעקבות כך האדם כל הזמן בוחר ליצור קשרים
והתקשרות לסביבתו. הרב מבאר שהבחירות האלה הם יוצרות לאדם
איזה נתיב הוא בוחר לחיות45.
אם התוכן הוא נעלה ונשגב כפי מדתו יהיו נתיבות החיים
גם כן
נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך
ושפל ערך יהיו
לפיהו גם כן
נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך-הרב מפרט את התוצאות של אותם
התקשרויות. ישנה חלוקה בין שני נתיבים. יש נתיב של קדושה נתיב
המתואר בצורה נעלה ונשגבת. ויש נתיב נמוך. ברגע שאדם ימצא בחברה
בה הדיבור הוא נמוך, כל הסביבה שלו תעסוק בענייני חומר ממילא גם
45אפשר להשוות חלק מדברי הרב קוק להבדיל אל שיטת אדלר. שיטת אדלר היא שיטה
בתורת הפילוסופיה, יסוד השיטה הזאת היא שהאדם הוא יצור חברתי. הפירוש שהאדם
נותן למציאות איתה הוא נפגש זה פירוש הנובע מתוך כל מיני סוגי מפגשים בהם הוא נתקל
במהלך חייו. לכן כדי להבין את מהותו של האדם הפרטי צריך להסתכל על הסביבה שלו.

98
השאיפות האישיות שלו יהפכו להיות שאיפות נמוכות.נקודת המפגש עם
הסביבה יוצרת לאדם את המסלול הכללי והגדול של מהלך חייו והלך נפשו.
אבל נתיבות
יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן-
הרב מסביר שאי אפשר לנתק בין ההקשרים לבין נתיב החיים. באופןטבעי
אין מציאות בה אדםייפגשבאופן קבוע עם שאיפותמסוימותעם
התנהגויות מסוימות,ובסופו של דבר הוא יצליח לבנות לעצמו מציאות
אחרת. נתיב החיים מושפע באופן הדוק במה שסביבתו של האדם משדרת.
לפי זה ניתן להבין עד כמה בחירת הסביבה היא חלק חשוב בהתקדמותו
של האדם. עד כדי כך שיש שהתבטאו שעיקר הבחירה של האדם היא
לבחור בסביבה טובה. עצם זה שהאדם יבחר סביבה טובה ממילא הוא
עצמוייהפךלטוב. או המשפט הנפוץ, 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי
אתה'.יפה הם קשורים והטבעיים הפשוטים האנשים
לעצמיותם
החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלו
ל על פי דרכם-
הרב מתחיל מהחברה הכי פשוטה, זאת חברה בהם הצרכים החומריים הם
מנחים את האדם. זאת מציאות בה האדם דואג לאישיות הפרטית שלו.
באותה חברה מה שהכי תופס מקום זה העצמיות האישית, ובאותה
עצמיות אישית אין שאיפות של קודש אלא שאיפות ודאגות של ענייני
חומר.
אותם אנשים שעיקר עיסוקם ביום יום הוא עצמיות של חומריות, זה יוצר
נתיב לחיים. נושאהשיחה המענייןאתאותםאנשים, מה שמטריד את
מנוחתם ביום יום, זה ענייני החומר. ברגע שאדם חי במציאות כזאת בסופו
של דבר יתברר שזה נתיב חייו. החיות שהוא יקבל באישיות שלו תהייה לא
מעניני קדושה אלא ממילוי עצמיות חומרית.להם יש כבר נמוכה היותר השדרה של מגבולה היוצאים
תוכן
אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא גם כן
טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים-הרב מביא שלבשני
לאנשים שהם יותר מרוממים. אותם אנשים הצליחו במידת מה לצאת מן
האגו האישי. אותם אנשים התחילו לחיות חיי משפחה. חיי המשפחה הם
חשובים בעיניהם זה כבר שלב יותר טוב. אומנםגם שלב זה כיון שעיקר
חיי המשפחה שלהם זאת דאגה לחומריות של המשפחה, ממילא זה משפיע
שגם מסלול ונתיב חייהם בא לידי ביטוי בעיקר בענייני חומר.לכןהרב
מכנה גםאת הדרגה הזאת,כאנשים שמסלול חייהם טבעי חומרי ומלא
גסות חיים.

99
גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה
ונתעלו ממעל
להשאיפות ההמוניות-כאן הרב עובר להתעסק עם האנשים שמסלול
חייהם מתקשר אל ענייני הקדושה. אל עניינים הנמצאים מעל התכונה
החומרית. אותם אנשים מצליחים לחיות במקום בו השאיפות היא לא
השאיפה של כלל ההמון.
באופן טבעי המון האנשים שייכים אלשתיהדרגות הראשונות שהרב כתב
לעיל. מיעוט האנשים מצליח להתרומם למקום שהשאיפות הם שאיפות
רוחניות.
מעין מה שכתב המסילת ישרים בפרק ד' שם מדבר על ג' מדרגות באנשים.
ספר מסילת ישרים פרק ד
-
והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת,
ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו.
המסילת ישריםמתאר באריכות ששלמי הדעת אלו אנשים שענייני
הקדושה חשובים להם, לעומת הפחותים מהם שמה שחשוב להם זה
כבודם. ואילו רוב ההמון מה שחשוב להם זה העניינים החומריים האישים,
ולכן איתם צריך לדבר בענייני שכר ועונש.
מוכרח הדבר, שקישורם
הרוחני למגמ
ת
ם העליונה בחייהם יהיה
קבוע כדי
שיהיה לחייהם נתיב סלול-הקישור אל המגמה העליונה לא
יכול להיות קישור זמני.זה חייב להיות קישור קבוע. כיון שכל ההקשרים
משפיעים על האדם ממילא האדם הרוחני השואף לקדושה צריך לבחון כל
קישור שהוא יוצר עם הסביבה, כל קישור הוא חלק מפסיפס החיים של
האדם. כדי שהדבקות והשאיפה הרוחנית תשפיע בצורה משמעותית האדם
צריך לעשות קישור קבוע אל הקדושה.
לפי זה ניתן אולי להבין יותר טוב את שיטת הפילוסופים בספר הכוזרי,
שיטתם הייתה כדי לדבוק בשכל הפועל צריך לעסוק במושכלות46.
ספר הכוזרי מאמר א
-
והפילוסוף אשר לו נתכנו תכונות יקבל בהם המעלות המדותיות
והמדעיות והמעשיות, ולא חסר מאומה מן השלמות. אבל השלמות
הזה בכח צריך בהוצאתו לידי מעשה אל למוד ומוסר עד שתראה
ההכנה על הענין אשר הוכנה לו מן שלמות וחסרון ואמצעיים אין
להם תכלית. והשלם ידבק בו מן המין האלהי אור שהוא נקרא השכל
46דברים דומים מופיעים גם בפתיחת הרמב"ם למורה נבוכים.

100
הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דבקות
התאחדות עד שיראה האיש
ההוא כאלו הוא השכל ההוא הפועל אין ביניהם שנוי. וישובו כליו,
ר"ל איברי האיש ההוא, לא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים
ובעתים היותר נכונים ובטוב שבענינים, וכאלו כל כליו הם כלים
לשכל הפועל לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם,
והיה מט
יב פעם וחוטא פעמים וזה מטיב תמיד, והמדרגה הזאת היא
תכלית ההגעה המקווה לאדם השלם
... אצלם הקישורים הטבעיים
אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה
בההמון הגדול, ואם פעם
ישכחו את מעלתם
העליונה
, וירצו
להשתוות עם ההמון הרגיל,
יהיו הרבה ירודים ממנו-בחלק זה של
הפסקה מופיע חידוש גדול,הרב מבאר את הקושי הגדול לוותר על מה
שהאדם התרגל. מי שהתרגל למעלה מרוממת למושכלות. הוא לא יוכל
לרדת לשיחה ולהנהגה של ההמון.
כמשל לאדם עשיר שהפסיד נכסיו כיון שהוא התרגל לעושר ממילא צריך
לתת לו לפי מה שהוא התרגל. כיון שהוא לא יכול להתרגל לחייו של העני,
כך גם מי שהתרגל לנתיב חיים רוחני, קשה לו לרדת למדרגה רגילה.
הרב מוסיף שעצם זה שהוא ירד יגרום לו ירידה אפילו מתחת המון
האנשים. הסיבה לעניין הזה משום שהאדם לא ירגיש סיפוק, הוא ירגיש
חוסר במה שממלא את שאר האנשים. כיון שהוא התרגל למילוי רוחני הוא
ירגיש שאינו מתמלא ובעקבות כך ינסה להכניס יותר חומריות כדי לנסות
למלא אתהחיסרוןשנפער בנפשו. התוצאה היא מסוכנת, התוצאה שדווקא
האדם הגדול מסוגל למצוא את עצמו במקום יותר ירוד משאר האנשים.
לפי זה ניתן להבין במשמעות נוספת את דברי חז"ל במסכת סוכה.
תלמוד
בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א
-
אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
הסיבה שהיצר יותר גדול כיון שהאדם הגדול מרגיש שהוא פחות מסתדר
עם ההמון הרגיל. לכן הוא חייב למצוא לעצמו מילוי רוחני. המילוי הגשמי
הנמו לא ימלא אותו, ואם הוא ירצה לקבל מילוי גשמי הוא יכול ליפול
ממדרגתו.
אותם הקישורים הטבעיים ,
שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי
ההמונים, אינם מספיקים כלל
לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה,
וגדולי המחשבה והרגש-כאן הרב חוזר
ומתאר את הבעיה הגדולה, את הפער הגדול בין מסלול החיים של המון

101
האנשים לבין מסלול החיים של האנשים הגדולים. מה שמספק אדם רגיל
יכול לאכזב ולייאש את האדם הגדול.
אפשרלהביאמשל,לאדם שפיתח את חוש המוזיקה בצורה מיוחדת, אם
הוא ישמע מנגינה רגילה הוא יסבול הוא לא יוכל להנות. לעומתו אדם שלא
פיתח את חוש המוזיקה הוא ירגיש תענוג במוזיקה הזאת. אם כן נוצר כאן
פער מה שממלא את האדם הרגיל לא יכול למלא את מי שפיתח את חוש
המוזיקה. ממילא יכוללהיווצרבעיה גדולה שהאדם שפיתח את חושיו לא
מוצא מילוי בשגרה הרגילה של החיים, לכן הוא יחפש את המילוי בצורה
לא טובה.
רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה
כבר נתי
ב חייהם סלול וכבוש במערכה יותר מעולה מהנתיבות
ההמוניות-היתרון של אנשי המעלה
יכול להתגלות רק כשהם מצליחים לממש את שאיפותיהם, את מסלול
חייהם. לאותם אנשים יותר קשה לממש את מסלול חייהם, הם התוו
לעצמם מסלול גבוה ואיכותי. ברגע שהם יעמדו בו יצרו תועלת גדולה
לעצמם ולעולם.
אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים
להיות אובדי דרך, ואומללים בחיים יותר מכל אומלל שבהמון-אותם אנשים
כשאינם מצליחים למלא את הדרגה הרוחנית שהם התרגלו הם מלאי
ייאוש. הם כמו האדם העשיר שאינו מסוגל להתרגל לחיי העניות. במציאות
כזאת כביכול עדיף היה להיות עני מתחילתו ולא להיות שלביםמסוימים
עשיר. אלוייסוריםוסכנה יותר גדולה מאדם רגיל.
אפשר אולי להביא עניין מעשי כמשל לדבר זה. בישיבה אנחנו מתרגלים
ללימוד תורה איכותי, לימוד תורה בעיון וכדומה. הבעיה הגדולה שבמהלך
החיים הרבה פעמים קשה מאד למצוא זמן ויכולת ללימוד תורה כזה
איכותי. וממילא הרבה פעמים נוצר שמי שהתרגל ללימוד תורה איכותי לא
יכול להתרגל ללימוד תורה כביכול פשוט של בעלי בתים. כיון שהאדם
התרגל למזון רוחני גבוה ממילא הוא לא מתמלא או אפילו מזלזל בלימוד
הפשוט. התוצאה היא יכולה להיות חמורה ביותר. כיון שלאחר תקופה
מסוימתיוצא שדווקא מי שכל חייו למד לימוד פשוט הוא מצליח להתמיד
ולהנות בלימוד הזה, אבל מי שהיה לו תקופה של לימוד עליון הוא לא
מצליח למצוא את עצמו, וממילא התוצאה שהוא כלל לא לומד.
מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים,
כך תלמיד חכם כיון שפירש מן התורה מיד מת-הרב מביא כאן את דברי חז"ל
שהמשילו את ת"ח לדגים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד
ב

102
-
תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה,
בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים
ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר
לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה
-
לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקב
צים ממקום למקום, אמר להם: מפני
מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו
אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח
שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו
מתיראין,
במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו
שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך
-
כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה
-
על אחת כמה וכמה.
הרב מסביר את המדרשהזה בצורה מעשית. בפועל האדם לא יכול לעזוב
את מסלול ונתיב החיים שלו. אדם שהתרגל לנתיב חיים של תורה, כל
מילוי אחר הוא מילוי שאינו באמת ממלא. זה נחשב מוות בשביל אדם
שהתרומם מעל הסביבה.
אצילי הרוח מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים
בבית חייהם,
המלא אור וחיים עליונים-מתוך גדולתם של אצילי הרוח, הם לא
יכולים למצוא כוחות חיים במציאות הנמוכה. אצילי רוח הם אנשים
המתמלאים כוחות מהקשר אל המציאות העליונה.על כן תיקונם וייעודם
הוא להיות קבועים וקשורים תמיד לגדלותם.
האמר לאביו ולאמו
לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו
אמרתך, ובריתך ינצרו-דברים אלו הם לקוחים מהפס'
בספר דברים.
דברים פרק לג פסוק ט
-
האמֵָ֞ר לְאב֤יו ּולְאמו ֙ לַ֣א רְאיתִ֔יו וְאֶּת־אֶּחיו ֙ לַ֣א הכִ֔יר וְאֶּת־בנו בנָ֖יו לַ֣א
ידֶ֑ע כ֤י ׁש ּֽמְר ּו֙ אמְרתִֶּ֔ך ּובְרּֽיתְך ָ֖ ינְצּֽרּו:
פסוק זה מדבר על בני לוי, פשט הפסוק זה שבח לבני לוי שבחטא העגל הם
לא חטאו עם כלל ישראל, ויותר מזה הם גם הרגו את מי שעבר לעגל למרות
שהם היו ממשפחותיהם.
הרב לקח את הפסוק הזה בשביל לבסס את ההגדרה הרוחנית כלפי אצילי
הרוח. אותם אנשים גדולים מרגישים כלפי המשפחה שלהםזרים. כיון
שהם לא יכולים לקבל מילוי נפשי בקשר עם ההמון, בקשר עם המשפחה
שלהם, לכן יכול להיות מצב בו הם כביכול לא מכירים את המקור ממנו

103
הם באו. הם מרגישים ריחוק לא לראות לא להכיר ולא לדעת את קרובי
משפחותיהם. כל זה נובע בגלל הקישור והדבקות שלהם עם העניינים
הרוחניים, 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו'.
תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש
מן המים, כן אינם
יכולים לפרש מן התורה-כאן בחלק השני של הפסקההרב חוזר למשל
שהביא באמצע הפסקה. הרב עובר לדבר בעיקר על תלמידי חכמים.
המציאות בה התלמיד חכמים מבין שאין לו אפשרות לעזוב את התורה.
בדיוק כמו דג שברגע שהוא עוזב את המים הוא אינו יכול לחיות, כך גם
תלמידי חכמים אין להם אפשרות מעשית לעזוב את התורה.
וכשהם פורשים
מן התורה, מיד הם מרגישים בקרבם נטיה לכל
אפילות הרוחניות,
והתעוררות הרע המחריד-התוצאה של העזיבה
היא חוסר יכולת להתמודד עם המידות הרעות. כיון שהתורה היא נתנה
להם את העושר הפנימי, את החיים הפנימיים. ברגע שיש עזיבה ממילא יש
חסרון, כיון שיש חסרון שלא מקבל מילוי, התלמיד חכם מתמלא אפילה
רוחנית.
חלק ממטרת התורה הוא תיקון מידותיו של האדם. לכן לא עם הארץ
חסיד47. לפי זה מובןלמה מי שהתמלא בתורה איננו יכול להמשיך את
תיקון המידות בלי להמשיך ללמוד את תורתו.
47
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ה
-
הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד
דרך חיים על אבות פרק ב משנה ה
-
ומי שחסר התורה שהיא החכמה האמיתית אין מקבל היראה מה
ש"י, ודבר זה אמרו
ג"כ אם אין חכמה אין יראה כמו שיתבאר. ודבר זה ברור, כי כאשר האדם קרוב אל
המלך הוא ירא ממנו ולא ירא ממנו כאשר האדם היא רחוק ממנו שאז אינו מתפעל
ואינו ירא כלל, והאיש אשר הוא חסר התורה השכלית נקרא רחוק מן השם יתברך,
כי הקירוב אל הש"י הוא על י
די התורה עד שעל ידי התורה בני אדם דבוקים בו
יתברך...
ולא עם הארץ חסיד, כי האדם שיש בו החכמה, מצד כי גופו מחובר לשכל הנה יש בו
זכות החומר, ... כי החסידות מצד אשר הוא אדם טוב והטוב ימצא כאשר הוא
מסולק עבות החמרי עד שהוא קרוב אל השכלי ואז נמצא בו הטוב, וזה שהוא עם
הארץ והוא בעל חומר איך יהיה חסיד לעשות לפנים מש
ורת הדין, כי זה הוא מצד
הטוב בלבד אשר הטוב אינו נמצא בחומר כמו שבארנו זה למעלה.
ולפיכך אמר מי
שאין בו השכל שהיא התורה אין בו יראת שמים מצד שהוא חסר השכל שהיא
התורה
, שעל ידי השכל יש בו יראת שמים, ואם אין בו השכל אין כאן יראה כמו
שאמרו אם אין חכמה אין יראה,
ומצד שאין אל האדם מעלת השכל הוא בעל חומר

104
וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו יכול לפרש
ממדרגת תורתו-הדבקות של הצדיק בתורה היא מקבלת ערך לפי מדרגת
התלמיד חכם. ישנו תלמיד חכם שיכול להפסיק לכמה דקות, מבחינתו
ביטול תורה של כמה דקות הוא לא מציאות כזאת מסוכנת. אבל מי
שתלמיד חכם גדול הדבקות בתורה היא משמעותית. בשבילו אפי' כמה
שניות של ביטול תורה זה כמו מוות.
עד שצדיקים הגדולים,
שגדלה מעלת רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש
עליונים ומעולמים האלהית, מהדבקות-הזאת במדרגה
החיבור אל התורה הוא לא רק חיבור ללימוד תורה, אלא כל רגע לימוד
תורה בשבילם משמש לדבקות אלוקית. אותה מדרגה היא דבקות קבועה
בנפש.
וכשהם צריכים לעסוק
בתורה הנגלית ובמצות מעשיות, ובעסקי
העולם לחברת בני אדם,
אפילו בדרך מצוה וקדושה-אותם צדיקים
גדולים לא יכולים לרדת לעיסוקים נוספים. אפילו במקרה בו אותם
עיסוקים יש להם קדושה ומצוה כיון שזה לא אותה רמה של תורה, לא
אותה רמה של דבקות לכן קשה להם לעשות את זה.
הצדיקים האלהאפילו לימוד תורת הנגלה, היינו פשטי התורה, התורה
המעשית ההלכתית, בשבילם זאת ירידה מן הדבקות. צדיקים אלה,רוצים
את התורה האיכותית, תורה המקשרת אל הדבקות. כמובןחוסר הדבקות
היא בערך יחסי לתורה שהם התרגלו ללמוד.
אחר כך הרב מביא שגם במצות המעשיות שהם דרגה יותר נמוכה גם זה
קשה להם לעשות. כיון שזה ניתוק מן הדבקות של התורה. אחר כך יש שלב
שלישיזה העיסוק בחברת בני אדם, למרות שמדובר כאן על עיסוק שהוא
בדרך של קדושה ומצוה היינו מפגש חיובי עם אנשים. בכל זאת זה קשה
להם, העיסוק הזה מבטא ניתוק מן הדבקות.
הם צריכים להכין להם מגינים,
שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית שלהם-אותם צדיקים צריכים לעשות עבודה מיוחדת ללמוד
כיצד לרדת ממדרגת הדבקות בשביל שיוכלו לקיים את המצוות המעשיות.
כיון שחובה עליהם לרדת לעולם המעשה, לכן הם צריכים לרדת ולקיים
מצוות. הפתרון בשבילם הוא להכין מגינים. אולי הכוונה למצוא שלבים
ונקודות חיזוק בתוך התהליך של קיום המצוות המעשיות.
גס לכך אינו חסיד לעשות הטוב שהוא לפנים משורת הדין רק מצד הפשיטות מן
החומר, וכל אשר הוא נוטה אל החמרי יותר אין בו טוב.

105
דוגמא לתהליך זה מצאנו בליקוטי מוהר"ן תורה ו'.
ליקוטי מוהר"ן תורה ו
-
וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה. וצריך
להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב. כמ"ש זכאה
מאן דעייל ונפיק (זוהר ויקהל רי"ג ע"ב, האזינו רצ"ב ע"א). וזה בחי'
(תהלים קל"ט) א
ם אסק שמים שם אתה, בחי' עייל, בחי' בקי
ברצוא. ואציעה שאול הנך, בחי' ונפיק, בחי' בקי בשוב. וזה (ש"ה ו')
אני לדודי ודודי לי, אני לדודי, זה בחינת עייל. ודודי לי, זה בחינת
ונפיק.
מדברי ר' נחמן משמע שאדם המתקדם בעבודת ה' צריך לזכור את ב'
השלבים, עליה רוחנית ביחד עם ירידה של האלוקות לתוך המציאות.
ידיעתשניהמהלכים האלה היא הכרחית בשביל שהאדם יוכל להתקדם
בתוך עבודת ה'.
ביטוי לקושי הזה הרב מתאר בשמונה קבצים, שם הרב מתאר את הקושי
על האישיות שלו.
שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קכב.
-
איני יכול להכחיש את רצוני הפנימי, את החשק העצמי של הנשמה,
שתמיד הוא מתגלה מתוך מעמקי לבבי, שהוא חפץ נאמן מלא
חרדות. והחרדות הזאת מלאה היא עצב של קדושה, כי לדבר ד' אני
חרד. מורא שמים הוא שיחי ושיגי
העצמי הפנימי, בו כל מעיני.
החברה, הסביבה, והחיים המעשיים, הם מונחים על דרכי כאבני
מכשול, שאינם מניחים לתשוקתי הקדושה, המלאה אור הקודש של
יראת ד', המוכללה באהבה תוכית, לצאת אל הגילוי בכל עת,
להתאמץ בכל המדות כולן. והנני בכל עת בואי בחברת בני אדם בא
במבוכה,
וההסתרה של תכונת היראה מתגברת היא מאד, עד שהנני
מוצא את עצמי עלוב ונעזב. אמנם תוחלתי את ד' היא.
שהיא
אלהיהם ד' של החיים בצרור ההתקשרות-של הקושי
הצדיקים נובע מהטבע שהם קנו לעצמם. הטבע שהם קנו הוא דבקות
בצרור החיים, בשורש הרוחני העליון.

106
פסקה צ. דרך הטובוהרע48
(עמוד קכט')
כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום
הדרכה מיוחדת של
חקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא
אחרי המאור
מעצמם. מתישרים החיים מכשולות וכל השכלי,
החקים
והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים,
כי אם
בתור תנועות טבעיות , לנושאים ש
הארת השכל
חזקה עליהם.
הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול
שיש בכיוון הדרך הממוצע , שלא יוסיף ולא יגרע,
כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות,
ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני ,
של האכילה מפרי עץ הדעת טוב
ורע.
נושא הפסקה-על ידיהארתהשכל מגיעים אל הטוב.
ביאור הפסקה-
הקדמה-פסקה זאת ופסקאות הבאות לאחריה הרב עוסק בכוחות הנפש
המנוגדות. היינו המלחמה בין כוחות הטוב לכוחות הרע.
כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום
הדרכה מיוחדת של
חקים ומשפטים-הרב בפסקה זאת נותן אמון מלא בכח של השכל. הרב
מאמין שהאדם המזכך את שכלו יגיע למסקנות מוסריות המובילות אל
הטוב.
הרב השתמש הסביר שהתיקון שהשכל יוביל אל הטוב נעשה על ידי אור
השכל. הרב לא מתעסק כאן דווקא בשכל אלא בהארה של השכל. הארת
השכל זאת תוצאה שהאדם עצמו גורם שהשיקולים המשפיעים עליו הם
רק השכל.
48מקור הפסקה קובץ א' פסקה עד'

107
ישנם אנשים היודעים דברים בשכלם, אבל לא מושפעים מאור השכל. היינו
ישנו נתק בין השכל לבין מה שהם עושים בפועל. לכן עיקר הדרך בה השכל
יתקן את דרכיו של האדם נעשה על ידי אור השכל.
ישנו ביטוי המקובל אצל לומדי תורה כלפי הרבנים. שישנם אנשים שעל
ידי לימוד התורה שלהםהם הצליחו לקנות'שכל של תורה'. הכוונה כאן
לא רק לידיעת התורה, אלא ההבנה שלהם, ההסתכלות שלהם על החיים
היא המחשבות שלהם, ההשקפה שלהם על העולם נעשית בצורת שכל של
תורה. אלו אנשים שהשכל התורני פועל בהם והם חושבים וחיים בצורה
כזאת.
אדם שהגיע לגדלות כזאת שקנה מדרגת שכל של תורה, מצב זה משפיע על
כללות האדם בכלל חייו. ביטוי לזה מצאנו בדברי המשנה באבות.
משנה א
-
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר
אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא ...
ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא
ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר
לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה .
..
במשנה זאת רואים שבכח התורה האדם נהפך להיות חסיד,מבחינה
מוסרית הוא מתעלה. אבל לא רק מוסרית אלא כל העולם יכול להנות
מכוחו מהעצות שלו כיון שהוא קנה מציאות רוחנית שכלית.
ביטוי לגדלות השכל מצאנו גם בדברי הרב בשמונה קבצים וכך כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ א' פ
סקה תתמג.
-
כל מה שהוא ראוי להעשות, כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה
הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות. וכיון שנעשה להיפך ממה
שראוי להעשות, הרי הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג
בסידור גופו באופן המנגד לתנאי החיים שלו.
אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לר
שימה נפשית, אין
ההרס פועל. התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של
האורה האלהית, ההולכת וזורמת בעולמים, ומגיעה עד חידור
התוכי של החיים. ישראל נזדככו כל כך, עד כדי הרגשה זו של אי
האפשרות של היפוך הסידור העליון, המקיף והחודר.
..

