סדר א׳ - עבודת הקודש

1
אורות הקודש
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
דרך הקודש.
עבודת הקודש.
שיעורים באורות הקודש:נכתב בחבורת לומדים,ישיבת עכו.
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2

3
תוכן עניינים
פסקהא-דרךהקדשוההשויה.......................................................5
פסקהב-שלשמדותבעבודתבקדש.............................................21
פסקהג-מהותהעבודה..............................................................39
פסקהד-העבודההפנימית.........................................................46
פסקהה-יסודהעבודה...............................................................53
פסקהו-עקרהעבודה................................................................61
פסקהז-עבודהשלאלקבלפרס..................................................65
פסקהח-הנטיהלעבודהעליונה...................................................69
פסקהט-התשוקההעליונה.........................................................79
פסקהי-הצמאוןהפנימי..............................................................85
פסקהיא-הצמאוןהלוהט............................................................91
פסקהיב-שלהבתצערועדן........................................................99
פסקהיג-התמזגותהצמאונותהקדושים......................................110
פסקהיד-תכונהעליונה............................................................116
פסקהטו-נשמהשירית............................................................123
פסקהטז-הנועדיםלגדולות......................................................132
פסקהיז-קטנותוגדלותסוגית...................................................138
פסקהיח-מדותהגדלהבעבודה.................................................158
פסקהיט-דרךמיוחדה.............................................................165
פסקהכ-הנצחיבדרךהקדשהעליון............................................172
פסקהכא-דרךהעלאתהכל......................................................179
פסקהכב-הופעתהעלוי...........................................................187
פסקהכג-התעלותהרצוןבתפלה...............................................196
פסקהכד-התפלההמעלההכל.................................................205
פסקהכה-תפלהופרקשירה.....................................................210
פסקהכו-עבודתהקדשהעליונה................................................217
פסקהכח-מכהןבעבודתהקדש.................................................224

4

5
(עמוד קצט') 1 דרך הקדש וההשויה -פסקה א
דרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשויה,
שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה.
וזה נוהג בדברים שהשויתם היא השויה מעשית
ושכלית , כהליכה בדרך ד', במדות טובות, וכל מצות
התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון
צורה ליוצרה, ונוהג גם כן בתוכן
של דמיון,
שכח המדמה
מסדר את הענין על פי תכונתו בגדריו. וכל שיתקדש מה
יותר יהיה המדמה וכחו יותר, והעם האדם מטוהר,
ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשויה הדמיונית,
ומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור
על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצות. ומתפצלי
ם מזה ארחות צדיקים של קדושי עליונים לכל אחד ואחד
לפי מעלת נשמתו, ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו
מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם.
ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש,
הדר בגדי
כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו,
כל אלה
הבריא הדמיון לכח שיש הגדול הערך מצד הסתעפות
והחזק,
העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן
להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית
והשכלית
שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה.
ופה הוא הצורך הגדול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון
ובין יופי ליופי. ואורח צדיקים כאור נוגה, פלגותא דשערי ,
שורה בזוהר
עליון זה.
העליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט,
היא עטרת הערך אותו לפי אם כי הולמת שאינה תפארת,
שהשכלולים
המעשיים והשכליים כ
בר מיוסדים. אי אפשר לצייר
תכונה שלמה
של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרשעה המעשית
מתגברת,
1פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. קובץ א' פסקאות תשעח'-תשעט'.

6
רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר
להשיב
את בנין בית המקדש למקומו, והשכלולים המוקדמים הולכים
הם
ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה.
אבל לעומ
ת זה התביעה לשלמות היופי המפואר,
ושכלול הדמיון
בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו,
עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן
של תביעת
החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה,
שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי
ושרפתי את ה
יכלי,
והגליתי את בני לבין האומות,
שנאמר ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו,
שאג ישאג על נוהו
נושא הפסקה-שכלול הדמיון והיופי בעבודת הדבקות בה'.
ביאור הפסקה-
דרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשויה-בפסקה זאת הרב מתעסק
בדבקות באלוקות. את הדבקות הזאת הרב מכנה בשם יסוד ההשויה.
הדבקות באה לידי ביטוי ביכולת של האדם להדמות לאלוקים, לכן הרב
מכנה את הדבקות בשם יסוד ההשויה2.
הרב מכנה את העבודה הזאת כ'דרך הקודש'. משמעות המילה'דרך'שהיא
משמשת מסלול גדול ורציף. יסוד ההשויה זה לא נקודה קטנה פרטית
שהאדם צריך לעשות, יסוד ההשויה הוא יסוד המלווה את כל דרכו של
האדם לקראת קדושה.
2יש להעיר שהמילה שויון מזכירה את דברי הרמ"אבתחילת בסימן א' המדבר על החשיבות
הגדולה שהאדם ולך בכל ימיו בהרגשה של שויתי ה' לנגדי תמיד. אומנם גם כאן המילה
שויון היא במשמעות שונה מדברי הרב, אבל נראה שישנו קשר פנימי. בסופו של דבר
כשהאדם חי בתחושת שויתי ה' לנגדי תמיד', הוא נמצא במעלת הדבקות.
בחסידות מבואר על פי תורת הבעש"ט על עבודת השויון בצורה שבכל מה שקורה לאדם עליו
להבין שזה רצון ה'. ואין הבדל בין טוב לרע. הכל זה מהקב"ה לטובה. זאת עבודה מעשית
היוצאת בעקבות עבודת השויתי של השו"ע. להכיר את השגחת ה' לטובה. דברי החסידות
מבוססים על המשנה במסכת ברכות.
משנה
מסכת ברכות פרק ט משנה ה
-
דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד ...
הרב בהמשך הספר בחלק של טהרת מידות הנפש הרב מתבאר את המידה הזאת קרוב יותר
להסבר של החסידות.

7
הקשר בין קדושה לבין השויה, שהיא עצמה הדבקות מופיע בדברי הפסוק
המקשר בין קדושה שלנו לקדושה שנמצאת אצל הקב"ה, וכך מופיע
בפסוקים.
ויקרא פרק יא פסוק מד
-
כִּ֣י אֲנִּ֣י יְקוָק ֘ אֱלֹֽהֵיכֶם
וְהתְקַדשְתֶם ֙ והְייתִֶּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וש אָָ֑ני וְלֹֹ֤א
תְטַמְאו ֙ אֶת־נַפְשִֹּ֣תֵיכִֶׁ֔ם בְכָל־הַשֶ֖רֶץ הָרֹמ ִֵּׂ֥ש עַל־הָאָֹֽרֶץ:
ויקרא פרק יט פסוק ב
-ִּ֣
דַבֵֵּ֞ר אֶל־כָל־עֲדַַ֧ת בְנֵי־יׂשְרָאֵֵ֛ל וְאָמַרְת ִָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִּ֣ים תהְיָ֑ו כ
י קָדִׁ֔וש אֲנ֖י
יְקוִָּ֥ק אֱלהֵיכֶֹֽם:
שני הפסוקים האלה מתארים שהצורך בקדושת הישראלי נובעת מ-'כי
קדוש אני'. הקדושה נובעת מהיכולת שלנו להדמות אל הקב"ה, אותה
נקודת דמיון מבטאת דבקות, וכך מתאר זאת רבינו בחיי.
רבינו בחיי ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק ב
-
שנ
אמר: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". ובאור זה ... משל למה
הדבר דומה למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונתקדשה לשמי אני
מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי,
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך וקדש את ישראל, שנאמר:
(שמות יט, י) "לך אל העם וקדשתם היום
ומחר", קדשם הקדוש
ברוך הוא ואמר: (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש", למה, "כי קדוש אני ה' אלהיכם", אף אתם "קדושים תהיו".
רבינו בחיי ממשיל את הסיבה להיות קדוש לקשר בין בעל לאשה. עם
ישראל הוא נמשל לאשתו של המלך, כיון שהמלך קדוש גם אשתו צריכה
להיות קדושה. הקשר של בעל ואשה מבטא דבקות, הדרך לבטא את
הדבקות זה נעשה על ידי ההשויה, ששנינו קדושים.
שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה-ההשויה צריכה
להיות בדרך חייו של האדם, היא צריכה ללוות את האדם בכל מסלול
החיים. בהמשך הפסקה הרב יתן דוגמאות היכן ניתן להוציא לפועל את
תכונת ההשויה.
יש להעיר שגם הבעש"ט בצוואתו כשהוא מדבר על פעולת ההשוויה בהקשר
אחר, הוא לוקח את המידה הזאת לדבקות תמידית בכל מצב בקב"ה. וכך
כותב הבעש"ט.
צוואת הריב"ש

8
-
והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אינו יכול
ללמוד וצריך להיו
ת דבוק בהשי"ת וליחד יחידים וכן כשהאדם הולך
בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד איתו באופנים
אחרים.
וזה נוהג בדברים שהשויתם היא השויה מעשית
ושכלית , כהליכה
בדרך ד', במדות טובות-הגילוי של ההשויה נדרש בצורה המעשית וגם
בכוחות העומדים בתוך העשיה, כח המחשבה והשכל והמידות הנפשיות
העומדות בתוך הצורה המעשית.
בצורה המעשית אדם לא יכול להגיע לדבקות אם העשיה שלו לא פועלת על
פי הצורה בה הקב"ה פועל בעולמו. דבר זה גם מופיע בצורה של המידות
וכך כותב הרמב"ם במצוות הדבקות.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח
-
שצונו
להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת
בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא
בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה
הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא
נקרא צדיק אף אתה היה צדיק
מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד
אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה
בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם
כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות
שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עיל
וי רב:
הדבקות השכלית היא מבטאתאת עניינו של השכל,תפקידהשכל לגלות
דרך בפסוק. מופיע וכך בעולם. הנמצאת והקדושה האלוקות את
ההתבוננות השכלית האדם יכול להכיר את בוראו. הכרת הבורא גם
מלמדת את התכונות והמידות השייכות אל הבורא.
ירמיהו פרק ט פסוק כג
-ֵֹּ֞
כִּ֣י אם־בְז
את יתְהַלִֵּ֣ל הַמתְהַלֵֵּ֗ל הַׂשְכֵל ֘ וְיָדִֹּ֣ע ַ אותי כִּ֚י אֲנִּ֣י יְקוִָׁ֔ק עִֹּׂ֥שֶה
חֵֶ֛סֶד משְפִָּ֥ט וצְדָקָ֖ה בָאָָ֑רֶץ כֹֽי־בְאִֵּ֥לֶה חָפַ֖צְת י נְאֻם־יְקוָֹֽק: ס
וכל מצות
התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון
צורה ליוצרה-הרב מדגיששאותה דבקות היא מופיע לא רק
במעשים מוסריים טבעיים, אלא היא מופיע בתוך התורה. המקום בו ניתן
להגיע לדבקות שכלית משמעותית הוא דרך התורה. התורה עצמה היא
השכל האלוקי, היא הדרך שהקב"ה גילה את עצמו לנבראיו. כמו שהגמרא
דורשת במסכת שבת.

9
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה
עמוד א
-
רבי יוחנן דידיה אמר אנכי
-
נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית.
על פי גמרא זאת מבואר שאנכי זה מעין גימטריא של אנא נפשי כתבית
יהבית, היינו אני את עצמי (נפשי) כתבתי ונתתי לנבראים. התורה עצמה
הא מעין כתיבה של הכרת הקב"ה בעצמו. זה מבטא את היכולת ליצוק
דבקותשכלית שקב"ה.
גם המעשים המבטאים דבקות, יכולים להיות מעשים מוסריים, אבל יש
דבקות מעשית דווקא דרך מצוות התורה. עשיית רצון ה' במצוותיו היא
עצמה דבקות בה'. וכך מופיע בספר הזהר על מעלת לימוד תורה לשמה, ועל
קיום תרי"ג מצוות.
תיקוני זוהר הקדמה דף ב עמוד א
-
ועוד אלי
ן דעסקין באורייתא לשמה ונטרין פקודהא דאינון תרי"ג
מצות דתליין משם יקו"ק כענבין באתכלא כדי לייחדא בהון לשם
י"י בשכינה כבר נש דמתייחד עם בת זוגיה בכל אברין דיליה לאפקא
זרעא מעליא.
לפי דברי הזהר המצוות והתורה הם עצמם הייחוד והקשר בין הקב"ה לעם
ישראל. דרךהתורה והמצוות אפשר לממש את הדבקות עם הקב"ה.
הדמיון הנעשה דרך המצוות והתורה הוא מרומם את האדם, להדמות בין
הצורה לבין יוצר הצורה. עשיית המצוות היא מגלה את הקשר המוחלט
בין הנברא לבורא.
ונוהג גם כן בתוכן של דמיון, שכח המדמה
מסדר את הענין על פי
תכונתו בגדריו-הרב מרחיב את יסוד ההשויה לכח נוסף, הוא כח הדמיון.
המילה דמיון דומה למילה אדמה. ההתדמות לקב"ה היא תלויה גם
בדמיון.
בדברי הרב יש חידוש גדול, לכאורה דמיון הוא כח שקישורו אל הקדושה
לא ברור. דמיון נוגד את השכל, דמיון יכול להפריע לעבודת ה'. בכל זאת
הרב מחדש בפסקה זאת את החשיבות הגדולה בצירוף הדמיון אל יסוד
ההשויה.
הכנסת הדמיון אל הקדושה, אל ההשויה אומנם הוא מחודש, אבל לכאורה
הוא טמון בתכונה של הדבקות וההשויה. הרי ההשויה היא מעין הידמות
בין צורה ליוצרה, לכן גם הדמיון הפרטי של האדם הוא בעצמו כלי חשוב
לפיתוח היכולתלהדמות לקב"ה ולדבוק בו.
הדמיון מביא מעלה שאיננה קיימת בשכל, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.

10
קובץ ג' פסקה קעג.
-
יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם
בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר
שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר
של העולם
המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת
הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים
שבו, הורידו הרבה ...
לדמיון יש יתרון על השכל, הדמיון מחדיר את המציאות לתוך כוחותיו של
האדם. יכול להיות שאדם יקבל מתנה, כדי שהואירגיש תענוג מאותה
מתנה עליו להשתמש בכח המדמה. האדם יכול בדמיונו להמצא במקום
אחר מהמקום בו הוא נמצא באמת. בזכות הכח הזה האדם יכול להכיר
את האלוקות שהיא נמצאת במקום אחר, היא לא נראית בצורה גלויה
בעולם.
אומנם בדמיון יש הבעיה, יש סכנה בדמיון, הוא יכול לטשטשאת המהות
הרוחנית. לכן הדגש בפסקה הזאת שהרב מבאר שכאן מדובר על דמיון
הפועל בצורה מסודרת. כזה דמיון הוא מרחיב ומסדר את העניין לפי סדריו
ותכונותיו. בדרך כלל אנשים תופסים את הדמיון ככח הגורם לבלבול,
דווקא כאן הדמיון הוא שייך לכח המחשבה המסדר את המציאות.
מצאנו שהדמיון הוא הכרחי כשלב מקדים לנבואה, זה לשון הפסוק בהושע.
הושע פרק יב פסוק יא
-
וְדבַ֙רְתי ֙ עַל־הַנְביא ִׁ֔ים וְאָנֹכ֖י חָזִּ֣ון הרְבֵָ֑יתי ובְיִַּ֥ד הַנְביא֖ים אֲדַמֶֹֽה:
בפסוק מבואר החשיבות של המשלים והדמיון ככח המסייע לנביא
להתנבאותולגלותאת דבר ה'.
וכן מופיע במדרש בבראשית רבה.
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כז סימן א
-
וירא ה' כי רבה רעת האדם כתיב (קהלת ב) כי יש אדם שעמלו
בחכמה ובדעת ובכשרון א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורה
ליוצרה, שנאמר (דניאל ח) ואשמע קול אדם בין אולי
אומנם הדמיון הוא כח הצריך הכוונה וזהירות, קדושת הכח המדמה יכולה
להתגלות דווקא מתוך קדושת השכל. הרב בעין איה מסביר את יתרונו של
הדמיון הטוב המוביל אל הנבואה בצירוף עם השכל. וכך כותב הרב בעין
איה.
עין איה ברכות פרק ט' פסקה קיב'.

11
-
חלום אחד מששים בנבואה. ... החמש המשלי
ם הוא הדמיון המביא
את
שבחיי הריקנות כל את וממלא הנפש לעומק ההרגשות
הרגש,
במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך
שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף
והגידים הדקים... אבל
יקרת הכח המדמה לא יתראה בהיותו עוסק לבדו בכחו המוגבל,
כ"א
בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל העליון. והוא באמת
מעלת הנבואה, שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא
סור לו ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור
החיים באור פני מלך חיים. ע"כ החלום, בתור כח מופשט
להגביל את כח המדמה לבדו חוץ משארי כחות הנפשיים, אינו
כ
"א מעין אחד מס' בנבואה, שתהי' נחלת ד' לעם ד' ביום חבוש
עזוב בהיותו הדמיון הוא נשבר כלי עמו. שבר את ד'
מהשכל
הגיון לצייר אמונים ציר בתור בהיותו אבל מורהו, השכל
הטהור, מה נשגב הוא ודבריו אז חיים וקיימים. ודי לנו
הוכחה
כי בחיבור השכל השלם עם כח המדמה שנשלם גם
הוא, בחר
ד'
להיות נושא הוד התעודה האנושית בעולם ע"י גילוי שפע
נבואתו. כאשר האריך לבאר בזה הרמב"ם במו"נ, וכתוב מלא
הוא "וביד
הנביאים אדמה" .
וכל מה שיתקדש
האדם והעם יותר, וכחו המדמה יהיה יותר מטוהר,
ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשויה הדמיונית-
היכולת לשכלל את הדמיון תלוי בקדושתו של האדם ובמצב הדור כולו.
כיון שהדמיון הוא קשור אל הנבואה, לכן צריך שלמות פרטית וכללית.
עניין השלמות הפרטית של אדם הרוצה להגיע לנבואה וקדושה מופיע
במסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק כו
-
ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו
עבודה וסופו גמול, תחלתו
השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש
עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא ל"ט): אדם
מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה מקדשים אותו
מלמעלה.
עניין מעלת הציבור והשפעתה על היחיד מופיע בגמ' במסכת סוטה.
תלמוד
בבלי מסכת סוטה דף מח עמוד ב
-
דת"ר: משמתו חגי זכריה ומלאכי
-
נסתלקה רוח הקודש מישראל,
ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול, שפעם אחת היו מסובין
בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה:

12
יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי
ל
כך, נתנו עיניהם בהלל הזקן ...
הדמיון צריך טהרה, רק דמיון טהור יכול לחזק את כח ההשויה אל הבורא.
רק דמיון נקי מוביל את האדם לשכלול עולמו הרוחני.
ומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור
על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצות-הרב מסבירכיצד
התוצאות של הדמיון משפיעות על עבודת הבורא. החסידות במהותה היא
נובעת מן הדמיון, החסידות מפתחת כוחות פנימיים נפשיים אצל האדם.
פיתוח הכוחות איננה תלויה דווקא בצורה השכלית, הפיתוח הדמיוני
מלמד דרכי עבודת ה' שונים אלו מאלו. לכן חז"ל מתבטאים על הנבואה
כך.
תל
מוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד א
-
כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין
שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.
הנבואה היא תלויה בדמיון, בסופו של דבר הדמיון מתקשר אל האדם
בצורה סובייקטיבית ואישית, לכן אותה הוראה המגיעה מתגלה אצל כל
נביא ונביאבצורה שונה.
הסיבה שדמיון הוא מופיע בכמה צורות, כיון ששכל, אמת זה יש רק אחת.
לעומת זאת דמיון הוא הלבשה, הוא משל, לכל עניין יכול להיות אין ספור
של משלים. עבודת ה' המקבלת פיתוח של דמיון היא הופכת להיות עבודת
ה' רבת גוונים ופיתוחי סגנון שונים3.
יסוד נוסף המופיע בדמיון הוא פיתוח וחיזוק הצד החיצוני. הציור והיופי
החיצוני קשורים באופן מהותי בדמיון. כשהאדם מצייר את המציאות הוא
בעצמו מחדיר ומפתח את כוחות הדמיון. הציירים הם אנשים שכח הדמיון
שלהם מפותח.
הפיתוח של הצד החיצוני הוא תלוי ביופי והידור מצוות. מצאנו שהידור
מצוות הוא קשור לחסידות, מי שחסיד הוא המהדר, אבל מהותו של הידור
3מה שמקובל להגיד על טעם וריח אין מה להתווכח, בשונה מהשכל שעליו יש לדוןולהחליט
מה האמת.

13
מצווה הואיופייהשל המצוה. כמו שמצאנו בחז"ל על המקור ממנו למדו
את החשיבות להידור מצוה4.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג עמוד ב
-
דתניא
: זה אלי, ואנוהו
-
התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה
נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו
לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.
אבא שאול אומר: ואנוהו
-
הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום
-
אף
אתה היה חנון ורחום.
ישלהעיר בגמ' זאת שאומנם הלימוד הוא על יופי המצווה, אבל אותו
לימוד גם מדבר על ההשויה, שהרי מאותו פסוק הגמ' לומדים ואנוהו, הוי
דומה לו במידותיו. אם כן הדמיון וההליכה בדרך ה' זה הכל עומד על יסוד
ההשויה.
הרב מבאר שההרחבה של כל אחד ואחד, היא גורמת לשלום הציבור.
ההבנה שדווקא חילוקי השיטות וההרחבות הם מביאים שלום מופיע
בסיום מסכת ברכות ושם הרב בעין איה מסביר כך את הגמ'.
עין איה ברכות פרק ט' פסקה
שסא.
-
אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם
...
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כ"א ע"י
צביון אחד בדיעות ותכונות. א"כ
כשרו
אים ת"ח חוקרים
בחכמה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים
שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי
השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דוקא ע"י תואר של
ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל ,
השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם
יש להם מקום כל
דבר
לפי ערכו מקומו וענינו.
הרב מחבר את הדמיון אל היופי, כשאדם אוחז ביופי אז הוא רואה את
העולם אחרת. בשמונה קבצים הרב מבאר שהתבוננות הזאת היא מופיעה
אצל הצדיקים במעלתה, אבל גם אצל האומנים בעלי ההסתכלות הקשורה
אל הדמיון והיופי. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה קעו.
-
אפילו אמן חילוני רואה את העולם כולו בצורה אחרת לגמרי, יותר
מפוארה, ממה שרואים אותו כל הרואים האחרים, קל וחומר
4יש להעיר שהיום מקובל להגדיר הידור מצווה, היינו לעשות מצווה בצורה הכי טובה, היינו
כשיטה המחמירה שאין עליה מחלוקות. אבל במקור בו רואים את היסוד של הידור מצוה,
משמע שעיקר הידור מצווה לעשות את המצוות בצורה יפה ונאה.

14
שהצדיקים הרואים ברוח הקודש, שכל העולם כולו מתראה לפניהם
במדת היופי והתפארת העליונה, מעין ההוד אשר עין לא ראתה
אלהי
ם זולתך יעשה למחכה לו.
ומתפצלים מזה ארחות צדיקים של קדושי עליונים לכל אחד
ואחד
לפי מעלת נשמתו, ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו
מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם-
ההרחבה הנובעת מן הדמיון גורמת שישנם דרכים שונות לעבודת ה'. כל
צדיק וצדיק בוחר לעצמו דרך אחרת לעבודת ה'.
עבודת ה' מקבלת פיתוח אישי וסגנון שונה אצל כל אחד ואחד. זאת דרכה
של החסידות לפתח כוחות שונים לעבודת ה'.
לכן מצאנו בגמ' אמוראים שונים, שכל אחד התפארוהחזיק במצווה
אחרת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב
-
אמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת. אמר רב
יהודה: תיתי לי דקיימית עיון תפלה. אמר רב הונא בריה דרב
יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב
ששת: תיתי לי דקיימית מצות תפילין. ואמר
רב נחמן: תיתי לי
דקיימית מצות ציצית. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה:
אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית ...
הפיתוח שכל אחד ואחד מפתח בעבודתו היא נותנת לאדם את מעלת
נשמתו המיוחדת. ככל שהאדם יגלה יותר עושר של דמיון כך הוא יקבל
יותר אור וקדושה המחיה את העולמות. הסיבה כיון שהמשל בעצמו
מתחבר אל האישיות האישית של האדם, לכן הדמיון חודר לעומקו של
האדם עצמו. החדירה והחיבור הזה נותנים חיות לאדם העובד את ה',
בצורה יותר משמעותית.
בדברי הרב יש חידוש גדול, עבודת ה' צריכה בסופו של דבר להגיע לכל אחד
ואחד לפי מעלתו ולפי דרכו המיוחדת. ישנה דרך לרבים, זה השו"ע ההלכה
המידות השכל. אבל ישנו חלק של חסידות, אותו חלק משתנה מאחד לאחד
לפי תכונות נפשו. אי אפשר להגיע להדמות לקב"ה בלי לעבוד את ה' בדרכו
האישית המיוחדת5.
5המסילת ישרים מחבר ביןחסידות לפרישות. ושם מבאר המסילת ישרים שעבודת
הפרישות היא הוספה על מה שהאדם חייב. אותה הוספה היא בדברים שאינם עיקרי
המצוות, אלא אלו דברים שהאדם בעצמו יכול להרגיש מה מתאים לו להוסיף ולהתקדש.

