סדר ד׳ - הדעת והשאיפה האצילית

1
אורות הקודשחלק ג
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
מוסר הקודש
הדעתוהשאיפה האצילית
שיעורים באורות הקודש:נכתב בחבורת לומדים,ישיבת עכו.
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2
תוכן
פסקהנז.השאיפההאצילית(עמודפה'-פו)'........................................................................3
פסקהנח.הידיעההרצוןוהיכלת(עמודפז)'.......................................................................14
פסקהנט.הבניןהפנימיבהכרהורצון(עמודפח'-צ)'...........................................................21
פסקהס.מעלתההכרהוהרצון(עמודצא).........................................................................41
פסקהסא.שלמותהרצוןוהחכמה(עמודצב)'.....................................................................47
פסקהסב.אחודההכרההרצוןוהיכלת(עמודצג'-צד)'........................................................52
פסקהסג.התאמתכלהמדרגותבקדש(עמודצה)'.............................................................68
פסקהסד.האחדותבאצילות(עמודצז)'............................................................................73
פסקהסה.החרותהאצילית(עמודצז)'.............................................................................80
פסקהסו.הכרתהרצוןהמחלט(עמודצח)'........................................................................87
פסקהסז.הרצוןהקדוש(עמודצט)'.................................................................................95
פסקהסח.בעליהרצוןהקדוש(עמודק)'.........................................................................107
פסקהסט.הארתהנשמהוהגויה(עמודקא)'...................................................................116
פסקהע.התקדשותהטבעהגופני(עמודקב)'..................................................................124
פסקהעא.הבסיסהארצילנאצלות(עמודקג'-קד)'...........................................................131
פסקהעב.שמחתהרצוןהחפשי(עמודקה)'....................................................................148
פסקהעג.שירושיח(עמודקו'-קז)'................................................................................158
פסקהעד.האמונההאצילית(עמודקז)'..........................................................................171
פסקהעה.אמונהרצוןוחכמה(עמודקח'-קי)'..................................................................181
פסקהעו.חטיבתהיחושיםהאלוהיים(עמודקיא'-קיב)'.......................................................207

3
פסקה נז.השאיפה האצילית1
(עמוד פה'-פו')
השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה
של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי.
וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה,
אף שיהיו
מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא
השאיפה
האצילית
לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה
רצון טוב, מואר בהכרה
טובה ומבוררת.
אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית,
באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם
כלל אותו הטבע ואותה
התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו,
אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם בצביון של
ד
עת המלא תפארת, המופיע נשמות
יסודיות
לבנין עולמים עדי עד.
העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא
להעלות את כחות הרצוניים, הטבעיים, החיים
עם בטבעם ממוזגים שיהיו המחשבתיים השכליים .
ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי
אותה המדה
שהעריגה האלהית, על פי תנ
איה ותפקידיה,
ממלאה את הנשמה.
ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו
בפעולות
החיים, והזך, והאוכל המבורר,
ש
ל הרצון מתקשר
עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש,
הפורח על שדמות
הקדושה והברכה העליונה,
ביחודא שלים.
1לפסקה זאת יש ב' חלקים. חלק ראשון של הפסקה מקורו משמונה קבצים קובץ ג' פסקה
מו'. חלק ב' של הפסקה מקורו משמונה קבצים קובץ ג' פסקה קלז'.

4
נושא הפסקה-השאיפה האצילית נוצרת על ידי מיזוג בין השכל לרצון.
ביאור הפסקה-
בפסקה זאתהרבמלמד אותנו שכדי להגיע למציאות עליונה, האדם חייב
למזג בצורה מוחלטת בין הרצון לשכל. עיקר הנפילות והשבירות של האדם
זה בגלל שיש לאדם הכרות שכליות, הוא מבין דברים בשכל אבל בסופו של
דבר הרצון הנמוך גורם שהאדם לא מסוגל לממש את מה שהוא הכיר
בשכלו.
למשל: אדם שיודע בשכלו שלא טוב לכעוס, הוא יודע שאם הוא יכעס הוא
יטעה, אבל הרצון הנמוך שלו מוביל אותו לפעולה שהוא בכל זאת כועס,
לאותו אדם חסר את החיבור האיכותי בין השכל לרצון
השאיפה במובן האצילות שלה
-בפסקה זאת מתבארתהשאיפה
העליונה. המילה שאיפה היא מבטאת את מה שהאדם והעולם עדיין לא
השיג אבל הוא רוצה ושואף להשיג בעתיד. שאיפה זה ביטוי של מטרה
רחוקה שעדיין לא הושגה.
השילוב בין הביטוי שאיפה למילה אצילית, אפשר לפרש אותו כמושג פשוט
של דבר אציל, היינו דבר עליון. אבל נראה שהרב כאן מכוון גם למשמעות
יותר עליונה, משמעות כעין עולם האצילות. על פי המשך הפסקה מבואר
שהרב מכוון כאן לעולם התיקון לאחר השבירה, שזה נמצא בעולם
האצילות שם מתחיל התיקון לכן זה נקרא בשם השאיפה האצילית2.
היא מזיגה
של השכל והרצון-הרב מבאר שהדרך להגיע אל אותה
2הגדרת עולם ה
אצילות כעולם האידיאלי מצאנו בדברי הרב באורות הקודש חלק א'.
אורות הקודש ח"א עמ' עט' פסקה סג'.
-
... טסים מן ה
אצילות, מן האידיאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל
המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידיאליות, ועוסקים
תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא מעלה ומוריד.

5
שאיפה אצילית, זה שילוב בין שכל לרצון.
השילוב הנצרך כאן זה לא סתם חיבור טכני חיצוני, אלא מזיגה, מזיגה זה
ביטוילחיבור החזקביותר.יש הבדל בין חיבור בין שני חלקים שונים לבין
ערבוב ומזיגה בניהם.במזיגהכבר לא ניכר כל חלק בפני עצמו, אלא כל
החלקים נראים כמציאות אחת שלמה. כמו מזיגת מים ביין, לאחר המזיגה
זה חיבור מוחלט, אי אפשר להבחין מה היה בשורשו מים ומה היה יין.
אם כן מימוש השאיפה האצילית נוצר על ידי שהשכל והרצון יהיו ממוזגים
זה בזה.
כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי-כמובן אין תועלת בשכל
שהוא מתחברלרצון בצורה שלילית, אדם שמגיע בשכלו למסקנות
שליליות כאן החיבור של הרצון לא יועיל. לכןהרבמדגיש שהתיקון יווצר
ברגע שהשכל והרצון שניהם יתחברו לצד טוב אידיאלי, בצורה כזאת אפשר
יהיה להופיע את השאיפה האצילית.
וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה,
אף
שיהיו
מתחברים לפעמים התחברות שכונית-הרב מבאר שיש מציאות
שהשכל מצליח להשפיע על הרצון, אבל הרבה פעמים ההשפעה הזאת היא
לא שורשית, היינו האדם לא הצליח ממש ליצור את המזיגה, בסופו של
דבר האדם מצליח להשליט את השכל על הרצון אבל ההשלטה הזאת היא
לא מוחלטת.
מציאותשהיסודות עדיין נפרדים זה מזה, נקרא רק בשם שלחיבור 'שכני'.
החיבור השכני הוא זמני, כיון שהוא זמני השכל לא מצליח תמיד לשלוט
על האדם.
במקרהכזה אםהאדם כביכול קם על רגל שמאל, השכל לא יצליח לנווט
את הרצון בצורה נכונה שישלוט וישנה את הרצון שאיתו האדם קם בבוקר.
ברגע שהאדם בקטנות מוחין שהשכל לא מספיק חזק באותו רגע הרצון לא
מתנהג לפי ההתנהגות שהשכל רוצה לנהוג.
אם כן ישנו הבדל גדול בין התחברות שכנית לבין מזיגה. התחברות שכנית
זה התחברות שעדיין יכול להיות נפילות, תלוי בגדלות או בקטנות המוחין.
ואילו מזיגה זה בצורה מוחלטת מציאות בה הרצון מעצמו כבר רוצה את
רק הדברים שהשכל רוצה.

6
כמשל אפשר להסבירשזה ההבדל בין הצדיק לבין הבינוני בספר התניא.
על פי ספר התניא,צדיק כל מעשיוהםלפי המטרההסופית. כיון שאצל
הצדיק על פעולותיו הם לפי השכל ממילא כביכול לצדיק כבר אין מאבק.
אצל הצדיקכל רצונותיו מכוונים לרצון ה'. לעומת זאתהבינוני אומנם הוא
לא חוטא, אבל עדיין יש לו רצונות הסותרים את ההכרה השכלית3.
עדיין לא תצא
השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה
לפעמים
איזה
רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת
-כשהחיבור בין השכל
לרצון הוא חיבור שכני, השאיפה האצילית לא יכולה להופיע.
ישנה רצון טוב שמופיע בצורה פשוטה קטנה, היינו רעיון שעדיין לא מאיר,
לדוגמא אדם החליט לעשות מעשה טוב ולעזור לשכן, רצון זה הוא קטן
הוא עדיין לא מואר. במקום בו החיבור בין השכל לרצון לא חיבור איכותי
רצון כה קטן כל עוד הוא לא מואר הוא לא ישפיע על האדם.
אבל יכול להיות רצון מואר, היינו כשהאדם כל כך מרגיש את המצוקה של
השכן, הוא כבר האיר לעצמו את המעלה הגדולה של עזרה לשכן, במקרה
כזה כשהרצון מואר בהכרה טובה, הוא יצליח להשפיע על האדם.
אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית,
באה אחרי
שהשכל מתמזג עם הרצון-הרב מחדש כאן שמידת הקדושה תגיע לאחר
מיזוג של שכל ורצון.
החידוש הגדול המבואר מדברי הרב שהמיזוג הזה יוצר מציאות חדשה.
כמשל כמו ילד שנולד מהוריו, בסופו של דבר הילד הוא מציאות חדשה.
אם כן מיזוג נכון מוליד דבר חדש שאי אפשר להגיד שהוא רק סך כל
החלקים. אותו מיזוג הוא מוליד דברים חדשים שכלל לא היו במציאות.
עד שאין להם
כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו-התוצאה של המיזוג הזה,שהאדםנהפך להיות מציאות
חדשה. המציאות הזאת היאמציאות שאי אפשר להגדיר אותה לא כשכל
ולא כרצון. כמו שאי אפשר להגדיר את הילד שנולד מן ההורים כחלק אבא
חלק אמא, אלא הילד הוא מציאות עצמאית חדשה.לילד יש עצמאות
3עניין זה מבואר באריכות בספר התניא בפרק טו' שם מבאר את דרגתו של הבינוני ואילו
בפרק י'מבאר את דרגתו של הצדיק עיי"ש באריכות.

7
לגלות ולשכלל את התכונות שלו.
אלא אור של איזה מה חד
ש-אפשר להבין את דברי הרב כפשוטו, מה
חדש הכוונה כביכול משהו חדש. היינו על ידי המיזוג נוצר משהו חדש. אבל
נראה שכוונת הרב למושג הלקוח מעולם הקבלה. בספר עץ חיים לר' חיים
ויטאל מבואר שתהליך התיקון שהעולם עובר, תהליך זה נוצר על ידי גילוי
שם מ"ה4. ונראה שזה כוונת הרב בביאור המושג מה חדש.
לפי ההבנה הזאת שדברי הרב מרמזים על הכוונה הקבלית, מתבאר
שתפקיד אותה שאיפה אצילית הוא לתקן את פגם העולמות.
יוצא ממיזוגם בצביון של
דעת המלא תפארת-הרב משתמש כאן
בביטויים המבטאים את הספירות. השבירה נוצרה מתחת לדעת. בחכמה
ובינה לא הייתה שבירה. השבירה נוצרה בו' ספירות שהם בכללות נכללים
בתוך התפארת. היינו מתחת לדעת ישששספירות-חסד גבורה תפארת
נצח הוד יסוד. כיון שכל ספירה רצתה למלוך בעצמה בלי להתחשב
בספירות האחרות, לכן נוצרה שבירה. התיקון של השבירה יווצר כשכל
ספירה תתכלל בחברתה. ההתכללות הזאת היא נעשית בכללות בתפארת
שהיא שם כולל לכל הו' ספירות. לפי דברי הרב היכולת הזאת להתכלל זה
אור שנולד על ידי מיזוג נכון בין שכל לרצון. המיזוג הזה מוליד את הדעת
4שם הויה מופיע בד' מילויים, שם עב' סג' בן' מה'. שם עב הוא השם הכי עליון מילוי של
שם הויה באות י' ואילו שם סג הוא תחתיו דומה לשם עב' אלא את הויו ממלאים במקום י'
באלף, היינו ואו'. אח"כ מבחינת הדרגות מופיע שם מה' שהוא כנגד התפארת. אבל שם זה
מופיע רק לאחר ששם סג' הופיע, היינו שם סג' הופיע שזה מילוי של האות ה'. היינו כותבים
את האות ה' כך-הה'. בשם זה נוצרה השבירה והדרך לתקן את השבירה זה על ידי שם מה'
החדש. (עי' עוד בעניין התיקון גם בעץ חיים שער יז' פרק ג')
עץ חיים שער ט' פ
רק ו'.
-
א"ק כולל ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בעצמותו וכל א' מאלו הד' נכללו מארבעתן ויוצאין
ממנו ג"כ אורות לחוץ שהם ענפיו
והע"ב הוא במוחין דיליה נגד א"א ואבא דאצילות
ולעילא מגלגלתא דיליה יש בו דוגמא בחינת עתיק דאצילות
וס"ג דיליה
מאוזן
ולמטה עד טבורו והוא כנגד בינה דאצילות
ומ"ה וב"ן דיליה מטבורא ולמטה כנגד
זו"ן דאצילות והנה עד"ז שבפנימותו כן הוא באורות שיוצאין ממנו שהם ענפיו כנז'
...
והנה בראשונה יצאה נקודה ראשונה דב"ן ... ונשבר והאור שלו עלה למעלה והכלי
נפל למטה. ...
אח"כ חזרו
להזדווג ע"ב ס"ג דא"ק שהם חו"ב שבו
והולידו הבן זכר
שהוא שם מ"ה
בפנים ממש ואז יצאו ענפי המ"ה דרך המצח חוץ [נ"א ולחוץ] טבור
דא"ק ולמטה ועתה נשלמו ד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן דא"ק השרשים שבפנים ובחוץ
שהם הענפים הנ"ל
ואז התחיל התיקון
מעתיק וא"א ...

8
שהדעת מולידה את התפארת5.
תפארת זה הכח המאחד המבטא את עולם הכח המאחד המתקן, לכן חז"ל
קראולתורה בשם תפארת.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א
-
במתניתא
תנא משמיה דרבי עקיבא: לך ה' הגדלה
-
זו קריעת ים
סוף, והגבורה
-
זו מכת בכורות, והתפארת
-
זו מתן תורה, והנצח
-
זו ירושלים, וההוד
-
זו בית המקדש.
וברגע שיש קלקול וחסרון בעם ישראל, נחשב הדבר כאילו השליכו מן
השמים את התפארת.
איכה פרק ב פסוק א
-
אֵיכָה ֩ יָעִ֨יב ב
אַפֹּ֤ו׀ אֲדֹנָי ֙ אֶת־בַת־ציֹּ֔ון השלּ֤י ְך משָמַ֙ים ֙ אֶּ֔רֶץ תפאֶֶ֖רֶת
ישרָאֵֵ֑ל ולֹא־זָכַַ֥ר הֲדֹם־רַגלֶָ֖יו ביַֹ֥ום אַפֹּֽו: ס
המופיע נשמות יסודיות
עדי עד לבנין עולמים-כמו שהסברנו
השאיפה האצילית זה התיקון המוחלט של כל העולם, על כןתיקון עולם
יגיע ברגע בו יכלו נשמות שבגוף. זה הזמן בו יסתיימו להופיע כל הנשמות
החדשות6.
5הרב בשמונה קבצים מגדיר את תפארת כדבר המבטא הרמוניה, שפירוש ההרמוניה זה
ההתכללות של הספירות זו בזו.
שמונה קבצים ח"א פסקה תו'
-
... תפארת של אמת היא ההרמוניה בעצמה, הדרת האחדות ביקרתה."
6באותם נשמות חדשות מסתיים ספר אורות הקודש ג' וכך כותב הרב.
אורות הקודש ח"ג עמ' שסח' נשמות חדשות ותר מלכות
יח
-
אנו רואים עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף,
נשמות ששמרי הגוף
מתאחזים
בהן, שאין להן המעוף הגמור,
הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, הגוף על מוחלטת ממשלה
המלא הגדול האוצר ואותו הגוף. ערכי כל ועל
נשמות
שבגוף מוכרח שיכלה. כל הנשמות הללו שלא על גוף הם שורים,
עליו הם

9
דברים אלו מופיעים בדברי הרב בהמשך הספר.
אורות הקודש ג' עמ' שסח' נשמות חדשות ותור מלכותפסקהיח
-אנו רואים עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף,נשמות
ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור...ואותו
האוצר הגדול המלא נשמותשבגוף מוכרח שיכלה...ואחרי כן אור
חדש יופיע...אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף...אך אז יגיע
תור מלכות אל עליון
העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא
להעלות את כחות
הטבעיים, החיים
הרצוניים,
עם בטבעם ממוזגים שיהיו המחשבתיים השכליים-חלק זה של הפסקה הוא פסקה נוספת ממקור
אחר השמונה קבצים.
החלק הזה של הפסקה ממשיך לבאר את אותו יסוד שהתבאר בתחילת
הפסקה. בתחילת הפסקה הרב עסק בצורך למזג בין השכל לרצון, גם כאן
הרב מדבר על המזיגהעצמה.כדי לתאר את המציאות של המזיגה הרב
משתמש בלשון שונה, לשון של עליה.
יש צורך לקחת את הרצון הנמוך המתקשר אל חיים הטבעיים, אל עולם
המעשה. ולהעלות את עולם המעשה אל השכל. אל המחשבות שהם יותר
גבוהות מן הרצון הטבעי הנמוך. המזיגה יכולה להעשות על ידי העלאת
עולם המעשה.
הרב מבאר שזאת עבודה של כל אדם ואדם, בצידו הפרטי צריך לפעול כדי
למזוג את השכל עם הרצון. ההעלאה הזאת צריכה להיות מוחלטת לכן היא
צריכה להגיע למציאות שהטבע העצמותי של האדם הוא כבר ממוזג.
ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי
אותה המדה מקיפים, חונים סביבו , מאירים אותו מכל עברים,
ומשתמשים בו לתעודות
המעשה
וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם,
הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא
אל הפועל את תפקידם הגופני ולהתעלות אחר כן ממעל
לו,
ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש
ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות
הופעת חיים גאיוניים,
ממשלת עולמי עולמים,
הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת
לפני הדר
אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה.
אין בן דוד בא עד
שיכלו נשמות שבגוף ,
שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
אך אז יגיע
תור מלכות אל עליון, אל אלהי ישראל,
להגלות, על כסא דוד ועל ממלכתו.

10
שהעריגה האלהית,
על פי תנאיה ותפקידיה,
ממלאה את הנשמה-
הדרך להצליח בפעולת המיזוג הוא התעלות למקום שהוא שורש הכל.
המקום הזה הוא נמצא מעל השכל, העריגה האלוקית זה הרצון העליון.
הרצון התחתון הוא מתחת לשכל, לכן עילוי הרצון התחתון יכול להווצר
רק על ידי חיזוק הרצון העליון שהוא העריגה האלוקית.
כדי שהמזיגה תושלם הנשמה כולה צריכה להרגיש עריגה לאלוקות.
העריגה היא ביטוי למה שראינו בתחילת הפסקה והיא השאיפה האצילית.
היינו האדם צריך לצפות ולערוג כדי שיוכל לממש את אותו חזון של מיזוג
מלא7.
ביאור נוסף לאותה עריגה מצאנו גם באגרת שהרב כתב.
אגרות הראיה ח"ב אגרת תעח'.
-
הראשית היא העריגה האלוקית
שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה
וחפץ להרשימה בכל תכני חייו, שהיא מושרשת בצורה מאירה הרבה
בחיי האומה המיוחדת מני אז לנשיאת דגל קודש זה ברמה, בחרף
נפש ומלחמה כבדה, וכל השאיפות הרוחניות העדינות הנן קשורות
לעריגה עליונה זו בקשר של קיימא ובעילויה הן מתעלות.
7הרב באורות התורה מדבר גם על העריגה הטבעית הקיימת בנשמה.
אורות התורה פרק ג' פסקה א.
-
קשר התורה בהקב"ה, זהו יסוד עבודת הקודש של
אנשי הסגולה. הרינו עוסקים
בהלכות, בנתוחיהן ובפרטיהן,
יודעים אנו בדרך כלל, שכל דברי תורה הנם ארחות
ד',
נובעים ממקור החיים העליונים. אמנם בנשמה
הלא חיה
היא העריגה האלהית.
נועם ד' מפעם בקרבה, וקרבת
אלהים לה טוב מכל מחמדים, ואותה העריגה העדינה
היא
מורגשת גם בלב החיים, לבי ובשרי ירננו אל אל חי. ולהרים
את מעלת ההרגשה
האצילית הטמונה גם בקרב כל חגוי
התורה ופרטיה כולם, לאותה המדה של
ההרגשה העליונה
הכוללת
, שהיא מפכה בנשמה מהנועם העליון,
-
פעולה זו,
הבאה
מתוך משאת נפש אדירה, היא שייכת לקשרה של
תורה בהקב"ה, דהיינו לקשר
תורה דלתתא הפרטית עם
תורה דלעילא הכללית

11
לפי דברי הרב באגרות מבואר כיצד כל התקדמות העולם, והתקדמות כלל
ישראל תלוי באותו כח שאנחנו נערוג אל האלוקות. העריגה היא הכל
המניע את כל המציאות.
הגדלות והחשיבות של העריגה האלוקית בה לידי ביטוי גם בדברי הרב
בעולת ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' קנח'
-
קס'.
-
שועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות.
בפנימיותה
של
הנשמה עולה היא השועה, מפני העריגה האלהית,
מתוך הצמאון הנורא לאור
אלהי אמת, מתוך השקיקה לאור הנעים
לפאר חי העולמים. השועה באה מתוך
הכמיהה
...
וכשם שהיא
משועת
מתוך התשוקה אל הגו
דל והאור, ככה היא צועקת מתוך הרגשת המכאוב וצער
המחשכים, שהיא טבועה ושקועה בהם.
אמנם
עד היכן מגיע גודל הצמאון אל
האלהים בטהרתו,
עד רום הגובה של
הזכוך העליון
ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו
בפעולות
החיים-הרב מכנה כאן את הרצון הנמוך, את התאוות בכינוי של שמרי
רצון.
השמרים הנמצאים ביין זה דבר חיוני בשביל שהיין יהיה יותר טוב. אי
אפשר לוותר על השמרים, אבל מצד שני לא רוצים שהשמרים יתערבבו
בתוך היין.לצורך יין טוב צריך שמרים, אבל כדי שהיין יהיה איכותי צריך
שמרים שאפשר לכוון ולשלוט עליהם.
כךלהבדיל הואעניין הרצון, הרצון הוא כח חיים גדול.התיקון השלם הוא
לא לבטל את הרצון אלא לכוון למקום נכון את השמרים שלא יתערבבו
ויעבדו בצורה לא נכונה.
והזך, והאוכל המבורר, של הרצון מתקשר
עם השכל הצלול-הרב
ממשיך את המשל של השמרים, המטרה של היין שיהיה מסונן ולא יהיה
עם שמרים. זה חלק מהתהליך של השאיפה האצילית והיא לרומם את
המציאות מן הקליפות שנפלו בשבירת הכלים. המטרה שלנו להוציא מן
העולם דברים זכים ונקיים. את זה הרב מכנה כאוכל מבורר.

12
העולה ומתקשר עם הדר הקודש,
הפורח על שדמות הקד
ושה
והברכה העליונה,
ביחודא שלים-מטרת ההתקדמות של העולם ליצור
חיבור בין כלחלקיהמציאות, לגלות את האחדות הקיימת במציאות.
האחדות הזאת באה לידי ביטוי בעולם האצילות. זה מה שהרב התחיל
בתחילת הפסקה השאיפה האצילית, אותה שאיפה שמבטאת את הקדושה
בצורתה האחדותית.בעולם האצילות המציאות כולה מאוחדת, החלוקה
לחלקים מופיע בעולמות הנמוכים בהם האור האלוקי מופיע בצורה
מועטת.
את הקישורעם הדר הקודשהרב מכנה כברכה עליונה, על ידי שהאדם
מאחד את העולם הטבעי עם העולם העליון ממילא יש אפשרות ליצור
המשכה של ברכה עליונה.
לסיכום הפסקה-לפי הרב מטרת האדם להגיע למציאות של חיבור מוחלט
בין שכל לרצון. זה המציאות של הצדיק והחסיד העליון שאין לו רצון נפרד
מן השכל, אלא מיד כל רצונו זה מכוון לפי השכל. זה מה שהרמב"ם
בשמונה פרקים מתאר כמדרגה הכי עליונה.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ה
-
ודע, כי זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה, ולא ישיגוה
אלא מעט, ואחרי הרגל גדול מאד.
...
רצוני לומר:
שהוא ינהיג
כוחות נפשו כולם
, וישים תכליתם ה' יתעלה לבד, ולא יעשה מעשה
גדול ולא קטן, ולא ידבר מלה, אלא אם זה המעשה או זה הדיבור
יביאו אל מעלה, או אל מה
שיביא למעלה
...
וזה הוא אשר דרש ממנו
יתעלה שנכוון אליו, באומרו: +דברים ו, ה+ "ואהבת את ה' אלהיך
בכל לבבך
ובכל נפשך
", רצונו לומר:
בכל חלקי נפשך
, שתשים
תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא: לאהבה את ה'.
וכן מצאנו בנביא ירמיהו שהתכלית היא שהכרת הקב"ה תוביל להעמקה
במעשים טובים בפועלה8.
ירמיהו פרק ט פסוק כג
8הרחבה בעניין מומלץ לעיין ברמב"ם במורה נבוכים בסוף הספר ח"ג פרק נד'.

13
-
כִּ֣י אם־ב זֹֹ֞את יתהַלִֵּ֣ל הַמתהַלֵֵּ֗ל הַשכֵל ֘ ויָדִֹּ֣ע ַ אֹותי ֒ כִּ֚י אֲנִּ֣י יקֹוָּ֔ק עַֹ֥שֶה
חֶֶ֛סֶד משפַָ֥ט ּוצדָקֶָ֖ה בָאֵָ֑רֶץ כּֽי־באֵַ֥לֶה חָפֶַ֖צת י נאֻם־יקֹוָּֽק: ס

14
פסקה נח.הידיעה הרצון והיכלת9
(עמודפז')
הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא
עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר
כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת,
כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת.
למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת ה
נם תמיד
אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול,
שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול,
גם היא.
אפשר לומר, שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה
לא תרצה. אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון,
שההכרה והרצון הנם
מאוחדים שם.
ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים
ערוכים
מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד,
עשיר ומלא ערך, ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק
שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו,
כמו שהם מיוחדים בגזע
השרשי שלהם.
נושא הפסקה-חיזוק היכולת תלוי בידיעה וברצון.
ביאור הפסקה-
הידיעה הברורה מחוללת את הרצון-הרב במהלך הפסקה מברר לנו
מה ההבדל בין הרצון לבין הידיעה. וכיצדשניעניינים אלו יוצרים את
9פסקה זאת מורכבת משתיפסקאות בשמונהקבצים.חלק א'מקובץ א'פסקה קכו' וחלק ב'מקובץ א' פסקהתתפד'.

15
היכולת המעשית.
הרב מתעסק כאן במושג הנקראידיעה ברורה, הרב לא מתעסק כאן
בידיעת אמת, אלא בידיעה ברורה היינו דבר שהוא ברור אצל האדם. ישנה
ידיעה של אמת ושקר אבל היא פחות משפיעה על האדם, לעומת זאת ידיעה
ברורה היא יותר משפיע על האדם.
לדוג' אדם יכול לדעת בידיעת אמת למה חשוב לעשות התעמלות. אבל
ידיעה ברורה זאת ידיעה בה האדם מרגיש בעצמו כיצד ההתעמלות עוזרת
לחיים האישיים שלו.
בלי ידיעה ברורה האדם לא יכול להתחיל לרצות. לדוג' אדם לא יכול
לרצות שקולד לפני שהוא הכיר בידיעה ברורה מה זה המאכל הזה. ככל
שהידיעה יותר ברורה ממילא הרצון יכול להיות יותר חזק. לכן הרב הדגיש
כאן ידיעה ברורה ולא ידיעה רק ידיעה אמיתית.
כשהיא
עומדת על הבסיס הטוב-הרב מוסיף למשוואה שבה חיברנו בין
ידיעה לרצון את הקישור של הבסיס הטוב.
ישנה הנחת יסוד בנפש האדם שהוא רוצה את הדבר הטוב, לכן כדי שאדם
ירצה משהו האדם צריך לדעת את הדבר להכיר למה הדבר הזה הוא
בשבילו טוב וממילא ברגע שהאדם מכיר בידיעה שזה טוב לכן הוא ישקיע
וירצה את הדבר הזה.
ישנם ידיעות ברורות שהאדם מרגיש אבל הידיעות הברורות האלה אינם
מתקשרות אצלו לטוב. כיון שזה לא מתקשר לטוב ממילא האדם למרות
ידיעתו הברורה לא יוכל לפעול בצורה משמעותית.
לעיל הבאנו דוגמא לידיעה ברורה, כגון ידיעה ברורה שהאדם יודע ששוקלד
זה דבר מתוק. הידיעה הזאת היא אומנם ברורה, אבל אינה שייכת דווקא
לטוב. ממילא ידיעה זאת היא לא ממש עומדת על בסיס הטוב.
לעומת זאת יכולה להיות ידיעה ברורה שהאדם מרגיש בבירור. כגון אדם
שעשה מעשהשל חסד והרגיש וראה כיצד החסד הזה עזר לחברו, במקרה
כזה הידיעה היא מצד אחד ברורה. אבל מצד שני יש לה את המעלה שהיא
גם עומדת על בסיס הטוב. היכולת לעמוד על בסיס הטוב, היא משמעותית
ביצירת הרצון.

16
כיון שהאדם מטבעו רוצה טוב, לכן החיבור בין הידיעה לבסיס טוב
הכרחית.
חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר
כך היא מתחזקת, כל מה
שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת,
כן הרצון מתגב
ר-ככל
שהאדם מפנים למה אותה ידיעה מקשרת אותו אל הטוב, ככל שהאדם
מעמיק בחשיבות של עשיית טוב, ממילא יש לו רצון יותר חזק להתחבר
לאותו מהלך.
הטוב הוא דבר שורשי באדם כדי לחזק את כוח הרצון לא מספיק ידיעה
אלא חשוב להתעסק בחמדת הטוב. האדם בטבעו הוא רוצה טוב, אדם
שהרצון שלו חלש הדבר נובע כיון שחמדת הטוב נחלשה אצלו. האדם
לפעמים מיואש מגילוי הטוב ועל כן נחלש לו כח הרצון. כדי לחזק את
הרצון צריך לחזק את חמדת הטוב, את הכרה מה זה הדבר הטוב.10
חמדה משמעותה מעין תאווה שהאדם חולם עליה. האדם יכול לחזק את
השאיפה ואת הרצון שלו לחמוד טוב. כשאדם חומד במשהו הוא מעסיק
את מחשבותיו במה שהוא חומד. אדם יכול להתחיל לחלום על גילוי הטוב.
10הקישור בין חמדת הטוב לבין כוחות הרצון לבין היכולת לפעול מובא גם בדברי ר' צדוק
בצדקת הצדיק.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
צדקת הצדיק אות רמח
-
עיקר האדם הוא
החשק שבלב
שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר, יצר
טוב ויצר רע כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו וכו'. ואמרו ז"ל
(סוכה נ"ב א) כל הגדול יצרו גדול כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק
שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעו
מת זה בשני חללי הלב
כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצר רע גם כן גדול: ... והאבות
נקראו איתנים (ראש השנה י"א א) שמעתי
פירושו עקשנים פירוש שהיה להם תוקף
החשק
...
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
צדקת הצדיק אות רמט
-
החשק יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק
לו
הרבה אפילו הוא רע ... ולכך
שלמה המלך ע"ה דבימיו סיהרא באשלמותא ולא היה שום מונע (מלכים
-
א ט' א')
נאמר ככלות וגו' כל חשק שלמה וגו' שכל חשקו היה נשלם ומובא לו. והוא היה
בתוקף החשק מכל הנבראים שעל זה חיבר שיר השירים וכפי תוקף התגברות כח
החשק כך הוא משיג.
כי החשק נקרא סוף מעשה שהוא מסיטרא דנוקבא ומצד
החסרון הוא חושק למילוי
והוא דבוק במחשבה תחילה וראשית מחשבת השם
יתברך שממנו שורש כל ההשפעות. וכן מסיטרא דרע כאשר אין דבר מונעו:

17
החלום והמחשבות על חיזוק הטוב נחשב כחמדה של הטוב, חיזוק החמדה
הזאת מגלה אתהטוב הקיים באדם, וממילא יווצר כח גדול של רצון.
גבורת הרצון מחוללת את היכולת-בסופו של דבר כדי להצליח לפעול
בעולם האדם צריך רצון חזק. ישנו משפט מפורסם אין דבר העומד בפני
הרצון אומנם בחז"ל אין ממש מקור ברור למשפט זה11, אבל ודאי ששורש
המשפט הזה נכון, ככל שיהיה יותר רצון כך יש יותר סיכוי להצליח.
הרצון הוא הכח המניע את האדם, ככל שיהיה רצון יהיו יותר תוצאות,
האדם יגלה שיש לו יותר יכולת.
למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד
אחוזים יחד-הרב
בחלק זה של הפסקה מחדד את ההבנה שהכוחות אצל האדם עובדים
בצורה משותפת.
ישנו חיבור משמעותי בין הרצון ליכולת. כח אחד מניע ישירות את חברו.
ברגע שאדם מחזק כחאחד הוא משפיע על שאר הכוחות השונים. זה מה
שמצאנו בדברי הרמב"ם בשמונה קבצים, שאומנם האדם מורכב מכוחות
שונים, אבל כל הכוחות האלה יש בניהם חיבור מלא. הם נקראים נפש
אחת.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק א
-
דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת
הפע
ולות ההן 'נפשות'.
12
11בזהר מופיע המשפט הזה בקישור עקיף.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קסב עמוד ב
-
כל
מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח וסימנך דא
(איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף,
12רמב"ם בפרק זה מרחיב ומחלקת את כוחות האדם ל-5חלקים.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק א

18
ובמקום שנמצא מדע לאין גבול,
שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול,
גם היא-הרב כותב כאן משפט דומה למה שהבאנו
לעיל שאין דבר העומד בפני הרצון.
היינו האדם על ידי מדע, על ידי ידיעה אין סופית יכול לעורר רצון אין סופי
ועל ידי זה יכולה להתחולל תוצאה של יכולת אין סופית.
לדוג' השאיפה של האדם שהוא מכיר בזה שהוא רוצה לבנות מטוס ולהגיע
לחו"ל בצורה מהירה, דבר זה נחשב כדבר כמעט אין סופי ובסופו של דבר
הידיעההברורה שיכול להיות כזה דבר, ידיעה זאת הולידה רצון וממילא
על ידי הרצון הזה נוצר מציאות ממשית, היינו יכולת שהעולם פיתח
מטוסים.
מדע בלי גבול יוצר תוצאות בלי גבול, היינו מדע מעין חלומות וידיעות אין
סופיות בסופו של תהליך יובילו לתוצאות ללא גבולות.
אפשר לומר,
שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה
לא תרצה-
אחרי בתחילת הפסקה הרב ביאר את הקישור המלא בין הכוחות, כאן הרב
מבאר לנו את ההבדל בין הכוחות. למרות שהכוחות בשורשם הם
מאוחדים, והכוחות פועלים בהרמוניה, בסופו של דבר לכל כח יש הגדרה
ותפקיד שונה.
הרב מדגיש את ההבדל הגדול בין ידיעה שהיא ההכרה לבין הרצון. הרצון
הוא כח שאינו מוגדר כידיעה. האדם יכול להגיד שהוא רוצה, רק אחר כך
נשאל אותובנוסף מה הוא רוצה. לאחר שהאדם מכיר את המציאות, לאחר
שהאדם יודע את המציאות,לאחר הידיעה יכול להגיע הרצון.
הידיעה היא כביכול חיצונית לאדם, הוא מקבל נתונים במחוץ ומעבד
אותם בפנימיות שלו. לעומת זאת הרצון הוא כח מאד אישי פרטי, שהאדם
-
ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמת
עורר, והשכלי.
ואפשר אולי להקביל חלק מחלקיו של הרמב"ם לדברי הרב כאן. הרצון מקביל לחלק
המתעורר, הידיעה מקבילה לחלק השכלי, ואילו היכולת מקבילה לחלק המרגיש שם
נמצאים החושים וממילא שם נמצאים גם הכוחות הקיימים באדם בהם הוא פועל את
פעולותיו.

19
מרגיש בתוכיותו שהוא רוצה דברים מסויימים. לאחר ההכרה הנובעת
מהידיעה האדם יוצר את רצונו.
כיון שכל כח פועל בצורה אחרת,לכן אי אפשר לקרוא לרצון הכרה, ואי
אפשר לקרוא להכרה רצון.
אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון,
שההכרה והרצון הנם
מאוחדים שם-לאחר שהאדם מכיר שכל כח הוא עומד בפני עצמו, הרב
חוזר לחידושו שיש מקום ישנה דרגה בה הכחות המופיעים אצל האדם הם
מאוחדים.
בשורש הכל מאוחד, לכן גם דברים שונים כמו רצון וידיעה הם מאוחדים.
כדי להבין את האיחוד הזה ניתן לחזור לשורש מה הטעם שהקב"ה ברא
את העולם, התשובה שמובא בעיקר בספרי המקובלים משום שרצה
הקב"ה להטיב עם נבראיו. אם כן כבר מתחילת הבריאה יש חיבור בין
הרצון לבין הידיעה, היינו הידיעה שהטוב הוא הדבר המועיל, וממילא
הרצון רוצה את שאותו טוב יגיע לנבראיו.
האדם שמגיע לשלמות, למציאות של חיבור בין רצון להכרה, אותו אדם
מה שהוא יודע בשכלו שזה דבר טוב מיד הוא רוצה אותו. מיד יש אחדות
בין הכוחות האישיים שלו. אדם כזה ביטל את היצר הרע שתפקידו הוא
להפריד בין הכוחות13.
13בספרי הקבלה הסטראאחרא, הכוחות השליליים הקיימים בעולם מכונים עלמא
דפירודא. וכן מביא הרב עניין זה בלשונו באורות הקודש חלק א' עמ' קפט' פסקה כה'.
שאיפת התנועה והמנוחה
כה
-
שואפת היא הנשמה מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה
הפנימית, ...
היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל
בכלי אחד, ויוצאת בסוד
הניקוד, הנקודים, העולמים והבריות
לאין תכלית,
ובהתגברותם. בפירודם, הכחות
האינדיוידואליות
של והרוממות המתאדרת, החיים, בכל שאונם הנחמד, אל השלום.
בהכרה,
כי הפירוד, החיים שהשאון
והניגוד הוא
מקור שבעם, הרי הוא
מביא את המות ואת הכליון,
את הרשעה ואת
השקר, נלקחת תמצית
השאון...

20
ואין שום צורך מביא לומ
ר, שאין צורת החיים העצמותיים
ערוכים
מתוכן כזה-הרב מבאר שהיסוד המאחד בין ההכרה לבין הרצון זה יסוד
שיכול להיות במציאות. אין שום דבר המכריח אותנו לומר שזה דבר שאינו
אפשרי, אלא להיפך זה דבר אפשרי.אומנם זאת מעלה גדולה לכן אדם יכול
לחשוב שזה בלתי אפשרי, אבל אין הדבר כך, אלא הדבר אפשרי.
שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד,
עשיר ומלא ערך-
הרב משתמש כאן בלשון של סגולת ההכרה והרצון, המילה סגולה מבטאת
משהו שהוא מעבר למציאות הרגילה, מעבר לחושים הרגילים.
סגולה זה ביטוי לכח רוחני עליון. המקור המאחד בין ההכרה והרצון זה
הוא מקור השייך אל הצד הסגולי שבהם. כיון שהכח המעשי הגלוי הכוחות
נראים מפורדיםושונים זה מזה.החיבור בין הכוחות יוצר עושר מלא ערך,
עושר משמעותי לא רק עושר כמותי, אלא מעין עושר איכותי.
ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק
שהמוסר הטוב מאחד את
ההכרה והרצון-הרב מכניס כאן מושגים חדשים, עד כאן הרב עסק
בביאור הרצון וההכרה, ואילו כאן הרב מכניסאת המושגים מוסר וטוב.
נראה שהרב משווה בין המוסר ככח שהוא מבטא את הרצון לעומת הטוב
שהוא מבטא את ההכרה. היינו כמו שכדי לרצות צריך להכיר. כך המוסר
שהוא כביכול השכל צריך להיות מנווט לטוב וזה נקבע על פי ההכרה. ולכן
התכלית היא להגיע למצב בו המוסר מתגלה את הטובשל האדם.
גם בענפיו,
כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם-כמו שביארנו
לעיל בשורש בסגולה קל להבין שיש חיבור בין הכוחות השונים. אבל הקושי
והאתגר זה לגלות את החיבור במציאות.
לגלות את החיבור בגילוי המעשי בענפים. בגזע השרשי הכל מאוחד כיון
שהכל מגיע מהאלוקות שזה שורש הטוב, אבל התפקיד של האדם הוא
לגלות את החיבור המעשי בכל הענפים.

21
פסקה נט.הבנין הפנימי בהכרה ורצון14
(עמוד פח'-צ')
העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד,
ולהשתכלל בלא הרף, עוד
יותר מהבנין
התמידי של העולם החיצוני.
ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע על פי יסוד החפץ הפנימי
לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק,
או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ. אפילו ההכרה המדעית
איננה נחשבת לבנין פנים כי אם
כשהיא משתכללת כל כך עד לכדי
הטבעת הרצו
ן היותר עמוק על
פיה. אבל כל זמן שתהיה
רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו
נוטל חלק במעמק החיים
הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה,
היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד.
התורה והיראה, החכמה והתפלה, ההכרה והעבודה,
כשהם באים
תמיד יחד, הנם
משפרים את העולם בין מצדו הפנימי
בין מצדו
החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין
לפי
החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני.
ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה
שיזעזעו
את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן
ויעוררון לטובה. אז בונות
ההכרות, יחד עם
השכלול החיצון
שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו.
זהו עיקר היסוד, המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני
ההכרה
האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות
בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות על ידי הופעות הרוח
בגילוי
ב באות שהן בין הפנימי, המדע
והתגלות נבואה תכונת
אלהים,
בצורות מעולף לבוא הוא הרוח טבע תמיד
מגוונות
בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה,
והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם.
14מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' קלא'.

22
הפנימי ביסוד ההכרה את להכיר איך תמיד טורח והמדע
שלה,
והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מ
גיע
בהמשך
דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת
הגוונים. ולמה
לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות
התוכיות בעצמותן.
אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי,
שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות
רק אז תפעלנה
על החפץ לפי המ
גמה הטובה שבהן,
דוקא כשהן באות בתחילתן מגוונות, והגוונים הם מולידים
נטיות של חפץ לטובה, בדוגמא שלמה, לפי התכונה של
התמצית הטוב של המבוקש שבהכרות.
וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם, הפרטי והכללי,
כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות, אבל עם זה כיון
שהולידו הגוו
נים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה,
שהוא נטית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה ,
הולכת הולדה זו ומתרבה, דוקא עם
ההסרה של הגוונים החיצונים
והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה.
אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן
כמו שהן,
מקום כל היה לא אז
הנפשיים החיים להתעוררות
הפנימיים,
וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש, כמו שמשתקפות ההכרות
החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא
כולו זר לך,
שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות,
מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם
מעמיקים בו
את הוייתם,
אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף
ופרי,
ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם ,
לגדל את
איכותו.
ואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים,
היתה
עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון
כלל הקובלנא המרה של אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו,
תחת
שעל ידי הגוונים באה התוחלת של כי תבוא חכמה בלבך
ודעת לנפשך ינעם, כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

23
נושא הפסקה-העולם צריך להשתכלל מצידו הפנימי ובשביל זה הוא
משתכלל גם מצידו החיצוני.
ביאור הפסקה-
העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד,
ולהשתכלל בלא הרף, עוד
יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני-בפסקה זאת הרב מבאר את
היחס בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. כאן הרב מחדש חידוש השונה
מהשקפתו של רוב האנשים בעולם.
בני האדםרוב הזמן חיים את המציאות ומרגישיםבצורהממשיתופיזית
את העולם חומרי. הרב מחדש שאומנם במציאות אנחנו חיים את העולם
החיצוני, אבל באמת צריך העולם תמיד להבנות מהצד הפנימי. אין העולם
יכול להתקדם בלי שכלול ובניין פנימי. הרב מוסיף שבניין העולם הפנימי
לא רק שהוא צריך להיות תמידי, אלא הוא צריך להבנות יותר מן העולם
החיצוני.
מדברי הרב עולהיסוד גדול,אם אדם רוצה להצליח בעשיה חומרית
חיצונית, הוא צריך הרבה דלק וחיות פנימית.
כדי שמפעל גשמי יצליח הוא צריך שתמיד יהיה עם המפעל הזה אנשי רוח
ואנשי חזון. רק כשיש חזון פנימי עמוק אפשר יהיה להוביל תוצאה פיזית
גשמית.
לדוגמא:אנחנו יכולים לראות את זה כלפי הצלחה של מפלגה, כדי
שמפלגה תוכל להחזיק מעמד היא חייבת לכתוב ספרות של חזון רוחני.
אילולי זה בניין המפלגה הוא רעוע ועתיד להעלם לאחר תקופה קצרה.
לגבי העולם החיצוני כולם יודעים ומבינים כיצד הוא תמיד מתפתח. כל
דקה בעולם הזה ישנם אנשים העמלים בשביל לפתח עוד פיתוחים
טכנולוגים, עוד גילויים חדשים. כך מבחינה'בוטנית'תמיד העולם גדל,
עצים חיות בני אדם כל ורגע ורגע גדלים ומתפתחים. אם כן יסוד קיומו של
העולם הפיזי הוא שישנו בניין תמידי של העולם החיצוני.כנגד הפיתוח
החיצוני צריך פיתוח פנימיתמידי.

24
החפץ יסוד פי על מוצע שהוא מה כל אדם, של ברוחו
הפנימי
לטובה, זהו בנין פנים-אצל האדם ישנה חלוקה, ישנו פיתוח
חיצוני וישנו פיתוח פנימי. פיתוח פנימי הוא תלוי האםלאותופיתוחיש
יסוד של חפץ פנימי.
דוגמא: אדם יכול ליצר שולחן עם שכלולים, כשכל מטרת השכלולים היא
שהאוכל יהיה מונח על השלחן בצורה יותר טובה. במקרה כזה אנשים
יתייחסו לפיתוח הזה כפיתוח של עניינים חיצוניים, כיון שזה קשור לענייני
אכילה, ולא לחפץ פנימי. אבל יכול להיות שאדם יפתח וישכלל שולחן
לכתיבה של סת"ם, במקרה כזה אנשים יתייחסו לפיתוח כזה כפיתוח של
כלי רוחני, היינו כפיתוח פנימי.
הרב מחלק בין חפץ פנימי לחפץ חיצוני. הרב מדבר כאן על המושג 'חפץ'
לכאורה המושג הזה דומה למושג רצון, ובכל זאת נראה שיש הבדל בין רצון
לחפץ. חפץ הוא מימוש הרצון במציאות15. היינו הרצון הוא מעל המציאות
ואילו החפץ הוא הגשמת הרצון בתוך החפצים עצמם, התוך המציאות16.
15יש מושג נוסף והוא חשק, נראה שיש מדרג, חשק זה הדבר הכי נמוך שקרוב לתאווה מעליו
יש חפץ ומעליו יש את הרצון. שהרצון הוא כביכול מרחק מעל עולם המעשה.
מצאנו התייחסות לחילוק בין חפץ לחשק במשפטי הראי"ה לחודש שבט.
מאמרי הראיה עמ'
501
.
-
שבט
-
חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים,
המובלט בתוקפו בעץ החרוב.
הרב במשפט זה מבאר שאדם בא לטעת עץ לכאורה זה מתחיל בחשק, היינו כעין תאווה
חיצונית, אבל בסוף זה מתחבר אל החפץ שזה משהו יותר מרומם, שהחפץ מביא לידי ביטוי
את הרצון לפתח את העולם בשביל הדורות הבאים.
16חילוק מעין זה מובא בדברי אור החיים על התורה.
אור החיים ויק
רא פרק יח פסוק ב
-
והוא כמאמרם ז"ל (ב"ר פל"ד) שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם
מסורים ביד לבם. הכוונה בזה כי
החפץ והחשק ישנו בלב האדם והרצון הוא במוחו

25
ישנםשניסוגי חפצים.ישנו חפץ חיצוני שהאדם מרגיש שזה לא חפץ הנובע
מעומק החיים שלו,לעומתו ישנוחפץ הפנימי,זה חפץ המגיע מעומקו של
האדם. חפץ פנימי הוא חפץ החודר ומחייה את כוחות החיים, ואילו חפץ
חיצוני זה לא חפץ הנותן חיות לעצמות החיים.
וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק,
או אינו משתתף בזה, הרי
הוא בנין חוץ-ישנםשנימצבים בהם השכלול הוא חיצוני.
יכולה להיות מציאות שבאמת החפץ הפנימי אינו קיים. היינו הוא כלל לא
שיקול שנלקח בחשבון.
אבל יכולהלהיות מציאות שישנו חפץ פנימי, הוא קיים. אבל האדם לא
נותן לו משמעות.במקרה כזההאדם מניח את אותו חפץ פנימי שיעמוד
מרחוק. למרות שישנה אפשרות לעשות את המעשה מתוך גדלות של חפץ
פנימי האדם בוחר להתעלם ולהרחיק את אותו חפץ פנימי, אדם כזה
שמשאיר את החפץ הפנימי מרחוק גורם שהמעשה הוא חיצוני.
אם כן ההגדרה האם זה דבר פנימי או חיצוני זה לא רק הגדרה
אובייקטיבית, אלא זאת גם הגדרה סובייקטיבית, כיצד האדם מתייחס
למעשים שהוא עושה. האם האדם מכניס את המחשבות הפנימיות לתוך
המעשים שלו.
לדוג' אדם שהולך לעבודה כיון שהוא רוצה רק כסף במקרה כזה החפץ של
כסף הוא חיצוני למטרה של העבודה. חפץ כזה הוא כעין מקיף לעבודה
שהאדם עובד. אבל ישנו חפץ שהוא פנימי היינו האדם מרגיש שיש לו
אידיאל בעבודה שהוא עוסק. אותו חפץ נותן חיות לעצם העבודה שהאדם
עושה, זה נקרא חפץ פנימי.
אפילו ההכרה המדעית
איננה נ
חשבת לבנין פנים כי אם כשהיא משתכללת כל כך עד לכדי
הטבעת הרצון היותר עמוק על פי
ה-הרב
והם ב' מדריגות
שנתן האדון בבני אדם וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה ואין
גמר בחימוד זה ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו הגם שיחמוד, הלא
תמצא בבני אדם שמקבלים תענית הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול יבא הרצון
וימנענו וכן עז"ה, וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בי
דם שהגם
שיתאוו תאוה בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי
התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו, אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם
לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון

26
מוסיף שאפילו גילוי מדעי,שלכאורההואגילוי טכני בעומקו של הגילוי
עומדהבנין הפנימי. מה שנותן את העומק לאותו גילוי זה החפץ הפנימי
הקיים בעולם.
כדי להבין את זה אולי אפשר להביא משל מגילוי האינטרנט בצורה
חיצונית האינטרנט זה כח של ידע וכח של כלליות העולם, הפיכת העולם
לגלובלי. אבל בעומק זה לא רק שינוי חיצוני אלא ניתן להבין שהפיכת
העולם לגלובלי זה תהליך עמוק הקיים בחפץ העולם להיות אחדותי. הבנה
זאת היא מביאה את הכח הפנימי של אותוגילוי.
לפי זה יש כאן חידוש גדול בכל התפתחות חיצונית של העולם באותו רגע
צריך כנגדו להוסיף כח בגילויים חדשים של חפץ פנימי, צריך למצוא
קישורים כיצד הגילוי החיצוני יש לו משמעות פנימית.לכןככל שהעולם
הפנימי יבנה ממילא יהיה יותר כח לשכלל את העולם החיצוני.
אבל
כל זמן שתהיה
רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל
חלק במעמק החיים
הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני-מה
שנותן את העומק לחיים זה חפץ הלב. הלב הוא מבטא את החפץ הפנימי
הקיים בתוך המציאות.
הרב משתמש כאן במילה ציור, ציור הוא דבר חיצוני, היינו תמונה
המבטאת שיקוף של המציאות הגלויה. אבל אפשר לגרום שיתגלה בתוך
התמונה גם החפץ הפנימי. צריך לצרף אל הציור את חפץ הלב.המטרה של
שהאדם יכניס את הלב הפנימי לתוך הציור החיצוני. לכן צריך שחפצי הלב
הפנימיים יקחו חלק במעמקי החיים הגלויים, הציוריים.
שאין
ההשלמה,
היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד-כדי
שיווצר בניין עדי עד17, צריך השלמה פנימית.
רק שילוב בין הגילוי החיצוני לחפץ הפנימי המציאות יכולה להתקיים
כבניין עדי עד. ההשלמה הזאת נצרכת גם לאדם הפרטי וגם לציבור
בכללותו שהוא צריך להכניס לפיתוחים שלו השקפה וחפץ פנימי.
17אחת מהברכות שמברכים חתן וכלה, היא כוללת לשון זה. 'והתקין לו ממנו בניין עדי עד'.
גם חתן וכלה זה חיבור בין כוחות שונים. כדי שבניין יהיה לעד צריך חיבור של כוחות שונים.
החיבור של העולם הפנימי עם העולם החיצוני יוצר בניין עדי עד. משמעות הבניין לא רק
שהבניין יהיה קיים לעד, אלא שהבניין כל הזמן ימשיך להבנות.

27
התורה והיראה, החכמה והתפלה, ההכרה והעבודה,
כשהם באים
תמיד יחד-המטרה היא לחבר בין הפנים לחוץ.
הרב מביא דוגמאות של חוץ ופנים מהתחום של עולם הרוח. התורה היא
הגילוי החיצוני לעומת היראה שזה פנימי. החכמה היא חיצונית ביחס
לתפילה שזה החפץ הפנימי. וכן ההכרה שזה הידיעה לעומת העבודה, היינו
עבודת ה' שזה המטרה הפנימית.
בדרך אגב עולה מדברי הרבשקרא לתורה חיצונית ביחס ליראה ואילו
התפילה היא פנימית ביחס לחכמה. אומנם אפשר להגיד שאין כלל השוואה
בניהם אלא כל אחד כלפי מה שמקביל אליו הוא או חיצוני או פנימי. אבל
אפשר לראות את דברי הרב כרצף בה בכל זאת רואים שהתורה היא
חיצונית יותר מן התפילה18.
לפי זה ניתן גם להבין את דברי ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן שכתב שמאד
חשוב שהאדם עצמו יעשה מהתורות תפילות19. היינו לרומם את העולם
המעשי את התורה אל השורש הפנימי הרוחני שזה התפילה.
18אומנם בעולת ראיה נראהבדברי הרב קצת אחרת, הרב מסביר שהתורה היא שכלית וכדי
לקשר את התורה לחיי המעשה בשביל זה צריך את ענייני התפילה, ואם כן יוצא שהתפילה
היא חיצונית לתורה.
עולת ראיה הקדמה תפלה ותורה פסקה ה
-
"תורתם אומנותם". האמנות היא מיוסדת בחכמה: "לחשוב מחשבות
לעשות בזהב
בכסף
" וגו'. אלא שהיא צריכה להשלמתה ג"כ הרגל מעשי, ולא די
בציור השכלי של הבנת האומנות להוציא אל הפועל המתגשם את הציור
האומנותי...
והנה התורה
צריכה שתביא לידי מעשה
, ויסוד המעשה הטוב
והעבודה האלהית הוא לגשם בפעל ובחיים את ציורי הצדק והיושר האלהיים
היותר רמים וקד
ושים.
כדי להוציא אל
הפעל המוגשם את הנטיות המוסריות
העליונות מוכשרת היא התפלה ההרגשית
,
שמוציאה אל הפעל את הרגש, שהוא
קרוב אל המעשה יותר מהשכל המופשט. ע"י כח התפלה מתרכך הלב להיות
האדם מוכן בפעל למעשי הצדק הנלמדים ממנו
בתלמוד תורה,...
19
ליקוטי מוהר"ן תניינא
תורה כה
-
גם טוב לעשות מהתורה תפילה
, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק
האמת, אזי יעשה מזה תפלה. דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו ית', על כל מה שנאמר
שם באותו המאמר. מתי יזכה ... והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת, ויבין
בעצמו דבר מתוך דבר, איך
להתנהג בזה. ... וענין השיחה זו, עולה למקום גבוה מאד.
ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה:

28
הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי
בין מצדו החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין
לפי החסרון, מחסור
פנימי או מחסור חיצוני.-לפי דברי הרב אפשר להבין למה התורה
במצוותיה הרוחניות נתנהמשמעות לצד החיצוני.
לדוגמאמצאנו שאסור להביא קרבן בעל מום.לכאורה קרבן זה דבר רוחני
ובכל זאת כדי שהקרבן יהיה לרצון צריך שהוא יהיה שלם בגילויו החיצוני,
בהמהשאינה שלמה, אינה יכולה להביא גילוי רוחני בצורה טובה.
דוגמא נוספת אפשר לראות בדרשת חז"ל במובאת במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג עמוד ב
-
דתניא: זה אלי, ואנוהו
-
התנאה לפניו במצות;
עשה לפניו סוכה
נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו
לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.
אבא שאול אומר: ואנוהו
-
הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום
-
אף
אתה היה חנון ורחום.
על פי דברי חז"ל יש צורך בשלמות של נויחיצוני.
יש להעיר שאומנםמאותו פסוקלומדים שגם נדרשת שלמות רוחנית של
מידות טובות. ונראה שהדברים באים ביחד, השלמות החיצונית עם
השלמות של המידות, אלו דברים הבאים ביחד.
השאיפה שלנו לעתיד לבוא,שהעולם יגיע לא רק לשלמות רוחנית אלא גם
לשלמות פיזית.ולכן אחד הסימנים של הגאולה זה שפע גשמי גדול, כמו
שמצאנו בימיו של שלמה המלך היה שפע גשמי לצד שפע רוחני של עבודת
ה' בבית המקדש.
ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה
שיזעזעו
את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן
ויעוררון לטובה-הרב מוסיף
כאן הוראה מעשית.
כיון שמטרת העולם החיצוני להתקשר אל העולם הפנימי, ממילא יש צורך
שהעולם ההכרתי היינו הידיעות יהיו קשורות אל העולם הפנימי.