108
על פי פסקה זאת מתבאר שבעומק השכל יודע בשורשו מה צריך לעשות
כדי לתקן את הנפש. הדרך לגלות את ההארה של השכל נעשה על ידי
התורה. התורה היא מורידה את האורה האלוקית לתוך המציאות.
הוא נמשך במעשה הגמור הטוב
וכל השכלי, המאור אחרי
מכשולות החיים מתישרים מעצמם-השכל מסוגל להשפיע מבחינה
מעשית על האדם. שכל מתוקן מסוגל לרדת לעולם המעשה. לפעמים ישנה
מציאות בה האדם משכיל השכלות בשכלו, אבל ההשכלות לא משפיעות
על עולם המעשה. הרב מסביר שמהות הארה השכלית הוא לישר את
הנפילות ואת המכשלות הקיימים בחיי המעשה. ברגע שיש הארה שכלית
הדברים מתיישרים מעצמם. היינוהאדם יודע בבירור כיצד הוא צריך
להתנהג, בתוך הבלבול הקיים בחיי המעשה.
מכשולותהחיים נוצרים בגלל מעשים שאינם ראויים. כשאדם עושה מעשה
או הנהגה לא טובה היא גורמת בהמשך מכשול הנובע מאותה טעות
מעשית. לכן ההבנה ששכל טוב משפיע על המעשה גורמת ליישור ותיקון
מכשולות החיים.ומשפטים חקים בתור לא מתקיימים והמשפטים החקים
מצווים,
תנועו בתור אם כי
שהארת לנושאים , טבעיות ת
השכל
חזקה עליהם-אדם שהשכל שלו מאיר בעצמו מגלה לעצמו כיצד
כל ההתנהגות שלו היא טבעית. הקושי של האדם מבחינה מעשית נוצר
בגלל שהשכל לא מתגלה. ברגע שהשכל לא מאיר ממילא החוקים נראים
מכבידים וקשים. אבל אדם החי את ההבנות השכליות ממילא כל החוקים
וההנהגות המעשיות מתאימות לנפשו.
דוגמא: אדם המבין בשכלו את החשיבות לאכול בריא, הוא מקבל תפריט
מתזונאי מזון כיצד לאכול. אם השכל לא יאיר אצלו הוא ירגיש הכבדה
וחוסר הזדהות טבעית עם התפריט.לעומת זאתאדם שחינך את עצמו
להתנהג לפי האור השכלי. אדם שמצליח לתת להבנות השכליות את
הבכורה על מהלך חייו, בצורה כזאת הוא ירגיש הזדהות טבעית עם
התפריט שהוא קיבל.
כל התהליך הזה תלוי עד כמה אור השכל חי באותו נושא בו הוא מתעסק
ומתנהג.
הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול
שיש בכיוון הדרך הממוצע , שלא יוסיף ולא יגרע-הרב מבאר כאן את המאבק
ואת היחס בין טוב לרע, היחס הזה מנווט לפי השכל. מהות השכל היא
להנהיג את החילוק בין טוב לרע לעשות פעולת הבדלה והבחנה בין
הבחינות. הסיבה שההבחנה נצרכת לפעולה שכלית, משום שהטוב והרע

109
הם בדרך כלל לא מוחלטים. היינו ישנם דברים שבעקרון הם יכולים להיות
טובים, הסיבה שהם רעים בגלל שהם לא מופיעים במקום ובכמות הנכונה.
העמל שהאדם נצרך זה לתת לעצמו את נקודת הממוצע, היינו למצוא את
האיזון במידות, ברגע שיש איזון ממילא מתגלה נקודת הטוב. כיון שזה
מצריך ממוצע ממילא צריך עמל שכלי, להתבונן בצורה נקיה על המציאות.
אילולי שאדם יעמול בשכלו הוא לא יצליח למצוא את נקודת האמצע.
הרמב"ם בשמונה פרקים מבאר עניין זה בהרחבה.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
-
הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני
קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן
תכונות
נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת
מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות
ההן. משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין
העדר ההרגשה בהנאה. והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש
אשר תתחייב ממנה הזהירות היא מעל
ה ממעלות המידות. אמנם
רוב התאוה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי
-
הקצה האחרון, ושניהם רע גמור...
לפי הרמב"ם מתבאר שעבודת המידות הוא למצוא את הממוצע, היינו את
נקודת האמצע בין המידות השונות ההופכיות זו מזו.
כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגש
ה, ההתפעלות-
נקודת הנפילה של האדם נובעת מהעברת מרכז בחירתו של האדם מן השכל
אל התאוות וההרגשות. אדם הפועל מתוך הרגשה מתוך התפעלות לא
מסוגל להגיע לבירור האמת. נקודת האמת יכול להופיע דווקא בזכות
הבירור השכלי.ההתפעלות היא מבטא את הכוח הדמיוני, את הכוח
הקשוראל התאווה.
הרב מבאר שהסיבה שהאדם נותן להרגשות מקום בגלל שאור השכל לא
מאיר. נראה זאת נקודה יסודית כדי שאור השכל יאיר צריך לעמול בשביל
להבין את הדברים בשכל. ברגע שאדם עמל בשכלו ממילא הוא לא רוצה
לעזוב את אותו אור שהוא עמל עליו. השכל נופל ממדרגתו ואינו מאיר בגלל
שהאדם לא משקיע בכוחות השכל.
ושיקוע החושים לקחו את מקומו-זה מה שכותב הרמב"ם בהקדמה
למורה נבוכים, ברגע שאדם מתעסק בתאוות ממילא הוא זונח את העיון
השכלי. ברגע שהעיון השכלי נזנח ממילא המסקנות של השכל לא ברורות

110
ולא מבוררות, על ידי זה נוצר מציאות בה האדם אינו מרגיש את הטבעיות
של החוקים.
ספר מורה הנבוכים פתיחה
-
והעולה בידינו מזה הכלל היא האזהרה מהמשך אחר התאוות
הגופניות והנאותיהם, ודמה החומר אשר הוא סבת אלו התאוות
הגשמיות כולם באשה זונה והיא אשת איש גם כן. ועל זה המשל בנה
ספרו כלו. והנה אבאר בפרקים מזה המאמר חכמתו בדמו
ת החומר
באשת איש זונה, ומבאר איך חתם ספרו זה בשבחי האשה כשלא
תזנה אבל מספקת לה בתקון ביתה וענין בעלה. וכל אלה המונעים
אשר ימנעו את האדם משלימותו האחרון, וכל חסרון שיגיע לאדם
וכל מרי, אמנם ישיגהו מצד החומר שלו לבד כמו שאבאר בזה
המאמר. וזה הכלל הוא המובן מכל
זה המשל, ר"ל שלא יהיה האדם
נמשך אחר בהמיותו לבד, ר"ל החומר שלו כי חומר האדם הקרוב
הוא חומר שאר בעלי חיים הקרוב...
על פי הרמב"ם מתבאר שהאדם לא מצליח להגיע למעלתו, לשלמותו
האחרון. משום שהוא הולך את התאוות הגופניות. לכן מעלת השלמות
האחרון שזה השכל אינויכול להופיע.
אחרי חטא הקדמוני ,
של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ור
ע-הרב
מבאר כאן שהסיבה לנפילות של האדם קשורה אל החטא הקדמוני. דברים
אלו מבוארים במורה נבוכים שם הרמב"ם מסביר שלפני חטא אדם
הראשון האפשרותלחטוא היית נמצאת חוץ לאדם. האדם התנהג על פי
האמת והשקר. אחרי חטא אדם הראשון השכל ירד ממדרגתו וכעת מה
שמשפיע על האדם זה לא רק האמת והשקר, אלא הטוב והרע, היינו ההבנה
הסובייקטיבית של האדם ההרגשות השונות של האדם שהם לא מבוררות.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב
-
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר
השפיע
הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע
לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים
ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא
תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם
בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על
שלמותו ותמותו, אמנם
המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים
כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן
בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה,
טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים

111
המושכל
ים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם
מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים,
לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד
שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה
מגונה אצלו, ואל השיג גנותו. וכאשר מרה ו
נטה אל תאוותיו
הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל
וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני
זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות
המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד
לו ומה שהופשט ממנו
ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים
יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת,
ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת.
הרמב"ם בדבריו כאן מבאר שיש שני אפשרויות לבחירה של האדם. ישנו
אדם הפועל מתוך כח של השכלה, היינו הכח המניע את חייו זה כחהשכל.
אבל ישנו אדם שפועל לפי הכח השני שהוא המפורסמות. מפורסמות הוא
כח שאיננו מברר את האמת אלא פועל לפי מה שמפורסם חיצונית שהוא
נחמד. אין במפורסמות בירור של אמת ושקר, אלא רק הרגשה חיצונית מה
טוב ונעים.
הנפילה בחטא אדם הראשון שנוצרה אצל האדם אפשרות לפעול לפי
המפורסמות. היכולת לפעול בצורה הנוגדת את השכל. יכולת זאת נוצרה
בחטא אדם הראשון.
הרב בשמונה קבצים מרחיב על גדלו השכל וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה שנא.
-
הרבה חופש רוח צריך האדם לסגל לעצמו, עד שיכיר יפה את גדולת
כח הפעולה של המחשבה. ואז יתברר לו כמה צריכה היא
האנושיות
לעבוד, בשביל שתבוא לידי מחשבה טהורה וקדושה בעניני הדיעות
היסודיות, שערכי החיים כולם נובעים מהם, וכמה רב ועצום הוא
הערך של הוגי הדיעות האלהיות,
...
לפי פסקה זאת מתבאר כמה צריך האדם להרגיל את עצמו להעדיף ולשכלל
את עליונות השכל. להכיר כמה מעלות ישבמחשבות ובשכל טהור. ההכרה
הזאת היא תביא את העולם לידי תיקונו.

112
פסקה צא. התכונה העליונה והתחתונה49
(עמוד קל'-קלא')
הציור לתחום לחוץ עד לעלות המתפרצת ההשגה,
האנושי,
מתטשטשים
אצלה ההבדלים שבין טוב לרע,
בין טמא
לטהור, ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה,
ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש, ואין שטן ואין פגע רע,
אבל בתחום
החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא,
שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו,
כשם שהננו
חיי
בים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש,
והכרת
כבודו ותפארתו.
ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם
עצבות קודרת בכל עת, כדוגמא של עצבון שעל חטא,
הבא ממוסר כליות, וקדושתה מחשבתם שחירות מפני
באמת היא הרי העליונה חוטאת , מצד הערכים המעשיים.
והם שבים
לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה',
על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון לא רק את
מצב של התרחבות הנפש והכללתה
העליונה,
התוכן שהוא , המוגבל הדרך מצב את גם אלא המיוחד
צדיקים, שהוא כאור החיים העליונים, אורח למעבר נוגה,
ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידע
ו במה יכשלו.
בנשמה, ביחד מתאימות התכונות ששתי המדה וכפי
האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי,
והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול, והאור התחתון,
המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד',
ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו
ושמחתו בשלות ישרים
חוז
ר להאיר, והנשמה מתרוממת, ונס יגון
ואנחה.
נושא הפסקה-לפעמים על ידיהשגהעליונה, נוצר טשטוש בין טוב לרע.
ביאור הפסקה-
49מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה רפח'.

113
ההשגה, המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי-הרב
מתעסק כאן בהשגות רוחניות גבוהות. הרב מכנה את אותם השגות כדבר
מתפרץ, מהותו שלפרצה שהיא עוברת את הגבול הטבעי לה. ההשגה שהרב
מבאר כאן היא השגה שעוברת את המידה והתחום עליה היא אחראית.
ההשגה הזאת פורצת את התחום בגלל הגדלות שהיא נושאת בקרבה.
ההשגה הזאת מגיע למצב בו אין אפשרות לציור האנושי לשאת אותה. כיון
שהציור האנושי לא מכיל אותה ממילאהיא יוצאת מן הגבולות הטבעיים
לה.
מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע,
בין טמא לטהור-אחת
הבעיות של אנשים גדולים שהם רוצים לעשות תיקון לכלל העולם.
המחשבה שהעולם כבר מגיע לתיקונו. התיקון של העולם יצור מצב בו גם
הרע ממתיק את הטוב, גם הרע עוזר לטוב. מציאות כזאת היא דרגה של
העתיד. הסכנה של השגות כאלה כשהם מגיעות בשלב מוקדם.
בחסידות מקובל להסביר שישנם כמה שלבים בתיקון העולם, שלב של
הכנעה הבדלה המתקה. אם האדם לא מבין שכדי לתקן את הרע צריך
להכניע ולהבדיל אותו, אם האדם קופץ אל ההמתקה, הוא יוצר עיוות.
מציאות כזאת הוא חושב שהוא מסוגל לתקן את הרע, ברגע שיש טעות
כזאת מטשטש מקומו וזהותו של הרע. פתאום הרע נחשב לא כל כך רע,
ממילא נובעים מתובנה כזאת טעויות וחטאים גדולים.
בפסקה הקודמת הרב הסביר שהחטא נובע מירידת השכל, מירידה אל
התאוות. כאן הרב כביכול מתאר תהליך הפוך, חטאיםונפילות הנובעים
מגדלות, ממחשבת גדלות שהאדם חושב שהוא יכול לתקן דרגות שעדיין
לא הגיע שלב התיקון שלהם.
ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה,
ששם באמת חוזר
הכל לטוב וקודש-אותה השגה שורשה במציאות המתוקנת. השאיפה
השלמה בה נצליח להחזיר את הכל אל הקדושה.
היסוד בו כל העניינים אפילו הרע יחזור לקדושה ויסייע אל הטוב מופיע
בדברי הרב במידות הראיה וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת אהבה פסקה ו.
-
מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים
כולם, ואינה
מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק
אינו נמחה כי
-
אם מתחת
השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא
לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים,
ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ל
יחוד נשגב זה.

114
לפי דברי הרב הצדיקים רוצים אוהבים את כלל הבריאה, לכן הם פועלים
ורוצים לתקן את כלל המציאות. היכולת הזאת לאהוב את כלל המציאות
גורמת שאפילו עמלק שמצווה עלינו למחותו מן העולם יש לו שורש
במציאות שמעל העולם. אומנם יש להדגיש למרות שלעמלק יש מקום מעל
השמים, כאן מתחת לשמים תיקונו יהיה על ידי מחייתו מן הארץ.
יסוד ההבנה שהרע הוא יכול לשרת את הטוב נובעת מיסוד אמוני המפותח
בהרחבה בתורת החסידות והסוד. אין מציאות בעולם שאין לה חיות מן
האלוקות, כיון שהאלוקות זאת מציאות של טוב ממילא גם הרע שיש לו
קיום הוא נובע בהקשר מסוים מן הטוב. אפשר להגיד שהרע הוא סך הכל
מיעוט גדול של טוב. הבנה זאת היא נכונה מבחינה אלוקית, אבל מבחינה
מעשית אסור לאדם לקדש את הרע.
הרב בעולת ראיה בברכות קריאת שמע מסביר.
עולת ראיה ח"א עמ' רלח' רלט' יוצר אור ובורא חשך.
-
"מאי מברך, אמר ר' יעקב
א"ר אושעיא יוצר אור
ובורא חשך. לימא
יוצר אור ובורא נגה, כדכתיב קאמרינן, אלא מעתה עושה
שלום
ובורא רע מי אמרינן כדכתיב, אלא כתיב רע וקרינן הכל, לישנא
מעליא.
אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה
ביום". (ברכות י"א).
...
והנה מתוך מקור האור שנמצא במצ
יאות הבריאה
מתפשטים
קרני
האור בכל מקום,
ופועלים הם במקצת פעולתם
גם כשיש
דברים המעכבים
ומסתירים אותם. במעוט האור והגבלתו לפי ערך
כל מקום הננו מרגישים
את הרגשת החשך, כשהוא נערך לעומת האור הגדול.
..
וכן הוא ביחש
הטוב והרע. מעוט השלמות והעדרה הוא רע לעומת הטוב של
השלמות הגדולה. אבל באמת הבריאה היא של הכל,
וגם
הרע הגמור, בצרופו
אל הכלל כולו, משלים הוא את הטוב הכללי,
וכל מציאותו היא מפני שרק חלק
קטן של הטוב זרח עליו. על כן אע"פ שהנבואה,
המכוונת לתכלית מוסרית,
כנגד מהרסי דעת
ד' אחד, נאמרה לפי הציור של המקבלים : "בורא חשך",
ו"בורא
רע", לעומת השלום שהוא יסוד וכלל של כל הטוב, מ"מ אנו
בתפלתנו,
במגמתנו לרוממות כבוד השי"ת באמתתה, ראוי לנו
לומר, כמו "בורא את הכל"
לעומת "עושה שלום", כן "בורא נגה" לעומת "יוצר אור".
...

115
לפי דברי הרב מתבאר שמצד השאיפה הכללית אנחנו יכולים להכיר ושבח
את הקב"ה שאין רע ממש, אלא הקב"ה בורא את הכל. היינו גם הרע הוא
שייך אל התיקון הכללי. אבל הנביא שהוא מדבר על המציאות הקיימת שם
חשוב להבחין בין הרע לבין הטוב. לכן הנביא נזהר מן הטשטוש, ודווקא
הנביא מדגיש שיש בורא רע.
בספר אורות מסביר הרב את מקומם של הרשעים בעם ישראל וכך כותב
הרב.
אורות התחיה פסקה
מה.
-
כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים.
וכשם
שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס
של הרשעים גורם
קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים
והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים
והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ.
הגלות ד
לדלה את כח החיים
של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה
מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה
מחוסר תפיסת חיים
מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית.
.. ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו
העצמי הוא מאורע מוכרח,
וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של
עקבתא
דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים
שהקיום הצלול
והמשמח מתהוה על ידם,
וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית,
הנמכת הכחות
הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב
ומזעזע.
אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי
האומה ורוחה המתעורר, הם
מעכירים אותו והלבבות רועשים
למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק
למראה העתיד,
"מי דעים, תמים במפלאות מסלתו, את ועושה ההולך
יתן
טהור
מטמא לא אחד".
אם כן גם רואים בדברי הרב את המקום בו אפשר להכיר את הטוב שנוצר
על ידי הרע. אם כן מתוך דברים אלו ניתן להבין עד כמה צריך זהירות
שהאנשים הגדולים המכירים את המגמה הגדולה הם יכולים לנסות לתקן
את העולם גם במקומות של חטא.
בעל התניא כשהואמדבר על הקליפות הוא מדבר על4קליפות ומסביר
שאת קליפת נוגה אפשר לתקן כיון שהיא ממוצעת והיא רשות. אבל ג'

116
קליפות של טומאה אין אפשרות לתקן אותם. דווקא הדרך להתמודד עם
אותם קליפות זה נעשה על ידי הרחקה מן הקליפות. עצם ההבנה שבכל
מקום יש אור אלוקי אסור שתוביל את האדם למחשבה שהוא יכול לתקן
את הקליפות הטמאות50.
ואין שטן ואין פגע רע-הרב משתמש בלשון הפסוק בספר מלכים.
מלכים א פרק ה פסוק יח
-
וְעַתָּ֕ה הֵנָּ֨יח ַ יְקוִ֧ק אֱֹלהַ֛י
לָ֖י מסבֶ֑יב אֵַ֣ין שט ִ֔ן וְאֵָ֖ין פִֶּּ֥גַע רּֽע:
פסוק זה מתאר את מעמדו של שלמה, שלמה מבטא את המצב ההכי שלם
שעם ישראל הגיעבהיסטוריה. גם שלמה שמבטא את מצב השלמות בסופו
של דבר נפל בעניין הזה בו הוא הרבה נשים וחשב שלאייפול, אבל נשיו הטו
את לבבו. ודאי ששלמה כשהוא לוקח נשים אין לקיחתו נובעת מסתם
תאווה, שלמה שלוקח נשים הוא רוצה לתקן את הקשר אל אומות העולם,
אבל עדיין כנראה המצב הזה לא הגיע.
המצב בו אין שטן ואין פגע רע, הוא מצב שעדיין לא קיים בעולם.אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע
והטמא,
שה
ננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו-
כדי להוביל את העולם לתיקון אנחנו צריכים לחיות בתוך העולם. לא
לטשטש את ההבדל בין התובנות העתידיות, את התיקון העתידי לבין
החיים כיום. בתוך העולם המוגבלנצטווינולשנוא את הרע שנאה גמורה.
תחת השמים לעמלק אין תיקון,התיקון נעשה בשנאה המוחלטת של
עמלק.
50וכך כותב בעל התניא עלהקליפות הטמאות
תניא ליקוטי אמרים פרק ז
-
מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי
הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע
המות לנצח כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ או עד שיעשה תשובה גדולה
כל כ
ך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה
רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית' וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות
כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה'
בתכלית ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים
כמאמרם ז"ל במקום
שבעלי תשובה עומדים כו' ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות
הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו אבל תשובה שלא מאהבה זו אף שהיא תשובה
נכונה וה' יסלח לו מכל מקום לא נעשו לו כזכיות ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת
קץ שיבולע המות לנצ
ח.

117
וכך כותב הרב במידות הראיה.
מידת האהבה פסקה
ח.
-
אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע
בכלל האהבה,
אין זה מגרע
כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת
אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות
של הרע הוא נכנס בכלל האהבה,
אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא
נמצא בכל מקום,
וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה
לחלק
הרע מפולשת וגמורה.
בפסקה זאת הרב מתאר מציאות, כיצד מצד אחד יש אהבה לכל המציאות
כולל הרשע. מצד שני אין אותה אהבה מגרעת כלום משנאת הרע עצמו51.הטוהר הטוב באהבת קשורים להיות חייבים שהננו כשם
והקודש,
והכרת כבודו ותפארתו-אין אפשרות להכיר את הטוב בצורה
נכונה בלי לעבור דרך שנאת הרע. לפעמים אנשים חושבים שאם הם יחשבו
שלילי על הרע זה יגרע מן הכרת הטוב. אבל הרב מסביר הפוך, דווקא הכרת
הרע ושנאת הרע היא מגבירה את הכרת הטוב. כביכול יתרון האור מן
החושך, על ידי ההבדלה מן הרע האדם מצליח לעלות אל הטוב ולגלות
אותו ביופיו וגדלותו.
ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם
ע
צבות
קודרת בכל עת-הקושי של אותם בעלי מחשבה פורצת היא נובעת מן
הפער בין מה שהם רוצים לגלות לבין מה שבפועל ניתן להם לפעול. כביכול
יש להם אורות ורצונות מעבר לגבולות של העולם המעשי. הפער הזה גורם
צער סבל וקדרות.
51מצאנו גמ' דומה המתעסק בנקודה זאת, על פי הגמ' האדם צריך לעקור רק את הרע עצמו.
אבל האדם עצמו החוטא אין צורך לשנוא אותו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד א
-
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא
בעי רבי
מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך?
-
משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה
דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים
-
ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי
עלויהו דלהדרו בתשובה
-
ורשעים עוד
אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.

118
תופעה זאת יכולה להופיע בעיקר אצל בעלי תשובה. כיון שבעלי תשובה
יותר מסוגלים לתיקון של הרע, הם יותר קרובים אל הרע לכן שורש
נשמתם רוצה שואף לתקן את הרע52.
כדוגמא של עצבון שעל חטא,
הבא ממוסר כליות-אותם אנשים כמו
שהם שונאים את החטא, הם מרגישים כמה החטא רחוק מהם, הם מבינים
שהחטא הוא לא מתאים למוסר שלהם, כך כביכול הם מרגישים צער הנובע
ממוסר כליות53, בזה שהם מכירים שאין יכולת לתקן את כל עולם הרע.
וקדושתה מחשבתם שחירות מפני
באמת היא הרי העליונה חוטאת , מצד הערכים המעשיים-עד כאן במהלך הפסקה הרב כביכול
נתן מעין הצדקה ומקום לאותה השגה מתפרצת. כאן הרב מעמיק ומסביר
ששורש הצער הוא לא על עצם הפער, אלא שורש הצער הוא נובע מעצם
הרצון לתקן את הרע, כיון שרצון זה מבטא את הטעות של אותו אדם.
הרצון לתקן מה שבצורה המעשית אי אפשר לתקן זה מוכיח שיש לאדם
קרבה אל הרע, כיון שיש לו קרבה אל הרע ממילא מוסר הכליות שלו
מתעצב. במקרה כזה מתברר שהאדם קרוב אלהחיסרון, זה עצמו שורש
העצבות. כיון שבפן המעשי הרע הוא רע לכן כל רצון לקרבה לרע הוא
מעציב ומסוכן.
והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה',
על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון-אותם אנשים צריכים
לחזור אל שורשי הקדושה וללמוד כיצד משורשי הקדושה העליונה עולה
52אפשר להוסיף שהרצון לתיקון הוא רצון שיש לו שורש פנימי. כיון שבעלי תשובה רוצים
להגיע לתיקון של תשובה מאהבה שזדונות נהפכים לזכויות לכן הם ממשיכים בתת מודע
להתעסק ולתקן את הרע.
53המקור למושג מוסר כליות, נובע מן הפסוק בתהילים.
תהלים פרק טז פסוק ז
-
אֲבר ְֵָּ֗ך אֶּת־יְַ֭קוק אֲׁשֶַּ֣ר יְעצֶ֑נ י אַף־לְֵ֝ילָּ֗ות יסְרִּּ֥ונ י כ לְיותּֽי:
עניין זה בא לידי ביטוי גם במדרש חז"ל לגבי אברהם אבינו וכך כותב המדרש.
בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה סא סימן א
-
אר"ש אב לא למדו ורב לא היה לו,
ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש
ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה,
הה"ד (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, (/תהלים/ א)

119
החילוק בין טוב לרע. כיצד הקדושה בעצמה פועלת במציאות דרך זה שהיא
לא מטשטשת את היחס לרע.אותו חיבור אל הקדושה מנתק אותם מן הרע
ועל ידי זה הם חוזרים אל השמחה. ומתנקים מן הצער שקשור אל החטא.
לא רק את
מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה,
אלא גם
את מצב הדרך המוגבל-התיקון שלאותם אנשיםהואלפגוש את
הקדושה בצורה בה הקדושה מכירה את ההגבלה. בצורה בה הקדושה
מבינה שלא הכל נכנס להרחבה.
ההרחבה היא חשובה אבל ישנה גם מציאות של הגבלה. האור המוגבל זה
הדרך בה האדם יכוללהתמודדבמציאות הקיימת בעולם. מעין הכרה
ביחס בין אור אין סוף לאור מוגבל סופי. העולם בשורשו התחיל מאור אין
סוף, אבל בסופו של דבר העולם נוצר לאחר ההגבלה, לאחר ההכרה שישנו
צמצום.
שהוא התוכן המיוחד
למעבר החיים העליונים-כדי להגיע לחיים
עליונים רחבים צריכים לעבור את ההגבלה. כמו שכתבנו לעיל אי אפשר
להגיע להמתקה של הרע בלי לעבור דרך הכנעה והבדלה. כדי להגיע לידי
תיקון והרחבה צריך לעשות את התהליך של צמצום והגבלות.
כמשל:כדי לחנך ילד הוא צריך לעבור דרך הגבלות. אי אפשר לחנך ילד בלי
הגבלה. ודווקא מתוך ההגבלות והחוקים אדם יכול להתרומם ולהגיע
למצב בו נפשו מקבלת הרחבה. אבל אם האדם יתחיל את חינוכו בלי
הגבלה ובלי חוקים, התוצאה תהיה שהוא כלל לא יצליח להרחיב את נפשו,
אלא להיפך נפשו תתפזר.
אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה,
ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא
ידעו ב
מה יכשלו-הרב משתמש בלשון הפסוק במשלי.
משלי פרק ד פסוק יח
-
יט'.
-
וְאַ֣רַח צַַ֭דיקים כְאַ֣ור נֶ֑ג ַּה הול ְִֵּ֥ך וְ֝אָּ֗ור עַד־נְכִּ֥ון הַיּֽום: דֶַּ֣ר ְֶּך רְַׁ֭ש עים
כּֽאֲפֵלֶ֑ה לִּ֥א יְ֝דְע ָּּ֗ו בַמִֶּּ֥ה יכׁשֵּֽלּו: פ
לפי פסוק זה מתברר שיש הבדל בין הצדיק לבין הרשע. לצדיק יש אורח,
היינו דרך צרה יותר. ואילו לרשע כביכול יש דרך. אצל הרשע אין כמעט
צמצום, הכל נכנס לתוך הדרך שלו. לעומת הצדיק שמבין שיש רק אורח,
היינו ישנה דרך צרה.ודווקאמתוך זה שלצדיק יש דרך צרה הוא מסוגל
להאיר את הנוגה, היינו להאיר את החושך.
לעומת הצדיק ישנו את הרשע שהוא הולך בדרך רחבה, דרך שכמעט אין
בה הגבלות. באותה דרך הרשע לא שם לב שיש חושך. מבחינתו אין חושך,

120
וכיון שאין חושך הוא נופל וטועה, הוא אפילו לא מכיר בצורך להאיר את
החושך. כביכול בגלל שיש דרך שכוללת את כל המציאות ממילא אין לו
רצון לרומם את החושך. הרשע מגיע למצב בו הוא בעצמו משתף פעולה
ונהנה עם החושך.
וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה-בסיום הפסקה
הרב מסביר לנו שלאותה השגה עליונה יש מקום במציאות. אותה השקפה
יש לה מקום רק כשהיא מקבלת את האיזון והיציבות שלה מתוך האור
המצומצם והמוגבל.
האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי,
והרע בטוב,
ולהפך הכל לאור גדול-הרב משתמש כאן בביטוי המופיע בספרי
החסידות. ביטוי זה מבטא את היתרון של הרע.יתרונו של הרע הוא מעין
קליפה הקודמת לפרי. מהותו של הרע מעין שמירה על הטוב, כמו הקליפה
השומרת עלהפרי. אם כן יש מקום לקליפה, אבל צריך לעשות עבודת בירור
להכיר שהקליפה היא טפילה לפרי, אסור שהקליפה תמנע את ההתפתחות
של הפרי. מקומה של הקליפה טוב רק כשהיא מבינה שהיא קליפה.
לכן בעל התניא בפרק ז' כשהוא מתעסק ברע הוא מכנה אותו קליפה, כמו
שהבאנו את דבריו לעיל.
התובנה כיצד הטוב בסופו של דבר משרת את הטוב באה לידי ביטוי בדברי
הרב באורות הקודש ח"ב.
אורות הקודש ח"ב עמ' תנג' הטוב הכללי האידיאלי
א
-
האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל,
היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט
נסקר אצלה כי אם
בתור חלק
של כלל. בשביל כך אינה יכולה
להכיר שום טוב רק טוב
כללי,
ושום רע כי אם כשהוא רק כללי.
ומתוך שרע כללי לא נמצא
כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס
לההופעות
שבצורת הזמן שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת
בנקודה מיוחדת שבה,
כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא
להכיר, שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא
טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד...
והאור התחתון,
המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד'-הדרך להגיע לאותו אור עליון חייב לעבור דרך האור הקטן.

121
היינו ההשגה הקיימת בתוך המציאות המכירה את הצורך בשנאת הרע.
המכירה את הצורך בהקדמת 'סור מרע' ובשנאת כל דבר שהוא תועבת ה'54.ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות
ישרים
חוזר להאיר-על ידי איחוד בין המגמות בין התכונות. ברגע שאדם
יישב לנפשו את היחס בין הכוחות. עצם ההכרה הזאת היא גורמת לשלווה.
ברגע שאדם יכיר שיש מקום לשאיפה העליונה, בתנאי שקודמת לאותה
שאיפה קדושה תחתונה. קדושה בה צריך לסור מן הרע. ברגע שתכונות אלו
יתיישבו בתוך ליבו של האדם הקדושה והנועם יתגלה. דווקא עבודת
הבירור, מה שמכנה הרב 'מתברר הרוח'. זה עצמו גורם לאדם נועם ושלווה.
והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה-זה מביא רוממות הנשמה, כיון
שהנשמה שואפת אל הקדושה והיא מרגישה שהרע מסתלק. על ידי סילוק
הרע והבנה שעדיין אין מקום לתיקון הרע מבחינה מעשית, זה גורם
לסילוק היגון והאנחה55הנובעים מטשטוש הרע.
54
דברים פרק יב פסוק לא
-
לא־תַעֲשֶַּ֣ה כִֵ֔ן לַיקוָ֖ק אֱֹלהֶֶּ֑יך כ י ֩ כ
ל־תועֲבַָּ֨ת יְקוֵּ֜ק אֲׁשֶַּ֣ר שנֵָּ֗א עש ּו֙ לֵאֹלַ֣הֵיהִֶּ֔ם כַ֣י גַ֤ם אֶּת־
בְנֵיהֶּם ֙ וְאֶּת־בְנַ֣תֵיהִֶּ֔ם ישְרְפ ִּּ֥ו בא ֵָׁ֖ש לֵּֽאֹלהֵיהֶּּֽם:
55
ישעיהו פרק לה פסוק י
-ׁש ֶ֑
ּופְדּויֵָּ֨י יְקוֵּ֜ק יְׁשֻּבָּּ֗ון ּוב֤א ּו ציון ֙ בְר נִ֔ה וְשמְחִַּ֥ת עולָ֖ם עַל־ראּו
ם שש֤ון וְשמְחה ֙ יַש ִ֔יג ּו וְנָ֖ס
יגִּ֥ון וַאֲנח ּֽה: פ

122
פסקה צב.המלחמה בעולם ובנפש56
(עמוד קלא')
מי הקשיב סוד שיח רעש מלחמת העולם ,
הטוב והרע בהאבקם על משטר העולמיות, אשר בצורה
זעירא
ונקודתית מתגלה כעין צביון זה בנפשו של אדם,
במלחמת חייו החיצוניים והפנימיים.
רב קשב אנו קושבים. המלחמה מעוררת גבורה.
שפעת החיים
העולמיים אל הטוב מתגברים על ידי הניגוד העצום
של כל התוכן
של הרשעה, הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה.
נושא הפסקה-כמושבעולם יש מלחמה בין הטוב לרע, כך באדם עצמו
ישנה מלחמה.
ביאור הפסקה-
מי הקשיב סוד שיח רעש מלחמת העולם ,
הטוב והרע בהאבקם
על משטר העולמיות-הרב מרומם לנו את המבט על המלחמות. מלחמות
זאת הזדמנות למאבק בין הטוב לרע. מלחמות הם תוצאה של בירור
שהעולם עובר, בדרך לגילוי הטוב. המלחמה בעולם היא השלב בו הטוב
והרע נאבקים מי ישלוט על העולם.
ההבנה שמלחמה הוא זמן בו העולם מתברר ומתקדם מופיעה בהרחבה
בדבריהרב באורות המלחמה. נביא מספר ציטוטים קצרים מפסקאות
אלו.
אורות המלחמה
-
פסקה א'
-
כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר
הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם,
וקול התור נשמע בארצנו.
-
פסקה ו'
-
כל העמים מתפתחים, ויו
צ
אים אל הפועל על ידי
תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל
עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי
עמקיה...
56מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קכד'.