15
ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש,
הדר בגדי
כהונה, קדו
שת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו-הרב מחזק
את דבריו ומוכיח את החשיבות ליופי, דרך יופיו של בית המקדש. בית
המקדש הוא עצמו היה המקום היפה ביותר, כמו שמתארת הגמ' במסכת
בבא בתרא.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א
-
אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין
נאה [מימיו]. במאי
בנייה? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא. איכא דאמרי: באבני
כוחלא, שישא ומרמרא. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל
סידא. סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר
טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.
יש להעיר שהאמירה של חכמים להשאיר את בית המקדש בצבעיו בלי
לחפות אותו בכסף, להשאיר את המקדש שיראה כאילו יש כאן 'אידוותא
דמיא' גלי הים. זה בעצמו מוכיח על החשיבות של הדמיון, כשהיו רואים
את בית המקדש מיד היה הדמיון מתחזק, חיזוק הדמיון כאילו יש כאן גלי
ים6.
דברי הרב שבית המקדש נויו של עולם מובאים בגמ' מסכת זבחים.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נד עמוד ב
-
דרש רבא, מאי דכתיב: וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי
מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של
עולם.
בגדי הכהונה עצמם, הם גם ביטוי של כחהיופי לכן הפסוק אומר על בגדי
הכהונה.
שמות פרק כח פסוק ב
-
וְעָׂש ִּ֥ית ָ בגְדֵי־קֹ֖דֶש לְאַהֲרִֹּ֣ן אָחָ֑י ָך לְכָב֖וד ולְתפְאָֹֽרֶת:
טהרת הגוף, קשורה אל חיזוק הדמיון. כיון שהדמיון מתעסק ביופי
החיצוני הוא נצרך זהירות. ההכשר לזהירות נעשה על ידי טהרת הגוף. לכן
6הים בעצמו הוא הכשרה לדמיון אל האלוקות, וזה מבואר בחז"ל.
תלמוד בב
לי מסכת מנחות דף מג עמוד ב
-
תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה
לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא
הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר
וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא

16
המסילת ישרים לפני מידת החסידות מדבר על מידת הטהרה. ככל
שטהרתו של האדם מתחזקת כך כח דמיונו נשמר בקדושתו.כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא
והחזק,
העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן
להאורה האלהית העליונה, המופיעה על האורה ה
נשמתית
והשכלית
שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה-יש כאן חיבור בין יופי
חיצוני קדוש, יופי של מקדש וטהרת הגוף אל כח הדמיון. כמו שהגוף הוא
חיצוני ומשמש כלבוש לנשמה. כך כח הדמיון הוא משמש מעין לבוש דרכו
האדם יכול לקלוט את האלוקות. לכן צריך הרבה טהרה, צריך זיכוך
לראות את האור הנמצא בתוך הדמיון.
כמו שבית המקדש הוא מכון וכלי להשראת השכינה, כך הדמיון הוא כלי
דרכו אפשר לקבל את האור האלוקי העליון.
כמו שהדמיון הוא הלבוש לעומק הרוחני האלוקי, כך היופי הוא מעין
לבוש. במציאות בין בעל לאשה, יש חשיבות גדולה ליופי. אומנם יופי בלי
קשר עמוק רוחני הוא מסוכן. מצד שני כל זוג נצרך גם ליופי דמיון וקשר
חיצוני, אותו קשר חיצוני הוא מגלה ומלביש את העומק הרוחני הפנימי.
קשה לאדם לתפוס את המציאות הרוחנית את האהבה המופשטת בלי
הלבשה חיצונית. אותה הלבשה היא מתבטאת ביופי ודמיון.
ופה הוא הצורך הג
דול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון
ובין
יופי ליופי-כאן הרב מתייחס לסכנה הנמצאת בדמיון בצורה האישית.
דמיון הוא דבר מסוכן, אם האדם לא ינווט את הדמיון האדם יטעה. הצורך
במשקל גדול, בעניין החסידות והדבקות מופיע גם במסילת ישרים וכך
כותב המסילת ישרים על מידתהחסידות.
ספר מסילת ישרים פרק כ
-
מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי
מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב
ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי
הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה
חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות ... ו
הנה מה שצריך להבין הוא
כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין
ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה
בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה
אותו יהיה חוטא ולא חסיד.

17
האדם צריך להבחין בין דמיון קדוש, לדמיון שאיננו קדוש. בין יופי קדוש
ליופי שאיננו קדוש. כל התהליך הזה דורש הרבה משקל ועיון.
ואורח צדיקים כאור נוגה, פלגותא דשערי ,
שורה בזוהר עליון ז
ה-
כדי להכיר שיש כאן דרכים שונות הרב מביא פסוק מספר משלי.
משלי פרק ד פסוק יח
-
וְאִֹּ֣רַח צַַ֭דיק ים כְאִּ֣ור נָֹ֑ג ַּה הול ְִֵּ֥ך וָָ֝אֵּ֗ור עַד־נְכִּ֥ון הַיֹֽום:
אומנם דרך זאת נחלקת כמו שערות הראש, דברי הרב מקורם מספר הזהר.
זוהר
-
האדרא רבא כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קכט עמוד א
-
בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא דנהיר
למאתן ושבעין עלמין, ומניה
נהיר ארחא דז"א דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי
הרב במאמרי הראיה מרחיב ומסביר את המעלה של עבודת ה' הנמצאת
לכל צדיק וצדיק, וכך כותב הרב.
מאמרי הראיה עמ'
440
. -
והנה ללמד לכל אדם דרכו ומעלתו, איך יתנהג בעניני שלמותו, הוא
לימוד גדול ונו
רא, כמש"כ הגר"א במשלי (טז' ד') כי יש לכל אחד
אורח מיוחד לפי עניניו ואין דרך שלמותו של זה שוה לשל זה, כשם
שאין פרצופיהם דומים, ועי' בדברי הגרמ"ח לוצאטו בפי' לאד"ר
ע"פ ואורח צדיקים כאור נוגה, ויש דרך להבחין כל אחד מצד ערך
נפשו ונשמתו, בין בשורש קדושתה ממקורה
וערכה מצד עצמה בין
לפי מצב מעשיו ועניניו...
העליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט,
היא עטרת הערך אותו לפי אם כי הולמת שאינה תפארת,
שהשכלולים המעשיים והשכליים כבר מיוסדים-חלק זה של הפסקה הוא מופיע
בשמונה קבצים פסקה נוספת מיד לאחר הפסקה הקודמת. כאןהרב חוזר
ומבאר כיצד צריך שהדמיון יופיע בצורה מתוקנת.
הרב מבאר שהדמיון הוא אומנם כח גדול, אבל הוא מסוכן. הדרך שהדמיון
יופיע בצורתו הטובה הוא רק דרך הקפדה על שכלול המעשים והשכלול
ההכרה השכלית. רק כשיש יסוד גדול לצד המעשי והשכלי אפשר להתחיל
לפתח את כח הדמיון. אם האדם ידלג ויהפוך את הסדר, דבר זה יצור בעיות
ועיוותים.
הקשר החשוב בין דמיון לבין שכל מופיע גם בשמונה קבצים, וכך כותב
הרב.

18
קובץ א' פסקה תרסו.
-
כשאבוקת אור הדעת היא גדולה מאד, מתהפך גם הדמיון לענין
שכלי טהור, שהוא מוסיף עוד תכונה של חיים מורגשים בתעופת
ה
השכלה, ומוסיף בזה צחצחות עליה.
הרב מכנה את הדמיון הטוב בכינוי עטרת תפארת. כינוי זה מופיע בנביאים
בהקשר של בית המקדש. וכך מופיע בפסוקים.
איכה פרק ב פסוק א
-
אֵיכָה ֩ יָעִ֨יב בְאַפֹ֤ו׀ אֲדֹנָי ֙ אֶת־בַת־ציִׁ֔ון השְלֹ֤י ְך משָמַ֙ים ֙ אִֶׁ֔רֶץ תפְאֶ֖רֶת
י
ׂשְרָאֵָ֑ל וְלֹא־זָכִַּ֥ר הֲדֹם־ רַגְלָ֖יו בְיִּ֥ום אַפֹֽו:
ישעיהו פרק סב פסוק ג
-
וְהָיֵ֛ית עֲטִֶּ֥רֶת תפְאֶ֖רֶת בְיַד־יְקוָָ֑ק וצנוף וצְנִּ֥יף מְלוכָ֖ה בְכַף־אֱלהָֹֽיְך:
אי אפשר לצייר
תכונה שלמה של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרשעה
המעשית
מתגברת-האויב הגדול של הדמיון הקדוש
היא הבערות, כשאין לאדם שכל מבורר אז הדמיון מוביל את האדם
לטעויות חמורות. הדמיון מלא כזבים ושקרים, רק על ידי ניווט של השכל
האדם יכול לקבל את הדמיון הקדוש. וכך הרב בשמונה קבצים מבאר על
החשיבות שהאדם יעקור אתהשורשיםשל דמיונות הכזב הנובעים מן
בערותו ורשעותו של האדם.
קובץ ו' פסקה מא
-
... הצמצום של המדע האנושי הוא כלי הגון לעקר על ידו אותם
השרשים הזרים של הדמיונות הכוזבים שהם צריכים להעקר, הם
כל הדמיונות שיסוד נטייתם הוא בערות האדם ונטיית הרשע שבו ...
רק בהתרוממות רוחנ
ית ומעשית חשובה וקבועה אפשר
להשיב
את בנין בית המקדש למקומו, והשכלולים המוקדמים הולכים
הם
ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה-
הדרך להחזיר את יופיו של עולם בית המקדש הוא דרך תיקון המעשים. אי
אפשר לדלג אל שלב הדמיון בלי יסוד של תשובה רוחנית (שכלית)ומעשית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את המציאות הרוחנית שהייתה בזמן בית
המקדש. בזמן של בית המקדש היופי והדמיון היו מפותחים, כיון
שהקדושה ירדה אל תוכיות החיים, למקום הנמוך בו נמצא הדמיון.
הירידה הזאת מצד אחד נצרכת מצד שני היא מסוכנת, לכן בגלות איבדנו
את המעלה של הדמיון, נשארנו עם כח השכל, שם החשש לירידה הוא יותר
קטן. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.

19
קובץ ב' פסקה רלד. (אורות התחיה לה')
-
כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה
, בהשפעה רוחנית,
מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים
את רוממות אצילות ההשכלה, ואת תחתית טהרת הדם, הבשר,
המקושרים התחתיים, השלבים אלה ובשביל והרגש. הדמיון
לכללות הכל באיגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת. ההשפעה
העליונה לבדה, המכוונת אל ה
דעת, וממלאה בזה את תפקידה
בתקוה שממעין הרוחני יטהר הכל, היא אינה צריכה כל כך לפרטי
טהרה מעשית. הלא כה דברי כאש נאם ד', מה אש אינו מקבל
טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה. החסידות האחרונה
פנתה אל הרגש והדמיון יותר מאל השכל והמעשה, ובשביל כך
העירה הרבה את
תביעת הטהרה. לכתחילה, בימי עזרא, היתה
המגמה לקשר את ישראל אל הקודש והמקדש גם בצד התחתיתי,
שהוא אחד מדרכי החינוך הכלליים של האומה, והובלטה הטהרה.
הגלות דלדלה את הכחות הרגשיים והציוריים ...
אבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר,
ושכלול הדמיון
בכל איתניותו
, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו,
עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן
של תביעת
החיים-הרב מבאר שהרצון להגיע אל היופי הוא נמצא בתוך כוחות החיים
של האדם. ישנה תביעה תמידית של האדם לראות את היופי הזה לגלות
אותו. ישנו יסוד שהפסדנו במהלך הגלות, אבל הוא תובע את תפקידו, הוא
תובע שנחזור ונחייה את חיינו בצורה משמעותית. בצורה בה הדמיון היופי
החיצוני מחובר אל הקדושה בצורה טבעית. וכך הרב בשמונה קבצים
מתאר את היתרון של אותם חיים.
קובץ א' פסקה תרו.
-
היופי העליון, התפארת האלהית, מושכת היא אליה את הנשמה,
מעי
רה אותה מתרדמתה, ומקיצה לחיים את כל כחותיה. מאירה
היא עליה כאור שמש על צמחי חמד, ומפתחת אותה בכל ענפיה,
המלאים כח, פאר, נועם ורעננות. התשוקה ליחושי בית המקדש,
לבית ד' בראש ההרים, לכהנים בעבודתם, לויים בשירם וישראל
במעמדם, וכל קשורי הנפש שבנשמת האומה כולה א
ל זבול קדשה,
מעירה בכל יום נויו של עולם בלבן של ישראל, ומקימה מקדש עליון
בנשמתו של כל יחיד, המתחילה תיכף בהתחלת סדר היום, בסידור
הקרבנות והקטורת. כל מחשבה ...

20
התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה,
שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי
ושרפתי את הי
כלי,
והגליתי את בני לבין האומות,
שנאמר ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו,
שאג ישאג על נוהו-הרב מחזק את דבריו שיש כאן
ממש תביעה על פי הגמ' במסכת ברכות המתארת את החורבן, כצעקה
שהקב"ה צועק אותה וכך מובא בגמ' ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א
-
דתניא: רב
י אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר
ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: ה' ממרום
ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו ... ועל כל משמר
ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים
שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכל
י והגליתים לבין
אומות העולם.
הצעקה מופיע במקום של חורבן, כמו שהגמ' מביאה שהגילוי הזה
שהקב"ה צועק נאמר על ידי אליהו לר' יוסי כשהוא נמצא בחורבה. כשיש
חורבן של יופי מעין חורבה אז כוחות החיים צועקים שהם לא רוצים את
הצורה הזאת. ישנה צעקה האומרת זאת לא מציאות טבעית, אנו רוצים
לחזור לחיות את החיים בשלמות. לחיות בצורה בה ליופי ולדמיון יש מקום
ממשי בעבודת ה'. להחזיר את יופיו של בית המקדש למציאות.

21
פסקה ב-שלש מדות בעבודת בקדש7
(עמוד רא')
שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם
מאוצר
רוחם, ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה,
שדרכי העבודה האלהית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה
של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום
בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם
מדתו של משה
עבד ה'.
העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה
הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה,
זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם.
כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף
ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה.
בידם נתונים המפתחות אנשי הרוח, אשר
של אוצר החיים
הלזה,
ד', את המזכירים , בקודש העובדים כל הנם הם
בתורה,
במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם,
מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור
והם הברה, במשמעתם זוכים המקשיבים הגון. ומעבר
מזכים
את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף ה
עבודה. זהו יחש
לויי,
שומר השערים מבחוץ , ומרים קול בשיר וזמרה.
ברזי מסתכלת שהיא הפנימית, העבודה היא מזה למעלה
עולם,
והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז
לאלהים,
שהם ובזמן שבשמים, לאביהם מפרנסים וישראל עושים
רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה ש
ל מעלה.
ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה,
צדיקים יסודי
העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה,
וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות,
זאת היא מדתן של כהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם,
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך.
7מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קטז'.

22
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן,
שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו,
איה המעלם מים את רועה צאנו, דוגמתו היא התכונה העליונה,
שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה,
כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב
בטלים לגבה
יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל
המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל
מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון, אשרי העם
שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שד' אלהיו, ועתה אמר ד'
יוצרי מבטן לעבד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה
ד', עבד
הע
לקבל ולא ולהשפיע, להופיע מוכן תמיד ומד מאומה,
אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו
כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו.
וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא
יראה אור וחיים, והתפארת זו מתן תורה, שהיא
תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להתמך,
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור
נושא הפסקה-סוגים שונים של עבודת ה'.
ביאור הפסקה-
שלש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני
דורם
מאוצר
רוחם-הרב מתעסק בפסקה זאת בהסבר ההבדל הקיים בין עובדי ה'.
מדובר כאן על העמדה הנפשית הפנימית המניעה את האדם לעבודת ה'.
אין מדובר כאן על הבדל חיצוני מעשי, אלא בעיקר על עמדה פנימית נפשית.
הסוגים השונים האלה, כל אחד השורש ה'לשמה' בעבודת ה' שלו שונה
משל חברו.
יש להעירשההתעסקות כאן היא באנשים המנהיגים את כלל הציבור, לכן
הרב מסביר שאותם ג' מידות הנמצאות אצל אותם אנשים היא משפיעה
על כלל הציבור. צורת העבודה הזאת היא משפיעה הנהגה שונה לכלל
הציבור התלוי וקשור אל אותם עובדי ה'.
ושלשתן נאחזות הן במדתה של ה
דוגמה העליונה,
שדרכי העבודה האלהית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה
של הדבקות האצילית,
מתפרטות בה-הרב מעמיק ומבאר שהשורש לעבודת ה' השונה היא
נובעת מהשורשים הרוחניים הנמצאים בדרכי העבודה האלוהית. כביכול
גם בעולם האלוקי העליון מצאנו חילוקי הנהגה והבדל בצורות העבודה.
החיבור בין העבודה הפרטית של האדם לבין צורת ההנהגה העליונה נובעת

23
מהסיבה שאותם הנהגות הם חלק מן הדבקות האלוקית, כיון שדרכים אלו
מובילים לקרבת ה', לכן שורשם נמצא למעלה8.
והן מוצאות להן מקום
בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם
מדתו של משה עבד ה
'-אותם שורשים רוחניים הנמצאים
בעבודת אנשי המעלה, הם נמצאים בשורשי ההבדל בין עבודת הלויים
הכוהנים ומשה רבינו. עצם ההשוואה למשה כהן ולוי מוכיחה שמדובר כאן
על הנהגה הקשורה אל מנהיגי הציבור, לכן לא דובר כאן על מעלתם
ועבודתם של עם ישראל עצמו, כיון שהם מתקשריםאל אותם מנהיגים
ומושפעים מאותם הנהגות. ראוי לציין שאומנם יש כאן דרכי עבודה ושנים,
אבל יש כאן דירוג ברור, היינו המעלה העליונה היא מעלתו של משה רבינו.
העבודה של המשמעת הפשוטה-הרב מבאר מתחל לבאר את שלשת
הדרגות בעבודת ה'.
כהקדמה בהסתכלות על כללות הפסקה, ניתן להשוות את ג' העבודות
האלה לג' דרכים בתורה לשמה.
ישנה תורה לשם המצוות (לדעת לקיים את מצוות התורה), לשם התורה
(היינו פלפולה של תורה)-נראה שדבר זה מקביל לעבודת הלויים.
ישנו לימוד תורה, לשם הדבקות בה'. נראה שזה מקביל לעבודת הכהנים.
ישנו לימוד תורה לשם כנסת ישראל, להעשרת כוחה של כנסת ישראל,
נראה שזה מקביל לעבודתו של משה. דרגה זאת הרב באורות התורה פיתח
והרחיב.
בהמשך הפסקה נבאר כל דרגה בהרחבה.
העבודה הראשונה קשורה אל עבודה מתוך משמעת, היינו האדם מקבל עול
מלכות שמים9. עניין זה מזכיר את מעלתם של ישראל, כמו שנאמר בפסוק.
8אפשר להביא דוגמא לקשר בין הצורה הגלויה המעשית שהאדם עובד לבין הצורה העליונה
לפי היסוד שפיתחו בחסידות והוא על פי הפסוק בספר איוב.
איוב פרק יט פסוק כו
-
וְאַחִַּ֣ר ע֖ורֹֽי נקְפו־זָֹ֑את וָ֝מבְׂשָר ֵּ֗י אֶֹֽחֱזִֶּ֥ה אֱלֹֽוּהַ:
היינו על פי הכרת גופו של האדם ותהלוכותיו של האדם ניתן להכיר את העולמות העליונים,
האדם בהנהגתו מכוון להנהגה העליונה.
9ביטוי לקבלת עול מלכות שמים מצאנו במשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ג משנה ה

24
שמות פרק כד פסוק ז
-
וַיקַח ֙ סִֵּ֣פֶר הַבְרִׁ֔ית וַיקְרָ֖א בְאָזְנִֵּ֣י הָעָָ֑ם וַיִֹּ֣אמְרִׁ֔ו כֵֹ֛ל אֲשֶר־דבִֶּ֥ר יְקוָ֖ק נַעֲׂשִֶּ֥ה
וְנשְמָֹֽע:
עבודת ישראל, היא מתוך נעשה ונשמע. היינו קבלת עול מיידית. אותה
קבלת עול מוכיחה שעבודת ה' היא טבעית אצל עם ישראל, זה הדבר הנכון
והטבעי לקיים ולעשות. וכך הרב בעין איה מסביר את המעלה הזאת.
עין איה ברכות פרק ט' פסקה עו.
-
אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול
ואמרה להם מי גילה רז זה שמלאכי השרת משת
משין בו ...
כל דבר שאינו בטבע צריך הוא בתחילה הקשה
10
ולימוד ואח"כ
מתישרים אל עשייתו, אבל מה שההכנה הטבעית גמורה בו, אין
צריך לימוד מוקדם, כ"א בתחילה האדם שט אל העשיה.... אע"פ
שקיומה של תורה תלמודה והרחבתה הרי הוא דבר התלוי בבחירה,
זה מה שנוגע להתענפותם של
הפרטים אבל בעצמיות מהות
הפנימית, הצורתית של התורה ... התורה היא טבעית עצמית
לישראל.
הרב בשמונה קבצים חוזר על יסוד זה וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רעב'
-
... עושי דברו לשמע בקול דברו, המקדימים נעשה לנשמע מרוב
העצמיות שהמשמעת האלהית בכל הדרת החמודות שלה מתעצמת
ברוחם ועומק טבעיותם...
שהצד התחתיתי שלה
הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה,
זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף עבודתם.-
השלב הראשון בעבודת הלויים הוא עבודה בשביל שכר. האדם מתחיל את
קירבתו לה', מתוך שיקולים של שכר ועונש. אומנם משם הלויים מתעלים
בעבודתם.
-
רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול
דרך ארץ וכל הפורק
ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:
על פי משנה זאת מתבאר שקבלת עול תורה היא הדבר הטבעי לאדם, בדיוק כמו שטבעי
לאדם שהוא נצרך לעול דרך ארץ ועול מלכות, כנגד זה יש עול טבעי ומשמעתי של תורה
ומצוות. (עיין בהרחבה בדרך חיים למהר"ל על משנה זאת)
10אולי צ"ל: הקשבה. (הערה המופיעה בעין איה עצמו.)

25
הרב מוכיח שעבודת הלויים היא כנגד שכר, מתוך רצון לשכר, מתוך שכרם
הגדול של הלויים. התורה מכנה את המעשרות שנותנים ללויים כשכרחלף
עבודתם, וזה לשון הפסוק.
במדבר פרק יח פסוק כא
-
וְלבְנִֵּ֣י לֵוִׁ֔י הנִֵּ֥ה נָתֵַ֛תי כָל־מַֹֽעֲׂשִֵּ֥ר בְיׂשְרָאֵ֖ל לְנַחֲלָָ֑ה חֵֹ֤לֶף עֲבֹֹֽדָתָם ֙ אֲשֶר־הִֵּ֣ם
עֹֹֽבְדִׁ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אִֹּ֥הֶל מועֵֹֽד:
הלווים מקבלים מעשרות מרובות מן הכהנים, הסיבה כיון שאצל הלויים
כל עבודתם היא כביכול כנגד השכר שהם מקבלים. בזה הם שונים מעבודת
הכהנים שבה נעסוק בהמשך הפסקה.
כדי לחזק את המושג של קבלת שכר הרב מביא ראיה ממשפט המופיע
בכמה מקומות בגמ', נביא אחד מהמקורות.
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף מה עמוד א
-
הלכתא למשיחא? א"ל אביי: אלא מ
עתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא! אלא
דרוש וקבל שכר
לפי מקור זה משמעות משפט זה, שישנו לימוד תורה שאיננו מכוון בשביל
קיום מצוות. זה לימוד שמטרתו בשביל פלפול, לא להלכה, בשביל לקבל
שכר. זאת הדרגה הראשונה של עבודת ה', מתוך רצון לשכר11. וכך גם
מבארהמסילת ישרים שכדי להגיע למידת הזהירות האנשים הפשוטים
צריכים להתנהג בשלב הראשון במידת השכר והעונש, וכך כותב המסילת
ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק ד
-
אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין השכר ועונש עצמם בראות
עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד
תמ
יד, כי מי יעמוד ביום
-
הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו
מדקדקת על כל דבר קטן או גדול.
כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף
ענינה היא
משמעת פשוטה ותמימה-אומנם גם מעלת הלויים יכולה להתעלות,
11ראוי לציין שהגמ' שמשפט זה נאמר גם בגמ' במסכת סנהדרין. לפי השיטה הסוברת שבן
סורר ומורה לא היה מעולם, אם כן מה הסיבה שנאמר דין זה בשביל דרוש וקבל שכר. אם
כן יש לדון למה דווקא במקומות אלו נאמר דין זה. נראה ההסבר משום שמקרים כאלה
אינם טבעיים. מציאות כזאת קשה להבין את החיבור הטבעי, לכן יותר קל לאדם להתחבר
דרך ההכרה של קבלת שכר.