29
ידיעה שהיא לא גורמת שום שינוי פנימי היא ידיעה שכביכול לא מועילה
לעולם. דווקא ידיעה שהיא מעוררת את הרצון מהדממה שלו.צריך
שהידיעה תעורראת הרצון. הרצוןהוא הביטוי הפנימילכן רק לידיעה
והכרההמעוררת את הרצוןיש לה ערך.
כמובןכדי שזה יועיל צריך שאותו זעזוע מטרתו לעורר את הרצון לטובה.
שההכרה תיצור עוררות רצונית לטובה, שהאדם לאחר שיקבל את הידיעה
ירגיש יותר רצון לפעול טוב בעולם.
בתרבות שלנו כיום יש הרבה ידיעות ובגלל שיש לנו כל כך הרבה ידיעות
ממילא אותם ידיעות לא פועלות כלום על הרצון שלנו, כיון שאנחנו
'מוצפים' בידיעות. אותם ידיעות מרובות כיון שאין להם בסיס פנימי
ממילא לאותם ידיעות אין יכולת לפעול על האדם. לכן חשוב שהאדם
בעבודתו יעבוד להפנים את הידיעות כדי לרומם ולעורר את הרצון מאותם
ידיעות20.
אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון
שהן משכללות את רוח
הא
דם, גם את העולם הפנימי שלו-כמו שביארנו לעיל, אומנם הרצון
הוא שונה מן ההכרה, הרצון הוא כח אחר. בכל זאת הרצון נבנה על ידי
ההכרה, כשהאדם מכיר את המציאות בצורה יותר נכונה, האדם מרחיב
את תחומי ההכרה שלו, ממילא אפשר לשכלל בצורה יותר גדולה את הרצון
שלו.
20ישנם הרבה ידיעות שלא משפיעות על הרצון. מצאנו אצל יתרו שהוא שמע שמועה על
קריאת ים סוף והגיע, כמו שכתב רש"י.
שמות פרק יח פסוק א
-
וַישמַֹ֞ע י
תר ִֹ֨ו כֹהֵּ֤ן מדיָן ֙ חֹתִֵּ֣ן מֹשֶּ֔ה אֵת ֩ כָל־אֲשִֶ֨ר עָשָּ֤ה אֱֹלהים ֙ למֹשֶּ֔ה ּול ישרָאֵֶ֖ל עַמ ֵֹ֑ו כ ּֽי־
הֹוצ ִ֧יא יקֹוֶָ֛ק אֶת־ישרָאֵֶ֖ל ממצרָּֽים:
רש"י
וישמע יתרו
-
מה שמועה
שמע ובא
, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:
בעלי המוסר מסבירים,החידוש אצל יתרו שהשמועה השפיע עליו. כל העולם שמע על ניסים
אלו, ובכל זאת כל העולם לא הגיע. לעומת זאת אצל יתרו השמועה השפיע שהוא החליט
לבוא. אם כן ידיעות ושמועות לא מספיקות, כדי שהאדם יתקדם הוא צריך שהשמועה
תחדור לרצון של האדם. זה מה שנעשה אצל יתרו, ולכן הואהגיע.

30
לדוג' אדם שיש לו ידיעות גדולות מה קורה בכלל עם ישראל, או מה קורה
בעולם. אדם כזה יכול לפתח דאגה ואכפתיות כלפי כלל העולם. יש לו
השקפה יותר גדולה על המציאות. אדם כזה יכול לשכלל את רוחו הפנימי
בצורה יותר גדולה דווקא בזכות ההכרה החיצונית.
זהו עיקר היסוד-ניתן לחלק את הפסקה לשניחלקים.כאן מתחילהחלק
השני של הפסקה.
הרב מוריד את התובנה שהציג בתחילת הפסקה אל 'עולם המעשה'. היינו
לאחר שראינו בתחילת הפסקה שלכל דבר הקורה במציאות יש בניין
חיצוני, ובתוכו יש בניין פנימי. כעת מבאר הרב כיצד הגילויים החיצוניים
והפנימיים באים לידי ביטוי. כמו כן הרב מוסיף ביאור למה המציאות
בתחילהעוברת דרך עולם חיצוני ורק אחר כךמופיעההעולםהפנימי.
המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני
ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם-יש סדר למציאות, תמיד סדר המציאות שגם
בדברים שהם עמוקים, גם דברים הקשורים לכבשונו של עולם ההכרה
האנושית קודמת.
בין שהן באות
בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות על ידי הופעות הרוח
בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה
והתגלות אלהים-העולם ופיתוחו יכול להתקדם על ידי כמה צורות.
הפיתוח יווצר על ידי דרישה וחיפוש.כמו שמצאנו במדעשהוא טורח לחפש
את המגמות בטבע, או שהוא מחפש פתרונות לבעיות. לדוגמא בזמן שיש
מגפה בעולם, כל העולם משקיע חיפוש כדי למצוא תרופה לאותה בעיה.
מצד שניישנו פיתוח וקידום של העולם שמגיע על ידי הופעת הרוח.נראה
שהכוונה היא לקידום אידיאולוגיות חדשות שמקדמות את העולם.
האידיאלוגיות נוצרות בגלל שהאדם מחפש גילוי מדעי פנימי, אידיאל יותר
משוכלל.
כמו כןישנו קידום של עולם שמגיע על ידי נבואה והתגלות נבואית, כגון
יציאת מצרים כיבוש הארץ וכדומה שאלו תהליכים שהעולם מתקדם בגלל

31
הופעה אלוקית נבואית ניסית21.
תמיד טבע הרוח הוא
לבוא מעולף בצורות מגוונות
בגוונים-הרב
משתמש כאן במילהמעולף,פירוש מילה זאת היינו מכוסה22.
הרב מבאר שכל הפיתוחים וההתקדמות של העולם מגיע עם גוונים, היינו
עם כיסוי. אפילו גילוי ניסי בסופו של דבר הוא מגיע עם הגוון החומרי שלו.
לדוגמא יציאת מצרים הכבוד האלוקי והאלוקות שהתגלתה, הגילוי הופיע
בצורה ממשית שבסופו של דבר עם ישראל יצא ממצרים. תמיד יש גוון
לתהליכים.
שהם מלוים את העצמיות שבהכרה,
והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם-הגוון הזה הוא נצרך לקידום התהליך,
הגוון הזה הוא לא רק הקדמה טכנית על התהליך הפנימי אלא הוא בפועל
גם נותן איזה גוון על העצמיות. גם העצמיות קצתמשתנה על פי אותו גוון.
כדי להבין את הגוון אפשר להביאשנימשלים ודוגמאות.
דוג' א' כדי לעודד אנשים ללמוד תורה להתחבר לאור של תורה הרבה
פעמים האנשים ילמדו שלא לשמה, היינו יש גוונים המעורבבים עם עצם
הלימוד. ותפקידו של האדם לנקות ולהגיע מתוך שלא לשמה ללשמה.
יותר מזה אפשר להסביר שגם הלימוד תורה שזה האור האלוקי בסופו של
דבר האור הזה הוא מגיע בתוך עולם החומר. השכל האלוקי שהוא רוחני
21יש להעיר שאולי הרב מרמז כאן גם על פיתוח וקידום שנובע ממעין נבואה. היינו לפעמים
לאנשים המפתחים את העולם מתגלה איזה רעיון שמגיע לא בעקבות חיפוש, אלא מעין כח
השראה המופיע אצל האדם.
22מעולפת פירושו של דבר מכוסה, ועי' שיר השירים.
שיר השירים פרק ה
פסוק יד
-
יָדָיו ֙ ג לילִֵּ֣י זָהָּ֔ב ממֻלָאֶ֖ים בַתַרשֵ֑יש מֵעָיו ֙ עִֶּ֣שֶת שֵּ֔ן מ עֻלֶֶ֖פֶת סַפירּֽים:
רש"י
מעלפת ספירים
-
מקושטת ומתוקנת בספירים לשון ותתעלף דמתרגמינן ואיתקנת:

32
מופיע בגדרים של שור שנגח את הפרה שזה דבר חומרי. חלק מהתהליך של
לומד התורה הוא להגיע לנקודה הפנימית ולחשוף את האור הנמצא
מאחורי ההלבשה הקיימת בסיפור ובדין שהגמ' מביאה.
דוג' נוספת היא תהליכים חילוניים חיצוניים שקורים בעולם. לדוג' קידום
מעמד האשה, התופעה הזאת היא מתחילה בגוונים חיצוניים של שוויון
זכויות השוואת שכר האשהוכדומה. אבל השורש של התופעה הזאת יש
לה שורש רוחני פנימי של גידול ה'נוקבא' וכדומה23. בסופו של דבר אנחנו
מתחברים אל התופעה הגשמית החיצונית הבאה עם הגוונים. אבל בשורש
יש משוה פנימי.
ההבנה הזאת שכל תהליך חיצוני יש לו נקודה פנימית זה תמצית החידוש
של תחילת הפסקה שהרב מלמד אותנו שעלינו לבנות תמיד את הנקודה
הפנימית.
והמדע טורח תמיד איך
להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה-
תפקידו של המדע הוא לגלות את השורשים העמוקים הנמצאים בתוך
העולם בתוך התהליכים.
אילולי המדע האדם קולט רק את הדברים הנראים לעיניים. היינו את
הדברים המעשים המתגלים על ידי החושים הפיזיים. על ידי החקירה
המדעית מתגלים תכונות ויסודות שהם בעומקי המציאות.
בהכרה של עולם הטבע המדע מחפש מה נקודת המרכז המניעה ומפעילה
את העולם.
לדוגמא ההכרה של כח המשיכה זה הכרה פנימית של תהליכים עמוקים.
הניסיון של המדע לגלות דברים שהם בשורשי המציאות הפיזית. תאוריית
הכבידה של ניוטון ביחס לתאוריית היחסותשל איינשטיין כמעט אין
נפק"מ מעשית בניהם. אבל בסופו של דבר תאוריית היחסות מסבירה את
הכבידה בצורה יותר כולל, יותר יסודית.
23בעניין זה אפשר לראות דוגמא של הכרה פנימית לתהליך קידום מעמד האשה בסידור של
האדמו"ר הזקן ברכת הנישואין עמ' קלח: שם בביאור ההבדל בין ברכת משמח חתן וכלה
ומשמח חתן עם הכלה.

33
המדע יש לו תהליך התפתחות עד שהוא מסוגל לגלות את העומקים
העומדים בשורש המציאות. המתגלים על ידי החושים שלנו, אבל הם מעבר
לחושים שלנו.
וה
וא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מגיע בהמשך
דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים-בדרכו הוא
נתקל בטעויות, לפעמים המדע כשהוא מחפש את השורש של הדברים הוא
טועה.
למשל יכול להיות מחקר שמגיע למסקנה שכל הילדים שהם נמוכים בכיתה
א' הם חלשים,לכאורה מחקר כזה הוכיח נקודה מעניינת שיש קשר בין
הגובה לבין ההצלחה. אבל בעיון יותר נקי יכול להתברר שזה טעות והסיבה
שמי שנמוך הוא לא מצליח כיון שבדרך כלל בכיתה א' מי שהוא נמוך זה
מוכיח שהוא קטן בשכבה, ומי שקטן בשכבה בגיל הזה הוא יותר איטי.
אם כן ישנהמציאות שהמדע עושה מחקר וטועה ותולה את הסיבות
בגוונים חיצוניים שהם לא עצם הדבר אלא רק גוון חיצוני של התופעה.
מפקידו של המדע הוא לשכלל את ההכרה ולהגיע לשורש הפנימי המניע
את המציאות.
הטעות שהמדע עובר זה חלק מהפיתוח שנצרך, לדוגמא בתחילה ניוטון
שראה תפוח נופל מהעץהוא חשב שזה כלל הקיים רק בתפוחים, אח"כ
הוא ראה שהכח הזה קיים לא רק בתפוחים אלא גם בשאר החפצים. היינו
המדע הלך והשתכלל. אח"כ המדע הבין שזה כח שאיננו קשור דווקא
לכדור הארץ אלא כח ששייך גם לכוכבים.
על ידי השכלול שהמדע מתשכלל מתגלה שהגוונים זה רק דבר חיצוני,
בסופו של דבר המדע מגלה את המקוריות העצמית הנמצאת מתחת
לגוונים. כמו שהבאנו לעיל, בהתחלה המדע חושב שזה תכונה הנוסעת
מגוון חיצוני מסויים, היינו מתכונה של התפוח, לאט לאט המדע תשכלל
ומגלה כיצד תכונת הכבידה היא כלל לא קשורה לחפצים מסויימים.
ולמה
לנו כל אלה, למה
לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן-הרב מסיים את הזה של הפסקהבשאלה למה אי אפשר לקבל
את הצורה הרוחנית,את ההכרה הפנימית בצורה נקייה?למה צריך את
הגוונים שהם מעין קליפות שמפריעים להופעה הפנימית להופיע?כדי
לענות על השאלה הזאת הרב חוזר ומתאר שוב אתהמציאות.

34
אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי,
שהוא היסוד
היותר עקרי בהשכלול העולמי-הרב חוזר על מה שהתחיל בתחילת
הפסקה שהשורש של שכלול העולם זה השורש הרוחני ובכל זאתצריך
הקדמה של גוונים חיצוניים.
אז נמצא שההכרות
רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטו
בה
שבהן,
הם והגוונים מגוונות, בתחילתן באות כשהן דוקא
מולידים
נטיות של חפץ לטובה-כדי שהאדם ירגיש הזדהות עם
הדברים ועם האידיאלים הרוחניים, האדם צריך להשתמש בגוונים
החיצוניים.
כמו שהבאנו לעיל כדי לקדם דבר רוחני לפעמים צריך להשתמש בכח של
'לא לשמה'. ברגע שהאדם רואה את הגוונים הוא יכול להרגיש חיבור אל
העומק. כעין מה שר' נחמן24אמר שכיום אפשר לעורר אנשים על ידי
סיפורים. משום שסיפורים יש להם כיסוי חיצוני שהאדם מזדהה איתו ועל
ידי זה האדם מרגיש קישור אל הסיפור ופתאום מתברר שהסיפור הוא רק
כיסוי ליסוד רוחני שנכנס אלהאדם דרך הסיפור.
מתברר שהגוונים החיצוניים הם גורמים חיזוק לכוחות הטובים הקיימים
בתוך המציאות. דווקא על ידי גוונים חיצוניים האדם יכול להתחבר
לשורשים הטובים בצורה יותר חזקה.
בדוגמא שלמה, לפי התכונה של
התמצית הטוב של המבוקש
שבהכרות-הגוונים יוצרים שורש טוב בדוגמא שלמה, היינו כמשל שלם.
מתברר שהגוונים הם דוגמא חיצונית המחוברת בצורה שלמה עם השורש
האמיתי. השורש האמיתי הוא תמצית הטוב הנמצא בהכרה. בסופו של
דבר מטרת כל ההכרה היא להגיע לשורש הגילוי של הטוב.
וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אד
ם, הפרטי והכללי,
כך מתקרב
24
הקדמה לסיפורי מעשיות כפי שכ' ר' נתן.
-
ה נ ני אַתחיל לסַפֵר מַעֲש יֹות, וכַּוָנֹות
דבָרָיו הָיָה, כמ ֹו שֶאֹומֵר
מֵאַחַר שֶׁאֵינ ֹו מֹועִיל לָכֶׁם לָשּוב אֶׁל הַשֵם יִתְבָר ְַך עַל יְדֵי הַּתֹורֹות וְהַשִיחֹות הַקְדֹושֹות
וכַיֹוצֵא בָזֶה מַה שֶעָסַקֶ ביגיעֹות גדֹולֹות כָל יָמָיו לַהֲשיבֵנ ּו אֶל הַשֵם יתבָר ְַך ב
אֱמֶת לַאֲמת ֹו ּומֵאַחַר שֶאֵינ ֹו מֹועיל
כָל אֵלֶה
עַל כֵן הּוא מַתְחִיל לַעֲסֹק בְסִּפּורֵי מַעֲשִּיֹות
...

35
הוא יותר לפנימיות ההכרות-ככל שיותרתתיישב25דעתושל האדם,
ממילא באותו רגע הוא יבין יותר טוב את הנקודה הפנימית הקיימת
במציאות. יישוב הדעת של האדם גורם לו להתבונן על המציאות בצורה
נכונה. בצורה שאינה מתפעלת מדברים חיצוניים אלא מצליחה לראות את
הדברים בשורש האמיתי שלהם.
ההתיישבות של הדעת שהיא מהותית בהכרה הפנימית, היא באה לידי
גילוי באדם הפרטי, וגם בכלל האומה. ככל שאומה תיצור שיח יותר עמוק,
שיח יותר מתחולל, יותר מתבונן האומה תכיר שהכוחות המניעים את
האומה אלו הנקודות הפנימיים,ואילו הכוחות החיצוניים הם רק כיסוי
וגוון חיצוני ולא עיקרי.
אבל עם זה כיון
שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית
הפנימית שבהכרה,
שהוא נטית החפץ הטוב-לאחר שבמהלך הפסקה
התברר שהגוונים הם כביכול מיותרים הם רק שלב מקדים. כעת הרב
מוסיף נקודות לחשיבות של הגוונים.הגוונים הם לא נקודה שממש צריך
לוותר עליה.
בסופו של דבר יש מעלה בגוונים, שהרי הגוונים עצמם הם גרמו לתנועה
פנימית. הם גרמו הנעה וחיבור של האדם לנקודות הפנימיות, לכן הגוונים
שייכים אל עצמות חפץ הטוב.
שהוא המוסר שבהכר
ה-הרב מכנה את נטיית החפץ הטוב כשורש
המוסרהנמצא בתוך ההכרה. היינו האדם מכיר מציאויות בעולם דרך
הגוונים. על ידי הגוונים האדם מתחבר לכוונות המוסריות הקיימות בתוך
העולם.
הגוונים של ההסרה עם דוקא ומתרבה, זו הולדה הולכת
החיצונים
והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה-הרב
25נראה שכוונת הרב לרמוז למה שמצאנו בגמ' ברכות, שם נראה שפירוש המילה תתחולל
היינו תתיישב דעתו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד ב
-
כמה ישהה
בין תפלה לתפלה? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כדי שתתחונן דעתו
עליו; וחד אמר: כדי שתתחולל דעתו עליו.

36
ממשיך ומחדש שישנו שלב שבוהגוונים חוזרים ומתרבים. השלב בו העולם
מגיע לתיקונו.בסופו של דבר הגוונים הם חלקים שעזרו לתופעה הפנימית
הרוחנית להופיע.
דווקא לאחר תהליך הבירור אפשר לחזור ולהוליד העמקה והוספה של
גוונים חיצונים. במקרה כזה לאחר ההכרה של השורש הפנימי אפשר
לראות אתהדברים החיצונים ולגלות כיצד הדברים החיצוניים הם בסופו
של דבר עוזרים לתהליך הפנימי ולא מפריעים לו.26
השלב בו אפשר לתת מקום להכרה החיצונית הוא שלב המגיע בסופו של
התהליך. רק לאחר הנסירה וההכנעה, היינו לאחר שהאדם מבין בצורה
טובה למה הגוון הוא רק דבר חיצוני, רק לאחר שהאדם מסיר את הגוונים
שהם מבלבלים את דעתו, רק לאחר מכן האדם יכול לחזור ולתת מקום
וחשיבות לגוונים. רק בסופו של תהליך האדם יכול להחזיר לגוונים את
מקומם ולהרבות את כוחם.
אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן
כמו שהן,
אז לא היה כל מקום להתעור
רות החיים הנפשיים הפנימיים-כאן
הרב עונה את השאלהששאל מעיל.למה אי אפשר להביא את העניינים
הרוחניים בלבד?מסבירהרבשאםההופעות הרוחניות,היומופיעות
בצורה ערומה בלי לבושים האדם לא היה יכול לקלוט את ההופעה
26אפשר להביא משל לדבר הזה כמו גוף האדם, תפקידו של הגוף לעזור לנשמה להופיע,
אומנם ישנם שלבים שצריך להכניע את הגוף, אבל בתכלית של העולם, יהיה שלב של תחיית
המתיםבאותו שלב הגוף עצמו למרות שהוא רק גוון הוא עצמו יחזור בתחיה ויהיה חלק מן
התהליך הכללי של תיקון העולם, כיון שהגוף עצמו היה שייך בשלב של גילוי הנשמה.
משל נוסף מה שנאמר בפסוק
משלי פרק לא פסוק ל
-ִּ֣
שִֶּ֣קֶר הַַ֭חֵן והִֶּ֣בֶל הַיֵֹ֑פ י אשַָ֥ה יראַת־יְ֝קֹוֵָּ֗ק ה
יא תתהַלָּֽל: מצודת דוד
שקר החן
-
חן האשה ויפיה הם שקר והבל ר"ל אין בהם תועלת רב עד
להלל את האשה באלה אבל אשה יראת ה' היא הראויה להללה בזה:
ופירש של המצודות אומנם היופי הוא גוון חיצוני לכן הוא לא ראוי להילול בפני עצמו, אבל
כשהוא מצטרף אל אשה שהיא יראת ה' באותו שלב מתברר שאותו גוון חיצוני של יופי הוא
עצמו ראוי להיות הלול.

37
הרוחנית. הוא לא היה מתחבר לאותו דבר.
אנחנו נמצאים בתוך העולם החומרי החיצוני ממילא אין לנו כח לקלוט את
הדברים בצורה רוחנית בלבד.
לדוג' יום השבת אנחנו מצווים לעשות הרבה דברים פיזיים חומריים כדי
לבטא את הקדושה של השבת. לכן בשבת אנחנו מתענגים אוכלים לובשים
בגדים מיוחדים וכדומה, כל זה כדי לבטא את ההרגשות שלהקדושה
הקיימות בשבת. כדי להכין כלי לאור הנמצא בשבת. אם היינו רק יושבים
ומנסים לקלוט את האור הרוחני בלי הופעות של גוונים מעשיים חומריים
לא היינו יכולים להרגיש את הרוחניות, כיון שבסופו של דבר אנחנו
נמצאים בתוך העולם החומרי27.
הנפ בציורי משתקפות היו וההכרות
שמשתקפות כמו ש,
ההכרות
החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא
כולו זר ל
ך-הרב מביא משל כדי להסביר לנו את החסרון שיכול להיות
אם ההופעה הייתה מופיעה בצורה ערומה. מטרת המשל להסביר שאומנם
יש כאן קליטה ורישום שהנשמה מקבלת אבל אין לה יכולת להשתמש
באותו רישום.הרישום הוא זר לכן האדם לא יכול לקלוט את מה שהוא
רואה.שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות,
מתוות
הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו
את
הוייתם-הרב ממשיל את זה לאדם שנכנס למקום שהוא זר לו, במקרה
כזה האדם יכול לראות כל מיני דבריםאבל כיון שהוא לא מכיר את
המנהגים של המקום, אומנם ברשת העצבים של העיניים שלו הוא ראה את
27לפי זה ניתן להבין את כל מעשה המצוות ככלי לאור האלוקי, זה חלק מהויכוח שלנו מול
העולם הנוצרי, היינו אי אפשר רק להשתמש בכוונה, אלא עיקר המטרה שלנו לגלות את
האור האלוקי בתוך הכלים, בתוך עולם המעשה. אפשר למצוא פסוק המבטא את העניין
הזה.
משלי פרק ו פסוק כג
כּ֤י נִֵּ֣ר מַ֭צוָה ותִֹּ֣ורָה אֵֹ֑ור ודֶַ֥ר ְֶך חְַ֝יֵּ֗ים תֹוכחַֹ֥ות מּוסָּֽר
:
אפשר להסביר את הפסוק הזה, שהמצוה היא כמו הנר, היינו הצד הגשמי. אי אפשר לקבל
את האור בלי העולם המעשי שהוא המצוה. דרך הכלי המעשי של המצוה אפשר להגיע אל
האור האלוקי.

38
הדברים אבל הוא לא יכול להתפעל מאותם דברים כיון שהוא לא מבין מה
המשמעות של אותם דברים.
אפשר להביא משלנוסףלעניין, כמו אדם שמגיע למקום שהוא לא מבין
אתה השפה, אומנם אותואדם שמע בדיוק עמו מי שמבין את השפה, אבל
כיון שהוא לא מכיר את השפה אומנם השמיעה הייתה על העצבים שלו,
אבל הוא לא מתפעל ממה שהוא שומע כיון שהוא לא מבין.
אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי,
ולהתהפך לעצם מעצמיו
הפנימיים של האדם ,
לגדל את איכותו-החסרוןבאדם שנמצא במקום
זר שאומנם הוא קולט את המציאות הפיזית, אבל הקליטה היא קליטה
שלא יוצרת שום מציאות. הקליטה הזאת לא יכולה ליצור ענף ופרי.
המטרה של האור האלוקי הוא להשפיע טוב לעולם, לקדם את האדם
להיות יותר טוב. אם האור האלוקי יגיע ערום בלי גוונים האור הזה לא
יוכל להשפיע על האדם. האור הזה לא יכול להתהפך למהותו של האדם.
כיון שהאדם לא ירגיש חיבור לאותו אור ממילא האור הזה לא יהפך לעצם
מעצמיו של האדם.
כדי שהאדםוהעולםיהפך להיות יותר טוב,הוא צריך שהדברים שהוא
קולט מבחוץ יהפכו להיות קניין אישי שלו.העיקר בעבודתו של האדם כגון
עבודת המידות שהאדם יקנה את המידה קניין בו כביכול המידה נהפכת
להיות מעין טבע שני שלו. כדי שהקניין הזה יוכל להעשות בצורה טובה על
ההכרות האלוקיות להגיע עם גוונים חיצונים, הגורמים חיבור לאותה
מידה.
ואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו ה
חיים,
היתה
עומדת בצורה כזאת-הרב ממשיך לבאר את החסרון אם ההכרות היו
בלי גוון.
במקרה כזה תכונת הדעת הייתה חסרה. תכונת הדעת זה הכח של האדם
לחבר בין השכל לבין המידות. על ידי ספירת הדעת האדם תחבר למה שהוא
משכיל בשכלו. על כן במציאות בה ההכרות מגיעות בצורה ערומה, יש
חסרון במידת הדעת. כיון שהאדם לא מרגיש חיבור למה שהוא משכיל
בדעתו. וזה מה שהרב כותב בדבריו אוי אוי אם העולם יהיה במצב כזה בו
תכונת הדעת שהיא גורמת זיו של חיים. חיבור של חיים להתקדמות
הרוחנית של של העולם. במקרה שהתכונה הזאת לא הייתה מופיעה בצורה

39
מתוקנתיהיה חסרון גדול לעולם.
והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון
כלל הקובלנא המרה של אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו-הרב משתמש כאן בפסוק המופיע
בספר הושע.
הושע פרק ח פסוק יב
-
אכתוב־אִֶ֨כתָב־ל ֹּ֔ו רבו רֻבֵֶ֖י תֹּֽורָתֵ֑י כמֹו־זֶָ֖ר נֶחשָּֽבּו:
הפסוק הזה מתאר את חסרון בה התורה נחשבת כמו דבר זר. המציאות
הזאת צריכה תיקון, מטרת העולם שירגיש כיצד כל התורה כולה היא
מתחברת לנפש של האדם. במקרה בו התורה היא חיצונית לנפש האדם זה
חסרון שאותו צריך לתקן. את הקובלנא, היינו התלונה והחסרון שהתורה
היא חיצונית אסור להשאיר כתלונה תמידית. תפקידו של האדם להתחבר
לתורה, לכן חשוב שההכרות יגיעו עם גוונים ועל ידי אותם גוונים האדם
יוכל להתחבר אל התורה.
חכמה תבוא כי של התוחלת באה הגוונים ידי שעל תחת
בלבך
ודעת לנפשך ינעם, כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'-כדי
לתאר את המציאותהמתוקנת את המציאות שנוצרת בזכות הגוונים
השונים הרב מביא פסוקים נוספים. מהותם של הפסוקים לתאר חיבור
איכותי עם התורה. הרב מביא ב' פסוקים מספר משלי.
משלי פרק ב פסוק י
-
כּֽי־תָבִֹּ֣וא חָכמִָּ֣ה ב לב ֵֶָ֑ך וְ֝דֵַּ֗עַת לּֽנַפש ָךַ֥ ינעָּֽם:
בפסוק זה מתואר כיצד החכמה מביאה לאדם נועם ומתיקות, בדיוק ההפך
מהפסוק של ספר הושע שם התורה נחשבת כמו דבר זר. וכך מפרש
המצודות על הפסוק הזה.
מצודת דוד משלי פרק ב פסוק י
-
כי תבוא
-
כאשר תבא החכמה בלבך והדעת תהיה נעים לנפשך
להתאות לה בחשק נפלא:

40
וכן המלבי"ם מתאר את הדברים בצורה יסודית, המתאימים לפסקה שלנו.
בדבריו מתבאר שהנועם מגיע על ידי האדם קונה את החכמה והמידות
בטבע שני.
מלבי"ם משלי פרק ב פסוק י
-
כי תבא חכמה בלבך, שעל ידי העזר האלהי יבא למדרגה שיקרא
חכם לב, והוא מי שנקבעו חקי החכמה בלבו עד שאין יצר הלב חלוק
ע
וד על חקי החכמה, כי נעשו לו
כטבע שניה
בלבו, והלב מרמז תמיד
על כח המושל אשר באדם, ומי שלבו מלא חכמה וחקיה טבועים בו
עד שלא ישלטו עליו יצרי התאוה והמדות הרעות צוררי החכמה, כבר
באה החכמה בלבו ומתערה שמה כאזרח רענן וחדל מלחמת הלב נגד
החכמה, וכן דעת לנפשך ינעם,
שלאדם אחר בא הדעת במרירות גדול
ובטורח רב וע"י ספיקות רבות, אבל אתה תשיג הדעת שהוא דעת
אלהים הנזכר בנעימות, כי תשיג אותו בקל ע"י רוה"ק והופעה
אלהית:
ומסיים הרב בפסוק נוסף מספר משלי.
משלי פרק ח פסוק לה
-
כִּ֣י מַֹ֭צא י מצאי מָצִָּ֣א חַיֵ֑ים וַיַָ֥פֶק רְָ֝צֵֹּ֗ון
מֵיקֹוָּֽק:
הפסוק כאן מכניס את עניין הרצון. האדם יכול לגלות חיים בתורה ואותם
חיים הם הרצון שהאדם יכול לקבל מהקב"ה.

41
פסקה ס.מעלת ההכרה והרצון28
(עמוד צא)הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת
הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה
את הרצון
בכל מקום
שהיא מתפשטת.
מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה ,
שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת,
באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב
והאמת עומדת לו. ואם הרצון
מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת.
אמנם זאת היא סגולת
החכמה, שהיא מעלה
את הרצון,
ומתקנת את פגמיו.
על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו,
מכל
מדרישה ידו יניח אל נפגם, שרצונו רואה כשהוא מקום
תדירית,
ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה
שבנפשו,
כן יתעלה גם כן רצונו.
נושא הפסקה-הרצון משתלםעל ידי העמקת הדעת ופיתוח החכמה.
ביאור הפסקה-
הדעת צריכה להתרחב ולהתעמק-בתחילתפסקה זאת הרבמבאר
כיצד הדעת היא הכח המקשר את הרצון עם כלל נפשו של האדם.על כן
הרחבת השפעתו של הרצון נעשה על ידי הדעת.
28פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. תחילת הפסקה מקובץ א' פסקה
תכה'. וחלק שני של הפסקה מקובץ א' פסקה קצד'.

42
הרבכותבשהדעת צריכה להתרחב ולהתעמק, לכאורה הרחבה והעמקה
אלו שני דברים שונים.הרחבה היא כלפי הצדדים ואילו העמקה היא כלפי
השורש.
נראה שהרב בא להסביר לנו כיצד אפשר להרחיב את ההשפעה של הדעת.
ההשפעה של הדעת יכולה להתרחב רק על ידי העמקה. מהותה של העמקה
היא הקישור אל הרצון, הקישור אל הרצון נחשב כמו קישור אל השורש.
ברגע שיהיה קישור עמוק בין הרצון לדעת, ממילא הדעת תוכל להופיע
בהרחבה.ההרחבה היא גילוי של הרצון בכמות יותר גדולה, במקומות
נוספים במהלך חייו של האדם.
עומק הדעת
הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה
את
הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת-הדעת היא הכח הנמצא
בין המוח לבין המידות, בין הראש לגוף. הדעת היא שלב הביניים המחבר
בין מה שהאדם חושב בשכלו לבין המימוש של מה שהוא הכיר בחכמתו.
האדם יכול להכיר את המציאות בחכמתו, היינו האדםמכיר מה אמת ומה
שקר, האדםמכיר שיש דברים שהם שקר והם מזיקים, ההכרה הזאת
שייכת לשכל.
למרות שישנה הכרה שכלית, גם לאחר ההכרה האדם יכול לפעול נגד
ההכרה השכלית. האדם בהתנהגות המעשית במהלך חייו יכול לטעות
ולפעול אחרת. הסיבה שבפועל האדם מתנהג אחרת, לא כמו ההכרה
השכלית משום שישנו נתק בין ההכרה השכליתלבין המידות. כשהדעת לא
מחברת בין השכל לבין המידות, ההתנהגות של האדם לא מכוונת לפי
השכל. המידות שהם לא מאוזנות משתלטות על האדם ולא נותנות לשכל
להנהיג את האדם בצורה נכונה.
לדוגמא אדם שמכיר בחכמתו שישנו אוכל שיכול להזיק לו, האדם הזה
יכול להסביר בדיוק כיצד האוכל יזיק לו, בדרגת חכמה הוא מכיר את
המציאות היטב, אבל בפועל האדם ממשיך לאכול לא בריא. הסיבה
שהאדם ממשיך לאכול לא בריא כיון שהחכמה לא מצליחה לרדת למטה,
הסיבה שהחכמה לא יורדת כיון שיש נתק, הנתק בא לידי ביטוי בדעת
שהדעת היא החיבור בין החכמה למעשה.
ההרחבה שלהדעת הכוונה היא שהאדם מצליח לקחת את כל החכמות
שהוא מכיר והאדם מצליח להוריד את החכמות האלה אל הגוף. ככל

43
שהאדם יוריד את ההכרות השכליות שלו להוראות מעשיות לכוון את הגוף
זה נקרא הרחבות של הדעת.
כדי שהרצון יוכל להשפיע צריך הרחבה של הדעת. הרחבת הדעת נעשה על
ידי התבוננות של האדם בחשיבות של הדעת. שהאדם יתבונן כיצד הוא
מוריד למעשה את מה שהוא רוצה ומכיר בשכלו.אותה התבוננות גורמת
חיבור של הרצון לכל מקום בו הוא מתפשט. ברגע שיהיה רצון חזק כל מה
שהאדם ירצה מיד זה ישפיע על המעשה של האדם.
מתברר שיש כאן משהו מיוחד בדעת, מצד אחד דעת היא מתחת לחכמה
ובינה, היינו דעת זה הקצה התחתון של החכמות. ומצד שני דעת יש לה
קישור אל הרצון שהרצון הוא השורש העליון שמעל הדעת.
הקישור בין דעת לחכמה בא לידי ביטוי בעשר ספירות, כיון שכתר הוא
תמיד ביטוי של הרצון. אם כן כידוע כתר זה ספירה הנמצאתבמרכז העשר
ספירות ואילו חכמה ובינה זה מצד שמאל וימין והנה דעת היא שוב
הספירה הנמצאת באמצע. אבל הקישור הוא יותר מהותי, כידוע ישנם רק
עשר ספירות ולא אחת עשרה29. וישנו כלל היכן שמונים בעשר ספירות את
ספירת הכתר לא מונים את הדעת בפני עצמה. ומצד שני במקוםשמונים
בעשר ספירות את ספירת הדעת לא מונין את הכתר. אם כן רואים שכתר
ודעת זה אותה ספירה ולכן אי אפשר לספור את כתר ודעת כב' ספירות,
אלא בעצם זאת ספירה אחת שהשורש זה הכתר [הרצון] והגילוי בפועל של
הרצון בא לידי ביטוי בדעת.
ראיה נוספת רואים בלשון הנביא בספר עמוס.
עמוס פרק ג' פסוק ב
29זה מה שהמדגיש בספר יצירה.
אוצר מדרשים (אייזנשטיין) יצירה
-
(משנה ד') עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע ולא אחת עשרה,
אם כן יש כאן הדגשה, שיש רק עשר ספירות ולא אחת עשרה ולא תשע, והוא בא להשמיע
בדיוק את העניין שאי אפשר לספור את דעת ואת כתר בתור2ספירות נפרדות

44
-
רִַּ֚ק אֶתכִֶּ֣ם
יָדַַ֔עְּתִי
מכֶֹ֖ל משפחִֹּ֣ות הָאֲדָמֵָ֑ה עַל־כֵן ֙ אֶפקִֹּ֣ד עֲלֵיכֶּ֔ם אֵֶ֖ת כָל־ עֲֹונֹּֽתֵיכֶּֽם:
פירוש המילה ידעתי כתב התרגום
תרגום יונתן נביאים עמוס פרק ג פסוק ב
-
(ב) ל חֹוד בכֹון
אִתְרְעֵיתִי
מכָל זַרעֲיַת אַרעָא עַל כֵן אַסעַר עֲלֵיכֹון יַת כָל חֹובֵיכֹון:
אם כן רואים שהנביא התשמש במילה ידעתי וכוונתו היא רציתי. מוכח
שישנו קשר בין המילה דעת למילה רצון30.
מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה ,
שוה למעלת ההכרה-
הצורה המתוקנת של האדם, של האדם השלם היא באה לידי ביטוי על ידי
שכל מה שהאדם רוצה זה בדיוק מה שהוא מכיר בחכמתו.אדם שלםלא
עושה שום דבר שהוא לא מתאים לחכמה שהוא הכיר והבין.זאת מציאות
של השוואת הרצון למעלת ההכרה.
ברגע שיש ניתוק בין מה שהאדם רוצה לבין מה שהאדם עושה במקרה כזה
מוכח שרצונו של האדם הוא רצון שאינו בשלמות. אם כן זה לא מעלתו
האמיתית של הרצון. המיוחדות של הרצון שהוא כולל את כל הדרגות
שמתחתיו. הוא אומנם בשורש העליון אבל יש לו יכולת להשפיע עד המקום
הכי נמוך,הכי מעשי.
ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת,
באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב
והאמת עומדת לו-הרב מבאר
שהמציאות המתוקנת שאין נתק בין טוב לאמת. מה שהאדם מכיר
בחכמתוכאמת ממילא הוא גם רוצה את אותה אמת, כיון שהוא מכיר
שהאת היא טובה.
הרב משתמשכאן במושג של טוב ואמת, ההבדל בין טוב ואמתהוא,טוב
זה ההרגשה הסובייקטיבית של האדם,לעומת האמת שזה דבר מוחלט
אובייקטיבי. אדם מושלם ברצונו מצליח להרגיש כיצד מה שהוא אמת
30הרחבה של עניין זה מובא בספר המאמרים לאדמו"ר הרש"ב שנת עת"ר עיי"ש עמ' קכב'

45
בשבילו זה גם הדבר הכי טוב בשבילו. הרבה פעמים לאדם יש נתק בין מה
שהוא מרגיש שטוב לו לביןמה שהוא מכיר בשכל.
דוגמא: אדם עצל הוא מכיר בשכלו בהכרה של חכמתו שזה שקר להיות
עצלן.הבעיהשהרגשתהטוב שלו מנווטת אותו לעשות את הטובוהנעים
שכעתטוב ונעיםלו להשאר עצלן. אם כן המעשה של הרצון בשלמות היא
במציאות בה כל מה שהאדם מכיר כאמת האדם מיד רוצה אותו ועושה
אותו כדבר שהוא טוב בשבילו.
כדי להגיע לדרגה הזאת האדם צריך לאהוב באמת את הטוב ואת האמת.
היינו יש לו מידות שמכוונות אל האמת. ברגע שהאדם מגיע לדרגה כזאת
כל עבודה שהאדם ישכיל בשכלו, כל עבודה שהאדם יטרח להכיר את
האמת זה מיד ישפיע על המעשה של האדם. כל התבוננות באמת ובטוב של
האדם זה יבוא לידי ביטוי במעשהו של האדם.
ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת-יש כאן חידוש
גדול, אדם שנופל ולא מצליח לממש את מה שהוא רצה, אותה חולשה
גורמת לאדם חלישות שהוא לא יוכל להכיר בצורה נכונה את האמת. ברגע
שאדם מלא תאוות זה מוכיח שיש לו חלישות בהכרה השכלית.גם הידיעות
שלכאורה קשורות רק להכרת האמת, נפגמות כשיש התנהגות מידותית
הקשורות רק לעונג ולטוב.
אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון,
ומתקנת
את פגמיו-לאחר שראינו את המציאות הפגומה בה הרצון לא מצליח
לכוון את האדם, מציאות בה האדם לא מצליח לכוון את מעשהו בשלב זה
מוכח שיש חסרון ברצון.
במקרה כזה ישנה שאלה כיצד האדם יחזק את הרצון, לפעמים אדם שואל
כיצד אני יכול להתחיל לרצות הרי הרצון שלי חלש.
יכול להיותאדםהמכיר בשכלומההיא האמת, אבל האדם עדיין לא רוצה.
כגון אדם המכיר באמת שטוב לו להתחתן, אבל הרצון של האדם עדיין לא
רוצה,טוב לו להיות רווק בלי מחוייבות. במקרה כזההאדם עדיין לא
בשלב של רצון. השאלה כיצד האדם יוכל לעורר את הרצון. כאןהרב מחדש
למרות שאתה עדיין לא רוצה הפתרון יכול לבוא על ידי עיסוק בחכמה.
היינו העיסוק בחכמה יכול לרומם את הרצון.כשאדם ילמד על החשיבות
של חתונה וכדומה, העמקה של החכמה יכולה לגרום עוררות של רצון.

46
הרב משתמש כאן בלשון 'סגולת החכמה' היינו הטעם שהחכמה משפיע על
הרצון זה פלא שנקרא סגולה היינו דבר שאי אפשר להבין. שהרי במהות
העניינים הרצון הוא מעלהחכמה ואם כן יש כאן פלא סגולי למרות
שהחכמה היא מתחת לרצון בכל זאת היא מסוגלת לחולל ולחזק את
הרצון. אם נחזור למשל שהבאנו אם האדם יעסוק הרבה באמת של היות
האדם נשוי, עצם העיסוק בחכמה יכול לעזור מבחינה סגולית להתחיל
לרצות.
על כן אף על גב שהאדם צריך להשתדל להש
למת הרצון שלו,
מכל
מדרישה ידו יניח אל נפגם, שרצונו רואה כשהוא מקום
תדירית,
ויתור בחכמה-בעקבות החידוש הגדול שהאדם דרך החכמה
יכול לחזק את הרצון מבאר לנו הרב אסור לזנוח את החכמה.
גם אם האדם מרגיש שהעיסוק החכמתי שלו בענייני חתונה לא מוביל אותו
לפיתוח הרצון יש חובה וצורך להמשיך לעסוק לחכמה בצורה תדירית. לא
לוותר על החכמה כיון שבסופו של דבר אור התורה, היינו אור העיסוק
החכמתי בעניין יכול לעורר לו את הרצון.
וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו,
כן יתעלה גם כן
רצונו-כאן הרב מקשר את החכמה אל התורה, הביטוי של החכמה
מתפתח על ידי התורה. לכן סגולת התורה, היינו אור התורה הוא מסוגל
לפעול על האדם שהרצון יתפתח.
כך הפתרון הואבכל ענייני המצוות או המידות,ברגע שאדם מרגיש שיש
לו קושי עם מצוה מסויימת או עם מידה מסויימתמומלץ לאדםללמוד
תורה העוסקת באותה מצוה או באותה מידה.ועל ידי אותו עיסוק בתורה
האדם יתרומם ויצליח לחזק את רצונו.

47
פסקה סא.שלמות הרצון והחכמה31
(עמוד צב')
כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם
אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא
חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול.
הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה,
שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי
של טעות, שבאמת
ענין ומהות אחד הם.
וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא
צלולה בטובה,
מצד בחינת רצון שבה.
את פוגם שהוא מפני החכמה, גילוי את העון הוא מונע
הרצון.
ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון.
נושא הפסקה-פגם הרצון נוצר על ידי הסתרת החכמה, דבר זה נוצר על
ידי העון.
ביאור הפסקה-
כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם
אפשר להמצא ברצונו-
בפסקה זאת הרב ממשיך להעמיק במה שהתחיל לבאר בפסקה קודמת.
החידוש הגדולשל פסקה קודמת שאדם שרצונו פגום ימשיך לעסוק
בחכמה. כאן הרב מבאר שגילוי החכמה העליונה גורם שרצונו לא יהיה
31פסקה זאת מורכבת מב' פסקאות שונות בשמונה קבצים. חלק א' של הפסקה מקורו
בשמונה קבצים קובץ א' תקלו'. וחלק ב' של הפסקה קובץ א' פסקה שעח'.

48
פגום.
פירוש המושג חכמה עליונה, נראה שהכוונה שאדם מצליח לגלות את
השורש העליון של החכמה.החכמה בשורש העליון זאתהאמת לאמיתתה,
כמו שהרב כתב לעיל שהאדם אוהב את הטוב ואת האמת באמת.
דבר שהוא אמת מוחלטת הוא דבר הנובע מן השורש העלין לפני ההסתרה
של המציאות, כיון שאותה חכמה היא שורשית ממילא היא משפיעה על
הרצון שיהיה שלם, בלי פגם.
ולא במעמקי טבע בשרו-הרב ממשיך ומחדש שההשפעה הזאת של
הרצון המתוקן באה לידי ביטוי לא רק ברצון ולא רק במידות אלא אפילו
בבשר, זה מה שכתב הרב "מעמקי טבע בשרו'.
היינו כמשל אדם שמכיר שישנו דבר שקר בעולם הוא כל כך לא רוצה אותו
הוא כל כך ניסלד מאותו חסרון ולכן אפילו בשרו היינו אפילו הגוף החמרי
שלו מסרב ומקיא את אותו חסרון.
דוגמא: אדם שמקפיד לאכול בריא הגוף שלו לא מסוגל לאכול לא בריא.
או אדם שהוא זיכך את רצונו לא לשמוע לשון הרע ממילא אם ישמע לשון
הרע הוא כלל לא מסוגל לחשוב שלילי על יהודי ולכן הוא באמת לא שומע
את הלשון הרע. זה נהפך להיות מעין טבע בשרו.
וכד אתחזיא
חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול-
הרב מבאר שהמציאות המתוקנת הזאת באה לידי ביטוי אצל אדם
הראשון.
אדם הראשון לפני חטאו לא היתה לובעיה ברצון, הרצון מיד היה מחובר
לאמת. לא היה נתק בין מה שהוא מכיר בחכמה לבין מה שהוא רוצה. על
ידי חטא אדם הראשון נוצר נתק, זה המציאות של עץ הדעת, הדעתשלו
נפגמה.כעתלפעמיםהאדם יכול להכיר מציאותבצורהאמיתית,ובכל זאת
בדעת,בירידה למציאות הוא ירגיש שדברים אחרים הם טובים לו.
הסיבה שאדם הראשון נולד מהול32כיון שזה היה לפני חטאו. החטא גרם
לכיסוי בו המציאות המתוקנת לא יכולה להתגלות. ערלה זה מסך בו קשה
32מקור לעניין זה מופיע באבות דר' נתן.

49
לראות את המציאות בצורה ברורה. חטא אדם הראשון גרם מסך והסתרה,
ביטוי למסך מתגלה על ידי הערלה על ברית המילה.
ההסבר לחטא אדם הראשון בצורה כזאת מופיע בכמה מקומות בדברי
הראשונים והאחרונים. נביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים. בדבריו של
הרמב"ם מבואר כמו שביארנו לעיל שנוצרה מציאות של טוב שהיא שונה
מן האמת33.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק
ב
-
הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, ... אמר המקשה,
יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר
בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע
...
וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא
השכל
...
ושמע עניני תשוב
תנו
...
אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר,
וזה
כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון
הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו
, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו,
...
ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשק
ר,
וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם
המגונה והנאה הוא
במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא
הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר
...
וכאשר היה על
שלמות עניניו ותמותם
...
לא היה לו כח להשתמש במפורסמות
בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות,
והוא גלוי הערוה לא
היה זה מגונה אצלו, ואל השיג גנותו.
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב
-
אף אדם הראשון יצא מהול שנאמר ויברא אל
הים את האדם בצלמו (בראשית א'
כ"ז).
שם יש רשימה של אנשים נוספים שנולדו מהולים.
33מקורות נוספים להסבר זה בחטא אדם הראשון עי' ברמב"ן על התורה בראשית ב' ט' ועי'
עוד בדברי נפש החיים א' ו' ועי' עוד בשער הפסוקים להאר"י דרוש ב' פגם ג'.

50
וכאשר מרה
ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות ...
נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית
...
והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות
...
הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה,
שאז מתגלה
שרצון וחכמה הם שני עני
נים-פגם הרצון מתגלה ברגע שיש הסתרה
של החכמה, הפגם גורם שהחכמה לא מצליחה להשפיע, החכמה לא
מצליחה לרדת אל החיים. הרב מבאר שהסיבה היא שבשלב הזהפתאום
החכמה היא לא בהירה.
לפי זה מובן מה שהרב כתב בפסקה הקודמת אם הרצון לא חזק בכל זאת
ימשיך לעסוק בחכמה, כיון שעיסוק תדירי בחכמה יכול בסופו של דבר
להביא את החכמה הבהירה ולכן בסוף רצונו של האדם יתחזק.
עיקר פגםהרצון יצר שהאדם מנתק בין החכמה לרצון, האדם מרגיש שאלו
ב' דברים שונים לגמרי. לפי זה מובן יותר טוב למה הרב בפסקה הקודמת
ממליץ למי שרצונו חלש לעסוקבסגולתבחכמה.לא מספיק עיסוק רגיל
בחכמה, אלא צריך חיבור לסגולת החכמה, חיבורבשורש החכמה. בשורש
החכמה מתגלה כיצד החכמהוהרצון,מצד האמת המוחלטת זה אותו דבר.
מה שהוא גילוי
של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם-באמת
האלוקית,החכמה והרצון אלושניכוחות שהם אחד לגמרי. הרב מבאר
שבאמת האלוקית החכמה והרצון הם כח אחד, כח שאחדותי בין בעניינם
ובין במהותם. היינו הם פועלים כמהות שורשית אחת, וגם בגילוי המעשי
הענייני הכוחות האלה מאוחדים באמת.
וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא
צלולה בטובה,
מצד בחינת רצון שבה-הרב מבאר מה נקודת האחדות שלהם. האחדות
שבניהם היא שיש השפעה ישירה בניהם,אותה בהירות של החכמה,
בהירות היוצרת הבדל בין אמת לשקר, היאיוצרת צלילות של הרגשת
הטוב. הרגשת הטוב זאת תכונה השייכת אל הרצון, על כן ברגע בהירות
מתחברת עם הצלילות של הטוב המתגלה ברצון.מונע הוא העון את גילוי החכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון-הרב
מבאר כמו שאצל אדם הראשון החטא הוא יצר הסתרה לחכמה, כך זה גם
אצל כל אדם ברגע שהאדם חוטא ממילא הרצון שלו נפגם.העון יוצר מעין
מסך והסתרה של גילוי הרצון. בחטא מתגלה שרצונו של האדם לא מכוון

51
אל החכמה, כיון שהרצון פגום ממילא גם החכמה לא יכולה להתגלות
בצורתה הנכונה.
ועיקר הופעת החכמה גנוזה היא במעמקי הרצון-לסיכום מסייםהרב
את היסוד הגדול שהתחדש במהלך הפסקה. אדם המקולקל ברצונותיו הוא
מעולם לא יוכל להגיע אל החכמה הנכונה. אדם שיש לו תאווה אדם שיש
לו חסרונות של חטאים משהו בחשבון החכמתי שלו השתבש ולכן הוא לא
יוכל להגיע ולממש את החכמה בצורה נכונה.
אפשר להביא דוגמא לקלקול זה ממציאות של התמכרויות. מחקרים
הוכיחו שאדם המתכר לדברים שליליים,מתרחשתהליך מסויים במוח
שלו. בעקבות התהליך הקיים במח האדם לא מסוגל לחשוב בהגיון סביב
אותו דבר שאליו האדם מכור. ברגע כשלאותו אדם חסר מה שהוא מכור
אליו, האדם לא מסוגל להמשיך לחשוב בצורה הגיונית. אם ניקח את הדוג'
של התמכרות כמשל אפשר להבין שכל חטא יוצר שינוי קטן ביכולת של
השכל לנווט נכון את החכמה ולחשוב בהגיון נכון34.
34הערה: עיין לעיל בפסקה טו' שם הרב עסק בחיבור בין המוסר לחכמה. שם הרב הסביר
שהרבה אנשים חושבים שהשכל והמוסר אלו ב' דברים שונים, אבל באמת יש אחדות
שורשית בין הדברים. אפשר שהמוסר הוא מבטא את הרצון ואם כן מתגלה גם שם החיבור
בין השכל לבין המוסר, הרצון. (ההבדל בין המוסר לרצון, שהרצון הוא השורש, והמוסר הוא הגילוי המעשי של הרצון.)

52
פסקה סב.אחוד ההכרה הרצון והיכלת35
(עמוד צג'-צד')סימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם
הולך ה
וא ומתפתח, החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי
של עצמו, והוא נסלד ממנו. יש גם שההכרה המוסרית
מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית,
ואז הוספת דעת זו תוסיף
מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה,
איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו,
והוא
הולך בעצמו קודר תחת הנדכא, עצמו רצון של הלחץ
היכולת של טבעה יד מתגרת המוסרית, שלא נתפתח עדיין
לזו המדרגה של ההכרה. אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם,
סוף סוף מביאים הם את האורה הגמורה.
כיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית,
באה אחר כך
גם כן היכולת ועושה א
ת עבודתה הרצונית,
כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו,
הוא הגמר הברור של ההכרה, נדנוד הרצון וחולשת היכולת
באה רק מסבתה של כהות
ההכרה.
עוזרת היא גם כן הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית,
להוציא אל הפועל את היכולת הגנוזה בכח ההכרה.
כי התנוע
ה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו,
הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה.
וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק
שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך
מכוונים הם הדברים
הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו,
עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה,
במה שהם מעדנים ומעלים את נטית
הרוח המתיחש לאלה אל אותו
מרום הפסגה שההכרה
הגיעה כבר
לה.
35פסקה זאת מקורה משתי פסקאות שונות בשמונה קבצים. חלק א' של הפסקה מקובץ א'
פסקה קלט, חלק שני של הפסקה מקובץ א' פסקה קצה'.

53
והם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם, ואת הגוי,
ומכשירים
אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.
כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו,
התושיה מתגלה עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם,
פגמיו המוסריים
כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות ע
ליונה
בוער אז בקרבו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת
להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם.
תשות כח זו מזקת את בהירות השכל, ומעממת את חריצות
החקירה הבהירה, אשר כדי
להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל,
להיות איש חי מכיר ובעל שעבר אחר הוא, צריך השכלה,
עליו
החלישות, הנחשול של להתאמץ בכי כח, ולהיות קשור בקשר
רוחני אמיץ והסכמה חזקה
לחיים ההכריים.
ואז ישוב לו מדי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה,
הצפונות בפרדס לטייל כח לו שתתן במדה
העליונות,
ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לב.
נושא הפסקה-ההכרההרוחנית קודמת ליכולת הרוחנית, על כן היא
מזככת לאיטה את היכולת.
ביאור הפסקה-
סימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם
הולך הוא
ומתפתח-הרב מבאר עד כמה חשוב לאדם הפרטי ולכלל האומה לפתח
את החוש המוסרי.
הרב מבארשהעולם בכללותו הולך תמיד ומתפתח. מטרת הבריאהותיקון
העולם הכללי נעשית על ידי שהעולם מתקדם. חלק מקידום העולם זה
פיתוחו המוסרי. כדי שאומה תשאר רלוונטית היא צריכה לפתח את החוש
המוסרי שלה.

54
אפשר להביא משל מהפיתוח הכלכלי הקיים בעולם.מדינה שרוצה להיות
רלוונטית היא צריכה תמיד פתוח כלכלי.לכןאפשר להגיד בפן הכלכלי,
סימן טוב לאומה שהיא מצליחה לפתח את הצדדים הכלכליים שלה.
באותה צורה צריך לפעול גם הפיתוח המוסרי.כיון שהעולם בכללותו כל
הזמן מפתח מוסרי, כדי שהאומה תשאר בהתקדמות יחסית לעולם, כך
היא צריכה להמשיך כל הזמן את הפיתוח המוסרי שלה.
היסוד שהעולם בכללותומפתח מופיע באריכות גם באורות הקודש חלק ב'
סדר חמישי בו הרב מרחיב ומקדיש חלק שלם ששמו 'התעלות העולם'.
וכדוגמא נביא מה שהרב כתב שםבפסקה כב'.אורות הקודש חלק ב' 'התעלות העולם' התעלות הרצון והשכל האנושי
כב
-
יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה
הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון
האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר
נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר
לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו,
ולעתיד
הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני
תובעת תביעות מוסריות שיניחו
את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה
כמה טובה צפונה בה...
החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי
של עצמו, והוא
נסלד ממנו-חוש המוסר גורם סלידה של האומה ושל האדם ממה שאינו
מוסרי. אם כן יוצא ככל שהאומה או האדם יותר מוסרית ממילא יש יותר
הרגשה של סלידה מן החסרונות. הסלידה שהאדם מרגיש היא מוכיחה
שהאדם בריא בנפשו. אדם שאין לו סלידה מדברים הקורים במציאות זה
מוכיח שהחוש המוסרי שלו לא פועם, זה מוכיח שאין לו רצון להתקדמות
מוסרית.
כדי לבטא עד כמה זה שורשי בטבעו של האדם הרב בחר את המילה נסלד.
משמעות מילה זאת מבטאת תכונה פנימית שהאדם לא יכול להסתדר עם
התופעה שאיננה מוסרית.
יש גם שההכרה המוסרית
מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית-הרב מתאר מציאות של חוסר התאמה. לפעמים
בעולם נוצרת מציאות בה האדם מכיר דברים בהכרתו המוסרית.האדם

55
מכירשאיפות מוסריות שהוא מבין שהם חשובות. האדם רוצה לממש
דברים מוסריים חדשים, אבל בפועל יש פער מסויים בין מה שהאדם רוצה
לבצע מוסרית, לבין מה שהיכולת המוסרית נותנת לאדם לממש.
למשל אדם מבין בשכלו כמה חשיבות יש במצוות כיבוד הורים, כמה זה
דבר מוסרי. ובכל זאת למרות שבהכרה השכלית האדם מכיר את החשיבות
המוסרית ביכולת שלו האדם לא מצליח לממש את מה שהוא מכיר. האדם
נופל במימוש ההכרה המוסרית הזאת36.
ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים-הפער הקיים בין מה
שהאדם מכיר מוסרית לבין מה שהוא מצליח לממש, פער זה יוצר יסורים
גדולים. יסורים אלו באים לידי ביטוי בלשון הפסוק
קהלת פרק א
-
(יח) כֶ֛י ברַֹ֥ב חָכמֶָ֖ה רָב־כֵָ֑עַס ויֹוסַ֥יף דֶַ֖עַת יֹוסַ֥יף מַכאֹּֽוב:
המכאוב נוצר כיון שיש הרבה חכמה, ויש רצון לחבר את החכמה אל
היכולת. הדעת מנסהליצור חיבור שזה מהותה של הדעת. אבל הדעת לא
מצליחה ליצור את החיבור ואזהיכולת לא מצליחה לממש את מה שהאדם
מכיר בשכלו ועל כן נוצר מכאוב.לכן הפסוק תולה את הכאב בהגברת
הדעת. היינו הגברת התחום שהדעת מכירה והיא לא מצליחה לממש.
כי הוא רואה בעין
פקוחה,
איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו-אדם או אומה שלא מצליחה לממש את ההכרות
המוסריות שלה מרגישה כאבים. הכאב הוא ההבנה כיצד הטעויות
המוסריות מענים ופוגמים בנשמה. אילולי שהיה חוש מוסרי האדם או
האומה כלל לא הייתה מרגישה צער. היסורים נובעים בגלל ההתקדמות
36דוגמא לפער הזה ניתן להביא את דברי המסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק ו
-
והנה אנחנו רואים בע
ינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו
ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף
-על-
פי-
כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני
שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר, אוכל קמעא, או אישן קמעא,
או
קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה
רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם.