123
-
פסקה ט'
-
בנין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של
חרב מלאה דם, דורש הוא את בנין האומה הישראלית. בנין האומה
והתגלות רוחה הוא ענין א
חד ...
הרב חי בתקופה רוויות מלחמות. בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה.
תקופה בה עוצמת המלחמות והשנאה בין העמים היא חזקה. בפסקאות
אלו, הרב מזהה את המיוחדות ואת נקודת האור הקיימת במלחמה. נקודת
האור המתגלה בבירור ובזיכוך שהמלחמה יוצרת.
אשר בצורה
זעירא
ונקודתית מתגלה כעין צביון זה בנפשו של אדם-הרב ממשיל את המלחמה העולמית, בצורה מועטת למלחמה
הנמצאת בנפשו של האדם. בנפש האדם ישנה מלחמה בין הטוב לבין הרע,
המלחמה היא מי ישלוט על האדם. מי יקבל את המשטר.
ביטוי למלחמה זאת בנפשו של האדם מצאנו בספר התניא. בעל התניא
מבאר שבגוף מתרחשת מלחמה, בין הנפש האלוקית (יצר הטוב) לנפש
הבהמית )יצר הרע. המלחמה מי ישלוט על הגוף, היא העיר הקטנה.וכך
כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק יב
57
-
והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ'
להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששל
ש' לבושי נפש הבהמית שהם
מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית
להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם
ח"ו
...
ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו אך מהות
ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה
והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת
שמע ותפלה
...
אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס
ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות
עוה"ז ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה
בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפו
על להתלבש באברי הגוף
במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז
...
57להרחבה כדאי לעיין גם בפרקים קודמים בספר התניא בו בעל התניא מרחיב את מהותה
של המלחמה.

124
בדברי האדמו"ר הזקן מבואר על כמה המלחמה של הבינוני חזקה. מלחמה
בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. אצל הבינוני מלחמה זאת היא תמידית,
ולעולם אין ממשלה גמורה לנפש הבהמית.
ביטוי למלחמה הזאתמצאנו גם בדברי חובת הלבבות וכך כותב בעל חובת
הלבבות.
ספר חובות הלבבות שער ה
-
שער יחוד המעשה פרק ה
-
ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך
בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך
הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך
בכל תנועותיך הנראות והנסתרות, שתהיינה ברצונך, האורב לעתות
פשיעתך, ואתה ישן לו והוא ע
ר לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו
מתעלם ממך, לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס
בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך, רץ אל רצונך בנראה
מרמיזותיו וקריצותיו, והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך
מארץ חיים, כמ"ש הכתוב במי שענינו כך: כמתלהלה היורה זקים
חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני.
ומן החזק שבשלחיו, אשר יורה אותך וילחם אותך בהם במצפון
ענינך, שישתדל לספק עליך אמתתך ולשבש מה שנתברר לך ולערבב
את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים, יטריד אותך בהם
מתועלותיך ויספק עליך מה שנתברר לך מאמונתך ודתך
.
ואם תהיה נזהר ממנו ותזמין לו שלחי שכלך להלחם אותו בהם
ותסלק חציו מעליך תנצל ותמלט ממנו בעזה"י. ואם תשליך עניניך
אליו ותמשך אחר רצונו, לא ירף ממך עד שיאבדך בשני העולמים
וישרשך משני המעונים, כמו שכתוב בסעיף מסעיפיו ואיש אחד
מחייליו: כי רבים חללים הפילה וע
צומים כל הרוגיה דרכי שאול
ביתה וגו'.
על כן אל תטרידך מלחמת זולתו ממלחמתו וקרב בלתי קרבו והחרב
עם מי שהוא רחוק ממך מן החרב עם מי שלא יפרד ממך, ודחות מי
שלא יגיע אליך, כי אם ברשות, מדחות מי שאינו שואל רשות
בהמצאו עמך.
ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל
אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים
שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו:
ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו
.

125
בדברי חובת הלבבות מתבאר בהרחבה שעיקר מלחמתו של האדם בעולם,
היא מלחמת היצר. חובת הלבבות גם מרחיב את נקודות המלחמה, כיצד
היא נוגעת בכל עניינו של האדם58.
והפנימיים החיצוניים חייו במלחמת-הרב מכנה את המלחמה
הנמצאת בנפשו של האדם, במלחמה בין הדבר הפנימי שהוא הרצון הטוב,
לבין הדבר החיצוני שהוא הדברים הרעים. היינו בין לחיות בצורה פנימית
לפי הנשמה, או לחיות בצורה חיצונית לפי דרגתו של הגוף.
רב קשב אנו קושבים. המלחמה מעוררת גבורה-בזמן מלמה בעולם
יש התעוררות של כוחות. כל העולם מתברר מול הגבורה. יש הקשבה
לשורשים הפנימיים של המלחמה. אותם שורשים מבטאים ומביאים
לעולם את הגבורה.
עצם ההבנה של האדם שהוא נמצא במלחמה היא מעוררת בנפשו את
היכולת להתגבר ולנצח במלחמה. לכן צריך לקנות את מידת ההקשבה
לקולות המלחמה.הניגוד ידי על מתגברים הטוב אל העולמיים החיים שפעת
העצום
של כל התוכן של הרשעה-זמן מלחמה הוא מבטא גבורה כיון
שהכוחות שטובים צריכים להתנגד הם צריכים להתגבר. בזמן מנוחה אין
בירור והתגברות של הטוב. דווקא בזמן בו יש מלחמה בעולם ממילא
הכוחות הטובים צריכים לגלות את עצמם. הגילוי של הכוחות הטובים
נוצר מתוך הניגוד, מתוך הבירור שהרע מברר וכביכול לוחץ את הטוב. לכן
יש גילוי ותוספת כוחות חיים בעולם בזמן מלחמה.
הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה-נראה שכוונת הרב שהחיכוך
58דברים נוספים מבואר בדברי הרב בעין איה.
עין איה
ברכות פרק א' פסקה
פב.
-
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת
גוג ומגוג כו'. יש כאן הערה
פרטית וכללית. הפרטית היא
שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו
ומבקשי
רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי
הזמנים, רבים
כ"כ לענין שיכולים לפג
ע באדם ויקשה השמירה
מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו
יצרו של אדם ותאותיו הרעות
שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך
שמירה
יתירה מפני קורבתם אל האדם. כד' חוה"ל "וכל אדם אויביו
בין צלעיו".
והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו
אויבינו החיצונים, הרעו לנו
אותן
תרבויות רעות, הערב רב,
והבאים מכחם בכל דור ודור. והם עם מיעוטם נגד
המון
לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל
שנאה בין ישראל
לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות
רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית'
"ואצרוף כבר סיגיך
ואסירה כל בדיליך, ואח"כ י
קרא לך עיר הצדק"

126
העולמי59, היינו המאבק הוא גורם גבורה לטוב. הוא גורם לכוחות הטוב
לגלות כוחות חיים חדשים.
לפי זה ניתן להבין עד כמה חשוב בעבודה האישית של האדם נקודת
המלחמה. מטרת המלחמה עם היצר, מטרתהניסיונות הבאים על האדם
לגרום לאדם לרומם את הטוב. לגלות כוחות חיים חדשים של טוב. במצב
בו אין מלחמה האדם נשאר במקומו הסטטי, ודווקא נקודת החיכוך היא
יוצרת התגברות של טוב בנפש האדם.
59ראיתי שמילון פירשו את המילה הזאת כ'התעמלות'. ונראה בהקשר שלנו בהקשר של
קושי מאבק וחיכוך.

127
פסקה צג. מלחמת השכל והצללים60
(עמוד קלב'-קלד')
תמיד צריכים להלחם
עם החושך, לשחרר את
עצמו מהממשלה של כח התאוה, כח הרשעה העור,
הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם,
מפשט בכל עזו את מרחבי מחשכיו
על הגוף האנושי וכל כחותיו, מגהר עליו בצלליו הרבים
הכפולים במאפלים, התאוה החומרית, והתאוה הרוחנית
החשוכה, לא אותה התאוה הרוחנית, השואפות ל
מרומים, לקודש,
לנשגב, לטוהר וזוך, אלא התאוה החשוכה
הרוחנית, תולדתה של
התאוה החומרית, המעכבת על כל מאור
ממאורי הקודש העליונים,
שלא יתפשט ולא יחדור בנפש ובעולם, מספקת את כל הודאות
העליונות,
בכח מחשכיה,
המיוסדים על
יסוד שקר שאין לו רגלים,
אלא שכך היא בונה את
עליותיה בעולה,
וכסל, רשע בניני
עולם בהשקפת האדם ציורי את ומחזקת מאופלת,
עד שכל אור עולם נחשב לו כזר
.
וכל עמל אדם הוא להמלט מתוך המהפכה של
צללי צלמות ובלהות שאול הללו, של אלה הזוהמות, מחשכת
החומריות והרוחניות יחד, המתמזגים זה בזה, מתחברים
ומזדוגים יחד כדי
להוליד ילדי פשע
זרע שקר.
והדבקות הרעננה באלהים חיים, באור תורה וחכמה עליונה,
בזיו הטוהר העליון אשר למנה נתנה מנשמת אלוה ממרומים,
תפריד
את פועלי האון, והתאוה הרוחנית לא
תוכל להתחבר עם התאוה הגופנית, וכל אחת מהן
בפני עצמה תכשל ותפול לפני הגבורה העליונה,
המת
גלה מאור הנשמה, מקול ד' בכח, הקורא תמיד לכל תמימי לב,
המישרים אורחותם, שמעו פתיים וחיו, ואשרו בדרך בינה.
כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם,
צריך הוא להלחם עם הרוח החשוך של התאוה הגולמית,
שמהרסת
תמיד את התיסדותם. בראשית והיושר השכל בניני
מניחה היא ביחוד
60פסקה זאת כוללת ב' פסקאות משמונה קבצים, קובץ ה' פסקאות עז'-עח'.

128
מכשולים את הקוים המעשיים שבציורים השכליים,
שם היא מניחה את ארסה, את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים
ומתפתחים
המעשית, בהתגלמות נחשי שירוץ ששורצים עד
בתיאוריות
הנובעות גם מהשכלה ובינה חודרת.
וה המלחמה
השתכללותה בראשית להיות צריכה זהירות
של
לחוגים במסקנתה היא שמגיעה הפרק באותו המחשבה.
המעשיים,
שם הנחש אורב לפתות, לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד
על לב שמים לב וישרי עקב. ישוך שם וכסל, ברשע
דרכיהם,
נאזרים בגבורה של מעלה, ולהמסקנא המעשית קוראים
הם עוד יותר
לעזרה
מקודש.
וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל,
כך עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים,
המופעים ממקור
קודש יותר עליון מערכו.
לעומתם הרי הוא דומה בגשמיותו, בצמצום כחו, ואיסורו אל
ההנאות, תולדות החושים וההרגלים, לרוח התאוה לעומת ערכו.
הנטוש והמלחמה
אור תולדות של המשפטים לעומת ה העליון,
היא לישרים, וסודו יראיו על ד' ורוח תורה, מאור כפולה,
פה מתחבר כבר השכל האנושי המגושם בתור לוחם,
ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע, שני אויביו התדירים,
רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים
ימלט
מהם.
ודר
ך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד
את השכל משכניו הרעים, לברר לו, שאין חברתו נאה עמהם,
ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר
את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקודש,
שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו.
ואז יתפוצצו הר
רי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים,
של
מ והחומרית, הרוחנית התאוה
תח
להתרחץ כן גם ילים
מצואתם,
חלקיהם היותר סיגיים מסתתרים במ
ח
בואים, והצדדים
היותר
טהורים שלהם באים לשרת בקודש, לקשט את כח הדמיון,
לרומם
את להב רגש הלב. והכל מסייעים למלאכת שמים,
אפילו

129
רוחות,
אפילו מזיקים, וברצות ה' דרכי איש
גם אויביו ישלים אתו.
נושא הפסקה-חשיבות המלחמהנגד החומריות ונגד הרוחניות החשוכה
והגולמית.
ביאור הפסקה-
תמיד צריכים להלחם עם החושך-הרב פותח את הפסקה כהמשך
לפסקה קודמת. בפסקה קודמת הרב ביאר את הקישור בין המלחמה
הכללית בעולם לבין המלחמה הפרטית של האדם. גם כאן הפסקה זאת
הרב ממשיך את ההבנה של הצורך התמידי במלחמת היצר. הקישור בין
מלחמה למלחמת היצר בא לידי ביטוי בכמה מקורות בחז"ל.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה א
-
בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי"ט)
מכל
מלמדי השכלתי איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טו /
טז/) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר
לפי המשנה הזאת הגדרתו של הגיבור הוא מי שמצליח להתמודד מול
היצר.
הרחבת הדברים מופיעה גם בדבריהאור החיים הקדושבפרשת כי תצא
כותב כך:
אור החיים דברים פרק כ פ
סוק א
-
כי תצא למלחמה וגו'. אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו,
ובא להסיר מלבבו מורך, ואמר כי תצא למלחמה הידועה שאין
גדולה ממנה, והנה במלחמה זו יש ב' דברים קשים לאדם שמתישים
כוחו, א' הוא שאינו מלומד במלחמה כמו שהוא מלומד ורגיל במין
מלחמה זו יצרו הרע, ב' שהרכ
בת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר
יאמר אליו בעניני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר
תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצות, ומה גם
אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו
הרעים כמו שפירשתי במקומות אחרים והרי הוא ביניהם כחררה
שאין לה הופכין.
את לשחרר
הרשעה כח התאוה, כח של מהממשלה עצמו העור,
הפועם ודולג, שט ומרחף בעולם, מפשט בכל עזו את מרחבי

130
מחשכיו
על הגוף האנושי וכל כחותיו-הרב ממקד כאן את נקודת
המלחמה בתאווה.
התאווה היא כח הגורם לאדם עוורון. כמו שנוהגים לומראהבה מסמא
(אהבהעיוורת).כשהאדם מתנהל לפי תאוותו הוא לא רואה את המציאות
לפי הנהגת השכל.
הרב מסביר כמה גדול הכח הזה, גדלותו של הכח שהוא מופיע אצל האדם
כל הזמן. לתאווה יש יכולת לפעום ולדלג, היינו להופיע באופן תמידי
כפעימות מצד אחד. ומצד שני להופיע במעין דילוג, כשאדם לא חושב שיש
כאן כח תאווה פתאום הוא מגלה את התאווה כשהיא מדלגת אליו.
כח התאווההוא תמיד נמצא בתוך העולם ומתפשט בעולם. לפי זה מובן
למה נקודת המלחמה הזאת היא צריכה להיות תמידית.
הרב מסביר שהתפשטות הכח הזה היא מופיע בעולם, ומתוך העולם היא
משפיע על הגוף האנושי.אדם הנמצא בתוך העולם מיד הוא מושפע
מהתאווה, כביכול התאווה מחפשת מקום להתפשטעל כוחות הגוף.
ההשפעה על הגוף היא גורמת שכוחותיו של האדם יתנהגו לפי התאווה.
בשמונה קבצים ישנה פסקה נוספת בה הרב מסביר את סכנתהעיוורון
הנגרמת על ידי התאווה.
שמונה קבצים קובץ ה' פסקה נה.
-
רוח החמרנות
העיור המצוי במציאות ברחיפותיו, כשהוא מתמלא
שכרון של שקיקת הרשעה, ההיזק והחבלנות, ועמו יחד צהלולית
רוח של עזות נוראה, מתנפלת על כל, הווה לרוח משחית, ועל אל
אלים ידבר נפלאות, ובכחו הגס יהרס ויחבל, יוכת שער בשאיתו...
מגהר עליו בצלליו הרבים
הכפולים במאפלים-במהלך הפסקה הרב
מחדש שהתאווה יכולה להופיע בכפילות, היינו בשתי דרכים. לכן הרב
מסביר שהצללים הם רבים וכפולים.
התאוה החומרית, והתאוה הרוחנית
החשוכה-התאווה החומרית
היא פשוטה לכולם. רוב האנשים מבינים כמה מסוכנת היא הכניעה
וההתנהלות לפי התאווה החומרית. התאווה החומרית בה עולם החומר
תופס את המקום המרכזי של האדם, היא גורמת לאדם לירידה מוסרית.
הרב מוסיף שישנה תאווה רוחנית חשוכה, נראה שניתן להגדיר את החושך
בזה שאומנם הוא שואף לרוחניות, אבל זאת שאיפה שבמרכז השאיפה
עומד התאווה, היינו הרצון האישי האגו.

131
בעצם הרב מסביר שעיסוק רוחני כשמרכז העיסוק הוא תאוותני זה אותו
חסרון, אלא שהאדם החליף את התאווה מדבר גשמי פיזי לדבר רוחני, אבל
שורש הבעיה נשארה.
כמשל אפשר להביא ילד שמתאווה לסוכריה, לאחר שהילד גדל הוא
מתאווה לכסף, לכאורה הילד התקדם הוא כבר לא מתאווה לדבר נמוך
כמו סוכריה,אבל בסופו של דבר הסיבה שהוא הפסיק להתאוות לא בגלל
הרוממות וההתקדמות שלו, אלא בגלל הבגרות שלו. היינו הנער שכעת
רוצה כסף מבחינתו הוא רק החליף את הגדרת התאווה. עדיין אין שינוי
מהותי, לכן אין כאן שום התקדמות.
אם האדם אחר כך יחליף את תאוות הכסף לתאוות כבוד, זהעדייןיישאר
בגדר של תאווה, השורש נשאר הלבוש במה מתגלה התאווה התחלף61.
לא אותה התאוה הרוחנית, השואפות למרומים, לקודש,
לנשגב,
לטוהר וזוך-הרב מגדיר מה היא תאוה רוחנית טובה שמאירה. רוחניות
שמאירה היא רוחניות השואפת כלפי מעלה, נקודת המרכז של תאווה
כזאת היא שאיפה לקדושה למציאות נשגבה הנמצאת מעל העולם.
הרוחניות הטובה והמאירה היא שונה בתכלית מהתאווה החשוכה בה
שאיפת האדם לקדושה ונשגבות זאת לא שאיפה בשביל הנשגבות עצמה,
ובשביל הקודש עצמו. אלא זאת שאיפה הפוכה לקחת את הקדושה ואת
הנשגבות לגרום שהיא תשרת את התאוה הרוחנית. היינו לקחת את כל
הכוחות הקשורים אל השמים ולהוריד אותם לארץ.
אלא התאוה החשוכה הרוחנית, תולדתה של
התאוה החומרית-
יסוד התאוה הרוחנית החשוכה היא לא נובעת מן הקדושה והרוחניות.
להיפך היא נובעת מחיזוק של התאווה. משינוי של תאווה מדבר גשמי
לרוחני, אבל עדיין שורשה נשאר באותו מקום תאוותני.
המעכבת על כל מאור ממאורי הקודש העליונים,
שלא יתפשט ולא
יחדור בנפש ובעולם-כיון ששורש התאווה הרוחנית החשוכההוא
שהאדם מניח את עצמו במרכז. ממילא ההנחה הזאת גורמת שהאור
האלוקי לא יכול להופיע בעולם. הופעת האור בעולם הוא רק ברגע שהאדם
מתבטל לקב"ה. הדרך להשרות שכינה, לגילוי אלוקות בעולם נעשה על ידי
שהאדם בעצמו יפנה מקום בתוך בעולם לקב"ה.
61עי' במסילת ישרים פרק ד' שם הוא מדבר על האנשים שמה שמעורר אותם לפעול זה
הרצון לשכר ועונש, לעומת האנשים שמה שמעורר אותם לפעול זה הרצון לכבוד. אם כן
לכאורה יש כאן מעלה אחרת, אבל השורש הוא אותו שורש.

132
אדם המבטל עצמו, אדם המחפש אתהקדושה, אדם המרומם את העולם
מכין מקום בעולם להשראת שכינה. אבל אדם המניח את עצמו במרכז הוא
גורם עיכוב של האור העליון. האור העליון לא יכול להופיעבמקום מלא
ישותוגסות. לכן גם התאווה החשוכה היא מעכבת באותה מידה מן האור
האלוקי להופיע.
מספקת את כל הודאות
העליו
נות,
בכח מחשכי
ה-התאווה הרוחנית
החשוכה גורמת בלבול מחשבתי. הרב מכנה בלבול זה מעין ספק. היינו
הרוחניות החשוכה גורמת שיהיו לאדם ספקות מהותיים באמונה.האמונה
זה הוא כח ודאי, ברגע שיש תאוות האדם לא רואה את המציאות בצורה
נכונה. ממילאהדברים לאמתיישביםעל ליבו בצורה מסודרת.
המיוסדים על יסוד שקר שאין לו רגלים-התאווה היא מעין שקר שאין
בתוכו כלום. לכן ברגע שגם הרוחניות בנויה על תאווה ממילא מתגלה
שאותה רוחניות היא לא רוחניות אמיתית. לכן מתגלה שיש כאן שקר שאין
לו אחיזה.
ביטוי זה שהשקר אין לו רגלים מופיע בגמ' מסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד א
-
ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, ואמת מלבן לבוניה?
-
קושטא
-
קאי, שיקרא
-
לא קאי.
ר' נחמן בשיחות הר"ן מסביר את השקר בנמצא בתאוות וכך מסביר ר'
נחמן.
שיחות הר"ן שיחה ו'
-
היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, ו
ידו סגורה ואין
אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בנ"א ושואל כל אחד מה אני אוחז
? ולכל אחד נדמה
כאילו הו
א
אוחז מה שהוא מתאוה וע"כ הכל רצים
אחריו. כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ, ואח"כ הוא פותח
את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש הוא היצה"ר שהוא מרמה את
כל העולם
והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד, כד שנדמה לכל
אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ כל אחד כפי שטותו
ותאוותו. ואח"כ בסוף הוא פותח את דו ואין בה כלום. כי אין מי
שימלא תאוותו אצלו, גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי
אור הנכנסים בבית מן אור החמה כמראה בחוש
שהם נדמין
לעמודים מחמת הזריחה של החמה, וכאילו רוצים לתפוס אותן
העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלו
ם
, כך הם כל
התאוות של עולם הזה.

133
ר' נחמן ממשיל את היצר הרע לכח מטעה. כחהגורם לכולם להאמין שיש
בתוכו איזה משהו. אבל בסופו של דבר כשהאדם תופס את הכח הזה, הוא
מגלה שבתוך הכח הזה אין כלום.
אם כן מהותה של התאווה שהיא בונה בניין של שקר, לאחר סיום התאווה
האדם מרגיש שהוא ריק, האדם מרגיש שלא נשאר לו כלום, לכן התאווה
נחשבת כשקר שאיןלו רגלים.
אלא שכך היא בונה את עליותיה בעולה, בניני רשע וכסל-התאווה
בונה מערכת שלמה של שקר. לעומת הקדושה שהיא מערכת מסודרת ישנה
מערכת של שקר מעין בניינים ומערכות מסודרות של שקר. אלא שכל
הבניינים של התאווה זה בניינים של עוולה62.
ומחזקת את ציורי האדם בהשקפת עולם מאופלת,
עד שכל אור
עולם נחשב לו כז
ר-הבעיה של התאווה הרוחנית שהאדם התרגל
לדברים אפלים. כיון שהאדם התרגל לאמונה אפלה, לאמונה שהיא לא
מאירה ממילא הוא התרגל לחושך הזה, לכן הוא לא נהנה גם כשמגיע לו
אור. במציאות הזאת האדם הפך אתהעולם הרוחני לדבר מאופל, כיון
שהעולם הרוחני שלו מלא ערפל ממילא הוא אל מסוגל להרגיש את האור
האמיתי הנמצא בעולם הרוחני. גם כשיאירו לו את האור הנקי הוא לא
ירגיש טוב עם האור הזה.
וכל עמל אדם הוא להמלט מתוך המהפכה של
צללי צלמות ובלהות
שאול הללו-הרב כאן חוזר לתחילת הפסקה להגדרת מהות המלחמה.
המלחמה של האדם היא להתרחק מן הצללים, מן הדבריםהגורמים ערפל
וחושך לאדם. הרב מכנה את הצללים האלה בביטויים קשים של צלמות
בלהה ושאול, היינוממדיםשונים של מוות.
של אלה הזוהמות, מחשכת
החומריות והרוחניות יחד, המתמזגים
זה בזה-אותםשתיתאוות מזינות זו את זו. כיון שהאדם הוא רוצה ושואף
גם לדברים רוחניים, כיון שהאדםלא יכול להיות כל הזמן גשמי, ממילא
הוא הולך ומממש את התאוות שלו בצורה רוחנית. ואחר כך מתוך
שהמפגש הרוחני שלו הוא היה תאווה ממילא בקלות הוא חוזר אל עולם
החומר, לתאווה הפשוטה והרגילה.
62
ירמיהו פרק כב פסוק יג
-ֶּ
הַ֣וי בנֶּ֤ה בֵיתו ֙ בְּֽלא־צִֶּ֔ד
ק וַעֲל יותָ֖יו בְלַ֣א מׁשְפ ֶ֑ט בְרֵעֵ֙ה ּו֙ יַעֲבַ֣ד ח נִ֔ם ּופ עֲלָ֖ו לִּ֥א יתֶּן־לּֽו:

134
אם העולם הרוחני לא היה יכול להופיע כתאווה, אם העולם הרוחני היה
יכול להופיע רק בצורה מתוקנת האדם לא היה מסוגללהישארכל כך
הרבה זמן בחומריות וממילא מסתמא הוא היה מתרומם. דווקא בגלל שיש
מציאות של תאווה רוחנית נמוכה ממילא אותה תאווה גורמת שהאדם
חוזר אל החומריות הרגילה. ממילא כל כח מזין אחד את השני.
מתחברים
ומזדוגים יחד כדי להוליד ילדי פשע זרע שקר-התוצאה
של אותו חיבור שהאדם מוליד תוצאות מעשיות והתנהגות שהיא נובעת
מאותם תאוות. חיבור התאוות האלה יוצר תוצאה הרסנית שהיא נחשבת
מעין ילדים, היינו מעשים שהם קשורים אל השקר.
כדי לתאר את התולדות של השקר הרב משתמש בלשון הפסוק בספר
ישעיהו.
ישעיהו פרק נז פסוק
ד
-
עַל־מי ֙ תתְעַנִ֔ג ּו עַל־מ֛י תַרְחִּ֥יב ּו פֶָּ֖ה תַאֲרַ֣יכ ּו לׁשֶ֑ון הֲלּֽוא־אַתִֶּּ֥ם י לְדֵי־פֶָּׁ֖שַע
זִֶַּּ֥֥רַע ׁש ּֽקֶּר:
והדבקות הרעננה באלהים חיים, באור תורה וחכמה עליונה,
בזיו הטוהר העליון אשר למנה נתנה מנשמת אלוה ממרומים,
תפריד
את פועלי האון-הדרך להתמודד עם הלחימה, הדרך של האדם לצאת מן
התאווה, הדרך של האדם לצאת מןהאגואיסטיותשלו זה נעשה על ידי
הכרת הנשמה. הקב"ה הטביע באדם נשמה רוחנית שהיא מעין מתנה,
כביכול היא לא מתאימה לדרגה של הגוף היא משהו מרומם שמגיע מעל
הגוף. לכן הדרך להפריד את התאווה להתרומם מעל תאוות הגוף זה נעשה
על ידי הנשמה.
הרב מסביר שכוחה של הנשמה להביא את האדם לידי רוחניות נכונה. את
הרוחניות הנכונה הרב מפרט כאן כדבר שהוא דבקות רעננה, היינו דבקות
שיש לה חיים בפני עצמה בקב"ה. ממילא זאת דבקות המולידה מעשים
הקשורים אל התורה ואל החכמה העליונה,היינו קישורלחוכמתהקב"ה.
התוצאה של פעולת הנשמה זה הפרדת פועלי און, הכוונה הפרדה של כוחות
הרשע, אותם כוחות תאוותניים שיצרו חיבור בין התאווה הרוחנית
לגשמית. בכוחה של הנשמה להפריד את החיבור. ואז התוצאה כשיש פירוד
לרשעים היא ביטול הרשע.
דברי הרב על הפרדת פועלי און מבוסס על הפסוק בתהילים.
תהלים פרק צב
-
(י) כ֤י הנֵֵּ֢ה איְבֶֶּ֡יך׀ יְּֽקוָּ֗ק כּֽי־הנֵַ֣ה איְבֶַּ֣יך יאבֵֶ֑ד ּו יְ֝תְפרְד ָּּ֗ו כל־פ ִּ֥עֲלֵי אּֽוֶּן:

135
וכן על המשנה במסכת סנהדרין, לגבי פיזור לרשעים.
משנה מסכת סנהדרין פרק ח משנה ה
-
...פיזור לרשעים
הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע
לעולם כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם ולצדיקים הנאה להן והנאה
לעולם ...
והתאוה הרוחנית לא
תוכל להתחבר עם התאוה הגופנית, וכל אחת מהן
בפני עצמה תכשל ותפול לפני הגבורה העליונה-ברגע שהנשמה
מתגלה נוצר פירוד בין התאוות. רקבזכות החיבור בין התאווה החומרית
לתאווה הרוחנית התאוות מתקיימות. כשכל תאוה עומדת בפני עצמה
מתגלה שאין כח לתאוות.
התאווה החומרית היא לא יכולה להחיות את האדם לאורך זמן לכן האדם
מצרף את התאוה הרוחנית אל התאווה הגשמית. במקרה שיש פירוד בין
התאוות האדם החומרי מתחיל להרגיש שהוא צריך להתרומם. במקרה
שיש פירוד בין התאוות האדם לא פונה לתאווה רוחנית חשוכה, אלא מיד
הוא מתרומם לשאיפות רוחניות עליונות. וכן להיפך כל היכולת לחבר בין
הרוחניות לתאווה נוצר בגלל החיבור בין התאוות. ברגע שיש פירוד מתגלה
שאין לרוחניות שורש תאוותני.
הגבורה העליונה זה הוא כח המרומם את האדם. כח שהאדם מכיר שכוחו
נובע לא מהקשר אל התאווה, אלא כח הקשור אל גבורה הנמצאת מעליו.
האדם שואף לקבל כוחות ממציאות מרוממת, שאיפה זאת היא באה לידי
ביטוי בהרגשת הגבורה העליונה, הקיימת בנשמה.
המתגלה מאור הנשמה, מקול ד' בכ
ח, הקורא תמיד לכל תמימי
לב,
המישרים אורחותם, שמעו פתיים וחיו, ואשרו בדרך בינ
ה-
הגבורה הזאת נובעת מאור הנשמה. אותו אור מתגלה בכח גדול כלשון
הפסוק בספר תהילים המבטא את כוחה של הקדושה.
תהלים פרק כט
-
(ד) קול־יְקוִּ֥ק בַכֶ֑ח ַ קִּ֥ול יְְ֝קוָּ֗ק בֶּהדּֽר:
אותו כח נשמתי קורא תמיד לאדם. זאת הקריאה הנשמתית הנותנת את
הכח למלחמה.
הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה בפסוקים מספר משלי המבטאים
את הישרות הנוצרת על ידי שהאדם מגלה את כח הנשמה.
משלי פרק ט פסוק טו

136
-
לקְרִּ֥א לְעּֽבְרֵי־דֶ֑ר ְֶּך הְַּֽ֝מְיַשְרָּ֗ים אּֽרְחותּֽם: מ
שלי פרק ט פסוק ו
-
ע זְב ַּ֣ו פְתאיַ֣ם וּֽחְי ֶּ֑ו וְְ֝אׁשְר ָּּ֗ו בְדֶַּ֣ר ְֶּך בינּֽה:
63
כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם-הרב פותח
את החלק הזה של הפסקה בצורה החיובית של המלחמה. ישנו לאדם שכל
פשוט, היינו מטרות רוחניות ישרות שאינם חשוכות. אותו שכלישר משפיע
על מעשיו של האדם שיהיו ישרים.
בשמונה קבצים הרב מגדיר את גדלותו של השכל הישר וכך כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קפא.
-
השכל הישר הוא יסוד הכל. הרגשת הטוב והאמת בבינה פנימית,
בלתי מתעוותת על ידי שום נטייה בעולם, היא נתיב האורה המובילה
את הכלל וא
ת הפרט לאושר עולמים, ולאושר זמני המתאים לאושר הנצח.
בפסקה זאת הרב מסביר עד כמה השכל הישר הוא מביא את האדם לידי
אושר אמיתי. משום שהשכל הישר הוא יסוד כל המציאות.
צריך הוא להלחם עם הרוח החשוך של התאוה
הגולמית,
שמהרסת תמיד את בניני השכל והיושר בראשית התיסדותם-תפקיד השכל
הישר להתמודד עם התאוה המהפכת את הסתכלות השכל הישר. כמו
שראינו בחלק הראשון של הפסקה, התאווה גורמת לשכל להתעוור, היינו
השכל פחות משפיע כשיש תאווה. לכן הישרות הקיימת בשכל הישר צריכה
לעמוד על המשמר ולראות האם התאווה הגולמית לא מעוותת את דרכו
של האדם.
בשכל בונה בניינים ומערכות שלמות בשביל להצדיק את הפעולות. האדם
צריך לשמור ולבדוק שראשית הבניין שלו מבוססת על השכל הישר ולא על
התאווה. ברגע שאין שמירה על תחילת יסוד השכל האדם בונה בניינים של
שקר המבוססים על התאווה.
ביחוד היא מניחה מכשולים את הקוים המעש
יים שבציורים
השכליים,
שם היא מניחה את ארסה-כיון שהתאווה מהותה הוא
63הרב שינה מילה אחת מלשון הפסוק, בפסוק נאמר עזבו ואילו הרב כתב את המילה שמעו.