26
להגיע למציאות בה האדם עובד בצורה של משמעת, אבל אותה משמעת
איננה נובעת מרצון לשכר. זה מה שמצאנו במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק א משנה ג
-
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו
כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים
המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
הדרך ליראת שמים, הוא כשהאדם יעבוד את ה' ללא רצון לפרס ושכר.
אומנם בדרך לתכלית שהיא עבודה לא בשביל שכר, יש משמעות גם לעבודה
מתוך שכר. וכך כותב המהר"ל.
דרך חיים על אבות פרק א משנה ג
-
אמנם מ"מ אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור, כי
הטוב לישראל היא רצונו יתברך, וא"כ בזה שאמר שיהיה בן עולם
הבא זהו רצון הש"י. ואין פי' צדיק גמור גדול, אבל פירושו צדיק בלי
חסרון ובלי תוס' חסידות, אבל מדה העליונה שיהיה נקרא עובד
מאהבה לגמרי אין לו אם
משמש על מנת לקבל פרס, ובפי' אמרו כך
בפ"ק דע"ז (י"ט ע"א) במצותיו חפץ מאוד אמר רבי אליעזר במצותיו
חפץ ולא בשכר מצותיו כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים
המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, הרי לך מבואר כי עיקר
המצוה שיחפוץ במצותיו,
...
אלא דמ"מ צדיק הוא אף אם עו
בד
שיהיה בן עולם הבא, והתורה דברה מזה הצדיק ולכך אמר למען
ייטב לך.
בסופו של דבר האדם צריך לחתור ולהגיע לעבודה מתוך משמעת ללא קשר
לשכר ועונש, וכך כותב הרבי מילובביץ בשיחותיו בהסבר מעלת עבודת ה'
מתוך קבלת עול.
ליקוטי שיחות ח"ג עמ'
1012 -
כל המצוות
-
גם אלו שה
שכל מחייבם
-
צריך לקיימם מתוך קבלת
עול כמו חוקים... הן אמת שהאדם צריך להבין את התורה בשכל,
אבל דבר זה עצמו הוא עושה בקבלת עול
-
לא בגלל התענוג שלו,
אלא בגלל שהקב"ה ציווה עליו ללמוד באופן של השגה
.
עבודת ה' מתוך ציווי ה' ולא מתוך שכר ועונש מתאים לדברי חז"ל
המתארים ששכר מצוה איננו שכר חיצוני אלא עצמות המצווה עצמה12.
12כמו שמצאנו במשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה ב

27
עצם המצווה היא טבעית ונותנים חיות לאדם, זה לא שכר חיצוני. כמו
שאדם אוכל עצם האוכל עצמו הוא נותן את החיות לאדם, בזה אוכל שונה
ממשכורת שאדם מקבל ממקום עבודתו, שם השכר הוא חיצוני לעצם
העבודה.
אנשי
בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הרוח, אשר הלזה,
ד', את המזכירים בקודש, העובדים כל הנם הם
בתורה,
במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה-מי שנמצא במעלה
הזאת, הם המשרתים בקודש, אותם אנשי רוח המנהיגים את הציבור
בצורה של עבודת הקודש. הם מזכירים את ה' בצורותשונות של עבודה,
עבודת התורה המוסר הוראת הדינים וההגדה. אותם מנהיגים עיקר
עבודתם בלימוד תורה, ובהכוונת כלל ישראל. הקישור בין הלויים ללימוד
תורה מצאנו בדברי הרמב"ם, על תפקידם של הלויים.
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב
-
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל
ובביזתה עם אחיו מפני
שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו
הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל,
לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא
נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך
י"י חילו, והו
א ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
דברי הרמב"ם מבוססים על הגמ' במסכת יומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כו עמוד א
-
אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או
משבט יששכר, לוי
-
דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב (ובני)
+מסורת הש"ס: [ומבני]+
יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה
ישראל.
מקור לימוד התורה הוא תלוי בשבט לוי, לכן הם הולכים ממקום למקום
ומלמדים תורה לכלל ישראל. הם מנהיגי הציבור מהבחינה התורנית של
כלל ישראל. הם מורים את המצוות והתורה המעשיות. הוראות אלו
קשורות אל המשמעת, אל ההבנה שהתורה היא הדבר הטבעי והמעשי
הנדרש מכלל ישראל.
אותם המושפעים מהם,
מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור
ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם
-
... ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה:

28
הברה, והם מזכים
את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה-
כיון שעבודת הלויים הוא העברת התורה, לכן כל מי שמתקשראל הלויים
הוא מושפע מן התורה המופיעה דרך הלויים. הלויים הם מעין צינור
המעביר את התורה לעם ישראל. אומנם הלויים בעצמם הם מזכים את
הדבקים בהם, אבל מצד שני אותם דבקים בהם נותנים כח ללוי עצמו. מעין
מה שאמרו חז"ל 'מתלמידי יותר מכולם'13. לכן ההתקשרות אל שבט לוי
נעשית דרך שכר חלף עבודתם, ישנו קשר בין הלויים לכלל ישראל דרך
המעשרות והשכר שעם ישראל מביא ללויים. לכן הלויים בעצמם זקוקים
לשכר ולקישור של כלל ישראל.
כיון שעבודת הלויים היא עבודה התלויה בשכר, ממילא הם קשורים אל
הציבור. הלויים נאלצים להיות תלויים בתלמידים. בדיוק כמו המלמד
שתלוי בשכר שהוא מקבל מן התלמיד, כך הלויים, מדרגתם תלויה בנתינה
שהתלמידים נותנים לו. היכולת של הלוי לשמור על מעמדו תלויה בקבלת
המעשרות והשכר מכלל ישראל. לכן הרב הדגיש כאן שהלויים צינורם תלוי
במקשיבים המזכים את מזכיהם.
זהו יחש
לויי,
שומר השערים מבחוץ , ומרים קול בשיר וזמרה-
תפקידם של הלויים הם להיות המקשרים בין החוץ לפנים, הם עומדים
בשער, כמו כן הם משוררים. העמידה ושער והשירה הם מבטאים את גילוי
הקדושה כלפי חוץ.
נראה שיש כאן רמז לדרגות השונות של הלויים, יש את הדרגה הראשונה
אלוהשוערים, השומרים, זה כנגד העבודה לשם שכר. ויש את הדרגה
היותר גבוהה כנגד השירה, זה המשמעת היינו הטבעיות של קיום התורה
ללא קשר לעונש ושכר. נראה ששתי דרגות אלו הנמצאות בעבודת הלויים
מתאימים ללימוד תורה לשם קיום המצוות, היינו כנגד עבודתם בשכר
ועונש. מעל זה נמצא לימוד תורה לשם התורה, היינו עצם הקיום והפלפול
ללא תכלית. מתוך הכרה שזה הטבעיות שלנו. אפשר שאלו ב' דרגות של
נעשה קודם, היינו קיום המצוות. מעל זה דרגת 'נשמע', היינו הפלפול
והגברת התורה.
יש להעיר שמהות דרגתם של הלויים, עיקר הדגש הוא האדם עצמו, או
השכר שהאדםעצמו מקבל, או המשמעת הטבעיות הקיימת בו. כאן אין
13מקור משפט זה הוא על פי הגמ' במסכת תענית.
ת
למוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א
-
עץ חיים היא למחזיקים בה, לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול
-
אף תלמידי
חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי
מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.

29
ישירות דבקות בקב"ה, אומנם הכוונה היא קיום מצוות הבורא, אבל
המרכז הוא לא הקב"ה, אלא מה שהאדם בעצמו מקבל.ברזי מסתכלת שהיא הפנימית, העבודה היא מזה למעלה
עולם,
והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז
לאלהים-כאן הרב ממשיך אל הדרגה היותר עליונה, היא דרגת הכהנים.
אותם העובדים מתוך הסתכלות פנימית, הם לא פועלים מתוך הסתכלות
על עצמם אלא מתוך רצון לחזק את הקב"ה. היכולת של עם ישראל לחזק
את האלוקות באה לידי ביטוי בפסוק בספר תהילים.
תהלים פרק סח פסוק לה
-
תְנִּ֥ו
עֵֹּ֗ז לֵֹֽאלֹ֫ה ִּ֥ים עַֹֽל־יׂשְרָאִֵּ֥ל גַאֲוָתָ֑ו וְָ֝עֻזֵּ֗ו בַשְחָקֹֽים:
מטרת עבודת ה' של עם ישראל הוא לתת כוחות לקב"ה. העבודה שלנו היא
נותנת כוחות לקב"ה להשפיע לעולם. אומנם הקב"ה בעצמו איננו זקוק
לעבודתנו אבל הקב"ה הגביל את עצמו וחקק בטבע בעולם שכל השפע
הקיים בעולם תלוי בעוז ובהנהגה שעם ישראל נותן.
ראוי לציין שמעלת העבודה הזאת היא לא רק בכוונה בלימוד התורה, אלא
מתבטאת גם בצורה המעשית של לימוד התורה. מעלת אותם עובדים
כשהם לומדים את רזי התורה. הם עוסקים בעבודה פנימית המתבוננת
ברזי תורה. ההסתכלות ברזי תורההיא גורמת לאדם להכיר את האלוקות,
העיסוק באלוקות הוא מטרה בפני עצמה, הכרת הנהגת ה' בעולם, הכרת
העולמות הפנימיים היא בעצמה מוסיפה כח באלוקות המופיעה בעולם.
נראה שישנה עוד סיבה למה דרגה זאת תלויה ברזי עולם, כיון שקשה
לאדם לקלוט את הסיבה הזאת. הרי בתוך סיבהזאת ישנו מעין פרדוכס,
זה פלא כיצד הקב"ה שהוא מלא כל הארץ נזקק כביכול לעבודה שלנו.
ההבנה הזאת תלויה ברז פנימי, יסוד זה שהקב"ה צריך אותנו מצריכה
עומק רוחני גדול התלוי ברז פנימי.
אפשר להקביל מעלה זאת, אל לימוד תורה לשמה, לשם דבקות. היינו
כשהאדם לומד תורה לאבשביל עצמו, אלא בשביל דבקות בקב"ה.
וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים
רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה-עבודת הכהנים מכוונת
כלפי מעלה. כל עבודת הקרבנות היא כביכול פרנסה וכוחות לקב"ה. לכן
בפסוקים מתואר הקרבן כסעודה ולחם של הקב"ה, כמו שמופיע בפסוק על
קרבן התמיד.
במדבר פרק כח
פסוק ב

30
-
צִַּ֚ו אֶת־בְנִֵּ֣י יׂשְרָאִֵׁ֔ל וְאָמַרְת ָ֖ אֲלֵהֶָ֑ם אֶת־קָרְבָנ ִ֨י לַחְמִ֜י לְאשֵַּ֗י רִֵּ֚יח ַ נֹֽיחֹחִׁ֔י
תשְמְר֕ו לְהַקְרִּ֥יב ל֖י בְמועֲדֹֽו:
כביכול הקרבןהוא הריח ניחוח והאוכל של הקב"ה. כך עבודת אותם
אנשים לא בשביל עצמם, כל עבודתם בשביל לתת כח בפמליא של מעלה.
עניין זה מופיע בדברי הזהר.
זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת ויקרא דף ז עמוד ב
-
ת"ח בשעתא דאשתכח מזונא לתתא אשתכח מזונא דלעילא, למלכא
דאתקין סעודתא דיליה
ולא אתקין לעבדוהי, כד אתקן לעבדוהי
אכיל הוא סעודתא דיליה ואינון אכלי סעודתייהו הדא הוא דכתיב
(שיר ה) אכלתי יערי עם דבשי, דא סעודתא דמלכא, אכלו רעים שתו
ושכרו דודים דא סעודתא דידהו, מריחא דקרבנא כד ריחא דקרבנא
הוה סליק, ובגיני כך אקרי ריח ניחוח ליי' ריח לע
בדוהי ניחוח ליי',
(מאתר דענוגא דעתיקא אשתכח), ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב
בגין סעודתא דעבדוהי,
ובגין כך ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים
ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה,
צדיקים יסודי
העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה,
וכל המתדבק
בם מוסיף בהם כח וג
ודל, נהרה וחיי עלמות-גם כאן אותם אנשים
גדולים משפיעים על הכלל. ההשפעה כאן היא לא השפעה מעשית אלא
השפעה פנימית. זאת הדבקות הפנימית הנדרשת מן האדם להדבק
בתלמידי חכמים. הדבקות הזאת היא יוצרת קישור אל הקב"ה, לכן הגמ'
דורשת לגבי הנדבק בתלמיד חכם כאילו דבק בשכינה.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד ב
-
ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום
-
וכי אפשר לדבוקי
בשכינה? והכתיב: כי ה' אלהיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו
לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי
חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכי
נה. כיוצא בדבר אתה אומר: לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו
-
וכי אפשר
לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה
פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה
עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
הרב נוקט שמעלת הדבקות בצדיק היא באה לידי ביטוי בעיקר בתלמידי
חכמים מהסוג של הכהנים. הדבקות הזאת היא גורמת השפעה ודבקות
בשכינה. הסיבה כיון שהם בעצמם דבקים לגמרי בקב"ה ומחפשים דרך
להגביר את כוח האלוקות בעולם.

31
גם כאן כמו בלויים מצאנו ככל שיהיו יותר דבקים בת"ח, כך יש תוספת
כח גם בכהן עצמו.
של מדתן היא זאת
את אתן מתנה עבודת כהנים, כהונתכם,
וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך-
מדרגת הכהנים היא לא עבודת שכר, אלא עבודת מתנה כמו שנאמר
בפסוק.
במדבר פרק יח פסוק ז
-
וְאַתִָּ֣ה ובָנִֶּ֣י ָך אִ֠ת ְָך תשְמְרִ֨ו אֶת־כְהֻנַתְכִֶ֜ם לְכָל־דְבַַ֧ר הַמ זְבֵֵ֛ח ַ ו
לְמבִֵּ֥ית
לַפָרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶָ֑ם עֲבֹדִַּ֣ת מַתָנֵָּ֗ה אֶתֵן ֙ אֶת־כְהֻנַתְכִֶׁ֔ם וְהַזִָּ֥ר הַקָרֵ֖ב יומָֹֽת: ס
יש הבדל בין מתנה לבין שכר, שכר מהותו יחסי עובד ומעביד. כל אחד פועל
מתוך אינטרס שלו. לעומת זאת מתנה מגלה דבקות, היינו אהבה. אצל
הכהנים הקשר הוא דרך מתנה.
ההבדל בין העבודות שעבדות הלויים אפשר להמשיל לעבודת ה' מתוך
יראה, ואילו הכהנים זאת עבודת ה' מתוך אהבה. רצון, דאגה ואהבה
לאלוקות.
התוצאה של הבדל זה גורמת שיש הבדל ביחס בין כהן ללוי, אצל הלוי אין
חיוב לקדשו, החיוב הוא לדאוג לשכרו. לעומת זאת הכהנים צריך לקדשו,
לתת לו את הדרגה היותר עליונה של קדושה. דרגת הקדושה היא נובעת
מהופעת האלוקות. לכן הרב מבסס את דבריו על החיוב המופיע בפסוק.
ויקרא פרק כא פסוק ח
-
וְקדַשְתִׁ֔ו כֹֽי־אֶת־לִֶּ֥חֶם אֱלהֶ֖י ָך הִּ֣וא מַקְרָ֑יב קָדֹש ֙ יֹֽהְיֶה־ל ְִָׁ֔ך כִּ֣י קָדִׁ֔וש
אֲנִּ֥י
יְקוָ֖ק מְקַדשְכֶֹֽם:
הפסוק מדגיש שהסיבה לקדושה היא כיון שהקב"ה בעצמו קדוש. הדבקות
המוחלטת של הכהן בקב"ה יוצרת אצלו קדושה.
אפשר להמשיל את היחס בין הלויים לבין הכהנים לשני דרגות בקשר בין
בעל לאשה. יש בעל הדואג לטובת אשתו, כיון שהוא חושב על השכר שהוא
מקבל ממנה. הוא חושב על זה שהיא דואגת ועוזרת לו. כמו כן יש בעל
הדואג לאשתו בזה שהוא מבין שזה דבר טבעי שהוא ידאג לה. שתי דרגות
אלו נמצאות במעלת הלוי. אבל הכהן הוא נמצא במקום אחר. הוא דואג
לאשתו לטובתה, כיון שאכפת לו מאשתו. הוא דבק באשתו ובעקבות כך,
הוא רוצה בטובתה. מבחינת הבעל הזה, כל טובה שאשתו מקבלת הוא
מרגיש תענוג וטוב בעצם טובתה.

32
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן,
שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו,
איה המעלם מים את רועה
צאנו-כאן הרב מדבר על הדרגה העליונה, השלישית. זאת הדרגה העליונה
הנמצאת בתכונתו של משה רבינו ע"ה. מהות תכונה זאת שמשה איננו עובד
בשביל שכר ודבקות, ואפילו אינו עובד בשביל פרנסת הקב"ה. מטרת
עבודתו של משה רבינו הוא עם ישראל. משה כל גדלותו היא דאגתו לעם
ישראל.
דברי הרב מבוססים על דברי רש"י המפרש את המפגש עם משה, מפגש בו
רואים את תחילת השליחות של משה רבינו. וכך מובא בפסוק, ובפירוש
רש"י.
שמות פרק ב פסוק יא
-
וַיְהִּ֣י׀ בַיָמִּ֣ים הָהֵֵּ֗ם וַיגְדַֹ֤ל מֹשֶה ֙ וַיֵצִֵּ֣א אֶל־אֶחִָׁ֔יו וַיַַּ֖֖רְא בְסבְלתָָ֑ם וַיַרְא ֙ א ִּ֣יש
מצְרִׁ֔י מַכִֶּ֥ה איש־עבְר֖י מֵאֶחָֹֽיו:
רש"י שמות פר
ק ב פסוק יא -
וירא בסבלתם
-
נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
לפי דברים אלו הרב מגדיר את מעלתו של משה, מעלתו שכל עניינו, עיניו
וליבו בשביל הצאן, בשביל עם ישראל. מטרתו העליונה של משה היא
להשפיע ולדאוג לטובת עם ישראל14.
הרב מחזק את דבריו על פי הפסוקהמופיע בספר ישעיה.
ישעיהו פרק סג פסוק יא
-
וַי זְכִֹּ֥ר יְמֵֹֽי־עולָ֖ם מֹשִֶּ֣ה עַמָ֑ו אַיִֵּ֣ה׀ הַֹֽמַעֲלִֵּ֣ם מיֵָּ֗ם אִֵּ֚ת רֹעִֵּ֣י צֹאנִׁ֔ו אַיֵֵ֛ה הַשִָּ֥ם
בְקרְב֖ו אֶת־רִּ֥וח ַ קָדְשֹֽו:
14גם המדרש מרחיב ומתאר שבזכות אותה דאגה משה זכה לדרגתו, וכך מופיע במדרש.
שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א סימן כז
-
וירא בסבלותם, מהו וירא שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן
מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל
אחד ואחד מהן, ר' אלעזר בנו של רבי
יוסי הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן
ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור,
ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה
כאלו מסייע לפרעה, אמר הקדוש ברוך הוא אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן
של י
שראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר
עמך, הה"ד וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו
לראות בסבלותם, לפיכך ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה.

33
חיבור פסוק זה למעלתו של משה, מובאת גם בשערי קדושה וכך כותב
מהרח"ו בשערי קדושה.
שערי קדושה חלק ב' שער ד'
-
ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער
בצרתם כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבא שמות פ"א) על וירא בסבלותם
ועל פסוק (שמות לב' לב') ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא,
ולכן
היה שקול ככל ישראל
כמו שכתוב (ישעיה סג יא') ויזכו
ר ימי
עולם משה עמו.
מעלתו של משה בדאגתו לכלל ישראל, גורמת שמשה בעצמו שקול כנגד
כלל ישראל, לכן הפסוק אומר ויזכור ימי עולם משה עמו, פירוש הפסוק
בפשט המעלה את משה ואת עמו. היינו כביכול משה ועם ישראל הם שווים
שעליה ממצרים. משה בעצמו לבדו, שקול כנגד כל כלל ישראל.
דוגמתו היא התכונה העליונה,
שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה-מעלתו של משה נובעת מהמקור העליון
מהאלוקות. רק האלוקות היא איננה חסרה, היא לא צריכה השלמה.
האלוקות יצרה את העולם הנברא רק בשביל טובת הנבראים, לא בשביל
הטובה האישית שהאלוקות מקבלת מן העולם. כיון שהאלוקות בעצמה
היא השלמות המוחלטת, לכן כל היצירה האלוקית היא בשביל נתינת שפע
טוב לעולם.
המטרה של האלוקות לגלות את החסד לנבראים רק בשביל טובת
הנבראים. משה הגיע לדרגה שכל כולו בשביל להשפיע שפע לעולם. להשפיע
שפע לנבראים. משה בעצמו דומה ודבק בשכינה, הוא עצמו 'איש
האלוקים'. לכן מעלתו היא נתינת שפע הדומה לתכונה העליונה.
אותה תכונה עליונה היא בעצמה שלמה, היא למעלה מכל העולמות ולכן
אין העולם כדאי לדרגה הזאת. כיון שהאלוקות נמצאת מעל העולם, לא
יתכן שהעולם הנברא יפרנס את העולם העליון. ודאי שלא שייך באמת
שהקב"ה צריך את העבודה שלנו. כל העבודה שאנו פועלים בעולם בסופו
של דבר הוא נתינת שפע לנבראים. זאת התכונה העליונה שאיננה מבקשת
פרנסה וגדולה מן הנבראים.
עמידתו של משה כמשפיע שפע לעם ישראל, הופכת אותו למעין שותף
לקב"ה. משה הוא הצינור המשפיע את השפע, בדיוק כמו האלוקים.
הקב"ה בעצמו הוא לא נצרך לעולם, הוא רק משפיע. בדיוק כמוהו להבדיל
משה רבינו שהוא בעצמו לא צריך לא שכר ולא מתנה מעם ישראל. הוא
רוצה רק לתת שפע לעם ישראל, למרות שהוא בעצמו לא מקבל מזה כלום.

34
העמידה הזאת הופכת אותו להיות שותף עם הקב"ה באחריות ובדאגה על
עם ישראל.
כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב
בטלים
לגבה יות
ר משרגא בטיהרא-חז"ל תמיד מתארים את דרגתו של משה
שנבואתו הייתה כמו אספקלריא המאירה. הוא עצמו מקבל את הנבואה
בצורה ברורה, וכן מובא בגמ' יבמות.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב
-
כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה
רבינו נסתכל באספקלריא המאי
רה.
אומנם כאן הרב לוקח את המושג הזה, להסביר כיצד השפע מגיע מהעולם
העליון בדרגה של אספקלריא, היינו מראה צלולה ונקיה. השפע שיורד דרך
משה הוא שפע עליון וגדול, התוצאה הראשונית שהנבואה של משה היא
מאירה, אבל התוצאה הנוספת שעל ידי משה יורד שפע נקי.
השפע הזה כל כךעליון, שאין שום כינוי של טוב העומד מול אותו שפע. כל
טוב שאנו יכולים לתאר זה טוב הבטל כשרגא בטיהרא (=כנר בצהריים).
ההבדל בין משה לשאר הנביאים, לא רק במראה הנבואה, אלא ההבדל הוא
בצורת ההשפעה. כל הנביאים כיון שההשפעה שלהם היא לא נקיה יש להם
בחינה שלישות,לכן הם נותנים את הגוון שלהם על הנבואה. לכן הנבואה
שהם רואים מכונה בשם של אספקלריא שאינה מאירה. לעומת זאת משה,
כל מהותו זה צינור נקי, הוא רק משפיע. לכן משה רואה את הנבואה בצורה
נקיה, לכן השפע שהוא מוריד הוא כולו שפע עליון מאיר של אספקלריא
המאירה.
לכן משה הוא מוריד את התורה, כיון שכולו ביטול וצינור שרק מוריד בלי
הוספה. משא"כ שאר הנביאים שכל נביא ונביא מביא את סגנונו ואישיותו
לתוך נבואותו. לכן מעלת משה שרק הוא נחשב תורת האלוקים, היא
התורה שאיננה מוחלפת. משא"כ שאר הנביאים, שאומנם יש להם נבואה
אבל היא לא נקיה כמו מעלת משה.
ההבדל בין משה לדרגת הלוי והכהן הוא הבדל מהותי, הלוי הוא דואג
לעצמו לשכרו. הכהן הוא רוצה לדבוק בה'. משה הוא כבר נמצא בדרגת
דבקות, הוא כביכול נמצא במקום בו הקב"ה פועל. משה פועל להוריד את
השפע למטה, מלמעלה למטה. פעולה ההפוכה מהכהן שרוצה לעלות
מלמטה למעלה. משה הוא עצם מקומו הוא כבר קרוב אל הקב"ה בצורה
של שותף, לכן כל עבודתו היא להוריד שפע בתור שותף למפעלו של הקב"ה.