56
המוסרית.
דוגמא: אדם שלמד והבין כמה חשוב לאכול בריא, הוא לא מצליח להתגבר
וכעת אוכל דברים לא בריאים. באותו זמן שהוא לא מצליח להתגבר הוא
מרגיש צער. מציאות כזאת היא מביאה יסורים יותר מאשר האדם שכלל
לא מבין שחשוב להיות בריא. יכולה להיות מציאות שהאדםאומר לא
אכפת לי מן החטא מציאות כזאת היא יותר מקולקלת מאשר אדם
שמתחיל להרגיש יסורים בחטאיו.והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו הנדכא,
מתגרת יד טבעה של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין
לזו המדרגה של
ההכרה-אותם יסורים נוצרים מ'תגרת יד' היינו מהמכותשהטבע של
היכולת המוסרית גורמת.
המכות שהיכולת המוסרית גורמים הם פוגעים באדם כיון שהיכולת של
האדם עדיין לא מצליחה לממש את הרצון המוסרי. האדםעדייןלא
התפתח בצורה כזאת שהוא יכול לממש את היכולת המוסרית, כיון שהוא
עדיין לא התפתח לאותה דרגה לכן האדם מרגיש יסורים.היסורים האלה
גורמים לאדם להרגיש קודר תחת לחץ הרצון הלוחץ אותו לממש את
המוסר.
אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם-הרב מגלה לנושבתוך יסורים אלו
יש גם טוב, לכן יסורים אלו נקראים יסורים של אהבה.
לפעמים האדם מפחד מהעמידה מול הפער הזה. האדם הפשוט שלא רוצה
להתקדם מעדיף לא לראות את הפגמים לא לראות את הפער. הרב מחדש
שהפער הזה,המכאוב זה,הוא מכאוב שיכול לקדם את האדם.
הרב משתמש בביטוי יסורים של אהבה. ביטוי זה מובא בגמ' במסכת
ברכות37. שם בגמ' מתואר שיסורים אלו הם יסורים שמבטאים דרגה
37
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א
-
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו
-
יפשפש במעשיו,
שנאמר נחפשה
דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא
-
יתלה בבטול תורה,
שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא
-
בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח.

57
רוחנית שהאדם שואף אליה.
סוף סוף מ
ביאים הם את האורה הגמורה-הסיבה שיסורים אלו
מביאים את האורה, משום שההעדר הוא קודם להויה, החסרון הוא מוליד
תשוקה שאדם רוצה להשיג את מה שחסר.
ככל שהאדם ירגיש את הכאב של הפער, בזכות זה יהיה לו יותר רצון ויותר
יכולת לממש את מה שהוא מכיר בחכמתו.
היסוד שהעדר קודם להויה מבואר באריכות גם במהר"ל בגבורות ה' פרק
יח' ושם כתב המהר"ל.38
גבורות ה' פרק יח
-
כי ההעדר דבק בנמצאים ומצד ההעדר שדבק בנמצאים תחול צורה
אחרת, נמצא כי
הצורה שתחול נמשך אחר הדבר שבו ההעדר
שההעדר אשר יש בנמצא עצמו מביא אל צורה אחרת... וכן תמצא
שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול
ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול נפסדה הקליפה מכח גידול
הפרי, שכל דבר שיש לו מדריגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא
חיצון לו
...
כיון שההכרה מ
תחלת לעשות את עבודתה המדעית,
באה אחר כך גם כן היכולת ועושה את עבודתה הרצונית-ההכרה היא שייכת אל
החכמה, היינו מה שהוא כביכול אובייקטיבי.
ההכרה היא מכירה את המציאות בצורה מדעית היא מלמדת מה צריך
38עניין זה מובא גם בכתבי בעל הסולם. נביא מקור אחת מתוך אחד מהספרים שנכתבו על דבריו של בעל הסולם.
שמעתי אות ריג
-'
-
דבר העיקרי והיסוד הוא להגדיל את החסרון, כי זה היסוד שעליו נבנה על הבנין,
וחוזק הבנין נמדד לפי היסוד ... לכן צריך האדם לראות שעבדות בראשונה, והוא
שיצטער עצמו על שאין לו אמונה כראוי, וחסרון אמונה הוא היסוד שלו, וצרי
ך ליתן
תפילתו לבקשות ויגיעות, שירגיש את החסרון הזה. שאם אין לו חסרון, זאת אומרת
שאין לו כלי לקבל את המילוי...

58
להיות. לעומת זאת היכולת היא קשורה אל הפן הרצוני, הפן הרצוני הוא
מקושר אל הצד הסובייקטיבי. מהשהאדםבפועלמסוגל לעשות. על ידי
חיזוק ובירור ההכרה האובייקטיבית, האדם יגיע בסופו של דבר אל
היכולת, שהיא קשורה אל הרצון הסובייקטיבי.כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו,
הוא
הגמר הברור של ההכרה-הרב מחדשלמרות שההכרה והיכולת הםשני
כוחות שונים,בכל זאת יש קשר בניהם.
אם יש משהו במציאות שהאדם מכיר אבל מרגיש שאינו יכול לעשות, סימן
שחסר לאותו אדם בירור עמוק של ההכרה. אדםהמכיר את המציאות טוב,
בצורה ברורה ממילא ברור שגם יוולד לו יכולת לעשות את הדבר בפועל.
לפייסוד זה הרב מלמד אותנו שאם אנחנו רוצים לגשר על הפער, עלינו
לחזק את הכח השכלי, היינו לחזק את ההכרה.
דוגמא: אדם שמרגיש שבהכרה הוא מזדהה עם מצוות כיבוד הורים, אבל
בפועל הוא לא מצליח מבחינת היכולת לכבד את ההורים, הדרך שלו
להתמודד עם הפער על ידי שהוא ילמד ענייני כיבוד הורים. ילמד בשכלו
את החשיבות וממילא ההכרה תתבהר, ברגע שההכרה תתבהר ממילא
היכולת תתרומם ותתחזק.
נדנוד הרצון וחולשת היכולת
באה רק מסבתה של כהות ההכרה-
נדנוד רצון היינו רצון שהוא לא קבוע, לפעמים האדם רוצה ולפעמים הוא
מרגיש שאינו רוצה. או חולשת היכולת, היינו הוא רוצה אבל בפועל מרגיש
שאינו יכול. כל זה מוכיח שההכרה לא מספיק מבוררת. כל הסיבה שאין
יכולת ואין רצון קבוע זה משום שההכרה כהה, היינו לא מספיק מאירה.
עוזרת היא גם כן הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית,
להוציא אל הפועל את היכולת הגנוזה בכח ההכרה-הרב מביא יסוד חשוב,
חלק מהיכולת לגשר על הפער בין ההכרה ליכולת זה על ידי הסביבה. את
דברי הרב אפשר להסביר בכמה אופנים.
אפשר להסביר שבפועל סביבה תומכת היא תמיד דבר טוב. היינו מבחינה
מעשית כשיש קבוצת תמיכה יש יותר סיכוי של האדם להצליח.
אבל אפשר להבין שזה משהו יותר פנימי היינו אפילו אם זה לא ממש
קבוצת תמיכה, בכל זאת העולם והסביבה בכללותה רוצה שהאנשים יהיו

59
מוסריים ולכן הקישור אל האנשים עוזר לאדם לקדם את היכולת
המוסרית שלו. בעצם הרב נותן אמון בסביבה שכל סביבה היא מעריכה את
האנשים שהם מצליחים להיות מוסריים. הסביבה רואה אדם מוסרי
כאדם יותר טוב ולכן הסביבה יש לה יכולת לקדם את האדם.
אפשר להוסיף רובד נוסף לדברי הרב.הסביבה יכולה לקדם את האדם לא
רקבגלל מה שאנשים אומרים לאדם,אלא מבחינה סגולית. כיון שכלל
העולם רוצה שהעולם יתקדם ממילא ישנו'שדר סגולי'שממתיןשהאדם
יתרומם וממילא ירומם את העולם.
נראה שהרב מוביל אותנו להסבר זה שהרי הוא מביא יסוד שמדבר על
תנועה לעילויההויה, נראה שזה תנועה הקיימת בשורש הבריאה בלי קשר
לגילוי החיצוני של האנשים. הבריאה בכללותה רוצה שהעולם יתרומם.
אם כן מוכח שיש כאן כוחות שהסביבה מביאה מבחינה סגולית.
מיוחד עצם בשום סגורה אינה ההויה לעילוי התנועה כי
לבדו,
הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיק
ף המתיחש לה-
הרב מתאר את העולם כולו כמציאות שרוצה להתעלות39. כמו שהבאנו
לעיל העולם בכללותו רוצה להתעלות.
ההכרה שהעולם רוצה להתקדם מובא בהרחבה בספרי החסידות40.
39יסוד זה של עילוי העולם בא גם לידי ביטוי בדברי הרב בקובץ ד' פסקה מד' וכך כותב הרב
קובץ ד' פסקה מד.
-
ההופעה האלהית והשכל האנושי מתחברים ביחד,
לתמם את החזון הגדול של עילוי
העולם
, של ההשתכללות הצורתית של הכלל ושל הפרט. .... ותמיד עולים ויורדים
המשקלים הללו של שני הכחות, דעת עליון ודעת תחתון, זה לעומת זה, כדי לשכלל
יחד את רוח האדם ואת חזון העולם, בצורה היותר תמימה מכל צדדיה.
40דוגמא לחשיבות ולתפקיד של העלאת ניצוצות והעלאת העולם אפשר לראות כדוגמא בדברי הנועם אלימלך.
נועם אלימלך במדבר פרשת שלח
-
ועתה יגדל נא כו' (יד, יז) דברת לאמר: נראה דהנה השם יתברך ברא את עולמו
להטיב לברואים שעל ידי עבודתם לו יתברך יזכו לשכר גדול ולכן נפלו ניצוצות
קדושות בשעת הבריאה בכדי שאחר כך על ידי עבודתם
שיעבדו
לעלות הניצוצות
...
לראות ולהסתכל תמיד בשפלות העולם הזה ... ועל ידי זה הוא מעלה הניצוצות

60
בחסידות מתואר כיצד העולם בבריאתו נפל ונשבר וכעת תפקיד האנושות
לרומם את העולם ולהוציא את הקליפותמתוך כל העולם. להעלות ניצוצות
מן העולם שנפל. הרוממות הזאת לפי דברי הרב זה הכח שהסביבה נותנת
לאדם המוסרי, כיון שהעולם והסביבה רוצה שהאדם המוסרי יתקן אותה
ויוציא מהסביבה ניצוצות של קדושה.
יש להעיר, האם כל דבר שהאדם מכיר כטוב אובייקטיבי מיד הוא יכול
לממש אותו?נראה להסביר שגם דברים טובים האדם צריך לעשות עבודת
בירור אישית לעצמו, האם באמת זה הטוב הנדרש מעצמו.
כגון אדם יכול להכיר שטוב ללמוד תורה כל היום כולו. לכאורה מבחינה
אובייקטיבית זה דבר נכון, אבל ודאי שיכול להיות שעצם זה שהוא לא
מסוגל זה מוכיח שאובייטיביתזה לא מה שהקב"ה שואל ממנו. יכול להיות
שלאדם מסויים שאיפה זאת היא הכרה ואמת נכונה, ואילו לאדם אחר אין
זאת שאיפה אמיתית.
וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק
שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך
מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים
אותו לשכלולו-כאן הרב חוזר למה
שהסביר לפני שעסק בהשפעת הסביבה, הרב חוזר לעיקר הפסקה בה הרב
מפגיש אותנו עם יסורי הפער.
הרב חוזר ומדריך אותנו להפגש עם הפער ועל ידי המפגש המצער עם הפער
דווקא מפגש כזה מוליד את האיחוד בין היכולת (והרצון) עם ההכרה.
הדוחק של הרוח, נגרם לאדם על ידי שהוא מכיר את הפער בין הרצוי
למצוי. האדם שמכיר נכון את הפער הוא נדחק למלא את הפער. אותו דוחק
הוא עצמודוחק ויוצר אתהכחלפעולולהביא את העולם לשכלול.
עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה,
במה שהם מעדנים ומעלים את נטית הרוח המתיחש לאלה
אל אותו
מרום
הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה-היסורים הם אלו שיצרו איחוד בין
יכולת הרצון, מה שהאדם רוצה לממש לבין ההכרה שהאדם מכיר. האיחוד
הזהמעדן את נטית רוחו של האדם. העידון הזה גורם שיכולותיו של האדםקדושות למעלה ולמעלה וזה היה כוונת השם יתברך להביא את ישראל לארץ
הקדושה, כי שם הוא כח יותר להעלות הניצוצות קדושות ...

61
יגיעו עד מקום שהאדם כבר הכיר בהכרתו.
והם הם יסורי הצדיק
ים, המזככים את האדם, ואת הגוי-הרב מכנה
כאן את אותו דחק כיסורים של צדיקים.
יסורים של צדיקים זאת דרגה בה האדם נחשבכבר צדיק ובכל זאת יש לו
יסורים. אותם יסורים נחשבים כיסורים שמטרת לקדם רוחנית את האדם.
מצאנו ביטוי לעניין זה בגמ' ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות
דף ה עמוד א -
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו
-
יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה';
פשפש ולא מצא
-
יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו
יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא
-
בידוע שיסורין
של אהבה הם
, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אמר רבא אמר
רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו
-
מדכאו
ביסורין, שנאמר: וה' חפץ דכאו החלי;
לפי דברי הרב מתבאר שאותם יסוריםאינם באים על חטא אלא הם באים
לבטא את השאיפה להתקדמות. שאיפה להגיע לשלמות נוספת בה האדם
מכיר דברים נוספים בהכרה והוא כעת שואף לקיים את מה שהכיר.
ומכשירים אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן-הרב מסיים את החלק
הראשון של הפסקה בזה שהאדם שמצליח לאחד מגיע לדרגות אלו.חסיד
הוא אדם המצליח לשלב בין ישרות, שזה הגילוי בפועל של יכולותיו. ונאמן
זה ההכרות, היינו נאמן זה לשון אמת. מה שהוא אמין ואמיתי.
דבריו של הרב לקוחים מדברי המשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ו
-
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר
אומר
כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא
שכל העולם כלו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב
את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה
ויראה
ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן

62
נראה שהרב לא סתם הביא את לשון המשנה ללמד אותנו שאדם הדרכים
לחזק את היכולת ולחבר את היכולת אל ההכרה זה נעשה על ידי התורה
כמו שמתארת המשנה במסכת אבות. כדי להבין כיצד התורה מובילה את
האדם לאיחוד בין הכוחות, זה מה שהרב ממשיך לבאר בחלק השני של
הפסקה.
חלק ב' של הפסקה-
כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו,
הת
ושיה
מתגלה עליו בכל עזה
,
והיא מתשת כחו של אדם-כמו בחלק הראשון
של הפסקה גם כאן הרב עוסק בקושי הגדול כשנוצר נתק בין ההכרה לבין
היכולת.
הרב מבאר כאן שההכרה הרוחנית גורמת חלישות, נראה שדברי הרב
בפסקה מתייחסים בעיקר כלפי לימוד תורה. לפי זה מובן למה הרב קורא
להכרה הזאת תושיה, שהיא מתשת את כוחו של האדם. ויסוד זה מבואר
על פי דברי הגמ' בסנהדרין של הגמ' מבארת שהתורה מתשת כוחו של
האדם41.
על ידי שהאדם לומד תורה הוא מכיר הרבה הכרות נוספות, וממילא הוא
מכיר כמה עליו להתקדם אותה הכרה היא מתשת כוחו של האדם עד שהוא
מצליח לממש בפעול ממש את ההכרות שהתחדשו לו בלימוד התורה.
פגמיו המוסריים כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות
עליונה
בוער אז בקרבו-הרב מסביריסוד חשוב כשהאדם מתחיל להכיר
יותר דברים רוחניים ממילא הוא רואה יותר פגמים. לפעמים אנשים
יכולים לחשוב שעדיף לא ללמוד כיון שאם לא לומדים לא רואים את הפגם.
אבל בעומק עצם זה שהאדם מגלה שהוא חסר זה עצמו מוביל את האדם
של זה חסרונות לו שיש האדם של ההכרה להתקדמות.ראשון ב
41
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כו עמוד ב
-
אמר רבי חנן:
למה נקרא שמה תושיה
-
מפני שהיא מתשת כחו של אדם.

63
בהתקדמות42.
כמשל אפשר להביא את פעולת הניקיון היסודי לפני פסח. בכל השנה כולה
האדם מרגיש שהבית שלו נקי, אבל בפסח כשמתחיל לנקות בעומק הוא
פתאום מגלה הרבה לכלוך וחוסר סדר. אבל דווקא ההתמודדות הזאת מול
הלכלוך היא מובילה לנקיון יותר גדול. היינו כדי להגיע לשלב יותר גבוה
צריך להכיר ולהציף את כל הפגמים.
ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת
להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם-בחלק הראשון של הפסקה הרב ביאר כיצד
הפער בין הרצון ליכולת מקדם את האדם. כאן הרב מבאר את הסכנה
הקיימת בהכרת הפער. הסכנה שהאדם יתייאש, אדם שמכיר את הפער
הוא מרגיש מיצרים רוחניים.
הכרת המיצרים הרוחנים היא חשובה בהתקדמות של האדם אבל היא
מסוכנת ברגע שההרגשה היא מובילה לייאוש ותסכול. הייאוש הזה מוביל
לחוסר בהירות של השכל. כדי להבין את הדברים טוב בשכלו צריך האדם
להיות באיזון נפשי. לכןיש סכנה במצב בו קיים הפער.
דוגמא ליסוד זה מובא גם בדברי בעל התניא, בעל התניא כותב על
החשיבות של האדם לעשות חשבון נפש ולהכיר את החסרונות שלו. אלא
שבעל התניא מזהיר אותנו שאסור שחשבון הנפש יוביל את האדם לעצבות.
כיון שאדם עצוב לא יכול לעבוד את ה' ולא יכול לנצח את היצר. על כן בעל
התניא הגביל את זמן חשבון הנפש לזמן מסויים ומוגדר במהלך היום.
תניא ליקוטי אמרים פרק כו
42לכן כתב המסילת ישרים שהבסיס לקניית מידת הזהירות זה לימוד התורה כיון שעל ידי
זה האדם מכיר את הפגמים.
ספר מסילת ישרים פרק ד
-
הנה מה שמביא את האדם [על
-
דרך
-
כלל] אל הזהירות, הוא לימוד התורה. והוא
מה שאמר רב
י פינחס בתחלת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות. אמנם על
-
דרך
-
פרט המביא לזה, הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק
הדין עליה.

64
-ברם כגון דא צריך לאודעיכלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם
האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר
מחבירו ככה ממש בנצחון היצראי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות...
ומ"ש בכל עצב יהיה מותר פי' שיהיה איזה יתרוןומעלה מזה הנה
אדרבה מלשון זה משמעשהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע
ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה'אלהיו הבאה
אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר
...וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון
חצות קודםהלימוד כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר
העצב שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא...
אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין
צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא
אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לועצב ודאגה ממילי
דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ
בתאוות ח"ו...רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב
הדעת להתבונן בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר
באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי
מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו
לגמרי ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא
השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:
את ומעממת השכל, בהירות את מזקת זו כח תשות
חריצות
החקירה הבהירה-אותו קושי גורם לאדם חוסר רצון לברר את
האמת בצורה בהירה. לפעמים בגלל חוסר היכולת האדם מעוות את
כיון נכונים לא אמיתיים שדברים לחשוב יכול אדם המציאות.
שההסתכלות שלו היא נובעת מתוך הנמיכות של היכולת שלו.
הסיבה לעימום של השכל, נובע בקושי של האדם להבדיל בין מה שהוא
מכיר לבין מה שהוא יכול לעשות. האדם מחבר בין הדברים וממילא דברים
שנראים לו קשים הוא מנסה להגיד שהם לא נכונים.לכן האדם מסוגל
לעשות פלפולי סרק כדי להכשיר את השרץ, היינו כדי להכשיר מה שהוא
לא אמיתי.
אשר כדי להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל,
להיות איש
חי
מכיר ובעל השכלה-תפקידו של האדם, היתרון של האדם על בעלי חיים
הוא בכח השכלי. אם האדם יתמקד רק ביכולת שלו אין כאן יתרון מיוחד.

65
גם לבעלי חיים יש יכולת מעשית. לפעמים לבעלי חיים ישנו כח מעשי יותר
מן האדם.
החידוש של האיש, החידוש של האיש החי הוא להיות בעל השכלה, להיות
אדם המסוגל לחשוב על היכולת שלו, לנווט את היכולת המעשית שלו.
(איש חי הוא אדם שתמיד שיש לו חיות תמידית)
זה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים, שמייחד את האדם.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק א
-
... והחלק השכלי
-
הוא הכח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות
, ובו יקנה החוכמות, ובו יבחין בין המגונה והנאה מן
הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני. והמעשי, ממנו
מלאכתי, וממנו מחשבתי. והעיוני, הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות
שאינן משתנות כפי מה שהן, ואלו הן אשר יקראו 'חכמות' סתם.
והמלאכתי, הוא הכח אשר בו נלמד
המלאכות, כמו הנגרות, ועבודת
האדמה, והרפואה והספנות. והמחשבתי, הוא אשר בו יתבונן בדבר
אשר ירצה לעשותו בעת אשר ירצה לעשותו, האם אפשר לעשותו אם
לא, ואם אפשר
-
איך צריך שיעשה.
צריך הוא, אחר שעבר עליו
הנחשול של החלישות, להתאמץ בכי בקשר קשור ולהיות כח,
אמ רוחני
לחיים חזקה והסכמה יץ
ההכריים-לפי דברי הרב רק לאחר החלישות אפשר להגיע להתאמצות.
האדם לא צריךלוותר על ההחלשה. החלישות מוכיחה שיש לאדם רצונות
גבוהים, שיש לאדם הכרות טובות.
לאדםשאין פערבין הרצוי ומצוי, זהסימן שהוא לא התחיל להתקדם.
הפער גורם להתקדמות, ולכן רק לאחר החלשה שמסמלת את ההתקדמות
אפשר להגיע לשלב של ההתאמצות.
ההתאמצות צריכה להיות על ידי חיזוק צורת החיים ההכריים, היינו
לחיות את החיים שלו לפי ההכרה.לקיים מבחינה מעשית את המצות לפי
ההכרה שהוא הבין בלימוד התורה. זה השלב המקדים שהאדם צריך לחבר
בין ההכרה לחיים שלו. נראה שהרב מרמז לשלב בו האדם מקפיד על כל
תרי"ג מצוות. האדם מצליח לקיים את כללות התורה.

66
ואז ישוב לו מדי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה,
במדה שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפונות העליונות-הרב מתאר כאן את האדם
המצליח לטייל בפרד"ס. זה שלב בו האדם כבר יכול ללמוד קבלה, וחכמות
נוספות הקשורות לשרשי האמונה. הרמ"א ביו"ד מגדיר מתי מגיע השלב
הזה.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ד
-
ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין
, והוא
לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל'
יסודי התורה).
אם כן כאן שהרב מביא את השלב של טיול בפרד"ס זה מגיע לאחר היכולת
המעשית, רק על ידי שהאדם מצליח מבחינה מעשית להלך ולקיים את
החיים המעשיים43.
אי אפשר לעסוק בצפונות עליונות אם האדם לאמשכלל את מעשיו על פי
רצונו העליון. היכולת להתעסק בפרד"ס, משמעותו לגעת בשורשים
הרוחניים הקיימים בעולם. לגעת ברצונות העליונים הקיימים במציאות.
אי אפשר לעסוק בדברים רוחניים בלי לשאוף לקיים אותם במציאות.
הרב לוקח את הביטוי שחז"ל הטביעו לעיסוק בפרד"ס כטיול.יש לשים
לב שלא מדובר כאן על הליכה אלא לשון טיול. יש הבדל בין הלכה שזה
קשור אל ההליכה, היינו לדעת כיצד ללכת. לעומת זאת העיסוק בפרד"ס
43נראה שזה מרמז על דברי הרמב"ם שכתב
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד
-
ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כר
יסו לחם ובשר, ולחם ובשר
הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר
קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן
הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה,
ועוד שהם הטובה הגדולה ש
השפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול
חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב
קצר.
אולי לפי דברי הרב אפשר להבין את המילה כריסו היינו אין הכוונה רק שידע תורה אלא
שבפעול יצליח לקיים את התורה, היינו זה יגיע לעולם המעשה,היינו שיגיע אל הכרס שכביכול היא מרמזת על עולם המעשה.

67
זה עיסוק בהרחבות של התורה. זה כעין טיול, כמו אדם שהוא מטייל אין
מטרה בעצם ההליכה להגיע לאיזה תכלית, אלא בטיול המטרה עצמה היא
הטיול עצמו. לכן טיול בפרד"ס היינו זה עיסוק בתורה לא בשביל לדעת
בפועל מה לקיים. טיול בפרד"ס זה שלב שני בו האדם מרגיש יכולת ומרגיש
צורך לעשות בתורה לא רק בשביל ללכת בתורה, אלא לטייל בתורה. השלב
הזה מגיע רק לאחר קיום כל מעשה ההלכה, היינו התורה היא כבר לא
הליכה אלא שייכת לטיול.
ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לב-עיסוק בפרד"ס, הוא
מסוכן. הוא יכול להוביל את האדם לזלזול בעולם. זלזול הנובע בזה
שהאדם עוסק בדברים עליונים, זלזול הגורם גאוה. הזלזול הזה נובע מעצם
זה שהפרד"ס הוא נמצא מעל המציאות הגלויה. לכן יש חשש שהעיסוק
הרוחני יגרום לאדם נתק. דווקא כשהאדם מחבר בין ההכרות לבין
הרצונות, כשהאדם מכיר כיצד השקפה עליונה יכולה לרדת למציאות, רק
בצורה כזאת לימוד הפרד"ס לא יגרום תקלות לאדם.

68
פסקה סג.התאמת כל המדרגות בקדש44
(עמוד צה')
אצל הצדיקים הגדולים,
שכבר קדשו את כל כחותיהם,
יכולה היא
המחשבה להיות נובעת
מהרצון,
וכל מה שהחכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם,
היא יותר מאוששת ובנויה על פי מעמק האמת היותר חסין,
כי עיקר האמת מונח הוא בטבע
הקדושה, המוטבעת עמוק בנפשם,
המלאה אור קודש מהיסוד העליון מקור חיי אור העולמים,
אור ד', חיי החיים.
וגבורי הקודש,
שגופם
כבר נתעלה למרומי הקודש,
האמת היותר אמיץ שלהם הוא המיוסד מהעומק של
הטבע הגופני, שהוא מורה, שהאור החי של האמת הוא
מותאם בכל המדרגות כולן.
עבודת רוח תדירית היא להשוות את השכל והרצון
במשקל אחד,
לצד העילוי,
ואת שניהם עם ההרגשה הפנימית,
ואת האחרונה
עמם.
נושא הפסקה-השוואת השכל והרצון עם ההרגשות, זאת מעלת הצדיקים.
ביאור הפסקה-
אצל הצדיקים הגדולים,
שכבר קדשו את כל כחותיהם,
יכולה היא
המחשבה להיות נובעת מהרצון-הרב מדבר כאן על דרגה גבוהה. לאחר
שבפסקה הקודמת הרב דיבר על מצב בו יש נתק בין ההכרה השכלית לבין
הרצון והיכולת. כאן הרב מבאר לנו שמעלת הצדיקים הגדולים היא שהם
הצליחו לחבר בין ההכרה הרצון.
המציאות הזאת מתאימה רק לצדיקים הגדולים. משמע שישנם צדיקים
רגילים שעדיין לא הגיעו לדרגה הזאת.
44פסקה זאת מורכבת מב' פסקאות שונות. חלק א' בפסקה מקורו מקובץ ח' פסקה קטו'
וחלק ב' של הפסקה מקורו מקובץ ח' פסקה ל'.

69
כאן בפסקה הרב פחות מתעסקת ביכולת אלא יותר מתעסק בחיבור בין
ההכרה לרצון. החיבור הזה בא לידי ביטויבהרגשהשל הצדיקים.
השכל הוא המנווט את הלב, את ההרגשות,של הצדיקים לעשות את
המעשים לפי מה שהשכל מורה. דבר זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל
באסתר רבה.
אסתר רבה (וילנ
א) פרשה י ג'
-
ויבא המן ויאמר לו המלך וגו' ויאמר המן בלבו, הרשעים ברשות לבם
(בראשית כ"ז) ויאמר עשו בלבו, (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו, (מ"א
=מלכים א'= י"ב) ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו,
אבל הצדיקים לבם ברשותם
הה"ד
(שמואל א' א') וחנה היא מדברת
על לבה, (דניאל א') וישם דניאל על לבו, (ש"א =שמואל א'= כ"ז)
ויאמר דוד אל לבו ודומין לבוראן (בראשית ח') ויאמר ה' אל לבו.
ישנו הבדל בין הרשעלצדיק. אצל הרשע,הלב לא הולך לפי השכל, אלא
להיפך הלב הוא מוביל את הרשע. אבל אצל הצדיק ישנה התאמה מוחלטת
בין הלב לשכל,היחיד שמוביל את הלב הוא השכל.וכל מה שהחכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם,
היא יותר מאוששת ובנויה על פי מעמק האמת היותר חסין-אצל צדיקים
שהדרגות מקושרות זו עם זו, מתברר שהאמת מתגלה בצורה מדוייקת.
הרב מכנה את הדיוק הזה בשם של מעמק האמת. מעמק זה הוא מתגלה
בצורה יותר חסינה. החוסן הזה נובע כשהאמת בעצמה מתגלית.
בפסקה הקודמת הרב הסביר שכשיש נתק בין הרצון ליכולת ממילא אותה
תשות כח מפריעה לבהירות השכל. במקרה כזה האדם לא יכול להגיע
לנקודת האמת, אבל אצל הצדיקים החכמה והאמת מתגלים בקלות
ובצורה ברורה ונכונה.
כי עיקר האמת מונח הוא בטבע הקדושה-פסקה זאת מתעסקת
בדרגת קדושה.
הקדושה היא הדרגה בא האדם עושה את הדברים בצורה הכי מתאימה
לדרך שהקב"ה הנחה אותנו. בשונה מדרגת הפרישה והחסידות בו האדם

70
נוטה מדרך האמצע הקדושה היא הדרך האמיתית.
הקדושההיא המטרה שהאדם מגיע אליה לאחר שכל מה שהוא מכיר
בשכלו הוא עושה בפועל. ישנו טבע מיוחד של קדושה בו הכל נעשה על פי
נקודת האמת.
המוטבעת עמוק בנפשם,
המלאה אור קודש מהיסוד העליון מקור חיי אור העולמים,
אור ד', חיי החיים-אור הקודש העליון הוא הבסיס
עליו העולם עומד. זה הכח שממנו נובע התקדמות הרוחנית של העולם.
הרב בעולת ראיה מסביר בסגנון דומה כיצד אותו אור קדוש מופיע בעולם,
ובייחוד הוא מופיע בצורה שלמה אצל הצדיקים. בעולת ראיה מסביר הרב
שאור זה הוא בדרך כלל לא מתגלה במציאות, כיון שהוא אורעליון קשה
לראות אותו מתגלה בתוך הטבע וזה חלק מן התפילה שאנחנו מתפללים
כמו שזה מתגלה אצל הצדיקים אנחנו רוצים לראות כיצד האור הזה
יתגלה בתוך כל המציאות.
עולת ראיה א' עמ' קיב' וקדש את שמך בעולמך.
-
התכן של הקודש הולך הוא ומתעלה מעלות
ע"ג מעלות. הקודש
העליון, ה
חבוי בחביון העז האלהי, המופיע לא ע"י שום
הכרה
הקודש ורוח בנבואה ד' דבר בהתגלות כ"א בעולם, שכלית
הבהיר
העליון, עומד הוא למעלה מציור הקודש המוכר,
המתגלה
בצורה הכרית גם
ביותר שלם שבבני אדם מקדישי שם ד'.
אמנם אותו אפן של ציור הקודש,
המצויר בלבם של שלמי ישראל
ביחוד, הרי הוא עומד למעלה מכל הופעה
של חיים ושל טבע השורר
בעולם. ואנו מבקשים
...
שאור הקודש הגלוי, המופע בלב
טהורים וקדושים, יופיע על כל מהלכי החיים, שבטבע ושבעולם
...
כשיקדש
בורא כל
עולמים את שמו בעולמו
.
וגבורי הקודש, שגופם כבר נתעלה למרומי הקודש-הרב מבאר
שאותם צדיקים גדולים מגיעים לדרגה בה הגוף בעצמו הטבע שלנו השתנה
הטבע שלו נהפך להיות קדוש.
אצל הצדיקים כל דבר שהם מכירים הם רוצים וממילא מיד זה בא לידי
ביטוי בטבע הגופני שלהם. הטבע שלהם השתנה שהם לא מסוגלים לעשות

71
דברים שהם הפך ההכרה השכלית.אצל הצדיקים לא רק העולם הרוחני
מתנהל לפי השכל, אלא גם הצדדים החומריים הגופניים שלהם מתנהלים
לפי השכל האלוקי.
האמת היותר אמיץ שלהם הוא המיוסד מהעומק של
הטבע הגופני,
שהוא מורה, שהאור
החי של האמת הוא
מותאם בכל המדרגות
כולן-אצל הצדיקים הגבורים, הכח העיקרי הפועל עליהם הוא הכח
המאחד את כל הכוחות. הכח הזה הוא כח הנובע מתוך עומק הטבע הגופני.
נראה שעיקר הדגש כאן הוא שבטבע במהות כל העניינים מאוחדים. כמו
שהשתלשלות של סיבה ועלול זה דבר טבעי שקורה מיד, כך גם אצל
הצדיקים כל המדרגות מאוחדות וזה דבר טבעי הקשור אל האמת המתגלה
בתוך הטבע45.
האיחוד בין הטבע לקדושה מוכיח שזה אמיתי. כיון שנקודת האמת יכולה
לאחד את כל המדרגות, מהקדושה עד הגופניות הטבעית.
עבודת רוח תדירית היא להשוות את השכל והרצון
במשקל אח
ד,
לצד העילוי-כדי להגיע למצב הזה של קדושה צריך עבודה קבועה, עבדוה
בה האדם משווה בכל רגע מחייו את השכל עם הרצון. אין ניגוד בין השכל
לרצון. כל ההשוואה הזאת היא השוואה שרצונה לעשות טוב, רצונה לעלות
את העולם.
ואת שניהם עם ההרגשה הפנימית,
ואת האחרונה עמם-ההשוואה
התמידית הזאת מובילה את האדם לחבר גם את ההרגשה הפנימית46.
45דוגמא מצאנו שהטבע נחשב כסיבה ועלול מופיע בדברי הרב באורות הקודש.
התאחדות הטבע
והנס
כב
-
מהו הטבע, אחיזת הסבות במסובבים, האופנים של אלו
האחיזות שונים הם,
בתכניות רבות הנן עומדות ומסודרות,
שוטפות והולכות...
46נראה שהנקודה החשובה בחלק הזה של הפסקה זה נקודת ההתמדה שתמיד האדם
במציאות של השוואה, אולי זה מה שמסביר המסילת ישרים כחלק ממהות מדרגת קדושה.
ספר מסילת ישרים פרק כו

72
ההרגשה הפנימית זה המידות שהאדם מגיע למצב שבו ההרגשות שלו,
תחום המידות שלו מכוון ומחובר לרצונות ולהכרות השכליות. ממילא הוא
לא מסוגל לאהוב מה שנוגד את השכל. וזה מה שמסיים הרב ואת האחרונה
עמם, היינו לאחר עיסוק וחיבור תמידי בין הרצון לשכל ממילא גם
ההרגשה הפנימית מתחברת ביחד עמם ומצטרפת להשוואה מוחלטת בין
הרצון השכל וההרגשה שהיא שייכת לתחום המידות.
-
אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת
בוראו ויראתו, הנה נחשב לו
כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה
בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם
זכרונם לברכה (ב"ר פפ"ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו
(רש"י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה
שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי
ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח
כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם
מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש
-
כן המא
כל והמשתה שהאיש הקדוש
אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

73
פסקה סד.האחדות באצילות47
(עמוד צז')הנשמות האציליות כל מעשיהם הם מאוחדים
עם מחשבותיהם, והאחדות היא בהם גדולה מאד,
עד שאין המעשים סימבוליים, להזכיר על ידם את המחש
בות,
כי אם הם גילויי חיים ממש, שהם בהערך מתגלים
ממש הגילוי אותו כפי המעשי, העולם של שהמחשבות
הן מתגלות בהעולם השכלי המחשבתי .
וכל הפאר והיופי הקדוש והמרומם הזה מופיע
מתולדות האחדות העליונה והמופלאה שברום האצילות,
שהאורות והכלים הם מתכן אחד , מסוג אחד ומע
נין אחד,
איהו וחייוהי וגרמוהי חד בהון, ודבריו חיים וקיימים
נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים
.
נושא הפסקה-הנשמותהאציליות,המעשה מתאחד עםהמחשבה בצורה
מלאה.
ביאור הפסקה-
הנשמות האציליות-הרב מדבר כאן על דרגה מאד גבוה. נראה שזאת
דרגה שאין כל אדם יכוללזכות אליה, רק מי שמתחילה שורש נשמתו הוא
מעולם האצילות, הוא יכול להגיע לדרגה זאת.
ההבנה שיש נשמות שמגיעות מעולם האצילות ויש נשמות שמגיעות
מעולמות אחרים [כגון שאר בעולמות בריאה יצירה ועשיה]. יסוד זה מופיע
בדברי האר"י ז"ל בשער הגלגולים ושם הוא כותב על המעלההמיוחדת
ומצד שני גם הסכנה הקיימת לנשמות ששורשם מעולם האצילות. ואלו
דבריו.
שער הגלגולים הקדמה ו'.
47מקור הפסקה בשמונה קבצים קובץ ח' פסקה קצב'.

74
-
וצריך שתדע כי כפי מעלת מקום נשמת האדם, כך חוזק וחומר
פגימת חטאו, כי מי שיהיה לו נפש ממלכות דאצילות, יעלה פגמו עד
שם, ויפגום בחלק שרשו אשר שם, ועל דרך זה בשאר הבחינות.
כדי להבין יותר טוב את הנשמות האציליות, נראה להקדים ולהסביר את
עניין עולם האצילות.כדי ליצור את העולם הפיזי המעשי שבו אנו נמצאים
הקב"ה עשה עולמות שהם מעין כביכול שלבי אמצע.כדי להגיע למציאות
שלנו, של עולם העשיה,נוצרו ד' עולמות עיקריים48.
העולמות מחולקים לאבי"ע-אצילות בריאה יצירה עשיה.
באופן כללי עולם האצילות הוא נפרד לגמרי משאר העולמות. כיון שעולם
האצילות זה עולם שכולו זך. הוא כל כך זך שקשה לקרוא עליו שם של
עולם, אלא הוא רק בערך לעולם שלפניו נקרא בשם של עולם49.
עולם האצילות הוא עולם שיש לו חיבור לאינסוף, היינו קרוב לאלוקות.
הוא מעין ממוצע בין האלוקות לבין העולמות. לכן הוא העליון והנפרד
משאר עולמות בי"ע.
המילה אצילות היא כוללת לשון של האצלה היינו הענקה שזה מסמל את
הנפרדות, אבל מצד שני המילה אצילות זה לשון שייכות, היינו זה עולם
שהוא עדיין אצל האלוקות.
לכן כשרוצים לדבר על הנשמות בדרגה הכי גבוה מדברים שהם מגיעים
מעולם האצילות.
כל מעשיהם הם מ
אוחדים
עם מחשבותיהם, והאחדות היא בהם גדולה מאד,
עד שאין המעשים סימבוליים-הרב מבאר כיצד האחדות
המלאה באה לידי ביטוי במעשה ובהבנת המצוות.
ישנם שיטות הסוברות שהמצוות הם סוג של סמלים. (ידוע בזה שי' של
הרש"ר שסבר שהמצות הם רק סמלים) הרב מבאר שהנשמות האציליות,
48אומנם מבואר שישנם דרגות נוספות יותר גבוהות, אבל כלפי מה שאנחנו יכולים ומסוגלים
לדבר בזה מתעסקים רק בד' עולמות.
49מהות המילה עולם היא מסמלת את המילה העלם.

75
לא רק שהם סוברות שהמצוות הם לא סמלים, אלא אותם נשמות אציליות
ממש מרגישות את האחדות וממילא הם מכירות ומרגישות כיצד המצוות
הם עצם החיים ולא סמלים חיצוניים50.
כדי להסביר יותר טוב את ההבדל בין מצוות כסמלים לבין מצוות כעצם
החיים ניתן לתת משל.
משללאב האוהב אתבנו, בעקבות אותה אהבה האב מחליט לקנות מתנה
לבנו, לכאורה המתנה היא מסמלת את האהבה, היא לא עצם האהבה.
לעומת זאת ישנו אב שנותן חיבוק לבנו, לכאורה עצם החיבוק הוא גילוי
ומימוש עצמות האהבה. החיבוק הוא לא רק סמל לאהבה אלא הוא ביטוי
וחיזוק האהבה עצמה.
אומנם החלוקה הזאת בין חיבוק למתנה זאת חלוקה ראשונית. ישנו מצב
בו האדם גם כשהוא נותן חיבוק הוא מרגיש את עצם האהבה והקישור
לבנו.אבליכול להיותאבא שכהוא הולך לקנות מתנה ובכל רגע הוא מרגיש
קשר פנימי לבנו. וכן להיפך יכולה להיות מציאות בה האדם נותן חיבוק
לבנואבל הוא לא מחובר באמת לחיבוק. הוא נותן חיבוק כיון שכך לימדו
אותו שצריך לתת חיבוק. אם כן במקרה כזה למרות שחיבוק באופן טבעי
זה עצם האהבה, אבל יכול להיות קלקול בו החיבוק הוא רק כעין סימן
לאהבה.
כנמשל כך גם המצוות, בעקרון יש החושבים שהמצות הם רק כעין מתנה,
היינו לסמל את המהות אבל זה רק סמל חיצוני. על זה באה תורת
החסידות ומסבירה שהמצות היא עצם הקשר עם הקב"ה. המצוות זה עצם
החיים, היינו עצם הורדת השפע לעולם. או כמו שמתואר בחסידות
שהמצוות זה כעין חיבוק עם המלך. וממילא ודאי שלפי שי' זאת השלב
הראשון זה להאמין ולהפנים שהמצוה היא עצם החיים והיא לא
סימבולית.
50עניין זה מופיע גם לעיל בעמ' סט' ושם בפסקה מה' כותב הרב.
אורות הקודש ח"ג עמ' סט' פסקה מו'.
-
... אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש,
כי אם מצות ותורות,
דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים
לעד ולעולמי
עולמים, קללתם קללה
וברכתם ברכה...

76
הרב מובילאותנו לדרגה יותר גבוה, היינו הנשמות האציליות, הם נשמות
שאפילו תוך כדי העשיה הגשמית האדם מרגיש כיצד הוא מוריד שפע של
חיים, וממלא את עצמות החיים, לא כסמל אלא כמהות פנימית.
יש כאן חידוש מיוחד שקיים רק בנשמות האציליות, הרבה פעמים האדם
מחליט לעשות מעשה חיצוני בגלל משהו פנימי. אלא שתוך כדי העשיה
הגשמית לפעמים האדם שוכח את הדבקות את שורש המעשה. החידוש
אצל הנשמות האציליות שהם בכל רגע במעשה מחוברים אל הדבקות. אין
שלב בו הם מפרידים בין המחשבה לבין המעשה.
לסיכום: מדברי הרב עולה שישנם ב' יתרונות לנשמות האציליות, א'
בהבנה שהם מבינים ומכירים שכל המצות הם גילוי חיים ממש. ב'
האחדות גדולה, היינו שאותם גילויי חיים הם גילויים תמידיים.
להזכיר על ידם את המחשבות,
כי אם הם גילויי חיים ממש-כמו
שביארנו לעיל, אצל אותם נשמות אין הסתרה בין העולמות, נשמות כאלה
הם כמו עולם האצילות יש להם חיבור מוחלט לאלוקות, וכיון שהאלוקות
מתגלה אצלם בכל הכח ממילא המעשים שלהם הם ישר מבטאים את
שורש עצם החיים.כל מעשה מצוותי של הנשמות האלה מגלה את עצמות
החיים הרוחניים ממש.
שהם מתגלים בהערך
של העולם המע
שי, כפי אותו הגילוי ממש
שהמחשבות
הן מתגלות בהעולם השכלי המחשבתי-כדי להבין את
האחדות נסביר את ההבדל העקרוני בין המעשה למחשבה.
ישנם אצל האדםג''גילוייםשהאדםמגלה, מחשבה דיבור ומעשה51.
אם ננסה לבחון מה הכי מאוחד עם האדם נגלה שהמחשבה היא הכי
מאוחדת עם האדם. אדם יכול לעשות מעשה בלי כוונה, אדם יכול לעשות
מעשה בלי שהוא רוצה את עצם המעשה, אדם יכול לעשות מעשה בצורה
שהוא כלל לא חושב על המעשה.
דיבור זה חיבור יותר מהותי, בדרך כלל דיבור צריך להיות עם כוונה, ועדיין
51בספר התניא מבואר, שמחשבה דיבור ומעשה הם נקראים ג' לבושי הנפש, היינו הדרכים
בהם הנפש יכולה להתגלות. הגילוי הוא לא חייב להיות כלפי חוץ גם מחשבה היא נקראת
גילוי, כיון שהיא מגלה לאדם עצמו את עצמות הנפש.

77
אדם יכול לדבר מתוך מחשבה ועדיין חלק מהמחשבה היא נמצאת במקום
אחר.
לדוגמא אדם יכול להגיד דבר תורה לחשוב מה הוא רוצה להגיד וחלק מן
המחשבה תפוס במחשבות חיצוניות של כבוד וכדומה. לעומת זאת
המחשבה היא ממש עצמותו של האדם, מה שהוא חושב זה עצמו עיקר חייו
של האדם. אדם לא יכול לחשוב על משהו אחר חוץ ממה שהוא חושב.
בעולם המעשי שאנחנו חיים, לא נותנים ערך למחשבה, בפועל מה שמתגלה
הוא עולם המעשי. אבל בעולם הרוחני שם העיקר זה המחשבות. בדיוק
כמו שאצלנו בעולם מה שרואים זה הבחינה המעשית, בעולם הרוחני
הדברים הפוכים העיקר שרואים זה את המחשבות.
לפי זה ניתן להבין מה מיוחד בנשמותהאציליות, אותם נשמות המעשים
הם מחוברים בדיוק כמו המחשבות. כמו שאצלנו המחשבות הם מחוברות
לעצמותו של האדם, אדם לא יכול לחשוב מה שהוא באמת לא חושב, כך
אצל הנשמות האציליות, הם עושים מעשה רק כשהמחשבה נמצאת בתוך
המעשה.
אותם נשמות המחשבה שלהם מתגלה כל הזמן כיוןשכל מעשה שלהם הוא
גלוי ממילא כל מחשבה שלהם מתבטאת ומתגלה באמת מוחלטת בתוך
העולם המעשי. כביכול אותם נשמות אציליות מצליחו לחיות את דרגת
המחשבה שלהם בכל רגע בעולם המעשי על ידי המעשים שהם עושים.
וכל הפאר והיופי הקדוש והמרומם הזה מופיע
מתולדות האחדות
העליונה
והמופלאה שברום האצילות-הרב מבאר שצורת חיים זאת
בה כל המעשים מגלים את עצמות החיים, צורה זאת היא מגלה פאר ויופי
קדוש.
אותו פאר נובע מתוך אחדות שקיימת בעולם האצילות. היכולת ליצור
אחדות שורשה בעולם האצילות. כל העולמות שהם מתחת לעולם
האצילות אין אחדותמלאה כיון שבכל העולמות מתחת לאצילות העולם
מורכב מאור וכלי נפרדים52.
52דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברי הרב באורות הקודש ח"ב שם הרב מתאר את האצילות האלקית.

78
שהאורות והכלים הם מתכן אחד , מסוג אחד ומענין אחד,
איהו
וחייוהי וגרמוהי חד בהון-הרב משתמש כאן בביטוי הלקוח מתיקוני
הזהר53, שם מתאר הזהר את עולם האצילות בלשון הזאת.
פירוש מלולי של ביטוי זההיינו איהו= הוא, חייוהי= חיותו, גרמוהי=
עצמותו, חד בהון= אחד בהם.
פירוש המשפט הזה ללמדנו שבעולם האצילות יש אחדות מלאה, בין הוא
שבא לידי ביטוי בחיותו המתגלה, לבין העצמות שהעצמות זה כעין כלים,
היינו הכלים שמקבלים את האור. כמו העצמות של האדם שהם מקבלים
ומכילים את הנשמה שבגוף. בחסידות חב"ד54פירשו את המושגים האלה
שהאור זה המוחין ואילו גרמוהיזה המידות. לפי זה נוכל להבין יותר את
דברי הרב, היינו שבנשמות האציליות הם מצליחים ליצור אחדות מלאה
בין המוחין שזה ההכרה בשכל לבין המעשה שבא לידי ביטוי על ידי
המידות.
החיבור בין אורות וכלים מביא הרבה כח לפעול את כל גילויי החיים וזה
מה שמביא הרב בשמונה קבצים
קובץ א' פסקה קנט'.
-
קנט. לפי אותו הערך שההכרה האידיאלית וחוסן הרוחני מתגבר
בלב, כן היחש שבין התוצאות המעשיות להרעיונות הכלליים
מתקשר בקשר יותר אמיץ. ונימין כאלה שאינם יכולים לקשר כלל
ענין לענין כשהרוח האידיאלי חסר ממקורו, מספיקים הם לקשר
האצילות האלקית פסקה טו'. (עמ' שמט')
-
כמה נאה היא המחשבה הסודית על דבר האצילות האלקית, בתור מקור כל ההויה
כולה, כל החיים, כל היופי, כל העז, כל הצדק, כל הטוב, כל הסדר, כל ההתעלות.
מה גדולה היא
השפעתה של מחשבת אמת זתא על כל מהלכי החיים, כמה עומק של
הגיון עליון יש בה, כמה הוד נערץ של מוסר, ומבוע של יצירת נשמות עליונות
קדושות, כבירות וטהורות יש בה.
האצילות האלקית, היותה, מהוה את הכל, אין
קץ לחופש שלה, אין סוף לאחדותה, לעשרה ותמותה, לזהרה ושפעת כחות
יה וגוניה..
53עי' תיקוני זהר הקדמה ג סוף עמודה ב'.
54הרחבה של מושגים אלו אפשר לראות בתניא באגרות קדש אגרת כ'. (הרחבה נוספת גם
בתניא שער היחוד והאמונה פרקים ד' ז' ט'.

79
בקשר אמיץ וחי ה
מון מעשים, בדייקנות עליונה, לרוח אידיאלי
מקורי. והתמימות המעשית, מאוזרת בגבורה והוד נורא, הולכת
וכובשת לה את נתיבות החיים...
ודבריו חיים וקיימים
נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים-הרב
מסיים את הפסקה הזאת בחלק מברכת אמת ויציב שנאמרת לאחר קריאת
שמע של שחרית.נראה שהרב הביא את המשפט הזה להוכיח שדבר ה'
בשורשו הוא יכול לחיות את כל המציאות. הינו המצוות עצמם הם עצם
החיים ולא רק כסימן. דבר ה' המתגלה בעולם הוא דבר חי וקיים תמיד,
על כן הוא מופיע בכל העולמות, בכל מדרגות החיים.

80
פסקה סה.החרות האצילית55
(עמוד צז')לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה
שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את
העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית,
והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו.
והרי מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית,
מתרומם הוא מעל חתחתיו של הדמיו
ן החמרני, וחופשה
ניתנה לו
מכל שעבודיו.
מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל, הרי הוא
מציץ על כל
חוק כתוב, על כל מצוה ותורה, והמעין האלהי הומה בקרבו,
ונחליו
הרוחניים חייו תוכן את להאדיר ושוטפים, הולכים
האמתיים
אדירות אין קץ.
נושא הפסקה-אדם המקודש בדרכיו זוכה לחרות הנובעת משכל נקי.
ביאור הפסקה-
לפי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו-הרב מוסיף כאן יסוד שונה
מהפסקה הקודמת. בפסקה הקודמת הרב מיקד את המבט על האנשים
שנשמתם אצילית, היינו יש להם נשמה אצילית בשורשה, ואילו כאן הרב
מדבר על אדם שמבחינת המעשים שלו הצליח לקדש את דרכיו.
מקודש בדרכיו נראה שהכוונה היא לעצם ההליכה, היינו כל הליכותיו לא
רק מעשיו אלא כל הדרך שלו היא נובעת מן הקדושה.
55מקור הפסקה קובץ ח' קכה'.

81
המושג קדושה זה הדרגה הכי גבוההבמסילת ישרים,לאחריה יש רק רוח
הקודש. קדושה זה ביטוי בו כבר האדם עבר את הפרישות ואת החסידות,
בשלבים לפני קדושה האדם צריך ללכת בדרך שהיא לא אמצע, האדם צריך
לפרוש או להוסיף חסידות כדי להתקדם. בדרגת קדושה האדם התקדם
לשלב בו הוא יכול לעשות את הדברים בצורה האמיתית והנכונה שלהם.
במצב של קדושה האדם מצליח לתקן את המציאות שהו נפגש איתה. אדם
המקודש בדרכיו הוא מקדש את המציאות סביבו.
לפי מה
שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו-האצילות הפנימית כמו
שראינו בפסקה קודמת הכוונה היא לאחדות פנימית.
האצילות מבטאת את האצלה של האור האלוקי.אדם כזה שקידש את
דרכיו שהגיע לידי מציאות בה האצילות הפנימית היא מתגברת בקרבו,
היינו היא מנחה ומובילה את מהלך כל חייו.
ככה מוצא הוא את
העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית,
והוא מתאשר במתת חלקו-אדם שמקודש בדרכיו מה
שמוביל אותו זה השכל.אצל אדם כזה לשכל יש לו עליונות גמורה.
כמו שהבאנו לעיל אצל צדיקים לבם ברשותם,היינוהשכל מנהל את הלב.
המציאות האבייקטיבית האמת המוחלטת היא מנהלת את האדם. אצל
אדם רגיל לפעמים השכל לא שולט, יכול להיות מצב שבו פתאום התאווה
המידות הפגומות מנהלות את האדם.
דוגמא: אדם פתאום כועס ברגע שמישהו פגע בו, באותו שלב השכל מפסיק
לעבוד והמידות קיבלו את העליוניות, ואילו אדם שהוא מקודש בדרכיו
תמיד השכל הוא המוביל והוא המנהל.
הרב מוסיף כאן לשון שהשכל הוא מביא לו את הערתו ודחיפתו הפנימית,
היינו האדם מתבונן על המציאות בעיניים שכליות. האדם מברר למה הוא
עושה את הדברים לא בגלל דברים צדדים חיצוניים, אלא אדם מקודש
עושה את הדברים בגלל השורש שהשכל מראה לו שהדבר ראוי. אדם כזה
יכול לפעול במציאות מתוך דחיפה פנימית של תורה לשמה.
ביטוי בעניין הערת השכל מצוי גם בספר חובת הלבבות שם הוא מביא ג'
יתרונות לעבודה שהיא נובעת מהערת השכל ולא רק מהערת התורה. שער
עבודת ה' וכך הוא כותב.

82
ספר חובות הלבבות שער ג
-
שער
עבודת האלוקים פרק ג
56
-
אחד מהם, שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה האדם
מכוין בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כונתו לחנופה ולשבח בני אדם
וכבודם בעבורה, כי שרשה מיוסד על התוחלת והרהות,
אך העבודה
שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים
, לא
יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על
תוחלת ועל הרהות אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב
לבורא מן העבודה.
-
והשני, כי עבודה, שהיא מהערת התורה לא תהיה אלא אחר היחול
בגמול והרהות בעונש,
ואשר תהיה מהערת השכל לא תהיה כי אם לנדיבו
ת הנפש
ורצונה להשתדל בכל יכלתה בעבודת אלהים לשמו,
אחר ידיעה והבנה, כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה אלא אחר
שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.
-
והשלישי, כי העבודה, שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על
האברים מן המעשים הטובים יותר ממה שהוא צפון ב
לב מעבודת
האלהים,
והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפלים ממה
שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות.
ורוח החרות מתגבר בקרבו-אדם שקידש דרכיו יש לו חרות אישית,
השפלות לא משפיע עליו. התאוות לא מפריעות לו להופיע את האידיאל של
חייו, כיון שתמיד יש עליוניות של השכל.
לאדם רגיל יש לו מאבקים יש יצר שלפעמים מנצח. אבל אדם שהגיע
לקדושה בדרכיו יש לו מימד של חירות מסויימת הוא מרגיש שהשכל מוביל
לכן השפלות והתאוות האישיות לא מפריעות לו.57
56יש לציין ששם בחובת הלבבות הוא מביא עוד כמה תועליות שיש במקרה בו השכל הוא המעיר והמוביל את האדם, מומלץ לעיין שם בפרק ג' באריכות.
57ביאור המושג חירות מופיע גם בעולת ראיה, לגבי ביאור ענייני פסח, עיי"ש.
עולת ראיה ח"ב עמ' רמד'
-
רמה'. חירותנו וביעור חמץ.

83
הרב בשמונה קבצים יוצא נגד שיטת הפסיכולוגים שטוענים שהאדם מונע
ומושפע מהתאוות הנמוכות, שזה הכח שמניע את העולם. הרב מבאר
שהצדיקים עולים לחירות מן התאוות וממילא קידום העולם נעשה
בחירות מלאה שיש לצדיקים. לפי דברי הרב בשמונה קבצים ניתן יותר
להבין את החשיבות הגדולה שיש לחירות הקיימת אצל הצדיקים.
שמונה קבצים קובץ ד' פסקה קכד'.
-
אותה
ההסתכלות הרשעה
, הפיסימיסתית, הקיצונה, שנתבטאה
בפילוסופיא החדשה על ידי כפרנים כשופנהויר וחבריו
...
הרשעה והשקר שיש כאן הוא רק העורון השלילי
...
ובחוג מציאות זאת,
נראה הדבר כאילו שליטה זו מתפשטת על כל מלא המצוי
...ועצם
המדע המוטעה הזה...
אבל בני החורין שבעולם
,
צדיקי הדורות, חכמי האמת, המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע,
הם משחררים את עצמם ואת העולם כולו
מסבל עול הרשעה של רצון עור פרוע זה
58
והרי
מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית-הרב
מוסיף שאותו אדם גם מתעלה מכל הקדרות העולמית, נראה שהרב מתכוון
גם לחירות ממצרי העולם הזה.
העולם הזה הוא מפריע ואצל הצדיקים יש יכולת לפעול מעבר לגבולות של
העולם. עניין זה מופיע בכמה מקומות בדברי הרב, לעיל בפסקה לה' שם
הרב ביאר כיצד התפילה משנה את המציאות, הרב כתב שככל שהאדם
-
אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות
מה
אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה ?
התשובה הנצחית
היא,
שתנאי הגאולה שנים המה : החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר
... והחירות הזאת אינה נקנית
כי-
אם על
-ידי
חירותה של הנשמה
,
חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה
הישרה ...
ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, "
חרות על הלוחות, אל
תקרא
חרות אלא חירות
", נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה
הפנימית,
שקנינו ע"י גילוי שכינה, ....
58ראוי לציין שהרב במהלך פסקה זאת מרחיב מה היא נקודת האמת הקיימת בכל זאת
ברשעות הכפרנית הזאת.