137
להביא תוצאות מעשיות אל האדם. התאווה גורמת שהאדם ירצה לעצמו
דברים ומעשים שליליים, לכן היא מנסה לבטל את התובנות המעשיות
הנובעות מהשכל הישר.
ישנה אפיקורסות שמתחילה בוויכוח אידיאולוגי עם השכל. לעומת זאת
התאווה מתחילה הפוך, קודם היא פונה אל המעשים של האדם. היא
מעניקה לאדם אישור מעשי לדברים התאוותניים שהוא שואף זה שלב
ראשון. רק לאחר מימוש הבקשות התאוותניות האדם מלביש על המעשים
האלה אידיאולוגיה רוחנית שכלית.
את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים
ומתפתחים עד ששורצים המעשית, בהתגלמות נחשי שירוץ
גם הנובעות בתיאוריות
מהשכ
לה ובינה חודר
ת-הרב משתמש כאן במשל לגבי נחש, כמו נחש
המשריץ את ביציו ולאחר זמן מתגלה התוצאות ההרסניות והארסיות של
אותה השרצה.
נראהשדברי הרב מרמזים על חטא אדם הראשון, שם רואים כיצד פועל
הנחש וכך הפסוקים מתארים את החטא.
בראשית פרק ג'
-ַ֣
(א) וְהַנח ׁש֙ הי֙
ה ערִּ֔ום מכל ֙ חַיַַ֣ת הַשדִֶּ֔ה אֲׁשִֶּּ֥ר עשָ֖ה יְקוַ֣ק אֱֹלהֶ֑ים וַי֙אמֶּר
אֶּל־הַ֣אשִ֔ה אַַ֚ף כּֽי־ אמַַ֣ר אֱֹלהִ֔ים לַ֣א תּֽאכְל ִּ֔ו מכָ֖ל עִֵּ֥ץ הַּג ַּֽ֥ן:
(ב) וַתִּ֥אמֶּר הּֽאשָ֖ה אֶּל־הַנח ֶׁ֑ש מפְר ִּ֥י עִֵּ֥ץ־הַּג ַָ֖֥ן נאכֵּֽל:ַ֣
(ג) ּומפְרָּ֖ו
י ה עֵץ ֘ אֲׁשֶַּ֣ר בְתוְך־הַּג ן ֒ אמַַ֣ר אֱֹלהָּ֗ים ל֤א תּֽאכְל ּו֙ ממִֶּ֔נ ּו וְלִּ֥א תּגְע בֶ֑ו פֶּן־תְמֻּתּּֽון:
(ד) וַיִּ֥אמֶּר הַנח ָׁ֖ש אֶּל־הּֽאשֶ֑ה לּֽא־מָ֖ות תְמֻּתּּֽון:
(ה) כַ֚י ידֵַ֣ע ַ אֱֹלהִ֔ים֙
כ ָּ֗י בְיום ֙ אֲכ לְכֶַּ֣ם ממִֶּ֔נ ּו וְנ פְקְח ָּ֖ו עֵּֽינֵיכֶֶּ֑ם והְייתֶּם
כֵּֽאֹלהִ֔ים ידְעֵָ֖י טִּ֥וב ורּֽע:
(ו) וַתֵַ֣רֶּא הּֽאשֶ֡ה כַ֣י טוב ֩ ה עֵָּ֨ץ לְמַאֲכֵּ֜ל וְכִ֧י תַּֽאֲוה־הַּ֣וא ל עֵינַָּ֗ים וְנֶּחְמ֤ד
ה עֵץ ֙ לְהַשְכִ֔יל וַתקִַּ֥ח מפרְיָ֖ו
וַתאכֶַ֑ל וַתתִֵ֧ן ּגַם־לְאי ׁש ּ֛ה עמ ָּ֖ה וַיאכַּֽל:
בהתבוננות בפסוקים רואים את התהליך, יש כאן מצד אחד עניין של
תאווה לעיניים, רצון לאכול את הפרי לקחת את היופי שלו. מצד שני יש
כאןאידאולוגיההמצדיקה את לקיחת הפרי, הנחש מנמק שהסיבה לא
לאכול כיון שהקב"ה לא רוצה שנהייה כמוהו. היינו לפי הנחש הסיבה
לאכול היא לא בגלל התאווה אלא להיפך היא הסיבה לאכול היא כדי
להיות כמו אלוקים. אם כן רואים לאחר התחלת התאווה מצטרפת אל
התאווה האידיאולוגיה.

138
מצאנו בחז"ל ביטוי לדבר זה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב
-
אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה
ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
לפי חז"ל כדי להתיר את ההליכה אחר התאווה, כדי להתיר את העריות,
צריך לבנות סביב זה אידיאולוגיה.בניין אידיאולוגיה שקרי המבוסס על
עבודה זרה של מעשה העגל.
אם כן דרכו של יצר הרע הנובע מן התאווה להתחיל מן התאווה המעשית
ולבנות סביב העניין המעשי בניינים רוחניים המלאים שקר.
השתכללותה בראשית להיות צריכה והזהירות המלחמה
של
המחשבה-כבר בתחילת העבודה האמונית האדם צריך לשים לב האם
המחשבה שלו ישרה. האם הוא מצליח לגלות את השכל הישר.
באותו הפרק שמגיעה היא במסקנתה לחוגים המעשיים,
שם הנחש
אורב לפתות-ראשית המלחמה מתחיל כשהאדם בונה את בנייניו
הרוחניים. אבל בעיקר הוא צריך לשים לב בשלבים בהם האידיאולוגיה
באה לידי מימושמעשי. במקום בו מתגלה הפעולה המעשית האדם צריך
לבדוק היטב האם אין כאן ערבוב של פעולת הנחש.
לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד
ברשע וכסל, שם ישוך עקב-פעולת
הנחש מתחילה מפריצת הגדר הראשונית. שלב ראשון הואהנחשפורץ את
הגדר הראשון של איסור נגיעה. אחרי שנפרץ הגדר הראשון ממילא אפשר
כבר להגיע לעצם החטא שהוא הרשע עצמו.
בתיאור העונש אחרי חטא אדם הראשון הפסוקים מתארים את המאבק
בין האדם לנחש, וכך כותבים הפסוקים.
בראשית פרק ג
-
(טו) וְאֵיבַ֣ה׀ אׁש ָּ֗ית בֵּֽינְך ֙ ּובֵַ֣ין הּֽאשִ֔הַ֣
ּובִֵּ֥ין זַרְעֲך ָ֖ ּובֵַ֣ין זַרְע ֶּ֑ה הַּ֚וא יְׁשּופְך רִ֔א ׁש וְאַתָ֖ה תְׁשּופִֶּּ֥נ ּו עקֵּֽב: ס
אם כן לדורות נקבע שמהות המאבק יתגלה בעקב. מהות העקב זה השפעה
על הקצוות, היינו על נקודת הגדר. דרך הקצה שהוא מעין גדר הנחש יכול
להשפיע. דרך העקב הנחש נושך.
וישרי
לב שמים לב על דרכיהם,
נאזרים בגבורה של מעלה,
ולהמסקנא המעשית קוראים הם עוד יותר
לעזרה מקודש-אותם
אנשים ששכלם ישר הם מתבוננים בעיקר על הדרך שלהם, על הפעולה

139
המעשית שלהם. לכן הדרך שלהם המקום בו מתגלה העקב שלהם, הדרך
שלהם צריכה שמירה. אותה שמירה באה לידי ביטוי בפן המעשי.
אותם ישרים מבינים שאי אפשר להצליח בלי לקבל עזרה מלמעלה. בחלק
הראשון של הפסקה, הרב כינה את העזרה מלמעלה כפעולה המגיעה
ממתנה של הנשמה. עצם זה שהקב"ה הטביע באדם נשמה עליונה, זה הכח
שנותן לאדם יכולת להתמודד עם התאווה. לכן אותם ישרי לב כשבאים
לפעולה המעשית משתדלים להקשיב הקשבה משמעותית לנשמתם, לעזרה
מקודש הקיימת בתוכם.
וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל,
כך עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים,
המופעים ממקור
קודש יותר עליון מערכו-עד כאן בחלק השני של הפסקה הרב התמקד
בסכנה הקיימת בתאווההמעשית. כאן הרב מוסיף גם את חסרון השכל
המגושם. מעין מה שראינו בתחילת הפסקה כשהרב דיבר על התאוה
הרוחנית החשוכה, כאן הרב מדבר על השכל המגושם.
השכל המגושם לכאורה הוא דבר רוחני, אבל כיון שהוא איננו עובר בירור,
כיון שהשכל הזה נשאר בצורתו הגולמית ממילא זה גם יוצר סכנה
לרוחניות של האדם.
בזרעונים במאמרייסוריםממרקים הרב מתעסק בבירורי האמונה
כשהאמונה לא מספיק מבוררת, שם הרב מסביר מהיכן נולדה הכפירה וכך
כותב הרב.
זרעונים יסורים ממרקים.
-
...
ההתישבות הנפשית הגסה, על דבר מציאות התכן האלהי בעצם
המלים והאותיות בלבדן, זאת היא שמחפירה את האנושיות,
והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר
צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון
והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות. יש
לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא
שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה
..
לפי דברי הרב בזרעוניםודבריו כאן מתברר שעצם הגשמת השכל היא אחת
הסיבות לכפירה ולהתמוטטות הבניינים הרוחניים של האדם. אדם המגלה
שהאמונה שלו מגושמת הוא לא מסוגל להמשיך להחזיק באותה אמונה.
בעקבות ההגשמה אותם בניינים רוחניים גבוהים, בניינים שהרב מסביר
שהם בניינים המופיעים בעולם ממקור קודש יותר עליון מתמוטטים כיון
שהם לא מסוגליםלהיכנסלהגשמה של השכל המגושם. (מעין שבירת

140
הכלים כיון שהאור הרוחני גדול מן הכלי השכלי המגושם האמור להכיל
את אותו אור.)ואיסורו כחו, בצמצום בגשמיותו, דומה הוא הרי לעומתם
אל
ההנאות, תולדות החושים וההרגלים, לרוח ה
תאוה לעומת
ערכ
ו-הרב ממשיל את השכל המגושם אל ההנאה הגשמית. כמו שהנאה
גשמית היא לא מחפשת שורש פנימי, היא נותנת משהו מעשי. כך שכל
מגושם הוא פועל משהו פיזי מעשי על האדם. אותו שכל מגושם נמשל
לאדם החי חיים חומריים פיזיים. את השכל הרוחני המזוקק קשה להשיג,
לפעמיםנוח לאדםלהישארבשכל המגושם כיון שהוא מספק לו תשובה
פיזית מעשית.
כמשל לפעמים לאדם נראה שיותר נח להגשים את האלוקות, להסביר
שהקב"ה הוא מעין סבא שמלק סוכריות, אותה הבנה גשמית זה תופעה
הנובעת מהרצון התאוותני, בדיוק כמו אדם המחפש חיים חומריים.
הנטושה והמלחמה
אור תולדות של המשפטים לעומת העליון,
מאור תורה-ישנה מלחמה כדי שהאדם יצליח להופיע את
האמונה ואת האור הצלול והבהיר. המלחמה הזאתמטרתה להופיע את
השכל שהוא שייך אל משפטי התורה ומאור התורה. לכן נראה שהצלחת
המלחמה תלויה ביכולת של האדם בלימוד התורה.
ורוח ד' על
יראיו וסודו לישרים-על ידי שהאדם מקבל עליו את רוח ה'
הוא מסוגל לגלות את הסוד הרוחני64, היינו את האמונה הפנימית הרחבה
שאיננה מוגבלת בהגשמה.
כפולה, היא
בתור המגושם האנושי השכל כבר מתחבר פה לוחם,
ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע-כשמתחילה המלחמה
מתגלה שהצורך במלחמה הוא לא רק צורך להלחם בתאווה חומרית. אלא
יש צורך להלחם כדי לשכלל את ההתבוננות הרוחנית. יש צורך להלחם כדי
לסלק את השכל המגושם. זאת לא רק מלחמה בין שכל לדמיון ותאווה
אלא זאת מלחמה גם בתוך השכל עצמו. לכן הרב מכנה את המלחמה הזאת
כמלחמה כפולה.
שני אויביו התדירים,
רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים
ימלט מה
ם-כמו שהרב הסביר יש כאן זיהוי שלשני
64
משלי פרק ג פסוק לב
-
כ֤י תועֲבַַ֣ת יְקוִ֧ק נ לֶ֑וז וְּֽאֶּת־יְׁש רִּ֥ים סודּֽו:

141
כוחות שהםאויביםאל הכח הרוחני הטוב. השאיפות הרוחניות נתקלות
באויבים האלה, אויבים אלו הם אויבים תדירים. לכן המלחמה היא
קבועה. הרב מסיים בפסוק מספר קהלת המדגיש את החשיבות שהאדם
צריך להמלט מן אותם כוחות.
דברי הרב מבוססים על הפסוק בקהלת.
קהלת פרק ז פסוק כו
-ָּ֖ה
ּומוצֶָּּ֨א אֲנ ֵּ֜י מַַ֣ר ממָּ֗וֶּת אֶּת־הּֽאשה ֙ אֲׁשֶּר־הָּ֨יא מְצודִ֧ים וַחֲרמ֛ים לב֙
אֲסּורַ֣ים ידֶֶּ֑יה טָ֞וב ל פְנֵ֤י האֱֹלהים
ימ לֵַ֣ט ממִֶּ֔נה וְחוטֵָ֖א י לִּ֥כֶּד בּּֽה:
קהלת מתאר את היצר הרע כמו אשה האוסרת את האדם. הקב"ה רוצה
שאנו נמלט מן אותם כוחות תאוותניים. הטוב שהקב"ה רוצה זה
ההמלטות מן התאווה.
ודרך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד
את השכל
משכניו הרעים, לברר לו,
שאין חברתו נאה עמהם-ההצלחה
במלחמה צריכה להתחיל מן העבודה השכלית. על האדם לזכך את השכל.
המושג'איסור מלחמה'פרושו לאזור מלחמה. כמו אדם שחובש את חמורו,
היינו מתארגן ועושה את המלחמה. אם כן הדרך להצליח בעשיית המלחמה
הוא על ידי שהאדם יברר את השכל מן הסיגים הגשמיים הקיימים בו.
בשלב הראשון האדם צריך לגלות מה אינו נאה בהשקפה האמונית
הגשמית הקיימת בשכלו. מה קיים בשכל שהוא לא מתאים ואין חברתו
יכולה להסתדר עם השכל המרומם.
ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר
את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקו
דש-זיכוך השכל מן
ההגשמה הקיימת בו גורמת לאדם להתעלות. זיכוך השכל משפיע על האדם
שהוא יוצא מן הגבולות הגשמיים הקיימים בו. האדם מכיר שהמציאות
הרוחנית היא מציאות המופיע למעלה מן ההגשמה הקיימת בנפש האדם.
על ידי זה האדם מכיר את מקומו, היינו הוא מבין עד כמה הואגשמי מול
האלוקות. ההבנה הזאת היא מעין ענוה המכינה כלי ריק בשביל להכניס
לתוכו את ההופעה האלוקית העליונהוהנקייה. לכן בצורה הזאת האדם
יכול לקבל את הרוח האצילי של אור הקודש.
שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו-על ידי שאדם
מכיר שהאמונה היא למעלה משכלו המצומצם. האדם מכיר שאת
האלוקות אי אפשר להגביל בשכל גשמי, בזכות הכרה הזאת מתגלה לאדם
הופעה אמונית עליונה. אותה הופעה אמונית היא מעין נבואה, התגלות

142
הנמצאת למעלה מכליו הגשמיים של האדם. לכן הרב מכניס לדבריו את
דברי הפסוק בתהילים.
תהלים פרק לג פסוק יח
-
הנֵ֤ה עֵַ֣ין יְַ֭קו ק אֶּל־יְרֵאֶ֑יו לַּֽמְיַחֲלִּ֥ים לְחַסְדּֽו:
מי שמכיר את הביטול שלו מול האלוקות. מי שמכיר את הקטנות
והצמצום שלו מול האלוקות הוא יגלה את עין ה', שזאת ההתגלות
האלוקית הנמצאת למעלה מן ההגבלות הגשמיות.
ואז
יתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים,
של
התאוה הרוחנית והחומרית,
מתח
ילים גם כן להתרחץ מצואתם-
ברגע שהאדם מגלה שכל הנמצא מעל המציאות, כל ההקטנות הקיימות
בשכל המגושם מתבטלות. ההקטנה החומרית והרוחנית יכולה להתרומם,
מתגלה כיצד אפשר לעשות עבודת בירור וניקוי של השלבים הראשונים.
מתגלה כיצד התאוה יכולה להופיע בצורה נקיה כחלק מגילוי אור ה'
בעולם.והצדדים במתבואים, מסתתרים סיגיים היותר חלקיהם
היותר
טהורים שלהם באים לשרת בקודש-על ידי ההופעה האלוקית
העליונה לא מבטלים לגמרי את כח התאווה, אלא מצליחים לגלותשבתוך
כוחות התאווה ישנם צדדים טהורים. התאווה יכולה לשמש את האדם גם
לקדושה. ברגע שהאדם הסיר מן התאווה את החלקים השליליים מתגלים
כוחות של קדושה הטמונים בתוך התאווה הראשונית. ממילא בשלב הזה
מתגלה כח ההמתקה של התאווה.
לקשט את כח הדמיון, לרומם
את להב רגש הלב-באופןטבעי ראשוני
הדמיון הוא כח הקשור את התאווה החומרית ואל ההגשמה. אבל לאחר
עבודה שכלית טהורה אפשר לחזור ולהשתמש בכח הדמיון בשביל לחזק
את הכוחות הרוחניים. גם דמיון יכול לעזור לקדושה בתור קישוט ותוספת
שנותנת יופי ושמחה65.
65מצאנו כחלק מהכנה של האדם לקראת הנבואה הוא חיזוק חלק הדמיון שנמצא באדם.
וכן כתב בדרך ה'.
דרך ה' חלק ג פרק ד
-
א. הנה הנביא, כשיגיע למדרגת הנבואה בשלמות, ישיג את כל המגיע לו בהשגה
ברורה ובידיעה שלמה, פירוש
-
כי אף על פי שלפי ההדרגה שזכרנו בפרק הקודם
יקדמו לו
הדמיונות ואחר כך יגיע אל המחשבה, כפי הדרכים שזכרנו, הנה בהגיעו
אל ברור נבואתו ישיג היותו נביא באמת, פירוש
-
היותו מתקשר בו יתברך והיותו,

143
והכל מסייעים למלאכת
שמים,
אפילו רוחות-המטרה הסופית של
תיקון העולם שיתגלה כיצד כל הבריאה כולה, אפי' דברים שנראים ניגוד
גם הם יגיעו לתיקון שהם יעזרו לגילוי קדושת ה' בעולם. מטרתו של האדם
לא לחנוק את כוחותיו, אלא לדעת איך להמתיק את כוחותיו שהם יצטרפו
אל הקדושה.
באורות הקודש חלקא'הרבמדבר על השלבים של המלחמה, הרב מסביר
שהמלחמה היא חלק חשוב בתהליך הבירור אבל בסופו של דבר לאחר
המלחמה מתגלה שאפשר לקחת את הכוחות ולאחר אותם למציאות
הנותנת כח.
וכך כותב הרב באורות הקודש חלק א'.
אורות הקודש חכמת הקודש פסקה י' ערך מלחמת הדעות
-
... והמלחמ
ה הולכת ומתארכת ... ומה שהרחיק אז מוצא שהרחיק
בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו בצדק הוא מקרבן.
ודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן אנו
מ
וצאים טל חיים,
אית
ן
וקדוש מאד.
אפילו מזיקים, וברצות ה' דרכי איש
גם אויביו ישלים אתו-דברי
הרב מבוססים על פסוקבמשלי.
משלי פרק טז פסוק ז
-
ברְצַ֣ות יְַ֭קוק דַרְכֵי־אֶ֑י ׁש ּגַם־אְ֝ויְבָּ֗יו יַׁשְלִּ֥ם אתּֽו:
לפי פסוק זה מתברר שהתיקון השלם הוא רתימת הכוחות המנגדים אל
הקדושה שהם עצמם ישלימו ויתנו כוחות לקדושה.
יתברך שמו, מתגלה לו ופועל בו כל אותן הפעולות, וישיג היות הדמיונות אשר
נצטיירו בו דמיונות נבואיים נפעלים משפעו, יתברך ש
מו, השופע עליו.

144
פסקה צד. שניות הנפשות והרוחות66
(עמוד קלה'-קלו')אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר
שתי נפשות,
הקדושה והטמאה, אשר לאדם,
ואיך שכל אחת
שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל
להביט אל מסתרי
הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית
על ידי הכרה זו
תוכל בבטחה לנהל
את מעשיה, באין דרך
של סתירות.
ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה,
ששתי
רוחין ה
ן
, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי.
וראוי להכיר,
ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם,
אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד,
שכל רוח רוחש לחברו.
אב
ל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר,
ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז
רוח דעלמא דין להמשיך כל
כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם.
ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק
רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים ,
להאיר את דרך רוחא דעלמא דין,
כשהוא הולך
למשרים.
מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה , שחי בו רק
רוחא דעלמא דאתי, ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו,
הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא,
ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך
חטאו,
קיום כי ויעקב, אברהם כמו שמך, קדושת על ימחו
העולם,
ועוצם החסד המביא ל
סליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון,
המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל
להחיותו תמיד,
ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו.
ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם
הזה לפניו,
וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל.
חכמי לב מ
כירים באמת את האפסיות של עולם הזה
מצד עצמו,
והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא
ואשרו.
66פסקה זאת מורכבת מב' פסקאות בשמונה קבצים, קובץ א' תנט' וקובץ א' תסח'.

145
ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה,
ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך
הם דורשים
לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול
של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח
על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה
מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא
שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם,
אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.
נושאהפסקה-הכרת ב' הרוחות הקיימות בתוך הנפש הקדושה.
ביאור הפסקה-
אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר
שתי נפשות,
הקדושה והטמאה, אשר לאדם-נושא הפסקה הוא הכרתשניהכוחות
הקיימים בתוך הקדושה. כהקדמה, כדי שנבין את ה'מפה' הכללית. הרב
פותח בהכרת שתי הנפשות היותר מנוגדות. היינו הנפש השייכת אל
הקדושה והנפש השייכת אל הטומאה. הרב מסביר שהכרה זאת שייכת
לידיעה רזית, כיון שהידיעה הזאת לא ניכרת לעין כל.
הרב מסביר שידיעה זאת יש לה ערך חשוב. ברגע שאדם יכיר שהוא מורכב
משתינפשות שונות, זה יסביר לו את ההתנהגות התנודתית הקיימת באדם
עצמו.
הכרה זאת שלשניהכוחות הקיימים באדם מופיעים בהרחבה בספר
התניא וכך כותב האדמו"ר הזקן.
תניא ליקוטי אמרים פרק א
67
67מצאנו הרחבה של המלחמה גם בהמשך ספר התניא בפרק ו' ובפרק ט'.
תניא ליקוטי אמרים פרק ו
-
והנה
זה לעומת זה עשה אלהים
כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה
לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה
המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות
מארבע יסודות רעים הנ"ל ...
תניא ליקוטי אמרים פרק ט

146
-
אך ביאור הענין על פי מ"ש
הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער
נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות
דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה
וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב
כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות
רע
ים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות
התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות
וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות
מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו
רחמנות וג"ח באות ממנה כי בישראל נ
פש זו דקליפה היא מקליפ'
נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:
מצאנו הסבר לב' הכוחות האלה גם בספר דרך ה' וכך כותב הרמח"ל.
דרך ה' חלק א פרק ג
-
א. כבר זכרנו, היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק
בו, יתברך
שמו, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידה לקנות
השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אילו היה
מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלמות, לא היה נקרא
באמת בעל שלמותו, ולא היתה הכוונה העליונה מתקיימת. על כן
הוכרח שיונח הדבר לבח
ירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדים
ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ
באיזה מהם שירצה, והיכולת גם כן בידו לקנות איזה מהם שירצה.
על כן נברא האדם ביצר טוב וביצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו
לצד שהוא רוצה.
ב. אולם היות הדבר הזה נשלם כר
אוי, גזרה החכמה העליונה,
שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו
-
מנשמה שכלית וזכה וגוף
ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו
-
הגוף
לחומריות והנשמה לשכליות, ותימצא ביניהם מלחמה, באופן שאם
תגבר הנשמה
-
תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם
בשלמות המעותדת, ואם יניח האדם שינצח בו החומר
-
הנה יושפל הגוף ותושפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון
-
והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל
שמאלי שהוא מלא דם ... אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם
מתפשטת לכל האברים ... אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר
קטנה
וכמו ששני מלכים נלחמים
על עיר אחת שכל אחד רוצה לכ
בשה ולמלוך עליה
דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם ...