35
ואור עליון זה מאיר את כל
המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל
מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון-
אותו אור ושפע מתגלה לצדיקים בכל דור. הצדיקים בכל דור הם המשכו
של משה רבינו, לכן מצאנו בגמרא שהאמוראים היו מכונים בשם משה.
וכך מופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לט עמוד א (מובא גם שבת קא: ביצה לח:)
-
אמר ליה רב ספרא: משה, שפיר קאמרת.
החיבור של הצדיקים אל משה, הוא נחשב כמו הכוכבים והמזלות הנובעים
מן השמש הגדולה. לאחר פטירתו של משה רבינו, לאחר גילוי השמש
הגדולה, כעת נשארת הארה של השמש דרך הכוכבים והמזלות. משל זה
מובא בזהר.
זוהר
-
רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת עקב דף רעג עמוד א
-
ואנת הוא דאתמר עלך (בראשית ו) בשגם הוא בשר בדרא דדור
הפלגה הוית, ובכל דרא ודרא בגלגולא, כגלגל דמתהפך לכמה גוונין,
ידך, מיד בדרא דאתייהיב ביה אורייתא על ולא נגלת אלא
דאתכנישת מעלמא אנת הוא כשמשא דנהיר בכל דרא ודרא, דכד
אתכנש שמשא בליליא נהיר בסיהרא ובשתין רבוא ככביא, הכי את
דאנת נהיר בשתין רבוא בכל דרא ודרא,
המשכת השפעתו של משה רבינו מופיע בכל דור דרך הצדיקים בזכות
הארת משה רבינו.
אשרי העם
שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שד' אלהיו-
מעלתו של משה כמנהיג של הכלל, מופיע בפסוק המתאר את מעלת עם
ישראל. בתיאור מעלתו של עם ישראל נמצא רמז למשה רבינו. מקור הרמז
הזההוא מהזוהר.
זוהר
-
רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת בהר דף קיא עמוד ב
-
קמו מארי מתיבתא ואמרו (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו שככה
בגימטריא משה, קם רעיא מהימנא ואמר אשרי העם שיי' אלהיו:
ע"כ,
לפי מקור זה רואים את מעלת משה בחיבורו אל עם ישראל, כביכול עם
ישראל מקבלאת השפע דרך משה הרמוז במילה שככה לו, וזה מקביל את
מעלתו של עם ישראל שהקב"ה הוא אלהיו.
ועתה אמר ד'
יוצרי מבטן לעבד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של
משה עבד ד',
העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל

36
מאומה,
אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו
כי
עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו-לפי יסוד
זה כעת נראה שהרב עובר לדבר על עצמו. הרב בעצמו שואף להגיע לדרגה
של צדיקות כזאת. כדי לתאר את הדרגה הזאת הרב משתמש בפסוק מספר
ישעיה.
ישעיהו פרק מט פסוק ה
-ִֶּ֣
וְעַתִָּ֣ה׀ אָמִַּ֣ר יְקוֵָּ֗ק יֹצְרֹ֤י מבֶ֙טֶן ֙ לְע
בֶד לִׁ֔ו לְשובֵֹ֤ב יַֹֽעֲקֹב ֙ אֵלִָׁ֔יו וְיׂשְרָאֵ֖ל לא
לִּ֣ו יֵאָסֵָ֑ף וְאֶכָבֵד ֙ בְעֵינִֵּ֣י יְקוִָׁ֔ק וֵאלהַ֖י הָיִָּ֥ה עֻזֹֽי:
הרב מניח מטרה להיות עבד לו, להיות כמו משה רבינו. משה מכונה עבד
ה'15. זאת מעלתו הגדולה של משה, כך הרב רוצה להיות עבד לקב"ה.
היכולתלהיות עבד, זאת יכולת לביטול מוחלט. הביטול הזה גורם שאין
שום רצון פרטי. אפילו שכר רוחני איננו שיקול בעבודתו של משה. זאת
הדרגה אליה הרב בעצמו שואף. זאת מעלת משה המוותר על מעלתו בשביל
עם ישראל. כמו שנאמר בפסוק.
שמות פרק לב פסוק לב
-ָ
וְעַתָ֖ה אם־תשִָּ֣א חַט
אתָָ֑ם וְאם־אַ֕ין מְחִֵּ֣ני נִָׁ֔א מֹֽספְר ְָך֖ אֲשִֶּ֥ר כָתָֹֽבְתָ:
משה דואג לעם ישראל בלי שום רצון לשכר. דבר זה מצאנו גם בדבריו של
משה בפרשת קורח, בו משה מצהיר שהוא לא לקח שום שכר מעם ישראל.
במדבר פרק טז
פסוק טו -
וַיֹ֤חַר
לְמֹשֶה ֙ מְאִֹׁ֔ד וַיֹ֙אמֶר ֙ אֶל־יְקוִָׁ֔ק אַל־תֵ֖פֶן אֶל־מנְחָתָָ֑ם לִֹ֠א חֲמִ֨ור אֶחָֹ֤ד
מֵהֶם ֙ נָׂשִָׁ֔אתי וְלִֹּ֥א הֲרֵעֹ֖תי אֶת־אַחִַּ֥ד מֵהֶֹֽם:
הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה בתפילה שאנו אומרים בתפילת
שחרית של שבת. 'ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל
תפארת בראשו נתת לו'.
ההבנה שחלקו של משה הוא להיות עבד ה', הביטול המוחלט לדוגמא
העליונה בשביל להשפיע לעם ישראל.
וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא
יראה אור
וחיים-משה הוא מקור תורת אמת. כמו שמבואר בגמ' על מקום בליעתו
15כך מובא בפסוק בספר דברים.
דברים פרק לד פסוק ה
-
וַיִָ֨מָת שִָ֜ם מֹשֶַ֧ה עֶֹֽבֶד־יְקוֵָ֛ק בְאִֶּ֥רֶץ מואָ֖ב עַל־פִּ֥י יְקוָֹֽק:

37
של קורח ומשפחתו מאותומקום שומעים דברים על תורת האמת של משה.
וכך מופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב
-
ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאים.
והתפארת זו מתן תורה, שהיא
תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להתמך,
כי עמך מקור חיים באורך נראה אור-כמו שהרב
הביא לעיל בתפילה אנו אומרים שמשה במעלתו קיבל את התפארת
בראשו, אותה תפארת היא התורה. כמו שנאמר בגמ' מסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א
-
והתפארת
-
זו מתן תורה.
היתרון של אותה תפארת שהיא משפיע שפע, התפארת היא כוללת בתוכה
את כל הגוונים, לכן ביכולתה להשפיע שפע. הרב מכנה את התפארת הזאת
כזרועות עולם המשפיעות ומחזיקות את העולם כולו.
הרב מסיים בלשון הפסוק בתהילים.
תהלים פרק לו פסוק י
-
כֹֽי־עַ֭מ ְָך מְקִּ֣ור חַיָ֑ים בְָ֝אור ְָךֵּ֗ נרְאֶה־אֹֽור:
לסיום הפסקהנחזור למשל שהבאנו בתחילת הפסקה, אפשרלהמשיל את
שלשת הדרגות האלה לג' שיטות בלימוד תורה לשמה.
השלב הראשון של לימוד תורה לשמה, בשביל שכר ועונש, בשביל לדעת
לקיים את המצוות. דרגה הכלולה בתוך השלב הזה היא הדרגה ללמוד
תורה בשביל התורה עצמה. אבל מעליה נמצאת הדרגה שהאדם עובד את
ה' בשביל לתת כח לפמליא של מעלה. האדם בעצמו איננו רוצה שכר בעצמו
הוא רוצה רק את הדבקות לתת עוז וכח לאלוקות. מעל זה נמצאת דרגת
לימוד תורה בשביל לתת כח לכנסת ישראל. כל הדרגות של לימוד תורה
מובאות באריכות בפרק ב' באורות התורה. ונביא כאן את הפסקה
העוסקת במעלה העליונה של משה, ללמודתורה בשביל כנסת ישראל. זאת
תורת אמת. וכך מופיע באורות התורה.
אורות התורה פרק ב' פסקה
ו.
-
יסוד תורה לשמה הוא הגברת כחה של כנסת ישראל,
הנמצאת גנוזה בקרבנו. וכל מה שנוציא יותר אל הפועל
סעיפי ידיעות והרחבת רגשות ממנה, הננו מגדלים את כחה
ומזהירים את יפעתה, והרינ
ו
מגדילים את התורה עצמה,
שהיא רוחניות החיים האמתיים של

38
כנסת ישראל, הצפונה
בנו, והחבויה בכל התורה כולה ובכל פרט מפרטיה.

39
פסקה ג-מהות העבודה16
(עמוד רג')מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית,
ויש עבודה ממשית. הדמיונית היא מיוסדת להמשיך
רגשי האדם
לענינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי,
ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף
וכחותיו כל כך
להתגבורת הרוחנית העליונה. אבל העבודה הממשית
היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית,
באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתי
ם, וכל דבר
קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה.
בההערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים,
שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם,
וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית הוא בכלל, ואם הוא
מהדברים
שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה
את ערכו, אלא שנשאר
הרבה ממה שהטוב גנוז בו, וערך טובו הוא סגולי אלהי,
שהם כל פרטי
המצות, והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח
חיים על פיהם בתם לבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה,
המרוממת
אותם מעל כל המעשים.
נושא הפסקה-היחס בין הדמיון לעבודההממשית.
ביאור הפסקה-
מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית,
ויש עבודה
ממשית-בפסקה זאת הרב מבאר את היחס בין הדמיון לבין הכחהממשי,
המעשי. הדמיון יוצר מציאות מופשטת, מציאות שבדרך כלל מנותק מן
המעשה. בפסקה זאת הרב מבאר את מעלת הדמיון, ובכל זאת מעל הדמיון
מניח את מעלת העבודה הממשית.
פסקה זאת היא הפוכה ומשלימה לפסקה הראשונה בסדר הזה. בפסקה א'
ראינו שעבודת ההשויה בנויה מההשויה המעשית, ההשויה השכלית
וההשויה הדמיונית. בפסקה שם הרב הניח את הדמיון מעל העבודה
16מקור הפסקה, קובץ א' פסקה תרנח'.

40
המעשית והשכלית. נראה שבפסקה זאת הרב מציג השלמה המבארת כיצד
הצד הממשי הוא נמצא מעל הדמיון.
הדמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם
לענינים גדולים-
היתרון בדמיון שהוא מתעסק בדברים הנמצאים מעל המציאות. על ידי
הדמיון האדם מרגיש חיבור וקשר אל דברים שהוא לא יכול לקלוט אותם
בשכלו. דברים הנמצאים במקום עליון הם מרוחקים מן האדם, על ידי
הדמיון האדם יכול להתקרב אל אותם דברים גדולים. הדמיון ממשיך את
הדברים הגדולים לתוך הרגשות של האדם.
כשהאדם חושב על מציאות המחשבה היא לא מספיק מחדירה את הדברים
לתוך האדם, דווקא הדמיון והציור הוא גורם להחדרת הדברים והרגשת
הדברים. וכך כותב הרב בעין איה על פעולת הדמיון.עין איה ברכות פ"ט פסקה קיב. (הבאנו את הפסקה הזאת לעיל בפסקה א')
-
החמש המשלים הוא הדמיון המביא את
ההרגש
ות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש,
במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך
שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף
והגידים הדקים...
והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי-הדבר הגדול ביותר הנמצא
בעולם הוא העניין האלוקי, מושג זה מקורו מהכוזרי. הכוזרי מביא את
הביטוי הזה בהסברו לחטא העגל וכך כותב הכוזרי.
ספר הכוזרי מאמר א
אות
צז.
-
אמר החבר: כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות, ואלו
היו הפילוסופים מביאים מופת על היחוד ועל האלהות לא היו
עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה
הזאת ידבק בה ענין אלהי וכי היא מיוחדת בדבר מופלא נכרי. ומהם
מי שמיחס זה אל האלהים, כאשר א
נחנו עושים היום במקומות
המכובדים אצלנו
...
ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא
בצורה מורגשה שמכוונים אליה. והיו בני ישראל מצפים למה שייעד
אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו כאשר
היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו
מביט
ים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לאלהים.
הכוזרי מבאר שהאומות התרגלו לחוות את העניין האלוקי בצורה גשמית,
ציורית. לפי פסקתנו מובן עניין זה, כיון שהענין האלוקי הוא כל כך עליון,
לכן האדם מחפש דרך ציורית דמיונית לחוות את אותו עניין.

41
בשמונה קבצים הרב מתאר עד כמה העניין האלוקי מתקשר אל פעולת
הנשמה, וכך כותב הרב.
קובץ א' תתעד
-
...
והנשמה בפנימיותה מרגשת היא, שאמונה, יראה ואהבה, ביסודן
הנן פונות רק אל הענין האלהי, וכל מה שישנן מדות הללו כלפי
ענינים זולתיים, אינן כי אם על ידי איזו הארה של הניצוץ האלהי
המגיע שמה.
הדרך לחוות את העניין האלוקי נעשה על ידי השערה ודמיון, וכך כותב
הרב.
קובץ ו' פסקה קלג'
-
... וההזרחה של הענין האלהי בכבודו, כל אלה מביאים את האדם
לאושר גדול, וסעיפיהם תלויים הם בכח ההשערה והדמיון שהוא
יקר מכל שכל והגיון.
הנש אחר יתמשך שהרגש ומתוך
מצד העכבה תהיה לא גב
הגוף
וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה-היתרון של גילוי
הרגש שהגוף לא יעכב את הכוחות הרוחניים. כיון שהדמיון מחדיר את
האלוקות לתוך נפשו של האדם, לכן הגוף כבר לא מעכב את הקדושה.
בזכות הדמיון האדם נמצא בהתלהבות רוחנית גדולה, אותה התלהבות
מושכת את הגוף אחריה.
אבל העבודה הממשית
היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית,
באדם ובעולם-כאן הרב עובר לתאר את מעלת העבודה
המעשית. לפעמים אנשים חושבים שהעיקר הוא הרגש והלב. הרבה אנשים
מעדיפים מבחינה נפשית חיזוק הבעירה הפנימית, אבל באמת הרב מציג
שהעיקר הוא המעשה. המעשה בעצמו מחדיר את היכולת לבנות רצון נכון.
כשהמעשים מקולקלים הרצון לא יכול לעבור תהליך של תיקון.
לעבודה הממשית יש מעלה פנימית, למרות שזה דבר חיצוני. דווקא
המעשה החיצוני פועל על העולמות העליונים להביא רצון יותר טוב.
ההתלהבות מחדירה את הקדושה לגוף האדם, אבל המעשה הוא פועל על
הנשמה הנמצאת מעל הגוף. המעשה הוא פועל על הגברת הרצון הנמצא
מעל הרגשות.
הרב בהמשך הספר מבאר את מעלת העבודה החסידית המעשית. וכך הרב
כותב.
אורות הקודש חלק ג' עמ' שיא'

42
-
החסידות המעשית היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפו
על.
אי אפשר לחיות את קרבת ה' רק בהתלהבות, כל התלהבות צריכה מימוש
בפועל והתגשמות מעשית.
על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתים, וכל דבר
קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה-הכחלהגביר את הנשמה ואת
הרצון הוא נעשה על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתיים. בשונה מהדמיון
שהוא מציאות פרטית סובייקטיבית בהרגשה הגופנית של האדם. כאן
המעשה הוא מוחלט הוא אובייקטיבי, כיון שהוא אובייקטיבי לכן הוא
פועל על האדם והעולם כולו.
השכל האמיתי האובייקטיבי התלוי בתורה הוא מחיה את הרצון, הידיעה
הנכונה הקשורה אל הטוב מחיה את רצון האדם ומכוונת אותו לטוב. וכך
כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קכו.
-
הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס
הטוב. חמדת הטוב, כל שהיא מתבררת יותר, כך היא מתחזקת. כל
מה שמת
ברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת
הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת
הנם תמיד אחוזים יחד ...
לפי יסוד זה מתבאר שההגדרה של עבודה ממשית, אין הכוונה דווקא
למעשה פיזי של מצוות, אלא לעבודה שכלית אמיתית. התבוננות באמת
השכלית היא בעצמה נחשבת עבודה ממשית ביחס לדמיון המופשט.
לצד השכל הנכון והידיעות הנכונות צריך האדם לעשות פעולות מעשיות.
כשהמעשה פגום הרצון בעצמו לא יכול להתגדל. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה שטז.
-
עיקר כבדות ההשגה, הוא על ידי מה שהרצון אל הטוב ואל השלמות
נחלש על י
די פגמי המדות והעונות ...
אפשר להביא משל ליחס בין דמיון לבין עבודה מעשית, מהיחס בין תורה
למצוות. מצד אחד הדמיון הוא האידיאל, הרי הואמשויךאל חוויית
העניין האלוקי, אבל אותה חוויה למרות שהיא מאד עליונה אסור שהיא
תדחה את הצד המעשי. בדיוק כמו התורה, שהתורה היא מעל המעשה,
אבל בסופו של דבר אסור שהתורה תדחה איזה דבר מעשי. בסופו של דבר
'גדול תלמוד שהוא מביא לידי מעשה. החוויה של העניין האלוקי, זה מתנה
למי שמתקדש. אבל עיקר הקדושה היא בצד המעשי.

43
לכן האדם שהגביר בעצמו את כח הדמיון, צריךלהיזהרשרצון זה לא
יגרום לו לאלעשות מעשה. כמו אדם שחשב על מעלת הדלקת נרות חנוכה,
הוא חשב ודמיין את היתרון הגדול במצווה זאת, כעת כשהוא מגיע לידי
קיום המצווה לפעמים הוא מרגיש שכל החוויה לא מצליחה להתגלות, לכן
הוא רוצה לא לעשות את המצווה. בדיוק כאן הרב מזהיר אותנו ומסביר
שמצד האמת האובייקטיבית, מה שבפועל משפיע בעולם זה לא החוויה של
הדמיון. מה שבעיקר משפיע על העולם, מה שישפיע על גילוי הנשמה הוא
הצד המעשי.
בעצם בדברי הרב מתבאר שאומנם הדמיון הוא פועל על הגוף שלא יפריע
לעבודת ה'. אבל מה שבעיקר מתקן את הנשמה זה הצד הגלוי המעשי.
יש כאן חידוש כיון שהרבה אנשים בעיקר בצורה החסידית חשובים
שהעיקר זה העבודה של הרגש והדמיון, כביכול הצד הנבואי. בעקבות כך
הם יכולים לזלזל בפן המעשי, כאן הרב הופך את התמונה. הרב מסביר
שהדמיון הוא רק עוזר להתמודדות עם הכוחות המפריעים, אבל עיקר
התיקון הוא בעשיה בפועל.
כמו אדםשמרגיש שאין לו כח לשמור שבת, אז מתחילים להסביר לו את
המעלה ואת החוויה של שולחן השבת, הוא מדמיין ומתחבר אל העניין
האלוקי בהרגשה שלו. אומנם בסופו של דבר הדמיון לא מספיק לתיקון
הנשמה. תיקון הנשמה יעשה על ידי שבפועל הוא יקיים את כל הלכות
שבת, גם במקום בו הוא איננו מרגיש את המעלה ואת הרוממות הרוחנית
של שמירת שבת.
בההערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים,
שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם-לאחר
ההבנה שצריך גם דמיון וגם עבודה ממשית, הרב מגלה מה התוצאות של
העבודה הזאת. נראה שכוונת הרבבמילה 'בההערה' היינו לשון התעוררות.
כשהאדם מתעורר בעקבות עבודה זאת אז האדם מגלה את הטוב הנמצא
בעולם. הטוב בעולם מתרבה, כמו שראינו לעיל בקובץ א' פסקה קכו',
שאותם ידיעות המחוללות את הרצון הוא מבוססות על גילוי הטוב בעולם.
וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית
הוא בכלל, ואם
הוא
מהדברים שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה את ערכו, אלא
שנשאר
סגולי הוא טובו וערך בו, גנוז שהטוב ממה הרבה אלהי,
שהם כל פרטי המצות-הרב מבאר שגילוי הטוב מופיע בשתי
צורות. יש את הטוב הגלוי, בכל מצוה ובכל מעשה יש טוב גלוי. אבל בתוך
כל מצוה יש ערךפנימי של טוב גנוז. אותו טוב גנוז אינו מתבטל בעקבות
גילוי הטוב החיצוני המעשי.

44
נראה שהרב הכניס יסוד זה כדי להסביר כיצד המעשה משפיע, לכאורה
הדמיון הוא משפיע יותר על האדם כיון שהדמיון הוא ניכר בפעולתו
הרגשית. כאן הרב מסביר שהמעשה מכיל בתוכו עולם נסתר המלא בטוב.
כל תפיסת הטוב הקיים במעשה היא לא עצם הטוב הקיים במעשה. כיון
שעיקר הטוב במעשה הוא גנוז לכן הוא משפיע בצורה יותר ממשית על
האדם.
כשהאדם מכיר שבקיום המצוות יש שני חלקים, יש חלק גלוי סובייקטיבי
שהאדם הרגיש בעצמו זה הדמיון. מעליו יש את הצד המעשי שהוא
אובייקטיבי, הוא מביא טוב לעולם גם אם הדברים לא גלויים. זאת ההכרח
שהאדם מקיים מצוות גם כשאיןחוויה, כיון שהוא מכיר שיש טוב גנוז
עליון.
כשהאדם מכיר את הדברים האלה הוא ניגש לכל מצווה, לכל עשייה של
טוב בצורה כפולה. מצד אחד הוא מכיר את הצד הגלוי של הטוב. מצד שני
הואמכיר את הצד הנסתר של הטוב, הוא מכיר שבתוך הטוב הגלוי יש טוב
נסתר שהוא הרבה יותר משמעותי, למרות שלא מרגישים אותו.
וכך כותב הרב בשמונה קבצים על הסגולה בנמצאת במעשה המצוות.
קובץ א' פסקה תקפט.
-
כמה סגוליות הן המצוות אשר באור האמונה נכירן, כמה חיים הן
נותנות ל
נו ולעולם, זה יכיר הדור המפותח, אשר יעלה למעלה מכל
הרום של הנסיונות המדעיים. בתוך הנשמה אנו צופים את ערכן.
עניין זה מבואר בעוד מקום בשמונה קבצים. במקור זה הרב מתאר עד כמה
השכל האלוקי צריך להשתמש בצורה המעשית של המצוות. כיון שהמעשה
בעצמו מכיל סגולה לכן הואפועל על החיים להכיר את הצד העליון, וכך
כותב הרב.
קובץ ו' פסקה רפו.
-
ההשכלה האלהית צריכה לתפוש את כל דרכי החיים. כמו שהיא
ממלאת את הנפש בהשקפת עולם מיוחדת, ככה מתפשטים נתיבות
הרגש והמעשה בצורתה המיוחדת, והם הם כל ארחותיה של תורה,
וסגולת המעשה המיוחדה של המ
צוות, שהיא מעלה את החיים על
פיה לאותו הגובה המסקנתי שהתוצאות של המצוות נובעות ממנו.
והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח
חיים על פיהם בתם לבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה,
המרוממת אותם מעל
כל המעשים-בסיום הפסקה הרב מתאר את אותם אנשים שהגיעו לדרגה
זאת. אותם אנשים הם נקראים גיבורי רוח, הגבורה שלהם היא רוחנית,

45
אבל היא נובעת מהעולם המעשי. בעצם ההבנה שבתוך המעשה יש סגולה
עליונה של טוב מתגלה שהדרך להתרומם מעל המעשים הוא נעשה דווקא
על ידי מעשים. החשיבה שהאדם יתרומם על ידי דמיון והתלהבות זאת
מחשבה שאיננה מכירה את הסגולה הקיימת בתוך העולם המעשי.
סיום הפסקה בתיאור מעלת ההתרוממות מעל המעשים מקורה במשנה
במסכת אבות המתארת את תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה. אלו
שעוסקים בשכל הממשי. וכך מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ו
-
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא
עוד אלא ... ומרוממתו
על כל המעשים:
יש להעיר שזאת התכונה העליונה שר"מ מתאר במשנה. נראה שתכונה זאת
היא נמצאת מעל כל התכונות.

46
פסקה ד-העבודה הפנימית17
(עמוד רד')העבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות,
שהוא עצם חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, שהוא חיי
הפיוט והשירה, ויחוסם
של
אלה התכונות השונות זה לזה,
לכוין איך הם מתלכדים ביחד,
ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן
הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד
במערכה לבדו.
לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של
העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש,
וממנה יוצא האור
לעולם כולו, ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה,
שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות
הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן
להופעת הנפש היחידה,
שממנה נבע אור זה. מדה זו האחרונה
משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר
לתפוס המדה האמצעית,
וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה,
להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי.
נושא הפסקה-העבודה הפנימית מצריכה סידור המחשבות, הרגשות,
והכרת הנפש.
ביאור הפסקה-
העבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות,
שהוא עצם חיי
ההתבוננות-הרב מבאר כיצד האדם יכול לעבוד עבודה פנימית, עבודה
פנימית מצריכה שהאדם יתמקד בדברים המתרחשים בתוכו. האדם צריך
לסדר את מחשבותיו, המחשבות הם יוצרים את ההתבוננות. ההכרה
השכלית תלויה במחשבה של האדם. מי שרוצה להגיע לעבודה פנימית,
צריך להעמיק במחשבות, להכיר את הסדר הקיים בתוךהמחשבות שלו.
17פסקה זאת כוללת שתי פסקאות משמונה קבצים. חלק א' מקובץ א' פסקה תרנט', חלק
ב' מקובץ א' פסקה תרעה.