84
מכיר את האחדות ממילא הוא יכול לפעול בתפילתו59.
מתרומם הוא מעל חתחתיו של
הדמיון החמרני, וחופשה ניתנה
לו
מכל שעבודיו-הדמיון הוא מה שמערבב את האדם, הדמיון הוא
האוייב הגדול של השכל. לכן חלק חשוב בדרך לחופש של השכל הוא
שהדמיון החמרני לא יפריע לאדם.
הרב מדגיש כאן שהוא מתרומם מהדמיון החומרי, חשוב להדגיש שאומנם
יש סכנה בדמיון ועל כן צריך להתרומם מהדמיון, אבל זה דווקא הדמיון
החומרי. ישנו דמיון שמוסיף כוחות לשכל, ישנו דמיון המשכלל את עבודת
ה' של האדם60. וכן מסביר הרב בעין איה שבת פרק ו'.
עין איה שבת פרק ו' פסקה ז'.
-
סנדל המסומר מ"ט. הרעיונות והפעולות המקבילים אלה מול אלה,
פועלים זה ע
"ז. האדם בקומתו הרוחנית מכוון הוא לקומתו
הציורים את המרשים הדמיון הוא הרוחני העקב החומרית.
בחיצוניותם, הוא צריך להיות עומד בתכונתו להגן על הצד השפל
בציורים, שלא יהיו מטושטשים.
אמנם פועל הוא הרבה לעור עינים
מהסתכלות הרוחנית הבהירה, אבל א"א לאור השכל להציג כ
ף רגלו על הארץ, אם לא ישים עליו את נעלי הדמיון
.
מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל-הרב לוקח את המושג
59
אורות הקודש ח"ג עמ' מט' פסקה לו
-
התרוממות הרצון בתפלה
-
התפלה היא מחיה ממש את הרוח,
הבעת הרצון, כשהוא מכוון כלפי האלהות, בהוד
הקדושה
והאצילות העליונה ... יסוד התפלה היא התרוממות הרצו
ן והתגלותו.
...
מתאחד הוא
עם הרצון הכללי
... וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו
בדבר הפרטי,
חיי הרצון פועלים את המבוקש
...
ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת, מתבררת ההכרה,
שאין רצון שום בריה דבר
מפורד מהרצון האלהי הכללי
,
... וכל מה שההכרה יותר גדולה באחדותה הרוחנית
של
ההויה כולה, ... הרי הוא פותח בתפלתו
שערי הרצון, לסגננו בסגנון וצבע המיוחד
לו, שאליו שם מגמתו,
ותגזר אמר ויקם לך...
60מי שבעיקר מרחיב את עבודת ה' של הדמיון הוא האדמו"ר מפיאסצנה בספריו חובת
התלמידים הכשרת האברכים. ודבריו מבוארים על פי הנועם אלימלך.

85
אספקלריא המאירה61מתוך דברי הגמ' ביבמות.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב
-
כדתניא: כל הנביאים נסתכלו
באספקלריא שאינה מאירה, משה
רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.
בדברי הגמ' מתבאר ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים,
ובמהר"ל בחידושי אגדות על הסוגיא ביאר כך.
חידושי אגדות למהר"ל יבמות דף מט עמוד ב
-
משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. נקרא כאשר הית' הנבואה
לא בדמיון, וכדכתיב (במדבר י"ב) ומראה ולא בחדות, וכאשר הנביא
היה כן אי אפשר לראות הש"י שהוא ית' נבדל מן הנמצאים, ולכך אי
אפשר לראות אותו פנים אל פנים, אבל כאשר יראה בדמיון דבר זה
אין חיבור לשכינה לומר
שהש"י נבדל מכל הנמצאים, ולפיכך
באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות הש"י. [כי זה ההפרש יש
בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה, כי האספקלריא המאירה
רואה הדבר כאשר הוא באמתתו, אבל שאינה מאירה אין רואה
הדבר באמתתו כאשר הוא. ומה שאמר ותמונת ה' יביט, יש לפרש כי
זהו בא
ספקלריא שאינה מאירה. ועוד יש לפרש כי מה שאמר]
אם כן גם מדברי המהר"ל מתבאר שעיקר הבעיה של אספקלריא שאינה
מאירה, היינו שיש דמיון המפריע לשכל להופיע. הערת השכל יכולה להגיע
דווקא מתוך אספקלריא מאירה.
הרי הוא
מציץ על כל חוק כתוב, על כל מצוה ותורה-ברגע שאדם
הגיע לדרגה המתוארת בפסקה כל התורה מאירה לו בצורה ברורה.
חז"ל במסכת סנהדרין (דף כד.) מתארים את תלמודה של בבל בצורה של
חושך, לכן תלמוד בבלי מלא קושיות ופלפולים בגלל הקושי לראות את
האור, היינו הגלות כביכול יוצרת חושך המקשה על הבנת התורה בבהירות.
61ביאור נוסף למושג אספקלריא המאירה אפשר לראות גם בדברי הרב באורות הקודש חלק
א' עמ' רעז'-רעח'.

86
זה מה שמסביר המהר"ל על הגמ' בסנהדרין.
חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף כד עמוד א
-
זו תלמודה של בבל. פי' כי בגלות נאמר במחשכים הושבני
כמתי
עולם על גלות ישראל שהיו גולים מן הארץ, עד שהיו יושבים
במחשכים דהיינו בבל שנקראת ארץ חשיכה, וכן קראו אותם
בתרגום ארעא חשוכה מפני שהיא יושבת בעומק. ולפיכך ג"כ
התלמוד שבבבל שיש בו רוב פלפול, בשביל כך אין הלכה ברורה בה
כי תמיד יש לפלפל ולהקשות עד שאין הד
בר ברור כ"כ ולפיכך אמר
במחשכים הושבני כמתי עולם זו תלמודה של בבל.
כשיש הארה של השכל ממילא כל התורה מאירה, כל המצוות מקבלות את
השורש הרוחני המאיר את אותו חוק או מצוה.
והמעין האלהי הומה בקרבו-הרב מבאר שעל ידי שהאדם יש לו יכולת
לראות בצורה נקיה, אותו אדם מרגיש את שורש העניינים האלוקיים.
האדם יכול להרגיש כיצד כל הפרטים הם מתאימים להופעת האורה
האלוקית. לכן מבחינתו כל המצוות, כל לימוד תורה מתחבר לשטף גדול
שמוסיף לעצמו כוחות חיים רוחניים.
הרוחניים חייו תוכן את להאדיר ושוטפים, הולכים ונחליו
האמתיים
אדירות אין קץ-ישנו הבדל בין מעין שהוא נביעה לבין נחל
שזה מבטא יותר את העניין של הכמות. האדם שהגיע לחרות כזאת הוא
מרגיש מקוריות בתורה, היינו מרגיש שהתורה טבעית לו. בנוסף אדם כזה
מרגיש כיצד ישנו נחל שזורם, ישנו נחל שמגביר בו את כוחות החיים
הרוחניים. היינו ישנו שטף גדול של קדושה המתבטא במצוה ובתורה.

87
פסקה סו.הכרת הרצון המחלט62
(עמוד צח')כל מה שהאדם מקדש יותר את רצונו, ומעלה אותו
למרומי הטוב, ככה זורחת בקרבו האורה של ההכרה האלהית
העליונה, שיסודה העליון הוא הכרת השלטון העצמי
האלהי
בחופש גמור, שהוא תוכן
הרצון המוחלט,
שכל התוארים בו כלולים.
הסתכלות החכמה מביאה לקדושה.
החפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה, וההכרה כשהיא
מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה
עולם מלא שאיפת קודש, משתרע לאין תכלית מכל צדדיה,
והיא בתוכו שרויה
כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב
לאין סוף.
נושא הפסקה-האדםהמתקדש מתקרב אל החופש הגמור,הנובע מהאור
האלוקי.
ביאור הפסקה-
כל מה שהאדם מקדש יותר את רצונו, ומעלה אותו
למרומי הטוב-
בפסקה זאת הרב ממשיך לעסוק בחיזוק הרצון הבא לידי ביטוי בקדושת
הרצון. בפסקה זאת הרב מגדיר שקידוש רצונו של האדם נעשה על ידי
העלאת הרצון אל הטוב.
62פסקה זאת מורכבת מב' פסקאות שונות. חלק א' מקובץ א' תרה'. חלק ב' של הפסקה
קובץ א' תקלט'.

88
הרב מחדש יסוד גדול שהרצון הכי קדוש שיכול להיות זה הרצון לעשות
טוב. הטוב זה שורש הבריאה, אם אדם רוצה לברר לעצמו מה הרצון שאליו
צריך לשאוף. כאן הרב מגדיר שרצון זה, הוא הרצון לשאוף ולעשות טוב63.
הרצון לעשות טוב זה רצון שעומד בשורש הבריאה, הסיבה שבשבילה נברא
העולם זה בשביל עשות טוב. כמו שהסבירו הכתבי המקובלים, וכן ביאר
הרמח"ל.
דרך ה' חלק א פרק ב
-
הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו, יתברך שמו, לזולתו.
יתברך לבדו, הוא כי תראה, והנה
האמיתית השלמות שמו,
המשוללת מכל החסרונות, ואין שלמות אחרת כמוהו כלל.
...
השלמות בהחלט אינה אלא שלמותו, יתברך שמו. ועל כן בהיות
חפצו, יתברך שמו, להיטיב לזולתו,
לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת
טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב
שאפשר לברואים שיקבלו,
ובהיותו הוא לבדו, יתברך שמו, הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו
הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו, יתברך
שמו, מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.
אם כן יסוד שעליו עומד העולם הוא הרצון להיטיב. השורש והסיבה בה
הקב"ה החליט לברואעולם זאת הסיבה והרצון להטיב. אם כן הדבקות
הגדולה של האדם באלוקות, ההתדמות של האדם לבורא זה על ידי גילוי
הטוב. הרצון לעשות טוב. הרצון לעשות טוב הוא רצון המקיף את כלל
האנושות, בכל האנושות יש הערכה והערצה לאנשים שעושים טוב.
63היסוד שהעולם מתקדם ומתחבר אל הטוב מובא גם בדברי הרב באורות הקודש חלקב'.
אורות הקודש חלק ב' עמ' תקמד' פסקה כב' התעלות הרצון והשכל האנושי
-
יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה
, וזה התוכן מתגלה
הוא ברצונו ובטבעו של
האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון
האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים
הבאים יהיה יותר
נח וטוב מההוה ...
ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי
ואת חפצו הפנימי
להיות שואף
אל הטוב הגמור שהוא
הטוב האלהי
, שהוא היסוד ש
ל המגמה לכל התגלות
אלהות,
והשפעת התורה והנבואה בעולם...

89
ההכרה הזאת היא נובעת מיסוד גדול שאנחנו מאמינים כיון שהעולם נברא
בשביל טוב, על כן גם האדם מטבעו הוא אדם טוב. זה השורש העומק בפן
המוסרי של האדם, להיות אדם טוב.
ככה זורחת בקרבו האורה של ההכרה האלהית
העליונה-ככל שאדם
יתחבר ויחזק את רצונו סביב הטוב ממילא הקישור אל האור האלוקי
העליון יופיע עליו.
הרב משתמש כאן במושג של ההכרה האלוקית העליונה, משום שהאור
האלוקי הראשון שהופיע בעולם הוא האור של של ההטבה לעולם.
האלוקיות הכי עליונה שיכולה להופיע בעולם זה בשלב בו יש רק רצון אחד,
רצון להטיב. ועל כן ככל שאדם יתחבר יותר לשורש הרצון של הטוב הוא
מתחבר אל אלוקיות עליונה.
אותה אלוקיות יכולה לזרוח בקרבו.הזרחת אור זה ביטוי שאור עליון
מצליח לרדת למטה להופיע אצל האדם.
שיסודה העליון הוא הכרת השלטון העצמי
האלהי בחופש גמור, שהוא תוכן הרצון המוחלט-הרב מסביר שהיסוד העליון של אותה
הכרה אלוקית עליונה, היסוד הזה הוא בא לידי ביטוי בחופש גמור ורצון
מוחלט.
מה הכוונה חופש גמור ? נראה שהרב מתכון ליסוד עליו נברא העולם, הרי
בריאת העולם זה מעשה אלוקי שאף אחר לא הכריח את הבורא. בשורש
הבריאה אין שום דבר שהכריחאת הבורא לברוא עולם. לקב"ה היה חופש
מוחלט האם לברוא עולם, וגם לאחר ההחלטה לברוא עולם, עדיין יש חופש
מוחלט מה יהיה שורש הסיבה לברוא את העולם.
חלק מהאמונה שלנו שהקב"ה הוא אין סופי ושום דבר אינו מכריח אותו,
אם כן ודאי שגם הרצון להטיב לנבראיו זה רצון מוחלט.היינו רצון שאינו
תלוי בשום דבר חיצוני.
רצון מוחלט זהו רצון שאינו תלוי בשום דבר. ילד שאומר שהוא רוצה גלידה
ודאי שזה באמת אינו רצון אלא זה נקרא תאווה. ממילא בעומק כל רצון
שכדי ליצור אותו צריך לתלות אותו בדברים אחרים, בסיבות חיצוניות זה
לא באמת רצון.

90
לדוגמאבחור שאומר לעצמו שהוא רוצה ללכת לישיבה מסויימת, לכאורה
הוא רוצה. אבל ישנה מציאות שזה באמת לא רצון פנימי, יכול להיות
שהסיבה שהוא רוצה זה בגלל דברים חיצונים שהם דומים לתאוות. לדוג'
יש בחוריםשהסיבה שבגללה הםהולכיםלישיבה מסויימת,זה בגלל שיש
שם אוכל טוב.זאתמציאות בה באמת ההליכה לישיבההיא לא שורש
הרצונותשלהם. הרצון שלהםהוא בא לידי ביטוי במעין תאווה של אכילה.
אבל אותם בחוריםיכוליםלהעמיק ברצון הזה ולגלות שבעומק הרצון
ללכת לישיבה מסויימת,זה לא בגלל האוכל אלא בגלל החברים שיש שם.
לכאורה זה רצון יותר עליון, אבל עדיין זה לא רצון מספיק נקי כיון שזה
עדיין תלוי בדברים חיצוניים שהם לא שורש הרצון.
האדם יכול להעמיק יותר ולגלות שהוא רוצה ללכת לישיבה בגלל הלימוד
תורה של הישיבה, שהלימוד איכותי ומעניין, ועדיין זה לא שורש הרצון
כיון שיש שאלה מה הסיבה שהוא רוצה ללמוד, אולי יש בזה סקרנות
טבעית, אולי יש כאן מימד של כבוד וכדומה.
בהסתכלות יותר מעמיקה האדם יכול הלגידלעצמו מה הסיבה שהוא רוצה
ללמוד תורה, כיון שהוא רוצה לעשות טוב לעולם. לפי פסקה זאת מתברר
שהרצון לעשות טוב הוא הרצון הכי פנימי. זה הרצון המוחלט, הסיבה שזה
הרצון המוחלט שאינו תלוי בשום דבר כיון שגם בשורש הבריאה הקב"ה
ברא את העולם והוא לא היה תלוי בשום דבר חיצוני שהכריח אותו לרצות
לגלות את טובו.
בליקוטי מוהר"ן בתורה רפב'64זאת התורה הכי מפורסמת של ר'נחמן, שם
ר' נחמן מדבר לחפש את נקודת הטוב הקיימת אצל כל אדם.
64
ליקוטי מוהר"ן תורה רפב
-
דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור,
צריך לחפש
ולמצוא בו איזה מעט טוב
, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב,
ודן אותו לכף זכות, עי"ז מעלה
אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, ...
רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה
מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא
ג"כ מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה
לע
שות, הוא ג"כ מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עכ"ז איך אפשר שלא
יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי עכ"פ איך שהוא, עכ"פ
היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש
למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לי
די שמחה כנ"ל, ועל

91
בתורה זאת ר' נחמן מלמד אותנו שהאדם צריך לחפש את הטוב אפילו אצל
הרשע, זה נקודת זכות שהאדם צריך לברר. אבל ר' נחמן מלמד אותנו
שלימוד זכות הוא צריך להעשות לא רק במעשים של הרשעים אלא גם
במעשים הטובים. היינו לברר מה הסיבה לעשות את הטוב, בהתחלה
האדם מגלה שהוא רוצה את הטוב בגלל דברים חיצוניים. בשביל זה האדם
מעמיק בסיבה לעשיית הטוב ולאט לאט מתגלה נקודת הטוב הקטנה שהיא
מאירה את כל המעשה.
מתברר כיצד הרצון לטוב הוא הנקודה השורשית הנותנת חיות לכל
המציאות. לפי ר' נחמן החדירה העמוקה לגלות את נקודת הטוב זה מוביל
את האדם להתקדמות גדולה, על ידי זה הוא מעלה את העולם לנקודת
הזכות. לפי פסקה זאת אפשר להבין יותר טוב את דברי ר' נחמן כיון
שנקודת הטוב היא הרצון המוחלט העומד בשורשי הבריאה.
יש להעיר שלפי ר' נחמן אפילו הרשעים שעושים רע בסופו של דבר בשורשם
יש טוב. היינו גם שמתגלה רשע הוא נובע מייאוש מן הטוב. האדם ניסה
לעשות טוב ובעקבות קושי ותאווה הוא עושה רע, אבל בשורשו תמיד עומד
השורש לעשות טוב. לכן אפילו אצל הפושעים אפשר למצוא נקודות בהם
הם עושים טוב, לפעמים הטוב הזה הוא בשביל להשתיק את המצפון, אם
כן מתברר שאפילו אצל הפושע הכי גדול יש מצפון בסיסי של טוב.
שכל התוארים בו כלולים-הרב מבאר שהחיבור לאותה נקודה שורשית
של הטוב היא מובילה את האדם למציאות בו הוא יכול לכלול את כל
המציאות.
כל העולם כלול מאותה נקודה שורשית ממנה התחיללהווצר העולם. כל
התארים הכוונה כל ההופעות בהם בא לידי ביטוי העולם, כל גילויי החיים
של העולם הם נובעים אחרי השורש של הרצון לעשות טוב.
בתהליך של בריאת העולם היתה נקודה ראשונית לברוא את העולם, ואחר
כךמתוך אותה נקודה כל העולם כולו התפתח. ישנה חשיבות להבין
ולהפנים כיצד אותה נקודה פנימית מחיה את כל המציאות, כיון שברגעידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב. עי"ז הוא יוצא באמת מכף חובה לכף
זכות ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו
כנ"ל, היינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפי' את הרשעים ולמצוא בהם איזה
נקודות טובות. וע
י"ז מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחי' ועוד מעט
וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון א"ע לכף זכות,
ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק א"ע שלא יפול לגמרי ח"ו,

92
שהאדם מחבר בין הנקודה הפנימית לבין שאר תארי המציאות האדם
עושה את הדברים מתוך רוממות מתוך גדלות.
כמו משל לאדם שבחר להתחתן עם אשה, מתוך אותה בחירה להתחתן
נולדו הרבה תארי המציאות.היינו ישנם הרבה תולדות שהם טרדות
וכדומה המכריחים את האדם לפעול בתוך המציאות. מתוך אותם טרדות
לפעמים האדם שוכח את השורש. לפעמים האדם שוכח מה הסיבה שהוא
התחתן האדם תוך כדי ההכנות מתעסק ומתחבר רק לגילויי החיים
הפרטיים. לכן על האדם לחזק את הרצון הפנימי למה הוא רצה את אותה
אשה.אותו חיזוק של השורש יוביל את אותה עשיה טכנית להיות יותר
עמוקה, יותר מחוברת לשורש החיים.
כך גם בעניין חיזוק הרצון על ידי חיזוק הרצון לטוב אפשר לגלות יותר טוב
את גילויי החיים.
הסתכלות החכמה מביאה לקדושה-חלק זה של הפסקה מקורו ממקום
אחר בשמונה קבצים. נראה שעיקר הקישור של החלק הזה למהלך הפסקה
הוא ההבנה שאותה התעלות שדיברנו עליה בתחילת הפסקה, אותה
התעלות שכעת הרב מכנה אותה כהתעלות של ההכרה, היא מביאה את
האדם לידי עולם מלא שאיפת קדש. בסוף הפסקה נשתדל לבאר שוב את
הקשר אל החלק הראשון של הפסקה.
גם בחלק זה הרב מבאר את הקשר ההדוק בין קדושה שבאה על ידי חכמה
לבין הקישור הגדול בין החפץ, הרצון אל ההכרה. היינו על ידי הסתכלות
החכמה, היינו התבוננות בעומק החכמה, האדם יבוא לקדושה, וכמו
שהתבאר בתחילת הפסקה הקדוש ההיא ביטוי של חיבור בין צורת החיים
בפועל לשרשם הקיים ברצון.
החפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה-כמו שביארנו שביטוי הקדושה הוא
שהאדם פועל על פי מה שהוא מכיר. לכןהחפץ שהוא ביטוי של גילויי
החיים במציאות, החפץ המציאותי בחיים מצליח להתחבר ולהמשך תמיד
אחר ההכרה.
וההכרה כשהיא
מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה
עולם מלא שאיפת קודש-הגדלת ההכרה זה נעשה על ידי
הגדלת הרצון. אדם שיש לו חיים של קדושה ממילא כוחות הרצון שלו
מתרחבים.

93
דוגמא: אדם שרוצה לעשות טוב לאשתו, הוא מתבונן ברצון הזה ומכיר
היטב את הרצון הזה, ועל ידי ההתבוננות באותו רצון פתאום האדם מגלה
שהרצון הזה יכול להתרחב על כל גילויי החיים. היינו נקודה זאת מוצאת
עולם מלא שאיפות של קודש, מתברר שהעולם כולו יכול להיות כלי לאותם
שאיפות של קדושה.
משתרע לאין תכלית מכל צדדיה,
והיא בתוכו שרויה כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב לאין סו
ף-הרב מבאר מהיכן יש את היכולת של
ההכרה להתרחב משום שנקודת הקדש היא ממלאה את כלל העולם.
כדי לבאר את יכולת ההרחבה שיש לנקודת הקדש הרב משתמש בביטוי
של נקודה בתוך עיגול רחב. דברי הרב מרמזים על מה שמדברים בעולם
הקבלה והוא היחס בין העיגול האין סופי לבין נקודת המרכז של יצירת
העולם.
בכתבי האר"י מתואר שכדי ליצור את העולם הקב"ה היה צריך לצמצם
את עצמו בנקודת המרכז וליצור חלל, ממילא מסביב לחלל יש את האור
האינסופי של העולם. ואח"כ לאט לאט בתוך אמצע החלל נמצא העולם
שלנו, עולם העשיה. אם כן מבאר הרב שהעולם מלא שאיפת קודש כיון
שהוא נמצא בחלל והוא מקבל הארה מן העיגול הגדול האינסופי הנמצא
סביבו ומן נקודת המרכז שבתוכה יש חיות של קדושה היורדת לתוך העולם
שלנו וזה בא לידי ביטוי במושג של נקודת הקו65.
דברי הרב בסיום הפסקה מסבירים לנו כיצד שאיפת הקדש שייכת לכלל
העולם. היינו כיון שנקודת הקודש היא יצרה את כלל העולם, לכן אדם
65אם נשווה את דברי הרב להסבר הרב הנזיר בסוף אורות הקדש, נראה שאפשר להסביר
את דבריו כאן בצרוה קצת שונה, ואלו דברי הרב הנזיר שם.
אורות הקדש ח"ד עמ' תקמד' (מבואות למוסר הקדש מאת הרב הנזיר)
-
היושר הוא הדבר היותר עקרי בהויה, החופש המוחלט מצד מקור ההויה, העיגולים
,
הנם טפלים לו. מתוך העיגולים עצמם, בתוך ההויה המוכרחים בחוקיות פנימית,
רק היושר הולך ופועל.
מתוך דבריו כאן נראה שניתן להסביר שהקו בתוך העיגול הוא מסמל את החופש הנוצר על
ידי הקדושה. היינו הקו הוא הכח שאינו מוגבל בתוך המציאות. האדם שיש לו יכולת לבטא
את נקודת ההתקדמות והקו, לכן במקרה כזה הוא יכול להצליח להיות חופשי בתוך העיגול
המגביל את העולם.

94
קדוש מוצא את עצמו מקושר ופועל בכל העולם. מבחינתו כל מעשה שהוא
עושה אפילו מעשה של חול גמור יכול לנבוע ולהתקשר אל שאיפת הקדש.
במהלך החלק השני של הפסקה התלבטתי למה הרב הנזיר קישר בין ב'
חלקי הפסקה, לכאורה תחילת הפסקה דיברה בעיקר החופש. היינו
שחיזוק הרצון וההכרה מוביל את האדם לשלטון עצמי המתקשר אל
החופש. ואילו בחלק השני של הפסקה הרב כלל לא מזכיר את החופש.
ואולי הרב הנזירהבין בדברי הרב שגילוי עולם מלא שאיפת קדש שאותה
שאיפה נמצאת בתוך מרחב כזה גדול נקודה בתוך אין סוף זה מוכיח על
יכול לשליטה על כלל העולם. על יכולת לשלוט על כלל המציאות. היינו כיון
שהקדש נמצא בכל העולם הוא נמצא בתוך כל המציאות, לכן מי שיש לו
קדושה יכול לפעול בצורה חופשית בתוך כל העולם, ביטוי לאותה יכולת
אפשר לכנות את זה כנקודה בתוך כל העיגול, היינו נקודת הצמצום בתוך
המרחב הגדול, האין סופי.

95
פסקה סז.הרצון הקדוש66
(עמוד צט')שורש אל החיים, מקור אל רצונית בהתקרבות
החיים, חיי בהתקרבות של חפץ פנימי בתום לבב
להתקרב לד',
אצור כל יסוד חכמה וכל תפארת חיים. על כן תיכף כשדופק
בלבו של אדם קול
הרעיון לקרבה אל ד', הרי קו חיים נמשך עליו
ואור חכמה מופיע
עליו.
וכל מה שיוסיף רצון קדוש עליון זה כח ואומץ
רצוני פנימי, הרי הוא מתקרב בכל מהותו אל יסוד המציאות,
והקיר המבדיל בי
ן תמימות המחשבה ושלמותה ביסוד היצירה,
מלאת כח עליון, המלא עולם, האומר ועושה, ובין
פזורי המחשבות, הרעיונות, וצילי החיים שמתהוים בחוג נפשו
הפרטית, הוא מתבטל ונהרס.
ונמצא
שהוא הולך על דרך אורה כזו,
שכל הגיוני לבבו, כל מחשבותיו, דבוריו ופעולותיו דבר ד' יביעו.
שיהיה כמה הכמות, מעט הוא שיהיה כמה זה, ד' וצמח
מוקף
בקוצים וברקנים, הסובבים את השושנה העליונה,
אין לתאר ואין להעריך בכל ערך ושיעור מוגבל את יקרת ערכו.
על כן יקר
מכל הון הוא הרעיון האלהי אשר באדם, החפץ להתקרב
אל קונו, המתעורר וחי בתוכו. כל התורה וכל החכמה,
כל המוסר והמעשה,
אינם אלא טל מאת ד' להצמיח וללבלב פרח
נחמד זה, שישגה
ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה,
ויאמר אדם
אך פרי לצדיק.
נושא הפסקה-כשהרצון מתקרב אל מקור החיים מתגברים באדם הכוחות
לאחד בין שורש החיים לבין גילויים בפועל.
66מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ ה' פסקה רעו'.

96
ביאור הפסקה-
בהתקרבות רצונית אל מקור החיים, אל שורש
חיי החיי
ם-הרב
מבאר שיש לקרב בין הרצון לבין מקור החיים.
מה הוא מקור החיים ? נראה שכוונת דברי הרב מקור החיים היינו השורש
הרוחני המחיה את העולם. היינו היסוד המחיה את העולם.
דברים אלו באים לידי ביטוי גם בדברי הרב בתחילת אורות הקדש.
אורות הקדש חלק א' פסקה א' חכמת הקודש הפועלת
-
חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, ...
וטעם הדבר הוא, כי
כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם
באים
, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות
המון
ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד
ארץ, וקל וחומר
להטביע
צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה.
וכל המדעים של
חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים
ומחוללים חדשות מצד
עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני
ההשקפה השכלית את מה
שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם
יכולים גם לעשות את ההוגה
בהם לבריה חדשה
...
לפי פסקה זאת מתבאר שחכמת הקדש היא ההכרה כיצד האדם יכול
להתחבר למקור החיים. אותו מקור חיים הוא המקור האלוקי המהווה את
כל המציאות. ברגע שאדם יכיר שכל המציאות היא נובעת ממקור החיים
ממילא יהיה לאדם צורה חדשה המשפיע עליו.כח ההתחדשות תלוי
בחיבור אל הקדושה שהוא מקור החיים.
הרב מסביר שהחיבור לחכמת הקודש זה חיבור הנותן חיות פנימית.
לחכמת הקודש יש סגולה לתת כוחות חיים. לחכמת המדעים, לחכמה של
ענייני חול אין יכולית לתת כח פנימי.

97
אדם שלומד עניינים מדעיים, הוא לא משתנה במהות. הוא רק לומד
מבחינה חיצונית כיצד צריך להתנהג, מה שאין כן בענייני חכמת הקודש,
בזה האדם עצמו מקבל חיות פנימית. מבחינה סגולית האדם משתנה ונהפך
להיות מעין בריה חדשה.
בפסקה זאת הרב יוסיף לבאר מה הכוונה שהאדם נהפך להיות מעין בריה
חדשה, במה זה בא לידי ביטוי. במהלך הפסקה כאן הרב יבאר שהשינוי
יהיה גם מהצדהחכמתי וגם מהצד המעשי של החיים.
בהתקרבות של חפץ פנימי בתום לבב להתקרב לד',
אצור כל יסוד
חכמה וכל תפארת חיים-הרב מבאר שההתקרבות אל מקור החיים באה
לידי ביטוי ברצון של האדם בחפץ פנימי של האדם להתקרב אל ה'. החיפוש
של האדם להתקרב אל ה' זה עצמו הביטוי של התקרבות למקור החיים.
ברגע שהאדם מחפש ומנסה להתקרב אל ה', באותו רגע הוא מתחבר אל
האוצר הקיים ביסוד החכמה ובתפארת החיים.
ביטויים אלו של יסודחכמה ותפארת החיים,מתכון הרב להסבירשתי
תכונות הבאות. גילוי תכונות אלו נעשה על ידי חפץ האדםלהתקרבלה'.
הקרבה אל ה' מולידה רצון לחכמה.חיזוק כח החכמה, החיזוק הזה הוא
לארק חיזוק מעשי לדעת חכמה,אלא חיזוק שורשי להתחבר לשורש ממנו
יונקת החכמה.
בנוסף האדם מתחבר גם אל תפארת החיים. החיים הם מלאים גוונים
שונים, תפארת זה ביטוי שבא לממש גוונים שונים הקיימים במציאות. על
כן בתוך החיפוש של קרבת ה' גנוז הרצון לחיות חיים מגוונים, חיים מלאי
גוונים שונים.
חז"ל מבטאים את הקשר בין תפארת לחכמה67, לתורה בגמ' מסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א
67קישור בין תפארת לכוחם של הצדיקים מובא גם בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה טו'.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה טו
-
אלו המתפארין עצמ
ן בשקר, בגדולות ונפלאות, וכאלו אין שום דבר נמנע מהם, והכל
בידם, ויש מהם שהם מנהיגי הדור. הנה עיקר כחם ויניקתם, הוא רק מהצדיקים
הגדולים. כי יש צדיקים אמתיים גדולים במעלה, ויש להם פה קדוש, ודרכם לדבר

98
-
במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא: לך ה' הגדלה
-
זו קריעת ים
סוף, והגבורה
-
זו מכת בכורות, והתפארת
-
זו מתן תורה, והנצח
-
זו ירושלים, וההוד
-
זו בית המקדש.
וכותב הרב בעולת ראיה על גמ' זאת.
עולת ראיה ח"א עמ' רלג'
-וה
תפארת, -
"זו מתן תורה" (שם).
יסוד הנוי הוא הכוון והיחש שבין החלקים
...
הנה
החכמה האלהית תיסד את התפארת הכללית,
דהיינו חוקי
חיים שיהיו מועילים
לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות
הנפשיים האנושיים, בין השכל
והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר,
ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין
ההכרות הבאות מחובות
האדם לרעהו אל ההכרות הבאות מיחש האלהים לברואיו,
הכל
בערך משוער, שהוא הפאר האמתי.
זה א"א להשקל
בכל נימוס שכלי שבעולם,
שא"א שלא יעבור באיזה
פרט את הנקודה הרצויה, כי אם מאת אדון כל המעשים
...
וכיון
שהחלק החי שבעולם מתנהג
בתפארת
...
היא כבר ראויה
לפעול
פעולות רבות על התפארת החצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל.
על
כן התפארת היסודית היא מתן תורה.
גם כאן רואים בדברי הרב שדווקא החכמה האלוקית היא מסוגלת לתת
את הסדר ואת ההנהגה שזה בא לידי ביטוי בתפארת. לעומת מקצועות
גדולות ונפלאות. והם באמת יכולים לעבוד ה' בכל דבר שבעולם, ב
אכילה ושתיה
ושאר דברים, וכמובא בכוונות שלפעמים ממתיקין דינים ע"י אכילה ושתיה. ויש
צדיקים אמתיים שיכולין לעשות פדיון ע"י אכילתם, וכיוצא. ומחמת ההתפארות
של אלו הצדיקים הגדולים שיוצא מפיהם הקדוש, מזה בא שנמצאים צבועים
שקרנים, שמתדמים עצמן כקוף, ומתפארין עצמן
ג"כ ממש באלו הלשונות של התפארות, שיוצא מפה קדוש של הצדיק ...
גם בדברי ר' נחמן מבואר שהתפארת מבטאת את היכולת לגלות את הכוחות הקיימים
בעולם בצורה נכונה. רק הצדיק שיש לו חכמה יכול לקחת את ענייני העולם הזה, בצורה
שעבודתו תגלה את תפארת העולם.

99
החול נמוסי העולם שבהם אין אפשרות לעשות סדר בעולם, על כן שאר
החכמות בעולם לא יכולות ליצור תפארת68.
התפארת משמעותה התכללות הפרטים בצורה הגיונית. היופי נוצר כשכל
פרט מופיע בצורה מאוזנת ונכונה. התורה המבטאת את החכמה האלוקית,
היא בלבד יכולה לגלות את התפארת. גם גילויי החיים החיצוניים תלוי
בחכמת התורה.
על כן תיכף כשדופק
בלבו של אדם קול הרעיון לקרבה אל ד', הרי קו חיים נמשך עליו
ואור חכמה מופיע עליו-בדברי הרב יש חידוש,
לפעמים האנשים חושבים שאם הם יתקרבו אל הקב"ה הם יצטרכו
להתרחק מן החיים עצמם. על זה הרב מחדש שדווקא אדם שמחפש את
הקב"ה הוא מוצא תפארת וגוונים שונים של גילויי כוחות חיים.
כאן בפסקה שלנו הרב מוסיף שההתקרבות אל מקור החיים נוסף לו כח
של 'קו חיים' הנמשך עליו. אותו קו חיים שנמשך עליו נותן לו כח לחבר בין
החיים עצמם לבין אור החכמה הנמצאת בחיים. הרב לא מדבר כאן סתם
על החכמה, אלא על אור החכמה. נראה שהכוונה לאור המחיה את העולם.
אדם שמנסה להתחבר לשורש המציאות, להתחבר לאלוקות המהווה את
העולם, הרצוןלחיבור הזה מוסיף לו כוחות לראות את אור החכמה שיופיע
עליו.
אם כן לסיכום חלק זה של הפסקה, על ידי חיזוק הרצון לקרבת ה' החיים
משתכללים69.
68על פי דברי הרב מתבאר שהתפארת היא לא רק שילוב בין גוונים שונים, אלא התפארת
היא איזון נכון בין הגוונים. היינו בלי תפארת הגוונים קיימים אבל הם מופיעים בצורה
שאינה מאוזנת ודווקא התפארת יוצרת איזון בין הדברים.
דבריו של הרב יסודם על פי הדברים המובאים בספרי המקובלים, בתחילה כל הכוחות
והמידות הופיעו בצורה שאינה מאוזנת, על כן הייתה שבירת הכלים. ואילו עולם התיקון
הוא העולם בו הדברים מופיעים בצורה מתוקנת. זה כנגד עולם התיקון, וזה כנגד התפארת.
69ההבנה שדווקא הדבקות היא ממלאת את עצם החיים, דבר זה מובא גם לקמן בדברי הרב בעמ' קעב'.
אורות הקודש ח"ג עמ' קעב' העדן העליון
קיז
-
הצדיקים העליונים חוש הרוחני המקודש בעליוניותו
כל כך מפותח אצלם, עד
שאינם מוצאים בעצמם מנוחה,
כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם בהאורה

100
וכל מה שיוסיף רצון קדוש עליון זה כח ואומץ
רצוני פנימי, הרי הוא מתקרב בכל מהותו אל יסוד המציאות-הרב ממשיך לבאר כיצד
הרצוןהוא הכח המקשר את האדם אל שורשי החיים. ככל שהאדם מצליח
לרצות דברים יותר קדושים, ככל שהאדם על ידי רצונו הקדוש מצליח
להוסיף אומץ פנימי. על ידי הוספת רצון פנימי האדם מצליח להתקשר אל
השורש ממנו נוצר העולם.
ביסוד ושלמותה המחשבה תמימות בין המבדיל והקיר
היצירה,
מלאת כח עליון, המלא עולם, האומר ועושה-הרב מבאר
שבאופן טבעי ישנו קיר מפריד מבדיל בין התמימות המחשבה לבין
המציאות, היינו צללי החיים.
באופן טבעי במהלך המתקיים בעולם ישאתהמחשבה,לעומת המחשבה
יש את המציאות.הרבה פעמים יש פער גדול בין המחשבה לבין המציאות.
המציאות מתגלה עם צללים. אותם צללים מגלים את הקשיים שסיבוכי
המחשבות גורמים. לפעמים דווקא האדם התמים שלא סיבך את עולמו
הפנימי במחשבות יותר קל לו להופיע את גילוי המחשבה בתוך החיים.
תמימות המחשבה נוצרת על ידי מחשבות של קדושה, היינו מחשבות של
תמימות וקרבת ה', כשאדם לא מצליח להתקדש נוצר לו קיר מפריד.
הצדיקים מצליחים לגלות את מלא עולם. אצל הצדיקים גילוי זה בא לידי
ביטוי ב'אומר ועושה'70. זה תכונת הצדיקים שאומרים מעט ועושים
האלהית,
וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג ועדנים,
ממולאים
מכל מ
יני ענוגים שבעולם, מעונג של כל נעימה ושירה,
מכל מיני טעמים וריחי נחוחים של בשמים, נרד וכרכם קנה וקנמון
עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל
ראשי בשמים.
וכל הידיעות, וכל המעשים הטובים וכל המדות הטובות,
כל התורה וכל החכמה, כל
החריצות, וכל היושר והצדק,
כל
גבורה
וכל אור חיים, הכל ממולא אצלם בהדבקות
האלהית
,
השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הויתם עדנת עדן עולמים.
(הרחבה נוספת כיצד אהבת ה' היא ממלאת את האדם בכוחות חיים, רואים גם בדברי הרב
במידות הראיה מידת אהבה פסקה יב' עיי"ש.)
70משפט זה מבטא את פעולת הקב"ה. כמו שאנו אומרים בברוך שאמר שבתפילת שחרית.
'ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים'.וכך כותב הרב בעולת ראיה.

101
הרבה71. לעומת הרשעים שיש להם הרבה אמירות, הרבה מחשבות שבפועל
הם לא ממשים אותם.
ובין
פזורי המ
חשבות, הרעיונות, וצילי החיים שמתהוים בחוג נפשו
הפרטית, הוא מתבטל ונהרס-התאוות ופזורי מחשבה גורמים
שהאדם ישכח את התמימות הראשונית הקיימת בו. אדם שמצליח לקדש
את רצונו מצליח לבטל את הקיר הפריד. ברגע שהקיר המפריד מתבטל
האדם מרגיש שהוא הולך בדרך של אור. אדם כזה כל פעולותיו מביעים
את דבר ה'. כל שלב בחיים שלו הוא מרגיש שאין סתירה בין המחשבה
התמימה השלמה לבין מה שהוא מצליח לגלות בחיים עצמם72.
ברוך אומר ועושה.
-
המציאות היותר עליונה, ... שהכל
נמצא באמת ברצונו העליון
של בורא כל ... עד שהאמירה הקדושה, מאמר ד', היא עצמה העשיה האמתית,
בכל תקף הויתה. ברוך
אומר ועושה.
71
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פז עמוד א
-
כתיב ואקחה פת לחם, וכתיב ואל הבקר רץ אברהם!
-
אמר רבי אלעזר: מכאן
שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה
ואפילו מעט אינם
עושים. מנלן
-
מעפרון.
בעקבות דרכם של הצדיקים המשנה במסכת אבות מורה לנו כיצד צריך לפעול.
משנה מסכת אבות פרק א משנה טו
-
שמאי אומר עשה תורתך קבע
אמור מעט ועשה
הרבה והוי מקבל את כל האדם
בסבר פנים יפות:
72ביטוי נוסף של סילוק הקיר המפריד מובא בדברי הרב במידות הראיה. שם הרב מבאר
שישנו אור של אהבה אלוקית הקיים במציאות. כשאדם מחזק את האור הזה ממילא
מתבטל לו הקיר המפריע לו.
מידות הראיה מידת האהבה פסקה יב.
-
מי יוכל לעצר את אור האהבה האלהית העליונה, ההולכת ומפעמת בלבם
של
שרידים, חסידי
-
קודש ישרי
-
לבב. ... כל
אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש
של גבורי
-
אל אלו, הרי זה מתעלה. כל התורה,
המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים
. שתוכל אהבת
עולמי
-
עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם. וענ
פיהם
הרבים של שרשי אהבת
קדשי
-
פרטיות וישרות טובות מדות כל הם אלה, קדשים
אישיות וכלליות,

102
הרב מדגיש כאן את המושג תמימות המחשבה, המושג תמימות לפעמים
מבטא חסרון שהאדם לא מצליח לחשוב לעומק, מעין תם של האגדה שהוא
פחות מן החכם. מצד שני ישנו תמימות שהיא מבטאת שלמות. ודאי
שכוונת הרב כאן תמימות המחשבה היינו שלימות המחשבה. שלמות
המחשבה הבאה לידי ביטוי בתמימות מתגלה דווקא על ידי חיבור ליסוד
היצירה. יסוד היצירה זה הוא השלב לפני הסיבוכים והדרגות המתגלות
במציאות. התמימות מבטאת שלמות כיון שהיא מסוגלת להתחבר אל יסוד
העולם אל השורש לפני החילוקים והפרטים שהאור מופיע.
ביטוי של דרגות התמימות ניתן לראות בדברי הרבבשמונה קבצים.
שמונה קבצים קובץ ג' פסקה עט'
-
יחידי הסגולה, חושבי המחשבות וגדולי האידיאלים המפותחים,
צריכים הם להתקרב אל ההמון בהתקרבות של ענוה
...
אותה הבריאות הטבעית, החומרית והרוחנית, הנמצאת בההמון
...
מובן
הדבר, שעם כל זה, עולה היא הרבה
המדריגה הפנימית של תלמידי חכמים ותמימי לב
, אשר בעומק ידיעה קלטו להם את האור של
היושר, האמת והצדק בפנימיותו, מכל מקום תמיד ישארו כחות
רבים, שהקרבה של ההמון אליהם יבסם אותם, ויתעלו הם גם כן
לא פחות ממה שההמון עתיד להתעלות
בקרבתם.
לפי פסקה זאת מתבאר שאומנם יש חסרון באנשים גסי השכל התמימים.
הם פחות מן הצדיקים התמימים. אבל יש יתרון מסויים לאנשים
הפשוטים בזה שהם עולים על האנשים שסיבכו את מחשבותם בחקירות
שבלבלו אותם.אבל הצדיקים מצליחים גם לגלות עמקות מחשבה מצד
אחד, ומצד שני לינוק ולקבל מן תמימות המחשבה הפשוטה הקיימת
בהמון.
ונמצא שהוא הולך על דרך אורה כזו,
שכל הגיוני לבבו, כל
מחשבותיו, דבוריו ופעולותיו דבר ד' יביעו-אצל התם ישנו אור
תמידי. התמימות המביאה לידי ביטוי שלמות היא גורמת שאצל התם אין
פער בין המעשה שהוא עושה לבין מה שהוא חושב לעשות.
אין פער בין ההליכה שזה המעשה, בין השכל, שזה המחשבות. ובין הדיבור
וחברתיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים.

103
שגםהדיבור מבטא את דבר ה'. אם כן אצל התם כל ג' לבושי הנשמה,
מחשבה דיבור ומעשה הם מבטאים שלמות של דבקות וחיבור אל הקב"ה.
שיהיה כמה הכמות, מעט הוא שיהיה כמה זה, ד' וצמח
מוקף
בקוצ
ים וברקנים, הסובבים את השושנה העליונה-המושג
שושנה עליונה, מקורומן הזוהרכמושמופיע בתיקוני זוהר (תיקון כו')
שהשכינה היא כמו שושנה הנמצאת בין הקוצים. משפט זה מבטא יכולת
של אור קטן למרות שהוא נמצא בתוך הרבה חושך והרבה קוצים להאיר.
חלק מן התפקיד שלהצדיקים הוא להיות בתוך העולם ולבאר את הטוב
מן הרע, היינו למצוא את השושנה הנמצאת בין הקוצים שהם כל
החומריות והרע הנמצא בעולם73. וכן כתב הרב בשמונה קבצים.
שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קמח'.
-
נקראים אנו
לקחת את השורש הטבעי
מעומק יסודו, להעלותו
ולהרימו תרומה לד',
לזככו מסיגיו
...
לתממה עם חזיונות העליונים,
לקשרה בשורש קדש הקדשים, למתק את דיניה, להפריש ממנה את
הסטרא אחרא, את הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה
העליונה, ליחדה עם דודה ברוח קדושה וטהרה.
הרב קורא לאותה אחדות צמח, צמח יש לו יתרון שזה דבר שלאט לאט
גודל, הואמתחיל מדבר קטן אבל משפיע על הסביבה דרך גדילתו. אנחנו
בתפילה מתפללים, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח. התפילה מבוססת על
פסוק בספר ירמיה.
73וכן כתב בליקוטי מוהר"ן
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה טו
-
וזהו תורי אריכא גנובתיה
, זהו בחי' הצדיקים הגדולים, בחי' בכור שורו הדר לו
כנ"ל. ואריכא גנובתיה, היינו שעיקר יניקת הנביא ומורה השקר, שהוא הזנב, הוא
רק אצלם כנ"ל. וזהו שהשיב, משום דאכלי קוצי, היינו שאלו הצדיקים הפשוטים,
שהם בחי' גמלא, אכלי קוצי, שאוכלים ומכלים את הקוצים והחוחים הסו
בבים את
השושנה העליונה. ושושנה, זה בחי' הדיבור הקדוש, בחי' (ש"ה ה') שפתותיו שושנים
וכו'. כי הם עוסקים בתורה ועבודה יום ולילה, ומכלים כל החוחים, שלא יהיה להם
יניקה מהדיבור הקדוש. כי מעבודה פשוטה בתמימות, אין להם יניקה כנ"ל.

104
ירמיהו פרק כג
-
(ה) הנִֵ֨ה יָמּ֤ים בָאים ֙ נאֻם־יקֹוָּ֔ק
וַהֲקִמֹתִִ֥י לְדָוִִ֖ד צֶֶׁ֣מַח צַדִִּ֑יקְֶך֙
ּומָּ֤ל ְַך מֶ֙לּ֔
והשכ
יל ועָשֶָ֛ה משפַָ֥ט ּוצדָקֶָ֖ה בָאָּֽרֶץ:
אם כן הצמח מבטא את היכולת לגדול עד השלב בו הצמח גודל ומסמל את
הגאולה.אין לתאר ואין להעריך בכל ערך ושיעור מוגבל את יקרת ערכו-
הרב מבאר שאותו צמח המביא את הישועה הוא צמח שאי אפשר לתאר
את גדלותו. אי אפשר לתאראת גדלותו גם מצידו האיכותי, היינו הערך
שלו. וגם מצידו השיעורי, היינו השיעור הכמותי שלו.הקושי שלנו להעריך
אותו כיון שבתחילה הוא נראה קטן, כמו כל צמח שבתחילה לא רואים את
גדלותו ויכולתו.
על כן יקר מכל הון הוא הרעיון האלהי
אשר באדם, החפץ
להתקרב
אל קונו-כיון שעיקר ההתקדמות נובעת מהרצון לקרבת ה'. לפי
זה ניתן להבין למה אסור לזלזל באותו רעיון ובאותו רעיון.
ישנם אנשים שחושבים כיון שהעיקר זה המעשה על כן הרצון הוא לא
חשוב, העיקר זאתהתוצאה. כאן הרב מבאר שהשורש לתוצאה המעשית
הוא הרצון לקרבת ה'. אותו רצון מתחיל מדבר קטן אבל בסופו של דבר
יכול להשפיע פרחים וציצים גדולים.רעיון מחשבת הקרבה האלוקית, היא
יקרה מכל הון.
המתעורר וחי בתוכו-אותו רצון הדרך שהוא ישפיע זה רק בשלב בו
הרצון הזה חי ומעורר בתוכו של האדם. הרב מסביר שאומנם רצון זה יכול
להיות קיים אצל כל האנשים. הרבה אנשים אם תשאל אותם האם הם
רוצים להתקרב אל הקב"ה, הם יגידו שזה רצונם. כאן הרב מוסיף שיש
צורך שהרצון הזה יהיה מתעורר וחי בתוכו. שזה יהיה רצון חי ולא רצון
שהאדם כביכול שוכח ממנו.
כל התורה וכל החכמה,
כל המוסר והמעשה, אינם אלא טל מאת
ד' להצמיח וללבלב פרח
נחמד ז
ה-הרב מבאר שכל המציאות הרוחנית
תפקידה לפתח את הרצון הזה לקרבת ה'. זה שהתורה היא מובילה לפיתוח
הרצון הזה, וכן החכמה זה דבר פשוט והגיוני בסופו של דבר חכמת הקודש
קשורה אל הקב"ה. אבל החידוש שהרצון לקרבת ה' בא לידי ביטוי לא רק

105
בתורה אלא גם במוסר.
למרות שהרבה מן הדברים המוסריים קשורים אל ההתנהגות האישית של
האדם, דברים הקשורים לבין אדם לחברו. בכל זאת אי אפשר לזכות
לפיתוח קרבת ה' בלי התקדמות מוסרית. אדם מוסרי יש לו יותר יכולת
לפתחאת רצון ה'. הרב מסיים במעשה שגם הוא מפתח את הרצון. הרצון
מתגלה לא רק על ידי מחשבות עליוניות, אלא הרצון יתחזק על ידי עשייה
יותר גדולה. על ידי מעשה יותר גדול.
הרב מבאר שאותו רצון מתפתח וגודל על ידי הטל.הטל הזה נוצר על ידי
תורה חכמה מוסר ומעשה. הרב מכנה אתהדברים האלה כטל לאותו רצון.
טל הוא ביטוי לטל שעתיד להחיות מתים. טל הוא כח קטן הגורם להצמיח
את כל עשבי השדה. טל זה הוא דבר שהגמ' אומרת שהעולם צריך לו תמיד.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ג עמוד א
-
תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר
-
מזכיר. מאי
טעמא?
-
אמר רבי חנינא לפי שאין נעצרין.
לפי גמ' זאת מבואר שהטל הוא כח חיוני המלווה תמיד את חיות העולם.
לכאורה הטל הוא פחות מן הגשם, ובכל זאת הוא הכרחי ומשפיע יותר
מאשר הגשם.
הטל הוא מבטא את הפריחה שתבוא בזמן תחיית המתים. הרב מאורות
הקודש חלק ב' מבאר כיצד הטל הזה הוא נותן מרץ לחיות לעולם. וכך
כותב הרב.
הטל העליון פסקה לח' (אורות הקודש חלק ב' עמוד שעח')
-
ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם
הנותנים כוח לכל מרץ
החיים, עיקרו ופנימיותו הוא הגנוז בתורה, והתורה בהתגלמותה,
...היא היא התגלמות עצמית של אותו הטל העליון, שמחיה את
המתים.

106
שישגה ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה,
ויאמר
אדם אך פרי לצדיק-דברי הרב המבטאים פריחה מקורם בספר במדבר
לגבי מטהו של אהרן, כך מובא בפסוק.
במדבר פרק יז פסוק כג
-
וַיהִּ֣י מּֽמָחֳרֵָּ֗ת וַיָבֹּ֤א מֹשֶה ֙ אֶל־אִֹּ֣הֶל הָעֵדּּ֔ות והנֵֶ֛ה פָרַַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרִֹּ֣ן לבִֵּ֣ית
לֵוֵ֑י
וַּיֹֹּ֤צֵֵֽא פֶֶׁ֙רַח ֶ֙ וַּיֶָ֣צֵֵֽץ צִַ֔יץ
וַיגמֶֹ֖ל שקֵדּֽים:
סיום הפסקה גם מובא בספר תהילים.
תהילים פרק נח פסוק יב
-
ויֹאמִַּ֣ר אַָ֭דָם אְַך־פרִּ֣י לַצַדֵ֑יק א ְַַ֥ך יֵש־אְֱֹ֝להֵּ֗ים שֹפטַ֥ים בָאָּֽרֶץ:

107
פסקה סח.בעלי הרצון הקדוש74
(עמוד ק')
אור התורה ועצם החיים של צדיקים ,
הם ממזגים את העולם כולו
במזג קדוש ועדין,
נותנים להחיים בכל עת ורגע את התוכן הקיים
שלו, ההולך וחודר
יותר בפעולתו, לפי רבות התפשטות הנהרתו, בין בעומק החיים
של הנושאים הרוחניים בעצמם, שהם החכמים הצדיקים
והטוב הקדוש הרצון בעלי
בכל בין החיים, של
הסביבה,
ההולכת ומכרת יותר ויותר את התביעה של הישרות הפנימית
שבהויה ובחיים.
כל הדעות, התנועות, המלחמות, הכונניות, המכונות,
והספרויות,
השאיפות החברותיות והאישיות, כולם כאחד הולכים
ומכשירים
את החיים איך להספג ולהחדר בהם אותו האור הרענן,
שהק
ודש
העליון חי במלא חופשו הנאדר בתוכו.
זהו אורן של צדיקים, גבורי כח עליונים, חמושים
בגבורת טהרה של מעלה, בגבורת קודש של זיו החיים והדרם,
כמו שהם מופיעים ממקורם המלא זוהר, ומצוחצח עדנים.
נושא הפסקה-הצדיקים הקדושים נושאי הרצון המקודש נותנים לעולם
את מקורחייו.
ביאור הפסקה-
אור התורה ועצם החיים של צדיקים-הרב מתעסק כאן באור של
התורה.
יש להבחין בין עצם התורה לבין האור הקיים בתורה. האור הקיים בתורה
אין פירושו עצם לימוד התורה, או עצם הבנת ההלכות. אור התורה פירושו
האור הרוחני הקיים מאחורי הדינים הכתובים בתורה. האור הקיים מעל
74מקור הפסקה קובץ ו' פסקה קנג'.

108
התורה זה האור המהווה ויוצר את העולם. וזה מה שכתב בזהר שעל ידי
התורה הקב"ה ברא את העולם.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קסא עמוד א
-
כאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קודשא
בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא
וברא עלמא ובאורייתא
אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב (משלי ט) ואהיה אצלו אמון אל
תקרי אמון אלא אומן
.
וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קודשא בריך הוא
ועבד ההיא מלה ועל דא כתיב ואהיה אצלו אמון, כגוונא דא כל
עלמא אתברי, כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים
עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגינה
אתקיים עלמא, השתאכל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה
כביכול הוא מקיים כל עלמא,...בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל
באורייתא דהא איהו מקיים עלמא,
לפי דברי הזהר מבואר כיון שהקב"ה ברא את העולם דרךהסתכלות
בתורה. ההסתכלות בתורה ודאי שאין הכוונה רק הלימוד החיצוני של
התורה אלא הכוונה השורש הרוחני של התורה. אם כן מתבאר מדברי
הזהר שהעולם קיים בזכות האור הקיים בתורה. בחלק השני של הזהר
מתבאר עומק יותר גדול, מי שעוסק בתורה באותו רגע הוא ממשיך ומקיים
את העולם. היינו הבריאה היא צריכה חיזוק ותוספת חיות באותם אנשים
שמסוגלים ללמוד את התורה, אותם אנשים שמסוגלים להתחבר לאור של
התורה75.
75ביטוי לעניין זה ניתן לראות בדברי הליקוטי מוהר"ן, שהסביר שעל ידי לימוד דיני התורה
מעלים ומתקנים את כל המשא ומתן הנמצא בעולם. ולכן לפעמים שאדם לא הצליח לתקן
את המשא ומתן שלו בצורה נכונה ממילא תובעים אותו בבית דין ועל ידי זה שהבית דין
מברר את המציאות הוא מרומם את המשא ומתן החומרי של האדם.
ליקוטי מוהר"ן תורה רפ
-
דע מי שצריך לדון לפני דיינים בדין תורה, זה לו עונש ונקמה שהתורה נוקמת בו, כי
באמת כל המו"מ הוא תורה, כי למשל הדין המחליף פרה בחמור הוא תורה ומכל
שכן כשעושין הדבר בעצמו הוא בודאי תורה, (וכמו שמספרין כ"ז
בשם הבעש"ט
ז"ל) וע"כ כשעושין מו"מ, צריך שיקשר מחשבתו רק בהתורה והדינים המלובשין
שם, ומי שעוקר המו"מ מן התורה, ונופל אל המו"מ בעצמו, ואינו מקשר מחשבתו
אל התורה המלובש שם, אזי עונשו, שאח"כ הוא צריך לדון בדין תורה, ואזי צריך

109
לפי דברי הזהר ניתן להבין את מהלך הפסקה, הרב מבאר שעצם החיים של
הצדיקים, היינו אותם צדיקים שהתחברו לאור של התורה הם נותנים
לעולם את המזג הקדוש והעדין. היינו הצדיקים נותנים חיות לעולם.
מה הכוונה שהצדיקים נותנים חיות לעולם ? אפשר לפרש שהכוונה רק
לחיות פיזית, אבל הרב מוסיף שהצדיקים מוסיפים לעולם את החיות
הרוחנית. היינו אותם צדיקים מכניסים לכלל העולם את משמעותו
הרוחנית.
החידוש של הרב שהצדיקים נותנים חיות לעולם מצאנו את זה בספר משלי
שבו נאמר לגבי הצדיק.
משלי פרק י פסוק כה
-
כַעֲבִֹּ֣ור סַּ֭ופָה ואִֵּ֣ין רָשֵָ֑ע וְ֝צַדֵּ֗יק יסִֹּ֣וד עֹולָּֽם:
וכן מצאנו בגמ' ברכות יז: לגבי חנינא שכל העולם ניזון בזכותו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז
עמוד ב
-
דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב
ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני
-
די לו
בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
כדי להבין כיצד הצדיקים בעצם מציאותם משפיעים על העולם, ניתן
להביא משל, ישנו פועלי בניין שבאים ובונים בית. לכאורה הבית נבנה על
ידי הפועלים, אבל דווקא כשיגיע בעל הבית ויעמוד על יד הפועלים העמידה
של בעל הבית ליד הפועלים היאאמנםלא תפעל שמירה חיצונית שהבניין
יבנה. אלא העמידה של בעל הבית ליד הפועלים היא פועלת שהכוונה של
הבניין תתגלה במציאות. כיון שבעל הבית מבין מה המטרה בכל שלב, בכל
חדר יש לו כוונה מסויימת, לכן כשבעל הבית נמצא ליד הפועלים אותו בית
שכביכול דומם מקבל את היעוד שלו.
לחזור ולהביא כל הדברים וכל המחשבו
ת וכל העסקים שהיה לו בשעת המו"מ
מתחילתו ועד סופו, צריך להביא הכל אל התורה, דהיינו שצריך לחזור ולספר הכל
לפני הדיינים, והם פוסקים על זה דין תורה, נמצא שחזר ונעשה מכל דברי המשא
ומתן תורה, ...

110
הם ממזגים את העולם כולו במזג קדו
ש ועדין-לצדיקים יש כח מיוחד
להיות קשורים אל כלל העולם76.
עצם מהות החיים של הצדיק זה הקישור אל כלל העולם, לכן הצדיק בעצם
חייו גורם מיזוג לעולם77. לקמן בהמשך הספר בפסקה קא' כותב הרב כך.
אורות הקודש ח"ג עמ' קמז' פסקה קא'
-
היסוד הכללי
-
האדם צריד להחלץ תמיד מ
מסגרותיו הפרטיות,
הממלאות את כל
מהותו, ...
והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי,
בצרורא
דלעילא דביה חיי כולא,
הוא יסוד נשמת
הצדיקים
, המתהלכים
לפני האלהים, ומתענגים על ד' ...
כדי לתאר את ההשפעה של הצדיקים הרב משתמש בלשון מזיגה,
שהצדיקים ממזגים את העולם במזג. המושג מזיגה הוא ביטוי לאיזון נכון.
ביטוי לאדם צדיק הוא אדם ממוזג, היינו אדם שהמצליח לשלוט על
הכוחות שלו, לתת לכל כח וכח את המינון הנכון שלו.
76מצאנו בחז"ל ביטויים כיצד הצדיק משפיע על כלל העולם, או על המקום בו הוא נמצא, כמו שמצאנו בפירוש רש"י, בפרשת ויצא.
בראשית כח' י'
-
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
רש"י
... אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר,
הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. וכן תצא
מן המקום האמור
בנעמי ורות.
77דוגמא לקישור של הצדיק לכלל העולם מצאנו גם באורות התשובה פרק ח' פסקה ו'.
אורות התשובה פרק ח' פסקה ו.
כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הם את אור הקדושה בכל דרכי הערפליםוהפגמים
שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם, לעלות מתוך הנפילהוהיאוששבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון, הן עצמן נעשות אורותגדולים להאיר לעולם...