147
לשלמות ונדחה ממנה, חס וחלילה. ולאדם הזה יכולת להשפיל
חומרו לפני שכלו ונשמתו ולקנות שלמותו, כמו שזכרנו.
לפי הרמח"ל בריאת האדם משני הפכים יוצרת יכולת לאדם להתמודד,
יכולת לאדם להגיע לידי בחירה. כיון שמהות העולם היא שהאדם יבחר
בטוב לכן ניתנו בו ההפכים השונים. מתוך זה שיש לאדם שורשים שונים
בתכלית השוני, ממילא כל כח יכול להשפיע ולפעול במלוא העוצמה. היינו
אין כח תלוי בחברו, כביכול כל כח עומד בפני עצמו.
ואיך ש
כל אחת
שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית-ברגע
שהאדם מכיר שיש כאןשניכוחות ממילא הוא מבין שיש מלחמה בין
הכוחות. נקודת המלחמה מי יקבל את השליטה הכללית על הגוף. כל כח
שואף לקבל ולהגדיל את ממשלתו על הגוף. זה מה שהמשיך התניא וכותב
בפרק ט'.
תניא ליקוטי אמרים
פרק ט
-
כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו
עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה
המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים
אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה
הנ"ל שיתלבשו כולם בא
ברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם
ולא יעבור זר בתוכם ח"ו ...
כי רק בהבנה זו נוכל
להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם-מתוך הכרה זאת האדם מקבל כלים להבין את המלחמה בין
הנפשות. מתוך הכרה שיששניכוחות שונים ממילא האדם מבין כיצד
האדם יכול להיות פעם טוב ופעם רע.
לפעמים האדם מתפלא על התנהגותו או על התנהגות חברו, כיצדיכול
להיות באותו אדם לפעמים האדם מלא טוב ומיד אחר כך אותו אדם
מתמלא בכוחות של הרס ורוע.הכרתשניהכוחות השונים מסבירים את
התופעה. עצםהידיעה הזאת היא גורמת לאדם יכולת להתבונן נכון
במסתרי נפשו. כל התלבטות והופעה נפשית הוא יוכל לבדוק האם ההופעה
הזאת היא שייכת לנפש הקדושה או לנפש הטמאה.
והחכמה המוסרית
על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך
של סתירות-החכמה המוסרית זה הכח הטבעי הקיים באדם
ובעולם.חכמה, היא הספירה העליונה הקיימת באדם, זאת הספירה
המקושרת אל הקדושה הראשונית. הביטוי חכמה מוסרית פירושו של דבר
יכולת מוסרית נקיה הקשורה אל הקדושה. אותה חכמה מוסרית כדי

148
שתוכל לפעול בעולם בלי התנגדות ובלי סתירות, צריכה להכיר שיש כאן
שתינפשות. על ידי ההכרה הזאת החכמה תוכל לדעת אלו כוחות היא
צריכה לצרף אל הרצון המוסרי הקיים באדם. הידיעה הזאת היא בבחינת
דע את האויב, תגרום לאדם להגיע לידי יכולת מוסרית גבוה.
בהמשך הספר בחלק 'דרך הקדש' הרב בעצמו מביא דוגמא כיצד הכרת
הנפש בשתי כוחות גורמת לאדם תועלת גדולה וכך כותב הרב.
אורות הקודש ג' עמ' רלה' שתי הנפשות
(טהרת מידות הנפש פסקה ה')
-
הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות,
נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות
היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש,
והשביל היותר
סלול
לדרך החיים המוסריים השלמים.
האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו,בין
את מקשר הוא הרי מתרחבת, כשהטובה יסוריו, בשעת
רעיונובהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה.
וכשהמצוקה מתגברתהוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית,
לצחצח את זוהמתה,לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה
מטהרת, מרגיל האדם בזהאת עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר
העומד מחוץלעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק ...
בפסקה זאת הרב חוזר ומסביר את החשיבות להכיר בשני כוחות אלו. אבל
בפסקה זאת הרב מרחיב מתי להלחם עם הנפש הבהמית. ברגע שאדם
מרגיש מצוקה נפשית, כשאדם מרגיש את רוחו ירודה הוא צריך להבין שזה
נובע מהנפש הבהמית. לעומת זאת ברגע שאדם מרגיש עונג וקורת רוח
פנימית, האדם נדרש לזהות שזה קורת רוח הנובעת מהנפש האלוקית.
ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה-עד כאן
בחלק הראשון של הפסקה, הרב עשה מעין הקדמה. הרב ביאר את
החשיבות להכיר את הנפשות הקדושות והטמאות. כעת הרב מעמיק ונכנס
להסביר אתשניהרוחין הנמצאים בתוך הנפש הקדושה בעצמה. גם כאן
ההכרה הזאת היא מאדחשובה בשביל יכולת האדם להתבונן על הרצונות
וההופעות המתגלות בנפשו.
ששתי רוחין ה
ן
, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי-הרב מכנה
אתשניהכוחות רק בשם רוח.ישנה נפש אחת והיא נפש של קדושה. אלא
שבתוך אותה נפש יש רוחות,שהם הנטיות והרצונות. מהות הנפש היא
נשארת אחדותית, אלא הגילויים של אותה נפש באים בנטיות משתנות,

149
ברוחות.כמו שהעולם מורכב מכמה רוחות כל פעם יכולה להופיע רוח
אחרת, כך נפשו הקדושה של האדם מגלהרוחות שונות.
ישנה רוחששייכתלעלמא הדין, היינו העולם הזה. היינו הרוח של הקדושה
הנותן מקום לענייני העולם הזה. היינו המקום בו האדם מכיר שעליו לפעול
בתוך העולם הטבעי.
מצד שני ישנה רוח ששייכת לעלמא דאתי, היינו העולם הבא. אותה רוח
המשייכת את האדם אל העולם הרוחני הנמצא מעל העולם הזה. כשאדם
נפגש עם הרוח הזה הוא איננו מעוניין לפעול בתוך העולם הזה. הוא כולו
רוצה להדבק בעולם הרוחני הנמצא מעל העולם הזה.וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה
ביניהם,
אהבה מלאה שלום, של מלחמה כבר שהיא אלא וכבוד,
שכל רוח רוחש לחבר
ו-בין שתי הכוחות האלה ישנו מאבק.
אומנם זה לא מלחמת חורמה כמו המלחמה בין הקדושה לטומאה. אבל
עדיין יש כאן מאבק ומלחמהמסוימת.
כדי להבין אתשתיהצורות של המלחמה אפשר להביאדוגמא.
כשאדם מתלבט האם ללמוד תורה או לבטל תורה בדיבורי חול, זאת
מלחמה בין הקדושה לבין הטומאה, זאת יכולה להיות מעין מלחמת
חורמה. לעומת זאת לאחר שהאדם נכנס לבית המדרש וכעת יש לו מלחמה
מה ללמוד, האם ללמוד יותר עיון או בקיאות, זאת מלחמה המבטאת יותר
שלום. כיון שהאדם מכיר שהוא צריך את שתי הדברים לכן כביכול זאת
מלחמה ביןשנידברים שבמהותם הם טובים. כיון ששני הדברים הם
טובים זאת מלחמת שלום.
אותה מלחמה מבוססת על הכרה שכל רוח יש לו תפקיד. מתוך אותה הכרה
יש אהבה וכבוד בין הרוחות. מעין מלחמה הקיימת בין שתי חילות של
מלך, כל חיל הוא רוצה את המשאבים לעצמו, הוא רוצה לעשות בעצמו
לגרום הניצחוןבמלחמה מול האויב.
בסופו של דבר כלכח מבין שהוא צריך את החיל השני, אי אפשר לנצח את
המלחמה מול כוחות האויב בלי שיתוף פעולה בין הכוחות. ולמרות זאתכל
מפקד של חילאחר,מנסה להשיג לחיל שלו את התקציבים ואת המיטב
שהוא יכול לקבל. לכן מצד אחד זאת מלחמה, מצד שני זאת מלחמה של
שלום אהבה וכבוד.
אבל שני
ם הם, ובזמן שהאחד מתגבר,
ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז
רוח דעלמא דין להמשיך כל
כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם-ברגע שהאדם מתמלא כולו

150
בשאיפה שאינה שייכת לעולם הזה. ברגע שהאדם כולו מתנתק בשאיפותיו
מן העולם הזה מתברר שהאדם לא יכול לפעולבתוך העולם. מבחינת
השאיפה הזאת כל עיסוק בעולם אפי' עיסוק מעולה, הוא עיסוק מיותר
שסותר את השאיפה השייכת לעולם הבא. לפי אותה שיטה כל עיסוק
בחומר הוא מיותר עדיף לעסוק בענייני קדושה. לפי שיטה זאת אין עניין
ואין צורך לפתח את ענייני העולם הזה68.
בצורה הקיצונית אפשר לראות שיכול לצאת קלקול מאותה רוח, ביטוי
לקלקול הזה מצאנו לגבי רשב"י כשהוא יוצא מן המערה. רשב"י לא מסוגל
לראות אנשים המתעסקים בענייני עולם הזה. התוצאה המיידית כשרשב"י
הנמצא בעלמא דאתי היא שהוא שורף את כל המציאות הגשמית. וכך
מובא בגמ' מסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב
-
... איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא,
אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו. חזו
אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!
כל מקום שנותנין עיניהן
-
מיד נשרף. יצתה
בת קול ואמרה להם:
להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו
תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם
-
שנים עשר חדש.
יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי
רבי אלעזר
-
הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא
דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני
אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך?
-
אמר להו:
לכבוד שבת.
-
ותיסגי לך בחד?
-
חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור.
-
אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.
בגמ' זאת מתארים את רשב"י ובנו כשהם יוצאים מן המערה. כשהם
יוצאים הם מתחילים לשרוף את כל המקומות בהם אנשים נמצאים. כל
מקום שהם נותנים עיניהם מיד נשרף. כביכול הם שייכים לעלמא דאתי
בצורה קיצונית. בעקבות כך בת קול נוזפת בהם, והם חוזרים למערה.
לאחר כשנה של תיקון הם יוצאים וכעת הם מסוגלים להסתכל עלהעולם,
להכיל אותו וללמד על העולם זכות.
68כמשל וכדוגמא אפשר להביא את השיטה של העולם החרדי, מבחינת העולם החרדי, אין
צורך ואין שום מטרה להתקשר אל ענייני העולם הזה. כל מטרתו של האדם היא רק עיסוק
בענייני קדושה, וענייני תורה, לכן בשביל העולם החרדי כל עיסוק בעולם הזה הוא מעין
דיעבד, מעין בזבוז זמן.

151
ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק
רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים ,
להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים-כאן הרב מתאר את הרוח השייך לעולם
הזה. זאת רוח הפועלת בתוך העולם, אלא שהפעולה בתוך העולם היא
צריכה שלאלהתנתקמן עלמא דאתי.
גם כשיש גילוי של רוח העולם הזה אותה רוח חייבת לקבל הארה מן הרוח
של עלמא דאתי. אותה רוח כיון שבעיקרא היא העולם הזה ממילא היא לא
יכולה לגלות את עלמא דאתי בצורה חזקה. רוח של עולם הזה יכולה לקבל
רק הארות וניצוצות של עלמא דאתי. אם יהיה אור גדול, וגילוי חזק של
האור האלוקי השייך לעלמא דאתי העולם הזה לא יוכל להתקיים ולא יוכל
לפעול.
בתוך דברי הרב מתבאר שכדי שהעולם הזה יוכל להתקיים הוא צריך רק
ניצוצות מעלמא דאתי, אם יהיה אור יותר חזק, אור ממשי שהוא לא רק
ניצוצות יכול להיות שבירת הכלים. הניצוצות האלה הם מעין הצמצום
הגורם שהאור הגדול לא מופיע בעולם הזה בשיא כוחו.
מצד שני הרב מדגיש שכדישרוח העולם הזה יוכל ללכת למישרים, הוא
חייב להשתמש ברוח של עלמא דאתי. אם העולם הזה יפעל לבד הוא ירד
וייהפךלמציאות חומרית שלילית. רק על ידי שילוב ניצוצות מעלמא דאתי
העולם הזה יוכל ללכת למישרים.69
69הרב באורות הקודש חלק א' מביא פסקה דומה לענייננו, שם הרב מדבר על השכלות
רוחניות מול השכלות גשמיות. ישנה דרגה בה יש מלחמה גמורה בין הכוחות, כל כח מפריע
לשני למרות ששתי ההשכלות הם טובות. אבל ישנה דרגה רוחנית בה האדם מצליח לשלב
בין שתי ההשכלות.
אורות הקודש חלק
א' כח ההשכלה הנגלית לקודש
פסקה מט
-
כשם שהגופניות בהשפעתה סותרת את ההרחבה הרוחנית,
ומתוך כך ניחא להו
לצדיקיא למתבר גרמייהו בגין
יקרא דקוב"ה, כך ישנם צדיקים, שמעלימים עין
מכל
השכלה נגלית, כדי שתהיה דעתם פנויה וצלולה להשכלות
הרוחניות העליונות,
נ שהן הגנוזות,
הנגלות, חשבות לגבי
גשמיות. כרוחניות לגבי
וכשם שהמעלה
העליונה ביותר היא לבוא למדת השלום,
שלא תפריע הגופניות כלל את הזוהר הנפשי, ואדרבא בכל אשר
יוסיף הגוף אומץ, יאדיר הכח הרוחני, כן ישנה מעלה עליונה כזאת,
שכל מה שיגדל כח ההשכלה הנגלית יגדל כח
הידיעה הנסתרת,
וחריפות סקירתה, בעומק רעיונה.
וכשם שעצם ההפרעה שהגופניות מפריעה את
הנפשיות איננה
באה מצד חיזוק הגוף בעצם, כי, להפך, הגוף צריך ומוכרח להיות
תלוי הדבר עיקר אלא הנפשית, ההזרחה לצורך ושלם, בריא
בהקישור
הרעיוני אשר עם הגופניות, כן לא יזיק לרוחניות עצם הידיעות
ה
מעשיות של העולם והחיים, וכל ארחות השימוש שבהם, גם בראשית
המדרגה...

152
מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה-הרב מסביר שלאחר העקידה מעלתו
של יצחק השתנתה, יצחק נהפך להיות חי רק מעלמא דאתי. יצחק נחשב
כעין עקוד, למרות שבפועל לא עקדו אותו נשמתו השתנתה. זה מהשמדויק
בלשון הפסוק שלאחר העקידה לא נאמר שאברהם הוריד את יצחק מן
המזבח וכן לאחר העקידה הפסוק מתאר שרק אברהםהולך לבדו. לפי זה
אפשר להגיד שכביכול יצחק נעקד70.
שחי בו רק
רוחא דעלמא דאתי-כיון שיצחק בעצמו נחשב כשחוט ועקוד
ממילא למרות שהוא חי בסופו של דבר חייו, הם כבר לא שייכים לעולם
הזה הם שייכים לעולם הבא. דברים מעין אלה כ' המלבי"ם.
מלבי"ם בראשית פרק כב פסוק ט
-
א
בל אצל יצחק היה בזה כוונה אחרת, כי באשר לפי הסדור השמיימי
לא היה ראוי שיהיה יצחק וזרעו בעולם, אם מצד שראה באצטגנינות
שאינו מוליד והיה לדתו נגד המחויב מצד המערכה, ואם מצד שהיו
אברהם ושרה זקנים והלידה היה ענין נסיי נגד הטבע, וידוע שהנס
לא ימשך רק כל עוד שהאי
ש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה,
וא"כ בעת שבניו לא יהיו ראוים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא,
אז תשלט בהם הטבע והמערכה להומם ולאבדם, וע"כ צוה ה'
שיעלהו כליל לעולה, ויצחק הסכים אל המעשה ומסר א"ע להיות
עולה וכליל ושגופו שהמערכה מתנגדת לו יתהוה עפר ואפר, והפוע
ל
הזה היה כאלו נגמר, כי כבר היה חרב חדה מונחת על צוארו לולא
שעכבו המלאך, וחז"ל אמר במד' שיצאה נשמתו, וכשירד מן המזבח
לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה, רק יצחק אחר מוקדש
לה' שאין לו עסק עם המערכה, שהיתה מתנגדת אל יצחק הקודם,
שכבר התקיים גזרת המערכה הרע
ה ביצחק הקודם שנחשב כאלו
מת ובטל מן העולם כפי הוראת המזל, ומעתה לא יצטרכו עוד לנס
ופלא מתמיד, שע"ז הבטיחו שירבה את זרעו ככוכבי השמים, כי אין
הוראת הכוכבים מתנגדת עוד אל רבוי זרעו, וע"כ בכל מעשה העקדה
עד ויקח את המאכלת נזכר שם אלהים ומשם והלאה נזכר שם
הוי"ה
, כי כל מעשה העקדה היה מצד שם אלהים שהוא המנהיג
ההנהגה הטבעיית, [שבכל פרשת מעשה בראשית נז' שם אלהים כי
הוא יסוד לכל כחות משטרי שמים וארץ], ושם זה היה מתנגד אל
הוית יצחק וזרעו בעולם, ואחר העקדה נסתלקה התנגדות המערכה
70
בראשית פרק כב פסוק יט
-ׁש ּֽ
וַיׁ֤ש ב אַבְרהם ֙ אֶּל־נְער ִ֔יו וַיקֻּ֛מ ּו וַיֵלְכ ִּּ֥ו יַחְדָ֖ו אֶּל־בְאֵַ֣ר ׁש ֶ֑בַע וַיִֵּׁ֥שֶּב אַבְרה ָ֖ם בבְאִֵּ֥ר
בַע: פ

153
מעל יצחק ומאז נזכר שם הוי"ה והשגחתו הפרטי
ית שיחול על זרע
יצחק באין מסטין ומקטרג
לפי דברי המלבי"ם על פי הטבע ליצחק לא אמור להיות זרע. בזכות
העקידה יצחק כבר לא חי תחת ממשלת הטבע, לכן יכול להיות לו זרע.
היכולת לחיות מעל ממשלת הטבע זאת היכולת לחיות מן ה'עלמא דאתי'.
ומתוך גודל הופעת האור העליון
עליו,
הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא-הרב מוסיף כאן חידוש שהופך את
ההבנה הראשונית. בתחילה משמע שמי ששייךלעלמא דאתי הוא שורף
ופוגע בעולם הזה. אבלכאן רואים תוצאה הפוכה. יצחק הוא זה שקנה את
דרגת עלמא דאתי, דווקא בגלל שהוא נמצא במעלה כזאת הוא זה שמסוגל
ללמד זכות על עם ישראל הנמצא בעולם הזה.
הסיבה שדווקא יצחק שהגיע לדרגת עלמא דאתי מלמד זכות. משוםשאדם
שחי את המציאות הנמצאת מעל העולם הזה ממילא הוא מכיר ששורשו
של העולם הוא יותר גבוה מסך המציאות המתגלה בתוך העולם. כיון שהוא
חי את אותו מקום גבוה ממילא יש לו יכולת להוריד סליחה וכפרה לעולם.
מי שחי את המציאות מעל העולם הוא יכול להבין כיצד תשובה קדמה
לעולם.
השלב הזה התגלה אצל יצחק, ואולי זה גם השלב בו רשב"י יוצא פעם שניה
מן המערה, וכעת במקום לשרוף את העולם הוא מצליח ללמד זכות על
העולם.
ולא יאמר בתשובה על ש
אלת בניך חטאו,
ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב, כי קיום העולם,
ועוצם החסד המביא לסליחה
גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון,
המתנשא ממעל לעלמא
הדין-דברי הרב מבוססיםעל הגמ' במסכת שבת, העוסקת בלימוד זכות
על עם ישראל דרך מעלתו של יצחק.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף
פט עמוד ב
-
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב כי אתה אבינו
כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם
שמך. לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו
לי. אמר לפניו: רבונו של עולם
-
ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר
ליה ליע
קב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר
ליה: בניך חטאו.
-
אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. -
אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה.

154
אמר לו
ליצחק:
בניך חטאו לי.
-
אמר לפניו: רבונו
של עולם, בני ולא
בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי,
עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם
-
שבעים
שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו
-
פשו להו חמשין. דל עשרין
וחמשה דלילותא
-
פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי
ומיכל ודבית הכסא
-
פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם
-
מוטב, ואם לאו
-
פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי
-
הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה
אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי
-
קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך
הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם
למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.
לפי הגמ' הזאת הקב"ה בא בטרוניא לאבות הקדושים, ופונה אליהם שעם
ישראל חוטא. גם אברהם וגם יעקב טוענים אם חטאו ממילא מגיע להם
עונש שהעונש יהיה קידוש ה' לכן צריכים למחות אותם. ואילו דווקא יצחק
מתחיל כביכול דיון עם הקב"ה ובסופו של דבר מציל ומביא סליחה לעם
ישראל.
הרב מקשר את המדרש הזה למעלתו של יצחק לאחר העקידה. בזכות
העקידה שיצחק קנה את הדרגה של עלמא דאתי בצורה מלאה, ממילא הוא
יכול לסבול את העולם הזה. הוא יכול להביא סליחה וכפרה לעולם בזכות
הקישור שלו לעולם העליון, כיון שהסליחה עצמה שורשה הוא מהעולם
העליון71.
אשר על כן יוכל להחיותו תמיד,
ולהשקיף עליו השקפה לטובה-
היכולת של יצחק העולה לעלמא דאתי הוא ללמד זכות על ענייני העולם
הזה, היכולת ללמד זכות היא בזכות העליה הרוחנית הגדולה של יצחק.
ישלהעיר שהרב משתמש כאן בביטוי השקפה לטובה ביטוי זה מופיע
בחז"ל. וכך כותב רש"י.
71הקישור בין התשובה לבין הרוח הנמצא מעלמא דאתי, הרוח הנמצא מעל העולם, יסוד
זה מופיע במדרש בבראשית רבא. (באורות התשובה הרב מרחיב את הביאור בעניין מעלתה
של התשובה עי' שם)
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א אות ד
-
בראשית ברא אלהים, ששה דברים קדמו לבריאת העולם, ... רבי אהבה ברבי זעירא
אמר
אף התשובה שנאמר (שם /תהלים/ צ) בטרם הרים יולדו, ואותה השעה תשב
אנוש עד דכא וגו'

155
רש"י בראשית פרק יח פסוק טז
-
וישקיפו על פני סדום
-
כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה
ממעון קדשך (דברים כו טו), שגדול כח
מתנות עניים שהופך מדת
רוגז לרחמים:
לפי דברי חז"ל מתבאר שמעלת ההשקפה היא היכולת לקחת מידת דין
להפוך לרחמים. זה מעלתו של יצחק, יצחק בעקרון הוא מידת הדין, מידה
בה העולם לא תופס מקום, אבל ברגע שהאדם מתרומם הוא מצליח להפוך
את הדין לרחמים.ישנו הבדל בין מידת החסד למידת הרחמים. מידת
החסד היא מידה הנוגדת את מידת הדין, זאת נתינה ללא התייחסות לדין.
לעומת זאת מידת הרחמים היא מידה הלוקחת בחשון את הדין הקיים,
ובכל זאת הופכת את הדין המתוח. הפיכת דין זאת מעלת הרחמים. זה
ההשקפה לטובה,שבזכות העליה הגדולה של יצחקלעלמא דאתיהוא
מצליח להמשיך חיים ושפע לעולם.
בכל עומק פרטיותו וכלליותו-היכולת של יצחק ללמד זכות על העולם,
באה לידי ביטוי בלימוד זכות על הכלל ועל הפרט.ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה
לפניו-התוצאה שהאדם מתרומם מעל העולם, מתברר שהטבע לא משפיע
עליו. הוא נמצא מעל הטבע, ממילא בתוך הטבע הרגיל הטבעי יש לו ניסים
קבועים. לכן כל טוב העולם מתגלה לפניו.
וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל-האב מביא את לשון
הפסוק בספר בראשית, המתארים את עושרו של יצחק.
בראשית פרק כו
-
(יב) וַי זְרַ֤ע יצְחק ֙ באַ֣רֶּץ הַהִ֔וא וַימְצ֛א בַשנִּ֥ה הַה ָ֖וא מֵאַ֣ה ׁשְערֶ֑ים
וַַּֽ֥יְברֲכֵָ֖ה ּו יְקוּֽק:
(יג) וַיגְדַָ֖ל האֶ֑י ׁש וַיֵ֤ל ְֶּך ה לו ְך֙ וְגדִֵ֔ל עִַּ֥ד כּֽי־גדַָ֖ל מְאּֽד:
דווקא יצחק בזכות היציאה שלו מן העולם, מתברר, שהעולם לאמגביל
אותו והוא מליח להוציא מן העולם הזה שפע מעל ההגבלה של העולם הזה.
חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה
מצד עצמו-
הרב בחלק זה הפסקה מוריד את מעלתו של יצחק לצדיקים נוספים. ישנם
צדיקים החיים את העולם הבא, ממילא הם מרגישים שאין מקום לעולם
הזה. הם מבינים כיצד העולם הזה מצידו הפרטי אין לו חיות אמיתית, אין
לו ממשות אמיתית.אותם צדיקים הרב מכנה אותם כחכמי לב.

156
והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם
הבא
ואשר
ו-
אותם חכמי לב כיון שהם בהתבוננות שלהם מבינים שאין שום עניין ממשי
בתוך העולם הזה.לכן הם מבינים שהעולם הזה לא יכול לעמוד בפני עצמו.
אם כן לשיטתם כל מעלתו של העולם נוצר רק על ידי חיבור לעולם הבא.
כיון שהם מבינים שכל הפאר של העולם הזה לא יכול להיות ששורשו יהיה
בתוך גבולות העולם הזה, לכן הם מעלים את השורש למקום העליון.
מתוך ההתבוננות באפסיות העולם האדם החכם יכול להתרומם אל עולם
הבא, כיון שעולם הבא הוא העולם היחיד המלא משמעות אמיתית.
ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה,
ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך
הם דורשים
לתקנו ולשכללו-בשונה מאותם אנשיםשהרב תיאר בתחילת הפסקה,
שבה תוארכיצד האנשים שעלו לעלמא דאתיביטלו לגמרי ושרפו את
העולם הזה.חכמי הלב האלה מסוגלים להכיר כיצד כל המציאות זה חלק
התלוי זה בזה.
הם מביניםשכל ההויהזה מציאות אורגנית. כיון שזאת מציאות אורגנית
ממילא מתברר למרות שהעולם הזה מצידו הפרטי אין לו ערך, מצד קישורו
אל העולם הניצחי יש לו ערך. מתברר כיצד העולם הזה הוא חלק משמעותי
מן העולם ההכנה לעולם הבא. ההבנה הזאת גורמת שאפילו העולם הזה
הטפל הוא נהפך להיות חשוב ומפואר.
לפי דברי הרב מובן שאפי' הדברים הגשמיים צריכים להיות מפוארים כיון
שגם הכלי לאור הגדול חשוב שהוא יצרף אל הקדושה. לכן מצאנו בבית
המקדש למרות שבמהותו הוא שייך לעולם הבא, כולו רוחני, בסופו של דבר
הוא מגלה דברים גשמיים. היינו בית המקדש צריך להיות בית גשמי עם
פאר גדול. הפאר הגדול נובע מהקישור הקיים בבית המקדש בין העולם
הזה לעולם הבא הרוחני.
ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול
של חיי עולם הזה-בעומק
הרצון לפתח את העולם עומדת ההכרה שהעולם הזה יש לו שורש המוביל
אל הקדושה. העולם הזה לא עומד בפני עצמו, כיון שהואמשויךאל
הקדושה כל פיתוח הקיים בתוך העולם הזה מוסיף כוחו של קדושה.
על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח
על כל מה שגילה רוח
האדם-תפקיד הצדיקים לגלות את הקדושה הקיימת בתוך העולם.הגילוי
כיצדפיתוח העולם הוא דבר חיובי,כיון שיש לו שייכות אל הקדושה.
מצד א
הבתו החיצונה לעולם הזה
מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר-אצל האנשים הרגילים הפשוטים האהבה

157
לעולם היא אהבה שאין לה שורש רוחני. זאת אהבה השייכת אל השקר
והתוהו. זאת אהבה ששורשה הוא חומרי ולכן צריך לרומם את אותה
אהבה. הרוממות של אותה אהבה נעשה עלידי הצדיקים, כיון שהצדיקים
מסוגלים להכיר את השורש הרוחני הקיים באותו רצון ואהבה לעולם הזה.
אלא
שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם-
כדי שהעולם יוכל להתפתח הקב" הטביע את התאווה והרצון המוזר
השקרי שרוצה לפתח את העולם מצד התאווה והאהבה הפשוטה של
העולם. היינו יש מעין שיגוע הכרחי ליצור אנשים האוהבים את העולם
מצידו החומרי הטבעי, כדי שאותם אנשים יוכלו לפתח את העולם.
אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמ
ה-אומנם היישוב
הטבעי נוצר על ידי אותם משוגעים התופסים את העולם בצורה השקרית
וחיים כאילו השקרהוא הדבר החשוב. אבל מי שבשורש מפתח את העולם,
מי שמרומם את העולם מבחינה פנימית, יותר פועל על העולם מאשר אותם
משוגעים, אלו הצדיקים המצליחים לתת חיות פנימית לעולם. החיות
שאותם חכמי הלב נותנים לעולם זאת חיות הנובעת מהקישור בין העולם
הזה לעולם הבא.

158
פסקה צה. עצמיות וגאלה מחבוט הקבר72
(עמוד קלז'-קלח')
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המ
ח
שבות הפסולות,
וכל
ואת הכשרון את המטשטשים המדלדלים, הרעיונות
הבהירות
הנשמתית,
הנשמה של הארה מחסרון רק באים העצמית,
הרצון של היסודי, החיים טל הזלת חסרון
וההרגשה,
ההכרה
והתשוקה, ממהותה הפנימית.
של אורה מתחשכת עכורות ונטיות רעים מעשים ידי על
הנשמה,
ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים,
מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ
פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף
מתגבר,
בצורה של שממו
ן ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו,
אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים
לו, המיוחד
שמו של האותיות את שלו, הפסוק את שבתורה.
שוטי בכל בו חובט ומרעיש, הולך הבשר ודמיון ברזל,
בכבלי וכבול החומרי, קברו עפר באדמת קבור והוא
זוהמא,
ענן השכחה
החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו
לא
ידע.
חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן,
בין בפרטיותו של כל אחד, בין בכללות האומה. אכתוב להם רובי
תורתי כמו זר נחשבו, ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום.
והננו כמו חללים שוכבי קבר, אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך
נגזרו.
והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט,
הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי,
יזכר ימים מקדם שנות עולמים.
עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד'
נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל, הקודמת לכל,
תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של ת
ורה. הן עם
כלביא יקום וכארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם עמי,
והבאתי אתכם אל אדמת
72מקור הפסקה2פסקאות זו אחר זו בשמונה קבצים, קובץ ו' פסקאות קצז'-קצח'

159
ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם,
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה,
ובמצאה את עצמיותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה,
בתפ
ארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש אשר
פי ה' יקבנו.
מזוהר צפיית ישועת הכלל יאיר אור הפרט, שאין בו
אלא מה שבכלל, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם
קדוש
יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלם.
נושא הפסקה-כשאדם סופג רשמים חיצוניים הוא שוכח את שמו המיוחד.
ביאור הפסקה-
כל החולשות הגופניות והרוחניות-במהלך פסקה זאת הרב מסביר
כיצד ריחוק של האדם מנשמתו גורמת חסרון וחולשה לאדם.
הרב פותח את הפסקה ומסביר שהריחוק הזה לא פוגע רק בצד הרוחני של
האדם, אלא גם בצד הגופני הפיזי. ישנו קשר משמעותי בין הצד הפנימי של
האדם לצד הגלוי הגופני.
כל המ
ח
שבות הפסולות,
וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים
את הכשרון ואת הבהירות
הנשמתית-הרב מתאר כאן מציאות בה
האדם חושב מחשבות פסולות היינו מחשבות שליליות המורידות את רוחו
של האדם. או רעיונות שאין להם שורש עמוק, לכן הם מדלדלים את
האדם.אותם מחשבות ורעיונות גורמים שהנשמה לא יכולה להופיעהיינו
הכשרון הנשמתי היינו התכונה הפנימית של הנשמה לא מתגלה. כמו כן
חסרון הנשמה יכול להופיע בזה שהנשמה לא באה בצורה בהירה, נשמתו
של האדם לא מתגלה לאדם עצמו.
באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית-הסיבה לכל החולשה
והטשטוש כיון שהאדם לא מצליח להכיר את נשמתו העצמית. תפקידו של
האדם לחפש מה מיוחדבעצמיות של הנשמה שלו. הסיבה שאדם מרגיש
חלישות בחייו כיון שהוא לא טורח לגלות מה מיוחד בנשמתו. אדם החלש
בגופו ורוחו זה סימן שהוא עושה דברים חיצוניים כיון שכולם עושים. אותו
אדם לא טרח לגלות מה נשמתו רוצה ומה נשמתו אומרת לו מבחינתו
האישית73.
73אומנם לעיל בפסקה פא' הרב כתב שהאדם לא יכול להכיר את אופיו האישי. אבל בסופו
של דבר טרחתו של האדם לנסותלהכיר מה נשמתו. הטרחא הזאת מקרבת את האדם להכיר

160
חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה,
ההכרה
והתשוק
ה, ממהותה הפנימית-אדם המרגיש חולשה בחייו הוא צריך
לחזור ולחפש את טל החיים היסודי הקיים בו. אותו טל חיים יכול להחיות
את כלל מהותו של האדם.כמו שהטל הקיים בעולם מחיה ומגדל את
הצמחים, כך בנשמה ישנו כח המסוגל להחיות את חייו וכוחותיו של
האדם.
הרב מסביר שהאדםצריך חיות לרצונות להרגשות להכרות ולתשוקות.
הרב מתעסק כאן בכל פרטי חייו של האדם. רצון הרגשה הכרה ותשוקה.
הרצון שייך לנקודה הראשונית ומן העבר השני נמצאים המידות היינו
ההרגשות. ההכרה שייכת לידיעות השכליות ואילו התשוקה שייכת למקום
הקשור יותר אל התאוות.
כדי שהאדם יוכל לחזק את כלל כוחותיו הוא צריך לחזק את טל החיים
היסודי הקיים בעצמותו.
מה הוא טל החיים ? טל החיים הוא נחשב הטל שממנו עתידים להחיות
מתים. תחיית המתים נובעת מטל החיים.
בשמונה קבציםהרבמסביר שטל החיים הזה הוא נובע מהשורש של שם
הויה, היינו שם הויה הוא השורש דרכו יורד השפע לעולם. השפע מגיע אל
האות ה' האחרונה בשם הויה, אותו שורש חיים מגיע דרך שאר אותיות
שם הויה, היינו יהו'. מילוי אותיות אלו היינו יוד, הא, ואו זה יוצא
בגימטריא טל', זה אותו טל חיים המחיה את העולם הזה.
שמונה קבצים קובץ ז' קמו'
-
...
שראשי נמלא טל, אותיות המילוי של השם של שלשת האותיות
המנהלות ומשפיעות, מחיות ומחדשות, לא ירד מהן שפעת חיים עד
יותן צבי בארץ חיים.
הנביא בהושע כשהוא מתאר את תהליך התשובה של עם ישראל הוא
מסביר שהאלוקות מופיעה אצלנו כעין טל.
הושע פרק יד
-ְ
(ו) אֶּהְיֶּ֤ה כַטַל ֙ ל
ישְראִֵ֔ל י פְרַָ֖ח כַשּֽוׁשַנֶ֑ה וְי ְִַַּ֥֥ך ׁש רׁש ָ֖יו כַלְבנּֽון:
את נשמתו, גם אם בסופו של דבר להכיר עד הסוף את כל הפרטים של נשמתו האישית,
האדם לא מסוגל.