47
לא לתת למחשבות להתפזר, היכולת לסדר להעמיק במחשבות היא חלק
מהצורך של העבודה הפנימית.
יש הסוברים שבעבודה הנפשית אין סדר, יש הסובריםשאין צורך להעמיק
במחשבות, בפסקה זאת הרב מבאר שהעבודה הנכונה מצריכה העמקה
והכרה של סדרי המחשבה והכרת סדר הנפש.
הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות בשמונה פרקים מתאר באריכות את
מבנה הנפש. כמו כן מצאנו גם שבעל התניא בספרו מבאר מה הכוחות
הקיימים בתוך נפשו של האדם. להבדיל מספרים אלו מצאנו שגם
הפסיכולוגים חוקרים את החוקיות ואת הכללים מהם מורכבת נפש
האדם. הרב מבאר את החשיבות להעמקה וסידור שהאדם יכיר את עצמו
בצורה ברורה ומסודרת.
הרב מתמקד בסידור המחשבות, וכך הרב בשמונה קבצים מבאר את
החשיבות להכיר את המחשבות, לא לתת למחשבות להשאר בצורה סתומה
שאיננה מבוררת, וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה ד.
-
אל ידחה אדם את ההרגשות הסמויות שמתעוררות בנפשו. יניח
אותם להתעמק, ללבלב, להוסיף ציצים ופרחים, גם פירות יעשו,
ויאצרו במקום הסמוי מן העין....
ברגע שאדם נותן מקום למחשבות, מרחיב אותם ומפתחאותם התוצאה
שהמחשבות הסתומות יצמיחו צמחים פרחים וציצים.
וסידור הרגשות, שהוא חיי
הפיוט והשירה-חלק נוסף הנצרך לעבודה
הפנימית הוא סידור הרגשות. הרגשות אחראיים על היכולת לחיות חיי
פיוט ושירה. האדם העובד עבודה פנימית, מכיר את רגשותיו, ההכרה היא
מסדרת את הרגשותבצורה ברורה. הגדרת הרגשות וסידורם זה חלק מן
עבודת הרגש, המולידה עבודה פנימית לאדם.
הרב מבאר שכדי שהאדם יכיר את עבודתו הפנימית הוא צריך לתת מקום
גם למחשבות, לשכל, וגם לרגשות. דבר זה מובא גם בשמונה קבצים שם
הרב מבאר את החשיבה הפסיכולוגית נותנת מקום לתכונותאלו. והרב
מסביר כמו שזה קיים מבחינה נפשית פסיכולוגית, כך זה קיים גם בצד של
הנפש האלוקית, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תח.
-
כשם שמדברים בחכמת הנפש, בפסיחולוגיה, מצד השירה והפיוט
שבהסתכלות פנימית במעמקיה, ובמדע מצד הופעותיה בחיים
הגלויים, כן מדברים באצילות הא
להות, בתור נפש ההויה, מצד

48
ההסתכלות השירית שברוח הקודש, באור הפנימי, ומצד המדע
האלהי בהופעות הסדרים, המעשים והחזיונות, בכלים. והנשמה
עצמה מתעלה היא מחוקי הפסיחולוגיה המתגלים, והאצילות
האלהית היא ממעל להבריאה.
ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה,
לכוין איך ה
ם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן
הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד
במערכה לבדו-לאחר
ההכרה של כל כח וכח, ההכרה של המחשבות והרגשות, האדם צריך להכיר
את היחס בין הכוחות.
יש כמה אפשרויות ליחס בניהם. אפשר לראות כיצד לאחד אותם,באיזה
עניין הם מתלכדים לגמרי, ואז הם פועלים אלה על אלה. יש לפעמים צורך
להכיר את ההרכבה בניהם, היינו בם עובדים ביחד אבל כל אחד במקום
אחר בהרכבה, כל כח תורם משהו אחר למורכבות. ויש לפעמים שהאדם
צריך לתת לכל כח את גדרו, לתת מערכה ומציאות נפרדת לכל כח וכח.
אפשר לתת דוגמאות מספר ליחס בין הרגש לבין המחשבות, בין הרגש
לשכל, נביא דוגמא אחת מדברי הרב בעולת ראיה בביאורו על מעלת השכל
והרגש בתהליך התשובה. וכך כותב הרב בעולת ראיה.
עולת ראיה עמוד שכח
-
שכט' -
אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון.
הספק אם גנוחי
גנח או ילולי
ילילי"ל שיש ספק ביסוד התשובה,
ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ד'
והישרת הדרכים, אם
העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת או העיקר הוא הרגש הישר
...כי
אם הרגש הטוב הואיסוד ההצלחה, א"כ יסוד התשובה הוא תגבורת
של רגשות הלב. ואם יסוד ההצלחההוא ההכרה והדעתא"כ יסוד
התשובה יהי' ג"כ ההסכמה הבאה מצד הדעת, והרגשטפל אליו. ...
והמעלה היותרשלמה היא שתבא התשובה מב' הענינים : מדעת,
ותתגבר כ"כ עד ההרגש. והנה ישיתרון להרגש שמפני שהוא מרושם
ברושם חזק הוא מתקיים, אבל כח הדעתכשלא נקבע כ"כ אינו
בטוח שיתקיים ...
הרב מבאר שתשובה יותר מעולה היא תשובה הנובעת גם מהרגש וגם
מהשכל. אומנם היתרון בדעת ובשכל שזה יותר יציב וקבוע, אבל החסרון

49
הוא שהרגש עושה יותר רושם אצל האדם. לכן השילוב בין הרגש המורגש
לבין השכל הקובע את הרגש בצורה יציבה, זאת התשובה המעולה18.
נביא מקור נוסף בו הרבמבאר את המעלה שהשכל ינהל וישלוט על הרגש,
למרות יתרונו של הרגש. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה קנ.
-
חושי החיים צריכים להיות בשלימותם, ההרגשות האסתתיות
צריכות להיות מפותחות באדם, ומקושרות יפה אל הטבעיות
הנפשית, ועל כולם יהיה השכל השליט העליון, והחו
דר בכל פרטיהם
של כל הכחות המפותחים. ועל גבי השכל וכל ממשלתו, מתרוממת
ברוממות גדולה ממשלת הקודש של אור תורת ד', בעומק האמונה
ודעת ד'.
לפעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של
העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש,
וממנה יוצא האור
לעולם
כולו-בחלק זה של הפסקה הרב ממשיך לעסוק בעבודה הפנימית,
הרבמבאר שהכרת העבודה הפנימית מורכבת משני חלקים. התורה
והתפילה. יש את ההכרה הפנימית של האדם המורכבת מרגש ושכל, אבל
התוצאה של אותה הכרה היא באה לידי ביטוי בתורה ותפילה.
אפשר להמשיל את היחס בין התורה לבין התפילה, שהתורה היא השכל
ואילו התפילה היא כנגד הרגש.
כמושהבאנו לעילישיתרון וחסרון בשכל וברגש, כך יש יתרון וחסרון
בעבודת התפילה או התורה כשכל אחת עומדת בפני עצמה, לכן צריך להכיר
את מקומה של כל עבודה ולשלב בניהם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים על
היתרון של כח התורה מצד אחד.
קובץ ו' פסקה לז.
-
כשהעבודה מיוסדת על יסוד
הרגש והתפילה, דואגים תמיד מנפילה,
כי תפילה חיי שעה היא, והרגש משתנה לרגעים. אבל כשהיא
מיוסדת בעקרה על השגת השכל והתורה, אז האדם בטוח יותר
מנפילה, כי תורה היא חיי עולם, ודומה לאור המאיר תמיד. ...
מצד שני ניתן לראות את היתרון של כח התפילה, כמו שכותב הרב.
18עפ"י יסוד זה הרב מבאר שהתרועה היא צריכהלהיות שברים תרועה, ששברים זה
האנחה, כנגד הדעת. ואילו התרועה היללה, זה כנגד הרגש.

50
קוב
ץ ח' פסקה כט.
-
התפילה היא מעמקת בנו את ההרגשה העליונה הקדושה, והיא
התמצית של ספיגת אור חי העולמים שבנשמתנו, והיא זורעת בנו
אורות קדושים, מצמיחים פרי ישועה ...
שני הכוחות האלה הם הכרחיים להופעת האור לכל הועלם כולו.
ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה,
שאין הנפש
כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות
הולכות ומאירות לעולם
כולו-לאחר שהרב חיזק את החשיבות להכיר את הכוחות הקיימים באדם,
להעמיק בהם, כאן הרב מבאר שיש חשיבות להשאיר מקום בו האדם לא
יכול להכיר את כל הכוחות. בסופו של דבר השכל והרגש הרוחני, וכן
התפילה והתורה, הם כוחות רוחניים. כיון שהם דברים רוחניים, לכן צריך
לפעמים להיות בעמדה בה האדם לא מצליח להעמיק ולהגדיר מה הוא
מרגיש ומה הוא חושב. לפעמים העמדה של האדם צריכה להיות רק מעין
מדידה חיצונית, היינו שהאדם יגדיר לעצמו כמו שהוא מודד את הקרקע.
כשאדם מודד קרקע אומודד כל דבר בתוך כלי מדידה, בסופו של דבר זה
לא עצמות הדבר. כשהאדם רושם שיש משהו ששוקל קילו, או שגודל הדבר
הוא מטר, במציאות כזאת אין כאן תפיסה של המהות יש כאן הגדרה
חיצונית. הרי בתוך המשקל של קילו יכולים להכנס כל הדברים השונים.
לכן הרב מבאר שיש מקום בו האדם לא מגדיר את הנפש, הוא משאיר את
הנפש כאור נעלם. הוא כביכול מגדיר רק את הצד החיצוני, הניתן למדידה.
הרב בשמונה קבצים חוזר על היסוד הזה שלפעמים השאיפה להכיר כל דבר
היא איננה מזיקה, לפעמים צריך להשאיר את הדברים בצורה שאיננה
מוגדרת ומוכרת, וכך כותב הרב.
קובץ ו
' פסקה קלג.
-
האהבה אל המדע הברור צריכה להיות מוגבלת, במדה שלא תפריע
אותנו מלהיות תמיד שוקקים למה שהוא יותר נשא ונשגב ממדענו
הברור, עד אשר לא נוכל להגיע אליהם כי אם על ידי השערות ישרות,
והרגשות כמוסות, ולפעמים על ידי הגות לב ודמיונות, כעין הזיה
וחלומות בהקיץ
, שכמו שהם מזיקים הרבה אם הם באים מתוך
עצלות באותם הענינים שהמדע יוכל לרכוש בהם את הכרתו
הברורה, כך הם מעטרים אותנו, ומבססים יותר גם את החלקים
המוכרים לנו בבירור, ומרימים את כל מהותנו, אם הם באים
בדברים שהם נשאים כל כך עד שלמדענו אין שום אחיזה בהם.

51
ש הסיבהכיון מוגדרת, שאיננה בצורה הדברים את להשאיר צריך
שההגדרה והכרת הדבר יכולה לגרום מיעוט של ההרחבה ושל החירות,
ודווקא מתוך נתינת החירות אפשר להגיע אל ההרחבה הנכונה, וכך כותב
הרב.
קובץ ח' פסקה צו.
-
מדלדלים את כח
הנשמה על ידי מה שעושקים ממנה את החירות
העליונה של מעוף המחשבה, המתרחבת מעל לכל גבול של קיצוב
והגה, גם אם אותו העושק יהיה על ידי הלעטה של לימודים והרגשות
מוקצבות. אמנם, אחרי שנותנים להשאיפה הנשמתית העליונה את
חקה בדי רוחה להשיב רוחה, אז כמים קרים על נפש עי
פה באים הם
הענינים המקוצבים ומגדילים הם את כחה, בונים אותה בנין משנה,
וקדושתה מתאדרת.
וסוף הכבוד לבוא גם כן
להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור
זה-היכולת להשאיר את הדברים בצורה שאיננה גלויה וברורה גורמת
שהאדם יכול להופיע בעצמו את דרגת הנפש היחידה, נראה שהרבמרמז
כאן על מעלת הנפש העליונה.
בחסידות מבואר שנפש האדם מורכבת מחמש חלקים. נרנח"י-נפש,רוח,
נשמה,חיה ויחידה. המעלה של היחידה היא המעלה העליונה. לכן מעלה
כזאת אי אפשר להגדיר אותה, הדרך היחידה לגילוי הופעתה נוצר דווקא
מתוך רחבות וחירות.
מדה זו האחרונה
מש
משת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר
לתפוס המדה האמצעית-הסיבה שאדם לא מגדיר
את הרגשותיו ואת מחשבותיו, זה יכול להופיע בגלל קטנות, שהאדם
מתעצל להעמיק. בצורה כזאת האדם לא יכול להתקדם בעבודה פנימית,
לכן תחילת הפסקה הרב הזהיר אותנו שצריך להעמיק ולהכיר את
ההרגשות. אבל יכולה להיות הסיבה שהאדם לא מגדיר את רגשותיו
ומחשבותיו, בגלל הגדלות, בגלל שהמחשבות והרגשות הם מגיעים ממקור
עליון, מקור של חופש רוחני שאיננו יכול להכנס להגדרות. בצורה כזאת
אסור שהאדם ינסה לצמצם ולהגדיר.
הרב מסביר שאין אפשרות למידת אמצע,בה יש איזה בינוניות שהאדם לא
רוצה להגדיר את הדברים, ברגע שהוא סתם באמצע בהכרח שהוא עושה
את הדברים בגלל קטנות.
וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה,
להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי-האדם צריך לשאוףלהימנעמהגדרות

52
דווקא מתוך גדלות המחשבות. שהאדם ירגיש את הגדלות העליונה מופיעה
בו ומתוך כך הוא ימנע מצמצום המחשבות והרגשות.
הרב מסיים את הפסקה בפסוק מספר מיכה.
מיכה פרק ז פסוק ח
-
אַֹֽל־תׂשְמְחֹ֤י
אֹיַ֙בְתי ֙ לִׁ֔י כִּ֥י נָפַ֖לְתי קָָ֑מְתי כֹֽי־אֵשִֵּ֣ב בַחִֹׁ֔ש ְֶך יְקוָ֖ק אִּ֥ור לֹֽי: ס
הרב מבאר את הפסוק הזה שהחושך מבטא את המקום הרוחני שאיננו
מבורר, דווקא החושך הוא יכול להוביל את האדם מתוך הגדלות, הסיבה
שיש חושך בגלל שיש מילוי וריבוי אור אלוקי.
יש ביטוי בקבלה ובחסידות המבטא את האור העליון, אור אין סוף בשם
בוצינא דקרדינותא-משמעות המילולית של השם הזה הוא הנר החשוך.
היינו ישנו מקום של אור שמרוב אור אי אפשר לראות את האור, מרוב שפע
רואים רק חושך. זה המקום בו אי אפשר להגדיר את הדברים.

53
פסקה ה-יסוד העבודה19
(עמוד רה')
יסוד העבודה בנוי במרכז האמונה, שהולך ומאיר, לברר
לעולם
ולאדם, כמה נשגב הוא הערך היחושי
שבין העולם ליוצרו,
וממילא בין האדם לבוראו, עד שאוצר הטוב של כל החמדה
הולך ומתעלה
הוא על ידי הבלטתה של הידיעה, ההולכת ומתרשמת
וטובעת את חותמה, באמונה, בבטחון, באהבה ביראה, בדבקות,
בעונג וחשק לבב לאור אלהים חיים. ומחשבות נשאות הללו
הן הנה תולדות
העילוי של כ
ל החיים וכל היצור וכל הטוב
שבעולם ובחיים, אפילו מה שבא על ידי כלים כאלה, שהם
מתנכרים לגמרי מכל ההודעה של הקודש האלהי, הכל יונק הוא
מהצינורות של היחושים שבדעת וברצון שבין העולם ויצוריו
למקור חייהם , אל חי העולמים
.
היא, הקודש רוח התנוצצות של מהדרגות אחת
כשה
ולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחש שלו לאלהים,
ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחש
של כל העולם כולו
לאלהים, והנקודה המרכזית שבבירור זה היא,
שכל מה שהציור
הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחש זה,
ככה יתאדר תוכן השלמות שלו, ותוכן השלמות של כל
העולם כולו,
התלוי במרכזו, בשלמותו של האדם, אשר עז לו באלהים.
נושא הפסקה-יסוד האמונה של האדם משפיע על כלל עבודתו של האדם.
ביאור הפסקה-
יסוד העבודה בנוי במרכז האמונה, שהולך ומאיר-הרב מבאר
שהעיקר ממנו מתחילה עבודתו של האדם היא הכרת האמונה שנמצאת
אצלו. ככל שהאמונה תהייה יותר מרכזית באישיות של האדם אז העבודה
19פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים, חלק א' מקובץ ג' פסקה קיט', חלק
ב' מקובץ ג' פסקה קלג'.

54
תשתכלל. הטעם משום שהאמונה כשהיא מרכזית אצל האדם היא הולכת,
מאירה ומשפיעה על כל העבודה של האדם20.
התפיסה שהאמונה היא מרכזית בעבודתו של האדם ניתן לראות בגמ'
במסכת שבת, המסבירה שסדר זרעים נקרא אמונה. וכך כותבת הגמרא.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
-
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך
חסן ישועות חכמת
ודעת וגו'
-
אמונת
-
זה סדר זרעים,
לכאורה לא ברור בגמרא מה הקשר בין אמונה לבין זריעה, תוס' מסביר
את הסוגיא כך.
תוספות מסכת שבת דף לא עמוד א
-
אמונת זה סדר זרעים
-
מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים
וזורע.
לפי הירושלמי המובא בתוס' מבואר שהשורשממנו האדם מסוגל לפעול
תלוי באמונה. כשהאדם יש לו אמונה הוא יכול לנווט את חייו. אפילו
הזריעה שהיא עיקר חיותו של האדם תלויה באמונה. כל מהלך חייו של
האדם קשורה אל היסוד הוא האמונה. אדם שמאמין שהקב"ה שומר, הוא
יכול בקלות יותר לזרוע ולהצליח.
הכרת האמונה לא משפיע רק על החיים הרוחניים של האדם, היא משפיע
על המידות של האדם, ועל עבודתו החומרית של האדם.
לברר
לעולם ולאדם, כמה נשגב הוא הערך היחושי שבין העולם
ליוצרו,
וממילא בין האדם לבוראו-האמונה בעיקרה היא מבררת
לאדם מה הקשר בין העולם לבין הקב"ה. הבירור הזה מקשר את האדם
בעצמו אל הקב"ה. על ידי העמקת האמונה האדם מגלה שהוא יכול
להתקרב ולדבוק בקב"ה. תפיסה כזאת היא משגבת את יחסו של האדם
לכל המציאות כולה.
אדם שמכיר את הצד הנשגב המקשר בין העולם לבורא, אז ממילא הוא
בעצמו מבין את החובה להיות יותר מוסרי. אדם המכיר שיש לו נשמה
אלוקית, מכיר את רוממות מידותיו.
20אנחנו ביארנו את המילים במרכז האמונה, היינו כלפי האדם. שהעיקר של האדם,
שאמונתו תהייה מרכזית אצלו. אמנם אפשר לפרש את המילים-'במרכז האמונה', היינו
כלפי האמונה. היסוד ממנו הכל נובע הוא מהנקודה המרכזית הנמצאת בתוך האמונה.

55
דברי הרב שהאמונה היא יסוד העבודה וההקדמה לעבודה המוסרית, באים
לידי ביטוי בצורה משמעותית בספר מוסר אביך. הרב בפתיחה למוסר
אביך כותב מה הם ההקדמות הנצרכות לפני התחלת העבודה המוסרית,
וכך כותב הרב.
מוסר אביך מעין הקדמה פסקה ב
-
אלה המה סדרי הדברים שעליהם ראוי לסדר עיוניו להועיל לעצמו
ולזולתו:
א'-
אמתת גדר האמונה, צורתה כמו שהיא מיושבת בנפש והכרחה
וגודל אמתתה,
שאין גבול באמת למעלה מזה ע"פ דברים מבוררים
ומאומתים בשכל ובחוש כמפורסם.
ב'-
באמתת הבורא יתעלה, במציאותו יתברך ויתרומם בג
דלו
והמדות השגחתו
האמוניים והענינים לו המיוחסות הקדושות
המתחייבים באמותים מבוררים ומחויבים,
חתומים כחותם האמת
והצדק היושר הנועם הטהור והאמתי, המקובל קבול טבעי אל
הדעת
ומרנין ומרחיב ומשמח את הנפש
לכאורה בהתבוננות הראשונה אין קשר בין הכרת הבורא, לבין העבודה
המוסרית. בכל זאת הרב מבאר שזאת הקדמה נצרכת וחשובה לפני
שהאדם מתחיל את עבודתו המוסרית.
עד שאוצר הטוב של כל החמדה
הולך ומתעלה הוא על ידי
הבלטתה של הידיעה, ההולכת ומתרשמת
וטובעת את חותמה-
האמונה יכולה להשפיע על טובו של האדם. הדרך שהאמונה משפיע זה על
ידי הבלטתהידיעה. משמעות הדבר שישנם ידיעות שהם כמו שכל חיצוני
של האדם. לפעמים האדם מכיר דברים בשכלו, אבל הוא לא חי את
הדברים בצורה משמעותית. אדם יכול לדעת דברים שהם לא ישפיעו עליו.
כדי שהאמונה תשפיע על האדם צריכה האמונה להבלטה, האמונה צריכה
להטביע את חותמה בתוך טבעו של האדם.
לדוגמא אדם היודע בשכלו שהקב"ה משגיח, עדיין זה לא מספיק. יכול
להיות שהאדם יודע ובכל זאת הוא יעשה חטאים ויפחד מבני אדם ולא
מהקב"ה. כמו שמצאנו שגמ' ברכות במה שאמר ר' יוחנן בן זכאי לפני מותו
לתלמידיו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב
-
אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים
עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?
-
אמר להם:
ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם.

56
ריב"זלא חושד בתלמידיו שהם לא מאמינים בהשגחה אלוקית. הבעיה
שריב"ז מכיר שיכולה להיות מציאות שהאדם יודע, אבל לא מצליח לחיות
את אותה אמונה. לכן ברכתו של ריב"ז שתלמידיו יזכו שהאמונה תהפך
להיות מוחשית בתוכם. אמונה קבועה בתוך הנפש שיש השגחה.
וכך מסביר הרב בעין איה.
עין איה ברכות פרק רביעי פסקה
לז.
-
א"ל רבינו ברכנו, א"ל יה"ר שיהא מורא שמים עליכם
כמורא בו"ד. ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק
הקנינים הרוחניים ולא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל
ההרגשה בציורים רבים בגדולת השי"ת ודרכי השלימות, מ"מ
כ"ז שלא יהיו קבועים יפה
בנפש
כאותו החוזק שהדברים
החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי,
עד שיהיו השלמויות הבאות מצד ההשקפות חזקות השכליות
רבה הכנה צריך החושיות, השלמיות כאותן ועצומה, ולזאת
יתפלל כל חסיד. ואמר ראי' נסיונית
שאין חסרון
ההשתלמות
בא מצד חסרון ידיעה
בכמו
תה והרחבתה
כ"א מצד
חסרון
חזקה והשתרשה בנפש
. שהרי אדם עובר עבירה ומכיר
בה
שהיא גנות, ואומר שלא יראני אדם, ואם יראהו אדם יפרוש.
ולא תפעול עליו יראת ד' ובושתו, עם כל הודאתו וידיעתו
בידיעת השם ית' וחובת הבושה והיראה, אלא מפני שאין קנין
השלימות של יראת
ד' חזק ב
נפשו. ע"כ יותר משצריך ברכה
להצליח בהרחבת המושגים המביאים אל השלימות וריבוי
עניניהם, צריך ברכה שיהיו עניניהם מוטבעים וחזקים
מחוברים עם החיים ומיושבים בלב ושכל הבריא.
על פי הסבר זה עיקר עבודת האמונה היא להחדיר את האמונה בנפשו של
האדם, שתהייה מוטבעת בתוך חייושל האדם.
באמונה, בבטחון, באהבה ביראה, בדבקות,
בעונג וחשק לבב לאור
אלהים חיים-הטבעת האמונה משפיע על כל יחסו של האדם לאלוקות.
זה משפיע על הרגשת הבטחון של האדם. זה משפיע על רצונו של האדם
לאהבה ויראה כלפי הקב"ה. בצורה כזאת יש לאדם רצון תמידי לדבקות,
כל דברשהאדם עושה הוא מרגיש שזה מקיים את הדבקות האלוקית.
בצורה כזאת יש לאדם עונג וחשק פנימי בחוויה ובהרגשה של האור
האלוקי. אדם שהאמונה טבועה בתוכו הוא מרגיש חיות מן הקדושה.
הסיבה שהאמונה יכולה להטבע בתוך נפשו של האדם, נובעת מזה
שהאמונה בעצמה היא טבעית לאדם. האמונה היא לא פעולה חיצונית
לאדם, וכך מבאר הרב בעולת ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' שלו'
-
שלז.

57
-
הרמב"ם סדר ע"פ שהיא האלהית, האמונה מצות צורת
ז"ל
הראשונה למנין המצות, היא כך, שהאלהים יתעלה, שהוא העושה
כל המעשה
הגדול הזה ... הוא שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ונתן לנו
את התורה ... כי אמנם
אמת הדבר, שאמונת האלהות עצמה
היא שרש לכל המצות ולמעלה מכולן,
והוא
פשוט ונטוע בטבע שכל
האדם
, אך אעפ"כ יחשב "אנכי" בכלל המצות, מצד
שנצטוינו בו על
האמונה והידיעה, ...
גדר האמונה בכללה הוא, שאמתת הענין
הנודע
קבועה בקרבו, לא
כ"א לבדה הידיעה מצד
הגמורה הנפש מנוחת מצד
כשהוא
מקבל
אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה.
בצורה כזאת האדם מרגיש שהאמונה טבעית לו, אז כל מעשה המצוות
והמידות נמשכות מאמונה כזאת.
ומחשבות נשאות הללו
הן הנה תולדות העילוי של כל ה
חיים וכל
היצור וכל הטוב
שבעולם ובחיים-הכרה זאת גורמת שכל מפגש
שהאדם פוגש בחיים הוא מכיר שיש במפגש הזה יסוד אלוקי. אמונה
המכירה שכל העולם כולו מלא אלוקות, ממילא מחשבות כאלה גורמות
שכל דבר במציאות מקבל את עילויו. אין דבר שפל, אומנם בצורה
החיצונית החומרית היא שפלות, ובכל זאת בתוך אותה שפלות יש אלוקות.
תפיסה כזאת מרוממת את כל החיים, זאת תפיסה בדרגה של צדיק שהוא
אוכל בשביל לרומם את העולם. הוא אוכל בשביל לגלות את האלוקות
הנמצאת בתוך האוכל.
זאת הכרה המסתכלת על המציאות בצורה טובה, בצורה בה כל העולם
מלא בתוכו בטוב. האדם מרגיש שהוא פועל בשביל לגלות את הצדדים
הטובים הקיימים במציאות.
זאת התפיסה החסידית המכירה שיש אלוקות בתוך כל העולם כולו. כל
העולם כולו מכיל נקודת חיות אלוקית.
אפילו מה שבא על ידי כלים כאלה, שהם
מתנכרים לגמרי מכל
הוא יונק הכל האלהי, הקודש של ההודעה
מ
של הצינורות היחושים שבדעת וברצון שבין העולם ויצוריו
למקור חייהם , אל
חי העולמים-כאן הרב מרחיב את תפיסתו האמונית, גם הדברים
השליליים, דברים הנראים שנוגדים את הקדושה בתוכם יש קדושה
ואלוקות. גם הרע בתוכו יש טוב, כיון שגם בצדדים המתנכרים אל
האלוקות יש טוב, לכן האדם פועל בשביל לתקן את הרע.