111
כיון שהצדיק מצליח בעולם הקטן שלו למזג את הכוחות ממילא כשהוא
נפגש עם העולם, הוא מצליח להשפיע על העולם מאותו מיזוג עדין.
ההשפעה של הצדיק על העולם כדי שהעולם יהיה ממוזג זאת השפעה
מציאותית, היינו פיזית ברגע שאנשים רואים אדם צדיק שההתנהגות שלו
ממוזגת הדבר הזה משפיע בצורה גלויה. אבל ישנה גםהשפעה סגולית
שהצדיק משפיע, כיון שאצל הצדיק הכל ממוזג נכון מממילא הקב"ה גורם
שהדברים מסביבו של הצדיק ייתגלו בצורה ממוזגת.
נותנים להחיים בכל עת ורגע את התוכן הקיים שלו, ההולך
וחודר
יותר בפעולתו-דברי הרב מתבארים לפי המשל שהבאנו לעיל.
ברגע שבונים בית מול עיניו של מתכנן הבית, מול עיניו של בעל הבית, כל
חלק בבניין מקבל את המשמעות שלו. הבניין נעשה בצורה יותר רצינית.
זה חלק מהשפעתו של הצדיק, כיון שהצדיק מכיר את העומק המתכונן של
העולם, ממילא הצדיק נותן את המשמעות ואת הקיום של כלל העולם.
אותה משמעות חודרת לתוך החיים עצמם, על ידי הצדיק המשמעות
נהפכת להיות חלק מן החיים, היא לא נשארת רחוקה.
המטרה של האדם בעולם לתת לעולם את תוכנו הרוחני. את המטרה לשם
מה העולם נוצר. קיום המטרה הזאת נעשה על ידי שהתוכן הקיים של
העולם יתגלה.
לפעמים המציאות מתקיימת וכלל לא ברור לשם מה המציאות הזאת
התקיימה. על ידי הצדיק העושה את עבודת הבירור אפשר להכיר יותר נכון
את מטרת המציאות. ברגע שהצדיק מכוון את מטרת המציאות כעת אפשר
להחדיר את המטרה לתוך אותו פיתוח שהעולם קידם וגילה.
לפי רבות התפשטות הנהרתו, בין בעומק החיים
של הנושאים
הרוחניים בעצמם, שה
ם החכמים הצדיקים
בעלי הרצון הקדוש והטוב של החיים, בין בכל הסביבה,
ההולכת ומכרת יותר ויותר את התביעה של הישרות הפנימית
שבהויה ובחיים-כמו שבארנו
לעיל הצדיקים מבינים מה המטרה ומה התכלית של בריאת העולם. ככל
שיהיו יותר צדיקים שהם נושאי הרוחניות ממילא גילוי הרוחניות בעולם
תתגבר.

112
החיזוק של הרוחניות מגיע בשתיצורות.או דרך הצדיקים שהם מחדירים
את עומק החיים בעולם, או דרך הסביבה, היינו שהסביבה מרגישה את
הקישור שלה לשורש החיים. שהעולם תוך כדי מרוצתו ופעולתו מבין שיש
צורך לישר את החיים. להביא מוסר יותר גדול.
לפי פסקה זאת אפשר להבין למה חשוב לצדיק מה הסביבה ההולכת
סביבו. הצדיק צריך חסידים שיעזרו לו לקדם את העולם. ככל שהסביבה
תכיר את המגמות שהצדיק מוביל, ככל שהסביבה תקלוט את המטרה
לשמה הצדיק מכוון כך העולם יתקדם.
תפקידם של האנשים שמסובבים את הצדיק הוא להחדיר את הרעיונות
של הצדיק לתוך העולם. התפשטות האור והקדושה שהצדיק נושא,
ההתפשטות הזאת נוצרת באופן ראשון על ידי הצדיק עצמו שהוא מתגדל,
ובאופן שני על ישי שהסביבה מכירה את ומתיישרת לפי התביעות והמגמות
שהצדיק מוביל.
כל הדעות, התנועות, המלחמות, הכונניות, המכונות,
והספרויות
,
השאיפות החברותיות והאישיות-הרב מתאר כאן סוגים שונים של
תהליכים המתרחשים בעולם. הרב מבאר שכל התהליכים בשורשם הם
נובעים מהקודש העליון. כל התהליכים שהעולם עובר הם בשביל לגלות
כיצד הקודש העליון חי בכלל העולם.
עניינים אלו מבוארים בתורת הקבלה שתפקידו של העולם לעבור תהליך
של תיקון והעלאת ניצוצות לאחר שהעולם נפל. לפיהפנימיות מבוארשבכל
יוםיום,כל תהליך נוסף שהעולם עובר, העולם מתקדם לתיקונו.
אם כן כל התהליכים המתרחשים בעולם תפקידם להוביל את העולם
לגילוי הקודש העליון. היינו גילוי נקודת האלוקות הנמצאת בתוך העולם.
התהליכים האלה באים לידי ביטוי בכל הדעות, התנועות, המלחמות: היינו
דעות אלו ההשקפות המולידות את התנועות היינו שחברה מסויימת
בעקבות דעות מסויימות יוצרת תנועה. בנוסף התנועה יכולה ליצור גם
מלחמה ותהליך שהיא מאמינה שנצרך כדי להוביל את התנועה שהיא רוצה
ליצור.

113
הכונניות המכונות: יש גם כונניות, נראה שפירוש המושג כונניות היינו
סדרים. שיש סדרים שונים בתוך המציאות שהתנועות או הדעות יוצרות.
מכונות זה התוצאה הטכנית שהעולם מיצר מכונות ופיתוחים חדשים.
והספרויות, השאיפות החברתיות והאישיות: בנוסף יש גם את ההתקדמות
הספרויות, שהעולם מפתח את הספרות. וממילא הספרות נובעת ומקדמת
את השאיפה החברתית, לכלל החברה וכן השאיפה האישית של כל פרט
ופרט בתוך החברה. אותם כוחות המניעים את העולם בכל הרבדים
שראינו, הם כוחות שנובעים מגילוי הקדש העליון החי בתוך המציאות.
כולם כאחד הולכים
ומכשירים את החיים איך להספג ולהחדר בהם אותו האור הרענן-כל התהליכים הבאים לידי ביטוי ברשימת הדברים
שהרב כתב לעיל. כל אותם תהליכים הם מתרחשים בכל רגע, שורשם של
כל התהליכים האלה הוא הכשרת החיים להחדיר את האור הגדול
שהצדיקים פועלים להחדיר בעולם. ישנה מגמה כללית בעולם שתמיד
העולם מתקדם לגלות את מגמת הבריאה78.
78היסוד וההבנה שהעולם מתקדם לקראת תיקונו, דבר זה יסודו מדברי הרמח"ל מספרו
דעת תבונות. הרמח"ל מסביר שישנם שני שלבים מקבילים בהם העולם צועד, ישנה הנהגה
בה העולםמונהג על פי שכר ועונש, זה הנהגת המשפט בו הקב"ה שופט את האנשים ומציאות
כזאת לפעמים אנשים מסויימים מתרחקים ממטרת הבריאה, וממילא העולם לא מתקדם.
אבל בדיוק במקביל למרות שיש הנהגה של משפט, ישנה הנהגה מקבילה של הנהגת הייחוד,
היינו הנהגה בה הקב"ה מגלגל את הסיבותשעל ידיהם העולם יגיע בכל מקרה לתיקון
השלם. בהנהגה הזאת העולם תמיד מתקדם לקראת גילוי האור הגדול שלו. נראה שהרב
כאן בפסקה מסביר שתפקידם של הצדיקים בהנהגת הייחוד הוא גדול שהם מקדמים
ומזרזים את התקדמות העולם בהנהגת הייחוד.
דעת תבונות דרכי הנהגות המשפט והאהבה א
ות קלד
-
אמר השכל: נשלים סדר עריכת משפטי הנהגתו ית', ונאמר, כי הנה אחר שכבר קבע
הרצון העליון גבולו של הרע, וחקק עניניו מה שיהיו ולא יוסיפו, שב וקבע הנהגה
ישרה כמו שהעולם צריך אחר היות מציאות הרע זה בבריאתו. ואמנם כלל מה שרצה
הרצון העליון במציאות הרע הזה, הוא
שיתקיים זמן מה כאשר הגביל לו, ושאחר
כך יתבטל ... לצורך עבודת האדם. ועל כן צריך כאן הנהגה הראויה למעשה העבודה
הזאת בכל תנאיה.
והנה תדעי ודאי שאין המעשים הטובים תועלת לו ית
' כלל, ולא המעשים הרעים
חסרון, וכבר נאמר (איוב לה, ו
-
ז): "אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן
לו" וגו'. אלא שהוא ית' המציא מין הנהגה אחת במשפטים ודרכים מיוחדים, שידע
היותם הגונים לתכלית הזה,
שמצדם יהיה מציאות זכות וחובה לאדם
, שעל פי
הדרכים האלה יוכל ל
הקרא תועלת מה שיקיימו בני האדם את המצוות ... והוא
ענין: "כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה" וכו' ...

114
שהקודש העליון חי במלא חופשו הנאדר בתוכו-הכח של הצדיקים
לגלות כיצד העולם לא מגביל את הקודש העליון.
במציאות הרגילה אנשים חושבים שהקודש לא יכול להתגלות בתוך
העולם המוגבל. במציאות הפיזית הרגילה נראה שהעולם החומרי הוא
סותר ומגביל את הקדושה. לעומת זאת הכח של הצדיקים להוציא את
הקדושה לחופש, היינו לגלות כיצד כל העולם לא רק שאינו מגביל את
הקדושה, אלא להיפך כל העולם הוא ביטויי כח הבאים לגלות את
הקדושה. על כן חופשושל הקודש העליון נעשה על ידי שהקודש נמצא בתוך
העולם, שהקודש נאדר ומתגדל בתוך העולם הפיזי המעשי.
זהו אורן של צדיקים, גבורי כח עליונים, חמושים
בגבורת טהרה
של מעלה-מה שמיוחד באותם צדיקים שהם גיבורים היינו שיש להם כח
לפעול בתוך המציאות. הצדיק יכול לצמצם את עצמו ולגלות אלוקות בתוך
העולם החומרי. אותם צדיקים על ידי עצם החיים שלהם, וכן על ידי
הקישור המעשי שלהם לעולם החומרי הם מוליכים תהליכים גשמיים
בתוך העולם.
כמשל כיצד צדיק יכול להוליך תהליך מעשי גשמי, ישנו סיפור חסידי על
ויכוח בין החוזה מלובלין לבין בעלהתניא, האם כדאי שנפוליון ינצח או
הצאר הרוסי, וכל אחד מהצדיקים סבר שיותר טוב שצד אחר ינצח. היה
כאן ויכוח רוחני כיצד האור האלוקי ירד לעולם. ומספרים החסידים
שהצדיקים ידעו שמי שיזכה להקדים את חברו בתקיעת שופרבראש השנה
סימן שהוא יכריע את הויכוח הרוחני והוא ינצח.בסופו של דברבעל התניא
הקדים ותקע, ובזכות זה הכרעתו הרוחנית של בעל התניא נצחה ובצאר
הרוסי ניצח והפיל את נפוליון. אם כן רואים שהצדיקים הגדולים יכולים
להשפיע ממש על התהליכים והמלחמות הפיזיות הקיימות בתוך המציאות
הגשמית. דווקא מתוך יכולת של הצדיקים להביא לידי ביטוי את הקודש
העליון הנמצא בתוך העולם הזה.
בגבורת קודש של זיו החיים והדרם,
כמו שהם מופיעים ממקורם המלא זוהר, ומצוחצח עדנים-הצדיקים מסוגלים לראות את העולם
כאילו אינו מגביל כלל. רוב האנשים רואים את סיבוכי העולם כדברים
המפריעים לקדושה להופיע. אבל הצדיקים מסוגלים לראות את העולם
ככח המבטא את כל הדר הקדושה. דווקא על ידי העולם מתגלה הזוהר של
החיים.

115

116
פסקה סט.הארת הנשמה והגויה79
(עמוד קא')כשבאים למדת רזי עולם, המשפיעים על כל החיים,
על כל שעור הקומה, ועל כל הכחות, מתאחדת
הארת הנשמה עם הארת חיי הגויה, והדם מתפעל גם הוא
מהתנועה הרוחנית העליונה של חשק הנשמה באצילות
אידיאלי חפציה, המתוארים בפנימיותה,
ובזה יורד כח חיים
גדול מאד גם בתוך מפלי הבשר
, וכחות החומר
מתרעננים,
מלא. חיים בפועל פועלים ונעשים
מתכפלת ובזה חובת הקדושה והדבקות האלהית
בכל עומק הציור, שהיכולת
יכולה להשיגו.
וזאת היא תורת השימור של הקדושים,
המתהלכים לפני ד' תמיד,
שעליה בנויה היא כ
ל
אותה המערכה
של חילופי מדריגות הקודש ב עמדתם שלקחו
פועל,
חטאת, טהרת עד חולין מטהרת ובפרטיותם מתחטבת
היא תוצאת החסידות המיוחדה, הבאה
בפועל בכל הליכות החיים,
המיוחדים לנגשים אל ד', איש לפי
מעלתו.
נושא הפסקה-כשמתעלים להכרת רזי העולם יש כחלפעול רעננות בתוך
החומר.
ביאור הפסקה-
כשבאים למדת רזי עולם, המשפיעים על כל החיים,
על כל שעור
הקומה, ועל כל הכחות-הרב מוסיף כאן בפסקה כיצד ההכרה העליונה
השורשית מסוגלת לרדת לתוך החיים המעשיים ממש.
הכח שיכול לרדת לתוך החיים ממש הוא הכח שנובע מתוך רזי עולם. הרב
79מקור הפסקה קובץ ה' פסקה ד'

117
מבאר שישנה מיוחדות ברזי עולם. המיוחדות של רזי עולם שרזי עולם
כוללים את כל העולמות מהשורש עד החלק התחתון. זה מה שהרב מכנה
כל שיעור הקומה.
ההבנה שרזי עולם כוללים את כלל המציאות מתבארת באריכות בדברי
הרב באורות הקדש חלק א' וכך הרב כותב שם.
אורות הקדש עמ' קמב' מגמת התגלות הרזים
קכד
-
המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה
האידיאלית בחיים
ובמציאות.
המחשכים, שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים להקטין
את רוח האדם
...
רזי תורה מרוממים את הרוח
,
נותנים לו אופקים
רחבים
... המהלכים, המרוממים את הרוח משפלות ערכו, פוגשים
גם כן
בהשלבים התחתונים, של הכנת הרוח
...
רוחא דמלכא משיחא הולך
בהתגלות ומופיע
הקודש בסתרי העוסקים על הקודש רוח העליונים,
ופעמי עקבותיו ניכרים הם בכל מהלך המקשר את כללות
האומה לארצה ובנינה.
בפסקה הזאת הרב מנמקלמה רזי התורה הם משפיעים על העולם. היתרון
של רזי תורה בזה שהם מביאים את המטרה של העולם ליעודה. המטרה
הכללית של העולם הוא גילוי שם הקב"ה בתוך המציאות. רזי עולם ורזי
התורה הם מגלים את נקודת החיות הפנימית הקיימת בתוך העולם. נקודת
החיות הזאת היא הנקודה הבאה המקשרת את כל העולם אל גילוי שם
הקב"ה במציאות.
לפי זה ניתן להבין את דברי הרב בפסקה שלנו, על ידי הגעה למדת רזי
עולם, היינו על ידי שהאדם מכיר את הגדלות ואת ההשפעה של רזי עולם.
על ידי זה האדם משפיע על כל החיים.
החיים של העולם מורכבים מהרבה הסתרות והעלמות מגילוי שורש
החיים. העולם שלנו נקרא עולם לשון העלמה, חלק מתפקידו החיצוני של
העולם הוא להסתיר את האור האלוקי. על ידי מידת רזי עולם האדם
משפיע על כל החיים, על ידי שמתגלה שההסתרה היא חלק מתהליך כללי.
מתגלה שבתוך ההסתרה ישנם כוחות של דבקות בה'.

118
הרב מתייחס שהמידה הזאת משפיע על החיים על שיעור הקומה ועל
הכוחות.
בדברים אלו הרב מגלם את מידת ההשפעה שהיא משפיע על גילויי החיים
בפועל. על כל שיעור הקומה, היינו על כל המציאות לא משנה באיזה סוג
קומה מדובר. בין אם מדובר על מציאות בדרגה רוחנית גבוהה ובין אם
מדובר על מציאות בדרגהרוחנית ירודה80.
ועל כל הכוחות, היינו המידות שהאדם או העולם מגלה. הכוחות אלו
הדברים הנמצאיםמתחת לפני השטח והם מפעילים את התוצאה המעשית
של החיים. אם כן בדברי הרב מתבאר, על ידי רזי עולם ישנה השפעה לעצם
הכוחות שהם ישאבו ממקור הקודש.
מתאחדת
הארת הנשמה עם האר
ת חיי הגויה-ישנם בעולם ב' כוחות,
הכח הרוחני הנובע מן הנשמה. והכח הגופני הנובע מן הגוף, מן הגויה.
בעומק רזי עולם ישנה אחדות בין הכוחות האלה. במציאות הקיימת כיום
בעולם לפעמים נראה סתירה. בגילוי החיצוני הגוף נראה פועל להיפך מן
הנשמה, הגוף נראה כדבר המפריע לנשמה. אבל באמת הגוף במהותו אמור
להתאחד עם הנשמה. הגוף והנשמה יכולים לפעול ביחד, היכולת לפעול
ביחד היא נובעת מתוך ההכרה שהכל הוא שורש אחד. ההכרה הזאת מגיע
מתוך רזי עולם, היינו השורש הראשון ממנו נוצר העולם.
כיון שזאת הכרה של רזי עולם, לכן שיטת המקובלים שבעתיד לבוא לאחר
תחית המתים הגוף עצמו גם יקבל את התענוג.תכלית העולם היא לא רק
להביא עונג לנשמה אלא גם הגוף יהיה שייך לשלב של התיקון. אפשר
לראות יסוד זה בדברי הרמח"ל בספר דרך ה'.
דרך ה' חלק א פרק ג אות י'
80בדרך כלל את כלל המציאות של העולמות מקובל לחלק ל-4עולמות. עולמות אבי"ע, אצילות בריאה יצירה עשיה. עולם העשיה הוא העולם הכי נמוך, נראה שהרב מסביר
כשאדם נמצא במידת רזי עולם הוא מצליח להשפיע על כל הקומות. היינו על כל הדרגות
הרוחניות, אפילו דרגות של עולם האצילות שזה הוא עולם מאד עליון בכל זאת גם שם
משפיע ההכרה של מידת רזי עולם, ומצד שני גם בעולם הכי נמוך, עולם העשיה, גם שם למרות שיש הרבה הסתרות מידת רזי עולם יכולה להשפיע.

119
-
והנה לפי שורש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר
שזכרנו למעלה, ומקומו הוא
אחר התחיה
בעולם שיתחדש, והאדם
יהנה בו בגופו ובנשמתו
, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו ומוכן על
ידה להיות נהנה בטוב ההוא.
והדם מתפעל גם הוא
מהתנועה הרוחנית העליונה של חשק הנשמה
באצילות
אידיאלי חפציה, המתוארים בפנימיותה-הביטוי
העיקרי של כוחות החיים הפיזיים, הוא נעשה על ידי הדם.
הדם שהוא מתרוצץ וזז כל הזמן בגוף הוא מגלה את הכח של האדם החי.
הדם מבטא את חיותו הפיזית של האדם. על כן הדם נקרא דם הנפש. היינו
הכח הנפשי הכי נמוך שוהא מחיה את החיים הבסיסיים של האדם. בדרך
כלל הכח הזה הוא נותן לאדם רק את חייו הגשמיים.
כאן הרב מסביר על ידי שמגיעים למידת רזי עולם מרוצת הדם משתנה.
למרות שהדם הוא חומרי הוא מצליח להתאחד עם התנועה הרוחנית של
הנשמה. ברגע שיש איחוד בין הנשמה לגויה, כל כוחות החיים של הגוף
פועלים במהירות ובמרוצה כדי למלא את החפץ של הנשמה. לנשמה יש
חפץ אידיאלי שתפקידו להתגלות. בצורה המתוקנת הגוף עוזר לנשמה
לגלות את האידיאל שלה. העזרה הזאת שהגוף עוזר לנשמה, זאת עזרה
שהיא מתאימה לפנימיות של הגוף.
מצאנו דוגמא לחיבור זה אצל האבות. וכך מובא במדרש.
בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מז אות ו'
-
הה"ד ויעל אלהים מעל אברהם, אר"ל
האבות הן הן המרכבה
שנא'
ויעל אלהים מעל אברהם, ויעל מעליו אלהים (בראשית כח) והנה ה'
נצב עליו.
לפי המדרש האבות נקראו מרכבה לשכינה. פירוש הדבר שכל גופם מתבטל
לגמרי לרצון ה'.יש אחדות מלאה של הגוף לנשמה ולכן מיד הגוף פועל את
הקדושה והמצוה שהנשמה רוצה לפעול. היינו הם בביטול מוחלט לשכינה,
כמו שהמרכבה היא בביטול מוחלט אל הרוכב הרוכב עליה.
כמשל כמו שאצל בני האדם הנשימה שהאדם נושם זה פועל אוטומטי מיד.
כך גם מי שהצליח להגיע לרזי עולם, מי שהצליח לפעול חיבור בין הנשמה

120
לגוף, במקרה כזה כמו שבאופן טבעי האדם נושם ואין התנגדות של הגוף
לנשימה, כך גם בעניינים הרוחניים, אין התנגדות של הגוף לפעול את החפץ
של הנשמה.
ובזה יורד כח
חיים
גדול מאד גם בתוך מפלי הבשר, וכחות החומר מתרעננים,
ונעשים פועלים בפועל חיים מלא-במקרה של אחדות
כזאת הבשר מקבל כוחות.
כשהעולם החומרי הוא מנותק מן הרוח, אז העולם החומרי הוא לא מצליח
לפעול עם כח.כשאין חיבור לרוח,האדם המקבל את החיות שלו מדברים
נמוכים,לכן האדםירגיש חלישות. ההנאה של האדם מן העולם החומרי
היא מוגבלת. דווקא כשנכנסת רוחניות ונשמה לתוך העולם החומרי,
העולם החומרי מקבל את המשמעות שלו.
דוגמא: אדם שנכנס לאכול ארוחת צהריים רק בשביל הגופניות מאד מהר
הוא ירגיש ריק וחסרון. אבל אדם שמצליח להכניס לתוך האכילה שלו את
הנשמה, ממילא האכילה שלו היא יותר חיונית ויותר מלאת כח. לכן בשבת
כשיש נשמה יתירה יש מצוה לאכול יותר כיון שכשיש יותר נשמה יש יותר
יכולת לאכול בכח יותר רענן.
ובזה מתכפלת חובת הקדושה והדבקות האלהית-הרב מבאר
שבמקרה כזה יש תוספת של קדושה ודבקות. כיון שיש דבקות לא רק בצד
הרוחני, אלא הדבקות מתגלה בכל המדרגות של העולם. הדבקות מתגלה
גם במקומות הנמוכים.
לאדם שהתחבר לחברו בשביל לעשות איתו כמשל ניתן להביא דוגמא
עסקים. החיבור הזה הוא חיבור בפן מסויים בשביל שיוכלו לעשות עסקים
ביחד. אבל יכול להיות שמתוך העסקים פתאום יתגלה שיש להם חיבורים
נוספים, שהם נהנים לשחק ולעשות דברים נוספים ביחד,למרותשאלו
דברים שאינם קשורים ישירות לעסקים שלהם, במקרה כזה מתברר
שהחיבור והדבקות בניהם היא יותר משמעותית. עוד יותר דווקא הדבקות
מתגלה כשיש קשר שהוא לא צפוי, היינו זה שהאדם מתחבר לחברו בענייני
עסקים זה דבקות הגיונית כיון שבשביל זה נעשה העסק, ודווקא כשיש
דבקות גם בשאר העניינים מתגלה הדבקות העצמאית האמיתית.

121
כך גם בעניין הנשמה והגוף, זה שיש לנשמה דבקות בה' זה טבעי וברור,
אבל זה שהגוף גם מסוגל לגלות את הדבקות זה המעלה המיוחדת של
הכפלת הדבקות בה'.
בכל עומק הציור, שהיכולת יכולה להשיגו-כיון שהקדושה יכולה
להשפיע על החומר, ממילא הדבקות לא נשארת רק בשורש הרוחני העליון,
אלא הדבקות מופיעה בציור. היינו בעולם המעשי. האדם צריך לצייר
ולהוריד את הדבקות לכל המציאות המעשית החומרית. כל מהשביכולתו
של האדם לעשות עליו לחבר את היכולת הזאת לקדושה.
וזאת היא תורת השימור של הקדושים,
המתהלכים לפני ד' תמיד-
הקדושה היא מעלה מיוחדת בה האדם לא פורש מן עולם החומר. הקדושה
זאת מדרגה בה האדם פועל בתוך עולם החומר, אלא שהוא ממשיך לדבוק
בה' גם בעשיה הגשמית.הקדושה זה היכולת של האדם לרומם את
הקדושה הנמצאת בתוך המציאות.
הרב מדגיש כאן את עבודת השימור של הקדושים. העבודה של הקדושים
כדי להגיע לקדושה צריך להתייחס אל המציאות בזהירות, היינו לקחת את
עולם החומר ולשמור אותו בטהרה. ישנם הרבה מדרגות של טהרה. כדי
להגיע לקדושה צריך לטפס בזהירות בעולם הטהרה. הטהרה היא ההכנה
לקראת הקדושה והתכלית היא הקדושה.
מקור דברי הרב המכנה את הצדיקים כאנשים המתהלכים לפני ה' תמיד
זה ציטוט מדברי הרמ"א בסימן א'. ואלו דבריו.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א
-
הגה:
שויתי
ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא
כלל גדול בתורה
ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים
, כי אין ישיבת
האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו
ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם
אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב ה
מלך. כ"ש כשישים האדם אל
לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו,
עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים
ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה
וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)

122
שעל
יה בנויה היא כ
ל
אותה המערכה
של חילופי מדריגות הקודש שלקחו עמדתם בפועל-גם בקדושה יש מדריגות.
השלבים אל הקדושה מורכבים מרצף, ההתקדמות הרוחנית של האדם
היא משתנה לפי מידת הדבקות של האדם. ככל שהאדם יחיה את כל חייו
באותה דבקות תמידית, ככל שזה יהיה יותר תדיר, כביכול תתגלה עמדת
הקדושה בפועל כך האדם יגיע ליותר קדושה.
מטהרת חולין עד טהרת חטאת-ישנה דרגה של טהרה שנהגה בזמן
חז"ל, שגם הישראלים שלא אכלו תרומה התנהגו בחולין שלהם כאילו אלו
חולין בדרגת טהרה של חטאת81. דרגת טהרה של חטאת היא הדרגה הכי
גבוהה בטהרה.
אם כן מתברר שהאדם על ידי מעשיו יוכל לקדש אפילו את מעשיו
ה'חוליים'. הרב מביא את הדוגמא הזאת כמשל כיצד אדם בדרגתו
הרוחנית למרות שהוא לא כהן, למרות שבאמת מה שהוא מתעסק הוא לא
חטאת בכל זאת הוא מסוגל לטהר את החולין לדרגה הכי גבוהה של טהרה.
ובפרטיותם מתחטבת
היא תוצאת
החסידות המיוחדה
,
הבאה
בפועל בכל הליכות החיים-הרב מתאר כאן את דרגת החסיד. מטרתו
של החסיד הוא לא להיות קדוש מנותק, אלא מציאות בה החסיד מתקן
את כלל מעשיו.
באופן כללי אפשר גם כיום לראות את ניצנים של שיטה זאת באופן
המחשבה של גדולי החסידות. כיון שגדולי החסידותטענו שבכל מקום יש
81למעשה ישנה מחלוקת תנאים איך לנהוג בפועל בחולין אלו. המח' מופיע במסכת חגיגה
(וכן חולין לד:)
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כ עמוד א
-
[דתניא]+: חולין שנעשו על טהרת הקודש הרי הן כחולין, רבי אלעזר ברבי
צדוק
אומר: הרי הן כתרומה? אלא מסיפא: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה
מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה
מטפחתו מדרס לחטאת, לחטאת
-
אין, לקודש
-
לא, אלמא קסבר: חולין שנעשו על
טהרת קודש
-
כקודש דמו.
הדיון ההלכתי הוא מהצד ההלכתי איך צריך לנהוג, אבל מצד האנשים מדובר כאן על אנשים
שמתייחסים לחולין שלהם כמו גדר של טהרת חטאת.

123
אלוקות, ממילא יש בכל עשיה תיקון רוחני. גם עשיה גשמית יש לה קשר
אל הקדושה. לשיטת הבעש"ט ותלמידיו על האדם לתקן ולקשר את כל
מעשיו אל הקדושה. לפי זה ניתן להבין למה הרב מסביר שתוצאת
החסידות בזה שהיא באה להתגלות בפעול בכל הליכות החיים של היהודי.
המיוחדים לנגשים אל ד', איש לפי מעלתו-מה שמיוחד באותה דרגה
שיש דרך של תיקון לפי מעלתו של כל יהודי. כמו שראינו לעיל שהמעלה
מתגלה לפי רמת הדבקות. כך גם הגילוי של כמות והדרגה של החסידות
מתגלה לפי האופי המיוחד לכל חסיד לפי מעלתו.

124
פסקה ע.התקדשות הטבע הגופני82
(עמוד קב')הטבע הגופני הוא כולו תמצית של הטבע המעשי,
שהוא תמצית
מהטבע הרוחני שלמעלה ממנו.
ההופעה הרוחנית התדירה, תולדתה של ההסתכלות
הצלולה, היא מעלה את הטבע הגופני למקורו, והרי הוא
מתעדן ומתקדש,
ותולדותיו בחיים הפרטיים
והכלליים נראים
להאיר את מחשכי
העולם כולם.
עצם הטבע הגופני עולה בעת ההסתכלות
למעלה רוממה מכפי מה
שהוא בעת הטמטום השכלי, ואחר כך
כשחוזר למקומו אחר ההסתכלות הוא חוזר כבר מבוסם,
ומלא טוב.
נושא הפסקה-הטבע הגופני יכול להתחבר לטבע הרוחני ועל ידי זה להאיר.
ביאור הפסקה-
הטבע הגופני הוא כולו תמצית של הטבע המעשי,
שהוא תמצית
מהטבע הרוחני שלמעלה ממנו-יש קשר גדול בין הטבע המעשי שהוא
נובע מתוך הטבע הרוחני.
יש כאן מימדשל סיבה ותוצאה, כמשל אפשר להסביר שהאדם שמזיז את
היד שלו זה תוצאה מפקודה שהמח נותן. אפשר להגיד שתזוזת היד היא
נובעת מן המח83.
בדברי הרב מתבאר שיש ג' שלבים. טבע גופני, טבע מעשי, וטבע רוחני.
82מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' תקנז'.
83החיבור בין הטבע הגשמי לטבע הרוחני הופיע גם בדברי הרב לעיל בפסקה כב'. עיי"ש
באריכות.

125
הטבע הגופני הוא המציאות בה האדם חי, היינו כיצד האדם מרגיש בגופו.
הבריאות הגופנית של האדם זה תוצאה של הטבע המעשי.
לדוגמא כדי שאדם ירגיש בריא גופנית הוא צריך לאכול את המזון הראוי
לו. אם כן אפשר להגדיר שהטבע המעשי, היינו המאכלים שהאדם אוכל,
הדברים המעשיים שהאדם עושה התמצית שלהם מגיע ונהפכת להיות חלק
מן הטבע הגופני.
אחרישהרב הגדיר שיש טבע מעשי שהוא מוליד את הטבע הגופני, יש דבר
יותר עמוק והוא הצד הרוחני של האדם.
את היכולת לעשות מעשים מוליד הכח הרוחני. כל המציאות המעשית של
האדם נובעת משורש נפשו הרוחנית. הרב מוסיף נקודה חשובה שבסופו של
דבר לגבי היחס בין המעשי לרוחני הוא שהרוחני הוא למעלה מן המעשי.
יש קדימות בקדושה ובחשיבות לטבע הרוחני.
דברי הרב שהטבע הגלוי, היינו הגופני והמעשי שורשם הוא בטבע הרוחני,
זה יסוד חשוב בבריאות נפשו של האדם.
ההכרה שהאדם בחיצוניותו בנוי מדברים מעשיים וגשמיים היא הכרה
ידועה ומפורסמת בחושים. כאן הרבמעמיק ומלמד אותנו שיש קשר פנימי
עמוק בין הדברים. על כן חדירה ותיקון בשורש הרוחני יכולה להשפיע על
השורש הגופני.
דברי הרב שהגופני מבוסס על הרוחני מובאים גם בחסידות שמקובל לפרש
על פי הבעש"ט על הפסוק.
דברים פרק ח פסוק ג
-ֶָך֒
וַַּֽֽי עַנ ָך֘ וַיַרעב
וַיַּֽאֲכּֽל ָךּ֤ אֶת־הַמָן ֙ אֲשִֶּ֣ר לֹא־יָדַּ֔עת ָ ולַֹ֥א יָדעֶּ֖ון אֲבֹתֵֶ֑י ָך למִַּ֣עַן
הֹודּֽיע ֲָךֵּ֗ כִּ֠י לִֹּ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לבַד ֹו֙ יחיִֶּ֣ה הָּֽאָדָּ֔ם כֶ֛י
עַל־כָל־מֹוצִָ֥א פִֵֽי־יְקֹוִָ֖ק
יִחְיִֶׁ֥ה הָאָדֵָֽם
:
פירש הבעש"טכי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם, היינו האדם יחיה על
מוצא פי ה' שנמצא בתוך הלחם עצמו. היינו בלחם עצמו יש חיות רוחנית

126
שהיא עצמה מחיה את הגוף. וזה מה שהרב מסביר כאן שבעשיה הגופנית
היא תמצית מן העולם הרוחני שתמציתו נכנסת לתוך הגוף84.
תמצית של הטבע, המושג תמציתזה השורש בלי תוספות. כמשל לאדם
שאוכל בסופו של דבר האוכל נהפך להיות חלק מגופו של האדם, חלק
מטבע מבריאותו של האדם. אבל אותו אוכל לא כולו נהפך להיות חלק מן
האדם, אלא רק החלק התמציתי, היינו החלק האיכותי, הוא נהפך להיות
חלק מן האדם. היינו האוכל מתפרק ורק מה שהוא טוב ואיכותי
84כן מובא בליקוטי הלכות לר' נתן מברסלב,
ליקוטי מוהר"ן השכמת הבוקר ד' ט'.
-
ועיקר החיות בחינת הארת הפנים שמקבלים ע"י המאכל
הוא ע"י רוחניות המאכל
שהוא הטוב שבמאכל שרק זה מחיה את האדם בבחינת כי לא על הלחם לבדו יחיה
האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם.
וכן מובא בקצת שינוי גם בבעש"ט על התורה על פסוק זה.
בעל שם טוב דברים פרשת עקב
-
ב. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך
כי לא על הלחם לבדו יחיה
האדם וגו' ... יש לומר דאיתא בספר ליקוטי תורה מהאר"י ז"ל, דהחוקרים הקשו
מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי,
ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר
אדם ושוהה כמה ימים בל
א מזון ימות ברעב, ...
ותירץ האר"י ז"ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז"ל (אבות
ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם, פירוש,
על ידי המאמרות עצמן נתהוה הכל
,
דמאמרו של הקדוש ברוך הוא מרום וקדוש ... ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי
להחיות הרקיע כל ימי
עולם ...
וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה ה',
כשמזכיר
את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי
ההוא כי נברא הכל על ידי ה',
ומוצא מין את מינו וניעור,
וזה החיות הוא מזון הנשמה
, וכל זה במאכלים המותרים
וכשרים שצוה הקדוש ברוך הוא ל
העלותן מגשמיות לרוחניות ... כי לא על הלחם
לבדו, פירוש בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו, יחיה האדם,
פירוש, הנשמה שנקרא האדם בה"א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא
האדם (זוהר ח"א כ' ב), כי על כל מוצא פי ה', כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי
ה
ברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא
הנשמה, שניזונה מרוחניות המאכלים, כי הקדוש ברוך הוא עשה כן בכוונה מכוונת,
שעל ידי שהיה בונה עולמות ומחריבן (בראשית רבה ג', ז') נפלו ניצוצין קדישין
לארבעה חלקי הבריאה דומם צומח חי מדבר שראו
י לאדם להעלותם:

127
הויטמינים וכו' הם נכנסים אל האדם, אבל שאר הפאר של האוכל הוא
ברובו יוצא כפסולת.
ההופעה הרוחנית התדירה, תולדתה של ההסתכלות
הצלולה-כדי
שהאדם יוכל לקדש את הטבע שלו הוא צריך להסתכל, היינו להתבונן
בקשר המהותי בין החומריות לרוחניות. ככל שהאדם יתמיד בהסתכלות
הזאת היא יפעל את הקדושה בתוך הטבע הגופני.
בפסקה הקודמת הרב ביאר שיכולה להיות אחדות בין הגויה לבין האור,
בין הגוף לרוחני. כעת הרב מלמד אותנו איך פועלים את החיבור, איך
פועלים את ההארה הזאת. זה נעשה על ידי ההתבוננות, היינו על ידי
הסתכלות תדירית.
לפעמים האדם שואל את עצמו כיצד הוא יכול לקדש את הטבע, כאן
בפסקה הזאת הרב מלמד אותנו שהדרך היא להתבונן בצורה צלולה. היינו
להפנים ולהסביר לעצמו בדוגמאות שונות ובהסברה צלולה וברורה למה
ברור שכל המציאות הגשמית שורשה מן הכח הרוחני.
נראה שזה גם ההסבר למה מברכיםלפני האכילה. אם האדם יתכוון
בברכות שהוא מברך הוא יוכל להגיע לאותה הסתכלות. הרי כל מהותם
של הברכות להכיר ולקשר בין הכח החומרי לכח הרוחני, להכיר שהדברים
הגשמים חיותם ושורשם הוא מהכח הרוחני85.
היא מעלה את הטבע הגופני למקורו-מקורו היינו השורש ממנו הוא
נוצר.חלק מעניין תיקון העולם הוא לגלות כיצד כל הטבע שורשו הוא
רוחני. על ידי שהאדם מכיר ומקשר בין הטבע לשורשו האלוקי, על ידי זה
האדם מעלה את הטבע.
ראוי לציין שהנושא של העלאת הטבע הגופני מופיע בדברי הרב בכמה
וכמה מקומות. באורות הקדש ד' יש חלק שלם העומד הפניעצמו שנקרא
העלאת העולם.
והרי הוא
מתעדן ומתקדש-הרב מבאר על ידי העלאת הטבע הגופני, יש
עדן וקדושה בעולם.
85דברים אלו באים לידי ביטוי גם בדברי הבעל שם טוב כפי שהבאנו בהערה הקודמת.

128
הרב בעין איה (ברכות פרק ה' פסקה קכג') מבאר שעדן זה הכרת שלמות
הרצון שהקב"ה ברא את העולם. הכרת אותה שלמות היא מביאה לאדם
קורת רוח גדולה מאד, אותה קורת רוח היא גדולהממדרגת העונג. הרב
בעין איה מבאר שדרגת עדן היא הדרגה של העתיד לבוא. היינו עדן זאת
דרגה של הכרה פנימית של שורשי העולם הנמצאים מעל הכרת החכמה
הנמצאת בתוך העולם86.ותולדותיו בחיים הפרטיים והכלליים נראים
להאיר את מחשכי
העולם כולם-ההתקדשות של האדםיוצרת הארה למחשכי עולם. העולם
מהותו להחשיך על הופעת האור האלוקי,על ידי הקדושה מתגלה השורש
הרוחני הקיים בעולם.
בעולת ראיה, הרב מבאר מה עניינה של הקדושה, וכך כותב הרב.
עולת ראיה חלק א' עמוד רעא'-רעב'.
-
...
כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כ"א:).
עיקר תכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו
ומעיניו לא
לצרכי עצמו כי
-
אם לכבודו של אדון כל העולמים ית
'
וקדושתו והשלמת רצון
קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים
את עצמו, אפילו בשלמות רוחנית,
אין זה בכלל קדושה.
כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר
מצד עצמו, כפי
הכרת האמת המבוררת
, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו,
שהיא
נמשכת ג"כ מאהבת
-
עצמו הפרטית, שאינ
ה זקוקה כי
-
אם לרגש
86
עין איה ברכות פרק חמישי פסקה קכג' (עמ'
168
)
-
והנה על החכמה הגמורה אין פלא שתושג לזוכים לה רק בסוף
ההשתלמות. אמנם
מעלת השלימות של העדן
, היינו קורת
הרוח הגמורה שאין צריך עמה שלימות
אחרת כי היא מספיקה
לכל ... והעדן
הוא העונג הנמשך מצד הידיעה בשלימות רצון
העליון, שהוא
נשגב מכל חכמה וסבת כל סידור הגיוני,
והוא נעלה בהחלט
מכל
סידור, עד שאין יד הנבואה מגעת שם, ונאמר ע"ז "עין
לא ראתה אלהים זולתיך".
נושא הפסקה הרב מבאר את הגמ' שישנו חילוק בין מצב של עדן, לבין מצב שבו נמצא אדם
הראשון. אדם הראשון נמצא בגן השייך אל העונג. אבל לעתיד לבוא נגיע לדרגה יותר עליונה
הקשורה אל העדן.

129
הקיום
הטבעי הנטוע בכל חי. על כן
עיקר העבודה הרוממה היא
להשלים את הכלל
ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת
נר לנתיבתו תמיד הוא באמת
מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו
לאהבת
-
לעצמו כשהוא היחיד אבל עצמו.
שיתעלה אפשר אי
לקדושה לולא ההתרוממו
ת למעלת הקדושה שע"י הרבים,
לטובתם
ולזכותם
לפי דברי הרב מבואר שהקדושה היא מרוממת את כלל המציאות. כיון
שעצם הקדושה נוצרת על ידי זה שהאדם מתנתק מן הפרטיות שלו. על כן
אמירת קדושה מצריכה מניין של עשרה ישראליים.
עצם הטבע הגופני עולה בעת ההסתכלות
למעלה רוממה מכפ
י מה
שהוא בעת הטמטום השכלי-על יד ההסתכלות הזאת האדם יוכל
לרומם את הטבע. הטבע במהותו כל עוד אין הופעה של הסתכלות רוחנית,
הטבע נשאר נמוך. הוא נמצא בטמטום, טמטום פירושו דבר סתום87. היינו
הרוחניות סתומה ולא מתגלה ודווקא על ידי ההסתכלות הרוחנית
הסתימה הטמטום,הרוחניות. שורש ומתגלה מתבטלת הטבעית
ההסתכלות הזאת מהותה היא ליצור גילוי בתוך הגשמיות.
כך ואחר
כבר חוזר הוא ההסתכלות אחר למקומו כשחוזר מבוסם,
ומלא טוב-האדם צריך להתרומם בהסתכלותו ואח"כ לחזור
לתוך הטבע.
עצם זה שהאדם מצליח להתרומם בהסתכלות שלו זמן מה אח"כהתוצאה
כשהוא יורד ופועל בתוך הטבע הפעולה שלו היא פעולה שיכול לבסם את
המציאות. הרב משתמש במושג ביסום, כיון שביסום הוא מרמז על הריח,
לשון בושם, שהריח הוא מבטא את הדבר הרוחני הקיים בתוך המציאות.
לכן הריח נחשב כדבר שהנשמה נהנית ממנו88.
87
תלמוד בבלי מסכת יומא דף לט עמוד א
-
תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם
ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם.
88
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב

130
חוש הריח הקשור אל הביסום הוא מבטא את גאולת העולם. על כן על
המשיח נאמר והריחו ביראת ה'. כוחו של המשיח להריח על ידי הריח שהוא
החוש המתוקן.
-
אמר רב: מנין שמברכין
על הריח
-
שנאמר: כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר
שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו
-
הוי אומר זה הריח.

131
פסקה עא.הבסיס הארצי לנאצלות89
(עמוד קג'-קד') הארציות וכל ההשגות שמבוססות על החושים,
וכל הרצונות שיש
להם אחיזה ויחס עמהם, הם
נותנים את החומר,
שממנו יוצא אחר
כך אל הפועל אותו העז הרוחני, שאנו מתחברים
עמו במערכות העליונות בהשגות ורצונות הנאצלות,
שמזדרחות בקרבנו.
ואם אנו עולים יותר ממקום העמדה הראויה להקשבתנו,
הרינו
משתמטים מהבסיס הארצי, ונאבדים מאתנו כל אותם האימוצים,
שיסודם בבס
יסיות . הגשמיות, שהם
בהתהפכם למזגים רוחניים, נותנים בנו את הזיק של שלהבת
החיים הרוחניים, והננו מועפים ונחלשים, והעז הרוחני, בהירותו
וברירותו, דיוק רצונו ואומץ רוחו
נעזב ממנו, אומללים אנו שרוים
אז בים הרוחניות הגדול, הסוער עלינו בהמון גליו,
והאניה שישבנו על
יה נשברה וירדה תהומות
בסערת המשברים.
ושני דרכי הצלה יש לנו. או למהר אל החוף,
ובכלל זה להחזיק
באיזה שבר של האניה עד כדי המצאת ריוח והצלה,
עד כדי פגישת אנית הצלה, או אניה חדשה, השטה בים הגדול,
שתהיה נכונה להעלותנו עליה, אופקים חדשים של עבודה,
דעת, הגיון ומפ
עלים, מקושרים באותם המחשבות והאידיאלים
הגדולים, שנסתפגו בנו מאז, או להתרומם כל כך
ברום העילוי של הרוח העליון, עד כדי עצמי טבע של הקבעה
בעולם אמיתית אזרחיות של ויסודי הנאצל,
להעשות מנוני ימא, כאחד התנינים הגדולים, דרי הים
הקבועים,
הר של הגדול החיים מאור שאז
האיתנה, וחניות
מתהפך
כל העולם החומרי לאוצר רוח גדול, והכל מתאים יחד
בעצת שלום.
89חלק א' של הפסקה מקורות בשמונה קבצים קובץ ה' פסקה קג' חלק ב' של הפסקה הוא
מופיע אח"כ בפסקה קה'.

132
לפעמים הרוח נעשה חודר יותר מדאי, ומעמיק יוחר מדאי,
במדע הוא מנתח את הפרטיות יותר מדאי, ובמוסר הוא מעיק
על הלב
יותר מדאי, מחריד ומטיל מרה יותר מדאי. אז מרפאים
אותו
בהחדיונות הח
יצוניים ומשתמשים בהשטחיות של החול,
במדע
ובמוסר, ואז החול מתקדש גם הוא, וממזג את רוח החיים,
ואור
השמחה שבה במשקל נאה.
וחוזרת ההתעמקות והחדירה להיות מוארה ובריאה
בצורה מתוקנת, שממנה באות הסגולות של מאור
פנים ושמחת לב,
המתלוות תמיד עם כל אופי של רוחניות משוכל
לה.
נושא הפסקה-ההתנהגות בזמן משבר,בו הרוחניות אבדה את בסיסה
הארצי.
ביאור הפסקה-
הארציות וכל ההשגות שמבוססות על החושים-הרב בפסקה הזאת
עוסק ביחס בין הארציות לרוחניות. הרב מבאר שישנה בעיה לזנוח את
הארציות לקפוץ אל הרוחניות.
הפסקה הזאת היא המשך של הפסקה הקודמת לאחר שבפסקה הקודמת
למדנו שעיקר המציאות השורש של המציאות אלו הכוחות הרוחניים.
בעקבות כך יכול להיווצר עיוות בו האדםקופץ אל הרוחניות בלי ביסוס
של הארציות.
הרב מגדיר כאן הגדרה פשוטה מה נחשב רוחני ומה נחשב גופני, הרב
משתמש בדברי הרמח"ל כמו שהגדיר בספרו דרך ה'90.הרמח"לבדרך ה'
מגדירכך,מה שנתפס בחושים נחשב גשמי ומה שאינו נתפס בחושים נחשב
90
דרך ה' חלק א פרק ה
-
א. חלקי כלל הבריאה הם גשמיים ורוח
ניים. הגשמיים הם המורגשים מחושינו,
ומתחלקים לעליונים ותחתונים. העליונים הם כלל הגרמיים השמימיים, דהיינו
הגלגלים וכוכביהם התחתונים הם כלל מה שבחלל הגלגל התחתון, דהיינו: הארץ,
המים, האויר, וכל מה שבהם מן הגופים המורגשים. והרוחניים הם נבראים
משוללים מגשם, בלת
י-
מורגשים מחושינו, ומתחלקים לשני מינים: האחד
-
נשמות, והשני
-
נבדלים.

133
רוחני.עיקר החילוק בין רוחני לגשמי תלוי בתפיסת חמשת החושים
הגשמיים הקיימים אצל האדם.וכל הרצונות שיש להם אחיזה ויחס עמהם, הם נותנים את החומ
ר-
לאחר ההגדרה הברורה שמקורה מן הרמח"ל הרב מרחיב את ההגדרה
ומוסיף. לא רק מה שנתפש בחושים הוא חומרי, אלא גם דברים שהם
נובעים מן החושים כגון השגות שנובעות מן החושים. לדוגמא: אדם
שחושב על מה שהוא ראה זה גם נחשב דבר גשמי למרות שזה מחשבה.
לפי דברי הרב מתבאר שאפילו הרצונות שבדרך כלל רצונות זה מבטא צד
רוחני, יכול להיות רצון חומרי. כל רצון שנובע מן החושים, שיש לו אחיזה
לחושים הוא מבטא חומריות. לדוגמא: רצון לאכול גלידה וכדומה, כיון
שרצון זה נובע מן החושים ממילא רצון זה נחשב רוחני.
שממנו יוצא אחר כך אל הפועל אותו העז הרוחני-כדי שלאדם יהיה
עוז רוחני הוא חייב שיהיה אצלו כוחות ארציים גשמיים. אדם שיש לו
ארציות המלאה חושים הוא יכול לקבל את הפעולות של הכוחות
הרוחניים.
לדוגמא: אדם שהוא רעב הוא חלש ולכן הוא לא יכול לקבל את הכוחות
הרוחניים. לכן מצאנו שבשבת שהיא רוחנית דווקא הביטויהרוחני בשלב
הראשון בא לידי ביטוי באכילה. לכן האדם מצווה לאכול הרבה. זה חלק
מן התענוג של הנשמה יתירה.
מתחברים שאנו
ורצונות בהשגות העליונות במערכות עמו הנאצלות,
שמזדרחות בקרבנו-על ידי אותה ארציות יכול להגיע עוז
רוחני. אותו עוז רוחני הוא יכול להתחבר למערכותעליונות וגדולות. לפי
דברי הרב מתבאר שאותו קישור חומרי יכול להוסיף כוחות לרצונות
נאצלים, לא רק רצונות חומריים, אלא מתבאר שהאדם מתעלה לרצונות
בדרגה נאצלת. מעין רצון הנובע מעולם האצילות.
דוגמא: אדם חומרי שחשוב לו סדר ואסתטיקה, אצלו הסדר נתפס בשלב
ראשון כדברחומרי. לאחר שהאדם מבסס את הנקיון והסדר מבחינה

134
חומרית, הוא יכול להגיע לקדושה וגם בקדושה להכניס את הסדר ואת
האסתטיקה91.
מצאנו שבית המקדש שהיה מלא קדושה היה מבוסס על סדר ואסתטיקה
השייכת למימד הקדושה. אם כן רואים שעל ידי חיזוק העיסוק החומרי
הפיזי מתגלה שורשרוחני השייך אל הרצון הנאצל, רצון הקיים בתוך
המקדש ובתוך קודש הקודשים.
ההבנה שהחומריות יכולה להזריח ולהוליד רצונות של קדושה נאצלת,
הבנה זאת נובעת מההכרה שהקודש והחול בשורשם הם אחד. כיון שכל
העולם יצא מהאלוקות ממילא כל העולם בשורשו מאוחד. ועל כן יכול
החול להוות בסיס אל הקודש כיון שבשורש יש להם אחדות92.ואם אנו עולים יותר ממקום העמדה הראויה להקשבתנו,
הרינו
משתמטים מהבסיס הארצי-כמו שמבואר בפסקה זאת ישנו סדר, קודם
לגילוי הרוחניות צריך בסיס של ארציות. המצב בו העלייה הרוחנית קודמת
לבסיס הארצי, זה מצב מסוכן.
כמו שמצאנו בסדר גידולו של האדם, בתחילת חייו מתחיל האדם לחזק
את גופו הגשמי ורק אח"כ בזמן בר המצוה נכנסת בו הדעת הרוחנית.
וכך מסביר הרב באורות הקודש חלק א' בהגיון הקודש פסקה עב'.
אורות הקודש חלק א' עמוד רמח' פסקה עב'
-
הבחינות הרוחניות.
91אפשר להביא דוג' מספרי הרמח"ל, כיון שהרמח"ל היה בצרפת הוא הכיר את
האידיאולוגיה ואת היופי הקיים בתרבות שלהם. בעקבות ההתחברות לאותה תרבות הוא
לקח את הדרישה ליופי וסדר לתוך הספרים שלו. אחד הדברים המיוחדים ביותר בספרי
הרמח"ל זה הסדר המופתי הקיים בספריו. כל פרקהוא מתקשר ובנוי בצורה ברורה על
הפרק הקודם. ישנה מערכת סדורה שבסופו של דבר היא מאפשרת לקדושה להופיע בצורה
איכותית.
92דוגמא להבנה הזאת שגם החול יש בשורשו קודש אפשר למצוא בדברי הרב באורות
התחיה פסקה מו.
כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים,ודוקא מפניגדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום ותכשיר אתהעולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי החוליןהגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש,אלא שהוא מסתתר הרבה

135
-
כך הוא הסדר. צריך לטהר ולאמץ את הגוף וכחותיו
כולם, אחר כך בא כח הדמיון וכל סעיפיו, שצריך להיות גם כן
חזק ומזוכך, ואחר כך בא הרגש וכל ענפיו, ועל גביהם יבא
השכל הברור, והסתעפותיו
כולן, ואור ההקשבה
העליונה, שבאה מהתנוצצות רוח קודש עליון, הוא בא על
גביהם.
סדר
זה איננו בדין של יחידים לבדם, אלא הוא
הדין
באומה שלמה, והדברים מתיחשים לעומת תקופות שונות
במהלך
החיים שלה.
עניין זהשהבסיס הארצי הגופני קודם למציאות הרוחנית, בא לידי ביטוי
גםבדברי הרב באורות התשובה. הרב פותח את אורות התשובה שלב
ראשון יש צורך לעשות תשובהגופנית. מתוך התשובה הגופנית מתחיל
התהליך הרוחני של התשובה הרוחנית.
אורות התשובה פרק א' תשובה טבעית אמונית שכלית.
-
את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות : א) תשובה טבעית, ב)
אמונית, ג) תשובה שכלית.
בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה
טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשי
ת.
פסקה דומה מובא גם באורות הקדש חלק א' בחלק חכמת הקודש, גם שם
הרב מבאר שהקודש צריך שיבנה על יסודות החול. וגם שם הרב מתאר את
החשש שיכולה להיות מציאות שהקודש יפגע וידלדל את החומר.
חכמת הקודש פסקה קכז'
(אורות הקודש עמוד קמה')
-
הקודש צריך שיבנה על יסוד החול.
החול הוא החומר של הקודש,
והקודש לו צורה. וכל מה שיהיה החומר יותר איתן, תהיה הצורה
יותר חשובה.
לפעמים יש שהקודש מתעמר בהחול, עד שמדלדל את החומר
93
.
93שם הרב ממשיך את הפסקה ומתאר את הקלקוליםשהתעמרות זאת יוצרת, מציאות בה החול מתפרץ כנגד הקודש. ואלו המשך דברי הרב שם.
-
... ואז נמשכת תקופה שהחומר תובע את דקיון שלו, ומארי דחובה דחיק, ובנשך
ובמרבית נוטל החול את חובו מהקודש. והחוצפא מתגברת...

136
על כן האדם צריך להקשיב הקשבה פנימית94למציאות סביבו, האם הוא
לא מאבד את רצונו הארצי על ידי עלייתו הרוחנית.
דוגמא: יכול להיות בחור שנכנס לישיבה שפיתח את הרצון ללמוד. על ידי
פיתוח הרצון פתאום הוא מגלה שהוא כלל לא רוצה לאכול ומתנתק מן
הארציות. במקרה כזה מתברר שהבחור עלה למקום הנמצא למעלה
ממקוםהקשבתו. היינו במקרה כזה מתברר שזה לא מקום שמיושב על
נפשו, וכיון שזאת המציאות מתברר שהדברים לא מתקבלים אצלו. הם לא
בדרגת הקשבה.
בבסיסיות. שיסודם האימוצים, אותם כל מאתנו ונאבדים
הגשמיות, שהם
בהתהפכם למזגים רוחניים, נותנים בנו את הזיק של שלהבת
החיים הרוחניי
ם-ברגע שאדם עולה למקום רוחני הנמצא
מעל מקום ההקשבה שלו, אותה עליה מאבדת את בסיס הארציות. במקרה
כזה האדם מאבד את היתרונות והכוחות שהארציות הייתה צריכה לתת
לו.
הארציות יכלה לתת לאדם את הזיק שמדליק את השלהבת. ודאי שבסופו
של דבר עיקר עניינו של האדם הוא העבודה הרוחנית, ואעפ"כ הארציות
היא נמשלת למעין 'זיק'. היינו ניצוץ המסוגל לעורר את האדם. לתת לאדם
התחלה לעבודה רוחנית. כעין סטרטר.
והננו מועפים ונחלשים, והעז הרוחני, בהירותו
וברירותו, דיוק
רצונו ואומץ רוחו נעזב ממנו-הרב מבאר ברגע שיש עליה למקום שהוא
מעל הבסיסהארצי, התוצאה שהאדם נהייה מועף, היינו עייף. האדם לא
מסוגל להוציא את הכוחות הרוחניים שלו אל הפועל.
דוגמא לאותה עייפות מצאנו גם בדברי הרב בשמונה קבצים
שמונה קבצים
קובץ ח' פסקה ב'
-
כשמוצא את עצמו לואה
במובן הרוחני, עד שאין כינורו האצילי מנגן
בקרבו כראוי לו במנגינותיו הנאדרות והנעימות, אז צריך הוא לברר
לעצמו מהו התוכן של הלאות הזאת, כדי לעמוד על מהלך רפואתה.
94הקשבה זה דרגה יותר עמוקה מאשר שמיעה. שמיעה זה החוש הטכני שהאדם שמע, אבל הקשבה זאת דרגה בה האדם מבין את המציאות.