161
האלשיך הקדוש מסביר שהפסוק הזה הוא רמז לתחיית המתים שזה נובע
מן הטל. וכך כותב האלשיך.
אלשיך על הושע פרק יד פסוק ו
-
אמר הוא יתברך אחר החילם לשוב, אהיה כטל לישראל כטל הידוע
הוא טל אורות
להחיות המתים, לומר אל יקל בעיניכם מה שארפא
משובתם, כי הנה זה להם כהחיות אותם אחרי מותם, וזה אעשה
דוקא לישראל, ושמא תאמר למה לא אעשה כן לזולת ישראל, הלא
הוא לשני טעמים. אחד, כי ישראל יפרח כשושנה, והוא מה שכתב
הרמב"ם ז"ל בגירושין, למה גט מעושה כשר, כי אומרו
רוצה אני על
ידי כפיה הוא אונס, אמר כי טבע כל ישראל וטוהר נפשו הוא לקיים
מצות ה', ומה שממאן, יצרו הוא שבא לתקוף אותו כאריא דרביע
עליה כשמכין את יצרו ושב ואומר רוצה אני, הוא פועל טבעו ומגלה
טוהר לבו, כן הדבר בשב מרעתו כי נפשו בקרבו גם בהעוותו מטוהרה
היא, אלא
שכפות לבו תחת יצרו, ועל כן בשובו מגלה טוהר לבו כי
יקרנו כשושנה, שכל העלים כפותין תוך הקליפין ירוקין, וברדת הטל
עליה מיד היא נפתחת ומתגלית, פריחת כל עליה מגולין ונותנים ריח,
ואז ניכר למפרע מה שהיה טמון תוך הקליפין ההם, כן איש
הישראלי נפשו ולבו נכון להפריח
מעשים טובים, אך הוא בכח כמוס
תוך קליפת יצרו ואשמותיו שנעשו כחות טומאה מחפין ומבדילין,
ואינו יכול מעצמו לגלות טוב לבו עד יערה עליו רוח קדושה ממרום,
ואז נפתח מה שבקרבו, כי ידחו כחות החצונים ויפריחו תשובה
ומעשים טובים בפועל לעיני הכל, וזהו יפרח כשושנה ברדת הט
ל
עליה שהוא בקלות, ועוד שנית והיא ויך שרשיו כלבנון, והוא כי
ישראל שורשי נפשותם דבקים בה', וברדת טל אור שפע קדושה עליו
להשיבו עדיו יתברך, מכח זכות תשובתו וזכות טוהר לבו בשובו,
ומפלש עד שרשיו שלמעלה שהם כלבנון לבנים לבעלי אורה כי הם
קדש ושרשם קדש, ואז על ידי
מה שויך שרשיו ישוב התהפכות אור
שרשיו, אל (ז) יונקותיו. הם נפש רוח והנשמה שבאדם היונקים
מהשרשים, ילכו ויתדבקו עם שורשם למעלה תחת אשר עד כה היו
מובדלים משורשם הדבקים בשכינה למעלה כנודע, כי עונותיו היו
מבדילים בינו לבין אלקיו, ואז על ידי מה שאשפיע שפע קדושה
באדם לרפא משובתו ולסייעו, ימשך שישראל האמור יך שרשיו,
לפי דברי האלשיך על ידי הטל מתגלה הטבעיות של ישראל. מתגלה שרצונו
העצמי של כל יהודי הוא לעשות רצון הקב"ה. ברגע שהטל מתגלה ניכר מה
היה בתוך השורש הפנימי הנשמתי של היהודי.

162
לפי זה אפשר להבין יותר את דברי הרבשמטרתו של האדם לגלות את
השורש הנשמתי שלו, היינו על ידי הזלת הטל לעצמו לחזור ולהכיר את
שורש נשמתו.
וכך כותב הרב באורות הקודש חלק ב'.
אורות הקודש חלק ב' עמ' שעח' פסקה לח'
-
הטל העליון.
-
אותו הטל של תחית המתים הוא עצמו אותו הנושא שמלאכי השרת
חיים ומתקימים ממנו
, חיים איתנים שאין עמם מוות...
ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם נותנים כח לכל מרץ
והתורה בתורה, הגנוז הוא הוא ופנימיותו עקרו החיים,
בהתגלמותה, גם בהסתעפות ההבטאההיותרחיצונה ומפוצלת, לכל
ערכי החיים, והדמיונות המתוארים, היא היא התגלות עצמית של
אותוהטל העליון, שמחיה את המתים. וכל המשתמש בטל תורה טל
תורה מחייהו, כי טל אורות טלך74.
בפסקה זאתהרב מסביר שאותו טל יכול להגיע על ידי לימוד תורה. התורה
היא מחזירה את האדם אל טבעיותו כמו שכתב האלשיך הקדוש. לכן על
ידי לימוד תורה חוזר טל תחיה להחיות את נשמתו של האדם, על ידי זה
האדם חוזר לקבל את כוחותיו בצורה מתוקנת וחזקה.
עכורות ונטיות רעים מעשים ידי על
של אורה מתחשכת
הנשמה,
ומעינה נכבש-האדם במהלך חייו פוגש ועושה מעשים רעים,
אותם מעשים רעיםגורמים שהנשמה לא יכולה להופיע.לא רק מעשים
כיון שהנשמה מתכסה ממילא האדם מתרחק מן העצמיות שלו.הרב
מדגיש שלא רק מעשים רעים בפועל פוגמים באור הנשמה, אלא אפילו
נטיות לרע בלי עשיה של רע פוגמים בנשמה75. (הנשמה עצמה לא נפגמת
אלא רק היכולת של הנשמה להשפיע נפגם, על ידי כיסויה של הנשמה.)
74
ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תלא
-
א"ל רבי, מקרא אחר אני דורש כי טל אורות טלך, כל המשתמש בטל תורה
-
טל
תורה מחייהו, וכל שאינו
משתמש בטל תורה
-
אין טל תורה מחייהו
75לא רק החטא עצמו הוא פגם אלא גם הנטיה לחטא והרצון לעשות רע, הוא פוגם. בגמ'
יומא מובא
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כט עמוד א
-
הרהורי עבירה קשו מעבירה, וסימניך: ריחא דבישרא.

163
והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים,
מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים-האדם בונה את האישיות שלו ממה
שהוא נפגש. לפעמים האדם מתרחק מן העצמיות שלו וממילא הוא מתחיל
לבנות את האישיות שלו לא לפיהתבוננותופנימה. הוא בונה את האישיות
שלו סביב תובנות והכרות שהוא קלט מבחוץ. האדם סופג את מהותו
הרוחנית מדברים שאינם קשורים לעצמיות שלו.
הדברים היכולים להשפיע על האדם זה יכול להיות על ידי ספרים, היינו
אידיאלים או השכלות חיצוניות, או נפשות היינו אנשים שהוא נפגש איתם
והאדם מנסה להתחבר אליהם, או מעשים שהאדם בעצמו עושה. אבל
מתברר שכל החיבורים האלה הם לא חיבורים השייכים לשורש של האדם,
אלא הם חיבורים חיצוניים לנשמתו של האדם.
ורשמי החוץ
פועלים עליו בצורה
מדולדלת-ברגע שהאדם מקבל
דברים ורשמים מבחוץ, ברגע שהאדם לא מקבל את שורשו הפנימי כוחותיו
נחלשים וצורתו מדלדלת.
אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר,
בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו-ברגע שכוחות הנשמה נחלשים מיד
מתגברים כוחות הגוף. ישנו מעין איזון בין הכוחות כשאחד מתגבר השני
יורד, וכשהשני עולה הראשון יורד. בחסידות דרשו עניין זה על הפסוק
בספר בראשית.
בראשית פרק כה פסוק כג
-ּו
וַיָּ֨אמֶּר יְקוֵּ֜ק ל ָּּ֗ה ׁשְנֵ֤י גיים גוים ֙ בְבטְנ ְִֵ֔ך ּוׁשְנֵַ֣י לְאֻּמִ֔ים ממֵעַָ֖י ְך יפרֵֶ֑ד֙ ּולְׁאֹם
מִּלְׁאִֹ֣ם יִֽאֱמָ֔ץ
וְרַָ֖ב יַעֲבִּ֥ד צעּֽיר:
בעל התניא מסביר את הפסוק כך:
תניא איגרת הקודש פרק יב
-
... ובפרט עוה"ז השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע
שולט על הטוב כמ"ש אשר שלט האדם באדם כו' ולאום מלאום
הנקרא בשם עולם קטן יאמץ וכנראה בחוש באדם התחתון
של
פעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו ואין שלום בעולם עד עת
קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו מקור החיים ב"ה
ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ
חז"ל מכירים בזה למרות שהרהורי עבירה זה לא חטא בפועל, בכל זאת עצם הנטייה היא פוגמת באדם.

164
אם כן התוצאה המיידית מהירידה הרוחנית של הנשמה היא גילוי פראות
הגוף. הגוף צריך שמירה נשמתית שלא יפרוץ את גבולותיו. ברגע שהנשמה
יורדת הגוף נשאר בלא מנהיג ובלא שמירה.כשיש פראות של הגוף האדם
מתחיל להרגיש שממון, האדם מאבד את המטרה שלו בחיים. רדיפת
האדם אחרי הגופניות זה הרס ושממון לאדם.
תוצאה נוספת הנובעת מההתנהלות הזאת, היא שלאדם אין כח להתנגד
לאויביו. נראה שהכוונה כאן לאויביו הרוחניים של האדם, כדי להתמודד
מול האויב הרוחני צריך מטרה לחיים. צריך שאיפות שהם ההיפך מן
השיממון.ממקור לעצמיותו המשפיע הצינור היסוד, את אז אבד
החיים
המיוחד לו-לכל אחד ישנו שפע היורד אליו דרך הנשמה הפרטית
שלו. השפע הזה משפיע לארק חיים אלא הוא משפיע צורך חיים המיוחדת
דווקא לאדם עצמו בצורה המיוחדת לו. בצורה מהמיוחדת לעצמיות שלו.
הרב משתמש כאן במילה הלקוחה מעולם הקבלה, ספירת היסוד מבטאת
את הקישור בין הגילוי המעשי לבין השורש הרוחני. על ידי היסוד האדם
מקבל כוחות להוציא את פירותיו החוצה.היסוד מקבל שפע מדרגות
שמאליו ומעביר אותם הלאה בשביל להוציא את השפע שהוא קיבל מהכח
אל הפועל.
הכח המיוחד המתגלה ביסוד הוא הכח האישי והפרטי של האדם. ביסוד
מתגלה הגילוי המיוחד של האדם. כשאדם מגלה יצירה בעולם באותה
יצירה מתגלה מה המיוחדות של אותו אדם. בעקבות כך הרב מסביר שאם
האדם זונח את הגילוי הפנימי של נשמתו הוא כבר לא יכול להשפיע ליסוד
שפע המיוחד לעצמיותו. הוא כביכול זונח את מקור החיים האישי
והמתאים לאישיותו.
את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה-הרב מסבירכיצד
לכל אחד יש משהו מיוחד שהוא צריך לגלות בעבודת ה'. הדבר המיוחד
לכל אחד מתבטא בזה שלכל אדם יש פסוק שהוא מבטא את עצמיותו.
בהרבה סידורים רשום לקראת סיום תפילת שמונה עשרה, סגולה לאדם
להגיד פסוק המתאים לשמו. וכן מובא בהוספות לרש"י על הפסוק במיכה.
רש"י מיכה פרק ו פסוק ט
-
ותושיה יראה שמך
-
מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל
ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילו מגיהנם:
וכך כותב באליה רבה-

165
אליה רבה
סימן קכב
-
כתב ב"י טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים
קודם שאמר יהיו לרצון המתחיל בשמו וסיים בשמו:
וכן סיכם למעשה בספר פסקי תשובות-
פסקי תשובות אורח חיים סימן קכב
-
ובקיצור של"ה מובא סגולה זו בזה"ל "סגולה שלא ישתכח שמו ליום
הדין שיאמר בכל יום קוד
ם יהיו לרצון פסוק אחד המתחיל באות
מתחילת שמו ומסיים באות מסוף שמו, והיינו אותו השם שנקרא בו
לספר תורה וכו', ולמי ששמו נמצא בפסוק עצמו, כגון גד או נח או
צדוק אין צריך לכל זה". ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם
פסוק אחר, וגם נשים נוהגות בסגולה זו.
לפי ענייןזה מבאר הרב שלכל איש ישנה ייעוד מיוחד בתורה וממילא הוא
צריך לגלות את המיוחדות שלו בתורה ובעבודת ה'76.
וכך כותב השל"ה-
של"ה פרשת בראשית תורה אור
-
... ובדברי קדשו [של] האר"י ז"ל מצאתי בקונטרס וזה לשונו: כללות
כל הנשמות הם ששים רבוא, והתורה היא שורש הנשמות די
שראל,
ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים, אשר כפי כל פירוש מן הששים
רבוא משם נתהוה שורש נשמה אחת. ולעתיד לבא כל אחד ואחד
יקרא וידע את התורה כפי הפירוש המגיע בשורשו, אשר על ידו נברא
...
76באורות התורה פרק ב' פסקה א' מסביר הרב כשאדם לומד תורה הוא מגדיל את התורה
בעולם. היכולת של האדם להגדיל תורה בעולם נוצרת בזכות זה שלכל אדם יש נשמה שונה
משל חברו, ממילא הבנת התורה שלו שונה משל חברו, זה עצמו נחשב הגדלה של התורה.
וכך כותב הרב שם:
אורות התורה פרק ב' פסקה א'
-
... והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל
הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו,
ובודאי
דומה אינו
לאור זו לנפש התורה חיבור מצד המתחדש האור הנולד
מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש
בלמודו ...

166
לפי דברי השל"ה מכלול הנשמות כלול בתורה. לכן כל אחד יכול למצוא
בתורה את הנקודה והאות השייכת לפי שורש נשמתו. על ידי התורה האדם
יכול לגלות מה מיוחד בנשמה שלו.
ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל,
והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא-כשאדם לא מצליח
לגלות את הנשמה שלו, הוא נחשב כעין מת. לנשמה יש כוחות של החיים
אם הגוף משתלט על הנשמה, הדבר נחשב כאילו האדם נמצא באדמה. יכול
להיות אדם שהוא נמצא חי בעולם אבל באמת הוא נמצא תחת שלטון בגוף
בצורה בה הוא נחשב כמת. הבשר קובר ומכה את הנשמה. זה מה שחז"ל
מסבירים שרשעים בחייהן קרויים מתים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח עמוד ב
-
והמתים אינם יודעים מאומה
-
אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: ואתה חלל רשע נשי
א ישראל. ואי בעית אימא, מהכא: על
פי שנים עדים או (על פי) שלשה עדים יומת המת. חי הוא! אלא: המת
מעיקרא.
הרב קוק בעין איה מסביר עניין זה כך:
עין איה ברכות פרק ג' פסקה י.
-
והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שב
י
מיהם
קרויים מתים. עיקר החיים, אפילו בחיי הזמן, הוא
רק עוצם
הרגשת הכוחות הנפשיים בהוד החיים. והנה הרשעים
שהשפילו כוחותיהם הנפשיים אל התשוקות החומריות, אין
כוחותיהם הרוחניים יוצאים מן הכח אל הפועל. ע"כ לא יוכלו
כלל להרגיש כ"כ הוד החיים ותפארתו ...
ע"כ אין ערוך כלל אפילו לחיי ההוה, לענין כח החיים
וחזקם
בפנימ
יות הרגשת הנפש, בין צדיקים לרשעים. ולגבי
גודל התפשטות כח החיים של הצדק והטוב שבצדיקים, נקראו
הרשעים בחייהם מתים. שרגשותיהם המה הרגשות כהות
ודלות, מתעוררות רק לפי מדת הגוף, שהוא עם כל חזקו חלש
ורפה, נגד עז הנפש החיה וקיימת לער ומתגברת באורה אור
אלקים חיים.
לפי דברים אלו מתבאר, כשאדם שוכח את תפקידו הוא נחשב כעין מת.
הסיבה שאדם ירד לעולם הזה בשביל לתקן מציאות השייכת דווקא לשורש
נשמתו. ברגע שאדם לא עושה את תפקידו, למרות שהוא נראה חי בעומק
הוא נחשב מת.

167
לכן הרב מתאר את שאדם כזה קבור באדמה. הדימוי דווקא לעפר ואדמה,
כיון שבקבר מתגלים רק כוחות הגוף. הקבר הוא באדמה שזה היסוד
המבטא את החומריות.
ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו
לא ידע-
שכחת שמו של האדם מבטאת שהוא איבד את המיוחדות שלו. מקובל
להגיד בשם השל"ה שבשעת פטירתו של האדם שואלים אותו מה שמו וכיון
שהוא שוכח ממילא יש לאדם הרבהייסורים.
השפת אמת מסביר ששכחת שמו של האדם מבטאת שהאדם איבד את שם
ה' הנמצא עם כל יהודי.
שפת אמת ויקרא פרשת אמור
-
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי. כי הקדוש ברוך הוא חתם שמו ית'
באיש ישראל וצריכין
לשמור זו הנקודה שלא לעשות זה הכח חולין.
ובאותן עבירות שחייבין למס"נ עליהם. בהם תלוי זה השם. וכמו
דאיתא דרשע גמור שוכח את שמו שכל השם סר ממנו...
חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן-המושג חיבוט
הקבר הוא מושג המבטא את תהליך שהאדם עובר בעת פטירתו בעקבות
עוונותיו. וכך מובא במסכתות קטנות.
מסכתות קטנות מסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א
הלכה ח
-
ר' מאיר אומר משום ר' אליעזר קשה דין הקבר יותר מדינה של
גיהנם, שגיהנם משלש עשרה שנה ומעלה, אבל חיבוט הקבר אפילו
צדיקים גמורים, ואפילו גמולי חלב, ואפילו יונקי שדים, וא
פילו
נפלים בו נדונים.77
77בספר התניא מסביר שחיבוט הקבר מהותו להפריד את הקליפות הנוצרות על ידי האדם
כשהוא נהנה מן העולם הזה.
תניא ליקוטי אמרים פרק ח
-
... אך מ"מ קודם שחזר לקדושה הוא ס"א וקליפה וגם אח"כ הרשימו ממנו נשאר
דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו ולכן צ
ריך הגוף
לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו
מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין אא"כ מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו
הקדוש...

168
הרב מוסיף כאן חידוש, חיבוט הקבר הוא לא מתרחש רק בעת פטירתו של
האדם, אלא בכל רגע שהאדם אינו מקיים את היעוד הנשמתי שלו באותו
רגע הנשמה שלו עוברת כעין מיתה, וממילא עוברת כעין תהליך של חיבוט.
התהליך של החיבוט הזה נראה שהוא הצער כשאדם מרגיש בחייו. לפעמים
אדם מרגיש בעקבות חטאיו שהוא אינו מרוצה מעצמו. מעין הלקאה
עצמית, ההלקאה הזאת נובעת ממעין החיבוט הנוצר מהפער בין הנשמה
לגוף המכה אותה.
בין בפרטיותו של כל אחד, בין בכללות האומה-אותו חיבוט הנובע
מההתרחקות של הנשמה,החיבוט הנובע מחוסר ההכרה הפרטית של
האדם היאבאה לידי ביטוי גם באומה הישראלית. ברגע שהאומה לא
מחפשת את הגילוי המיוחד שלה, היא מתחילה להרגיש את הצער הגדול
הנובע מחיבוט הקבר. באותו שלב האומה בכללותה עוברת כעין מיתה.
אכתוב להם רובי
תורתי כמו זר נחשבו, ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום-דברי הרב מבוססיםעל הפסוק בספר הושע ובספר ישעיה.
הושע פרק ח פסוק יב
-
אכתוב־אֶָּּ֨כְתב־לִ֔ו רבו רֻּבֵָ֖י תּֽורתֶ֑י כְמו־זָ֖ר נֶּחְׁש ּֽבּו:
ישעיהו פרק כט
-
(יא) וַתְהָּ֨י לכֵֶּּ֜ם ח זַּ֣ות הַכָּ֗ל כְדבְרֵי ֘ הַסֵַ֣פֶּר הֶּּֽחתּום ֒ אֲׁשֶּּֽר־יתְנ ַּ֣ו אתָּ֗ו אֶּל־
יודִֵּ֥ע ַ הספר סֵ֛פֶּר
לֵאמָ֖ר קְרַ֣א נא־זֶֶּ֑ה וְאמַר ֙ לַ֣א אּוכִַ֔ל כִּ֥י חתָּ֖ום הּּֽוא:
(יב) וְנתַַ֣ן הַסֵָּ֗פֶּר עַל ֩ אֲׁשֶָּּ֨ר לּֽא־ידִַּ֥ע סֵ֛פֶּר לֵאמָ֖ר קְרַ֣א נא־זֶֶּ֑ה וְאמַָּ֕ר לִּ֥א
ידַָ֖עְתי סֵּֽפֶּר: ס
המציאות בה האדם מרגיש שהתורה היא חיצונית אליו, האדם מרגיש
שהתורה היא לאמתבטאת את השורש הפנימי של נשמתו. אותה הרגשה
היא נוצרת בעקבות שהאדם מתרחק מהמקוריות של נשמתו. ברגע
שהתורה נחשבת מציאות זרה ממילא אין חיבור ואין קישור לתורה. האדם
מרגיש שהתורה היא חתומה וסגורה כלפיו.והננו כמו חללים שוכבי קבר, אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך
נג
זרו-הרב ממשיך לתאר אתהחיסרוןהמבטא את המיתה של האדם על
ידי פסוק בספר תהילים.
תהלים פרק פח פסוק ו
-
בַמֵתָּ֗ים ח ָ֫פְׁש ִּ֥י כְמ֤ו חֲל לָּ֨ים׀ ׁש ִּ֥כְבֵי קֶָּּ֗בֶּר אֲׁשֶּ֤ר לַ֣א זְכַרְתַ֣ם עֶ֑וד וְְ֝הֵָּ֗מה
מידְך ִּ֥ נגְזּֽרּו:

169
והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל
וגאולת הפרט,
הרוח הפנימי יצא
ממחבואו
, יעמוד על בסיסו העצמי-החיסרוןנובע מהסתרת הנשמה.
על השאיפה הגאולתית של הכלל והפרט תעשה על ידי גילוי הנשמה. מהות
תחיית המתים בה עם ישראל יחזור לכוחותיו זה יתגלה על ידי גילוי
הפנימיות של האדם. החיסרון נוצר בעקבות זה שהאדם הלך לדברים
חיצונים, ממילא התיקון יעשה על ידי חזרה לנקודה הנשמתית הפנימית.
המטרה שהנקודה הפנימית הנשמה תצא מההסתרה שלה, תצא ותתחיל
להשפיע על רוחו של האדם. כשהנשמה תצא ממחבואה, הכלל והפרט יחזור
להכיר את מהותו המיוחדת והעצמית.
יזכר ימים מקדם שנות עולמים-הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה
בפסוק מספר תהילים.
תהלים פרק עז
-(ו) חשַַ֣בְתי ימַ֣ים מקֶֶּ֑דֶּם ׁשְְ֝נָּ֗ות עולמּֽים:
(ז) אֶּּֽזְכְרִּ֥ה נְגינתָּ֗י בַָ֫לִּ֥יְל ה עם־לְבבִּ֥י אשֶ֑יחה וַיְחַפִֵּ֥ש רּוחּֽי:
מהות התיקון הוא ההפך מן השכחה. האדם חוזר לזכור את עצמיותו. הוא
מגלה את כח הזכרון. לכן הפסוק מתאר את החזקה לזכרון ביחד עם
ההכרה הפנימית של האדם.
עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד'
נשמת אדם
יחפש-הרב מסביר שהאדם צריך לחפש את עצמיותו. כיון שהתבאר
בתחילת הפסקה שהנשמה מתחבאת בתוך גופו של האדם, צריך האדם
לנסות למצוא אותה.
הרב מבסס את דבריו על הפסוק בספר תהילים ובספר משלי78.
תהלים פרק עז פסוק ז
78יש להעיר שהגמ' במסכת פסחים שהיא רוצה ללמוד את המקור לבדיקת חמץ דווקא על
ידי נר היא מביאה את הפסוק הזה. החסידות נתנו חשיבות לבדיקת חמץ כחלק מהבדיקה
שהאדם עושה לנשמתו, לגלות את אור הנשמה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד ב
-
לאור הנר וכו'. מנא הני מילי? אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה
מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר. מציאה ממציאה
-
כתיב
הכא
שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה
וימצא. ומציאה מחיפוש דידיה, וחיפוש מנרות
-
דכתיב בעת ההיא אחפש את
ירושלים בנרות, ונרות מנר, דכתיב נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חפש כל חדרי בטן.