58
אדם המכיר את הרע בצורתו הגלויה, ישאף להשמיד את הכל כולו. לעומת
זאת אדם המחזיק בתפיסה אמונית,שבכל המציאות בתוכה יש אלוקות
גנוזה, ינסה להוציא מן הרע הגמור נקודות טוב. הוא ינסה להראות לרע
כיצד גם הרע נמשך מן הטוב.
לפי הכרה זאת הרב הסתכל על הכפירה מתוך הכרה שבכפירה יש נקודת
טוב. הרב ראה את החסרונות והכיר שבתוכם גנוז טוב. לכן הרב ראה
בחלוצים נקודה טובה למרות שבצורה הגלויה הם בעצמם היו כופרים.
בשמונה קבצים הרב מבאר שהתפיסה שלכל דבר יש קשר ויחס לאלוקות,
גורמת חיות פנימית לאדם. וכךכותב הרב.
קובץ ד' פסקה פז.
-
היחש האמיתי הפנימי אל היסוד של המציאות במקורו, משיב
לנשמה את צביונה, וזה מצוי באמונה האלהית, ומתבלטת היא
בטהרתה היותר מחוורת ... אומללים הם האנשים שמהות החיים
שלהם ריקנית היא מאורה המחיה של האמונה הטהורה, אפילו אם
יושר וצדק, כ
בוד הבריות, גמילות חסדים, וכמה מדות טובות
וכשרון ודעת יהיה בגורלם, כל אלה אפלים הם, נטולי אור החיים,
כל זמן שאין בהיקת אור האמונה האלהית העליונה, המתנשא מכל
ערך הגה ורעיון, חלה עליה
בפסקה זאת הרב מכיר בעובדה שיש אנשים שיש להם עבודה מוסרית בלי
אלוקות, ובכלזאת הרב מבאר שאותם אנשים הם אומללים, אומנם יש
להם מידות, אבל הם מרגישים ריקניות. יש להם חוסר של עומק הנותן
חיות לאדם. האמונה והכרת האלוקות נותנת חיות לכל עבודתו המוסרית
של האדם.
היא, הקודש רוח התנוצצות של מהדרגות אחת
כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחש ש
לו לאלהים-בחלק זה של
הפסקה הרב ממשיך להעמיק בהכרת הקשר לאלוקות והחיבור אל מצבו
הרוחני של האדם.
הרב מבאר שהדרגה הרוחנית העליונה של רוח הקודש תלויה בצורה
משמעותית בהכרה הפנימית שהאדם יכיר את יחסו לאלוקים. כשהאדם
מכיר שיש לו נשמה אלוקית, שהוא בעצמו יש לו שורש אלוקי, ממילא הוא
מסוגל לקבל ניצוצות של רוח הקודש.
התנוצצות רוח הקודש משמעותה לאו בדווקא רוח הקודש ברורה, מדובר
כאן גם על ניצוצות, היינו רוח הקודש שאיננה ברורה וגלויה. כדי שהאדם
יוכל להכיר את הגילוי האלוקי המתגלה בניצוץ קטן של רוח הקודש האדם

59
צריך להבין שיש בתוך עצמו קדושה ויחס לאלוקות. ככל שהאדם יכיר את
האלוקות הנמצאת בעולם ממילא יוכל יותר להכיר אתשפע רוח הקודש
הנמצא בעולם.
ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחש
של
כל העולם כולו לאלהים-התוצאה של התגברות רוח הקודש, יוצרת
שהאדם מכיר כיצד לא רק בעצמו יש לו קשר אל האלוקות, אלא האדם
מכיר כיצד כל העולם מקושר אל הקב"ה. אחרי שהאדם חווה התגלות
אלוקית בתוך העולם ממילא הוא מבין ומאמין שיש אפשרות לאלוקות
הנמצאת בעולם. וכך הרב כותב בשמונה קבצים על מעלת הבירור שרוח
הקודש יוצר.
קובץ ב' פסקה שא.
-
רוח הקודש מגלה בבירור את האור האלהי הגדול, המלא חיים,
הפרוש בכל העולם כולו, הממלא את החיים כולם, ואת כל ה
אדם
בכללו ביחוד, איך הוא הולך ומתרכז, מוצא לו עמדתו בעולם, מקום
מנוחה ופעולה, בכנסת ישראל, שבקרבה קדוש שורה בהדר גאונו
מראש צורים של גזעה, מהליכות תולדתה, אנכי ד' אלהיך מארץ
מצרים...
בצורה כזאת האדם מכיר כיצד האור האלוקי ממלא ומתפרש על כל העולם
כולו. הכרהזאת מכירה כיצד האלוקות יש לה עמדה משמעותית בתוך
העולם הזה.
והנקודה המרכזית שבבירור זה היא,
שכל מה שהציור הפנימי של
האדם יתעמק ויתגדל בערך יחש זה,
ככה יתאדר תוכן השלמות
שלו-מתוך ההבנה הזאת האדם מכיר כיצד הדבקות שלו, הקשר שלו
לאלוקות בונה לו את השלמות האישית. הרב מכנה את הכרת האלוקות
בשם של ציור פנימי, את ההכרה הזאת אי אפשר לכנות בשם של הכרה
שכלית או רגשית. מדובר כאן על מציאות יותר עמוקה ופנימית שאותה
אפשר לכנות רק בשם של ציור פנימי. וכך כותב הרב במאמרי הראיה על
הכרת האמונה.
מאמרי הראיה
-
מאורות האמונה -
האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של
מהות הנשמה,
שצריך להדריך אותה בתכונתה.
הכרת האלוקות נחשבת לשלמות כיון שאדם שלא מכיר את האלוקות, הוא
מכיר רק חצי מהאישיות שלו. כיון ששלמות האישיות היא נובעת מחיבור
בין האלוקות לבין הגשמיות. אדם החושב שעצמותו זה רק גוף, הוא חסר

60
בשלמות. מתוך הכרת נקודת האלוקות שבעצמו, מתוך הכרת הציור
האלוקי היוצר את הנשמה, אז האדם יכול להגיע לשלמות האישית. ככל
שהאדם יאדיר את הציור הזה, אז הוא נמצא בשלמות יותר גדולה.
בפסקה שלנו הרב מתאר כיצד הכרת האלוקות מעמיקה את השלמות
והכרת האדם את עצמו. בשמונה קבציםהרב מביא גם צד הפוך, בשמונה
קבצים הרב מסבירדוג' כיצד מתוך ההכרה שהאדם מכיר את כוחותיו הוא
יכול להכיר את האלוקות. דוגמא זאת נובעת מההבנה שיש קשר הדוק בין
הצד הגשמי של האדם, לבין האלוקות הנמצאת באדם. וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ג' פס
ק
ה מב. -
ההכרה האלהית מוזרחת היא באדם על פי תכונת עצמות החיים
שלו. ומנקודה זו הולכים הקוים ומסתעפים לצד הרום, אבל לעולם
נושאים הם את הרשמים של מקורם הצר, שהיא התכונה העצמותית
של המכיר, ומבשרי אחזה אלוה. ומזה באה החובה של הזיקוק
העליו המוסרי
המוכרחת של ההכרה ן, הטהור, מצד ההרמה
האלהית, שהיא כל החיים ואופים ...
ותוכן השלמות של כל העולם כולו,
התלוי במרכזו, בשלמותו של האדם, אשר עז לו באלהים-מתוך הכרת השלמות האישית של האדם,
אפשר להגיע להכרת השלמות הנמצאת בכלל העולם. כמו שיש שלמות
אישית של האדם התלויה באלוקות, כך בכלל העולם יש שלמות התלויה
בצד הרוחני האלוקי של העולם. אותה שלמות תלויה באדם אשר עיקר
חייו הוא העז האלוקי, דברי הרב מבוססים על הפסוק בתהילים.
תהלים פרק פד פסוק ו
-
אַשְרִֵּ֣י אַָ֭דָם עֹֽוז־לִּ֥ו ב ְָָ֑ך מְָ֝סלֵּ֗ות ב לְבָבָֹֽם:

61
פסקה ו-עקר העבודה21
(עמוד רו')עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע
שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני
הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה,
כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו
טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך
ו
תשתלם
בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה
הרוחנית,
ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה
זיו בהדר כולם העולמים בעליית להסתכל בהכשרה
רוחניותם.
שיתהפך מה כל זה, קודש טבע יותר ויתאמץ הרע,
העצמי והעולמי , לטוב, והחושך לאור, לא רק
בכללות,
אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד
.
נושא הפסקה-הכרת האלוקות משפיע על עבודתו המעשית והמדותית של
האדם.
ביאור הפסקה-
עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע
שאור החיים
האלהיים
העליונים מחיה את כל עניני
הרוחניות שלו-הרב ממשיך
לבאר בפסקאות אלו, כיצד הכרת האלוקות היא משפיע על עבודתו של
האדם.
בפסקה זאת הרב מתחיל לבאר את הכרת האלוקות הנמצאת באדם עצמו.
הרב פותח בחשיבות שהאדם יכיר שיש בתוכו חיות אלוקית. החיות הזאת
באה לידי ביטוי בעיקר בצד הרוחני שלו.
בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה-החיות הזאת, אור
אלוקי זה משפיע על השכל הרגש והמידות. נראה שהרב מתעסק כאן
בשלשה צמדים בדרגות שונות.
שכל ורצון, הם הצד העליון, השכל הוא נובע מן הרצון. הרצון נמצא מעל
השכל. מתחתם יש אתהנטייהוהרגש,אלו דברים הנמצאים בתוך האדם
בצורה גלומה ונסתרת. האדם מרגיש שיש לו רגשונטייהכלפי דברים
מסוימים. הרגש הוא החלק הגלוי ואילוהנטייהזה החלק היותר עמוק
21מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ א' פסקה תרעג'.

62
ויותר נסתר. מתחתיהם נמצאהתכונות והמידות,התכונה זאת הצורה
הגלויה בה האדם מביא את הרגש שלו לידי ביטוי. הרגש הוא הצד הפנימי
המחיה את התכונה22.
ההכרה שהאדם מכיר שהאלוקות מחיה את הצד הרוחני הקיים בו, עניין
זה מופיע גם בשמונה קבצים וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תשפד.
-
העבודה התורית, המעשית והשכלית, מפנ
י שהיא נובעת מהחכמה
האלהית העליונה, שהחכמה והחיים הם מאוחדים בה ... מורידים
בעומק הנשמה והעולמים כולם אור חיים כזה, שהוא בכל ניצוציו
מלא בכל. וההזרחה של אור שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו,
גנוזה היא באוצר החיים של אור התורה ...
הרב בפסקה זאת מבאר שהאור האלוקי הבא לידי ביטוי בתורה עיקר
עניינו ומשכנו הוא נמצא בשכל. הצד הרוחני החכמתי של האדם הוא
מושפע בעיקרו מן האור האלוקי. לכן זאת עיקר העבודה התורית להכיר
את האור העליון הזה, להשתמש באור הזה בניתוח השכלי.
כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות-מתוך הכרת האורהרוחני
הנמצא בצדדיו הרוחניים של האדם, כך האדם יוכל להכיר שאור זה נמצא
בכל העולם כולו. מתוך ההכרה שהאדם מכיר בעצמו שיש לו חיות אלוקית,
ממילא יכיר שיש חיות רוחנית הנמצאת בכלל העולמות.
ואז יוטבע בו
טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם
בכל
עז תכסיסיה, לפי גדל
ות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית,
ולפי
וזיכוך הרצון עליית ולפי והמעשים, המדות התעלות
הנשמה
זיו בהדר כולם העולמים בעליית להסתכל בהכשרה
רוחניותם-ההתבוננות הזאת גורמת לאדם דביקות עליונה. הדבקות
הזאת תלויה בעבודה הפנימית של האדם. ככל שהאדם יפנים כיצד כל
התכסיסים הקיימים בו הם קשורים אלהאלוקות, ככל שהאדם ישיג כיצד
החכמה הרוחנית מושפעת מן האלוקות, אז ישיג דבקות טבעית קבועה
באלוקים.
הדבקות הזאת תלויה גם בצד המעשי של האדם, מעשיו ומידותיו של
האדם ישפיע על דרגת הדבקות האלוקית. וכך כותב הרב בשמונה קבצים
על עבודת המידות כהכנה לקראת הדבקות.
22ראוי לציין שהצמד תכונה ומידה, וכן הצמד נטיה ורגש אלו צמדים דומיםשיש כאלה
שהסבירו שאלו מילים נרדפות.

63
קובץ ח' פסקה רמח.
-
כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כל כונניות העולם,
כולם הנם הכנות להעלות את העולם כולו, ואת האדם בכללו,
למעלת הדבקות האלהית. על כן האדם שהוא חש בקרבו נטיה
תמידית ועצומה להדבקות האלהית, צריך שידע את תכונתו,
ושיקר
בעיניו ערכו, ולא יפחות את מעלתו בעסקים אחרים, כי אם ילך
בדרכו, ועל ד' יתענג, ובאור הדבקות האלהית ידבק ויתאזר...
בפסקה זאת הרב הדגיש את הקשר בין המידות והמעשים כהכנה לקראת
הדבקות. אומנם ישממדהפוך בו הסיבה והמסובב הם הפוכים, היינו
הדבקות והחיות האלוקית משפיע על כל מעשיו של האדם. וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה רנה.
-
כשהנשמה דבקה בצרור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית,
המדות כולן מתישרות מאליהן. ואותם גדולי המחשבה הראויים
להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר מארחות חייהם כי
אם על פי המ
דה של הדבקות העליונה.
בסופו של דבר הוספת דבקות בזכות עליית המעשים גורמת שהאדם יסתכל
על העולם כהכרה שצריך לרומם ולהעלות את העולם. הצורה הזאת גורמת
שהאדם רואה גם בעולם הגשמי את האור הנמצא בו. צורה כזאת מעלה
את העולמות כולם למקום תיקונם.
ויתאמץ יותר טבע קודש
זה, כל מה שיתהפך הרע,
העצמי והעולמי, לטוב , והחושך לאור, לא רק בכללות,
אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד-הצורה העיקרית בה אור הדבקות יופיע
נוצרת בעיקר בשלבים בו הופכים את הרע לטוב. מטרת כל עליית העולמות
להפוך חושך לאור, להפוך רע לטוב.לגלות את הטוב הנסתר של העולם.
לכן כשהאדם מצליח לממש את המצב הזה, אז יש אור גדול של דבקות.
חיזוק הדבקות גורם שהאדם מצליח להפוך ולהמתיק עוד יותר את הרע
לטוב. דברי הרב מתאימים לספר התניא, שם מתואר שבכל אדם יש רצון
למסירות נפש, מתוך אותה מסירות נפש יש לאדם כוחות להפוך את הרע
לטוב. וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק כה
-
וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו
של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור
ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וז"ש

64
ובלבבך ונכלל ב
ה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו
ואחדותו יתברך אפי' במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג
אלא בטבע אלהי וכ"ש בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה
שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחי' סור מרע אפי'
מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו ית' מא
חר
שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בע"ז ממש בשעת מעשה והרי גם
בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ.

65
פסקה ז-עבודה שלא לקבל פרס23
(עמוד רו')כשמכיר האדם בעצמו שאינו נוטה כלל לדרישות
של פרס בעד מצותיו ועבודתו, אל יקטן בעיניו כשרון זה,
ויעבד היטב את החוש
העדין
הזה, עד אשר יבא באמת לצעוד
על אותו דרך החיים של עבודת הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ומורא שמים יהיה עליו, בצורתה הבהירה הראויה למבקשי ד'.
נושא הפסקה-מעלת האדם העובד לשמה.
ביאור הפסקה-
כשמכיר האדם בעצמו שאינו נוטה כלל לדרישות
של פרס בעד
מצותיו ועבודתו-הרב מדבר כאן על אדם שבטבעו יש יתרון גדול. רוב
העולם טבעיותם ודרך חינוכם מבוססת על 'לא לשמה'. רוב האנשים בקיום
המצוות מחפשים את הרווח והשכר שהם יקבלו. אצל רוב העולם קשה
להשתחרר מהרצון הפרטי לקבל שכר. לכן חז"ל הורו לנו שהאדם יכול
לקיים את המצוות שלא לשמה, כיון שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה24.
הסיבה שזאת ההוראה של חז"ל, כיון שאצל רוב העולם זאת הדרך הנכונה
הגורמת לאדם להתקדם25.
23מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ח' פסקה כז'.
24וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא
לשמה, שמתוך שלא לשמה-בא לשמה.
25הסיבה שחז"למדריכים ללכת בצורה כזאת, משום שעבודה שאיננה לשמה היא איננה
פסולה בעיקרה, זאת עבודה שאפשר לתקן אותה לאחר שהאדם מגיע למעלת לשמה. וכך
כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק לט
וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות ת"ח וכהאי גוונא אזי
אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפה
לפי שעה עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו
ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי שבודאי סופו
לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח אך כשעושה סתם לא לשמה
ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה

66
כאן הרב מתעסק באנשים שהם אינם כמו רוב העולם, מדובר כאן על
אנשים שהטבע שלהם מכוון מתחילתו לעבוד את הקב"ה, מתוך לשמה.
הרב בשמונה קבצים מסביר את ההסתכלות הפנימית העומדת בשורש
האדם העובד לשמה. וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה רמה.
-
בעלי העבודה קראו הראשונים להמסתכלים הרזיים, והוא הסגנון
המיוחד והאופיי
שלהם. הם אינם בעלי הנאה, בעלי עריגה לקבלת
פרס, חייהם הם חיי עבודה. לא סימבולים הם מצוותיהם, כי אם
עובדות, מצחצחות ומעלות הכל, מטיבות לכל ומאשרות את הכל.
והמצוות אינן נגבלות אצלם, הכל הוא מצוה, בכל דרכיך דעהו, כל
מעשיך יהיו לשם שמים. מתנשאים הם מעל כל חיי
החול, והם הם הגדוד של עבדי ד', ששמם נאה להם...
לפי פסקה זאת מתבאר שכוחו של הצדיק נובע מההסתכלות הפנימית שלו
על המציאות. כשהאדם מסתכל על המציאות בצורה פנימית הוא רואה את
האלוקות הנמצאת בהוויה, מתוך ראיה כזאת מגיע לעבודת ה' לשמה.
יסוד עבודת ה' לשמה, היא גורמת התאחדות והאהבה לקב"ה, וכך כותב
הרב על מעלת הצדיקים העליונים.
קובץ ג' פסקה קל.
-
הצדיקים העליונים יודעים שהם אוהבים את ההתיחדות עם
נשמתם, כשהיא מתיחדת בשרשה העליון ומשפיעה שפע חיים גדול
על כל ענפיה, יותר מכל העבודות של קבלת פרס שבעולם...
אל יקטן
בעיניו כשרון זה,
ויעבד היטב את החוש העדין הזה-מי
שנמצא בדרגה הזאת לפעמים לא מכיר את מעלתו, לכן הרב מדגיש שאסור
לאדם הנמצא במעלה כזאת להקטין את מעלתו. כיון שהרבה אנשים לא
נמצאים במעלה כזאת, על האדם להגדיל את מעלתו ואת יתרונו.
אדם כזה נדרש לפתח ולעבד את המעלה הזאת. בתוך עבודת לשמה, ישנם
דרגות על גבי דרגות. לכן האדם צריך לזכך את המעלה הזאת. הפיתוח
נעשה כשהאדם לומד בעומק את הקישור אל האלוקות. ככל שהאדם
יעמיק בקישור ובהכרת האלוקות הנמצאת בעולם הוא יעבד את תכונת
ה'לשמה', בצורה יותר משמעותית.
שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום
קליפה דנוגה ולכן לעולם יעסוק אדם כו' וכן הענין בתפלה שלא בכוונהכמ"ש בזהר:

67
עד אשר יבא באמת לצעו
ד
על אותו דרך החיים של עבודת הרב שלא על מנת לקבל פרס-המטרה של העובד לשמה, שעבודה זאת תלווה
את האדם באופן קבוע. ישנם אנשים שרק חלק מהיום מרגישים את
ההתרוממות ואת הרצון לדבקות. לכן עבודת האדם להגיע למעלה בו הוא
בעצמו צועד בתוך המעלה הזאת. כל דרך חייו מבוססתעל העבודה שלא
על מנת לקבל פרס.
ומורא שמים יהיה עליו, בצורתה הבהירה הראויה למבקשי
ד'-
מתוך עבודה שלא על מנת לקבל פרס האדם מגיע למורא שמיים. הקישור
בין מורא שמיים לעבודת ה' לשמה, מופיע במשנה במסכת אבות. וכך מובא
במשנה.
משנה מסכת אבות פרק א משנה ג
-
אנטיגנוס א
יש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו
כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים
המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
לכאורה צריך להבין מה הקשר בין הדברים, לכאורה עבודה לשמה היא
עבודה הנובעת מאהבת ה', ואילו מורא שמייםזה יראה. וכך מסביר
הברטנורא על המשנה.
ר' עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק א משנה ג
-
ויהי מורא שמים עליכם
-
אף על פי שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ
מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר
ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה. וכן אמרו חז"ל, עבוד
מאהבה עב
וד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה
אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה
ירא ואין ירא בועט:
לפי פירוש הברטנורא מתבאר החשיבות שהאדם יעבוד את ה' בשני
האופנים, באהבה ויראה. הרב בשמונה קבצים מבאר את הקשר המהותי
הקיים בין האהבה והיראה.וכך כותב הרב
קובץ ה' פסקה לז.
-
... אותה יראת החטא מתקשרת עם מורא שמים העליון, הממולא
יסוד נועם אהבה רבה, ומתלבש בשפעת אהבת עולם ...
הרב מבאר שיש קשר בין יראה לאהבה, מורא שמים עליון הוא נמצא מעל
יראה רגילה. זאת יראה הנובעת מהכרת הטוב האלוקי. כדי להבין את
הקשר בין הדברים, אפשר להביא משל מבעל ואשה. בעל האוהב את אשתו

68
מתמלא יראה ופחד להפסיד את הקשר הזה. יש לו יראה עליונה ואכפתיות
הנובעת מתוך האהבה הגדולה.

69
פסקה ח-הנטיה לעבודה עליונה26
(עמוד רז')מי שיש לו נטיה לחסידות, לדבקות אלהית, ולחכמות
רוחניות עליונות מופשטות, צריך הוא לדעת שלכך נוצר.
ואם ירף
מעבודתו העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה,
מי זה ימלא את
החסרון הגדול הזה. על כן ישמח בחלקו, ואל ירע בעיניו,
ולא יבוז לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד,
כי בודאי
יש להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת, שהם רחוקים
ממנו,
ויהיה תמיד עשיר בדעתו, וטו
ב עין, ומכבד את הבריות,
ואוהבם
כולם, ושוחר טובתם ועילוים
רוחניים לציורים נטיה קצת רק לאדם יש אם אפילו
עליונים,
אפילו אם אין בו שכל וחכמה באמת רק איזה עילוי של
כח
המדמה בתכונה של איזה מדרגה יותר מהרגיל, כבר חל עליו
ומוכרח העליונה, הקדושה התנהגות של החוב כל
הוא להתבודד בדרכו בקודש, להתרומם במדות טובות
ותכונות עליונות
ממעל לההמון הגדול, ויתאמץ ללמוד מכל אדם,
וביחוד מההמון התמים, ומכל מי שיש בו איזה מעלה.
ואם ירצה לל
כת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים
לא יוכל בשום אופן, רק יתאמץ לקנות מדות מעולות וחשבון
עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלהים,
שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם.
לא ירדוף אחר הכבוד, ולא יבהל
כשימצאו מכבדים אותו בהפלגה,
וקל וחומר שלא י
צטער ממה שמבזיו מבזים אותו, או מקילים בכבודו
נושא הפסקה-ביאור דרך העבודה של האדם הנוטה לחסידות ודבקות.
ביאור הפסקה-
26פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. בקובץ ג' פסקה קיח' ופסקה קכ'.

70
מי שיש לו נטיה לחסידות, לדבקות אלהית, ולחכמות
רוחניות
עליונות מופשטות-פסקה זאת ממשיך הרב לעסוק בעבודת המיוחדות
לאנשי מעלה. לאחר שבפסקה הקודמת הרב דיבר על נטיה טבעית לעבודת
ה' מתוך לשמה. כאן הרב מדבר על נטיה לעבודה חסידית.
ישנו קשר הדוק בין חסידות לדבקות. החסידות בשורשה בנויה על דבקות
אלוקית. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' קמו.
-
החסידות המעשית היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל.
כשה
יא באה מצד ההגיון המוסרי, מתלבשת היא במעשה הטוב
והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי על פי מדתו. וכשהיא באה
מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגוע
היא מתלבשת הרוחנית, בצורתה התיאורית, אלהים בקרבת
במעשים של קדושה ... אבל בעצם טהרתם, באותה הנשמה העז
יזה
שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית כשם שהיא צמאה לה
בתכונתה התיאורית, ...
בפסקה זאת הרב מקשר בין הצד המעשי הגלוי שהוא נקרא החסידות
המעשית לבין הצד הפנימי הנובע מקרבת ה'. בתוך זה יש גם רגש
הרב מבאר שהחסידות המעשית היא מביאה את הרצון הפנימי לקרבת ה'
לידימימוש מעשי. תוצאה נוספת הנובעת מדרגה זאת היא הרגש האלוקי
העולה על המידה ההגיונית.
בפסקה שלנו הרב מדבר גם על תוצאות שכליות, ברגע שאדם מלא
בחסידות ובדבקות הוא מתעסק בחכמות רוחניות מופשטות, אדם כזה
ילמד פנימיות העוסקת בקרבת ה'.
הקישור בין חסידות לדבקות מופיע גם במסילת ישרים. וכך כותב המסילת
ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק יט
-
ונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם ג': השמחה, הדביקות,
והקנאה. והנה ענין האהבה הוא
-
שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש
אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר
הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור
בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך, שעשוע ועונג ממש
כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו
הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): כי מדי
דברי בו זכור אזכרנו ע
וד.

71
צריך הוא לדעת שלכך נוצר-אדם המסוגל לחסידות, צריך למלא את
ייעוד חייו. אם האדם לא יכיר את תפקידו אז יתמלא חסרון. כשהאדם לא
משביע את נפשו במה שמתאים לנפשו, אז נוצר קצפון ועצבות. וכך כותב
הרב על מעלתו של האדם הנמצא במעלה כזאת.
קובץ א' פסקה תקעד.
-
מי שמוכש
ר ליראת שמים אמיתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת,
שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק
במדתו המיוחדת
הכשרון הזה טומן בתוכו חובה וצורך ללכת בדרך הזאת. אדם כזה לא יכול
להתנהל כמו כל האנשים. על כן עליו להתאמץ להחזיק במידה זאת.
ואם ירף מעבודת
ו העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה,
מי
זה ימלא את החסרון הגדול הזה-הסכנה שהאדם יזנח את עבודתו
המיוחדת לא רק מסוכנת לאדם הנמצא במעלה הזאת. אם האדם יזנח את
תפקידו כל העולם יפסיד. כיון שאדם המלא בנטיה כזאת, מתבאר שזה
ייעודו בעולם, אם הוא לא יממש את ייעודו אז העולם כולו יפסיד. אדם
אחרשאין לו את הנטיה הזאת לא יוכל למלא אתהתפקיד במקומו. זאת
נטיה פנימית שקשה לקנותה. לכן מי שבטבעו מדה זאת קיימת, עליו לממש
את אותה נטיה. כמו שנאמר במקום שאין אנשים השתדל להיות איש27.
אף אחד לא יוכל למלא את מקומו.
על כן ישמח בח
לקו, ואל ירע בעיניו-הרב מעודד את האדם בעל
הדבקות שישמח בחלקו. הסיבה שאדם כזה צריך חיזוק כיון שלפעמים
הדבקות מפריע לעבודת האדם. אדם כזה יכול להרגיש בדידות, הוא רואה
מסביבו שאנשים לא נמצאים במעלת הדבקות.
כמו אפשר לתת דוגמא נוספת שלפעמים על ידי דבקותהאדם מרגיש
שאיננו יכול להתמיד בתורה. דווקא מתוך הרצון לתפילה ודבקות הוא
מחסיר מעבודת התורה וכדומה. מציאות כזאת, גורמת לאדם הרגשת
חסרון, לכן הרב כותב שאדם כזה צריך לשמוח בחלקו. וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה רכה.
-
צדיקים כאלה שיש להם תביעה פנימית שכל דבר של תורה, וכל
התפשטות של ידיעה ושל השכלה, יהיה בלוע בעומק התשוקה של
האהבה הפנימית והיראה העליונה בדבקות אלהית, אי אפשר להם
27משנה אבות פרק ב' משנה ה'.