137
לפעמים הסבה היסודית היא גופנית לגמרי, כלומר חולשת הבשר
מהכיל את היגיעה הרוחנית
.
בפסקה זאת הרב מכנה את אותו חסרון גופני כ'לאות' רוחנית, היינו עייפות
שנוצרת מהחסרון הגשמי.
ישנו באדם עוז רוחני, העוז הרוחני מוביל את האדם לבהירות לברירות.
הרב מסביר שלעשיה הרוחנית צריך גם בהירות וגם ברירות. בהירות
הכוונה בהירות של ייעדים, בהירות של מחשבה, כמו כן צריך עז בשביל
לעשות את העבודה של הבירורים, היינו לאחר הבהירות מה היעדים צריך
עבודה נוספת של בירור, עבודה לברר את המציאות מה מקדם לקראת
היעד ומה המרחיק מן היעד. הכח הרוחני תפקידו לברר את המציאות.
להתעסק בבירור בין טוב לרע. המציאות כולה ממתינה לבירור, הבירור
יכול להעשות רק על ידי אימוץ הכוחות הרוחניים. כדי להצליח לברר צריך
דיוק, אם לאדם אין עוז רוחני אין לו כח לעשות עבודה מדוייק המתמודדת
עם הפרטים.
אומללים אנו שרוים
אז בים הרוחניות הגדול, הסוער עלינו בהמון גליו,
והאניה
בסערת תהומות וירדה נשברה עליה שישבנו המשברים-הרב מתאר את הצד הרוחני כמו ים. כדי שהאדם יצליח
להחזיק נכון בתוך הים הסוער האדם צריך אניה. הרב ממשיל את גופו של
האדם לאניה, רק דרך האוניה אפשר לנווט בצורה נכונה בתוך הים של
הרוחניות.
העבודה הרוחנית היא מלאה רצונות של קדושה, היא מלאה תפקידים
ויעדים שונים. הריבוי של אותם יעדים נמשל לים. הים הוא מכיל המון
כוחות, עיקר העבודה של האדם בים הוא לנווט בין הזרמים.
אם האדם ירד לים בלי אוניה שדרכה הוא ינווט האדם יטבע. התועלת
בכניסה לים יכולה להווצר רק כשיש אוניה. אותה אוניה יכולה ליצור
לאדם את הבהירות ואת הבירור במהלך הדרך.
השאלה הזאת והקושי ביחס בין העולם החומרי לעולם הרוחני, בא לידי
ביטוי בצורה חזקה אצל חוזרים בתשובה. ישנם אומנים זמרים בימאים
אידיאלים על חומרית מבחינה שכל חייהם היו מבוססים וכדומה
מסויימים. והנה על ידי הקירוב שלהם אל הקדושה, על ידי הקירוב שלהם

138
אל הרוחניות, מתברר להם שהם לא רוצים את כל העיסוק החומרי שהם
עסקו. אין להם חשק לבטא את הכשרונות שהיו להם. השלב הזה הוא שבר
גדול, כיון שבאותו שלב הם מאבדים את החומריות והעולם הרוחני עדיין
לא מחיה אותם.
במצב הזה האוניה, כוחות היצירה שלהם, הכוחות הקיימים בגופם.
הכוחות שהם מעין ספינה נשברים. וכעת מעוצמת השבר ביטול כוחות הגוף
האדם יורד במצולות הים.
ושני דרכי הצלה יש לנו-הרב מתאר כאן ב' דרכים כיצד האדם צריך
להתמודד עם שבר של הגוף.
דרך א'-לחזור אל שברי הגוף בצורה נכונה.היינו לדעת לעלות על ספינה
אחרת או שברי גוף ולרומם את המבט.
דרך ב'-להגיע למצב בו אפשר להסתדר בלי אותו גוף, היינו לעלות למדרגה
רוחנית שהאדם כבר מרגיש טבעי בים. האדם נהפך להיות מעין דג, היינו
נוני ימא.
שתידרכים אלו הם שתידרכים שגם כיום ממליצים לחוזרים בתשובה
וכדומה, ישנם מקרים בהם החוזרים בתשובה ממשיכים את מה שהם
עסקו לפני תהליך החזרה בתשובה שלהם, אלא שהם מצליחים להכניס
חיות חדשה באותו תפקיד. אבל ישנם חוזרים בתשובה שממש לא
מרגישים צורך ורצון להמשיך במה שהם עסקו לפני חזרתם בתשובה.
או למהר אל החוף,
ובכלל זה
להחזיק באיזה שבר של האניה עד כדי המצאת ריוח והצל
ה-הרב מפרט את דרך ההצלה הראשונה. הדרך
הזאת היא למרות שנוצר שבר ונחלש הכח החומרי, ישנה דרך לחזור.
הדרך לחזור היא לקחת איזה שבר מהאניה הישנה, גם אם צורת החיים
הקודמת נשברה אולי יש משהו מצורת החיים הקודמת שאפשר לאחוז בו.
אם אדם על ידי עלייתו הרוחנית שבר את האידיאלים עליהם הוא ביסס
את חייו, עדיין האדם יכול לחזור ולמצוא משהו קטן, שבר, שאותו אפשר
יהיה לאחוז.
דוג': אדם שהשקיע את חייו בפיתוח איזה מוצר, והנה אותו אדם התרומם
רוחנית והתברר לו שכל ההשקעה הקודמת שלו היא לא מתקשרת כעת אל

139
עלייתו הרוחנית. במקרה כזה על האדם לנסות בכל זאת למצוא איזה שבר,
איזה עוגן בעיסוק הישן שהוא עסק, לקחת את אותו עוגן ולאחוז בו.
עד כדי פגישת אנית הצלה-האחיזה באותו שבר מובילה את האדם או
להגיע לאונית הצלה, היינו התבוננות שתוביל את האדם להצליח לבנות
מחדש את מה שהוא שבר.
או אניה חדשה, השטה בים הגדול,
שתהיה נכונה להעלותנו עלי
ה-
האחיזה באותו שבר יכולה במקרה שונה להוביל את האדם אל אניה
החדשה. היינו שלאחר שהאדם שבר את מה שהוא בנה בחייו, כעת הוא
לומד לעסוק בדברים חדשים. אותו אדם עדיין מתעסק בחומריות אלא
מוצא דרך שונה לבטא את החומריות שלו. היינו הוא בונה בניין חומרי
חדש. זה נמשל לאניה חדשה.
עבודה, של חדשים אופקים
מקושרים ומפעלים, הגיון דעת,
באותם המחשבות והאידיאלים
הגדולים, שנסתפגו בנו מאז-העליה
על האניה החדשה או על אנית ההצלה היא כעת מובילה אתהאדם
להתרוממות.
פתיחת האופקים היא נוצרה על ידי שבירת האוניה. בזכות שבירת האוניה
וההבנה שצריך ללכת לאוניית הצלה או לאוניה חדשה, כל זה מוביל את
האדם לאופקים ומחשבות חדשות. אותם אופקים חדשים הם משוכללים,
שכלולם בזה שהם מכילים בתוכם גם את המחשבה הרוחנית. כל
ההתרוממות הרוחנית האדם כעת מצליח להכניס לתוך העשיה החומרית.
או להתרומם כל כך
ברו
ם העילוי של הרוח העליון, עד כדי הקבעה של טבע עצמי
ויסודי של אזרחיות אמיתית בעולם הנאצל-כאן הרב
מתאר את הדרך השניה.
הדרך השניה היא לעזוב לגמרי את הדרך הראשונה, לעזוב את העיסוק
שהוא עסק לפני שהוא חזר בתשובה. להתרומם לגמרי, אלא שאותה
התרוממות היא התרוממות שיכולה להיות רק בשלב בו האדם מרגיש
שכבר הוא לא צריך חומריות, שלב זה נעשה רק במקרה בו האדם מרגיש
שהרוחניות נהפכה להיות חלק ממשי מהעצמיות שלו.
כדי להבין את השלב הזה בו הטבע של האדם משתנה, אפשר לתת דוגמא:
אדם שרוצה להפסיק לאכול עוגות, ישנו שלב בו הוא רוצה היינו הוא עדיין

140
מרגיש צער בזה שהוא לא אוכל עוגות, אבל הוא רוצה להפסיק. בשלב הזה
האדם נמצא במציאות בה הוא לא היפך את הטבע שלו. וישנו שלב בו
האדם מרגיש שהוא לא צריך כלל לאכול עוגות. משום שישנם דברים
אחרים טובים שהם ממלאים אותו. הוא קנה דרגה שהטבעיות שלו היא
נמצאת במקום אחר.
כדי להסביר את ב' הדרכים האלה, ניתן לתת משל.
ישנם ב' סוגי חינוך בעולם הישיבות. מטרתם של הישיבות לבנות לאנשים
את הצד הרוחני שלהם. מטרתם של הישיבות הוא לגרום לאדם לקדש את
חייו לרוממות נוספת. וכדי להגיע למטרה הזאת ישנם ב' דרכים.
דרך א': ישנם ישיבות שלוקחים את התלמיד ומלמדים אותו שישנה
קדושה, ובכל זאת לא מנתקים אותו מהמקור הראשון ממנו הוא ינק.
אותה התנהגות היא מצד אחד קצת מקטינה את החומר, היא משברת את
החומר, כיון שמתברר לתלמיד שדברים שהוא חשב שהם עיקר העולם, הם
באמת אינם עיקר העולם. דבר זה הוא סוגשל שבר, ובכל זאת התלמיד על
פי חינוכה של הישיבה ממשיך להתנהל עם הספינה החדשה וממשיך לחיות
עם הגוף באותה טבעיות. מה שהשתנה אצל אותו תלמיד היכולת שלו
לראות את הקודש הנמצא בתוך החול. התלמיד מבין שישנם אופקים
חדשים של עבודה שהם יכולים להופיע בתוך החיים שלו.
דרך ב': ישנם ישיבות שלוקחים את התלמיד ושוברים לו את החומר
הראשוני שלו. כביכול מנתקים אותו מהמקום הטבעי שלו. מתוך הבנה
שעל ידי ניתוק זה האדם יוכל לההפך להיות רוחני יותר. האדם יוכל אחרי
תקופה להרגיש כאילו הוא נהפך להיות בריה חדשה. מציאות בה הוא
מרגיש טבעי וטוב דווקא בלי העולם החומרי המקולקל שהוא חי בו עד
עכשיו.
ישנה סכנה בכל דרך, מצד אחד הדרך הראשונה היא יכולה לגרום לאדם
לא להאמין שהוא יכול באמת להשתנות. לפעמים עצם השהייה בעולם
החומר וכל הזמן לחפש כיצד התלמיד לא שובר את החומר, זה יכול לעכב
את ההתפתחות הרוחנית של התלמיד.
מצד שני הדרך השניה גם בה ישנה סכנה, שאם התלמיד לאחר תקופה
שהוא מנסה לקנות את דרכת הנוני ימא, היינו הדרגה בה הוא ירגיש טבעי
בתוך התורה, אם הוא ירגיש שהוא לא מצליח למצוא את מקומו בתוך

141
העולם הרוחני, התלמיד ירגיש שאם כן אין לו כלל עניין עם העולםהרוחני.
ואם כן הוא יחזור אל החומריות וייתאש לגמרי מלנסות לקדש את החומר.
דוגמא מסויימת לשילוב בין העליה הרוחנית לבין העיסוק בחומר מצאנו
ביחס בין יום הכיפורים לסוכות. הרב בעולת ראיה95מסביר שמהות הימים
בין יום כיפור לסוכות אלו ימים שנותנים לנו כדי שנחזור אלהחומר בצורה
נכונה. שנכניס את הקדושה בתוך החומר. לדעתי השלב הזה שנותר בחג
סוכות זה דומה יותר לדוג' הראשונה.להעשות מנוני ימא, כאחד התנינים הגדולים, דרי הים הקבועים-
הדרך השניה מתרחשת על ידי זה שהאדם שינה את העצמיות שלו. האדם
נהפך להיות מעין נוני ימא היינודגי הים, כמו שהדג לא צריך ספינה, כך
בדרך הזאת האדם מרגיש בים הגדול כמו דג. היינו הוא מרגיש שהים זאת
המציאות הטבעית שלו96.
95עולת ראיה חלק ב' עמ' שסז'.
בין יוה"כ לסוכות.
-
מצד החכמה העליונה, העוה"ז והעוה"ב כלולים הם ביחד
, וכל המחזק את
העוה"ב מחזק את העוה"ז וכל המחזק את העוה"ז מחזק את העוה"ב, וע"פ הארה
כזאת אין
מקום לדינים כלל ...
אמנם מצד
הציור העולמי הרוחני
, שכבר משתכלל ע"י בינה
של מעלה, בהנחת הגדרים
הראשונים לדרגאות המציאות,
קונה העוה"ז והעוה"ב
כ"א את גדרו
ע"י ...
העליה
של יוה"כ מתרחקים הרבה מהעוה"ז, וצריכים שמירה כשפוגשים בעניני
העוה"ז מכל מכשול, ואותם הימים שבין יוה"כ לסוכות נתנו לחינוך של חזרה
לעניני העוה"ז בתאור הגון בקדושה ... והנטיה לשוב מכל חטא,
מתקמץ ג"כ הרצון
של הטוב, עז החיים הטהורים מתחלש גם הוא.
נמצא האדם
סובל
מטהרתו
המוסרית חולשה כזאת
, שסובל חולה שהתרפא ע"י הזרמה
אלקטרית, שאמנם
גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים, ע"כ,
ימים של שמחת קדש, של חדות נפש, לקומם אה הרצון הטוב ועז החיים הטהור.
אז תהיה התשובה שלמה.
96השלמת דברי הרב כאן אפשר לראות בדברי הרב כשהוא מבאר את אגדות רבא בר בא חנא. ושם הרב מסביר כך.
דברי הרב שישנם ב' סוגי אנשים ישנם אנשים שיכולים להיות בים כמו דג, וישנם אנשים
שצריכים אוניה בשביל להלך בים. דוגמא זאת באה בביאור דברי הרב לאגדות רבא בר בר
חנא, ונראה שדברי הרב שם הם המקורלמשלים המובאים בפסקה שלנו ואלו תמצית דברי הרב שם.
הרב מבאר את האגדה שרבה בר בר חנה אמר שהוא הלך בספינה, וראה מקום שהוא חשב
שהוא כעין אי. והוא עלה על האי והתחל לבשל שם, והתברר שזה רק אי שנמצא על גבי דג,

142
ובאמת אותו דג התהפך, ובזכות שהם היו קרובים אל הספינההם נצלו מטביעה, שאילולי זה היו טובעים.
הרב המשיל את אותו דג שעלה עליו חול כעין אי לרשב"י וחבריו שהם עלו לדרגת נוני ימא
שמסתדרים בים. ורבה בר בר חנה אמר על עצמו שהוא חשב שהוא יכול להיות בדרגה הזאת
להיות בלי ספינה, והנה הוא התחיל לבשל והתברר שהדג התהפך והואלא יכול להיות בלי
ספינה. והדרך היחידה שלו להנצל הייתה דווקא דרך זה שהוא היה קרוב אל הספינה היינו
קרוב אל הגוף והטבעיות החומרית בדרגה שהוא נמצא.
אם כן רואים שאלו ב' דרכים, כל דרך מתאימה לדוג אחר של אנשים. ואומנם נראה שהדרך
השניה היא מצד אחד יותר מסוכנת מצד שני היא יכולה להוביל את מי שמצליח לחיות בדרך
השניה לדרגה רוחנית יותר גדולה.
דברי הרב שם ארוכים נביא מקצת דבריו.
מאמרי הראיה עמ'
432-433
. -
וזהו ה
כוורא אין ללמוד ממנו
מדרכיו כשהם ניכרים לעין כל שהילוכו בקדושה
ועבודה גדולה שאי אפשר להדמות לו
,
רק לפעמים ע"י שצריך ללמוד עם תלמידיו
הוא משפיל מדרגתו מעט. ונראה בו עניני
עולם הזה וחומריות. ועי"ז
בא אדם שלא
במעלתו להתנהג כדרכיו. לתקן עצמו ע"פ מנהגיו
.
אבל הוא נופל בעניני עולם הזה
וגם כשלא יהיה זריז במצוות מעשיות, ואין כחו יפה לאחור
בחכמה. הוא מסוכן
לאבד את קדושתו, לכן צריך לחזור למדרגתו ולעבוד בעבודת הגוף
בתורה הנגלית
וכל ענין תורה כפי מעלתו ולהזדר
ז במצוות ע"פ מצב גופו אמר דזימנא
חדא הוה אזלינן בספינתא, לעיין בעניני החכמה בהלבשת החומר כמש"כ כמה
פעמים, וחזינן
ההוא כוורא היינו אדם קדוש וגדול בענקים כרשב"י וחבריו, דיתבא
ליה חלתא
אגביה, כי יש בחי' פנים ואחוריים. ואחוריים הם ענין בחי' השפלה הנצרך
להשלמת זולתו, וראה מצד בחי' אחוריו קצת עניני חומריות בהנהגתו. אבל באמת
מחשבתו
היתה בענינים גבוהים לתקן בעבודת הקודש כפי ענין החכמה הגלויה לו אך
סברינןדיבשתא הוא, ועושה הדברים כפשוטם, ועשינו גם אנו כמעשיו וסלקינן
,
עלינו
במעלה לפי מחשבתינו ואפינן ובשלינן אגביה, עס
קנו כעניני החומר, ולא עסקנו
כ"כ
גביה, חם כד אבל וחכמה. בתורה ענינו שעקר כמוהו המעשיות במצוות
ונתעוררה
אשתא דגרמי בו מקדושה העליונה שבלבבו. אתהפיך תיכף לאיש אחר,
שזהו מדתם של
קדושי עליון הללו, שאינם צריכים לשום הדרגה. כי כל מעשיהם
בדבקות קדושת השי"ת
.
אז ראי
נו שאין אנו יכולים ללכת ע"פ הנהגתו ששגבה מאתנו, ואבדנו דרך. ואי לאו
דהוה מיקרבא ספינתא, כי לא הרחקנו ללכת להסיח דעתנו מעניני פשוטי התורה
ומעשי המצוות בזריזות ועבודה. שעמדה לנו להיותלמגן בעדנו משטף מים, הוה
טבעינן בתוך ים המים, כי הקדושים העליונים הם
נמשלי
ם לדגים שבים שאין צריכים
כלים לשוט, ע"כ הם משוטטים ע"י חכמתם
וקדושתם גם אם ממעטים במעשים ע"י
שקידתם בתורה ועיון שכלי כרשב"י
וחבריו, אבל כגון אנו צריכים להשלים עצמנו בכלי
הגוף ועבודתו, שהם לנו כספינה
לעבור ארחות ים, וזאת שעמדה לנו שלא הרחקנו הרבה
.

143
במאמרי הראי"ה הרב קוק מבאר שהצדיקים הם כמו דגים. ושם מבאר
הרב שזאת דרגת רשב"י וחבריו, אבל האנשים הרגילים צריכים את הגוף
כדי שיוכלו להתמודד עם הים97. וכך כותב הרב שם.
מאמרי הראיה ח"ב עמ'
433.
-
כי הקדושים העליונים הם נמשלים לדגים שבים שאין צריכים כלים
לשוט, ע"כ הם משוטטים על ידי חוכמתם וקדושתם גם אם ממעטים
במעשים ע"י שקידתם בתורה ועיון שכלי כרשב"י וחבריו. אבל כגון
אני צריכים להשלים את עצ
מנו בכלי הגוף ועבודתו, שהם לנו כספינה לעבור ארחות ים ...
המשלת הצדיקים לנונני ימא מופיע בעוד כמה מקומות דוג' הרב באורות
הקודש98מבאר שרב המנונא סבא זה לשון נונא היינו דג, שזה דרכו של ר'
המנונאסבא, שהגיע לאותה דרגה רוחנית שאין לו פחד מהים והוא לא
צריך אניה. על כן כבר בשמו של ר' המנונא מרומז מעלתו שהוא היה כדג.
שאז מאור החיים הגדול של הרוחניות האיתנה, מתהפך
כל העולם
החומרי לאוצר רוח גדול, והכל מתאים יחד בעצת שלום.-במצב בו
האדם נהפך להיות מעיןנוני ימא, האדם מרגיש כיצד העולם הרוחני ממלא
97יש להעיר שהרב במאמרי הראיה שם, מרחיב ומבאר שהגוף זה לא רק העיסוק החומרי
אלא הגוף הוא נחשב גם עיסוק במצוות המעשיות ולימוד תורה. לעומת רשב"י שעוסק
ברוחניות התבוננות בחכמה וכדומה. זה נמשל לרוח הנוגדת את האניה החומרית.
98
דרכו של רב המנונא סבא
סב
-
כל הנושאים שבהויה
וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות
על ידם. ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי
התעלות גדולה הכל עולה במעלות
הקודש.
וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה
שאיב מכדא, דאיהו כ"ד
ספרין דאורייתא, אלא
הוה שט בימא רבא, מקור התורה. ומשו"ה דוקא הוה
יכיל
לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא,
כדי
לקיים ויתרון האור מתוך החושך.
דרכו של רב המנונא סבא, להקדים מילי
דשטותא
לפני מילי דחכמתא. כדי להכיר האור מתוך
החושך, צדיך (צ"ל: צריך) שתהיה תכונת השטותא בעמקה היותר חודר. בחושך
היותר שחור
יש להשתמש כשרוצים
לדעת את יתרון האור מתוך
החושך.
אמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם
צריכים
אפילו להגנה של ספינות, וללכת בעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא
להם
טיול, ועונג, המשמח את המקום, ומשמח את הבריות. לויתן
זה יצרת לשחק בו.
הרחבה נוספת בעניין אפשרלראות בדברי הרב בריש מילין על האות נו"ן.

144
את מכלול חייו. גם האוצר החומרי שלו מתמלא מהרוח, וממילא הוא לא
מרגיש כלל מאבק עם הכוחות החומריים.לפעמים הרוח נעשה חודר יותר מדאי, ומעמיק יוחר מדאי,
במדע הוא מנתח את הפרטיות יותר מדאי, ובמוסר הוא מעיק
על הלב
יותר
מדאי, מחריד ומטיל מרה יותר מדא
י-מקור פסקה זאת הוא
בפסקה אחרת בשמונה קבצים ובכל זאת הרב בנזיר צירף את ב' הפסקאות
האלו ביחד, לתוך הכותרת הכללית 'הבסיס הארצי לנאצלות'. אם כן צריך
לבאר כיצד המשך הפסקה מתחבר מהותית לנושא הזה.
הרב מתאר כאן מציאות בה האדם מרגיש קושי עם המציאות הטבעית.
הרב מתאר מציאות בה הרוח עובר את הגבול, כדי להדגיש את החריגה של
הרוח הרב חוזר על המילים 'יותר מדאי'5פעמים.
הרוח החודר יכול לפגוע במדע או במוסר.
במדע הוא מנתח את הפרטיות, היינו בעקבות התחזקות הרוחהאדם
מרגיש שהוא לא יכול להסתכל על המדע, היינו על כלל המציאות, אצל
אדם כזה כל דבר נעשה בהתבוננות מוגזמת, האדם כבר לא יכול להתנהג
בטבעיות בעקבות אותה העמקה של הרוח.
במוסר הוא מעיק על הלב, אותה העמקה גורמת מועקה בלב. העמקה של
הרוח גורמת לאדם לחשוש בכל רגע בכל תחום שהוא פועל. האדם מרגיש
כאילו כל הזמן הוא פוגע בסביבה. זאת מציאות המזכירה אדם הנמצא
בחרדה, וזה מה שהרב מסיים שאותו אדם נמצא במציאות שהרוח הזה
מחריד ומטיל מרה. אותו אדם נכנס למעין מצב של דכאון.
נראה שהרב מתאר מציאות של אדם שאיבד את האיזון הנפשי שלו.אותו
איבוד של איזון נפשי נגרם לו על ידי הגברת הרוח בצורה שאינה מאוזנת.
במציאות הזאת האדם מרגיש שהטבע נעשה רחוק ממנו.
אפשר להביא כמה דוגמאות לעניין: אדם שהולך לאכול ארוחה, ובעקבות
הרצון שלו לאכול בריא הוא לא מסוגל לאכול בצורה נורמלית, הוא נהפך
להיות מעיןאנורקסי מרוב חדירה פרטית מדעית למהות האוכל.

145
או אדם שמרוב עיסוק במדע מסויים הוא מרגיש שכל האוכל שנמצא
במציאות הוא לא בריא ולכן אותו אדם לא מרגיש שהוא יכול לאכול,
שהוא לא יכול להנות מן האוכל.
או אדם שמתעסק באיזה הלכה מסויימת הוא נתפס להלכה הזאת בצורה
קיצונית מעמיקה נקודתית, אדם יכול לעסוק רק בענייני תולעים ובעקבות
כך הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לאכול ארוחה בצורה רגועה כיון שהוא
כולו נמצא בלחץ ובפחד שמא הוא יאכל תולעים. או לדוג' אדם שמרוב
פיתוח מוסרי שלו לא מסוגל לאכול כיון שהוא כל הזמן חושב על אותם
פועלים שהביאו את האוכל אליו. הוא מרגיש שהמוסר שלו מפריע לו לשבת
ולהשתמש בטבע בצורה טבעית.
במציאות כזאת, האדם מגיע למצב בו הבסיס הארצי נאבד ממנו. במקרה
כזה האדם צריך לחזור אל הטבעיות אל המציאות הטבעית הארצית.
אז מרפאים
אותו בהחדיונות החיצוניים ומשתמשים בהשטחיות של
החול,
במדע ובמוסר-בתחילת הפסקה הרב תיארשניסוגי פתרונות
או לחזור למציאות הרגילה ולהפסיק את הטיפוס למעלה, אפשרות נוספת
להמשיך את הטיפוס למעלה להגיע למצב בו האדם בעצמו מרגיש שובע
ונורמליות מהעולם הרוחני,זה בזכות שהאדם נהפך להיות כעין נוני ימא.
כאן למיטב הבנתי הרב נותן דרך שלישית, הקרובה יותר אל הדרך
הראשונה שבתחילת הפסקה.
הרב מבאר שהאדם צריך להכריח את עצמו בתוך כל העמקה שלו לחזור
ולעשות פעולות גשמיות בצורה שטחית. גם אם העשיה של הפעולות האלה
היא חיצונית בסופו של דבר אותה עשיה חומרית שטחית היא תחזיר אליו
אתהבסיס הארצי. יש כאן תיקון על ידי עשיה חיצונית, מלמדים את
האדם לעשות את הדברים בצורה חיצונית ומתוך אותה שטחיות לאחר
תקופה חוזר הכח הרוחני.
לדוג' לאדם שמרגיש ריחוק מהטבע נמליץ לאכול גלידה בלי לחשוב לעומק.
לאדם כזה כדי להחזירו לטבע נכריח לעשות פעולות חיצוניות שלכאורה
לא מתאימות לאופי של העמקה, ועל ידי עשיית פעולות הפוכות מהטבע
שהוא קנה לעצמו, על ידי זה האדם חוזר אל הטבע בצורה נכונה.
דברי הרב שאדם שמעמיק יותר מידי צריך לחזור אל השטחיות, מתאימים
אל דברי הרמב"ם בשמונה קבצים שכל אדם שבמידותיו יצא מן האיזון
הואצריך לעשות דברים הפוכים מן הטבע כדי לחזור אל הטבע. היינו

146
לאדם רגיל שלא מעמיק לא נמליץ לעשות דברים בצורה שטחית, לאדם
רגיל להיפך נמליץ להעמיק. אבל לאדם שהעמקה היא יותר מדאי, לאדם
שהעמקה יוצרת לו קושי בטבעיות צריך איזון על ידי עשיית מעשים בצורה
שטחית חיצונית.
ואז החול מתקדש גם הוא, וממזג את רוח החיים-הרב מסביר שאדם
שאצלו העמקה הייתה לרועץ, העיסוק בחול יכול לגרום קדושה. אותו אדם
שהצליח להעמיק כל מפגש שלו עם החול, אפי' בצורה שטחית, זה יוצר
רוממות של החול.
השאיפה לקדש את החול היא תפקידו העיקרי של האדם בעולם. כאן הרב
מבאר שאדם שיצר מציאות של העמקה באופן טבעי כשהוא יעשה מעשה
בצורה חיצונית שטחית, זה עצמו יצור קדושה בטבע.
היסוד הזה שהחול תפקידו לעזור לקדושה מובאים גם בדברי הרב בעין
איה99
עין איה ברכות פרק ה' פסקה
סב.
-
רבנן אמרי, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ישנם
דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עולם החיים וחוזק
הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד
אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את
הכח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את
הדרכים ואת ה
מדות, להם "קודש" יקרא.
וכאשר השכיל
שמהנהגה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי
להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות
כדבר הזה.
99דבר זה מובא גם בעין איה על שבת פרק ב'סט.
-
אר"י אמר רב כך היה מנהגו של ר"י כ"ר אילעאי,
ע"ש מביאין לו עריכה מלאה חמין
ורוחץ פניו ידיו
ורגליו, ומתעטף ויושב בטדינין המצוייצין
ודומה למלאך
ד' צבאות.
הקודש והחול הם מובדלים בעצם תכונתם, החול
וכל מעשיו אינו כ"א מכשיר את החיים לתעודתם, נותן חומר כח
והכנה להם למען יתרוממו לתכליתם האמיתית
שהוא הקודש,
והקודש הוא התכלית עצמה, המנוחה השלמה, שהנשמה
האלהית
מופיעה באדם בכל הדרה בעת תגבורת ה
קודש, ואז
הוא מכיר כי הוא חי חיי אמת,
חיים של נועם ד' וההתענג מזיו
כבודו.
...

147
ואור השמחה שבה במשקל נאה-האדם שמתעמק מרגיש עצבות החיים
נהפכים להיות כבדים עליו. על ידי אותה עשיה שטחית, האדםמחזיר
לעצמו את הטבעיות השמחה.
הקדושה והשמחה אלו דברים שבאים ביחד, אי אפשר להיות עצוב ולעבוד
את הקב"ה. אם כן אותה עשיה שטחית היא כולה קידוש של החומר כיון
שהיא עצמה מחזירה את האדם לעשיה של קדושה. כאן מתוארת
המציאות המתוקנת בה האדם מתקדם רוחנית בזכות החומר,החומר
והרוח הם באים בצורה ממוזגת ומאוזנת.ובריאה מוארה להיות והחדירה ההתעמקות וחוזרת
בצורה
מתוקנת-הרב מסיים שאותו איזון לא מבטל את החדירה ואת העמקה.
אותו איזון הוא חוזר ומאיר את ההתעמקות. אותו איזון שטחי גורם לאדם
לראות דברים בצורה נכונה. האדם יכול להרגיששיש עליו אור, ממילא
ברגע שיש אור היינו יש דעת נכונה האדם מרגיש שהמציאות היא בריאה,
המציאות חוזרת להיות טבעית בשבילו.
יש לשים לב שהחידוש הגדול בחלק זה של הפסקה, בשונה מתחילת
הפסקה שם הרב הציג החלטה הוא להפסיק מהעיסוק הרוחני או לההפך
להיות רוחני, כאן הרב מבאר לנו שעלינו לעשות שילוב.להמשיך את
העיסוק המעמיק, ועל ידי העיסוק הרגעי, על ידי אכילה שטחית של 'גלידה'
וכדומה האדם יוכל לחזור ולהאיר את העמקה הרוחנית שהוא סיגל
לעצמו.
שממנה באות הסגולות של מאור פנים ושמחת לב,
המתלוות תמיד עם כל אופי של רוחניות משוכללה-הרב מבאר שסימן לאדם עם
רוחניות משוכללת, זה היכולת להיות בשמחה ובהארת פנים. חלק
מהמבחן מה דרגתו הרוחנית של האדם זה היכולת שלו להאיר פנים, להיות
בשמחה פנימית שהיא שמחת הלב. אדם שהמשכלל נכון את מהלך חייו
יגיע ידי שכלול רוחניותו להארה ושמחת לב.

148
פסקה עב.שמחת הרצון החפשי100
(עמוד קה')שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור
היותר משחת
שבדעות וברגשות.
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם
כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי
האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג
להם,
אינם כי אם
תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב
הקדוש
והבהיר,
ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו,
ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה,
כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה,
מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא
אינו צריך כי אם לאמץ את
רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת
ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה,
הרי הוא מתעלה, וכל הספירות
העולמיות התלויות בו מתעלות עמו.
ואיך לא יהיה האדם מלא
תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות,
עושר העשירות, הצלחת
ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל
בכל המכמנים הנפלאים
האצורים
באוצר נחמד ושמן זה.
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם,
ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא,
רשעות
וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות
וכל
אורו וטובו, ד' שכחת הרשעה, שביסוד הרעות המדות
וישעו,
חכמתו חסדו וגבורתו.
על כן ישרי לב שמחים תמיד,
שמחו
בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
נושא הפסקה-שמחת האדםתלויה ביכולתולפתח את הרצונוהחופשי.
100מקור הפסקה הא בשמונה קבצים קובץ ג' פסקה נא'.

149
ביאור הפסקה-
שנואה היא העצבות-פסקה זאת היא מעין המשך של פסקה קודמת.
בסוף הפסקה הקודמת הרב סיים שכל שכלול רוחני מצריך אתהאדם
להיות בעל אופי יותר מאיר פנים ויותר שמח בליבו. לפי זה מובן למה מידת
העצבות היא שנואה, כיון שהיא מוכיחה שהאדם לא מצליח לשכלל את
השקפתו הרוחנית.
היסוד שהשכינה יכולה להגיע רק על שמחה מובא בגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב
-
ושבחתי אני את השמ
חה
-
שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה
-
זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך
עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא
מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של
מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו
יד ה'.
אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה.
מפני שהיא נובעת ממקור
היותר משחת שבדעות וברגשות-יש
לבאר מה הטעם שהעצבות היא מבטאת השחתה של המידות.
במהלך הפסקה הרב מבאר שהיחוד של האדם הוא כח הרצון. אדם שיש
לו רצון הוא ממלא את תקפידו. אדם שהתייאש מנקודת הרצון הוא נהפך
להיות אדם עצוב. זה מהותה של העצבות שהיא מכבה את האדם.
אדם עצוב הוא אדם בלי חזון, אדם עצוב הוא אדם שאין לו רצונות. ממילא
מציאות של עצבות היא השחתת המידות, כיון שאדם כזה לא רק שלא יכול
להתקדם במידותיו, אלא אדם כזה הפסיד את המיוחדות של האדם
בהיותו אדם101.
101בשמונה קבצים הרב מוסיף לבאר מה המקור ממנו נולדת העצבות וכך כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה שיג.

150
הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון-כיון שהאדם הוא
הבריאה היחידה שיש לו רצון ממילא אין מציאות בה האדם יפסיד לרצות.
אדם שמפסיק לרצות הוא מפסיק את היחודיות שלו כאדם. הוא נהפך
להיות מעין בהמה. ממילא מובן למה השמחה של האדם ההצלחה של
האדם תלויה רק ביכולת של האדם לרצות.
בתוך דברי הרב מסתתר יסוד מיוחד. בדרך כלל אנשים חושבים שהאושר
יגיע ברגע שהם ימלאו את הרצון שלהם. אנשים חושבים שעצבות תלויה
בפער הקיים בין מה שהאדם רוצה לבין מה שהוא מצליח לקבל. כאן הרב
מחדש יסוד עצום, הרב מבאר להיפך. היכולת של האדם לרצות היא עצמה
מביאה את האדם לידי אושר.
יש כאן חידוש גדול שתמיד אצל האדם צריך להיות פער בין מה שהוא
מצליח לעשות כעת לבין מה שהוא רוצה לעשות. אם לא קיים פער זה
מוכיח שהאדם איבד את נקודת הרצון שלו, זה מוכיח שהאדם איבד את
המיוחדות שלו כאדם.
בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן הביא את הרעיון בתורה כב' וכך הוא כותב.
ליקוטי מוהר"ן תורה כב
-
י ויש בכל דרגא ודרגא, וכן בכל עולם ועולם, בחי' נעשה ונשמע. כי
כל אחד לפי מדריגתו, יש לו בחי' נעשה, בחי' תורה, היינו הנגלות לו.
ובחי' נשמע, שהיא בחי' נסתרות, בחי' תפלה כנ"ל. כי מי שבא
למדריגה גבוה מהראש
ונה, אזי נעשה מהנשמע שלו, בחי' נעשה, ואזי -
כששואלים מהיכן
העצבות באה
, צריכים לפתור,
מהשפע של המעשים, המדות
והדעות הרעות
, על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא
נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, החפץ הטוב כשהוא מתגבר
בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל ע
דנים. ...
וכן בהמשך ישנה עוד פסקה העוסקת בשורש העצבות.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה תרכג.
-
כל עצבון בא מפני החטא
, והתשובה מאירה את הנשמה, ומהפכת את העצבון
לשמחה. העצבון הכללי שבעולם, מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם
מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ
הכמוסה, שיצאה לפועל בחטאת האדם,
שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שב בתשובה על מהות חטא זה, ומהפכו
לשמחה.

151
יש לו בחי' נשמע אחרת. וכן מדרגא לדרגא. וכן כל אדם לפי
מדריגתו, יש לו בחי' נעשה ונשמע.
מדברי ר' נחמן מבואר שתמיד האדם מתרומם משלב בו הצליח לעשות
משהו מיד הוא צריך להמשיך אל הנשמע, היינו למקום ודרגה בה הוא
עדיין לא מצליח לעשות. אותה יכולת הזאת להתקדם תמיד מנעשה
לנשמע, היא היוכלת של האדם להתרומם, זה הסוד שעם ישראל הבין
כשהוא אמר נעשה ונשמע.
אופיו משתלם
כולו בנקודת רצונו דוקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קוי
האושר וההצלחות הרוממות
-הרב מבאר שהאופי של
האדם מתקדם על ידי הרצון. האדם בא לעולם בשביל להשלים את
מידותיו. השלמת מידותיו זה נקרא כשהלמת אופיו. כשאדם נמצא
בהתקדמות הוא נקרא אדם מתשלם. כל עוד האדם משתלם הוא מגלה את
היותו אדם, ביכולתו להתקדם. היכולת הזאת תלויה ברצון.
האושר של האדם המרגיש שהוא מתקדם נוצר דווקא על ידי הרצון. הרצון
מביא לאדם אופקים ושאיפות חדשות. הכרת השאיפות החדשות יוצרת
כוחות חיים שמהם האדם לוקח אושר בשביל לשאוך להצלחות חדשות.
אדם בלי שאיפות אין לו חשק לחיים, הוא מיואש מהתיקון וההשתלמות
שהחיים יכולים להביא לו.
עניין זה מובא באריכות בליקוטי הלכות לר' נתן. וכך כותב ר' נתן.
ליקוטי הלכות הלכות ערב, הלכה ג'.
-
(ג') כי עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל
הרצון כדי שתזכה לרצון בשלימות ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד
ולהתרחק ממקום מעלתה ולבא בעולם ה
גשמי ... וכל זה בשביל
הרצון.
על פי ר' נחמן מתבאר שיצירת הרצון נוצר על ידי הפער בין הנשמה העליונה
לבין היכן שהיא נמצאת. המציאות שהנשמה נמצאת בעולם גשמי יוצר
רצונות להתרומם ולשאוף לקדושה. השאיפות האלה הם עיקר מעלתו של
האדם.

152
שלב כל אדם כל כך עורג להם,
אינם כי
אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב
הקדוש והבהיר
-בתוך כל אדם ישנה
עריגה, מעין שאיפה פנימית הממלאת אותו חיים. זאת נקדות חיים
המביאה לידי ביטוי את הרצון הטוב. הרב מניח הנחת יסוד שבכל אדם יש
רצונות טובים. עצם זה שהאדם הוא נברא, ועצם זה שהעולם נברא בשביל
גילוי הטוב, דבר זה גורם שכל אדם באשר הוא שואף לטוב.
הרב משתמש במילה עריגה, דבר זה מזכיר את הפסוק בתהילים.
תהלים פרק מב פסוק ב
-
כאַיֵָּ֗ל תַעֲרַֹ֥ג עַל־אֲפּֽיקֵי־מֵָ֑ים כֵּ֤ן נַפש ִ֨י תַעֲרֶֹ֖ג אֵלִֶּ֣י ָך אֱֹלהּֽים:
העריגה זה מעין תענוג הנובעמחסרון, בדיוק כמו אייל שנתענג עונג רב
ושואף לפגוש את המים הנמצאים במדבר. כך כל אדם באשר הוא רוצה
עורג ושואף לגלות את נקודת החיים, נקודת החיים הנובעת מגילוי
רצונותיו הטובים.
היתרון בגילוי הרצון שזה דבר שכל אדם יכול להתחבר. בצורה מעשים יש
אנשים שלא מסוגלים לבצע את הדברים, אבל הרצון הוא שאיפה היכולה
להתקיים אצל כל האנשים. רצון זה כח מניע שכל אדם באשר הוא יכול
לקנות ולקבל.
ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצר
ו,
ליוצר כל, בחפצו המקיף
והחפשי מכל מועקה-היסוד ממנו התחיל העולם זה הרצון של הקב"ה.
אומנם רצונו של הקב"ה לברוא עולם הוא רצון הנולד לא בעקבות חסרון
ואילו רצונו של האדם הוא מגיע בדרך כלל בעקבות חסרון. אבל בכל זאת
ישנה כאן נקודת דמיון, זה אותו רצון.
ככל שהאדם ישכלל את רצונו הוא יתדמה לבוראו. הדמיון לבורא היא סוג
של תכלית ומטרה של האדם, כיון שמהותו של האדם להיותדבק בקדושה,
דבק בקב"ה. הדבקות באה על ידי השוואת הנברא ליוצר. לכן אדם שמגדל
את רצונו הוא עולה בדרגתו הרוחנית.
מלא עצמו את האדם מוצא מיד מתבררת, זו כשידיעה
חדוה,
מסולק מכל עצבות-זה מה שהסברנו לעיל, בשונה מהתפיסה
הרגילה בא האדם לפעמים מפחד לרצות כיון שזה יותר לו עצבות וייאוש,

153
כאן הרב אומר להיפך ככל שהאדם יחלום וירצה יותר על ידי זה האדם
ירגיש יותר מרומם, יותר שמח.
ההבנה שהאדם צריך לרצות גם מה שכעת אין ביכולתו היא ידיעה שעוזרת
לאדם לא להכנסלעצבות בזה שהוא עדיין לא מימש את הרצון. היכולת
של האדם לשהות בחלום להנות מהרצון בעצם הרצון עצמו בלי לחפש
דווקא מימוש ישיר עכשוי.
החלום מבטא מציאות אופטימלית, נקודת דמיון הממלאת את האדם
באושר. כשאדם חולם חלום חזק, הוא מתמלא כוחות ורצון לאושר
שהחלום מביא איתו. האושר הזה מסלק אותו מכל החסרונות הקיימים
כעת במציאות.
הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את
רצונו לטוב, וזה מסור
בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה,
הרי הוא מתעלה, וכל
הספירות העולמיות התלויות בו מתעלות עמו-אדם שמכיר את כוחו
של הרצון יודע שאימוץהרצון הוא דבר שיחסית קל. זה דורש מהאדם רק
להתחיל לחשוב. דבר זה מתאים לכל אדם. אפשר שזה מה שחז"ל רמזו לנו
על קלותה של התשובה, וכך מובא בחז"ל על המקדש אשה על מנת שאני
צדיק גמור.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב
-
על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור
-
מקודשת,
שמא הרהר תשובה
בדעתו.
הדרך להיות צדיק היא דרך קשה ומורכבת. בכל זאת האדם יכול לאחוז
בדרך הזאת כבר בעצם ההרהור שלו. ההרהור מבטא את נקודת הרצון, זה
דבר שבקלות האדם יכול להשיג. ועל אותה קלות שמסורה בידיו של האדם
הרב כותב בהקדמה לאורות התשובה.
הקדמה
לאורות התשובה
-
היא תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל
התקות האישיות והצבוריות, היא מצות ד' שמצד אחד
קלה
שבקלות
שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד היא
קשה שבקשות שלא יצאה עדיין אל הפועל.

154
ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת ה
טובות,
עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו-הרב מבאר כאן שמי
שאוחז בנקודת הרצון בצורה נכונה הוא בעומק נמצא באושר. עצם היכולת
לחשוב על הטוב, לחשוב על האושר, לחשוב על ההצלחה זה עצמו כביכול
מציאות בה האדם השיג את האושר.
זאת יכולת המסורה בידיו של אדם, זה סוד הקיים בעצם טבעו של כל אדם.
הרצון נותן תקווה ואושר.
מחקרים מראים כשאדם חושב אופטימי הוא מצליח יותר. כל האנשים
שהצליחו מבחינה גשמית בעולם הזה, הדבר התחיל מהאמונה שלהם
בעצמם. האמונה הזאת הוא מעין פיתוח הרצון, היכולת להאמין שאני יכול
להצליח.
והוא מוש
ל
בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה-את הידיעה הזאת שהכל תלוי ברצון הרב מכנה בשם מכמנים נפלאים.
זה נחשב דבר כמון, היינו דבר סודי. כיון שהוא נמצא בתוך האדם בנקודה
עמוקה. האדם צריך להגיע למצב פנימי שבמכמניו הוא מכיר את מעלת
הרצון. שהאדם יכיר בתוכו פנימה שהוא באמת מסוגל לממש את הרצון,
לפתח ולגלות אותו. הרצון הוא אוצר, מהותו של אוצר, שהוא נסתר מן
האנשים, מצד אחד, מצד שני אוצר הוא נותן חיות. כשאדם יודע שיש לו
אוצר גם לפני שהוא התחיל להשתמש עם האוצר האדם מרגיש יציבות וכח
לפעול.
המחשבה שהאושר תלוי במ
ה שהוא חוץ ליכלתו של האדם,
ממה
שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו-כמו שביארנו בתחילת הפסקה,רוב
האנשים חושבים שאם ישיגו מה שחסר להם הם יהיו מאושרים. אבל כבר
חז"ל אמרו במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה א
-
בן זומא
אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם
...
איזהו עשיר השמח
בחלקו
שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא
חז"לבמסכת אבות,מלמדים אותנו את סוד האושר.ההבנה שהאושר תלוי
ביכולת שלנו לשמוח במה שכבר קיים אצלנו.אומנם הידיעה הזאת לא

155
סותרת את היכולת של האדם לקבל מן הסביבה. האדם לומד מכל
החכמים סביבו ולא מתייאש. להיפך הוא מכניס את החכמה שלמד לתוך
חלקו. למרות שהוא מכיר את הסביבה הוא לא מתבלבל, הוא לא חושב
שהשמחה תלויה במה שבחוץ. רק אדם כזה שמכיר שהעיקר זה מה
שבחלקו יכול להגיע לעושר ולשמחה.
כיום ישנם מחקרים המלמדים כנגד מה שרוב העולם חושב שמי שיש לו
כסף וכדומה שמח, מתברר שזה לא נכון, אנשים עשירים הם לא יותר
שמחים מאנשים רגילים.
הרב מבאר שגם מחשבה שהשמחה תגיע רק כשאני ארצה דברים שחוץ לי
היא גם מחשבה שאיננה נכונה. הרצון הוא בעצמו מילוי, אדם יכול
להצטער בזה שהוא לא מצליח לרצות. אבל הרב מסביר שהרצון הוא כח
מספיק חי, שהדברים שאדם בעצמו רוצה, הם נחשבים גילוי חלקו ומימוש
חייו. המימוש הקיים ברצון, הוא מימוש הממלא את האדם בשמחה, ללא
קשר כמה דברים הוא רוצה, והאם הוא הצליח למלא את רצונותיו.
מ
חשבת פגול הוא,
רשעות וסכלות היא מרופדת-כמו שהרב פתח
בתחילת הפסקה כמה שנואה היא העצבות, גם כאן הרב מתבטא בחריפות
על החסרון של העצבות, מי שחושב שהשמחה היא לא מתאימה לו היא
מחשבת פיגול.
יש כאן טעות מחשבתית בתפיסה של החיים. אותה טעות נובעת מרשעות
וסכלות, נראה שהכוונה שיש באותה מחשבה סוג של אגואיזם אישי.
האדם חושב שמגיע לו הכל שהוא כל יכול ולכן הוא עצוב בזה שהוא לא
מצליח לקבל מה שהוא רוצה. המחשבה הזאת היא מלמדת שהאדם נמצא
ברשעות אישית ובסכלות מרופדת, היינו שכלות גדולה ומטעה שגורמת לו
לחשוב על המציאות בצורה מעוותת.
השפלות התכונות כל את מעוררת והיא
הרעות המדות וכל
שביסוד הרשעה
-כיון שזאת מחשבה המבטאת אגו, מחשבה שאני צריך
לקבל את כל הדברים הטובים. אדם שחי את חייו סביב תפיסה כזאת הוא
מחזק את הכוחות השליליים הקיימים בו. הוא מחזק את המידות הרעות
המכוונות אותו לדאגה ורצונות נמוכים ואישיים. התוצאה יכולה להתבטא
לא רק במדות העומדות ביסודהרשע, אלא בסופו של דבר לכל יסוד יש
תוצאה מעשית. אדם יכול לחמוד מה שאין לו, לבטא כל כך את המחשבה
שמילוי רצונו יגרום לשמחה, ובעקבות כך הוא יגנוב וכדומה. המחשבה

156
לגנוב היא נובעת מאותה תפיסה שגויה. לפי זה מובן למה תפיסה זאת
מסוכנת והיא בעומקה עומדת ביסוד הרשע.
שכחת ד' וטובו
,
אורו וישעו,
חכמתו חסדו וגבורתו-ישנו קשר מהותי
בין האמונה לבין השמחה. האדם שמאמין הוא שמח, כיון שהוא מבין שמה
שמגיע לו זה הכי טוב בשבילו. אדם שעצוב בגלל מה שאין לו, אדם כזה
הוא חסר אמונה. הוא כביכול שוכח את הקב"ה.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה
רלו. -
כבר אחד ר' חסדאי קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא גם כן
מתאחדת עם האהבה ...
היסוד שהאדם יכול להסתכל על חצי כוס המלאה זה יסוד שמוכיח
שהאדם מכיר את הקב"ה, מכיר את הטוב האלוקי ולכן שמחת ה' נמצאת
על פניו.
היכולת לשמוח במה שיש למרות הפער בין הרצון למימוש מובאת גם
בחובות הלבבות, וכך כותב חובות הלבבות.
ספר חובות הלבבות שער ט-שער הפרישות פרק ד
כאשר אמר קצת החסידים: הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב
מאד ונפשו שפלה מאד.
הפרוש, הוא אדם המסוגל לשמוח למרות הפער הנמצא בלבו. הלב שלו
רחב, מלא רצונות, הוא מרגיש שפלות בעצם הכרת הפער בין הרצוי למצוי,
ובכל זאת הפרוש שמח בעבודתו.
היכולת לשמוח נובעת מהכר טוב ה', הכרת אור ה' וישועתו.
על כן ישרי לב שמחים תמיד,
שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל
ישרי לב-הרב מסיים את הפסקה בפסוקים המובאים בספר תהילים.
פסוקים אלו מתאים את מעלת הצדיקים וקישורם אל השמחה.
תהלים פרק צז פסוק יא

157
-
אֶֹ֖ור זָרִֻּ֣ע ַ לַצַדֵ֑יק ּוּֽלישרֵי־לֵַ֥ב שמחָּֽה:
תהלים פרק לב פסוק יא
-
שמח ּ֬ו בַּֽיקֹוִָּ֣ק וַ֭גיל ּו צַדיק ֵ֑ים וְ֝הַרנֵּ֗ינ ּו כָל־ישרֵי־לֵּֽב:
לפי פסוקים אלו מתבאר,השמחה היא מבטאת את הבטחון בה', ואת
טבעם של הצדיקים.

158
פסקה עג.שיר ושיח102
(עמוד קו'-קז')
ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים
הוא רק יחושי, לפי השקפתנו המוגבלה. אפשר לה לההשקפה
שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים,
אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום.
כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם
ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז
ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם,
וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, וי
באו לכלל ברוך.
יסוד השיח, מדתו של יצחק, העומדת למעלה גם
ממדרגת שיר, שוווא יסוד התגלות קדושת ישראל, שיר אל,
שכל, יכולת, רצון, שהוא למעלה מזמר, החובק רק את
ההמשכות של השיר, ולא את שכל במקום מקוריותו, עוצם
זכרון בא
באה יכולת במקום , אדיר, רצון במקום מחשבה,
והיכולת השכל אור הממולא
המוחלטה, בא רצון קלוש, שהוא מתחיה
רק מהשפעת הזכרון, של העבר, והציור לחשוב על דבר אידיאלי
היכולת, בתשות כח, באפס
כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל.
אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעץ החיים כו
לו,
והעתיד הולך בהתעלות בשלימותם, החיים התהוות לקראת
אל החול כל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד.
עכשיו תורה נתתי
לכם, לעתיד לבא חיים אני
נותן לכם. זהו יסוד שיח, שכל, יכולת,
חיים,
מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.
בנצי היא זו רוממה מעלה אל ההדרכה אבל
הדרך רת
המכשיר,
המבדיל בין הטוב ובין הרע, שהוא מרומם ומשגב את
האור החי,
השבוי במעמק הרע, ומשלב הכל אל הטוב. מכל ארח רע
כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה
102מקור הפסקה קובץ ח' פסקה פא'.

159
הורתני.
נושא הפסקה-ההתקדמות וההתעלות מ'זמר' ל'שיר' ומשם למעלת 'שיח'.
ביאור הפסקה-
ה
הבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים
הוא רק יחושי
,
לפי
השקפתנו המוגבלה-במהלך הפסקה הרב מלמד אותנו שישנה רוממות
בה אפילו הדברים הטפלים, הבטלים הם יכולים להתקשר אל הקדושה.
בדרך כלל מקובל להדגיש את ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים.
החלוקה בין דברי קדושה לדבריםבטלים היא חלוקה חשובה כיון שהיא
עוזרת לאדם להבחין במציאות בין הדברים הקדושים לדברים שאינם
קדושים.
בפסקה זאת הרב מחדש שאומנם האדם בהשקפתו המצומצמת יוצר הבדל
יחושי בין הקדושה לדברים בטלים. בצורה הגלויה של הדברים ישנו הבדל
ויחש שונה לקדושה ולדברים בטלים. עשיית ההבדל הוא הכרחי מבחינה
חיצונית מעשית.אבל בעומק של הדברים גם הדברים הבטלים יש להם
מקום ושורש בקדושה.
דברי הרב שנותן מקום לדברי קדושה מבוססים על דברי חז"ל במסכת
סוכה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כא עמוד ב
-
אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו. תניא, אמר רבי שמעון: משיחתו
של רבן גמליאל למדנו שני דברים; למדנו שעבדים פטורים מן
הסוכה, ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו. ולימא
מדבריו של רבן גמליאל?
-
מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, כי הא
דאמר רב אחא בר אדא, ואמרי לה אמר
רב אחא בר אדא אמר רב
המנונא אמר רב:
מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד -
שנאמר ועלהו לא יבול.

160
בגמ' מבואר שאצל תלמידי חכמים אפילו שיחתם שאלו דברים בטלים
שאינם עיקר, גם הם צריכים לימוד. היינו אצל ת"ח דיבורי הקדושה
ודיבורי השיח הם שייכים אל הלימוד,ואל הקדושה.
מעלה זאת הקיימת אצל ת"ח מובאת גם בדברי ר' צדוק בצדקת הצדיק103.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
צדקת הצדיק אות נג
-
דיבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומיה
הוא דברי תורה
ממש אפילו אצל איש ההמוני מישראל וכמו שנראה הרבה בתלמוד
מביא דאמרי אינשי והוא דברי תורה ובפרק קמא דסנהדרין (ז' א)
הרבה ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו' ואמר שמואל קרא כתיב.
כי כל
נפש מישראל יש לו אחיזה בדברי תורה מיוחדת כנודע ובדיבור
שמרגלא בפומיה ז
הו שורש נפשו
.
ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו לדעת מה ענינו בזה העולם.
מתוך דברי ר' צדוק מבואר שאפילו אצל המון האנשים, היינו גם האנשים
הפשוטים, על ידי התבוננות בדבריהם הבטלים אפשר להכיר את שורשם
הרוחני.
אפשר לה לההשקפה
שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים-הרב משתמש כאן בביטוי השקפה, השקפה זאת
הסתכלות מלמעלה. היינו אפשר לראות את הדברים מצורה עליונה שהיא
לא מתעסק בפרקטיקה המעשית, אלא זאת הסתכלות השייכת אל
103מקור נוסף אפשר לראות גם בדבריו בפסקה רג'. כאן ר' צדוק מתעסק בחלומות של
האנשים שיש להם שורש של נבואה וכן יש להם שורש בתוך התורה.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
צדקת הצדיק אות רג -
הדמיונות והרהורים של בטלה ושל מה בכך שבמוח ולב כל אחד הוא ממש כחולם
חלום שאינו אלא בכח המדמה ... ומכל מקום אמרו (שם נ"ז ב)
חל
ום אחד מששים
בנבואה
... ולכך הדמיונות בטילים דישראל מאחר שנובעים מחכמה בינה דעת שבו
הרי יש להם פתרון ממשי ואמיתי על המקום שהן נובעים אלא שנתלבשו בדברי
בטלה. וזהו פרקי דשטותא הנזכר בזוהר (ח"ג מ"ז ב)
שמהם יכולים לעמוד על דברי
חכמה
... ובליקוטי תורה פרשת וישב
ביאר ענין החלום מוחין דגדלות שבתוך מוחין דקטנות עיין שם. וכן
הדמיונות של הבל הם מוחין דקטנותו ואצל בני ישראל שכל
אחד יש לו שורש בתורה דכתוב בה אמת
ואינה דמיון הרי המוחין דגדלות גנוז תוך
מוחין דקטנות. רק מכל מקום מפני הקטנות המסבבו אי אפשר בלא דבר בטל אבל
יש בו גם בר. ...

161
האידיאל הרחוק.
מבחינה מעשית ודאי שיש צורך להבחין בין ענייני קדושה לעניינים בטלים,
אבל ישנה במידה מסויימת השקפה שהיא מסוגלת לראות את הדברים
מלמעלה. היינו לראות כיצד הדברים הבטלים יש להם שייכות ויחס
מסויים אל הקדושה.
ההשקפה מעלה את האדם להכרה כיצד הדברים הבטלים יש להם ציור
פניי ושייכות אל הקדושה.
אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום-דברי הרב
מבוססים על המשנה במסכת אבות וכך כתבה המשנה.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה ג
-
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין
לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקו
ם:
משנה זאת היא חלק מדבריו של בן עזאי, בדברים אלו בן עזאי מחנך אותנו
לתת מקום לכל דבר. לא לזלזל בדברים רגילים המתרחשים במציאות.
הרבה פעמים אדם מזלזל ומפליג, היינו מרחיק מעצמו את הדברים
שנראים שלא קשורים לקדושה. אבל המשנה הזאת מלמדת אותנו שכל
דבר יש לו מקום. צריך ללמוד מכל דבר המתרחש במציאות סביבבנו.
כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אד
ם-הרב כאן
חוזר לחלק הראשון של המשנה.
דבריו של בן עזאי פתחו בדרישה הזאת לא להיות בז לכל אדם. נראה שלא
לחינם הרב הפך את הסדר של המשנה, כיון שהרב רוצה ללמד אותנו מה
סדר העבודה. אומנם יותר חשוב שהאדם לא יבוז לאנשים אחרים, לכן
התנא התחיל מהחשיבות לא לבוז לבני אדם. אבל הרב מסביר שהדרך
להגיע להכרה הזאת היא קודם להקדים את ההבנה לא להפליג לשום דבר.
כשאדםם יתן משמעותלמאורעות המתרחשים מסביבו, גם הדברים
הבטלים יתקדשו. לאחרשהאדם התרגל לראות את המציאות בצורה
הנותנת משמעות על ידי זה אפשר גם לתת מקום לכל האנשים שמסביבו.

162
לאחר שמבינים שיש הרבה גילויים חשובים בתוך המציאות, לאחר
שמבינים שיש שורש של קדושה בכל הדברים מסביב ממילא אפשר להגדיל
את כח כבוד הבריות. וממילא לאחר שמצליחים להגדיל את כבוד הבריות
אפשר להגיע לשלב בו לא בזים לכל אדם. רק לאחר שמתרגלים להסתכל
עבודה פנימית על כלל המציאות, רק לאחר התרגלות להסתכל על
הפנימיות של המציאות, רק לאחר כך אפשר להגיע למצב בו יגדל הכח של
כבוד האנשים.
ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל
הדברים את
מקומם-ההבנה כיצד גם הדברים הטפלים חשובים, אין הכוונה שיתנו
להם תוקף מעל הקדושה. כל ההבנה שהאדם ילמד להכיר כיצד הדברים
הטפלים יש להם מקום. האדם יגיע למצב בו הוא לא יזלזל בדברים
הטפלים, אלא להיפך יצליח לתת להם את מקומם הראוי.מקומם הראוי
הוא הכרתהערך היחושי שלהם מצד אחד, ומצד שני לגלות את הקדושה
הקיימת בתוך הדברים.וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, ויבאו לכלל ברוך-
כל המהלך של האדם בחייו הוא להתעסק בדברים שאינם נראים שייכים
לקדושה ולשייך אותם לקדושה. פועלתו של האדם בעולם היא לברר את
ניצוצות הקדושה המפוזרים בתוך הדברים הבטלים הקיימים בעולם.
ברגע שאדם פוגש את הדברים הבטלים ונותן להם מקום נכון, בשלב זה
הפכנו את הדברים הבטלים מדבר שהוא ארור אל הברכה.
יסוד השיח, מדתו של יצחק-הרב מבאר שישנה מידה מיוחדת השייכת
אל יצחק אבינו. על פי מה ראינו בחלק הראשון של הפסקה, המטרה היא
לקחת דברים בטלים, דברים שהם ארור ולהפוך אותם לקדושה. נראה שזה
מעלתו של יצחק שהוא ניסה לקחת את עשיו ולגלות בתוך ההתעסקות
הבטלה של עשיו, כיצד היא מתחברת אל הקדושה.
יסוד השיח, הרב בהמשך יבאר מה הרמז הנמצא במילה שיח. בכל מקרה
הרב מעמיד את מעלת יצחק מעל מעלת ישראל. ישנה מעלה הקשורה
למילה שיר, היינו ישר-אל. מעלת ישראל היינו יעקב במעלתו העליונה הוא
במצב של שיר. לעומת זאת יצחק הוא מעלה יותר גדולה הוא שייך אל
השיח.
שיח, מצאנו שיצחק קשור אל השיח שזה מה שנאמר בפסוק על יצחק.