170
-ֶ֑
אֶּּֽזְכְרִּ֥ה נְגינתָּ֗י בַָ֫לִּ֥יְל ה עם־לְבבִּ֥י אש
יחה וַיְחַפִֵּ֥ש רּוחּֽי: משלי פרק כ פסוק כז
-
נֵַ֣ר יְַ֭קוק נׁשְמַַ֣ת אדֶ֑ם חְ֝פֵָּ֗ש כל־חַדְרֵי־בּֽטֶּן:
הרב משתמש בפסוקים אלו להוכיח לנו שכדי שהאדם יצליח עליו לעמול
ולחפש את הנשמה הקיימת בקרבו. כדי להכיר את הנשמה, האדם צריך
לחפש.
ומחשבתן של
ישראל, הקודמת לכל,
תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה-דברי הרב שנשמת ישראל קדמה לכל המציאות
מקורם הוא במדרש רבה.
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה א סימן ד
-
ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, מחשבתן של
ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך
שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא
היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר טלו מילנין
וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין, בן אין לו והוא אומר טלו מילנין
וקלמין זו לבני, חזרו ואמרו המלך אסטרולוגוס גדול הוא, אלולי
שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה או
מר טלו מילנין
וקלמין לבני, כך אילולי שצפה הקדוש ברוך הוא שאחר כ"ו דורות
ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני
ישראל, דבר אל בני ישראל ...
לפי מדרש זה מבואר שמעלתם של ישראל יצרה את התורה. היינו התורה
התחילה רק לאחר ההכרה שישנו עם סגולה, היינו יש החלטה ליצור את
עם ישראל. ממילא גילוי התורה מתחיל לאחר הגילוי של עם ישראל.
ממילא מסביר הרב כיון שמחשבת ישראל קדמה לתורה, על ידי גילוי
הפנימי של הנשמה האדם יוכל להכיר את אתיות התורה. היינו כביכול על
ידי נשמתו של היהודי התורה מתגלה.
הן עם
כלביא יקום וכ
ארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם
עמי,
והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם-
הרב מביא כאן רצף של פסוקים המתארים את תקומתם של ישראל. אותה
תקומה המחזירה את ישראל להיות השורש של התורה, הגדולה של ישראל
בה הם חוזרים לחיים שלהם.
חלק זה של הפסקה לקוח מכמה פסוקים, הפסוקהראשון לקוח מנבואתו
של בלעם.
במדבר פרק כג

171
-
(כד) הֶּן־עם ֙ כְלבַ֣יא יקִּ֔ום וְכַאֲרָ֖י יתְנַשֶ֑א ל֤א יׁשְכַב ֙ עַד־יַ֣אכַל טִֶּ֔רֶּף וְדַם־
חֲל לָ֖ים יׁשְתֶּּֽה:
הפסוקים הנוספים לקוחים מנבואת חזון העצמות של יחזקאל, החזון
המבטא את תחייתם של ישראל.
יחזקאל פרק לז
-
(יא) וַיאמֶּר ֘ אֵלַי ֒ בֶּן־אדָּ֕ם ה עֲצמַ֣ות האִֵ֔לֶּה כל־בִֵּ֥ית ישְראֵָ֖ל הֵֶ֑מה הנֵַ֣ה
אמְרָּ֗ים יב ְׁשִּ֧ו עַצְמותֵ֛ינ ּו וְאבְדִּ֥ה תקְותֵָ֖נ ּו נגְזִַַּ֥֥רְנ ּו לּֽנּו:
(יב) לכֵן ֩ הנבֵָּ֨א
וְאמַרְת ֵּ֜ אֲלֵיהֶָּּ֗ם כּֽה־אמַר ֘ אֲדנַ֣י יְקוק ֒ הנֵה ֩ אֲנָּ֨י פתֵֵּ֜ח ַ אֶּת־
קבְרּֽותֵיכֶָּּ֗ם וְהַעֲלֵיתִּ֥י אֶּתְכֶּ֛ם מקבְרותֵיכֶָּ֖ם עַמֶ֑י וְהֵבֵאתִּ֥י אֶּתְכֶָּ֖ם אֶּל־
אַדְמִַּ֥ת ישְראֵּֽל: ס
(יג) וּֽידַעְתֶָּ֖ם כּֽי־אֲנַ֣י יְקוֶ֑ק
בְפתְחַ֣י אֶּת־קבְרּֽותֵיכֶָּּ֗ם ּובְהַעֲלותִּ֥י אֶּתְכֶּ֛ם מקבְרותֵיכֶָּ֖ם עַמּֽי:
(יד) וְנתַתָּ֨י רּוח֤י בכֶּם ֙ וחְייתִֶּ֔ם וְהנַחְתִּ֥י אֶּתְכֶָּ֖ם עַל־אַדְמַתְכֶֶּ֑ם וידַעְתֶָּ֞ם כי־
אֲנִ֧י יְקו֛ק דבִַּ֥רְתי וְעשָ֖יתי נְאֻּם־יְקוּֽק: פ
שורש תקומתם של ישראל תלוי בהחזרת החיות של הנשמה. על ידי נתינת
הרוח עם ישראל חוזר וחי.
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם-דברי הרב
מתבססים על מדרש רבה.
שמות רבה (וילנא) פרשת ויקהל פרשה מח סימן ד
-
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה היתה רוחי נותנת בכם
ח
כמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז) ונתתי
רוחי בכם וחייתם.
הרב מסבירשמדרש זה מתאר את השינוישיתרחש בתחיית עם ישראל.
השינוי יהיה בזה שעצם האלוקות תחייה בנו.
בזמן הזה כשעדיין לא הגיעו הגאולה, ישנם חיים ומטרת התורה להדריך
את החיים. אבל לעתידלבוא יהיו רק חיים. אנחנו נגלה כיצד התורה עצמה
היא החיים. התורה עצמה בונה את החיים ולא רק מדריכה את החיים
מבחינה חיצונית.
נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה,
ובמצאה את עצמיותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה-כיון שמבחינה
אמיתית שורש התורה הוא עם ישראל. ממילא ברגע שנחזור למקריות שלנו

172
נגלה כיצד עצם החיים שלנו מגלה את אותיות התורה. כעת נראה כאילו
התורה קודמת לישראל, אבלבתחייההמלאה תתברר האמת האלוקית
שהמציאות היא הפוכה. בשלב הזה האדםייגשלתורה ומיד יראה את
התנוצצות אור התורה הפרטי המאיר אליו.
וכך כותב הרב בשמונה קבצים79.
קובץ ח' פסקה קנז.
-
משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא
כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד
הפנימיות, הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה,
והתורה בשביל ישראל נבראה, על כן וגבה מאד
נאמר במשיח, גם
ממשה, ומכל מקום מצד התגלות התורה, הוא רק קרוב למעלת
משה...
בפסקה זאת הרב מסביר את מעלתו של המשיח. משה רבינו כולל את
נשמות ישראל מצד מעלת התורה. אבל למשיח יש דרגה יותר גבוהה הוא
כולל את כלל ישראל לא מצד התורה אלא מצד עצמות נשמות ישראל. דברי
הרב מתאימים למה שהוא כתב בפסקה שלנו שמעלת המשיח והגאולה
שיתגלה כיצד מעלתם של ישראל עומדת למעלה ממעלת התורה. מה
שנאמר ישראל קדמו לעולם, זה יתגלה בצורה משמעותית בעתיד לבוא.בתפארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש
אשר
פי ה' יקבנו-זיו החיים אלו החייםבצורתם המתוקנת. הצורה בה
שורש החיים, היינו הנשמה מאירים באדם. בשלב הזה האדם יכול לגלות
אתהשםשלו. ועל ידי זה יקרא לו שם עולם.הסיבה ששמו ייהפךלהיות
שם עולם כיון שגילוי השם המקורי של האדם הוא ההכרה שנשמתו קדמה
לבריאת העולם. לכן הכרת שמו נחשבת שם עולם.
וזה לשון הפסוק בספר ישעיהו.
ישעיהו פרק נו
-ָּ֖ו(ד) כי־כַ֣ה׀ אמַַ֣ר יְקוָּ֗ק לַסּֽריסים ֙ אֲׁשֶּ֤ר יׁשְמְר ּו֙ אֶּת־ׁשַבְתותִַ֔י ּובּֽחֲר
בַאֲׁשֶַּ֣ר ח פֶ֑צְתי ּומַחֲזיקָ֖ים בבְריתּֽי:
(ה) וְנתַתָּ֨י להֵֶּּ֜ם בְבֵית֤י ּובְחּֽומתַי ֙ י ַ֣ד וׁשִֵ֔ם טָ֖וב מבנַ֣ים ּומבנֶ֑ות֙ שֵֵׁ֤ם עֹולם
אֶּתֶּן־לִ֔ו אֲׁשֶָּ֖ר לִּ֥א יכרֵּֽת: ס
79עיקר עניינה של אותה פיסקה להסביר את היחס ביןמשה למשיח. אבל תחילת הפסקה הרב מדגיש הדגשה דומה לדבריו כאן.

173
ישעיהו פרק סב
-ְך֙(ב) וְרא ּ֤ו גוים ֙ צדְק ְִֵ֔ך וְכל־מְלכָ֖ים כְבוד ְֵֶ֑ך וְק֤רא לִּשִֵ֣ם חדָ֔ש אֲשֶׁ֛ר פיִּֽנּו
יְׁקֹו ָּ֖ק יִּקֳּב:
מזוהר צפיית ישועת הכלל יאיר אור הפרט, שאין בו
אלא מה
שבכלל-התיקון שיתרחש לכלל האומה יופיע וישפיע גם על כל פרט ופרט
מעם ישראל. כל פרט יגלה את שמו הפרטי הקיים באותיות התורה. לכל
פרט תהייה ישועה פרטית. והסיבהלכךמשום שהפרט הוא עצמו נמצא
בתוך הכלל ממילא אם הכלל כולו הגיע לחיות והכרת עצמו,גם הפרט
הנמצאכחלק בתוךכללימצא את עצמו80.
והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם
קדוש יאמר לו, כל הכתוב
לחיים בירושלם-הרב מסיים בפסוק המבטא את גילוי החיים שיתגלה
על ידי שארית ישראל שתהייה בגאולה. אותה שארית עליה נאמר לחיים
בירושלים.
ישעיהו פרק ד
-
(ב) בַיַ֣ום הַהָּּ֗וא יּֽהְיֶּה ֙ צֶַּ֣מַח יְקוִ֔ק
לצְבָ֖י ּולְכבֶ֑וד ּופְר֤י הא֙רֶּץ ֙ לְגאַ֣ון ּולְתפְאִֶּ֔רֶּת ל פְלֵיטַָ֖ת ישְראֵּֽל:
(ג) וְהיַ֣ה׀ הַנׁשְאַ֣ר בְציָּ֗ון וְהַנותר ֙ בירַּ֣וׁש לַ ִ֔ם קדָ֖ו ׁש יֵאַ֣מֶּר לֶ֑ו כל־הַכתִּּ֥וב
לַחַיָ֖ים בירּוׁש לִָּֽֽם:
80ביג' מידות שהתורה נדרשת בהם הכלל השביעי-כלל ופרט–'אין בכלל אלא מה שבפרט'.

174
פסקה צו. השם העצמי וההתחדשות81
(עמוד קלט')העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו.
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי
העצמי של היחיד,
כל
מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה , כל איום האחריות,
כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך
מפולשה, עד שאובד הוא
את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח,
ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי
ערלת אזן כבירה,
שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה,
החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו,
הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם,
ויתיצבו כמו לבוש.
רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך,
חיזוק לבן של רשעים
ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד,
המיית הרחמים
העליונים מעל כל גבול.
אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה,
איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפני
ם חדשות,
אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום,
וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ,
ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן
למדו תורה בבני ברק.
נושא הפסקה-סיבות למה האדםלאמוצאאת בניינו הרוחני האישי.
ביאור הפסקה-
העולם
הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו-הרב בפסקה זאת
ממשיך לבאר את החשיבות שכל אדם ימצא את מקומו המיוחד בתוך
עבודת ה'. לכל אדם יש בחינה אישית אינדיבידואלית שאותו עליו למצוא
ולפתח. האדם צריך להבין שלכל אחד יש עולם שונה משל חברו. כל אחד
ישלו הבנה שהוא שונה מחברו לכן תפקידו שונה.
81מקור הפסקה קובץ ז' פסקה קפב'.

175
עבודת ה' האישית היא לא דבר פרטי, היא עולם רוחני שלם. לכן הרב לא
מכנה את החיפוש הזה כנקודה קטנה אלא מסביר שזה עולם, היינו
מציאות שלמה. כמו כן לשון עולם זה בחינת העלם, היינו על האדם לערוך
חיפוש עד שהוא יגלה את העולם הרוחני הנמצא בתוך ההעלם.
מצאנו בחז"ל ביטויים שונים למיוחדות של כל פרט ופרט. וכך מובא בגמ'
ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א
-
תנו רבנן: הרואה אוכלוסי
ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין
דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה.
חז"ל מבטאים את העניין הזה גם בעבודת ה'.בגמ' במסכת מגילה (דף כז:)
ישנה רשימה גדולה של תנאים ואמוראים שכל אחד אומר על עצמו במה
הוא זכה להאריך ימים. אם כן רואים שכל תנא ואמורא היה לו בעבודת ה'
איזה מסלול ומצוה מיוחדת שהייתה מתאימה בבניין האישי והרוחני של
עצמו.
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי
העצמי של
היחי
ד-כאן הרב מסבירמה היחס בין מה שהאדם שומע ומקבל מבחוץ,
לבין הבניין האישי של עצמו. לכאורה אם המטרה שהאדם ימצא את
המסלול המיוחד שלו אם כן אין צורך לאדם להקשיב לעצות שהוא מבקל
מן הסביבה. אין צורך להסתכל וללמוד ממעשה של צדיקים.בכל זאת הרב
נותן מקום ומסביר שהאדם צריך להשתמש בתכונת ההקשבה. אלא
שהאדם צריך לדעת מה הצורך בהקשבה. מטרת ההקשבה וקבלת העצות
היא חייבת להיות כהכשר לקראת המטרה.המטרה היא הכרת האני
האישי, הבניין האישי.
שבילשהאדם יוכללהכיר יותר טובצריךלהקשיב לסביבה.על ידי הקשבה
נכונה האדם יוכל יותר להכיר את האישיות האישית שלו.אם כן ההקשבה
היא לא מטרה אלא רק הכשר לקראת הכרת האישיות של האדם.
ההקשבה היא מעין כלי עזרלקראת המטרה.
ההבנה כיצד ההקשבה יכולה לחזור ולפתח את כוחותיו של האדם. מובא
גם בדברי הרב בעין איה.
עין איה שבת פ"ו פסקה סג
-
-
אב"א אמר רשב"ל, שני ת"ח המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה
שומע לקולם, שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך
השעיני" ואם אין עושין כן גורמ
ים לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ברח דודי.

176
ההופעה האלוקית בהנהגת העולם, מתגלה היא על ידי ההקשבה לכל
מהלכי הדעות, באופן שאע"פ שכל אדם יש לו מהלך דעת שלו, שאי
אפשר לפעמים שישנה אותו, מכל מקום הוא צריך להקשיב גם כן
מהלך דעת חברו, וידע שגם הוא יש לדבריו מקום. בז
ה תפעל דעת
חבירו על דעתו לבסם אותה, כפי אותה המדה שהוכנו הדעות לפעול
כל אחת על חברתה... ואז בין שהוא מקבל אותה, בין שהוא דוחה
אותה, פועלת היא את פעולתה על ההגיון המיוחד של כל אחד ...
לפי דברי הרב בעין איה רואים את היסוד המופיע כאן, האדם המקשיב
לחברו יוכללשכלל את עולמו הרוחני הפרטי. על ידי הקשבה נכונה, למרות
שהיא תדחה את דעתו של חברו, בסופו של דבר גם על ידי הדחיה האדם
משכלל את עולמו האישי.
כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי-כאן הרב מוסיף חידוש
יותר גדול, לכל אחד יש מרכז אחר של תורה. לכל אחד יש מרכז רוחני סביב
אותו מרכז הוא בונה את כלל התורה שלו. מציאת התחום הרוחני
המתאים לאדם מצאנו גם בחז"ל. ונראה שדברי הרב מתבססים בעיקר על
הגמ' במסכת עבודה זרה, וכך כותבת הגמ'.
תלמוד בבלי
מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
-
אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי
אם בתורת ה' חפצו. ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש
ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו
יהגה יומם ולילה.
על פי גמרא זאת מתבאר שישנםשנישלבים. בתחילה האדם צריך לחפש
מה החפץ האמיתי שלו בתורה. היכן הוא נוטה, התוצאה של לימוד כזה
שפתאום התורה תקרא על שמו. היינו האדם ימצא את השם המיוחד
השייך אליו. עד כדי כך שכביכול הקב"ה יקרא את התורה על שמו של
האדם.
ביטוי נוסף לחשיבות שהאדם ימצא את הלימוד המתאים לנשמתו מצאנו
בדברי הרב באורות התורה וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ט' פסקה ו.
-
ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם
והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי
שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו
להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את
כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, מנהג כפי
מרגיש והוא המורגל,
בנפשו
ניגו
ד
הענינים לאלה

177
שהוא
עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע
כשרונו
העצמי...
בפסקה זאת הרב מסביר את הסכנה שהאדם לא מחפש את הלימוד
המתאים לאישיותו. אם האדם לא יחפש מה תכונת נפשו הוא ירגיש ניגוד.
מתוך אותו ניגוד האדם יכול לצאת לתרבות רעה.
זהו כ
ל כובד הדין, כל עומק השאלה , כל איום האחריות,
כל חיבוט
הקבר-כיון שתפקידו של האדם למצוא אתייעודוהפרטי ממילא דווקא
על זה ידונו את האדם. את האדם לא ישאלו למה הוא לא הגיע לדרגה של
חבר שלו, אלא עיקר עומק הדין והשאלה לאחר מאה עשרים שנה למה לא
היית מה שאתה היית אמור להיות.
זה האיום והצער הגדול של האדם לאחר פטירתו כשהוא יגלה שהוא שכח
את שמו, שהוא יגלה שהוא לא יודע מה התפקיד המיוחד שהוא היה צריך
לעשות בעולם.82
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא
את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח,
ולא ידע-ישנם
אנשים שאוהבים לשמוע דעות מאחרים. כמו אדם שמקבל עצות מהמון
אנשים. מקבל הרבה מידע מכווניםשונים, אבל מרוב מידע הוא לא מסוגל
להתבונן אל עצמו פנימה. הוא לא מסוגל לבחון מה מתאים לנשמה שלו.
הרב מכנה אדם כזה בעל הקשבה מפולשה. באופן המתוקן מטרת ההקשבה
שהיא לא תעבור סתם אצל האדם. מטרת ההקשבה הנכונהשהדברים
יכנסו אל האדםוישפיעו עליו. הקשבה שהיא יוצרתחור בלי סיום לחור,
כשנוצר נקב מפולש יש כאן חסרון. נקב מפולש מרמז על אדם שמקבל את
הקשבה נכונה היא הקשבה הדברים אבל לא בוחן מה מתאים לנפשו.
שהאדם מקשיב הדברים נכנסים ונתקעים באישיות של האדם. היינו
האדם בוחן את הדבריםמה מתאים לאישיות שלו.הוא לא מעביר את
82הרב באורות הקודש חלק ב' מסביר בכוון נוסף את החשיבות להקשיב לסביבה, וכך כותב
הרב.
או
רות הקודש ח"ב הקודש הכללי פסקה כא' (עמ' שיד')
-
... מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל
לבבו, אינו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה
בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם
מ
י שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניניים שהוא בונה בעמלו
הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה ...

178
הדברים שקיבל סתם דרכו אלא האדם כשמקשיב לשמועות הוא בוחן את
הדברים שבאו מבחוץ, הוא בוחן אותם דרך נפשו הפנימית.
כאן מדובר כאדם שלא מצליח לעשות בדיקה מה מתאים לו, הוא שומע
ומעביר הכל דרכו בלי יכולת של הבחנה אישית. אדם כזה הוא נראה אדם
כללי, אבל בפועל מרוב כלליות הוא מאבד את האישיות הפרטית שלו,
האדם הזה יכול לצטט הרבה דברים מאנשים אחרים, אבל הוא לא מצליח
לצטט להבין את עצמו.
אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי
ערלת אזן כבירה,
שמונעתו מכל הקשבה-הדרך לתקן את האדם הזה נעשה על ידי
שהאדם יצטרך להתנתק מכלההקשבות המבלבלות אותו. ברגע בו האדם
מתבודד פתאום האדם מתחיל להקשיב לעצמו.
בדור שלנו הרבה אנשים לא מסוגלים לשבת עם עצמם בשקט. כשדורשים
מהאדם להשתיק את הרעשים שמסביבו האדם מתחיל להרגיש לא נעים,
כיון שהוא מתחיל להרגיש את הנשמה האישית שלו. רוב האנשים אוהבים
להעסיק את עצמם בדברים חיצוניים אליהם, העיקר לא להיות לבד, לא
להקשיב לנשמה האישית שלהם. הדור שלנו מלא ידע, ברוב נתונים וידע
שאנחנו כל הזמן מקבלים אנו מאבדים את האישיות שלנו83.
83ישנו סיפור מפורסם בסיפורי מעשיות של ר' נחמן וזה תוכן הסיפור-
-
מַעֲשֶּה מֵא י ׁש אדון אֶּחד
,
ׁשֶּנסַע עם בַעַל עֲג לה לְבֶּערְלין ּוׁשְאר עֲירות הַּגְדולות.ְַך
וְהל
האדון לַעֲשות צְרכיו
וְנׁשְאַר בַעַל העֲג לה ׁשֶּׁשְמו היה איוַואן עם העֲג לה בְאֶּמְצַע הַשּוק
.ּגַׁש
וְנ.
אֵליו אי ׁש אֶּחד וְׁש אֲלו מַדּוע ַ עומֵד הּוא בְאֶּמְצַע הרְחוב
וְׁש אֲלו הא י ׁש חַי ל מי אַתה בְגֶּרְמַנ ית, וֶּוער דא
וְהּוא חׁשַב ׁשֶּשואֲלו אֶּת ׁשְמו
.
וְאמַר לו
איוַואן
וְהכה אותו האי ׁש חַי ל כי לא הֵבין אֶּת שְפַת
העֶּגְלון
.
וְצ עַק לו ׁשּוב וֶּוער דא
.
וְהּוא ענה
לו ׁשּוב איוַואן
.
וְהכה אותו ׁשּוב
.
וְצ עַק וֶּוער דא
עַד ׁשֶּלקְחו עם העֲג לה לְאֵיזֶּה רְחוב מן הַצַד
.
כְׁשֶּבא האדון אַחַר עֲש יַת צְרכיו
.
ח פְשו עַד
ׁשֶּמצְאו וְאמַר לו א
יוַואן הֵיכן היית
.
ענה לו בְלַח ַׁש ּובְפַחַד
.
אַל תאמַר כַאן איוַואן אֶּלא
וֶּוער דא
.
כ י חׁשַב כֵיו ן ׁשֶּהאי ׁש חַי ל הכה אותו עַל אומְרו "איוַואן
" אַחַר כ ְַך כְׁשֶּיצְא ּו מֵהעיר אמַר לו העֶּגְלון
.
עַתה ׁשּוב אַתה יכו
ל לקְרוא אותי איוַואן וְס יֵם רַבֵנ ּו זַ"ל, כְׁשֶּנמְצא האדם אֶּצְלי הּוא בבְחינַת "מי הּוא
".
אּולם כְׁשֶּיוצֵא ממֶּנ י
ׁשּוב הּוא כְאותו איוַואן הַמְגּוׁש ם
נראה שסיפור זה מדגיש בכוון נוסף את החשיבות של האדם להכיר את שמו ואת תפקידו, להבין שהשם איוואן נושא משהו במהות, זה לא משהו חיצוני.

179
ואחרי ההירוס הגדול הזה,
החרשות, שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו-הצורך להתנתקוהצורך להתבודד, לא להקשיב לסביבה זה
מעין איבוד כללי. כשהאדם הולך ומתנתק מכח ההקשבה זה דבר הנחשב
כהירוס. האדם מטבעו הוא חברתי, והנה כאן דורשים ממנו לאבד כח
משמעותי ממנו, כח מיוחד של ההקשבה. הרב מדגיש כמה כח ההקשבה
הוא חשוב על פי הגמ' שאומרת אם אדם חרש אתחברו משלם דמי כולו84.
הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם,
ויתיצבו כמו
לבוש-על ידי שהאדם עובר תהליך של חרשות, הוא כביכול עובר בריאה
חדשה. התחדשות אישית. בשלב הזה של אותה התחדשות הוא מסוגל
לחזור לכוחות החיים ולגלות מה האישיות החדשה הקיימת בו.
דברי הרב מבוססים על פסוק בספר איוב.
איוב פרק לח פסוק יד
-
תַ֭תְהַפ ְֵך כְחַ֣מֶּר חותֶ֑ם וְְ֝יּֽתְיַצְב ָּּ֗ו כְמַ֣ו לְבּּֽוׁש:
רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך,
חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם-הרב מתייחס כאן לשאלה אמוניתבהנהגתו
של הקב"ה בעולם. השאלה עוסקת בשלב בו הקב"ה סגר בפני פרעה את
האפשרות לחזור בתשובה השלב בו הקב"ה הכביד את ליבו, לכאורה השלב
הזה הוא סותר את ההנהגה הרגילה של הבחירה החופשית. השלב הזה נוגד
את ההנהגה האלוקית, כביכול שלב זה הוא נחשב כמו שלב של הפרו
תורתך, הוא לא מתאים לתהליך הרגיל. לכן ביטול זה נחשב מתאים לדברי
הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך85.
דברי הרב תואמים לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בברכות פרק ט' וכך
כותב הרמב"ם.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק ט משנה ז
84
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פה עמוד ב
-
חירשו
-
נותן לו דמי כולו.
85
תהלים פרק קיט פסוק קכו
-
עֵַ֭ת לַעֲשַ֣ות לַיקוֶ֑ק הְֵ֝פֵָּ֗ר ּו תורתֶּּֽך:

180
-
אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא ומבארו ואומר עת לעשות לה' הפרו
תורתיך, יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם
שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים, וענין זה
ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר
והעונש. ואל תבקש ממני בענין שא
נחנו עכשיו בו זולתי ביאור
הדברים בלבד, כלומר ביאור פשטי הדברים, לפי שיש סתירות הרבה
במקראות בענין זה, וכן במאמרי חכמים. אבל העיקר הוא שהקב"ה
גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על
עצמו שהכל בצדק כי כל דרכיו משפט וכו'. ונקודת הצדק בזה אין
כ
ח באדם להשיגה, כמו שאין בכח השכל האנושי להשיג הקיף
ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו יתעלה שאין בכח תבונתנו להשיג
חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו כי כאשר גבהו
שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם.
דברי הרמב"ם מבוססים על השאלה כיצד הקב"ה מעניש את הרשעים על
דברים שהם כביכול מוכרחים לעשות, שאלה זאת עסק הרמב"ם גם
בהקדמתו לפרקי אבות בשמונה פרקים.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח
-
אבל אומרו: +שמות יד, ד+ "וחזקתי את לב פרעה", ואחר כן ענשו
והמיתו
-
הנה יש בו מקום דיבור, ויושג ממנו עיקר גדול. והתבונן
בדברי בזה
הענין, ושים לבך אליהם, וערוך אותם אל דברי כל מי
שדיבר בו, ובחר לך היותר טוב... הרי שאין הענין כן, אלא שפרעה
וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר
היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: +שמות א, ט+
"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישרא
ל וכו' הבה נתחכמה לו". וזה
המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח.
והיה עונש ה' להם על כך
-
למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן
העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. ומניעתם מן התשובה היא
שלא ישלחום. וכבר באר לו ה' זה, והודיעו שאילו רצה להוציאם
בלב
ד-
כבר היה מאבדו הוא וסיעתו והיו יוצאים, ואמנם רצה עם
הוצאתם לעונשם על עושקם הקודם, כמו שאמר בתחלת הדבר:
+בראשית טו, יד+ "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ואי אפשר
לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם.
והוא אומרו: +שמות ט, טו
-
טז+ "כי
עתה שלחתי את ידי וכו' ואולם בעבור זאת" וכו'.
אם כן רואים לפי הרמב"ם שמניעת הבחירה שהקב"ה מנע מפרעה תלויה
בהחלטה אלוקית לבטל את הנקודה החשובה של הבריאה והיא נקודת

181
הבחירה. ביטול זה הוא לצורך העונש שמגיע לפרעה, אומנם ביטול זה
נקרא מעין זמן בו צריך להפר תורתך.
זהו עומק החסד,
המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול-הרב
מסביר שדווקא הביטול של הבחירה הוא מגלה את החסד האלוקי. מטרת
הבריאה היא לגלות את חסד ה' על העולם, החסד יופיע על ידי הבחירה של
האדם. אבל לפעמים יש צורך לבטל את הבחירה בשביל לגלות חסד יותר
עמוק. כשאין ברירה צריך לגלות חסד השייך אל הרחמים הגדולים86.
אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה,
איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות-כמו שביטול הבחירה
הוא רק במקרה הצורך בשביל עונש, כך גם ביטול הכרת האישיות הפרטית
של האדם. כשאדם מגיע לשלב בו הוא לא מצליח לגלות מה האישיות שלו.
ביטול הבחירה מבטא מציאות שאיננה אידיאלית. גם כאן ברגע שהבריאה
צריכה להתגלגל בצורה בה האדם לא יכול להכיר את האישיות שלו, זה
יוצר צער גדול בעולם. זה לא מתאים לתוכנית האלוקית.
הרב משתמש כאן בלשון של 'צער גלגול יצירה זה' נראה שהרב מרמז על
עונש של האדם להתגלגל בדברים שאינם מתאימים לנשמתו. ישנו עונש בו
מלבישים את נשמתו של האדם לא עלינו בנבראים נמוכים מן האדם. אותה
הלבשה היא נקראת גלגול, הגלגול הזה הוא לא מתאים לאישיותו של
האדם. גלגול זה לא מתאים לתהליך בריאת העולם. לכן תהליך זה מלא
בצערגדול, תהליך זה לא מתאים למהלך הכללי של התוכנית האלוקית בא
נברא העולם.
אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום-הרב מוסיף אפילו
המצב של הרשעים שהם צריכים להיות אפר לצדיקים זה שלב שאינו
מתאים לתוכנית האלוקית. התוכנית האלוקית שלא יהיה מצב בו האדם
יאבד את האישיות שלו, אפילו כלפי הצדיקים.
דברי הרב מבוססים על המדרש בסדר עולם רבה שהמדרש מתאם את
עונשם של הרשעים.
סדר עולם רבה (ליינר) פרק ג
-
... לאחר י"ב חדש פושעי ישראל שעברו על התורה ועל המצות נפשן
כלה וגופן כלה והן נעשין אפר וגיהנם פולטתן והרוח מפזרתן תחת
כפות רגלי הצדיקים, שנאמר ועסותם רשעים וגו' (מלאכי ג כא) ...
86ספירת החסד היא נתינה בלי גבול, אבל רחמים זה שילוב של חסד ודין, לכן הרב מסביר
שבפועל יש כאן גילוי של חסד המשולב ברחמים, כיון שביטול הבחירה גורם עונש לרשעים.

182
וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן-מטרת הביטול של
הרשעים הוא בשביל לחדש את העולם מחדש. להחזיר לאדם את האישיות
שלו. זה הוא צער זמני בשביל להחזיר את העולם לצורתו המקורית. תהליך
ההפיכה להפך הוא מעין תהליך של זיכוך בשביל חידוש העולם.
אפס המץ,
ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור-דברי הרב לקוחים
מפסוקים בספר ישעיה, הפסוקים מתארים את הביטול, ומתוך אותו
ביטול חזרה לתחיה מחודשת.
ישעיהו פרק טז פסוק ד
-
יגּ֤ור ּו ב ְך֙ נדחִַ֔י מוא֛ב הֱוי־סִֵּ֥תֶּר לָ֖מו מפְנֵַ֣י ׁשודֵֶ֑ד כּֽי־א פֵ֤ס הַמֵץ ֙ כַ֣ל ה ׁש ִ֔ד
תִַּ֥מ ּו רמֵָ֖ס מן־האּֽרֶּץ:
ישעיהו פרק יט
פסוק כה
-
אֲׁשִֶּ֧ר בֵרֲכ֛ו יְקוִּ֥ק צְבאָ֖ו
ת לֵאמֶ֑ר בר ָּּ֨וְך עַמֵּ֜י מצְרַָּ֗ים ּומַעֲשֵ֤ה ידַי ֙ אַשִּ֔ור וְנַחֲלתָ֖י ישְראֵּֽל:
על פי פסוקים אלו מתבאר ששינוי המציאות הטבעית יגרום לעם ישראל
לחזור להיות נחלתו של הקב"ה.
מבני בניו של המן
למדו תורה בבני ברק-תהליך הזיכוך הזה יכול
להוביל שאפילוזרעו של עמלק, זרע שתפקידו להתבטל מן העולם יכול
להגיע לידי תיקון. התיקון יעשה על ידי שהם יקבלו צורה חדשה.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
-
... נבוזראדן גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ...