72
שיהיו מנועים מקדושת תענוגם זה. ואף על פי שעל ידי כן אי אפשר
להם להרבות כל כך בלימוד, על זה נא
מר, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים...
ולא יבוז לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד-
אדם שיש לו נטיה כזאת יש סכנה ביחסו כלפי הזולת. אומנם זאת מעלה
גדולה של דבקות וחסידות, אבל כיון שהוא פיתח את המידה הזאת ממילא
הוא לא מסוגל לראות אנשיםשאינם נמצאים במעלה הזאת.
כמו שאדם בעל אוזן מוזיקלית לא מסוגל להבין את מי שלא נהנה מן
הניגון, כך בעל הדבקות לא מסוגל להבין כיצד יש אנשים הרחוקים
מתכונה כזאת.כי בודאי יש להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת, שהם
רחוקים
ממנו-הדרך ללמד זכות על אחרים שאינם נמצאיםבמעלה זאת,
היא ההכרה שלכל אחד ואחד יש תפקיד אחר. ההכרה שיש דברים אחרים
שהחבר הוא במעלה יותר גדולה, גורמת לאדם לימוד זכות ונתינת מקום
לחברו.
אפשר להביא דוגמא לפעמים מי שנמצא במעלה של דבקות הוא איננו
מסוגל להיות איש מעשה. לעומת זאת אדם רגיל יכול לפעול ולהצליח
ביצירתו יותר מאשר אדם הנמצא במעלת הדבקות.
אפשר לראות סוגים שונים של עבודת ה', אצל האבות הקדושים. ידוע
שאברהם עובד במידת החסד לעומת יצחק שעובד במידת הגבורה. מצאנו
חילוקים שונים גם בשבטים הקדושים. ידוע ההבדל בין עבודתו של יהודה,
בעל התשובה, לבין עבודתו שליוסף הצדיק. יש דרכים שונים להתקרבות
לה'. לכל אדם יש מעלה ודרך שונה לקרבת ה'.
ויהיה תמיד עשיר בדעתו, וטוב עין, ומכבד את הבריות,
ואוהבם
כולם, ושוחר טובתם ועילוים-כשהאדם מתבונן כך על המציאות, יש
לו יותר סבלנות כלפי הזולת. בצורה כזאת הוא עשיר בדעתו, דברי הרב
מבוססים על המשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה א
-
בן זומא אומר... איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכ"ח)
יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך
לעולם הבא ...
הרב מכנה אדם הנמצא במעלה כזאת בכינוי של טוב עין. דברי הרב
מתבססים עלהפסוק במשלי.

73
משלי פרק כב פסוק ט
-
טֹֽוב־עַַ֭ין הִּ֣וא יְבֹר ְָָ֑ך כֹֽי־נָתַ֖ן מלַחְמִּ֣ו לַדָֹֽל:
בצורה כזאת האדם מכבד את כל הבריות, הוא אוהב באמת את הבריות
ומרגיש קישור לכל הבריות.
אפילו אם יש לאדם רק קצת נטיה לציורים רוחניים עליונים-גם
בחלק זה של הפסקה הרב מתעסק באדם שיש לו נטיה לרוחניות. אלא
שבחלק הראשון של הפסקה הרב התעסק בעיקר בנטיה לדבקות, כאן הרב
מתעסק בנטיה לדמיון קדוש. ישנם אנשים שבאופן טבעי הם מציירים
ומרגישים ציורים עליונים.
הרב כותב שאין צורך שהאדם יהיה ממש מוכשר בעניין, אלא אפילוכשיש
קצת נטיהזה מספיק. נראה הטעם כיון שבאופן כללי העולם היהודי לא
מספיק פיתח את הרגשות ואת הציורים האלה. כיון שלא התעסקו בפיתוח
כוחות אלו, ממילא לא מצוי שהאדם יצליח לדמיין בצורה חזקה. לכן
מספיק אפילו קצת נטיה בשביל להוכיח שיש כאן אפשרות לפיתוח של
כוחות אלה.
אפילו אם אי
ן בו שכל וחכמה באמת רק איזה עילוי של
כח המדמה בתכונה של איזה מדרגה יותר מהרגיל-הרב ממשיך לתאר את מצבו
של האדם בעל הכח הציורי. אדם כזה יכול להיות אדם שאין לו שכל
וחכמה חזקים. להיפך לפעמים דווקא בעל הדמיון הוא איננו בעל כשרון
שכלי.
אפשר להבין את הסיבה כיון שהכח השכלי הוא נוגד את הכח הדמיוני
שהוא הפוך מן השכל והחכמה. לכן אדם המרגיש שבתחום השלי והחכמתי
הוא איננו מצליח להגיע לנקודת בירור אמיתית, ולעומת זאת בכח הדמיון
הוא מרגיש עילוי, אדם כזה ידע שזה תפקידו. גם כאן הרב מדגיש שאין
מדובר על אדם שמרגיש לגמרי מעל כולם, אלא אדם שמרגיש שיש לו קצת
כח מדמה יותר מן הרגיל אצל שאר האנשים.
הכח המדמה שמדובר כאן הוא הכשרה לקראת רוח הקודש ונבואה, לכן
כל כך חשוב שאדם כזה יפתח את דמיונו. וכך כותב הרב בשמונה קבצים
על הקשר בין דמיון לרוח הקודש, וכך כותב הרב.
קובץ ד' פסקה עו.
-
לפני התגלותה של הארת רוח הקודש הודאית, מתחילה הופעת
הציורים האפשריים, שהענינים הרוחניים מתגלים
בצורה בולטת,
כעין התגלותם של הדברים הגשמיים בחלום על ידי כח המדמה.
והצניעות הגבורה והאידיאליות, השכל בלשד מרוה והדמיון,

74
הפנימית, פועל את פעו
לתו. רואים את נשמת הדברים. העולם
בכללו, כל אדם וכל חי, כל צומח וכל דומם, כל כוכב וכל רקיע, כל
נהר וכל ים, כל חזיון וכל תנועה, הכל מיתאר בהדר הפנימיות
הרוחנית שבהם...
בפסקה זאת הרב מתאר עד כמה הדמיון שבתחילה הוא איננו מבורר, הוא
מכשיר את האדם לקראת דמיון מבורר. בירור הדמיון הוא קשור אל שלב
בו האדם מקבל רוח הקודש ודאית. על ידי הדמיון רואים את הנשמה
המחיה את כל המציאות.
עליו חל כבר
העליונה, הקדושה התנהגות של החוב כל ומוכרח
במדות להתרומם בקודש, בדרכו להתבודד הוא טובות
ותכונות עליונות ממעל לההמון הגדול-כעת הרבמסביר מה
דרך העבודה של האדם בעל הדמיון. הרב מבאר שאדם כזה צריך להתנהג
כמו דרכם של הקדושים. למרות שאדם כזה לא תלמיד חכם, בכל זאת הוא
נדרש להוסיף התנהגות של קדושה.
הדרך בה הדמיון יוכל לשרות באדם בצורה נכונה, תלויה בכלי שהאדם
הכין. הכנת הכלי דורשת תוספת קדושה שהאדם יוסיף. וכך הרב כותב
בשמונה קבצים על טהרת המחשבה והמעשים הגורמים להעמקת תחושת
הדמיון אצל האדם.
קובץ א פסקה תרסב.
-
על ידי מה שכח המדמה מזדכך, בזכות טהרת המחשבה ומעשים
טובים ומדות טובות, ותשוקת התורה והחכמה, באים להרגיש את
השפע של החיים, איך שהוא הולך
מאור אין סוף להחיות את כל
העולמים כולם
דבר נוסף הנדרש מאדם כזה, הוא הצורך להתבודדות. ההתבודדות גורמת
לאדם יכולת לפתח את הדמיון. הסביבה היא מחנכת ומרגילה את האדם
להסתכל על המציאות בצורה שכלית וריאלית. לכן כדי שהאדם יוכל לפתח
את כח דמיונו הוא צריך להתבודד. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה
שיט. -
האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה
התדירית של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם
ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה, ומתוך כך
פעולתו החשובה מתמעטת. ...

75
נראה שיש סיבה נוספת לצור בהתבודדות, כיון שהתבודדות מתקשרת אל
כח התפילה. הרב בשמונה קבצים מבאר שאחד הכוחות החשובים לפיתוח
הדמיון הוא כח התפילה. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה מט.
-
בתפילה ובמצוות בונים את כח המדמה שיהיה טהור וחזק, וראוי
להיות מבוסס עליו השכל הפועל.
קובץ א' פסקה סו.
-
צריך בכל יום לטהר את כח המדמה ולהעלות
ו. למטרה זו אנו
צריכים להתפלל ... אבל הכח הדמיוני, הוא צריך טהרה והתעלות,
ובכל פרק ופרק מפרקי הזמן הוא צריך אימוץ והארה. על כן אנו
צריכים לברכות להודאות ולתפילות בעתים מזומנים, ואשרי הנזהר
בהם בכונה טובה, הוא מאיר את עצמו ואת העולם כולו.
הסיבה שהתפילה מפתחת את הדמיון, כיון שעיקרה של תפילה זה מחשבה
על האלוקות. היכולת לדמיין כאילו עומד בפני מלך. היכולת לדמיין את
הבקשה מול הקב"ה. היכולת לדמיין כאילו הוא עומד בירושלים וכדומה,
כל אלה דברים הגורמים פיתוח של כח הדמיון. בשביל זה צריך הרבה
התבודדות המרחיקה את האדם מן ההמון.
ויתאמץ ללמוד מכל אדם,
וביחוד מההמון התמים, ומכל מי שיש בו איזה מעלה-אומנם לאחר שהרב ביאר את החשיבות להתרחק מן
ההמון, הרב מזהיר שאדם כזה צריך להשתדל להיות קשור בסביבה
ובחברה בקשר של קבלת כוחות ומעלות רוחניות מהם. היכולת ללמוד מכל
אדם, זאת יכולת הקשורה אל התלמיד חכם, וכך מובא במשנה במסכת
אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה א
-
בן
זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי"ט)
מכל מלמדי השכלתי איזהו גבור
אפשר להבין שיש כאן הזהרה סתמית שאדם כזה לא יגיע למצב של גאווה.
אומנם נראה שיש כאן יסוד יותר מהותי, על ידי חיבור אל ההמון, הכח
הדמיוני לא ינתק את האדם מן המציאות. זאת הזהרה חשובה מאד
כשעובדים על הדמיון. כיון שהדמיון הוא כח לא ריאלי, יש סכנה שהאדם
יתרחק מן העיקר ומן הדרך. לכן מזהירים את האדם שיתקשר אל ההמון.
יש להעיר שהרב בכוונה מדגיש כאן שהקישור אל האדם, צריך להיות
בדווקא קישור אל ההמון התמים. יש טהרה מיוחדת בתמימות. כשאדם

76
כזהיפגוש כח שכלי, זה פחות ישפיע עליו. דווקא הקישור אל ההמון
התמים, היא מראה את הכח הרוחני הסגולי28. (זה מזכיר את הסיפור של
ר' נחמן על החכם והתם, וביאור מעלתו של התם על פני החכם.)
ואם ירצה ללכת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים
לא יוכל
בשום אופן-אדם שיש לונטיה לדמיון קדוש, הוא לא יכול להמשיך לצעוד
ולפעול כמו כל האנשים. אם הוא ירצה ללכת בדרך הרגילה, להמשיך
ללמוד תורה, כמו כולם הוא לא יצליח בעבודתו. וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה כו.
(מובא לקמן ב'סדר הפרישות' פסקה א.) -
המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי
תורה, לא יוכלו לדמות
את עצמם לרוב בני אדם. דרכי חייהם צריכים להיות בדרך יותר
עליון. מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות
מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש. ובזה הם עושים טובה לכל
העולם
...
ובהניחם את ידיהם ומתרפים ממעלתם, מתפשטת נפילה
רוחנית בעולם כו
לו. ואף על פי שדרכם הקודש צריכה להיות
בקיצוניות וחומרות, מכל מקום צריכים גם הם להיות מעורבים
בדעת עם הבריות, ולדעת עת לכל חפץ, להגביר את תוכן החיים ואת
דעת העולם העמוקה בקרבם, את ההתקרבות והריעות המדינית
ברוחם ונפשם, ואז יהיו שלמים באמת
...
כאן הרב מבאר לאותם קדושים, אלו הקשורים אל השגת סודות התורה.
אותם אנשים הרואים את הסגולה, לא לדמות את עצמם לשאר ההמון. הם
צריכים לקדש את עצמם. (יש להעיר שגם כאן הרב מסביר למרות כל
ההתרוממות, צריך קישור אל תוכן החיים, אל האנשים, שהאדם לא
יתנתק מן המציאות.)
רק יתאמץ לקנות מ
דות מעולות וחשבון
עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלהים,
שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם-צריך התאמצות מיוחדת ללכת בדרך של פיתוח
הדמיון. כיון שאין הרבה אנשים שעוסקים בזה, לכן זאת עבודה קשה. היא
לא הדרך הרגילה והמצויה, לכן הרב מחזק את מישפועל כך, הרב מבאר
שיש כאן חשבון ברור. יש כאן דרך ברורה דרכה האדם יוכל לקנות את
מעלתו. פיתוח הדמיון, פיתוח השאיפה לקרבת ה', היא הדבר העיקרי
בעבודתו של אותו אדם.
28לפי זה ניתן להבין למה החסידות פנתה יותר אל ההמון התמים. גדולי החסידות התהלכו
עם אנשים תמימים, ופחות עם אנשים למדנים, הסיבה לפי זה כיון שמהותהחסידות היא
פיתוח הכוחות הרוחניים הדמיוניים.

77
יש לאדם כזה מניעות רבות, הן מצד ההמון, והן מהצדדים הגשמיים
הטכניים, להתבודד וכדומה. נראה שהרברומז כאן גם על מניעות רוחניות
הקיימות לאדם כזה. וכך כותב הרב על הקושי בביטול תורה הנוצר בגלל
קרבת ה'.
קובץ ב' פסקה קסח.
-
המניעות מאיזה ציור של שקידת התורה, שבאות מחמת טהרת
הנשמה וגעגועיה לציורים רוחניים עליונים, אין זה בכלל ביטול
ומניעה של תורה, כי אם דרג
ה עילאה לעלות על ידה לשקידתה של
תורה העליונה. כמדת רבן יוחנן בן זכאי, שלא מצאו אדם יושב
ודומם אלא יושב ושונה, אף על פי שהיה עסוק בדבר גדול, שהוא
מעשה מרכבה, שהדומיה בה הוא דבר של הכרח, מכל מקום
השקידה הנובעת מעומק הידיעה ובירורה היא מתגברת על כל.
כיון שהדמיון הוא דבקות וגעגוע אל האלוקות, ממילא לפעמים האדם לא
יצליח ללמוד תורה. בכל זאת הרב כותב שזה לא נקרא ביטול תורה, כיון
שזה הכשר והכנה לקבלת תורה יותר עליונה, לכן האדם לא צריך לחשוש
מביטול התורה. הדבקות עצמה היא חלק מלימוד תורה.
לכן גם בפסקה שלנו הרב מדגיששלא יעזוב את דרכו מפני שום מניעה, גם
מניעות רוחניות, לא מצדיקות את עזיבת דרכו.אותו מכבדים כשימצאו יבהל ולא הכבוד, אחר ירדוף לא
בהפלגה,
וקל וחומר שלא יצטער ממה שמבזיו מבזים אותו, או
מקילים בכבודו-כיון שיש מניעות גדולות מן הסביבה, לכן אדם המפתח
את דמיונו נצרך לא להתייחס להמון שמסביבו. אדם צריך להגיע לענווה
ושפלות שלא משנה מה יגידו עליו, בכל מקרה הוא לא יושפע מהמציאות
הזאת. היכולת לא להתרשם מן ההמון קשורה לא רק לניתוק מהרגשת
הבזיון, אלא מניתוק גם מהתפעלות כשמשבחים אותו. וכך כותב החובת
הלבבות.
ספר חובות הלבבות שער ה
-
שער יחוד המעשה פרק ב
-
אבל במה יהיה יחוד המעשה לאלהים לבדו? בעשרה ענינים ...
והששי, שיהיה שוה אצלו, אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו. ...
הרב בעצמו באגרות מעיד על עצמו שהוא נמצא במעלה זאת, וכך כותב הרב
בסוף אגרת מג'.
אגרות הראיה אגרת מג' (עמוד מב')

78
-
ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין
אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו
ית', שהעסק התמידי בלמוד המוסר
ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת
התכונה ...

79
פסקה ט-התשוקה העליונה29
(עמוד רח')כשהתשוקה העליונה לאור העליון, לזוהר הצחצחות
של קודש
הקדשים, מתגברת, אז האדם נקרא לשעות אל עושהו,
להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו
וכל מחשבתו בנועם
ד'. כי אם לא יעלה למרום המעמד של הקדושה,
שהוא קרוא לה
מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו,
מלא קצפון
ועצב, וכל הפנים הזעומות הללו
אינם באים כי אם
לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא
בתועפות עזו הרוחני הגבה
למעלה.
כשהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי
תמיד הוא
בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש,
וזהו אור
העולם.
ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כ
י ודאי
לא יאונה לו כל און, ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד'
יהיה בידו למטה חוסן, ושבט מושלים, לנהל על ידו את העולם,
ולרומם ברוממות קודש את הכלל כולו, וישמח ויעז במתת גורלו
נושא הפסקה-אדם בעל תשוקה צריך לחזק את תשוקתו באלוקים.
ביאור הפסקה-
כשהתשוקה העליו
נה לאור העליון, לזוהר הצחצחות
של קודש
הקדשים, מתגברת-גם בפסקה זאת הרב מתעסק באדם שיש לו שאיפות
ותשוקות רוחניות עליונות. הרב פונה אל האדם המרגיש תשוקה לאור
עליון. יש אנשים שאינם מרגישים שחיותם היא באור העליון. יש אנשים
שקיום המצוות וכן ההתעסקות עם החומר נותן להם את כוחות חייהם.
כאן מדובר על אדם המקבל חיות והארה מן התשוקה העליונה, הרב מכנה
את האור העליון הזה כזוהר הצחצחות. המושג הזה מקורו אומנם בנביא
29בפסקה זאת ישנם שתי פסקאות משמונה קבצים, קובץ ח' פסקה רמד' וקובץ ח' פסקה
רלז'.

80
ישעיה30, אבל בספרי הפנימיות הסבירו מושג זה כמקור אור עליון. וכך
מובא בשערי קדושה.
שערי קדוש חלק ג' שער ראשון.
-
הנה המאציל העליון אשר האציל כל העולמות נקרא אין סוף ואין
בו שום תמונה לא בשם ולא באות ואפילו לא בקוצי האותיות כלל,
ולכן אפילו הרהור אסור בו. והאציל חמשה עולמות, זה נשמה לזה
וזה לזה, והן, אדם קדמון הנזכר בספר התקונים ובלשון הגאונים
נקרא צחצחות, השני עולם הא
צילות השלישי עולם הבריאה, הרביעי
עולם היצירה, החמישי עולם העשיה.
לפי ה'שערי קדושה'העולם הכי עליון, עולם הנמצא מעל עולם האצילות,
הוא הצחצחות. זה המקום הכי עליון והכי מרומם הנמצא הכי קרוב אל
האין סוף. אם כן פסקתנו עוסקת בדרגה מאד גבוהה, דרגה בה אדם רוצה
לדבוק באור אין סוף.
אז האדם נקרא לשעות אל עושהו-כשהאדם נמצא בתשוקה ורצון של
דבקות עליו לממש ולפתח את אותה דבקות. האדם נקרא לשעות אל
עושהו31, היינו לפנות אל הקב"ה. אדם כזה צריך להסתכל כלפי מעלה,
נראה שיש כאן גם הוראה מעשית שהאדם צריך בעצמו להרים מבטו אל
השמים32, אבל ובעיקר משמעות הדבר שהאדם צריך לרומם את המחשבה
והמבט הרוחני שלו כלפי האלוקות, כלפי מעלה.
30ישעיהו פרק נח פסוק יא֙
וְנָח ֲָךִּ֣ יְקוָק ֘ תָמיד וְהׂשְבֹ֤יע ַ בְצַחְצָחותנַפְש ִֶָׁ֔ך וְעַצְמֹתֶ֖י ָך יַחֲלָ֑יץ וְהָי֙ית ָ֙ כְגִַַּּ֣֖ן רָוִֶׁ֔ה וכְמוצִָּ֣א מִַׁ֔ים אֲשִֶּ֥ר
לֹא־יְכַזְב֖ו מֵימָֹֽיו:
פרשני המקרא הסבירו שצחצחות זה לשון צמאון, היינו צחא וצמא. לפי הסבר זה פירוש
הפסוק, שהקב"ה משביע בזמן של צחצחות, היינו בזמן צמאון. אומנם נר' שבפנימיות נקטו
שהשובע עצמו מגיע מהצחצחות עצמו.
31מילה זאת מבוססת על מה שמופיע בספר ישעיה.
ישעיהו פרק יז פסוק ז
בַיִּ֣ום הַהִׁ֔וא ישְעִֶּ֥ה הָאָדָ֖ם עַל־עֹׂשֵָ֑הו וְעֵינָ֕יו אֶל־קְדִּ֥וש יׂשְרָאֵ֖ל תרְאֶֹֽינָה:
32עניין זה מופיע גם בהלכה, בגמ' ברכות לד:מובא שצריך לעשות חלונות בבית הכנסת. שם
רש"י מפרש כך.
רש"י מסכת ברכות דף לד עמוד ב
חלונות-שגורמין לו שיכוין לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע.
רש"י מסכת ברכות דף לד עמוד ב
חלונות-שגורמין לו שיכויןלבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע.

81
להסתכל כלפי מעלה, ולדבק את כל חפצו, כל רעיונותיו
וכל
מחשבתו בנועם ד'-הפניה אל הקב"ה וההסתכלות כלפי מעלה היא
מולידה את הקישור בין החפץ המעשי אל האלוקות. התשוקה היא בשלב
הראשון לא מפותחת, מתוך ההסתכלות והפניה למעלה, אז האדם מגיע
למציאות של חפץ. מציאות בה החפץ המעשי שלו הוא דבק בקב"ה. בצורה
כזאת האדם לא עוזב את הדבקות, כל הרעיונות והמחשבות שלו עוסקים
בדרך כיצד לחיות ולממש את הדבקות.
כי אם לא יעלה למרום המעמד של ה
קדושה,
שהוא קרוא לה מתוך פנימיות תשוקותיו, ימצא הכל חשוך לפניו,
מלא קצפון ועצב-אדם
בעל תשוקה כזאת חייב לפתח את השאיפה הזאת, אילולי זה האדם ימצא
את עצמו בחושך. מי ששורש חיותו מן האור לא מסוגל בלי האור הגדול.
נראה שכוונת הרב שהאדם ימצא חושך, משמעות החושך עלהעולם
הגשמי. בשביל אדם רוחני העולם העליון הוא מלא אור, לעומתו העולם
הגשמי מלא חושך. במציאות כזאת אדם שזונח את תכונתו, הוא לא ימצא
שום מילוי בעולם החומרי החשוך. הרב בשמונה קבצים מתאר את עבודתו
של הצדיק בפער בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, וכך כותב הרב.
קובץ
ג' פסקה ל.
-
והצדיק תמיד עומד בין האלהים ובין העולם, מקשר הוא את העולם
האלם, החשוך, להדיבור והאורה האלהית, כל חושיו של צדיק
אמיתי נתונים הם להקישור האלהי של העולמות כולן ...
החיבור אל האלוקות מכונה בשם אור. כשיש ריחוק מאותו אור אז אותו
חושך נהפך לחסרון מהותי. החסרון הזה מכונה בשם קצפון ועצב. הרב
בשמונה קבצים מתאר גם את החסרון הזה בצורה דומה, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה ל.
-
הריחוק מהאורה האלהית בקישור הנשמה, מונע את הברקים
הרוחניים שלא יופיעו בנשמה ובעולם. ובזה הולך האדם במחשכיו,
הרצון באופל, שרוי כולו והעולם
העצמיות והנטיות מתעות,
מתהפכות לרשעה וקצפון, ותכונת הנפש הולכת ומתהרסת, וחורבן
על חורבן מתגבר, כל סידור פנימי מתבלבל, והיצירה העולמית
סופגת בקרבה המון יסודות מרעילים...
וכל הפנים הזעומות הללו אינם באים כי אם
לעורר את יסוד החיים שבנשמתו, למען ירומם וינשא
בת
ועפות עזו הרוחני הגבה
אם כן משמע שההסתכלות בפועל כלפי השמים פועלת על האדם.

82
למעלה-אומנם הצער החושך והקצפון יש להם מטרה. מטרתם לעורר את
האדם בשביל שיחזור אל הדבקות. ניתן להמשיל את החסרון למעין רעב
וצמא. אומנם תחושת הרעב והצמא אלו תחושות לא נעימות, אבל דווקא
תחושות אלו גורמות לאדם רצון יותר גדול לאכול ולשתות.החסרון בעצמו
הוא יוצר מעין כלי לאדם.
הפנים הזועמות הם מבטאות את הרגשת החסרון. לכן אותה הרגשה
מעוררת באדם את רצונו לחזור אל יסוד חייו. יסוד חייו הוא הרגשת האור
האלוקי. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה רכ
-
... אבל העצבון הרוחני הזה הוא הוא החומר של שירת הנשמה,
התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים
הלוחצים אות
ה, היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים, עליונים,
הרתוקות מפני אותם, מוצאה אינה והיא ובהירים, ברורים
החמריים שהיא אסורה בהם, וזהו סוד עצבונה...
פסקה זאת בשמונה קבצים מבטאת את היכולת של האדם להכיר שהעצבון
הוא כח המניע את האדם. על ידי העצבון מתברר שהאדם רוצה לצאתאל
המרחב הגדול, אל הדרור ואל החיות האלוקית.
מתוך אותו צער וחושך האדם יגיע אל התרוממות כוחו, ויקבל בעצמו
תועפות33של עוז רוחני שיגביה אותו למעלה.
כשהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי
תמיד הוא
בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש,
וזהו או
ר
העולם-חלק זה של הפסקה, אומנם מקורו ממקום אחר בשמונה קבצים,
אבל הוא ממשיך באותו מהלך. המטרה היא לעודד את האדם בעל
התשוקה האלוקית. הרב פונה לאדם שמרגיש שהאורה האלוקית מגולה
אצלו. בעומק כל אדם יש לו נשמה בתוכו, אלא שישנם אנשים שנשמתם
נמצאת בצורה נסתרת, גנוזה. אבל ישנם אנשים שהנשמה היא גלויה, הם
מרגישים את האור הנמצא הנשמתם. אנשים אלו, יש להם צמאון טבעי אל
האלוקות. הצמאון הזה בוער ומחיה את נשמתם בתוקף גדול.
33משמעות המילה תועפות מופיע בספר במדבר בדברי בלעם.
במדבר פרק כג פסוק כב
אֵ֖ל מוציאִָּ֣ם ממצְרָָ֑ים כְתועֲפִֹּ֥ת רְאֵ֖ם לֹֽו:
הפרשנים על הפסוק הזה פירשו משמעות מילה זאת לשון חוזק וחוסן.