163
בראשית פרק כד פסוק סג
-
וַיֵצֵַ֥א יצחֶָ֛ק לָשַּ֥וח ַ בַשָדֶֶ֖ה ל פנִֹּ֣ות עֵָ֑רֶב וַישָּ֤א עֵינָיו ֙ וַיַּ֔רא והנֵַ֥ה גמַלֶ֖ים
בָאּֽים:
חז"ל לומדים שכל אחד מהאבות הייתה לו מעלה שונה, לכן אברהםהייתה
מעלתו בתיקון תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה שזה כנגד שיח.
ואילו יעקב תיקן תפילת ערבית.
וכך כתב הרב בפתיחה לעולת ראיה, ענייני תפילה עמ' יז'
עולת ראיה עניני תפילה הדרכת התפילה וחלקיה, פסקה ו'.
-
התפלה, תקרא שיחה
ואילנות, צמחים עם משתתף בשם שנקראו
שיח
ים
, על הפרחת הנפש בכחות חדשים, המסתעפים באפן טבעי ע"י רגשת
הנפש בעבודה שבלב. זה ראוי ביותר לעת מנחת ערב,
שהאדם קרוב להסיר
מעליו את הטרדות, ואז תוכל נפשו להתרומם
בטבעה, ורגשי הקדש הטבעיים,
האצורים בתוכה, לדבקה באלהים
חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפ
ו
פרי תנובה וישלחו
השיחים. ואחד רב אילן כדמות להיות ופארות בדים
ההפרחה
הטבעית הזאת מתוך יושר הנפש היא שרש להנהגת הדין,
אל הנוטה מנתיב יושר
של ארחות חיים, שמדת הדין, בכל מה שיש
לה חק טבעי, מדוקדקת היא אל המשנה
דרכה ונוטה מנתיבה, והיא מדתו של יצחק, כדכתיב ופ
חד יצחק הי' לי, וכדאמרי
רבנן ברוב
ביאור ...
המילה שיח היא מבטאת את ההתייחסות לטבע, וזה מה שדוד המלך אומר
בספר תהילים.
תהלים פרק קה פסוק ב
-ֵֹ֑ו
שּֽירּו־ל ֶֹ֖ו זַמרּו־ל
שִ ִׂ֗֝יחו
ּ בכָל־נ פ לאֹותָּֽיו:
בפסוק מתואר שאנחנו נשבח את הקב"ה בכל נפלאותיו, היינו דרך
הנפלאות הקיימות בתוך המציאות היא שייכת אל השיח. השיח זה לשון
שיחה, שיחה מבטאת כללות המציאות והרחבתה.

164
העומדת למעלה גם
ממדרגת שיר, שוווא יסוד התגלות קדושת ישראל, שיר אל-הרב מחדש שמעלתו של יצחק היא גבוה ממעלת שיר.
השיר הוא דרגת קדושת ישראל, לכן עםישראל מכונה ישראל. היינו שיר
אל104.
מעלתו שליצחקהיא השלב הקודם אל עם ישראל.אח"כ בגילוי מופיע
יעקב שהמעלה שלו המרמזת על ישראל זה בשם שניתן לו ישראל.
שכל, יכולת, רצון-הרב מחדש שהמילהשיר מרמז לשלמות המופיע על
ידי שכל יכולת רצון. המילה שיר מרמזת בראשי תיבות לשכל יכולת רצון.
המציאות השלמה הבאה לידי ביטוי בשירה, זה מופיע בשלמות של שלשת
כוחות אלו.
השכל הוא הכח המוליד את האדם לגלות את היכולת שלו. היינו ישנה
מציאות בה האדם משכיל דברים בשכלו וממילא הוא מצליח לבטא מה
שהוא השיג בשכלו ביכולת,לממש מה שהוא השכילבשכלו.
באותו זמן בא גם הרצון, הרצון מצליח לפעול על פי השכל וממילא ישנה
גם יכולת. זאת המעלה העליונה של ישראל שמצליחים לגלות את הכוחות
האלה בהרמוניה.
המציאות שאיננה מתוקנת היא מציאות בה אחד הכוחות לא פועל
בהרמוניה עם שאר הכוחות, לדוג' האדם יודע בשכל מה הוא נכון לעשות,
אבל הוא לא רוצה את מה שנכון לעשות, או אדם שיש לו רצון שפועל עם
השכל, אבל עדיין אותם כוחות של רצון ושל שכל לא מצליחים להתגלות
במציאות ביכולת שבאה לידי ביטוי.
העבודה של ישראל, היא להוביל את העולם לשלמות בה הכוחות פועלים
ביחד על ידי שכל יכולת רצון.
104
זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת שיר השירים דף ה עמוד ב
-
שקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא וכלא איהו ברזא דרחימו עילאה
למהוי כולא חד בייחודא חדא ורזא דייחודא הכא שיר דא איהו ישראל דממנא
בסהדות' דייחודא. (אי"ג ישראל שיר אל).

165
שהו
א למעלה מזמר, החובק רק את
ההמשכות של השיר, ולא את
עוצם מקוריותו-הזמר הוא מבטא מדרגה הנמוכה יותר משיר. הזמר הוא
מבטא את התוצאות שאינם ישירות מן השיר, היינו התוצאות שהם פחות
מהותיות מן השכל היכולת והרצון.
בגמ' במסכת סוטה מתייחסים לבעיה שאסור לקרוא לתורה זמירות וכך
כתבה הגמ',
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א
-
דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות,
שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקדוש ברוך
הוא: ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן
זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו
תינוקות של בית רבן יודעין
אותו
.
לכאורה יש לשאול על דברי הגמ', הרי התורה בעצמה קראה לתורה שירה
?
דברים פרק לא פסוק יט
-
ועַתֵָּ֗ה כתב ּּ֤ו לָכֶם ֙ אֶת־
הַשִירֶָ֣ה
הַזֹּ֔את ולַמד ַָּ֥ה אֶת־בנֵי־ישרָאֵֶ֖לִָּּ֣ה
שימ
ב פיהֵֶ֑ם למִַ֨עַן תהיֶה־ לִּ֜י
הַשִירִָ֥ה
הַזֶֹ֛את ל עֵֶ֖ד בבנֵַ֥י ישרָאֵּֽל:
לפי דברי הרב כאן מבואר החילוק בין שירה, שיר לבין זמר. זמר זאת דרגה
יותר נמוכה זה שאריות כעין זכרון רחוק מן השיר. לכן הגמ' במסכת סוטה
אומרת התורה צריכה להיות תמידית, כיון שכך תמיד התורה צריכה
להיות בבחינת שיר. שיר זה מציאות בה הכוחות פועלים בצורה איכותית
בשונה מזמר.
במקום שכל
בא זכרון, במקום יכולת באה מחשבה, במקום רצון אדיר,
הממולא אור השכל והיכולת המוחלטה, בא רצון קלוש,
שהוא מתחיה
רק מהשפעת הזכרון, של העבר-הרב מבאר את ההבדל
הגדול בין ראשי התיבות של שיר, שזה שכל יכולת רצון. לבין ראשית
התיבות של המילה זמר, שזה זכרון מחשבה רצון.

166
ההבדל הוא יסודי, במקום שיופיע שכל שזה דברים מבוררים מופיע זכרון
קלוש.
כמשל אפשר לתת דוגמא אדם שלמד סוגיא ונמצא בתוך השכל של הסוגיא,
במקרה כזה הוא זוכר את המהלך כולו וברורות לו המסקנות העולות מן
הסוגיא, כיון שהמהלך כולו עומד בפניו בשכל. אבל אחרי תקופה שהוא
כבר מחוץ לסוגיא ישנה מציאות בה יש זכרון כללי, היינו הוא לא זוכר את
כל המהלך הוא יכול לזכור את המסקנות, אבל כשיבואו לשאול אותו על
הפרטים, כיצד הוא הגיע למסקנה, האדם לא ידע להגיד כיצד הגיע
למסקנה הזאת, כיון שנשאר לו רק מעין זכרון מהשכל האדיר הגדול שהיה
בהתחלה.
במציאות כזאת ההשפעה הבאה לאדם היא השפעה מהזכרון של העבר,
ולא השפעה אדירה של חיות ההווה.
במקום יכולת באה מחשבה,היכולת זה כח הבא לידי ביטוי מעשי בפועל.
ישנה מציאות בה האדם חושב, הוא עדיין לא מרגיש שהוא יכול לעשות את
זה. הרבה פעמים אדם שלא מצליח לגלות את יכולותיו הוא יאמר שהוא
עדיין חושב על הדברים. הכח הזה של המחשבה הוא כח שמבטא חסרון
כיון שהוא עדיין לא מצליח לגלות את כוחותיו בפועל.
במקום רצון אדיר, בא רצון קלוש. כיון שהאדם לא נמצא במעלה של שכל
מבורר, כיון שהאדם לא נמצא ביכולת. על כן את עדיין אפשר להגיד שזה
רצון, אבל רצון זה הוא רצון קלוש. רצון כזה שלא מוליד פירות מעשיים
הוא נחשב זכר של רצון, רצון חלש שמושפע מזכרון העבר.
והציור לחשוב על דבר אידיאלי
היכולת
, בתשות כח, באפס כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל
-אם כן מובן למה מעלת זמר
היא פחות ממעלת שיר. שיר מבטא מציאות שלמה בה הכוחות באים לידי
ביטוי בשלמותם. לעומת זמר המבטא כוחות חיים בצורה החלשה שלהם.
הרב מבטא כאן את התוצאות החסרות של זמר, תוצאות שאי אפשר לפעול
אידיאלים גדולים. כל האידיאל הטוב נשאר חלש, וכיון שהוא אידיאל חלש
ממילא הוא לא יבוא לידי מעשה.
אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעץ החיים כולו-הרב מחדש שיכול
להיות שלב יותר גדול, שלב בו הרצון הוא לא העיקר. אלא העיקר הוא

167
הטבעיות ועצם החיים.עץ החיים הוא נמצא מעל הרצון, הוא המקור ממנו
נוצרים הרצונות, גם הרצון הוא מעין צמצום.
והעתיד הולך לקראת התהוות החיים בשלימותם-כאן הרב מדבר על
מציאות עתידית,מעין שלב של גאולה עתידית.
לדוג' כיום אדם יכול להכיר בשכלו למה לא כדאי לגעת באש, ועדיין יכול
להיות מציאות שהוא במדרגת שיר, היינו מבין בשכל וממילא רוצה לא
לגעת באש, ובאמת בפועל הוא לא נוגע באש. אבל ישנה מציאות יותר
עליונה, שהטבע שלו לא נוטה כלל לגעת באש. היינו הטבע שלו הוא ממש
נהפך לטבע שאינו מסוגל בלי אש.
ננסה להביא משל לדברים. אדם כשהוא נושם זה הטבע שלו, הוא כביכול
לא צריך להפעיל את השכל ואת הרצון כדי לנשום זה נעשה בצורה
אוטומטית. לדוג' כדי לצייר ולהזיז את היד האדם צריך לחשוב עם שכלו
כיצד לצייר להשתמש ברצון וכדומה. אבל כדי לבצע את פעולת ההליכה או
כדי להזיז את היד תוך כדי שיחה האדם לא צריך להפעיל את שכלו זה
כביכול מתרחש בצורה טבעית.
אם כן השלב היותר שלם, הוא שלב עתידי, בו כל הרצונות יהפכו להיות
מעין טבע של האדם. לפי זה מובן מה שחז"ל אמרו שבעתיד לבוא אין
בחירה חופשית כיון שכל הדברים הטובים יהפכו להיות לגמרי טבע של
האדם.
בהתעלות
כל החול אל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד-כאן הרב חוזר ומחבר את כל האריכות אל תחילת הפסקה.
הרב בתחילת הפסקה הסביר שישנה מציאות בה אין הבדל בין דברי
קדושה לדברים בטלים. המציאותהזאת שאין הבדל מהותי אלא רק הבדל
יחוסי, זאת מדרגה הנובעת מהשלב העתידי. כיון שבשלב העתידי על החיים
יהיו לשם התכלית האמיתית, לכן ודאי שכל החיים עצמם לא יהיה בהם
ספק וצורך לברר את הטוב מהרע, אלא כל החיים עצמם באופן טבעי
יבטאו את הטוב בלבד.
עכשיו תורה נתתי לכ
ם, לעתיד לבא חיים אני
נותן לכם-דברי הרב
מבוססים על מדרש שמות רבה.

168
שמות רבה (וילנא) פרשת ויקהל פרשה מח
-
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה היתה
רוחי נותנת בכם
חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנאמר (יחזקאל לז) ונתתי
רוחי בכם וחייתם.
בדברי המדרש מתבאר שבשלב הראשון הקדושה ממלאת את האדם
בחכמה. הביטוי של אותה חכמה מתבטא לפי דברי הרב בתורה. ואילו
בעתיד הקדושה תמלא את עצם החיים. היינו את כל העולם כולו. בשלב
הזה הקדושה תבוא לא רק בדברי התורה אלא בכלל המציאות. היינו אפי'
בדברים הבטלים. זה מה שהרב כתב שלעתיד חיים אני נותן.
זהו יסוד שיח, שכל, יכולת, חיים-כאן הרב חוזר ומסביר מה המעלה
המיוחדת של שיח שזה מעל שיר. המעלה כיום שאנחנו קשורים אל התורה
דרך החכמה,דרך השיר. זאת המעלה של עמ"י. אבל בעתיד נתרומם
למעלת שיח.
מעלת שיח זה ראשי תיבות של שכל יכולת המוביל לא רק לרצון, אלא
מוביל לעצם החיים. היינו הטבע כולו יהיה מנוהל לפי השכל והיכולת.
החיים עצמם יבטאו את המעלות הגדולות האלה. לא יצטרכו רצון אלא
יצטרכו את עצםהחיים. מעלה זאת היא מעלת שיח, זאת מעלת יצחק
המסוגל להשפיע על כל כוחות החיים.
מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי-הרב משתמש בלשון הפסוק
בתהילים קיט' צט'.
תהילים פרק קיט' פסוק צט
-
מכָל־מלַמדַַ֥י
השכֵַ֑לתי כַ֥י עְֵ֝דֹותֵֶּ֗י ָך שִּ֣יחָה לּֽי:
הפסוק הזה משתמש במילה שיח. היינו הפסוק מכנה את התורה כשיח.
היינו מציאות בה כל מלמדי השכלתי, היינו כל המציאות כולה, כל החיים
מובילים אותי להכיר את השיח של הקב"ה. זה השלב בו התורה מתעלה
לתת לא רק רצון אלא את עצם החיים.
הדרך בנצירת היא זו רוממה מעלה אל ההדרכה אבל
המכשיר,
המבדיל בין הטוב ובין הרע-הרב במהלך כל הפסקה לימד

169
אותנו כיצד ישנה פסגה בה החול והקדש שורשם אחד. כאן הרב מסייג את
דבריו ומזהיר אותנו שאי אפשר לקפוץ מדרגה.
אי אפשר לקדש את החול בלי הדרך האמצעי, והדרך והאמצעי זה הכח
העושה הבדלה בין קודש לחול. אסור לטשטט את ההבדלים בניהם. רק על
ידי הצבת ההבדלים בניהם אפשר להגיע לשלב בו הגבולות מתקרבים זה
אל זה.הכשרת הדרגה העליונה של מציאת הקדושה בכל המציאות, עוברת
בצורה הכרחית דרך ההכשרה המבדילה בין הטוב לבין הרע.
שהוא מרומם ומשגב את האור החי,
השבוי במעמק הרע, ומשלב
הכל אל הטוב-דווקא ההדרכה של הדרך שהיא מצליחה לעשות פעולת
בירור. פעולה בה מתבוננים בענייני החול של העולם ועושים בענייני החול
פעולת בירור. רואים בכל דבר מה מיותר, מה אינו קשור אל הקדושה מה
שייך אל הרע. דווקא אותה פעולה לאחר הבירור גורמת קיום לענייני החול
כיון שלאחר הבירור מגלים שהחול תמיד יש בשורשו דברים טובים. אותו
בירור מוביל ומשלב את החול עם הקדושה, בזכות אותה הכרה שהחול
בבסיסו ישנו קודש.
עבודת הבירור על פי הקבלה והחסידות זאת אחת העבודות היסודיות שלנו
בעולם התיקון. תפקידו של האדם הוא לרדת למציאות לגלות את הקדושה
שירדה לתוך החומר. גילוי הקדושה בתוך החומר היא גורמת העלאה
ותיקון של החומר.
מכל ארח רע
כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ממשפטיך לא סרתי
כי אתה הורתני-מקור פסוקים אלו והא תהיליםפרק קיט'.
תהילים פרק קיט'
-ֶָּֽך
(קא) מכָל־אִֹּ֣רַח רַָ֭ע כָלִּ֣את י רַגלֵָ֑י לְ֝מֵַּ֗עַן אֶשמַֹ֥ר דבָר
(קב) ממשפָטֶַ֥י ָך לֹא־סֵָ֑רתי כּֽי־אְַ֝תֵָּ֗ה הֹורֵתָּֽני:
פסוקים אלו מופיעים בהמשך פרק קיט' היינו הפסוק שהרב הביא לעיל
מופיעשניפסוקים לפני פסוקים אלו.
נראהשהרב מסביר לנו את דברי דוד המלך, דוד מלמד אותנו כדי להגיע
למציאות בה אפשר להפוך את התורה לשיח. לפני שמגיעים למציאות בה

170
מכל מלמדי השכלתי, יש שלב בו צריך ללכת לזקנים מזקנים אתבונן (זה
פסוק שהרב מדלג). ואח"כ צריך להקפיד על הדרך, ההקפדה על הדרך היא
מציאות בההאדם שומר את עצמו לא ללכת למקום רע. היינו הפיכת
החיים והטבע לקדושה זה נעשה רק על ידי עבודת המשפט, על ידי כליאת
רגל מללכת למקום שאיננו טוב.
ואולי לפי זה ניתן להסביר למה אל מעלת שיח אפשר להגיד דווקא על ידי
מידתו של יצחק, לכאורהיצחק הוא דין.אם כן אולי לא מתאים למידת
הדין לקדש את כל המציאו. אבל בסוף הפסקה מתברר שקידוש כל
המציאות, כולל הדברים הבטלים נעשה דרך עבודת הבירור.מתברר
שאותו דין שנעשה בדרך הוא הגורם המאפשר לאדם ולעולם להגיע
למציאות של שיח.

171
פסקה עד.האמונה האצילית105
(עמוד קז')האמונה האלהית מבארת את הגודל והעז שיש
לרצון האדם והכרתו, לכשישתלם בכל מילואו, שכמובן
לא יתבאר הדבר בבירור
כי אם על ידי ידיעה שלמה בכל היש כולו,
לפי מדת הגודל היותר אפשרית. ונשאר לעולם החק, שדעת ד'
באה מדעת מעשי ד', והאמונה היא מקפת את כל הידיעות,
לעשות חטי
בה כללית מכל
הפרטים כולם, ובזה היא נותנת
חיים נצחיים לכל הזוכים לאורה, והיא מחיה בלשד פנימיותה
את המוסר, את חיי החברה, ואת חיי
היחיד, כשם שהיא מחיה את
כל העולמים כולם, מראש ועד סוף, שכולם יחד הנם אדם אצילי,
צדיק עליון, שנאמר עליו בצדק צדיק באמונתו יחיה.
ו
הצדיק היחידי הפרטי שואב הוא את אור צדקו
משפעת טל צדיק
עליון, של אדם עילאה זה,
הכולל כל היצור כולו שכולו, ביחד שואף ופועל טוב נפלא,
אשר כל רעיון לא יכילהו, ומנובלות אורו כל טוב
נמצא, וכל עדן וגן.
וכל נשמה ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה,
עד
כדי
לתן מלכות למלכים, נבואה לנביאים, שירה לשרים,
גבורה
לגבורים, וצדק לצדיקים.
נושא הפסקה-האמונה מקפתאתכל הידיעות המקיימות את הכרת ה'.
ביאור הפסקה-
האמונה האלהית מבארת את הגודל והע
ז-הרב מבאר בפסקה זאת
וכן בפסקה הבאה את היתרון המיוחד שיש לאמונה על פני חכמה.
105מקור הפסקהשמונה קבצים קובץ א' תקפח'.

172
האמונה אומנם היא קשורה אל החכמה אבל היא יותר גבוה מן האמונה.
לכן האמונה היא שייכת אל האציליות אל הרצון.
האמונה האלקית היא מביאה לאדם ביאור מהיכן מגיע הרצון שלו.אומנם
הרצון הואהכח הכי גדול שיש לאדם, אבלהאמונה היא הכח שנותן לרצון
את הגודל ואת העוז.
הבנת כוחה של האמונה בא לידי ביטוי גם בדברי הרב בעין איה על מסכת
שבת.
עין איה שבת פרק ט' פסקה קכה'.
-
ותוכן
האמונה הוא היסוד הקדמון לכל היש
, החובק את כל
המציאות והממלא אותה עצמם הקיום וההמשכה ההוייתית. שורה
היא האמונה בכל הנברא ונוצר ונעשה, שורה היא ברומי מרומים,
משתפלת היא בשפלי שפלים. וקדמותו העליונה של אור האמונה
וצחצחות טבעיותה האיתן, זהו המכריח את כל החיים האנושיים
להיות מוטבעים על פיה
שיש
לרצון האדם והכרתו, לכשישתלם בכל מילואו-האמונה היא
מביאה לאדם את הכח לחבר את היחס בין מה שהאדם מכיר בעצמו,לבין
הרצון.ההכרה שייכת אל החכמה,ואילו הרצון הוא נמצא מעל ההכרה. על
ידי האמונה אפשר לגשר בין מה שהאדם משכיל בחכמתו לבין הרצון.
כמשל אפשר להביאדוג'. האדם מכיר את המציאות, הרצון שואף ורוצה
דברים שהם עדיין אינם קיימים במציאות.
היכולת של האדם לרצות דברים חדשים זאת יכולת הנובעת מהאמונה
שיכולים להיות דברים שהם נוספים.שיכוליםלהיות דברים שהם בגילוי
עדיין אינם קיימים אבל הם יכולים לבוא לידי מימוש על ידי הרצון.
היכולתלרצות היא מבטאת את האמונה שהאדם מאמין שאפשר לקדם
את העולם.
שכמובן
לא יתבאר הדבר בבירור כי אם על ידי ידיעה שלמה בכל
היש כולו
,
לפי מדת הגודל היותר אפשרית-כאן הרב מבסס ומעמיק
את אותה אמונה.

173
האמונה הזאת למרות שהיא נובעת ממקום שהוא מעל ההכרה, בכל זאת
האמונה מבוססת על החכמה, על ההכרה. ככל שאדם יכיר יותר את
המציאות, ככל שתהייה יותר חכמה ממילא האמונה תתבסס יותר.
השאיפה להגדיל את האמונה בגודל היותר אפשרי, הגדלת האמונה תווצר
על ידי הכרת המציאות בצורתה הגדולה ביותר.
שורש דברי הרב שהאמונה מבוססת עלהכרת המציאות אפשר לראות
בדברי הרמב"ם, בעיקר בספרו מורה נבוכים שהכניס את האמונה לתוך
ההגיון וההכרה, וכן בדבריו בהלכות יסודי התורה.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב
-
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו,
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים
הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ
מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם
הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב
בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה
קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים
דעות, כמו
שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו,
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים
כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין
אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
אומנם הרמב"ם כאן מתעסק באהבה ויראת ה', אבל דבריו מתקשרים גם
ליסוד האמונה. האמנה עוברת דרך הכרת המציאות.
החידוש בדברי הרב לעומת הרמב"ם שנראה במורה נבוכים שעיקר
האמונה היא החקירה, הרב סובר שאומנם יש קשר בין הכרת המציאות,
בין החכמה לבין האמונה. אבל בסופו של דבר האמונה עצמה היא מעל
החכמה.
ונשאר לעולם החק, שדעת ד'
באה מדעת מעשי ד'-הרב מסביר
ששכלול הכרת ה' חייב לכלול שכלול בהכרת העולם. ככל שהאדם יכיר
יותר את פלאות המציאות, ככל שהאדם יכיר יותר את הטבע כך האדם
יכיר יותר את חכמת ה' הקיימת בעולם.
והאמונה היא מקפת את כל הידיעות,
לעשות חטיבה כלל
ית מכל

174
הפרטים כולם-החידוש העיקרי הפסקה הוא בדברי הרב כאן. היינו
האמונה אומנם ניזונת מכלל החכמה אבל היא מקיפה ונמצאת במקום
יותר גבוה מכל החכמות106.
ההקפה של האמונה ככח כולל בא לידי ביטויבדוגמאות אלו:אדם מכיר
את האמונה בקב"ה בזכות הטבע, בזכות ההיסתוריה שלעם ישראל,
בזכות השפע שהקב"ה משפיע עליו אישית, בזכות החקירה השכלית שהוא
יצר לעצמו, ומתוך כל אותו מכלול של דברים שהוא שם לב מסביבו עולה
האמונה ככח שהוא כולל את כל הסברות ואת כל החכמות שהאדם מבחין
מסביבו.
כמשל ניתן להסביר את האמונה כקשר בין בעל לאשה. הקשר בין בעל
ואשה מבוסס על זה שהבעל והאשה יש להם סיבות המסבירות את הקשר
שבניהם. היינו האיש יכול להסביר מה היתרון שהוא מזהה אצל אשתו,
ולמה הוא חושב שאשתו היא מתאימה לו. וכן להיפך. אלא שבסופו של דבר
הסיבות האלה אומנם הם נכונות אבל הם לא שורש הקשר.
הראיה לדבר שלפעמים ישנה מציאות בה הסיבות מפסיקות להופיע ועדיין
האיש והאשה ירצו להיות אחד עם השני. לדוג' ישנם סיפורים על אשה
שנפגעה ונהייתה צמח ועדיין בעלה למרות שהמבחינה חיצונית בעלה לא
מקבל מאשתו כלום, בכל זאת הבעל יש לו מסירות בשביל אשתו. המסירות
הזאת היא שייכת אל האמונה, היינו ההבנה שהקשר בבסיסו הוא יותר
גבוה מאשר הסיבות הגלויות.
106האדמו"ר הצמח צדק, בספרו דרך מצוותיך במצוות האמונה כותב כך.
דרך מצוותיך, דף מו.
-
אמנם האמונה היא הנקראת עטרה בספרים כי היא ממשל העטרה בבחינת מקיף
לבד על הראש ואינו נכנס בפנימיותו ואין המדות
מתפעלים ממנו לפי שהוא בבחינת
ריחוק.
לפי דברי הצמח צדק, מעלת האמונה שהיא מקיפה את כל המציאות. האמונה הוא כח
הנמצא מעל כל המציאות. אומנם חסרונו של אותו כח שצריך ללמוד איך לקשר את אותו
כח אל המציאות. צריך ליצור קשר כדי שהאמונה המקיפה תשפיע על המידות.

175
אותו הדבר נעשה באמונה מול החכמה, אומנם האדם מבסס את האמונה
שלו על סיבות חכמתיות, מתוך המציאות, אבל בשורש הוא מבין שהקשר
שלו אל הקב"ה הוא הרבה יותר גבוה.
ובזה היא נותנת
חיים נצחיים לכל הזוכי
ם לאורה-הרב מדגיש כאן
את הנצחיות של האמונה. מי שישאיר את האמונה שלו רק בדרגה של
חכמה, יש סכנה שהאמונה שלו לא תחזיק מעמד. כיון שהקב"ה הוא מעל
החכמה האנושית, ממילא יכול להיות מציאות בה יהיה קושיות על ההכרה
והחכמה הזאת, לכן כדי שהאמונה תוכל להחזיק מעמד לעולמי עד צריך
לעבור מהכרה אל האמונה. האמונה יש לה כח אינסופי שאינו מוגבל
בהכרה107.
107באופן כללי ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל האם יש להגיע לאמונה מתוך מחקר או לא,
ר' נחמן היה מגדולי ישראל שהתנגדו לאמונה המבוססת על החכמה. וכך כתב בליקוטי
מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה יט
-
עיקר התכלית והשלימות, הוא רק לעבוד ה' בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל..
אבל באמת אצלינו עיקר השגת התכלית, הוא רק על ידי אמונה, ומצוות מעשיות,
לעבוד ה' ע"פ התורה בתמימות ובפשיטות. ועי"ז בעצמו זוכין למה שזוכין, עין לא
ראתה וכו'. כ"ש (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה', שעיקר ראשית וקדימת
החכמה, הוא רק יראת ה', שצריך להקדים היראה להחכ
מה. ותדע שאין הדבר
כדעתם ח"ו, כי א"כ לא ישיגו התכלית, רק מתי מעט מעט מאד, דהיינו הבעלי שכל
פילוסופים. ומה יעשו קטני הערך, שאין להם שכל כזה, לחקור חקירות לדעת
המושכלות, שהם רוב ועיקר העולם, איך ישיגו הם את התכלית. אבל באמת עיקר
השגת התכלית, הוא רק ע"י תמימו
ת דייקא, דהיינו יראת ה', ומצות מעשיות,
בפשיטות גמור...
אומנם בדברי הכוזרי נראה ששיטתו שיש יתרון למי שמגיע לאמונה מתוך חקירה, ואומנם
גם הכוזרי לא מחייב את לימוד החכמה כדי להגיע לאמונה ואלו דברי הכוזרי.
ספר הכוזרי מאמר ב (אות כו')
-
אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה
ושהיא תורה מאת האלהים יתברך, ומי שקבלה
קבול שלם מבלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי
שנטה מהמדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה
משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון.
נראה שהרב בדבריו כאן מנסה ללמד אותנו את היתרון בכל שיטה, ולהסביר כיצד אפשר
לשלב בין השיטות. ולהצליח לשכלל את האמונה, בלי לכפוף אותה לחסרון הקיים בחכמה.

176
והיא מחיה בלשד פנימיותה
את המוסר, את חיי החברה, ואת חיי
היחיד, כשם שהיא מחיה את
כל העולמים כולם-האמונה היא כח
הנמצא בשורש של העולם. זה הכחשנותן חיות לכלל העולמים. לפי זה הרב
מחדש שאותה אמונה באה לידי ביטוי גם בקידום המוסרי של העולם, גם
בצורה שהחיים החברתים באים לידי ביטוי וכם בחייו של היחיד. היינו
ככל שהאדם יותר יאמין הוא ירגיש כיצד הקב"ה מנהל בחכמתו את העולם
על כלל גווניו108.
מראש ועד סוף,
שכולם יחד הנם אדם אצילי,
צדיק עליון-הצדיק
העליון הוא צדיק שנותן חיות לכל המציאות. הרב לקמן בפסקה קח'
מסביר שהצדיק העליון הוא הצדיק שיש לו נשמה מרכזית. אם כן הצדיק
הוא מבטא את הכוח המחיה את המציאות מתחילתה ועד סופה.
נראה בדברי הרב שהוא מתכוון דווקא לצדיקפיזי שיש בכל דור צדיק
המחיה את הדור, או מתכוון לצדיק כמו שמצאנו בגמרא מסכת חולין.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף פו עמוד א
-
דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל
העולם כולו
-
ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני
-
די לו בקב חרובין
מערב שבת לערב ש
בת.
אם כן רואים שישנה מציאות של צדיק עליון שנותן חיות לכלל העולמות.
ומעל הצדיק המחיה את הדור ישנו צדיק המבטא חיות של כמה דורות.
ומצאנו דוגמא בדברי הרמח"ל בדרך ה' וכך כותב הרמח"ל.
108דוגמא כיצד האמונה יכולה לשכלל אצל האדם את חייו החברתיים המוסריים
והפרטיים, ניתן לראות בדברי הרב באורות התורה וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ו'
פסקה
יא. -
למוד התורה, בהלכה, באגדה, בפלפול ובכל דבר
תורה, מכניס את המאור שבחיי
הישראליות בתוך
נפשותינו, ומעיר בקרבה את הדעות הנאות והרגשות
הטובות
הכמוסות בקרבה מצד התכונה המיוחדת של
ישראל, כשם שלמודים כוללים
מעירים בקרבנו את הדעות
והרגשות של האדם הכללי. אמ
נם התורה נותנת לנו
חיים,
לא רק חיים לאומיים פרטיים כי אם גם חיים כלליים. כי
התכונה האנושית
היותר טובה תגיע לנו בצורה היותר
מתוקנת כשתבוא לנו ערוכה במטבע ישראלי,
וזה נמצא על
ידי שקידת התורה.

177
דרך ה' חלק ב פרק ג
-
ואולם מזה הסוג עצמו יימצא עוד מין אחר, יותר גבוה במעלתו
מא
ותו שזכרנו, וזה כי מה שזכרנו הוא שילקה הצדיק על בני דורו
שהיו ראויים לעונש גדול מאד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא
ביסוריו מכפר עליהם, ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם
הבא; אמנם יש עוד יסורים שנותנים לחסידים היותר גדולים
המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למ
ה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה, שיגיעו אל הסוף, שהוא השלמות
109
.
אם כן רואים על פי הרמח"ל שישנו צדיק הגורם תיקון לכלל המציאות
וכלל גילגולי העולם. וזה היסוד שמביא הרב כאן בדבריו שיש כח לצדיק
לחיות את כלל העולמות.
שנאמר עליו בצדק צדיק באמונתו יחיה-הרב משתמש כאן בפסוק
המופיע אצל הנביא חבקוק.
חבקוק פרק ב פסוק ד
-
הנִֵּ֣ה עֻפ לָּ֔ה לֹא־יָשרַָ֥ה נַפש ֶֹ֖ו ב ֵֹ֑ו וצַדֶ֖יק בֶאֱמּונָת ַֹ֥ו יחיֶּֽה:
110
109הרמח"ל גם מרחיב בעניין זה על דרך החיובית, היינו שהצדיק יכול לגרום לאנשים
הקשורים אליו שיזכו לחיי עולם הבא, וכ"כ הרמח"ל.
דרך ה' חלק ב פרק ג
-
ח. ואמנם מלבד כל זה, יש עוד ענין אחר נמשך משני חלקי ההנהגה שזכרנו, האישיית
והכללית. והוא, כי הנה השקיפה החכמה העליו
נה על כל מה שיהיה ראוי שיימצא
לתיקון המין שייעשה ממנו קיבוץ השלמים שזכרנו למעלה, וראתה שהיה ענין נאות
להם מאד, שיהיה בכח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם; פירוש, שלא יוחלט
הדבר, שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלמות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העולם
הבא, אלא גם מי
שכבר יגיעוהו מעשיו, שבהיתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות
בשלמות, הנה ייכנס בכלל ההוא, אלא שיהיה במדרגה תחתונה, שהיא מדרגת
הנתלה בחברו; ונמצא, שלא יידחה מן השלמות לגמרי אלא מי שלא יהיה ראוי
ליהנות בו לא מצד עצמו ולא מצד היתלותו בזולתו, ונמצאת על ידי זה ההצ
לה
מרובה, וירבו יותר הנהנים. ואולם הנהנים ומהנים לאחרים ודאי שאלו יהיו היותר
גדולים בקיבוץ ההוא, והם יהיו הראשים, והצריכים ליתלות בם יהיו משועבדים
להם וצריכים להם.
110הגמ' במסכת מכות דורשת את הפסוק הזה של חבקוק שהנביא העמיד את כל תרי"ג
מצוות על האמונה.

178
פשט פסוק מדבר על הצדיק עצמו שמצידו האישי אין לו קושיות על
הקב"ה, החיות שלו היא האמונה. אבל הרב לומד בדברי הנביא שהצדיק
מסוגל על ידי האמונה שלו לחיות לא רק את עצמו אלא לתת חיות גם לכלל
העולם.
והצדיק היחידי הפרטי שואב הוא את אור צדקו
משפעת טל צדיק
עליון-ישנו צדיק שעדיין לא הגיע לדרגה של צדיק עליון כללי, אבל עדיין
יש לו שאיבת כח מן הצדיק הכללי.כשאדם הוא רק בדרגת צדיק יחיד הוא
בעצמו לא מקבל מהטל העליון, אבל על ידי חיבור לצדיק עליון יכול
להתרומם לדרגת קבלת שפע מטל עליון.
של אדם עילאה זה,
הכולל כל היצור כולו שכולו, ביחד שואף ופועל טוב נפלא-נראה שהרב מכוון בדבריו לא לאדם ממש אלא לתכונה רוחנית
הנקראת אדם עילאה111. אותו אדם עילאה נראה שהכוונה היא לעולם מאד
תלמו
ד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א
... אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה.
111עניינו של אדם עליון מופיע בפסוק בספר יחזקאל במעשה המרכבה.
יחזקאל פרק א פסוק כו
-
ּוממֵַּ֗עַל לָרָק֙יע ַ֙ אֲשִֶּ֣ר עַל־רֹאשָּ֔ם כמַראֵַ֥ה
אֶּֽבֶן־סַפֶ֖יר דמִּּ֣ות כסֵֵ֑א ו עַל ֙ דמִּּ֣ות הַכסֵּ֔א דמֹּ֞ות כמַראֵַ֥ה אָדֶָ֛ם עָלֶָ֖יו מ למָּֽע לָה:
מלבי"ם יחזקאל פרק א פסוק כו
-
כן הביט במראה האבן ספיר וראה בו שמלמעלה מהכסא גבוה מעל גבוה יתראה
דמות כמראה אדם, שהוא אצילות הספירות אשר בם התלבש הו
ד והדר ועטה אור
כשלמה, שהם שורש להנהגה שיסד להתנהג עם עולמו שהנביאים בגודל כחם דמו
הצורה ליוצרה כמ"ש חז"ל במדרש, ודמהו לצורת אדם, כמו שביארנו ענין זה באורך
במק"א (וקצת ממנו רמזתי בקונטרס החרש והמסגר הנדפס בסוף ספר שירי הנפש),
איך ערך ה' וסדר קשרי הנהגת המצ
יאות והאדם הגדול מיוחס ונערך אל האדם
הקטן אשר נפשו אצולה מראש פינה למעלה מעולם הכסא, ושורש נשמתו למעלה
עם המלך במלאכתו ישבו וכמ"ש חז"ל, ועליו אמר נעשה אדם בצלמנו, וכ"ז דייק
ואמר דמות כמראה אדם, שהוא רק דמיון, כי נסבור את האוזן לדמות הנהגתו
המחשביית בחכמה ב
ינה דעת ובהוצאת המדות כחסד דין ורחמים, הכל כתפארת
אדם, וכ"ז לא ראה למעלה בעולם האצילות בעצמו רק ראה במראה, שעז"א כמראה
אדם, עד שכח המדמה אשר דרך בו תעבור השפע הנבואיית, צייר ורשם במראה ציור
האדם המקושר בנפש הנביא בכל כחותיו ומדותיו ואיך תנהיג נפשו את מרכבת
ה
הקטנה, וצייר שכן הוא הנהגת ה' את מרכבתו הגדולה, שהעולם הגדול עם העולם
הקטן נערכים זל"ז, וה' מזה הצד שהוא נפש העולמות ומנהיגן, שמזה הצד ראהו
יחזקאל רוכב בערבות במרכבה, יש להנהגה זו ערך עם נפש האדם והנהגתה בגויה,

179
עליון שנקרא בקבלה אדם קדמון112.
זאת מציאות רוחנית עליונה הנמצאת מעל בריאת העולמות, אפילו מעל
עולם האצילות. זאת מציאות רוחנית שעליה נבנו כל העולמות. אם כן
האדם עילאה הזה הוא מחיה את כל העולמות. האדם קדמון מבטא
מציאות הנמצאת מעל צמצום העולמות, היינו לפני הצמצום, אם כן
האומנה שורשה מתחיה ממציאות מעל המציאות.
אותה מציאות רוחנית היא מבטאת את הטוב המוחלט הקיים בעולמות,
לכן אותו כח רוחני הוא הכח המחיה את הטוב המוחלט.
אשר כל רעיון לא יכילהו, ומנובלות אורו כל טוב נמצא, וכל עדן
וגן-הרב מכנה את הטוב הזה כטוב שאינו יכול להיות מוגבל בעולמות.
הטוב המוחלט הוא טוב שלא יכול להתגלות בועלם המצומצם. לכן ביטוי
העונג המוחלט זה יתגלה בעתיד לבוא. הסיבה כיון שבעולם המצומצם הזה
אי אפשר לגלות את הטוב המוחלט. אותו טוב מוחלט הוא מתבטא ומתגלה
על ידי האדם קדמון. אותו כח רוחני מעל הצמצום, אצלו מתגלה בצורה
מוחלטת רק הטוב. לאחר הצמצום של בריאת העולמות הטוב לפעמים
מתכסה ואינו נראה. לכן החיות של הטוב המוחלט נובע מהאדם עילאה
שהוא מעל הצמצום.וכל נשמה ועולם מתמלא רוח חיי עדנים, רוח גבורה וקדושה-
החיות הזאת היא ממלאת את כל המציאות. אותה אמונה נותנת לאדם
ולמציאות כח לפעול.עד כדי לתן מלכות למלכים, נבואה לנביאים, שירה לשרים,
גבורה ומצד שהוא נפש האדם הגדול שהוא העולם הנערך ב
כל פרקיו וסדוריו ומערכותיו
כתפארת האדם ראה במראה דמיון ומשל של אדם כפי מה שתנהיג הנפש בכחותיה
את גוייתה ומרכבתה ועולמה הקטן:
112מקור למושג זה מובא בכתבי האר"י עץ חיים שער א' דרוש ב'.
והנה העגול הזה הראשון היותר דבוק עם האין סוף
-
הוא נקרא כתר דאדם קדמון. ואח"
כ נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל
ונעשה עיגול ב' תוך עיגול א' וזה נקרא חכמה דאדם קדמון ...

180
לגבורים, וצדק לצדיקים-הרב מדבר כאן על סוגים שונים של כוחות
המופיעים בעולם.
היסוד הגדול שהרב מחדש שאומנם האמונה היא אחדותית, זה כח אחד.
אבל אותו כח אחדותי יכול לחיות את כלל המציאות ולתת לכל חלק מן
המציאות את הגוון האישי שלו. היסוד הזה הוא חשוב שלא נחשוב ח"ו
שיש ב' רשויות, כאן מתחדש שיש שורש אחד ממנו נובעים כוחות שונים,
ואפילו בבחינה מסויימת כוחות ההפוכים זה מזה. בכל זאת שורשם הוא
וחיותם הוא אחד.

181
פסקה עה.אמונה רצון וחכמה113
(עמוד קח'-קי')עומק האמונה בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות,
כוללת כל היצורים וכל המעשים כולם, ועולה מעלות עליונות,
שפרירי שחקי רום, וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור
חותם של רז רזי רזים, הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר
שם הנה ד' עובר. מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל
מערכותיה,
כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה,
כל חשבון משקל מפעל ומדה, כל תכנית כל יצור, וכל הדומי
עולמים, כל הכרות עמקי
עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם,
במשטר ומשקל, בצורה
חטיבה סידור וקצב.
הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים, מאירים וחיים,
אשר זה עולה
על זה,
אור, ואור מזהיר, חיים, וחיי חיים,
הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית ,
רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל, הופעת
החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת
אלהים, ביפעת התגלותה.
מעין האמונה , וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה
ממקור העדן
של התגלות
הרצון, ומעין ההכרה, ההסתכלות
ההשגה והחכמה,
לכל סעיפיה, וכל עולמותיה, הרמים רומי רום,
והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא והומה, שוטף ומתפלג
ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים, המתלבשת
בציורי צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה.
לא תוכל החכמה בהתגלות
ה להתארך בכל אורך
הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל
מאורות, ולא תוכל
סוף אין אור מתח כמוה ולהמתח להשפל
מעמקים. לעמקי מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר,
ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד,
ושם הרצון שואף זורח.
113מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ז' פסקה צט'.

182
מתדממת היא החכ
מה במקום המחשכים,
אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה, ושם הולך הרצון
בכל שטפיו ונמשך. האמונה בכל רזיה באור אין סוף
היא אחוזה, במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך
ומשביע לכל חי רצון.
אין קץ לדרור העליון, אשר לכתר מלכות העליונה,
אשר לשטף
הרצון בכל מעמקיו, אי
ן צורך לשום הגבלה ומצרים,
אין חושך ואין צלמות, אין חסרון ואין מניעה, לא חק של הכרח,
ולא שום העצרה ממלא כל טוב. למטה מיפעתה תופיע החכמה,
במקום אשר כבר קדמה התעלומה. לולא חק מעכב, אין חכמה
מתבלטת, לולא עצה
מעצורים, החוסמים נגד המכוונת ותושיה
מגמות כיוונם של
אידיאליות, אין אור המחשבה, המלאה משקלי
הגיון וקשרי סבות,
ואריגת עלילות במסכת עולמים, יוצא ומתנוצץ.
ומתלבשת קשורה, היא הרצון ביפעת האמונה
תפארת בעדי החכמה להגלות לעין כל נשמה, מקור הרציונליות
בהתגלות היצור בתור חכמת אל, ומקור המסתורין בתור הגלותה
בתור רצונ
ו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש.
החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה, באה
ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו.
האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה
הרצונית, אם תאחז רק במושג הגלוי של החכמה, הרי היא אובדת
את דרכה,
ומפסקת את כח חייה
העזיזים, המלאים חיי עולמים
וזיו אור נצחי נצחים. התגלות האמונה ואור רזי תורה מקפת
אור החסד המפורט על כל בשר וכל נשמה. הרצון מקיף א
ת
כל,
ומלא כל. והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית,
ומחלקות מנות לפי מדת
ההשכלה שביצורים.
אלמלא אור החכמה, החוגר כחוט הסקרא בין
תחתית התגלות הרצון ועליונותו, היו טובעים בתהומות הרצון
במקום רפשיו באין מעמד, בהגלותו ביצורים לפי עמדותיהם,
ואילולי הרצון, המחיה כל, לא היה כל קשר ותמות מוחלטה
בכל ההויה, ואפס כל תקוה, וכל אושר כליל כל שכיות חמדה,
הנער
ץ והנקצב ביחד עושים הם

183
את חטיבת כל הגדולות.
ורזי שיח כל קודש מתהלכים בהגיוני כל שואף אור דעת, וריח
העליון אשר ליראת ד' במלא שיגובה מחיה כל חי, ועושה עז
ומבטחה לכל יציר, ומקוה לכל תקוה,
ונחת אין מדה מתמלאת כל
נשמה במטמוני חדריה, והלב נשא כפים, ושמחת עולמים
, ורפואת
כל מדוה, וכל פרי למאכל ועלה לתרופה, הנה באה ונהיתה. נאמן
ד' וישר דברו, ידידי ידידות משכן דבירו. נפשי חמדה בצל ידך לדעת
כל רז סודך, מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך, על כן
אדבר בך
נכבדות ושמך אכבד בשירי ידידות. ומלאות הן הנכבדות הגות
חכמה, ומרוות
הן הידידות שיקויי אמונת אומן, והיה אמונת עתיך
חוסן ישועת חכמה ודעת, יראת ד' היא אוצרו.
נושא הפסקה-בירור היחס בין אמונה לחכמה.
ביאור הפסקה-
עומק האמונה בטבעיותה, יורדת מעמקי תהומות-האמונה היא כח
עמוק, כח טבעי. הכח הזה הואלאנמצא בצורה גלויה,זה כחשקשה להכיר
ולהבין אותו. כיון שהוא עמוק,לכן הוא עמוק מן השכל. טבעיות האמונה
היא נמצאת עמוק יותר מן עמקי התהומות, לכן הרב מסביר שהאמונה
יורדת מעמקי תהומות, היינו מתחת לעמקי התהומות.
מעלות ועולה כולם, המעשים וכל היצורים כל כוללת
עליונות,
שפרירי שחקי רום-האמונה היא כוללת את כלל הבריאה. כל
הבריאה כולה מבטאת אמונה. מהיצור הנמוך עד היצור העליון הכל
תפקידו לבטא אמונה.עצם הבריאה בחיותה יוצרת גילוי אמונה. הגילוי
הזה מקשר את כל היצורים, כל המעשים אל האמונה. כיון שהאמונה
כוללת את כל המציאות, ממילא היא כוללת גם אתהעולמות העליונים,
לכן האמונה היא עולה במעלות עליונות.
אם כן האמונה נמצאת בעמקי עומקים מצד אחד, ומצד שני נמצאת
במעלות עליונות.

184
וסוד שיח קודש קדשים, סוד הכמוס סגור
חותם של רז רזי רזים-
שורש האמונה הוא נסתר.
כדי לתאר את הנסתרות הזאת הרב משתמש במילים כפולות, מעין חותם
בתוך חותם, היינו הסוד והרז הכי גדול של המציאות. אותו סוד הוא מעין
קדש קדשים, כמו שקדש הקדשים הוא הכי קדוש ודווקא בגלל שהוא הכי
קדוש לכן הוא גם הכי נסתר.
הקשבה חרישית קול דממה דקה, אשר
שם הנה ד' עובר-סוד
האמונה הוא נמצא מעל המילים. אין מלים היכולים לבטא את ההרגשה
ואת עומק האמונה. לכן אמונה מתקשרת אל הדממה.
מלכים א פרק יט
-
(יא) וַיֵֹּ֗אמֶר צִֵּ֣א ועָמַדת ִָּ֣ בָהָר ֘ ל פנִֵּ֣י יקֹוָק ֒ והנִֵ֧ה יקֹוִָּ֣ק עֹבֵֵּ֗ר ורִּּ֣וח ַ גדֹולָָ֡ה
וחָזָֹ֞ק מפָרֵק ֩ הָרִ֨ים ּומשַבֵּ֤ר סלָעים ֙ ל פנִֵּ֣י יקֹוָּ֔ק לַֹ֥א
בָרֶּ֖וח ַ יקֹוֵָ֑ק ואַחַּ֤ר
הָרּ֙וח ַ֙ רַּ֔עַש לַֹ֥א בָרֶַ֖עַש יקֹוָּֽק:
(יב) ואַחַּ֤ר הָרַ֙עַש ֙ אֵּ֔ש לַֹ֥א בָאֵֶ֖ש יקֹוֵָ֑ק
וְאַחֶַ֣ר הָאֵַ֔ש קִֹ֖ול דְמָמִָ֥ה דַקֵָֽה
:
(יג) וַיהִּ֣י׀ כשמִֹּ֣ע ַ אֵליֵָּ֗ה ּו וַיָּ֤לֶט
פָנָיו ֙ באַדַרת ֹּ֔ו וַיֵצֵֵ֕א וַַּֽֽיַעֲמֶֹ֖ד פִֶּ֣תַח הַמעָרֵָ֑ה
והנֵּ֤ה אֵלָיו ֙ קֹּ֔ול וַיֵֹ֕אמֶר מַה־ל ָךַ֥ פֶֹ֖ה אֵליָּֽהּו:
אליהו בנבואתו מגלה לנו כיצד האמונה נראית. האמונה נראית כקול
דממה דקה114. משהו עדין ופנימי שאי אפשר לגלות אותו במילים.
ר'' צדוק מבאר שאותה דממה דקה של האמונה היא הדבקות המוחלטת
הקב"ה, וכך כותב ר' צדוק.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
ישראל קדושים אות ט -
ובקדושה להיפך והם נגד זה ארבע מחנות של מלכות שמים הנזכרת
באליהו (מלכים
-
א י"ט, י"ב
-
י"ג). הרוח הוא התחלת החשק שמצד
114בגמ' מסכת ברכות נח. מתואר כיצד גם המלכות של הארץ מתגלה בקול דממה דקה.
להרחבה עי' שם בדברי הרב בעין איה. הרב שם מסביר שהדרגה הזאת היא הדרגה המאחדת
את המציאות בצורה מתוקנת. זאת הדרגה של מנוחת הצדיקים. עיי"ש באריכות.

185
האדם שמתחיל לק
דש עצמו מעט. ואחר כך שמקדשין אותו הרבה
נעשה מאותו רוח וחשק מועט רעש. ואחר כך כשמתקדש מלמעלה
זהו האש שלמעלה
ואחר כך מגיע להקדושה בשורשו שבעולם הבא
והוא קול דממה דקה
שאינו מורגש בעולם הזה דעין לא ראתה ותמן
מלכא דשם הוא הדביקות הגמור דכנסת ישראל בבוראם להיות
תרין רעין דלא מתפרשין:
האמונה היא תלויה בהקשבה פנימית התלויה ביכולת של האדם להקשיב
לדממה הדקה הנמצאת במציאות.
מתחתיה תבא הארת החכמה עם כל
מערכותיה-החכמההיאכח
המתחבר לאמונה, אלא שיש הדרגה, החכמה היא מתחת לאמונה. האמונה
התמימה היא יותר עליונה, ויותר מרוממת מן החכמה.
כל הגות כל ספונת הגיון מבריק ברב זוהר זהרי דעה,
כל חשבון
משקל מפעל ומדה-עניינה של החכמה לגלות את החשבונות, את ההגיון
הנמצא בתוך הבריאה.
בחכמה מתגלים כל הגות, היינו כל ההגיונות הקיימים במציאות. דרך
החכמה מתגלה הזהר וההגיון של הדעת האלוקית. על ידי החכמה האדם
מגלה כמה העולם הוא מסודר כמה יש משקלים ומידות במכלול העולם.
כל תכנית כל יצור-על ידי החכמה מתגלה שיש תכנית ברורה של כלל
היצורים. אין יצור בלי תכנית ברורה.התוכנית מגלה שיש מתכנן המכין
את התוכנית.
וכל הדומי
עולמים-הרב משתמש כאן בביטוי הדומי עולמים, הביטוי
הדום נראה שהכוונה לחלק התחתון של הבריאה. כמו שמצאנו בתהילים.
תהלים פרק צט
-ּו
(ה) רֹּֽוממ ָּ֡ו יקֹֹ֮וָּ֤ק אֱֹלהֵֵּ֗ינ ּו ו ַּֽ֭השתַחֲוְ
לַהֲדִֹ֥ם רַג
לִָׂ֗֝יו
קָדַֹ֥וש הּּֽוא:
אם כן אפילו הדבר התחתון שעליו בנויים יצורי העולמים גם הוא נעשה
בחכמה מיוחדת.
כל הכרות עמקי עמקים וגבהי רוממים באשר הם שם,
במשטר

186
ומשקל-יש יכולת לשכל לא רק להכיר את עומקי המציאות אלא גם
להכיר את גבהי ורוממי המציאות. למרות שהאדם לא נמצא בשחקיםבכל
זאת,על ידי החקירה השכלית, על ידי החכמה האדם יכול לאחוז משהו
מהמבנה של כלל העולמות העליונים.
בצורה חטיבה סידור וקצב-העולם בנוי מחטיבה אחת, היינו הסידור
שאנחנו מוצאים בעולם, זה סדר הקיים בכל היקום כולו, בכל העולמות.
כל העולמות כולם בנוי בצורה אחדותית לכן הכל נקרא חטיבה. על ידי
ההתבוננות השכלית האדם יכול להכיר את הסדר והקצב הכולל את כל
העולמות.
הזרחת השקפת כל היש בשני גוונים-לאחר בתחילת הפסקה הרב
ביאר שישנםשניכוחות, הכח של האמונה שהוא מעל החכמה. והכחשל
החכמה כעת הרב מבאר את השילוב בין הכוחות.
השילוב בין הכוחות גורם להזרחה היינו אור שדרכו אפשר להתבונן. אותו
אור מאפשר התבוננות שהיא מעין השקפה, היינו התבוננות מלמעלה.
מאירים וחיים,
אשר זה עולה על זה-שניהכוחות האלה גורמים הארה
לחיים, וכמו כן אותם כוחות הם עצמות החיים. הם הכוחות המתגלים
ביחד בתוך החיים. ובכל זאת למרות שהם פועלים ביחד זה עולה למעלה
מזה, היינו כח האמונה הוא מעל כח החכמה.
אור, ואור מזהיר-יש כאןשתידרגות.דרגה אחת מבטאת את החכמה
שזה האור עצמו. ויש דרגה מעל שזה האמונה שהיא האור המזהיר היינו
האור שמוליד את החכמה, האור שהוא השורש של כל האורות.
חיים, וחיי חיים-החיים מתגלים בשניכוחות אלו.החיים עצמם זה מגיע
מהחכמה. בפועל רואים בעולם הזה גילוי של החכמה. אבל מעל החיים
עצמם יש את חיי החיים, שזה גילוי של כח האמונה.
הופעת הרצון, העולמים בתור ההתגלות החפצית ,
רצון אלוה, בכל הודי סגולותיו, וממנה אור מתאצל-כאן הרב מתאר את המקום ממנו
יונקת האמונה. מקום האמונה זה הכח של רצון הבורא.

187
אותו כח הוא לא מוגבל לכן אין עליו שאלות, כיון שזה כח כל כך עליון הוא
נמצא מעל החכמה. בכח הזה מתגה כיצד על העולם מבטא את החפץ
האלוקי. ממילא התפיסה של האלוקות במעלה כזה היא משפיעה הרבה
סגולות וממנה אפשר ליצור את שורש האורהנמצא בעולם. שורש האור
הזה הוא האור הנמצא מעל המציאות, האלוקות שאינה מוגבלת. זאת
האלוקות המשפיע בתוך ההעלם של העולם.
כדי להבין את גדלותה של האמונה ואת ההשפעה המיוחדת שיש לה אפשר
להביא את דברי הרב בעין איה.
שבת פ"יא פסקה יג.
-
אמר, אלו הן מאמינים בני מאמי
נים, אתה אין סופך להאמין. האמונה האלהית העליונה אינה
מתדמה כלל לשום רישום של
ידיעה
והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים
...
והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לה שום הערכה בשום
צד המתדמה
לה בתואר חיצוני, הוא ענין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם
בפרט, אלא מצד
מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודוקא
בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה
לשלוט
...
בפסקה הזאת מתבאר עד כמה האמונה היא דבר פנימי, בהמשך הפסקה
בעין איה הרב מבאר שלפעמים דווקא בגלל שזאת סגולה פנימית יכולה
להיות טעות, כאילו האמונה לא מתגלה כלפי חוץ.
הופעת
החכמה, העולמים וכל היש בתור חכמת אלהים, ביפעת
התגלותה-לעומת התגלות האמונה המביאה את הרצון האלוקי, החכמה
מתגלה בתוך המציאות. היינו בתוך החיים עצמם. החכמה מגלה את היופי
והיש הנמצא בתוך העולם.בפסקה הקודמת הבאנו שהאמונה היא מעין
אור מקיף, אומנם יש יתרון באור מקיף כיון שהוא עליון. מצד שני הוא
טומן בתוכו קצת חסרון, החסרון בזה שהוא לא מצליח לחדור לתוך
המציאות.
מעין האמונ
ה , וכל הרזיות הנמזגת עמה, הולך ומפכה
ממקור העדן
של התגלות הרצון-השורש של האמונה טמון ברז, בסוד. בתוך הסוד
הזה קיים הרצון האלוקי.