183
פסקה צז. בקשת האני העצמי87
(עמוד קמ'-קמא')
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי ,
של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך
הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך
הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה
הטהורה של זיו מעלה, שהיא
אבותינו, עם חטאנו בקרבו, מתלהבת
הראשון, האדם חטא שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש,
ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך,
מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו,
בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר,
את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ,
הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה,
הלכה אחרי מגמות ותכ
ליתות,
לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,
נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת
חלקה, חלמה על דבר
הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם
וצולל באבדן האני של כל אחד,
של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלו
מדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה
גם
הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים
בחומץ,
מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם,
והאני הולך ומשתכח , וכיון שאין אני, אין הוא,
וקל וחומר
שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, אינ
נו מבחוץ לנו,
רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש,
אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש
ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני
ה' אלהיכם, המוציא אתכם
מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
נושא הפסקה-בקשת העצמיות,והדרישה מן המחנכים לעזור ללחניך
לגלות את עצמיותו.
87מקור הפסקה קובץ ג' פסקה כד'.

184
ביאור הפסקה-
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי ,
של היחיד ושל הציבו
ר-
הרב פותח את הפסקה בדברי הפסוק בספר יחזקאל.
יחזקאל פרק א פסוק א
-
וַיְהַ֣י׀ בׁשְֹלׁש ַ֣ים
ׁש נָּ֗ה בּֽרְביעי ֙ בַחֲמשַ֣ה לַחִ֔ד ֶּׁש וַאֲנִּ֥י בְתּֽוְך־הַּגולָ֖ה עַל־נְהַר־
כְבֶ֑ר נ פְתְח ּו֙ הַשמִַ֔ים ואֶּרְאֶָּ֖ה מַרְאִּ֥ות אֱֹלהּֽים:
פשט הפסוק יחזקאל מתאר את המקום בו הוא נמצא. אבל הרב מעמיק
ומסביר מה המשמעות של גלות. משמעות הגלות היא מציאות בה האדם
הפרטי, או האומה בכללה איננה מכירה את האישיות האישית שלה.
מציאות בה האדם לא מכיר מי הוא ומה תפקידו. זאת מציאות בה אין
יכולת לאדם להכיר את האני הפנימי האישי שלו. את זה מתאר יחזקאל
כשהוא מדגיש את המילה 'ואניעל נהר כבר'.
איבוד האישיות יכולה להיותכלפי האדם הפרטי כמו שראינו בפסקאות
קודמות. אבל זה יכול להיות גם כלפי כלל האומה, אומה שבכללה לא
מחפשת מה התפקיד האישי שלה, אומה שהיא מנסה לחקות אומות
אחרות. זאת אומה הנמצאת בגלות.
מהותה של גלות היא מציאות בה העם לא נמצא במקומו הטבעי, אבל זה
רק בבחינה המעשית המקומית, אבל מבחינה רוחנית גלות יוצרת ונוצרת
ממציאות שהאומה בדרכה הפנימית איבדה את מקומה.
אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך
הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה-כדי שהאדם יגלה את האישיות הפרטית שלו, את
ה'אני' שלו. הוא צריך קדושה של הנשמה, טהרה לזכך את המציאות שהוא
נפגש איתה. בשביל פעולת הבירור נצרך גבורה. מהותה של הגבורה היא
בירור המציאות לא לקבל כל דבר הנמצא בחוץ.
הספוגה מהאורה
הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו-
כדי להגיע לאותה גבורה צריך האדם להכיר שבשורש נשמתו יש מציאות
רוחנית עליונה. אותה מציאות צריכה להתעורר בקרבו של האדם, אם
האדם יעורר את שורש נשמתו וילהיב את נשמתו הוא יצליח לגלות את
ה'אני' האישי שלו.
חטאנו עם אבותינו-בחלק זה של הפסקההרבעובר על חטאים שונים
הקיימים באנושות. הרבמסביר ששורש החטאים היה איבוד ה'אני' האישי
של האדם. לכן חטא איבוד האני התחיל כבר אצל אבותינו.

185
של לדעתו שפנה לעצמיותו, שנתנכר הראשון, האדם חטא
נחש,
ואבד את עצמו-אדם הראשון עיקר נפילתו הייתה כשהוא הקשיב
והשתכנע מהנחש. הוא לא עשה מה שהוא שמע מהאלוקים, הוא לא
הקשיב לנשמה שלו, הוא הלך להקשיב לעצות שהם חוץ ממנו. בעקבות
ההקשבה הזאת האדם הראשון נפל.אדם הראשון השתכנע מההטעיה
והדעות שהנחש הכניס לתוך נפשו של אדם הראשון.
לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך,
מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו-הרב מסביר ששאלת הקב"ה
כלפי אדם הראשון איכה, היא לא סתם שאלה, זאת שאלה המבטאת את
שורש חטאו של אדם הראשון. עצם זה שהאדם לא מצליח לענות תשובה
טובה לשאלת הקב"ה זה מוכיח שהוא אבד את האישיות שלו.
נצטט קצת מן הפסוקים כדי להבין יותר.
בראשית פרק ג
-ִּ֥
(ט) וַיקְר֛א יְקו
ק אֱֹלהָ֖ים אֶּל־הּֽאדֶ֑ם וַיִּ֥אמֶּר לָ֖ו אַיֶּּֽכה:
(י) וַיָּ֕אמֶּר אֶּת־קלְך ִּ֥ ׁש מַָ֖עְת י בַּג ֶַ֑֥ן ואיר֛א כּֽי־עֵירִּ֥ם אנָ֖כי ואֵחבֵּֽא:
(יא) וַיָּ֕אמֶּר מַ֚י הּג ַ֣יד לְך ִ֔ כִּ֥י עֵירָ֖ם אֶ֑תה הֲמן־ה עֵָּ֗ץ אֲׁשִֶּ֧ר צּו ית֛יך לְבלְתִּ֥י אֲכ
ל־ממֶָּ֖נ ּו אכּֽלְת:
(יב) וַיָ֖אמֶּר הּֽאדֶ֑ם הּֽאשה ֙ אֲׁשֶַּ֣ר נתַַ֣תה עמדִ֔י ה֛וא נּֽתְנה־לִּ֥י מן־ה עֵָ֖ץ
ואכֵּֽל:ִּׁ֥ש
(יג) וַיָּ֨אמֶּר יְקוִ֧ק אֱֹלה֛ים לאשָ֖ה מַה־זַ֣את עשֶ֑ית וַת֙אמֶּר ֙ הּֽאשִ֔ה הַנח
השיאַָ֖ני ואכֵּֽל
:
במהלך פסוקים אלו, התשובות של אדם הראשון ושלחוה,הם תשובות
המבטאות את חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות על האישיות שלהם.
הם מאשימים את הזולת. הם מוכיחים ששורש החטא נובע מהריחוק
שלהם מן ה'אני' שלהם.
בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר-הרב
עוברכאן לחטא העגל, גם חטא העגל מהותו איבוד העצמיות הטבעית של
עם ישראל. לכן הפסוק מכנה את החטא הזה כזנות אחרי אלהים אחרים,
דברים החיצוניים לעם ישראל88.
88רש"י על הפסוק, 'אלה אלוהיך ישראל' מסביר כך-

186
כדי לתאר את החטא של עבודה זרה כריחוק מן ה'אני' של עם ישראל, הרב
משתמש בלשון הפסוק המתאר את הסיבות לנפילה שלעם ישראל לאחר
פטירתו של משה רבינו וכך כותב הפסוק.
דברים פרק לא פסוק טז
-
וַי֤אמֶּר יְקוק ֙ אֶּל־מׁשִֶּ֔ה הנְך ִּ֥ ׁש כֵָ֖ב עם־אֲבתֶֶּ֑יך וְקם ֩ ה עָּ֨ם הַזֵֶּּ֜ה וְזנַ֣ה׀
אַחֲרֵַ֣י׀ אֱֹלהֵַ֣י נֵּֽכַר־האָּ֗רֶּץ אֲׁשֶָּּ֨ר הּ֤וא בא־ׁש ֙מה ֙ בְקרְבִ֔ו וַעֲזבַָּ֕ני
וְהֵפֵר ֙ אֶּת־
בְריתִ֔י אֲׁשִֶּּ֥ר כרַָ֖תי אתּֽו:
ההשתחוויה לאל זר, הליכה אחרי אלהי נכר הארץ, מבטאת את האומה
העוזבת את העצמיות שלה.
את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב-הסיבה לגלות היא הליכה
לאחר העבודה זרה, אחרי אלוהים אחרים שאינם מתאימים לנשמת
ישראל. עם ישראל זנח את הטוב89היינו את הדרך המבטאת את האני
האמיתי של עצמיותו.
חטאה הארץ,
הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה-לאחר
שעסקנו בביאור חטאי אבותינו, כעתהרב עובר לדבר על חטאים שהגיעו
רש"י שמות פרק לב פסוק
ד -
אלה אלהיך
-
ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו
על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:
היינו הטעות והחטא נבע מאותם ערב רב שהצטרף לעם ישראל, הוא לא חלק מהותי מן
ה'אני' של עם ישראל.
ועוד כותב רש"י על הפסוק אשר ילכו לפנינו-
רש"י שמות פרק לב פסוק א
-
אשר ילכו לפנינו
-
אלהות הרבה איוו להם:
היינו עם ישראל חיפש הרבה דרכים נוספות, לא חיפש את הדרך המיוחדת לעצמו, עם
ישראל התחיל לקחת דברים חיצוניים אחרים.
89הושע פרק ח פסוק ג
ז נִַּ֥ח ישְראֵָ֖ל טֶ֑וב אויֵָ֖ב ירְדְּֽפו:

187
בשלב בריאת העולם, היינו חטאים שכביכול נמצאים בחלקים הדוממים
של המציאות, חטא הארץ90וחטא הלבנה.
כדי לבאר את חטא הארץ נביא את פסוקי המקרא ואת הפרשנות של רש"י.
בראשית פרק א
-
(יא) וַיַ֣אמֶּר אֱֹלהָּ֗ים
תַּֽדְׁשֵ֤א הא֙רֶּץ ֙ דֶָּּׁ֗שֶּא עֵַ֚שֶּב מַזְרַ֣יע ַ זִֶּ֔רַע עֵַ֣ץ פְרָ֞י ע֤שֶּה
פְרי ֙ לְמינִ֔ו אֲׁשִֶּּ֥ר זַרְעו־ בָ֖ו עַל־האֶ֑רֶּץ וַַּֽ֥יְהי־כֵּֽן:
(יב) וַתוצֵָּ֨א האֵּ֜רֶּץ דְֶּׁ֠שֶּא עֵַ֣שֶּב מַזְר֤יע ַ זֶּ֙רַע ֙ לְמינִֵ֔ה ּו וְעִֵ֧ץ עִּ֥שֶּה־פְר֛י אֲׁשִֶּּ֥ר זַרְע
ו־בָ֖ו לְמינֵֶ֑ה ּו וַיִַַּ֥֥רְא אֱֹלהָ֖ים כי־טּֽוב:
רש"י בראשית פרק א
-
עץ פרי
-
שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק
יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם
על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
רש"י מדייק בלשון הפסוק שיש פער בין מה שהארץ נצטוותה לעשות לבין
מה שבפועל היא עשתה. בצווי האלוקי הארץ הייתה צריכה לעשות עץ פרי,
ואילו בפועל נאמר בפסוקעץ עושה פרי, היינו בפועל במקום שהעץ עצמו
יהיה מעין פרי, העץ לא נהייה פרי אלא רק העץ משמש כהכנה לפרי. היינו
בפועל הארץ הדגישה את התוצאה, לא נתנה מקום לענפים91.
הרב מסביר שגם חטא זה שורשונובע מאיבוד העצמיות של הארץ. אדם
הרוצה רק את התוצאות לא מעריך את הדרך, זה מוכיח שהוא לא משתמש
בכח של ה'אני' שלו.
90כמובן אי אפשרלהבין את החטא הזה כפשוטו שהרי לארץ אין בחירה אמיתית. ובכל זאת
שייך לדבר על זה כחטא כללי, המבטא מגמה הקיימת בעולם.
91הרב באורות התשובה מבאר גם את התוצאה של חטא זה.
אורות התשובה פרק ו' פסקה ז.
-
כל פריו. כטעם הוא גם להיות העץ טעם היה ראוי הבריאה מתחלת
האמצעים
המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים
בחוש נשמתי
באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה.
אבל טבע הארץ.
התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר
הגופניות, גרם שרק טעמו של
הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הרא
שי, מורגש
הוא בנעמו והדרו, אבל העצים
הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול
הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את
טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו.

188
הלכה אחרי מגמות ותכליתות-חטא הארץ הוא הרצון לתוצאה,
הסתכלות רק על התוצאה זאת מציאות שבהמודדים את האדם רק בצורה
החיצונית כמה תוצאה הוא מביא.
כשמתסכלים על האישיות של האדם, בוחנים את הדרך שהאדם עושה. מה
האישיות שעושה את התפקיד. בודקים את הפער שהאדם העושה התקדם.
לעומת זאת כשלא מסתכלים על האדם, כשמסתכלים על החיצוניותשל
האדם. במציאות כזאת בודקים רק את התוצאה. תוצאות זה משהו חיצוני
כללי שמתאים לכולם. עצם העמדת העולם כולו במבחן התוצאה גורם
שאצל כולם יש רף דומה, יש איבוד אישיות של האדם הפרטי. התוצאה
השלילית שנוצרה בחטא הארץ. חטא הארץ לא העריך את העבודה, אלא
הניח כעיקר את התוצאה.
לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו,
נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות-הסיבה שהיא לא
רצתה לעשות את הדרך עם טעם כיוןשהאנשים לא מחשיבים את המאמץ
בדרך. מבחינת האנשים הכי חשוב זה התוצאה, הדרך לא חשובה, לכן
הארץ בעצמה לא נתנה טעם לדרך.התוצאה שהאדם לא מרגיש תענוג
בדרך שהוא עובד. האדם מתמלא רק כשהוא מצליח להגיע אל התוצאה.
דברי הרב שופכים משמעות גם לדורנו, כיום אנחנו מתרגלים למדוד אנשים
בסרגל חיצוני, כמה האדם מצליח בקריירה שלו. אין הערכה אמיתית למה
שהאדם נושא בעצמו.קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על
דבר
הדרת מלכים חיצונה-הרב עובר לדבר על חטא נוסף הנוצר בזמן
בריאת העולם, חטא הירח, וכך מובא בפסוקים ובפרשני התורה.
בראשית פרק א
פסוק טז.
-
וַיַַ֣עַש אֱֹלהִ֔ים אֶּת־ׁשְנִֵּ֥י הַמְארָ֖ת הַּגְדלֶ֑ים אֶּת־הַמא֤ור הַּג דל ֙ לְמֶּמְׁשֶַּ֣לֶּת
הַיִ֔ום וְאֶּת־הַמא֤ור
הַקטן ֙ לְמֶּמְׁשֶַּ֣לֶּת הַלִַ֔יְל ה וְאֵָ֖ת הַכוכבּֽים:
רש"י בראשית פרק א
-
המאורות הגדולים וגו'
-
שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה
ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:
חז"ל מפרשים את הסתירה בפסוק. בתחילת הפסוק משמע ששני המאורות
הם גדולים, היינוגם השמש וגם הירח. ואילו בהמשך הפסוק משמע שיש
מאור גדול ויש מאור קטן.

189
בעקבות סתירה זאת,חז"ל פירשו שמתחילת הבריאה התוכנית האלוקית
הייתה ששניהמאורות יהיו גדולים וימשלו ביחד. אלא שהלבנה אמרה
שלא הגיוני שיהיושנימלכים ביחד, בעקבות טענה זאת הקב"ה מיעט את
הירח.
הרב מעמיק גם בשורש חטא זה ומסביר שורש טענת הלבנה נובעת משום
שהיא משווה את עצמה לסביבה. הטענה שהיא לא יכולה להיות עם עוד
מלך זהניסיוןשל הלבנה לקבל הגדרה מן הסביבה.
אדם המכיר את ערכו הפנימי אין לו בעיה שאחרים עוקפים אותו. מי
שמכיר טוב את האישיות שלו ואת הכוחות שלו, אינו מתרגש כשיששני
מלכים. אדם המכיר את ה'אני' שלו מבין שלכל אישיות במציאות יש
יתרונות טובים שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. לכן המציאות שלשני
מלכים היא לא מציאות הסותרת את הכוחות שלו.
הסיבה שאדם מרגיש חוסר נחת כשיששנימלכים, נובעת מאישיות שאיננה
מכירה את הערך עצמי שלה. בשביל כך מסביר הרב שטענת הלבנה נבעה
מחסרון שהכרת העצמיות שלה. הלבנה חשבה שאת הכבוד שלה היא תקבל
מן הסביבה, במקום לקבל את הכוחות מתוכה פנימה.
וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד,
של הפרט ושל
הכל
ל-אחרי פירוט החטאים שנעשובדורות הקודמים, הרב מסיים שחטא
וחסרון זה ממשיך לצעוד עם פיתוחו של העולם. האנשים ממשיכים לאבד
את האישיות שלהם. גם האנשים הפרטיים, וגם האנשים הכלליים.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה
גם
הם מן האני-כאן הרב פונה אל אנשי החינוך, הרב קורא למחנכים האלה
מלומדים.הבעיה של אותם מחנכים מלומדים שגםהלימודהאישי שלהם
הוא לאגרם להם להכיר את עצמם.הלימודהאישי של אותם מחנכים הוא
עצמו היה לימוד חיצוני, לא בשביל להכיר את עצמיותם.לכן הם נקראים
מלומדים, היינו לימוד חיצוני שאינו חיבר אותם להכרת העצמיות שלהם.
התוצאה שאותם מחנכים שהם עצמם רק מלומדים שהם לא מסוגלים
לתת לתלמיד המתחנך את מה שהוא צריך. חניך צריך שיכירו את האישיות
הפרטית שלו, את ה'אני' האישי שלו. אבל אותם מחנכים מלומדים הם
בעצמם מסתכלים רק בחיצוניות. הםבעצמם יכולים לפעול כמו חטא
הארץ לחפש רק את הציונים ואת התוצאות.
ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ-הלימוד
שלאותם מחנכים מלומדים לא רק שהוא לא מועיל, אלא להיפך הוא
מזיק. הלימוד הזהמחזק את המדורה ואתהצימאון. הלימוד הזה ממשיך

190
את המגמה של החטאהקיים בעולם, הלימוד הזה מחזק אתהחיסרוןבזה
שהאנשים לא מחפשים את האישיות האישית שלהם.
במאמרי הראיה הרב מגדיר מה תפקידו של המחנך וכך כותב הרב.
מאמרי הראיה ח"א עמ'
33
-
.. כי הלא איננו מכירים את החנוך בתור בורא דברים חדשים בנשמת
המתחנך, כי אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגילוי ומן הכח
אל הפועל מה שהוא גנוז בו בכח ... זוהי הדרגתו הטבעית והמצלחת
של החנוך ...
לפי דברי הרב מטרתו של המחנך הוא להיות מעין מפקח המשקיף מלמעלה
ועוזר לחניך להוציא מהכח אל הפועל את מה שגנוז בעצמיותו.
מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם-הרב
מכנה את הלימוד של אותם מחנכים כפיטום, מהותו של פיטום שהוא לא
נצרך. פיטום זה לא אוכל טבעי זה דבר החיצוני שמזיק לחפץ אותו
מפטמים. מטרת הפיטום זה בשבילמי שנמצא בחוץ, היינו המטרה לא
בשביל שהמפוטם ירוויח.
כיון שהמחנכים לא מסתכלים על האני האישי של התלמיד ממילא כל
הלימוד שהם מלמדים נחשב כלפי החניך כפיטום. היינו נחשב שזה רק
מביא תועלת למחנך אבל לא לתלמיד עצמו.
דברים ברוח דומה, ויותר חריפה כותב הרש"ר הירש כלפי חינוכו של יצחק
ורבקה.
רש"ר הירש בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז
-אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול
את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש
עשו-היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור"
שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת.
לפי הרש"ר הירש אם יצחק ורבקה היינו נותנים את החינוך המתאים לנפש
של עשיו הוא לא היה יוצא לתרבות רעה. אומנם דברים אלו קשים לאומרם
כנגד יצחק ורבקה. אבל את הלימוד העקרוני נראה שאפשר לקחת מדבריו
של הרש"ר הירש. עלהמחנך להוביל את החינוך בצורה בה החניך מקבל
את המזון המתאים לו.
והאני הולך ומשתכח , וכיון שאין אני, אין הוא,
וקל וחומר שאין
את
ה-ברגע שהאני נאבד ממילא כל המציאות נהפכת להיות ערבוב בין

191
התחומים. ברגע שיש אני ממילא כל אחד יכול באמת לכבד את השני, לתת
מקוםוהבחנה אמיתית בין אחד לשני. אותה הבחנה יוצרת כבוד.
ברגע שכולם שווים, כולם צריכים לעשות אותו הדבר ממילא אין אפשרות
לכבד אחד את השני. אין מציאות של הכרת ה'הוא' היינו מה שהוא חוץ
ממנו ונעלם, אבל קל וחומר שאדם קשה לו להכיר את ה'אתה, היינו את
מי שעומד מולו. כיון שאפי' את עצמו האדם לא מכיר92.
ישנה משנה במסכת אבות שמתארת את החשיבות שהאדם צריך להכיר
את תפקידו האישי הפרטי, שאף אחד לא יכול לעשות את התפקיד שהוא
מצווה במקומו. וכך כותבת המשנה.
משנה מסכת אבות פרק א משנה יד
-
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי ...
אומנם לפידברי הרב כאן אפשר להגיד על דרך הדרוש פשט נוסף במשנה
במסכת אבות.
אם האדם לא יכיר את עצמו את ה'אני' ממילא אין אפשרות לתת מקום
לאחר, היינו מי לי, היינו אין את ה'אתה'.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו-דברי
הרב מבוססים על פסוק במגילת איכה93, המתאר את המשיח.
המשיח מכונה רוחו של כל אחד ואחד, היינו רוח אפינו האישי. גדלות
המשיח זה היכול להכיר את רוחו של כל אחד ואחד.
אפו של האדם מבטא את האישיות שלו, לכן מצאנו בחז"ל לגבי הכרת פניו
של האדם, שהיא תלויה בפרצוף פנים. הגדרת פרצוף פנים לכן אין מעידים
על האדם אלא אם כן רואיםפרצוף פנים עם חוטמו94.
92בפירוש המושג אין הוא הסתפקנו מה כוונת הרב, למעלה רשמנו שהכוונה כלפי חברו
הנעלם היינואיזה דעה שהאדם לא רואה את מי שאומר אותה, לעומת אתה שזה חברו
העומד מולו. אבל אפשר להסביר פירוש אחר שהכוונה אין הוא, הכוונה שאין הקב"ה שהוא
הנעלם של המציאות. היינו כשהאדם לא מגיע אל האני של עצמו ממילא לא יכול להכיר את
הקב"ה, כיון שהאדם לא מחובר לנשמה שלו. וקל וחומר שאין אתה כאן חוזרים את היחס
בין האנשים הנמצאים שהאדם לא יכול לכבד את חברו.
93
איכה פרק ד פסוק כ
-
רּ֤וח ַ אַפֵ֙ינ ּו֙ מְׁש ַ֣יח ַ יְקוִ֔ק נ לְכַָ֖ד בׁשְחיתות ֶ֑ם אֲׁשֶַּ֣ר אמִַ֔רְנ ּו בְצלָ֖ו נּֽחְיִֶּּ֥ה בַּגויּֽם: ס
94
משנה מסכת יבמות פרק טז משנה ג

192
מטרת המשיח זה גאולת עם ישראל,הפוךמתחילת הפסקה שהיא הגלות.
הגלות זאתמציאות בה האדם מאבד את האני שלו, המשיח הגואל אותנו
מחזיר אלינו את ה'אני' האבוד שלנו.
רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש,
אל ה' ואל טובו
נפחד-בשונה מחטא העגל שהלכנו לאלהים אחרים, שזנחנו את הטוב
המתאים לנו. כעת אנחנו בגאולה חוזרים לבקש את הקב"ה, לבקש את דוד
המתאים לעם ישראל, את הטוב המתאים לנשמתנו. הרב משתמש כאן
בלשון הפסוק בהושע.
הושע פרק ג פסוק ה
-
אַחַָּ֗ר יׁשֻּ֙ב ּו֙ בְנֵַ֣י ישְראִֵ֔ל ּובק ְׁשּו֙ אֶּת־יְקוַ֣ק אֱֹלהֵיהִֶּ֔ם וְאֵָ֖ת דוַ֣ד מַלְכֶ֑םַ
ּופחֲד ִּ֧ו אֶּל־יְקו֛ק וְאֶּל־טּובָ֖ו בְאַחֲרִּ֥ית ה
ימּֽים: פ
את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש
ונמצא-הרב מסביר ומגדיר
כעין הבטחה, כמו שעם ישראל מובטח שהוא יגאל. כך גם האדם הפרטי
עצם הבקשה והחיפוש של ה'אני' יגרום לאדם בסופו של דבר למצוא את
עצמו.
הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר-הגאולה תבוא על ידי הסרת
העבודה זרה, זה מה שיעקב מבקש מבניו.
בראשית פרק לה
פסוק ב.
-
וַי֤אמֶּר יַעֲקב ֙ אֶּל־בֵיתִ֔ו וְאֶָּ֖ל כל־אֲׁשֶַּ֣ר עמֶ֑ו הסֵּ֜ר ּו אֶּת־אֱֹלהֵ֤י הַנֵכר ֙ אֲׁשֶַּ֣ר
בְתכְכִֶּ֔ם וְהּֽטַהֲר ִּ֔ו וְהַחֲלָ֖יפ ּו שמְֹלתֵיכֶּּֽם:
הבקשה של יעקב באה, כעת כשהוא חוזר לארץ ישראל,לאחר הגלות
כשהוא היה אצל לבן.כעתכחלק מהחזרהשל יעקבלארץ צריך לחזור אל
האני, להסיר את כל אלוקי הנכר החיצוניים.
-
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו
לפי דברינו אפשר להסביר הסיבה שכלים לא יכולים להעיד על האדם כיון שזה חיצוני
לאדם, לעומת זאת החוטם עם פרצוף הפנים, היא הצורה המבטאת את אישיותו של האדם
בצורה הכי טובה. בצורה בה ה'אני' מתגלה. לכן המשיח יש לו יכולת להכיר את אפינו, היינו
את האישיות של כל יחיד ויחיד. (עי' בעניין זה גם בעין איה ברכות פ"ט פסקה סג'.

193
הסרת הדברים החיצוניים גורמת שכבר אין זרים ואין ממזרים בעם
ישראל. לכן מצאנו בגמ' קידושין שאליהו יטהר ממזרים. היינו תהליך
הגאולה עובר דרךההבנה שאין יותר מציאות זרה הקיימת בנו95.
וידעתם כי אני
ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות
לכם לאלהים, אני ה
'-הרב מסיים את הפסקה בפסוקים מספר שמות.
שמות פרק ו פסוק ז
-
וְלקַחְתָּ֨י אֶּתְכִֶּּ֥ם לי ֙ לְעִ֔ם וְהיִּ֥יתי לכֶָּ֖ם לֵּֽאֹלהֶ֑ים וּֽידַעְתֶָּּ֗ם כַ֣י֙
אֲנ֤י יְקוק אֱֹלַ֣הֵיכִֶּ֔ם הַמוצַ֣יא אֶּתְכִֶּ֔ם מתַָ֖חַת סבְלִּ֥ות מצְרּֽים:
פסוקים אלו מתארים את גאולת עם ישראל, וחזרת שכינת הקב"ה לתוך
עם ישראל. היינו חזרה אל התפקיד וגילוי ה'אני' של עם ישראל.
95
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף עא עמוד א
-
אף אנן נמי תנינא: משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן וריחקה בן ציון בזרוע,
עוד אחרת היתה וקירבה בן ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק
ולקרב
לפי הגמרא מבוארשתפקידו של אליהו לברר כל משפחה מה היא, להחזיר כל אחד אל שמו
ואל מקומו. וכן בגמ' מבואר שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחה מיוחסת, היינו
שהאדם מכיר את מקומו. לכן בעתיד הקב"ה ייחס את השבטים בחזרה.

194
פסקה צח. התעלות לאחדות ולחרות96
(עמוד קמא'-קמב')
כשהרעיון והרצון והאופי איננו מתעלה מהחוג
של השלמת העולם המעשי, עומד התוכן אז בצורה עבדותית,
עבודת עבד. אין המגמה
המעשית אפשרית להיות המעשה בעצמו,
כי אם איזה פועל יוצא ממנו, על מנת לקבל פרס.
אבל כאשר התמצית של האידיאל המעשי כבר שולט,
אז מתרומם כל העולם המעש
י, ונשמה נזרקת
לו הנותנת בקרבו,
המעשה שמתאחד עליונים, חדשים חיים
והרעיון, ומוצא שכרו בתוכו,
שכר מצוה מצוה. עשה דברים לשם פעלן, ודבר בם לשמן.
כשחושבים בטעות, שהעולם האידיאלי העליון הוא נפרד
מהעולם
הרשויות, את מפרידים עמו, עסק לו ואין המעשי,
ויוצאים
מקדושת
שקועה אם אמנם השניות. לזוהמת האחדות
היא המחשבה רק בעולם המעשי, אף על פי שנראים גם בו סימני
גדולה רוחב והעמקה, כללותו איננו יכול לעלות בכל זה מערכו
המזער, והוא תוכן נערות וקטנות , שיפה הוא לחנוך,
ומסוכן הוא אם ישאר
בתור מטרה אחריתית.
אבל מפני שבעולם האידיא
לי היצירתי של התוכן המעשי כולו
חי אידיאל רצוני ושאיפתי עליון, שמגיע בהכרח למעלה
מכללותו
מבלי גם כתרים נקשרים כך מתוך במעשה, המוגבלה
הדעת
המוגבל בעולם חייהם חושי בכל הקשורים של המפורטה
ההוא,
ונמצא מהותם, שבעיקר הגנוז בכח עולים והכתרים שהכל
מתאחד לחיים ולמצי
אות חירותית עליונה.
זהו חלק התם, שיש במסורת, בקדושת ההנהגה ושמירת
תורת אם בלא נטישה. אבל המגמה שבחיים התוריים
היא
התע
ל
ות אופיית אל העולם השאיפתי, שממקורו העליון
נותן הוא את כל כח
הצמיחה והרטיבות לכל העולם המעשי כולו.
עד היכן הוא הגבול של החרות האצילית,
ה
וא דבר הסמוי מן העין,
96פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות. קובץ ז' פסקה קמה', קובץ ז' פסקה קצח'.