188
דוגמא: אחת השאלות למה הקב"ה ברא את העולם. שאלה זאת העסיקה
את העוסקים בתורת הקבלה, את העוסקים בתורת החסידות ואת בעלי
המחשבה.ידועה התשובה שהקב"ה התאווה לעשות לו דירה בתחתונים.
הקב"ה התאווה להטיב לנבראיו. ועדיין נשאלת השאלה למה הקב"ה רצה,
הרי לא יתכן שאיזה משהו, איזה חסרון הכריח אותו. שורש השאלה הזאת
תלויה בהבנה שבאמת את הרצון האלוקי אי אפשר להבין במחשבה. בסופו
של דבר הרצון האלוקי תלוי ברז, תלוי בסוד.
השל"ה מתייחס לשאלה זאת וכך כותב השל"ה.
תולדות אדם בית ה' יב' בהגה"ה
אחר שאלה זו אי אפשר לעמוד עליה, ואם שאינה נכנסת בגדר שאלה, כי
מאחר שהוא פועל ועשה הנבראים ברצון ולא בחיוב, אם כן אין לתת טעם
למה,כי אין טעם ברצוןטעם למה עלה אז ... ועם היות שנאמר שיש
במחשבתו, הרי הטעם ההוא אינו נישג לזולתו, כי הוא לבדו ידעו ואמתתו
וידיעתו הוא מהותו, כך אי אפשר להשיג ידיעתו כי הוא רצון אין גבול,
והטעם ההוא אין לו גבול והתפשה לשום נברא אפילו למשה רבינו עליו
השלום.
על השאלה העמוקהעל הסיבה והרצון לברוא עולם, מקובל לספר115
ששאלו את האדמו"ר הזקן בגלל מה הקב"ה רצה לברוא עולם. על זה ענה
האדמו"ר הזקן, כיון שהקב"ה התאווה לעשות לו דירה בתחתונים, ממילא
כיון שזה לשון של תאווה על תאווה אין שאלות. אומנם תשובה זאת היא
על דרך ההלצה, אבל במהותה היא תשובה המבטאת בעומק, שהתשובה
היא עומדתבשורש עליון של אמונה. מקום שאי אפשר להשיג.
ומעין ההכרה, ההסתכלות
ההשגה והחכמה, לכל סעיפיה, וכל
עולמותיה, הרמים רומי רום,
והשפלים שפלי שפל, הכל מפכה הוא
והומה-בשונה ממקור האמונה, החכמה יש לה מקור אחד. החכמה שייכת
אל ההכרה, אל המקום שאותו אפשר להבין. המקוםשדרכו האדם יכול
להכיר את המציאות, להכיר את החכמה האלוקית בשכלו.
115לא מצאתי מקור מדוייק לסיפור זה, ראיתי אותו מופיע בטללי חיים על ספר בראשית,
עמוד נ'.

189
החכמה הזאת כולל כל הסעיפים שלה, היינו כולל כל הפיתוחים וההרחבות
שלה החכמה, מסוגלת החכמה הזאת לתת הסבר וסדר לדרגות הכי גבוהות
רומי רום, עד הדרגות הכי נמוכות, שפלי שפל. על ידי השכל האדם יכול
להכיר גם מקומות שהוא עצמו לא נמצא בהם.
שוטף ומתפלג
ממקור ההתגלות ההויתית, בתור חכמת אלהים-
ההכרה הקשורה אל החכמה מקורה הוא ממקור ההוייה, היינו לא
מהאלוקות הנעלמת, אלא מהאלוקות המתגלה לאחר גילוי ההוויה, היינו
לאחר הצמצום הראשון ממנו כבר העולם התחיל להווצר.
לאחר ההגדרה הראשונית שהעולם נברא בשביל מטרה, לאחר הסוד הגדול
שאותו אנחנו לא יכולים להבין לגמרי מה גרם לקב"ה לברוא את העולם,
אבל לאחר שהעולם התחיל להווצר מגיע השלב של החכמה, השלב בו
החכמה יונקת ואפשר להבין את הסדרים הקיימים בתוך כל המציאות.
המתלבשת
בציורי
צייר עולמים, בינת אלהים חיים, יוצר וצר צורה-את החכמה האלוקית אפשר לגלות דרך הציורים הקיימים
במציאות. אפשר להכיר את הבורא מתוך חקירה של העולם. הסיבה
להכרת הבורא דרך העולם בגלל שכל החכמה מתלבשת, מתגלה על ידי
הכיסוי של בריאת העולם.
זה מה שהבאנו כבר בפסקה הקודמת, שהרמב"ם בהלכות יסודי התורה
מסביר שהדרך לאהבת ה' היא דרך הכרת נבראיו116.
לא תוכל החכמה בהתגלותה להתארך בכל אורך
הרצון, בהוד אורות יפעתו, שם הנהרה העזה, המכהה כל
מאורות-כמו שביארנו
החכמה היא מסבירה את המציאות כולה כולל הדברים העליונים. אבל
בסופו של דבר כמה שהחכמה תהייה משוכללת תמיד יהיה מקום יותר רחב
ששם תתחיל האמונה. האמונה נמצאת במקום בו השכל והחכמה לא
יכולה להגיע.
המקום של האמונה זה לא הרחבה כמותית שהאמונה מגיע למקום בו אין
אפשרות לחכמה להתגלות, אלא יותר מזה. האמונה היא גם שינוי איכותי,
הסיבה שהאמונה קשה לדבר עליה כיון שהיא אור כל כך גדול שכל דיבור
116עיין בהרחבה ברמב"ם יסודי התורה ב' ב'.

190
וכל עיסוק הוא מכהה אותה. במקום של האמונה יש אור ונהרה עזה שהיא
גורמת כיהוי של המאורות.
ישנו משפט השגור בפי אנשים, במקום בו השכל נגמר מתחילה האמונה.
שכל זה דבר שהאדם מרגיש מחוייב אליו, דבר שהשכל מוכיח בסופו של
דבר לא מבטא שיעבוד מוחלט לבורא. לעומת זאת יש מקום בו השכל לא
יכול להשיג, במקום כזה מופיע האמונה. היכולת של האמונה להופיע גם
כשאין תשובות, גם כשהדברים קשים. הדבר מוכיח שהאדם מתבטל
לבורא. מציאות של אמונה היא למעלה מן השכל, לכן היא תתן כח ותקווה
גם במקום בו השכל לא יכול להופיע.ולא תוכל להשפל ולהמתח כמוה מתח אור אין סוף
לעמקי
מעמקים-האמונה מצליחה להיות במקום הכי עליון, אבל האמונה גם
מסוגלת לרדת למקומות היותר נמוכים במציאות117. לדעתי הרב מתכוון
כאן שעל ידי האמונה אפשר להסביר לא רק את הסיבה לבריאת העולם מה
הרצון האלוקי הטוב שהקב"ה רצה לגלות. אלא האמונה מסוגלת גם
להסביר דברים קשים שקורים במציאות.
לדוגמא,שורש הרע למה היה צריך רע בעולם.שאלת הצרות של עם ישראל
וכדומה שלפעמים זה שפלי השפלה שהחכמה לא מסוגלת לתת תשובה, ואז
נכנסת האמונה לאותו מקום.
מתעששת העין הרוחנית מרוב נוגה וזוהר,
ומעוצם טוהר האויר המצוחצח לא תוכל הגות החכמה לעמוד-האדם על ידי אמונה מרגיש
אור גדול שפותר לו את כל השאלות של החכמה. כיון שהחכמה היא מתחת
לאמונה ממילא ההגיון של החכמה לא יצליח להאיר מול האור של
האמונה.
117בעולת ראיה הרב מסביר את רוחב האמונה. וכך כותב הרב.
עולת ראיה ח"א עמ' לה'
-
לו'.
וארשתיך לי באמונה -
... התכן המקיים את הצביון העליון, הבלתי מדוד ושקול, הבלתי מצומצם ומתואר
... זה יסוד האמונה. המחיה את כל החוקים, בהתמשכם מראשית נביעתם עד
אחרית המגמות כולן, עד אין קץ למורד.

191
לכן לפעמים מצאנו שדווקא האמונה הטבעית הפשוטה היא יותר גדולה מן
הפלפולים של החכמים הגדולים. מרוב אור של אמונה אדם מרגיש שיש לו
טהרה יותר גדולה מאשר האור האלוקי המתגלה בחכמה.
לשון הרב מתעששת העין מקורו מהפסוק בספר תהילים.
תהלים פרק ו פסוק ח
-
עָּֽששִָּ֣ה מכִַּ֣עַס עֵינ ֵ֑י עְָּֽ֝תקֵָּ֗ה בכָל־צֹוררָּֽי:
ישנה תורה בשם ר' נחמן מברסלב, שהוא התנגד לאמונה המבוססת על
חקירות. לפי המסורת בברסלב, כל מי שלא החזיק מעמד בגירוש ספרד
והתנצר ר"ל, זה היהכאלה שהאמינו אמונה שכלית, פילוסופית. אבל מי
שהייתה לו אמונה ללא הוכחות שכליות, דווקא הוא החזיק מעמד בניסיון
של גירוש ספרד.
אפשר אולי להשוות את האמונה הכללית הקיימת במציאות אל היחס בין
ההמשכה הקיימת בעולם העיגולים לבין ההמשכה הקיימת באור היושר.
היינו הקב"המשפיע לעולםבשתיצורות של השפעה, ישנה השפעה לפי
הדרגה בצורה מסודרת. אבל ישנה השפעה כללית המחיה את העולם בלי
קשר למדרגתו, זאת השפעה השייכת אל העיגולים. ההשפעה הזאת היא
השפעה שמביאה אור אחדותי בכל העולם. את השפע הזה קשה לקלוט
בחכמה.
ושם הרצון שואף זורח-הרבמכנה את הכח של האמונה כרצון, באותו
מקום בו החכמה לא עומדת מי שמאיר זה הרצון.
הביטוי של הרב מופיע בספר קהלת.
קהלת פרק א
-ֹּ֔ו
(ה) ו זָרַַ֥ח הַשֶֶ֖מֶש ּובִָּ֣א הַשֵָ֑מֶש ואִֶ֨ל־מקֹומֵַֽ
שֹואֵֵ֛ף זֹורִֵ֥ח
הֶּ֖וא שָּֽם:

192
ביטוי זה מבטא את האור של השמש, שהוא שואף ומתקדם ומאיר. כך
הרצון והאמונה זה הכח הגדול הנמשל לשמש המאירה118.
מתדממת היא החכמה במקום המחשכים-ישנו מקום בו החכמה לא
מצליחה לתת תשובות. ישנם קשיים וסתירות שהחכמה כבר לא יכולה
לתת את האור שלה.במקומות כאלה החכמה,נהפכת למעין דממה119.
אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה-הרב כשהוא רוצה
לתאר את המקום בו החכמה לא נותנת תשובה מביא את הפסוק בספר
איוב.
איוב פרק לט
-
(יז) כּֽי־הש ִָּּ֣ה אֱל ִֹּ֣וּהַ חָכמֵָ֑ה ולֹא־חַָ֥לַק ל ְֵָּּ֝֗ה בַבינָּֽה:
פירוש הפסוק שישנו מצב בו הקב"ה כביכול השכיח את החכמה ולא נתן
חלק לחכמה ולבינה להתגלות. זאת המציאות בה החכמה נגמרת וכעת
צריכים להכניס במקום חכמה אמונה.
ושם הולך הרצון
בכל שטפיו ונמשך-במקום בו אין חכמה צריך
להמשיך את השטף של הרצון האלוקי. הרצון האלוקי הואמעל המציאות
ממילא הוא לא מוגבל בשום תפיסה של חכמה.
האמונה בכל רזיה באור אין סוף
היא אחוזה-הסיבה שאת האמונה
אי אפשר להבין, הסיבה שהאמונה היא סוד,בגלל ששורש האמונה זה
118חז"ל דורשים את הפסוק הזה על הצדיקים, שעד שלא מת הצדיק הקודם כבר מגיע וזורח
הצדיקהחדש, היינו תמיד יש כח של צדיקים המשפיעים שפע לעולם.
תורה תמימה קהלת פרק א פסוק ה
-
(ה) וזרח השמש וגו'
-
אמר ר' אבא בר כהנא, וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא
השמש, ומה ת"ל, אלא לומר לך, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה מזריח שמשו של
צדיק אחר, עד שלא שהשקיע שמשה
של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר
ובתואל ילד את רבקה ואח"כ ותמת שרה, וכן בכל דור ודור
119אולי הרב מרמז כאן על מה שהתחיל בתחילת הפסקה, שהאמונה קשורה אל הקשבה
חרישית קול דממה דקה. מקום בו אין אפשרות אפילו לשכל להופיע. מקום בו אפילו
מחשבה לא יכולה לתפוס.

193
השייכות אל אור אין סוף.
ביחס לעולם כולו בשום אופן אי אפשר לתפוס את אור אין סוף. חשיבה של
האדם שהוא יכול להשיג משהו באין סוף זאת חשיבה של כפירה. חשיבה
כזאת היא הנמכה של האלוקות וממילא זאת מחשבה של מעין עבודה זרה.
אור אין סוף, זאת הדרגה הכי גבוהה שהאדם יכול לחשוב. אומנם שום
אחיזה אין בדרגה האלוקית הזאת. אבל האדם יכול להבין שיש מציאות
אלוקית שהיא נקראת אור אין סוף. האמונה נובעת מהמקום הזה. כיון
שהאמונה היא איננה נכנסת לכלים ולשכל שהאדם יכול להכיל, אם כן
מוכח ומובן שהאמונה אחוזה באור אין סוף.
במגמת הרצון היא אגודה, פותח את ידך
ומשביע לכל חי רצון-
האמונה היא כלולה ברצון האלוקי הנמצא מעל המציאות. הרב מוסיף כאן
פסוק המבטא את הגדלות האלוקית.
תהלים פרק קמה פסוק טז
-
פֹותֵַ֥ח ַ אֶת־יָד ֵֶָ֑ך ּומַשבֶ֖יע ַ לכָל־חִַּ֣י רָצֹּֽון:
על פי הפסוק הזה מתבאר מה שהבאנו לעיל כח האמונה הוא מסוגל לתת
תשובות לכל המציאות.הרצון האלוקי הוא יכול לתת חיים לכל המציאות,
גם אם מצד החכמה נראה שאין צורך ואין יכולת לתת חיים למקומות
מסויימים.
הקב"ה באורו העליון, מנביע את הרצון של כל הנבראים, ממילא הוא גם
ממלא את הרצונות של כל הנבראים. כח הרצון כולו אחוז באור האלוקי.
אין קץ לדרור הע
ליון-הדרור העליון זה מבטא את החופש המוחלט. כל
נברא מעולם לא יכול להגיע לחופש מוחלט כיון שיש דברים המגבילים
אותו. ישנם דברים המכריחים אותו בעצם זה שהוא נברא הוא מושפע
מהדברים סביבו, על כן בכל נברא הדרור שלו מוגבל.
אבל הרצון העליון הוא יצר את הרצון, הואהיה חופשי לרצות ולעשות מה
שהוא רוצה, כיון שאין שום דבר המכריח אותו לכן נחשב הדרור העליון
כדרור אין סופי, דרור ללא קץ.

194
אשר לכתר מלכות העליונה-כתר זה הספירה הכי גבוה שכמעט איננה
קשורה במציאות. זאת הספירה החופשית מן הצמצום, לפעמים בעקבות
דקותה לא מונים אותהבמניין של עשר ספירות. גם לכתר הזה יש מלכות,
המלכות זאת הספירה התחתונה מהעשר ספירות. המלכות זאת הספירה
המעבירה את כל האורות שמעליה אל ההנהגה שתחתיה, כמו מלך המנהיג
את העם120.
הרב באורות הקודש ח"ד מביא פסקה דומה, גם שם הרב מבאר את היחס
בין ההתגלות, היינו השורש לבין ההכרה. וגם שם הרב מבארת את הקישור
אל כתר מלכות.
אורות הקודש ח
"
ד עמ' תקז'
-
נושא דגל השלום בעולם פסקה טז -
... ובמיזוג החיים, של ההתגלות וההכרה, אנו באים לרוות
את תלמי
כנסת ישראל, ... בשיא גדולת
החכמה, המענקת החכמה העליונה,
וכל מקורי זהריה המחשיכים כ
ל
אור בנצוצות בהירותם,
כתר
מלכות
כל עולמים, שהכל מתעלה ועולה,
והכל אובד את כל ישותו,
מפני יפעת גבורת חיי כל מקורי החיים
אור אין סוף, מלך כל
העולמים, ...
בעולת ראיה הרב מפרש את כך את מה שאומרים בפיוט אדון עולם.
עולת ראיה ח"א עמוד מז'.
-
ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא.
המציאות המורגשת, העשויה, הנה
ירדה ברצון גבוה ובחפץ עליון
ממרום עוזה של היכולת הנשאה, בעלת האפשרות
הבלתי מוגבלת,
המוגבל והמורד המצומצם הגבול אל סוף, האין מרומי
לכל
מדרגותיו.
אמנם בודאי לא לעדי עד יהיה מורד זה ועלבון זה שרוי
...
120דווקא בין הספירה העליונה, לבין הספירה התחתונה ישנו קשר מיוחד. הכתר הוא
הנעלם, ואילו גילוי הנעלם מופיע בצורה מוחלטת במלכות. הספירה האחרונה היא מצליחה
לגלות את השורש העליון. ספירת הכתר מכונה בשם 'אין', ואילו ספירת המלכות היא מכונה
בשם 'אני'. אותם אותיות של כתר,רק בהיפוך. היינו הגילוי המעשי של הכתר.

195
והעליה הזאת, של שיבת ההויה לשיא גדלה, היא ככלות
הכל
...
השיבה הזאת, של כללות ההויה של הכל
...
זאת היא
עטרת המלוכה
העליונה
, בנוראותה
המוחלטה, אשר אין מקום לשבר את האוזן ביקר מפלאותיה,
והמלוכה העליונה
האין
-
סופית היא נזר כל ההתגלות של המלכיות כולן.
ואחר
י ככלות הכל לבדו
ימלוך נורא.
ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.
בפסקה זאת הרב מבאר שעצם בריאת העולם הייתה ירידה גדולה
לאלוקות. אבל אותה ירידה תכליתה לגרום בסופו של דבר לעליה גדולה.
אותה עליה גדולה תבוא לידי ביטוי בהשבת ההוויה אל האלוקות. אותה
דרגה נקראת עטרת המלוכההעליונה. הינו הדרגה הקשורה אל האין סוף
ובכל זאת אותה דרגה יכולה להדריך ולהנהיג את העולם הזה. זאת
התפילה שאנחנו מתפללים ואחרי ככלות הכל הקב"ה יחזור למלוך לבדו.אשר לשטף הרצון בכל מעמקיו, אין צורך לשום הגבלה ומצרים-
הרצון מלא חופש ודרור, כל הצורך בהגבלות זה רק לאחר תחילת הצמצום,
היינו לאחר התחלת הבריאה.
אין חושך ואין צלמות-צלמות זאת מילה נרדפת121למילה חושך ומצאנו
בתנ"ךלפעמים שצמד מילים אלו מוזכר ביחד.
תהלים פרק קז פסוק יד
-
יֹוציאֵם מֵחִֹּ֣ש ְֶך וצַלמֵָ֑וֶת ּומֹוסרֶֹ֖ותֵיהִֶּ֣ם ינַתֵּֽק:
כשאין הגבלה ממילא לא יכול להיות חושך בשום מקום, הכל נהפך להיות
אור גדול.
אין חסרון ואין מניעה-כל החסרונות והקשיים של העולם נוצרו בגלל
ההסתרה של האלוקות. על ידי האור שאינו מוגבל ממילא נעלמת ההגבלה
121כך כתב הרד"ק ישעיהו ט' א'.על הפסוק הזה.
ישעיהו פרק ט פסוק א
-
הָעָם ֙ הַהֹלכִּ֣ים בַחֹּ֔ש ְֶך רָא ֶּ֖ו אִֹּ֣ור גָדֵֹ֑ול יֹשבֵי ֙ באִֶּ֣רֶץ צַלמָּ֔וֶת אֶֹ֖ור נָג ַַּ֥ה עֲלֵיהֶּֽם:

196
והמניעה.
לא חק של הכרח,
ולא שום העצרה ממלא כל טוב-הרב ממשיך לבאר
את כל סוגי הצמצומים גם חק או הכרח הוא נחשב הגבלה וצמצום ביחס
אל מלא כל הטוב. לכן לא יכול להיות שום חק ושום הכרח מגביל.
למטה מיפעתה תופיע החכמה-כאן הרב חוזר לדבר על החכמה
הנמצאת דרגה מתחת לאמונה. במקום הזה של החכמה מתחיל החוק,
מתחיל הסדר, וממילאיש הגבלה.
במקום אשר כבר קדמה התעלומה-לפני שעוברים אל החכמה חוזרים
ומדגישים שוב את החשיבות של האמונה, של מקום האמונה המלא
העלמה. אין יכולת לחכמה להופיע אילולי שהבסיס הוא מקום התעלומה.
רק לאחר הצמצום, אפשר לגלות את האור של החכמה. ברגע שיש הסתרה
לאור האלוקי, אפשר לדבר על שכל וחכמה המנסה להבין את המציאות.
לולא חק מעכב, אין חכמה
מתבלטת-במקום שיש אור גדול, אין יכולת
לפרטים להופיע. מול האין סוף אין אפשרות להופיע אור מצומצם של
החכמה. לכן חייב להופיע חוק מעכב הגורם להתבלטות והתגלות של
החכמה.
לולא עצה ותושיה המכ
וונת נגד מעצורים, החוסמים
כיוונם של
מגמות אידיאליות-לאחר שראינו את החשיבות ליצור מסך והגבלה, הרב
מביא את החסרון הנולד מההגבלה. כנגד ההגבלה צריך עצה ותושיה, צריך
חכמה כדי להצליח לגלות את האור הנמצא בתוך המציאות. יכולה להיות
מציאות של הגבלה כל כך גדולה שהיאחוסמת את המגמה האידיאלית
הכללית.
הרב משתמש גם כאן בצמד מילים נרדפות המופיעים בנביאים.
ישעיהו פרק כח
-
(כט) גַם־זֵֹ֕את מֵעֶ֛ם יקֹוַָ֥ק צבָאֶֹ֖ות יָצֵָ֑אָה הפ לִּ֣יא עֵצָּ֔ה הגדֶ֖יל תּושיָּֽה: ס
אין אור המחשבה, המלאה משקלי
הגיון וקשרי סבות, ואריגת

197
עלילות במסכת עולמים-אם האדם לא יעמול שהחכמה תפרוץ את
המעצורים לא יהיה אפשר לגלות אלוקות.
החכמה תפקידה לגלות אלוקות בתוך העולמות, בתוך המעצורים. ברגע
שהמחשבה מצליחה לעקוף את המעצורים מתגלה אור של מחשבה,היינו
הדברים פתאום מאירים ונראים הגיוניים לאדם. אותה מחשבה מאירה
היא מתגלה כקשר של סיבה ותוצאה, יש סיבה שגורמת לתוצאה שהיא
העלול, וזה מה שהרב מתכוון על ידי הסיבות מתגלה העלילה במסכת
העולמים. על ידי המחשבה מתגלה כיצד גם התוצאה שנובעת מהסיבה היא
מסודרת. מתגלה כיצד התוצאה היא אריגה, מעין חטיבה מסודרת כמו בגד
גדול הארוג כולו ביחד.
יוצא ומתנוצץ-ברגע שאדם רואה את כל הסדר בבריאה, את כל החכמה
הנפלאה הוא מגלה אור פנימי הנמצא בתוך המציאות. אומנם זה לא אור
שאפשר לראות אותו בצורה חזקה, אלא זה אור בנמצא בצורה של
התנוצצות.התנוצצות באה לאחר הסתרה וריחוק.
האמונה ביפעת הרצון היא קשור
ה-הרב במהלך כל הפסקה מכנה את
הרצון בלשון יופי, יפעה. את החכמה הרב מכנה בפסקה בצורה של גילוי,
התגלות החכמה. אבל הרצון הוא דבר שמהותו יופי.
יופי מבטא איזה פלא גדול שגורם לאדם לאהוב אותו. כשאדם אומר שהוא
רואה דבר יפה האמירה הזאת היא לא קשורה ממש לשכל, היא קשורה
לאיזה אור הנמצא מעל השכל. לכן הרצון מכונה יפעת, שזה כינוי של יופי.
האמונה נוצרה מגילוי של היופי הקיים ברצון האלוקי.
ומתלבשת
בעדי תפארת החכמה להגלות לעין כל נשמה-יש כאן
שלבים, ישנו רצון שמוליד יופי. מתחת ליופי מתגלה האמונה.מעל היופי
ישנה עוד הלבשה שהיא קשורה אל החכמה. החכמה מתגלה בתפארת.
תפארת זה כבר גוונים שונים של דברים שונים. חלוקה של כוחות לצדדים
שונים. על ידי ההלבשה של החכמה מתגלה כיצד כל גוון בא לידי ביטוי
באותו יופי.
למשל: אפשר לדבר על יופי של ציור מסויים. אחר כך אפשר לדון בחכמה
מה יפה בציור לפרק את הציור למרכיבים לבדוק מה הצדדים המיוחדים

198
בציור, ממה נוצר היופי. אותה חקירה היא כבר לא עצם היופי, אבל היא
מצליחה לגלות את הגוונים, היינו את התפארת הנמצאת בציור.
מקור הרציונליות
בהתגלות היצור בתור חכמת אל-החכמה מתגלה
במקור שממנו נוצר הדברים ההגיוניים במציאות. המציאות בסופו של דבר
מתגלה בהגיון רציונאלי. זה נוצר על ידי ההלבשה שהחכמה מלבישה.
ומקור המסתורין בתור הגלותה
בתור רצונו, מלא גניזת קודש קדשים, והגנוז בגלוי מתלבש-הדרך להכיר את האמונה שהיא כולה
הסתרה זה נוצר דווקא על ידי הגילוי. על ידי ההלבשה האדם יכול להכיר
את הדברים הנסתרים.
באין סוף, באמונה אין אחיזה, האחיזה יכולה להתרחש רק דרך הצמצום
של החכמה. לכן הגנוז הדרך להגיע אליו הוא דרך הגלוי המתלבש על גבי
הגנוז. אומנם בסופו של דבר הכח שיוצר את המסתורין זה הכח של
האמונה.
החכמה בתור גוית הרצון, שהוא נשמתה בקרבה-הרב מכנה את
החכמה כגויה, היינו כמו הגוף של הרצון. כמשל לנשמה שהגויה שלה זה
הגוף, ודרך הגוף אפשר להכיר את הנשמה. אי אפשר לתפוס שום דבר מן
הנשמה אילולי הגויה שהיא הגוף. כך גם הרצון אי אפשר להכירו בלי
החכמה שמשמשת לרצון כעין גויה.
באה
ומשחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו-החכמה היא
מעיןמשחק מול עומק הרצון. כמו הגוף שביחס לנשמה זה רק משחק, הגוף
הנמוך כביכול מבטא משחק ביחס לנשמה. הגוף כביכול הוא דבר שאינו
חשוב כמו שעשוע קטן מול העומק של הנשמה. כך גם החכמה היא ביחס
לגודל של החכמה רק משחק. אותו משחק הרב מתאר אותו בביטוי
משחקת בתבל ארצו. היינו הקב"ה משחק בעולם, הרצון העליון מתגלה
במעין משחק קטן בתוך העולם. הביטוי זה מקורו בספר משלי.
משלי פרק ח פסוק לא
-
מַ֭שַחֶקֶת בתֵבִֵּ֣ל אַרצ ֵֹ֑ו וְ֝שַעֲשֻעֵַּ֗י אֶת־בנֵַ֥י אָדָּֽם: פ
האמונה כשהיא אובדת את מקורה, את יסוד התגלותה
הרצונית,
אם תאחז רק במושג הג
לוי של החכמה, הרי היא אובדת
את דרכה-

199
במקרה בו האדם מבסס את האמונהרק על ידי החקירה השכלית. אדם
הפונה לאמונה לא מהבסיס של הרצון, לא מהבסיס העליון, במקרה כזה
ישנה בעיה.
האמונה לא יכולה להתקיים רק מהבסיס של החכמה. ישנה לאמונה דרך
של התגלות, הדרך איננה יכולהלהתבסס רק על החכמה.אמונה כזאת
יכולה לאבד את דרכה.
ומפסקת את כח חייה העזיזים, המלאים חיי עולמים
וזיו אור נצחי
נצחים-העוז נוצר על ידי קשר בין הענפים לשורש. לא יכול להיות עוז
כשאין לו יניקה, לכן אמונה הנובעת רק מהחכמה, אמונה המנותקת מן
הרצון מהמקור שלה, היאלא יכולה לתת עז לחיים.
דברי הרב מבוססים על ההבנה ששורש החיים מתחיל ממקום יותר גבוה
מאשר החכמה. שורש החיים מלא זיו ואור נצחי. שורש החיים מלא אור
'אין סוף'. לכן אי אפשר לתת עוז לחיים אם הכוחות מגיעים ממקום
ששורשו רק בחכמה.
התגלות האמונה ואור רזי תורה
מקפת
אור החסד המפורט על כל
בשר וכל נשמה-הבנת רזי התורה תלוי לא רק בחכמה אלא בשורש של
האמונה. היכולת של האמונה לרדת לפרטים זה נוצר על ידי הסוד הקיים
בתורת הסוד. תורת הסוד חידשה את היסוד שישנו אור כללי הסובב כל
עלמין שגורם חיות לכל הבריות כולם. האור הסודי נותן חיות שווה גם
לבשר וגם לנשמה. עצם ההשוואה שהסודמסוגל לתת לשניהכוחות האלה
חיות מוכיח שזה אור אין סופי.
הרצון מקיף אוו כל,
ומלא כל-על פי תורת הסוד ישנםשתיבחינות,
ישנו אור סובב היינו נותן חיות שווה לכל המציאות. ישנו אור הממלא כל
עלמין, היינו אור הנותן חיות בעצמות החפץ מבפנים.
בדרך כלל האור הממלא את העולמים נחשב כאור המגיע בצורה מוגבלת.
הרב מחדש שגם באור הממלא שמגיע בהדרגה ולפי ערכו של כל פרט, בכל
זאת גם באור זה ישנה שייכות אל האור האין סופי. היינו אפילולאחר
הצמצום יש עדיין איזה נקודת אחיזה וקישור אלהאור ה'אין סופי'122.
122נראה שבחלק זה של הפסקה הרב תופס שיטה בתורתהסוד. ישנם הסוברים כיון שאור
אינסוף לא יכול להיות מוגבל לכן מעולם הוא לא יכול להיות ממלא כל עלמין. היינו גם מה

200
והרציונליות מודדת מדת השגחה כללית ופרטית-על ידי הכרת
החכמה מתגלה כיצד הקב"ה הגביל את אורו לפי התנהגותו של האדם.
הביטוי שהאור שיורד לעולם תלוי בהתנהגות של האדם, דבר זה בא לידי
ביטוי בהשגחת ה' על העולם. הקב"ה משגיח השגחה ישירה על העולםכדי
להחליט את מידת ההשפעה שיורדת לעולם. הגדרה זאת היא תלויה
בחכמה, על ידי החכמה היינו רק מתחת לחכמה נוצר הצמצום בו מתגלה
שהקב"ה הגדיר את השפע לפי התנהגותו של האדם.
הרב מסביר שישנה השגחה פרטית או כללית, היינו יש את האחריות
האישית של האדם. התנהגותו של האדם משפיע עליו. אבל ישנה השגחה
כללית על מכלול העולם, על מכלול העם או מכלול הדור. היינו ישנה
אחריות לכלל הדור, כל אחד יש לו ב' תחומי השפעה, השפעה אישית
והשפעה כללית.
דוגמא: יכול להיות אדם צדיק שמצד השגחתו הפרטית מגיע לו הרבה
שכר, אבל מצד דורו הוא לא ראוי לכל השפע, בגלל ההשגחה על דורו
משתנה ההנהגה האישית שלו. ומצד שני מצאנו לפעמים שהנהגה של אדם
פרטי משפיעה על כלל הדור, כמו שמצאנו צדיק יסוד עולם. לפעמים צדיק
משפיע על כלל הציבור.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יא עמוד א
-
שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן
השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו
זכאי לכך
-
נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו
עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל.
הרמח"ל כשהוא מסביר את חלוקת השכר בעולם הזה גם מגדיר שלפעמים
הגדרת השכר של היחיד משתנה לפי הדרגות של הדור. וכך כותב בספרו
דרך ה'.
שמתואר בקבלה שלאחר הצמצום נכנס אור של קו פנימי, הקו שנכנס הוא קו לאחר
הצמצום, היינו לא עצמות של אור אינסוף. אבל כאן הרב נוקט בשיטה שתמיד אפילו
בנקודה הפנימית בתוך החפצים הקיימים בעולם, עדיין שייך אור אינסוף. היינו עצמו אור
אינסוף יכולה להכנס לתוך החלקים עצמם.

201
דרך ה' חלק ב פרק ג
-
ח. ואמנם מלבד כל זה, יש עוד ענין אחר נמשך משני חלקי ההנהגה
שזכרנו,
והכללית האישיית
החכמה השקיפה הנה כי והוא, .
העליונה על כל מה שיהיה ראוי שיימצא לתיקון המין שייעשה ממנו
קיבוץ השלמים שזכרנו למעלה, וראתה שהיה ענין נאות להם מאד,
שיהיה בכח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם; פירוש, שלא יוחלט
הדבר, שרק מי שיגיע בכח שלו עצמו אל השלמות יהיה מן הנמני
ם
מעשיו, שכבר יגיעוהו מי הבא, אלא גם העולם בני בקיבוץ
שבהיתלותו באחר זכאי ממנו יוכל ליהנות בשלמות, הנה ייכנס בכלל
ההוא, אלא שיהיה במדרגה תחתונה, שהיא מדרגת הנתלה בחברו;
ונמצא, שלא יידחה מן השלמות לגמרי אלא מי שלא יהיה ראוי
ליהנות בו לא מצד עצמו ולא מצד הית
לותו בזולתו, ונמצאת על ידי
זה ההצלה מרובה, וירבו יותר הנהנים. ואולם הנהנים ומהנים
לאחרים ודאי שאלו יהיו היותר גדולים בקיבוץ ההוא, והם יהיו
הראשים, והצריכים ליתלות בם יהיו משועבדים להם וצריכים להם.
וכדי שיהיה מקום לתיקון הגדול הזה, קשרה מתחילה את האישים
זה
עם זה, וזה ענין "כל ישראל ערבים זה בזה" שזכרו חכמינו,
זכרונם לברכה (שבועות לט א), כי הנה על ידי זה נמצאים מתקשרים
קצתם בקצתם ולא נפרדים איש לעצמו, והנה מידה טובה תמיד
מרובה, ואם נתפסים זה על זה בחטא, כל שכן שיועילו זה על זה
בזכות
123
.
123המשך דברי הרמח"ל מובאים כאן.
דרך ה' חלק ב' פרק ג' המשך פסקה ח'.
-
ואמנם על פי שורש זה נסדר, שיגיעו צרות ויסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת
דורו, והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל באהבה היסורים שיזדמנו לו לתועלת דורו, כמו
שהיה מקבל באהבה היסורים שהיו ראויים לו מצד עצמו, ובמעשה הזה מטיב לדורו
שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול,
שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם
הבא, וכמו שזכרנו.
ואולם מזה הסוג עצמו יימצא עוד מין אחר, יותר גבוה במעלתו מאותו שזכרנו, וזה
כי מה שזכרנו הוא שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאד
וקרובים לכליה או לאבדון, והוא ביסוריו מכפר עליהם, ומצילם בעולם
הזה ומועיל
להם גם לעולם הבא; אמנם יש עוד יסורים שנותנים לחסידים היותר גדולים
המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה, שיגיעו אל
הסוף, שהוא השלמות. ופירוש הענין, כי הנה מצד הסדר הראשון, שהוסדר להנהגת
העולם וגלגוליו, כבר היה צריך לאדם שיס
בול קצת צער לשיגיע הוא וכל העולם עמו

202
ומחלקות מנות לפי מדת הה
שכלה שביצורים-החכמה היא הכח
הנותן חיות לפי מידה. זה הכח היכול להגדיר ולהגביל מה צריך להגיע לכל
אחד. כיון שזה הכח המגביל ממילא הוא יכול לתת מנה מסויימת ומוגבלת
לכל יצור ויצור.
אלמלא אור החכמה, החוגר כחוט הסקרא בין
תחתית התגלות
הרצון ועליונותו, היו טובעים
בתהומות הרצון
במקום רפשיו באין
מעמד-הרב ממשיל את אור החכמה לחוט הסקרא. חוט הסקרא זה הוא
חוט הנמצא על המזבח תפקידו להבדיל בין הדמים העליונים לדמים
התחתונים.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צז עמוד ב
-
ותנן: חוט של סקרא
חוגרו באמצע, כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים
אילולי החכמה אם הרצון היה מתגלה תמיד באותה מידה היה בעולם שפע
גדול בצורה מסוכנת. כיון שהרצון אין לו התחלה ואין לו סוף אין לו גדרים
לכן אי אפשר לבנות כלום על גביו. כביכול אין לו קרקע, המעמקים שלו
מוגדרים כמקום שאין לו מעמד.
נראה שהרב מרמז כאן על יסוד מתורת הקבלה שהוא נקרא מסך. חלק
מהתהליך של הצמצום הוא נוצר על ידי מסך המבדיל בין האורות. החכמה
היא נחשבת מעין מסך כלפי האור של הרצון שלא יופיע ללא מידה.
אל השלמות; והוא מה שהיה מתיילד ונמשך מהעלם אורו, יתברך, והסתר פניו,
שהושם לאחד מיסודות עניני מצבו של אדם, כמו שזכרנו למעלה; וכל שכן אחרי
שרבו הקלקולים בעולם מצד חטאים על חטאים גדולים ועצומים שנעשו בו, הנה
נתרבה יותר ההס
תר ונעלם הטוב, ונמצאו העולם ובריותיו במצב שפל ורע, וצריך
על כל פנים שעל ידי גלגולים, שתגלגל חכמתו הנפלאה בעולם, יגיעו הדברים אל
תיקון; ומעיקרם של גלגולים הוא, שיקבלו בני האדם עונשים כדי רשעתם עד
שתימצא מידת הדין מפוייסת. ואולם סידר האדון, ברוך הוא, שהשלמים
והחשובים
יוכלו לתקן בעד אחרים, וכמו שזכרנו, ותפגע בהם מידת הדין תחת פגעה בכלל
העולם, ואמנם כיון שהם בעצמם שלמים וראויים לטוב ושהם מתייסרים רק בעבור
אחרים, ודאי שתתפייס מידת הדין במועט בהם כבמרובה בחוטאים עצמם. ולא עוד,
אלא שעל ידי זה זכותם נוספת וכחם מתחז
ק, וכל שכן שיכולים לתקן את אשר עיותו
האחרים; והיינו, כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם, אלא גם לענין כל מה שנתקלקל
העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה. ובודאי שאלה יהיו אחרי כן בקיבוץ השלמים
ראשי הראשונים והיותר קרובים אליו, יתברך שמו.

203
בהגלותו ביצורים לפי עמדותיהם-על ידי החוט הזה של החכמה. על
ידי המסך שנותר בגילוי החכמה אפשר לתת לכל יצור את השפע לפי דרגתו.ואילולי הרצון, המחיה כל, לא היה כל קשר ותמות מוחלטה
בכל
ההויה-כיון שהחכמה היא גורמת הדרגה וחלוקה בין הנבראים השונים,
יש חשש שיהיה פירוד גדול בתוך העולם.פעולת החכמה המחלקת היא
הפוכהמפעולת הרצון והאמונה. השילוב בין הכוחות, יוצר מצד אחד פירוד
מצד שני תמימות ליצור קשר בין כל חלקי ההויה.
בשביל זה מאיר אור הרצון שהוא מסוגל לאחד בין הכל. כיון שהרצון נובע
מהאור האינסופי ממילא הוא יכול לשאת בתוכו את ההפכים. הוא יכול
לאחד חלקים שונים שלהמציאות.
מטרת הבריאה שכולה תגלה את השורש האלוקי, התיקון יהיה שכל
העולם יכיר באלוקות. הדרך לתיקון הזה נוצרת על ידי שכל העולם יהיה
אחדותי. האחדות יכולה להופיע רק בזכות הרצון.
ואפס כל תקוה, וכל אושר כליל כל שכיות חמדה-אם לא יהיה כח
המאחד את העולם תמיד נשארבעולם הפירוד. עולם הפירוד זה העולם
כשהוא עדיין אינו מתוקן. אילולי הרצון יש איבוד תקוה לעולם, אין
אפשרות לקדם ולתקן את העולם.
הרב כשהוא רוצה לבטא את היופי אליו העולם רוצה להגיע משתמש
בביטוי של הנביא.
ישעיהו פרק ב פסוק טז
-
ועֶַ֖ל כָל־אֳניִֹּ֣ות תַרשֵ֑יש
ועֶַ֖ל כָל־שכיַֹ֥ות הַחֶמדָּֽה:
שכיות חמדה זה ביטוי ליופי. אבל פרשני המקרא כתבו שהשכיות זה
הרצפה המסך שעליו נמצא היופי. אם כן הרב מרמז לנו שאפי' המסך שהוא
מבטא את הפירוד התיקון שלו יווצר על ידי שהאדם יחבר את המסך אל
הכלל.
הנערץ והנקצב ביחד עושים הם
את חטיבת כל הגדולות-הנערץ זה
הכח שהאדם מסתכל עליו מלמטה למעלה. הוא הכח הנמצא מעל ההגבלה.
לעומת זאת הנקצב זה הכח המבטא את ההגבלה. את ההקצבה הקיימת

204
במציאות. ההקצבה ביחד עם הערצה הם יוצרים את החטיבה. החטיבה
זה הכח המחבר בין החלקים ליחידה אחת.
ורזי שיח כל
קודש מתהלכים בהגיוני כל שואף אור דעת-כאן הרב
עובר לעסוק בצדיקים המחוברים לדרגה זאת. ישנם צדיקים שמדרגתם
מהלכת בהגיון, בהבנה פנימית השייכת אל רזי שיח. הם מחוברים לעומק
הפנימי הרז. אותו רז משוייך אל השיח, ראינו בפסקאות קודמות שמעלת
השיח היא מעל מעלת השיר. זאת מעלה עליונה של גילוי אור עליון.
אותם צדיקים הגיעו למעלה הזאת על ידי שאיפה לקליטת אור הדעת. דעת
מבטאת חיבור בין כוחות שונים. הדעת מחברת בין המוחין למידות. כאן
אור הדעת זה מקום החיבור בין החכמה לבין האמונה התמימה.
וריח העליון אשר ליראת ד' במלא שיגובה מח
יה כל חי, ועושה עז ומבטחה לכל יציר, ומקוה לכל תקו
ה-כשהצדיק מפתח את חוש הריח,
החוש להכיר דברים הנמצאים מעל השכל. חוש זה מתקשר ליראת ה' כמו
שנאמר לגבי המשיח.
ישעיהו פרק יא פסוק ג
-ֹּֽ
וַהֲריח ֶֹ֖ו ביראִַּ֣ת יקֹוֵָ֑ק ולֹּֽא־למַראֵּ֤ה עֵינָיו ֙ ישפֹּ֔וט ול
א־למשמַַ֥ע אָזנֶָ֖יו
יֹוכּֽיחַ:
החוש הזה, הוא מחיה את כל המציאות בחיות פנימית. נותן עוז וכוח לכל
יציר. ומתוך זה גם נותן שאיפות ומטרות היינו תקוה לכל התקוות
הקיימות בעולם. הרב מבאר שאותו כח מתחיל מנתינת חיות פנימית, אחר
כך נותן עוז וכוח, ומתוך זה ממשיך להשפיע גם תקוות לעתיד.
ונחת אין מדה מתמלאת כל נשמה במטמוני חדריה, והלב נשא
כפים, ושמחת עולמים, ורפואת כל מדוה, וכל פרי למאכל ועלה
לתרופה, הנה באה ונהיתה-הרב ממשיך לתאר את התוצאות הנוצרות

205
מהשילוב הזה. התוצאה משפיע מהנשמה הפנימית עד המקום הכי גשמי
עד התוצאה הגשמית של פרי למאכל. הנשמה מקבל נחת124.
הלב נשא כפים, מקור משפט זה מהפסוק בספר איכה.
איכה פרק ג פסוק מא
-
נשָּ֤א לבָבֵ֙נ ּו֙ אֶל־כַפָּ֔ים אֶל־אֵֶ֖ל בַשָמָּֽים:
רש"י איכה פרק ג פסוק מא
-
נשא לבבינו אל כפים
-
כשאנו נושאים את כפינו אל השמים נשא אף
לבבינו עמהם לשוב להשיב לבבינו לפני המקום ב"ה]:
במציאות הזאת הלב המידות, מתחברות אל ההסתכלות האלוקית. אל
השמיים.
ושמחת עולמים ורפואת מדוה, זה המציאות השלמה של הגאולה. בזמן
הגאולה העולם יגיע לתיקונו על ידי רפואת המדויים. האדם הדווי, זאת
מציאות של חסרון שבעיקרו נפשי. המציאות השלמה המבטאת שמחה
תרפא את הקשיים הנפשיים הגורמים דיווי וצער.
ההשפעת הטוב תגיע גם לכל פרי, הפירות בעצמם יביאו רפואה ושלמות
לעולם. דברי הרב מבוססים על פסוק בספר יחזקאל.
יחזקאל פרק מז פסוק יב
-ּו
ועַל־הַנִַּ֣חַל יַעֲלִֶּ֣ה עַל־שפָת ִֹּ֣ו מ זִֶּ֣ה׀
מ זִֶּ֣ה׀ כָל־עֵּֽץ־מִַּ֠אֲכָל לֹא־יבִֹ֨ול עָלִֵּ֜ה ּו ולֹּֽא־
יתִֹּ֣ם פרי ֵֹּ֗ו לָּֽחֳדָשָיו ֙ יבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָּ֔יו מן־הַמקדֶָ֖ש הִֵּ֣מָה יֹּֽוצאֵ֑ים והיו
וְהָיָֹּ֤ה
פִרְי ֹוֶ֙ לְמֵַֽאֲכַָ֔ל וְעָלִֵ֖ה ּו לִתְרּופֵָֽה
: ס
124עניין הנחת מזכיר את מטרתושל היהודי לעשות נחת רוח ליוצרו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
-
רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: ... אשרי מי שגדל בתורה ועמלו
בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו

206
נאמן ד' וישר דברו, ידידי ידידות משכן דבירו
. נפשי חמדה בצל ידך
לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך, על כן
אדבר בך נכבדות ושמך אכבד בשירי ידידות-הרב מסיים את הפסקה
בציטוטים מהפיוט אנעים זמירות. פיוט זה מבטא את האור הגדול שהאדם
יכול לחוות ולהתקשר ולהנות מהאור האלוקי. האדם שואף לקבל את
הנועם הנמצא בתוך הסוד האלוקי הקיים בעולם. אור זה הוא מבטא את
האמונה הקיימת במציאות. האמונה הזאת היא סוד פנימי שהאדם שואף
וליבו רוצה להגיע אליו.
ומלאות הן הנכבדות הגות חכמה, ומרוות הן הידידות שיקויי
אמונת אומן, והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמה ודעת, יראת ד
'
היא אוצרו-ההכרה הזאת מלאה חכמה. כמו שהסברנו במהלך הפסקה,
יש חכמה ומעליה יש את סוד האמונה. אומנם האמונה היא מעל החכמה,
בכל זאת בתוכה יש הרבה חכמה. כל הסוד הפנימי מלא הגות פנימית של
חכמה. החכמה מסוגלת להרוות את האמונה. הרב מסיים את דבריו
בפסוק בספר ישעיהו.
ישעיהו פרק לג פסוק ו
והָיָה ֙ אֱמּונִַּ֣ת עתֶּ֔י ָך חַֹ֥סֶן ישּועֶֹ֖ת חָכמִַּ֣ת וָדֵָ֑עַת יראַַ֥ת יקֹוֶָ֖ק ה ַ֥יא אֹוצָרֹּֽו: ס
הגמרא במסכת שבת דורשת הפסוק הזה מרמז על כל ששה סדרי משנה125.
על כל חכמת התורה. אבל כל החכמה הזאת מועילה רק בתנאי שבתוכה
יש יראת ה'. הדרך שהחכמה הזאת תשפיע רק כשהיא מלאה מהאוצר של
יראת ה', יראת ה' היא האמונה. החכמה תפקידה למלא את האמונה
הנמצאת מעל החכמה.
125
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
-
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכ
מת ודעת וגו'
-
אמונת
-
זה סדר זרעים, עתיך
-
זה סדר מועד, חסן
-
זה סדר נשים, ישועות
-
זה סדר נזיקין,
חכמת
-
זה סדר קדשים, ודעת
-
זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו.

207
פסקה עו.חטיבת היחושים האלוהיים126
(עמוד קיא'-קיב') הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר
היחש שבין
האדם ליוצרו. היחושים מתחילים,
לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים
ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה
והשמחה, העליצות הפנימית,
האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית
לכל הבריות, החפץ
בטוב ובשלמות, והעז
והבטחון הנפשי הפנימי.
חודרים היחושים ובאים לתוך מעמקי הנפש,
מטהרים ומצחצחים את המדות, חודרים ובוקעים הם בשרשי
המזג הגופני, מעדנים
אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם.
עולים הם היחושים
עד מרומי השכל, עד
הסתעפותה של המחשבה
העליון המשער לכח עד ההגיונית,
באורו, אותו ומאירים מתנוצצים ושבים כדמות ברקים,
חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם.
הכל מתמזג על ידי כחם של היחושים האלהיים,
שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה
מאוחד
ה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים,
מלכות וממשלה
וחיקור דין.
המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים,
שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים,
ימי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים
בהמון רבה, מקולות מים רבים
אדירים משברי
ים אדיר במרום ד'.
העולמות הנשמה, עם מתאחד כולו העולם
מתאחדים כולם בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד,
הארץ וכל אשר בה, השמים
126מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קלה'.

208
וכל צבאם.
היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם
את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה,
אשר כבר פלסה לה מסילתה
בתוך ערפלי כל
העולמים, בקעה
את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר,
ומשפעתה מניקה היא לכל חיים,
חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה,
ברכת שמים מעל, ברכת תהום רבצת תחת, ברכת שדים ורחם,
ברכת אביך גברו על ברכת הורי, תהיינה לראש יוסף,
ולקדקד נזיר אחיו.
נושא הפסקה-הבנת היחס בין העולם לבורא גורמת מיזוג ואיחוד בניהם.
ביאור הפסקה-
הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר
היחש שבין
האדם ליוצרו-בפסקה זאת הרב מתעסק בהשפעת ההבנה והיחס בין
האדם לקב"ה, ובין העולם לקב"ה.
הרב מבאר שישנו תהליך עולמי בו הבירור והבנת היחסבין האדם לקב"ה,
הוא מתעמק ומתרחב. אומנם העמקה והרחבה הם עבודות אחרות,
העמקה זה בירור הדבר לעומקולשורשו, ואילו הרחבה זאתעבודה
לצדדים, היינו לכלול כמה שיותר פרטים בתוך אותו יסוד.
העולם הולך ומתעמק, הולך מתרחב, ישנםשניתהליכים הפועלים כדי
להכיר את הבורא.
ישנו תהליך הקשור להשפעת הפילוסופיא בזמן הפילוסופיא התהליך
האמוני גרם להרחקת הקב"ה. היינו הדרך להכיר את הקב"ה זה על ידי
הרחקת ההגשמה. הרבה מספרי האמונה הסבירו כיצד הקב"ה כל כך גדול
ועל כן צריך להרחיק אותו מן העולם הזה.על ידי עיסוק בהרחקת הגשמות
האדם יכיר את הקב"ה יותר טוב. בתקופת הגאונים רס"ג וכדומה תיארו
את הקב"ה כמציאות אלוקית גדולה שאסור להגשים אותה.

209
במאות שנים האחרונות בעקבות התפתחות תורת הקבלה, ובעקבות
החסידות, ישנו תהליך הפוך. התהליך מסביר כיצד הקב"ה קרוב אלינו,
כיצד הקב"ה מתייחס אלינו. תורת החסידות מדגישה כיצד הקב"ה נמצא
ומחיה את כל המציאות. זאת עבודה שהעולם מתברר ומתקדם כל הזמן
כדי להבין את היחס האדם ליוצרו.
עבודה זאת דורשת זהירות ובירור גדול, כיון שמצד אחד הרחקה של
הקב"ה יכולה להוביל לכפירה הגורמת להגיד שהקב"האינו קשור לעולם,
ומצד שני התהליך ההפוך מסוכן כיון שיכול לגרום לעבודה זרה, כיון שהוא
מכניס את הקב"ה לתוך העולם. על כן צריך עבודה גדולה של בירור לברר
את ההרחקה ואת הקירוב, אותו בירור מתעסק במהות היחס ביננו לבין
הבורא.
שניהסוגים של היחס לאלוקות, יחס של קירוב וריחוק דבר זה בא לידי
ביטוי כבר בכותרת של הפסקה. הכותרת של הפסקה זה חטיבת היחושים
האלוקיים. חטיבה מצד אחד זה מציאות בה כולם שווים, כביכול כולם
באותו מקום, זאת הבנה המכניסה כביכול את הקב"ה אל העולם. מצד שני
המילה השניה בכותרת היא היחושים, היינו ההדרגה, ההבנה שאין כולם
שווים.
כמשל: מפעל בו ישנה אררכיה גדולה, מפעל בו המנהל וכל דרגה היא
מבססת את עצמה ולא מתייחסת לדרגות מתחת, מציאות כזאת גורמת
שאנשים התחתונים לא מרגישים רצון להתקשר אל המפעל, במציאות
כזאת המנהל פחות מצליח להשפיע. לכן יש יתרון במפעל שיהיה לכל
העובדים איזה עמדה שווה.מעין גאוות יחידה שאפילו הדרגה הכי נמוכה
מרגישה שהיא שייכת אל החטיבה הגדולה. מפעל כזה יכול להצליח יותר,
ומצד שני אסור שהרגשת החטיבה תגרום טשטוש של הררכיה, אסור
שיטשטשו את הגבולות ואת העליונות של המנהל.
כך כביכול כלפי הקב"ה, אנחנו נמצאים במקום נמוך בעולם העשיה, עולם
בו כמעט לא מתגלה האלוקות, לכאורה אנחנו מנותקים מן הקב"ה, אבל
ישנו צד אחר למטבע הבנה שכולנו חטיבה אחת. כולנו נמצאים בתוך מטרה
אחת של גילוי אלוקות, ממילא כביכול כולנו פועלים ביחד, כביכול כולנו
שייכים אל החטיבה האלוקית הגדולה.
היחושים מתחילים,
לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם-הבנת היחוסים גורמת לנשמה להשפיע על האדם, אותה השפעה
היא תלויה בבהירות של הנשמה. בהירות זה כינוי למצב בו ישנו נקיות,

210
דבר בהיר הואכינוי לדבר נקי. לכן כשיש לאדם נקיון של הנשמה הוא
מצליח שהנשמה תאיר בו. התנובה שהנשמה מאירה גורמת להכרה כיצד
כל המציאות התחתונה מושפעת מן הקדושה.
כשאדם מכיר שהנשמה היא מחיה את גופו, כשהוא מברר לעצמו כיצד על
הגוף הגשמי חי על פי הנשמה, ממילא יש תנובה גדולה של הנשמה. התנובה
הזאת היא ההכרה כיצד לקשר את הפעולות הגשמיות המעשיות אל
הנשמה, אל הקדושה.
מציצים
ציצי התענוג, פרחי הרצון-הרב משתמש כאן בביטוי של
הצצה, הצצה זאת מציאות שמצד אחד ישנו קשר ומצד שני הקשר הזה
הוא לא גלוי אלא מעין דבר נסתר. מציץ מן החרכים, הנשמה מאירה על
ידי הצצה, מתוך ההגבלה, מתוך הצמצום ישנה הארהשמציצה ומתגלה.
התענוג פרחי הרצון אלו ההכרות האלוקיות העליונות הנמצאות בעולם.
אדם שמבין נכון את היחס לאלוקות הוא קונה לעצמו רצון ותענוג מתוקן.
הפנימית, העליצות והשמחה, החדוה
הגבורה והענוה, האמת והרוממות העדינה, האהבה הכללית
לכל הבריות, החפץ בטוב
ובשלמות, ו
העז והבטחון הנפשי הפנימי-נראה שרשימת הדברים
שהרב כותב כאן, מטרתם להדגישאת גודל ההשפעה שיכולה להיות
להכרת היחוסים. ההשפעה הזאת מתחילה מהדבר העליון שקשור אל
התענוג והרצון עד המידה החלק התחתון הקשור אל הבטחון הנפשי
הפנימי127.כל התיאורים האלה מבטאים את התוצאה הנוצרת על ידי
הכרת היחס בין האלוקות לעולם.
127אפשר להסביר את רשימת הדברים שהרב רשם כאן על פי ההקבלה לספירות עליהם
מדובר בחסידות ובקבלה. אומנם נראה שישנה איזה הקבלה אבל לא בטוח שזה כוונת דברי
הרב.
בדרך רמז יש כאן הקבלה לספירות המובאות החסידותהרצוןוהתענוג זה קשור אל הכתר, החדוה והשמחה והעליצות הפנימית, גם זה נראה ששייך אל הכתר, היינו אל נקודת התענוג והרצון. אח"כ מופיעהאמת והענוה, אמת וענוה זה קשור אל החכמה, היינו הבירור שהאדם
מברר את האמת האלוקית ועמדת הענוה מול הקב"ה. אח"כ ישנה אתהגבורהוהרוממות העדינה, עםהאהבה הכלליתלכל הבריות זה מרמז על החסד והגבורה. מתוך זה מופיעמידת התפארת שזה מתגלה באהבה לכל הבריות. מתוך זה מתגלההחפץ בטובובשלמות
אולי אותו חפץ לטוב מתקשר אל מידת היסוד שהיא הרצון להשפיע לסביבה. ומתוך זה
מתגלההעוז והבטחון הנפשי האישי של האדם שזה מתקשר אל מידת נצח והוד.

211
חודרים היחושים ובאים לתוך מעמקי הנפש-הנפש זה ביטוי לדבר
הכי נמוך, החלק התחתון של הנשמה הוא שייך אל הנפש. ההכרה
שהאלוקות יכולה להשפיע על החלק התחתון על הנפש. ההבנה הזאת היא
העבודה שהעולם והאדם עושה בהבנת היחס לאלוקות. ברגע שיש הבנה
נכונה ממילא אפשר להכיר כיצד האלוקות מגיע אל החלק התחתון,
ומשפיע עליו.
הרב בעולת ראיה מסביר שהנפש היא המקור המבטא את החיים הטבעיים,
לכן אנחנו מתפללים על הציצית 'ועל ידי מצות ציצית תנצל נפשי ורוחי
נשמתי ...'
עולת ראיה ח"א עמ' יז'.
-
מצות ציצית, המאירה את האור הפנימי של הקודש האלהי בכל
חדרי הנשמה,
המביאה את זיו הקודש הפרוש מהוד אל עליון על כל
מלא עולמים, ובתוך
תוכיותם, אל כל מעמקי החיים, הטבעיים,
ההרגשיים והשכליים, היא מצלת את
היסוד התמציתי של החיים
הטבעיים,המובלטים בתכונת הנפש
128
.
מטה
הם ובוקעים חודרים המדות, את ומצחצחים רים
בשרשי
המזג הגופני-הבנת היחס האלוקי גורמת לאדם תיקון של
המידות. האדם מכיר שאפילו המידות הקשורות אל הגשמיות, גם להם יש
יחס לאלוקות.
אותה הבנה חודרת אפילו אל המזג הגופני, אפילו העשיה הנמוכה הקשורה
אל הגוף היא מושפעתמן הכרת האלוקות. האדם מכיר שישנה אלוקות
בגוף הגשמי. אותה הכרה משפיע על האדם להתנהג עם גופו אחרת.
128בהמשך הפסקה בעולת ראיה הרב מבאר שם את המקום של הרוח והנשמה וכך כותב הרב.
-
ואת החיים
הרצוניים, הדמיוניים וההרגשיים, המובלטים ביסוד הרוח, ואת החיים הרוחניים
המוחלטים, אור הדעה וההשכלה המאירה, המוארים באור הנשמה ...
מתוך ההשפלה של שילוב הכחות הללו,
של הטבע, הרגש והשכל, שהם במלא עצ
מם
מלאים הם בתכונת הנפש, הרוח
והנשמה