83
כשהאדם מרגיש את החויה הגדולה הזאת צריך האדם לא לזלזל בתכונה
הזאת. התכונה הזאת לקבל את האלוקות האו השורש והמעלה המובילה
את האדם למעלות הקדושה. האור הזה חודר אל תוך העולם ומרומם
אותו. ההתחברות אל האור העליון הזה מועילה לאדם בהתקדמותו
הרוחנית.
ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כי ודאי
לא יאונה לו
כל און-לאנשים הגדולים המקבלים חיות מן התשוקה העליונה, צריכים
לא לפחד מן המניעות הפנימיות הקיימות בהם. לפעמים האדם המרומם
חושש מחטאיו, הכרת החטא גורמת לו לחשוב שאינו ראוי למעלה העליונה
שאותה הוא רוצה. ההרגשה הזאת גורמת חולשה, ומרפה את ידו של האדם
המלא תשוקה אלוקים. גם בשמונה קבצים הרב מזהיר מבעיה זאת, וכך
כותבהרב.
קובץ ב' פסקה רכ.
-
בשביל פגם שמרגיש אדם בעצמו במדותיו, אין לפול כלל מסדרי
העבודה הרוחנית של ההשגה, והתורה והמצוות, והדבקות האלהית
העליונה. וסוף כל סוף שכל המדות
יתעלו, ויהפכו לטוב עליון,
והמותר שלא יהיה מתוקן כל כך ישמש כדורדיא לחמרא, לשמור
מחימוץ ומכל פגם צדדי.
בפסקה זאת שבשמונה קבצים הרב מסביר שאסור ליפול מסדרי עבדותו,
כיון שנפילותיו הם בעצמם יצטרפו אל תהליך העליה שלו. לכן על האדם
להמשיך בעלייתו, ולא לחשוש מפגמיו.
הרב מחזק את דבריו על סמך הפסוק בתהלים.
משלי פרק יב פסוק כא
-
לֹא־יְאֻנִֶּ֣ה לַצַדִּ֣יק כָל־אָָ֑וֶן וָ֝רְשָע ֵּ֗ים מִָּ֣לְאו רָֹֽע:
ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד'
יהיה בידו למטה חוסן, ושבט
מושלים, לנהל על ידו את העולם,
ולרומם ברוממות קודש את
הכלל
כולו, וישמח ויעז במתת גורל
ו-כשהאדם יאחז בדרכו לא
יתייאש מנפילותיו הוא יוכל לרומם את כל העולם כולו. דווקא מתוך
הנפילה יש יכולת להתעסק עם העולם כולו ולהעלותו. זה מה שהבאנו
בפסקה לעיל בשמונה קבצים שאת הנפילה עצמה אפשר להעלות. כמו כן
זה עיקר תפקידו של הצדיק לרומם את כל העולם כולו, כמו שכותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה קעח.

84
-
את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה, אנו רוצים
להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן. את שרש הכל אנו שוקקים
לרומם, לחבר במקור אור החיים, יסוד חי העולמים. ומתשוקה
קבועה, חקוקה ומב
ולטה, במעמקי נשמתנו, בטבע תולדתנו, בכל
מסיבות החיים ההולכות ומשתלשלות עלינו, על הכלל ועל הפרט,
אנו לוקחים כל רעיון וכל חפץ, כל רגש של תקוה וכל עומק של חיים,
כל גבורה וכל הוד. את הזוהר האלהי של כל העולמים אנו שואפים
למלא ולרומם, לעדן ולשגב. את האידיאות האלה
יות הנפולות מפני מצר הישות המוגבלה, אנו שואפים לשחרר ...
היכולת לרומם את המציאות גורמת שמחה לבעל הנשמה הגדולה. אומנם
יש קושי בראיית הפגמים והחסרונות, אבל כנגד זה ישנה שמחה גדולה
בהכרת גורלו וחלקו.

85
פסקה י-הצמאון הפנימי34
(עמוד רט')ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון התוכי
לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם.
והאיש, אשר סגולת מרומים זו היא אצורה בנשמתו,
צריך הוא להכיר את תכונתו, למען ידע איך לנהל
את מהלך חייו, ואת כל
נטיותיו, ומערכות מחשבותיו, שיחו ושיגו
והגיוניו, על פ
י אותו
המעמד הגדול של אור האהבה,
אשר ממלא עדניה הקדושים
מתמלאת תמיד נשמתו מטל החסד
של אור הברכה העליונה, ברכת
ד' היא תעשיר.
שפעת הצמאון האלהי באה לפעמים כדי להשפיע
מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו,
בכל הרוחב של
מובן זה, לקרב הכל אל
מרום הקודש,
אל אור שם ד', חי העולמים.
נושא הפסקה-מי שהצמאון האלוקי גלוי אצלו, צריך שנהל את חייו לפי
גילוי זה.
ביאור הפסקה-
ההתלהבות הפנימית מאור הקודש, הצמאון
התוכי
לאור ד', זהו היסוד של התגלות הקדושה בנשמתו של אדם-פסקה זאת פותחת
רצף של פסקאות העוסקות בצמאון של האדם לאלוקות. כפתיחה לנושא
זה יש להבין מה משמעות הצמאון ומהיכן הצמאון נובע.
הפסוק המבטא בצורה גדולה את הצמאון הוא הפסוק המופיע בספר
תהלים.
תהלים פרק סג
פסוק ב -
אֱלהֹ֤ים׀ אֵלִּ֥י אַתֵָּ֗ה אֲֽשַחֲֹ֫רִֶּ֥ך ָ צָמְאָָ֬ה לְָךִ֨׀ נַפְש ֵּ֗י כָמ ִַּּ֣ה ל ְָךִּ֣ בְׂשָרָ֑י בְאֶֹֽרֶץ־ציָ֖ה
וְעָיִֵַּּ֣֖ף בְלי־מָֹֽים:
34פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות מופיעות בשמונה קבצים, זו לאחר זו, בקובץ ח' פסקה
רלט', ופסקה רמ'.

86
בפסוק זה דוד המלך מבטא את כיסופיו וצמאונו אל הקב"ה. האדם הצמא
הוא מרגיש חסר, הוא צמא למילוי פשוט של מים שימלאו אותו. חסרון
המים יוצר צמאון העומד בשורש חייו של האדם.
הפרשנים בספר תהילים מביאים שני כיוונים להסביר את הצמאון. הרד"ק
מסביר כך.
רד"ק תהלים פרק סג פסוק ב
-
כי הצמאה היא תכלית התאוה והנפש המשכלת תתאוה בתכלית
התאוה אל החכמה וקרבת אלהים
לפי הרד"ק הצמאון הוא שכלי,זה צמאון רוחני למילוי של השכל הרוחני.
הצמאון פועל בעיקר בכוחות הרוחניים, שם מתגלה הצמאון.
לעומת הרד"ק המלבי"ם הוסיף שהצמאון לאלוקות בא לידי ביטוי לא רק
בצד הרוחני השכלי, אלא גם בצד הפיזי הגשמי. וכך כותב המלבי"ם.
מלבי"ם תהלים פרק סג פסוק ב
-
אלהים, יען אשר אל
י אתה אשחרך, רק אותך אשחר ואדרוש,
צמאה, כמו שצמאה לך נפשי כן כמה ותאב לך בשרי, שגם החומר
שלי מתאוה אל ה', פה בארץ ציה ועיף בלי מים, הגם שהוא ארץ ציה
שהבשר מתאוה למים והנפש צמאה למים, ואני איני צמא למים רק
לך אני צמא ונפשי שוקקה:
לפי המלבי"ם כשיש צמאון לאלוקות, גם החומריות, גם הבשר צמא
לאלוקות. אפשר שכוונת המלבי"ם שהגוף בעצמו מרגיש את הצמאון
מבחינת הרגשות, היינו שהרגש הוא שותף פעיל בצמאון, אבל אפשר
שכוונתו היא גם לצד הפיזי ממש.
כדי להבין כיצד הצמאון לאלוקות יכול להשפיע על הצד הפיזי הגשמי, ניתן
להביא משל מןהחיבור בין הרוח לגוף. כמו שאדם הנמצא בשמחה גדולה,
חתן בזמן חתונתו איננו מרגיש רעב, הוא מרגיש בעצמו מלא. כך גם בצד
הרוחני, הצמאון האלוקי ומילויי, הוא בעצמו יכול למלא את הצד הגשמי.
הצמאון הוא כח משמעותי בחייו של האדם, הרב בשמונה קבצים מתאר
את גודל כוחו של הצמאון לאלוקות. וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רלב.
-
אם לא היה המות נוהג בעולם, היו בני אדם מחדשים אותו, בכל
תוקף המצאותיהם. הצמאון אליו היה גדול ונשגב הרבה יותר
מהצמאון הכהה אל החיים. ...

87
אומנם צריך להבין מהיכן נולד צמאוןזה ? הרב בשמונה קבצים מבאר
שהצמאון הזה הוטבע על ידי עקידת יצחק, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה צה.
-
יסוד העקדה הוא הגברת הרגשות היותר עדינים, והתכללותם באור
האהבה המרוממה והעדינה לאין סוף, אהבת ד' הבהירה, כביטול
טפה אחת בים.
כיון שהצמאון, הוא עצמו הוטבע כירושה מעקידת יצחק, לפי זה ניתן
להבין שהצמאון קיים אצל כל יהודי. אפילו יהודי הירוד מבחינה רוחנית
יש לו צמאון טבעי, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה שלב.
-
האמונה האלהית
הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא
ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית היא מלאה אמונה
וקדושה הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם. ואף על פי
שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה
יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל א
להי
ישראל, עד לכדי מסירות נפש. וירח את ריח בגדיו, אל תקרא בגדיו
אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסי משיתא, שהראו את הצפון
בלבבם במסירות נפש נפלאה. ...
לפי מקור זה מתבאר עד כמה הצמאון טבעי לכל יהודי35, אומנם בפסקה
שלנו הרב מתעסק באנשים שהצליחו לגלות את הצמאון. גילוי הצמאון
נעשה על ידי ההתלהבות. כשהצמאון התוכי שנמצא גנוז בנשמתו של כל
יהודי מתלהב ומתגלה אז האדם צריך לנהל את חייו לפי אותם גילויים.
גילוי הנשמה נעשה לא רק בהכרת הצמאון, אלא דווקא בהתלהבות
המופיע בעקבות הצמאון. כשיש התלהבות אז הנשמה נעשית גלויהאצל
היהודי המתלהב.
והאיש, אשר סגולת מרומים זו היא אצורה בנשמתו,
צריך הוא
להכיר את תכונתו-כשיש לאדם תכונה לגילוי הצמאון עליו לפעול לפי
תכונה זאת. אי אפשר להמשיך לנהל את חייו כמו שאר האנשים בעולם.
הרב בשמונה קבצים מזהיר ומבאר את הסכנה כשהאדם לא יפעל לפי
תכונות נפשו, וכך כותב הרב.
35בחסידות מבואר שאותו צמאון בא לידי ביטוי במסירות נפש הקיימת בכל יהודי. הזמן בו
הדבקות באה לידי ביטוי היא מתגלה דווקא בזמנים של מסירות נפש. לכל יהודי יש יכולת
לפעול מסירות נפש.

88
קובץ א' פסקה כ'
-
... ההכשר שבנשמה לתביעת קרבת אלהים מבקש גם מהם את
תפקידו, והם באשר אינם ממלאים את חובתם לנפשם, נשארים הם
על ידי זה אומללים, יבשים מכל טל טוהר. ואף אם ירטיבו מעשים
טובים, למלאות את צמאון המוסר הטבעי שבתכונתם, לא יוכל
צורך
זה להספיק את החסר מצד הצורך של תביעת קרבת אלהים, שאיננה
מתמלאת כי אם במעשים אלהיים, מיוחדים לשם ד', בשיחת קודש,
ומעשה מצוה ופקודי ד'....
אם אדם לא ימשיך את מהלך חייו לפי צמאונו, אדם שלא ימשיך את
התכונות המתאימות לו הוא יהיה אומלל. המזון של אדם המתלהבמן
הצמאון, זה מזון שונה משאר האנשים. לאדם כזה מצוות רגילות לימוד
תורה רגיל לא יכול להספיק. אדם כזה צריך הרטבה בדיבורים ובמעשים
הקשורים לשם ה'.
למען ידע איך לנהל
את מהלך חייו
,
ואת כל נטיותיו, ומערכות מחשבותיו, שיחו ושיגו
והגיוניו, על פי אותו המעמד
הגדול של אור
האהבה-אדם המכיר את צמאונו ואת התלהבותו, כל מהלך חיו משתנים
לפי יסוד זה. לא רק מהלך חייו הכללי משתנה, השינוי בא לידי ביטוי גם
בדברים קטנים. גם הנטיות הנפשיות, גם המחשבות של האדם. גם השיח
נפעל לפי צמאון זה. אדם כזה אפי' השיג שזה פחות מן השיחה,ואפי'
ההגיון שהוא יותר ראשוני ומצומצם מן המחשבה, בכל זאת האדם מרגיש
כיצד כל חלק ממנו מושפע מן אותה הרגשת התלהבות של קדושה.
הרב מבאר שההשפעה באה לידי ביטוי על פי המעמד של אור האהבה. מה
אותו אור האהבה, האור הזה הוא האור הבא לידי ביטוי במילוי של
הצמאון. התוצאה של הצמאון שהאדם מרגיש אהבה ומילוי כשהוא פוגש
את האלוקות.
כמו שאדם מתאווה וצמא לאוכל או אדם המתגעגע לחברו, ממילא
כשיהיה מילוי של החסרון, אז האהבה תגדל. החסרון יוצר אור יותר גדול
של האהבה. אם כן אור אהבת ה' הוא מעין תוצאה של הגעגוע והצמאון
לאלוקות. הרב בשמונה קבצים כותב כך.
קובץ א' פסקה תתלב.
-
העונג היותר גדול הוא, מה שמתענגים על העונג של ה' מצד עצמו.
זה תפיס ברעותא דליבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה ... ובכל
עת שהנשמה מציירת נטף אחד מעדן עליון שבעליונים זה,
נעשית מדושנת עונג, ואור האהבה ממנה הוא נובע
. וש
יר השירים מיוסד על
נקודה זו, ...

89
על פיסקה זאת מתבאר שמימוש התענוג הוא גילוי אור האהבה.מטל נשמתו תמיד מתמלאת הקדושים עדניה ממלא אשר
החסד
של אור הברכה העליונה, ברכת ד' היא תעשיר-כשהאדם
מרגיש מילוי של אור אהבה, אז האדם מתמלא בטל של חסד. אדם כזה
ברכת ה' היאמעשירה אותו. אדם כזה מקבל חיות מן האלוקות, זה מה
שמשמח ומחיה אותו. הרב מחזק את דבריו על הפסוק בספר משלי.
משלי פרק י פסוק כב
-
ברְכִַּ֣ת יְַ֭קוָק הִּ֣יא תַעֲשָ֑יר וְלֹֹֽא־יוס֖ף עִֶּ֣צֶב עמָֹּֽה:
פשט פסוק מתבאר שהברכה של הקב"ה היא יוצרת את העושר של האדם.
אומנם הרב מבאר בפסקתנו מבאר שעצם ברכת ה', היינו עצם הקשר אל
הקב"ה הוא עצמו העושר. עצם הברכה היא בעצמה מעשירה. זה מה
שמדוייק בפסוק, שלא נאמר בפסוק ברכת ה' תעשיר, אלא הפסוק הדגיש
את המילההיאתעשיר. היינו עצם הברכה היא מעשירה, בלי קשר לתוצאה
שהברכה מביאה. הסיבה שהברכה מעשירה כיון שהיא מחברת את האדם
אל הקדושה.
שפעת הצמאון האלהי באה לפעמים כדי להשפיע
מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו-בחלק הראשון של
הפסקה, הרב עסק בעבודה שלהאדם המרגיש את הדבקות. בחלק זה של
הפסקה, הרב מרחיב ומבאר את העבודה שאותו אדם צריך להרגיש כלפי
הכלל.
הצמאון הזה הוא מרומם את העולם כולו. האדם הצמא משפיע על
הסביבה כולה. גם אנשים שאינם מרגישים את גילוי הצמאון מושפעים
בזכות האדם הצמא. הרב בשמונה קבצים מתארתפקיד זה.
קובץ ז' פסקה רח.
-
המבקש את אלהים תמיד, מי שחש בנשמתו תביעה פנימית לאור ד',
לצמאון אלהי, יעז וישמח במתת גורלו. ידע שאהבתו וצמאונו
הקדוש איננו בעבור עצמו לבדו, אלא בעד כל העולם כולו, ובכל עת
יכוין לזכות את אחיו אתו, את עמו, את דורו, ואת כל הבריות
וכל
העולמים כולם. ויתגבר בקדושת רעיונו זה, ובעז מחשבת קדשו זאת,
ויגלו לו אוצרות חושך חדרי תבונות, ומטמוני חכמה ודעת קדושים.
ותמיד יתרומם בשמחת אמת, בעז ובגבורה, בישע אלהים.
האדם הזה צריך להשפיע על העולם ועל החיים, היינו הצדדים הגשמיים
הפיזיים הקיימים בעולם. כל הבריאה בתוכה היא שואפת אל האלוקות,

90
על ידי הצמאון של האדם הגדול, כל הבריאה מרגישה ושואפת למימוש
הדבקות.
ההשפעה הזאת לא פועלת רק על הצדדים הפיזיים של העולם, השפעה זאת
פועלת גם על בני האדם. לכן השפעה זאת פועלת על האומה ומתוך האומה
היא פועלת גם על כלל האנושות.
כמו שישנו אדם שיש לו תכונה של מוזיקה וכדומה, הוא בעצמו יכול
להשפיע מתוכנתו לאחרים. אדם כזה יכול ליצור יצירות מפוארות של
מוזיקה, ומזכות אדם זה, כל העולם כולו מרוויח, כל העולם גם מי שאין
לו את התכונה לפיתוח מוזיקה נהנה מהפיתוח הזה.
מצאנו אתהיכולת להשפיע על הסביבה השפעה של דבקות בשיטת
החסידות. הבעל שם טוב פעל להשפיע דבקות. כל העולם החסידי בנוי על
זה שהאדמו"ר משפיע על חסידיו את תכונת הדבקות. יש להעיר שהדבקות
הזאת יכולה להופיע בצידה הגלוי, אבל היא יכולה להופיע גם בצד הסגולי.
זה שיש אדם המביא דבקות בעולם זה משפיע על כל העולם כולו.
בכל הרוחב של מובן זה, לקרב הכל אל מרום הקודש,
אל אור שם
ד', חי העולמים-ההשפעה של גילוי הצמאון גורמת עילוי של העולם כולו
אל הקודש. מטרת הדבקות ליצור קשר בין העולם הגשמי הנפרד אל
האלוקות. בצורה כזאת כל העולם כולו מתקרב ומתרומם את אור ה'
הנמצא בכל העולם כולו. העולם מכיר את האלוקות הטמונה בתוך העולם.
זאת ההשפעה הרחבה של הדבקות בכל העולם כולו.
הקירוב הנעשה על ידי הצמאון בא לידי ביטוי בעיקר בתפילה. כל מהותה
של התפילה לקשר את העולם אל הקב"ה. התפילה היא פועלת ממטה
למעלה, היינומחברת בין העולם הגשמי ומושכת את העולם הגשמי
בבקשה ובתפילה לקבל חיות מן האלוקות.

91
פסקה יא-הצמאון הלוהט36
(עמוד רי')
את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו
בלב,
אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי,
עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה,
קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני,
המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט,
בשכל טוב, בחכמה
תורה באור ובבינה,
כדי מצוה, ונר
עולה השלהבת שתהא ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה,
בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.
השכל, אל מתחבר כשהוא והלוהט, העמוק הצמאון
החוקר והדורש, המצייר והמשכלל, משפיע הוא בו כח חיים
רעננים גבו באזור החכמה כח את הוא מאזר ועליונים,
רה,
והגבורה
נפלאים, וצבעים גוונים מלאי אור בלהבות משתלהבת
כעין
החשמל, וכמראה הבזק, כמראה אש בית לה, וגבות מלאות
עינים,
וגבה להם ויראה להם, נחמדו ויפו, פאר קדושים.
אשרי עין רואה כל אלה, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם,
משך
חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.
נושא הפסקה-קליטת הצמאון האלוקי בצורה נכונה.
ביאור הפסקה-
את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב,
אסור לכבות-
הרב בפסקה זאת ממשיך לעסוק בהתמודדות עם הצמאוןהאלוקי הנמצא
בתוך האדם. הרב פותח את דבריו באזהרה שאסור לאדם לכבות את
הצמאון הקיים בו.
יכולות להיות כמה סיבות שהאדם יכבה את צמאונו. לפעמים הצמאון
הגדול מפריע לאדם ללמוד תורה וכדומה, דווקא מתוך הצמאון האדם לא
36פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות זו אחר זו בשמונה קבצים. בקובץ ג' פסקה רטז-ריז'.

92
מסוגל להתרכז וכדומה. לכן הרב מתאר כאן את הצמאוןהזה כבעירה
וסערה גדולה. מצאנו בשמונה קבצים שהרב מתאר מציאות כזאת וכך
כותב הרב.
ג' פסקה צט.
-
לפעמים, על ידי הצמאון הגדול והעצום מאד לאור ד' ונועם כבודו
הנמצא אצל הצדיקים, אינו יכול לישב
את דעתו בשום ענין, בשום מצוה, בשום לימוד ובשום עבודה...
אומנם הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה הזאת לא על ידי כיבוי הצמאון
אלא האדם צריך לקבל כלים נכונים כיצד לבנות את חייו הרוחניים סביב
הצמאון. זה מה שהרב במהלך הפסקה עוסק, הרב נותן לאדם מעין כלים
דרכם הצמאון יופיע בצורה נכונה.
ישנה סיבה נוספת שלפעמים הסביבה מכריחה ומשכנעת את האדם לכבות
את צמאונו. הסביבה אומרת לאדם שהרגשת הצמאון שלו, היא מעין דמיון
שאין לו אחיזה. ההשפעה של הסביבה יכולה לגרום לכיבוי של אש הצמאון.
אגב ראוי לציין שההשפעה של הסביבה לכיבוי הצמאוןיכולה לפעול גם
בעניינים אחרים. ישנם אנשים שיש להם התעוררות לפעול ולעשות
פרויקטים, אסור שהסביבה תכבה את הרעיון וההתלהבות של האדם
החולם. אותה התלהבות לפעול ולעשות, אותו צמאון הוא מתנה גדולה
שאסור לאדם לוותר עליו.
הסיבה שאסור לאדם לכבות את האש הקיימת בו נובעת מההכרה
שהצמאון הזה מקורו מן הצורך של הנשמה. וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ז' פסקה קפד.
-
בעת אשר הנשמה מבקשת את מנגינותיה, אל תמנע ממנה.
אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי,
עובר הוא בלאו של אש
תמיד תוקד על המזב
ח לא תכבה,
קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני,
המלא חיי קודש, הלב הישראלי-
הרב מחזק את דבריו על פי איסור הנאמר לגבי האש של המזבח. וכך נאמר
בפסוק.
ויקרא פרק ו פסוק ו
-
אֵֵּ֗ש תָמֵ֛יד תוקִַּ֥ד עַל־הַמ זְבֵ֖ח ַ לִֹּ֥א תכְבֶֹֽה: ס

93
הפסוק מציגאיסור מן התורה לכבות את האש מעל המזבח. הרב משווה
את האש הגשמית שנמצאת על המזבח, אל האש הרוחנית שנמצאת בתוכו
של האדם. הרב עושה קל וחומר, אם אש גשמית אסור לכבות קל וחומר
שאש רוחנית שהיא עיקר העבודה אסור לאדם לכבות. הרב ממשיל את
הצמאון לאש גדולה הנמצאת אצל האדם ונותנת לו חיים משמעותיים.
ראוי לציין שאם נעמיק בהשוואת המשל לנמשל, יוצא שגופו של האדם
הוא מעין מזבח, כמו שדרך המזבח אפשר להתחבר אל העולם הרוחני, כך
גם גופו של האדם הוא מעין כלי דרכו אפשר להתקשר ולהתחבר לעולם
הרוחני העליון.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מ
ן ההדיוט-כעת הרב מתאר את
התהליך כיצד האדם מתמודד עם אותו צמאון. האדם צריך לתת כלים
נכונים לצמאון. גם כאן הרב ממשיך להמשיל את האש אל המזבח. כמו
שבמזבח מצאנו ציווי מיוחד, למרות שישנה אש הבאה מן הגבוה, עדיין
צריך אש מן ההדיוט. כך הרב בהמשך הפסקה ממשיל את האשהבאה מן
ההדיוט מנפשו של האדם להתמודד עם הצמאון המגיע מגבוה. הציווי
שעליו הרב מבסס את המשל מופיע בגמ' ביומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא עמוד ב
-
דתניא: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח
-
אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.
בשכל טוב, בחכמה
ובבינה, באור תורה ונר מצוה-האש מן ההדיוט
היא באה לידי ביטוי ברשימת הדברים שהרב כותב כאן. השכל החכמה
והבינה הם מבטאים עבודה נפשית של האדם. גם המצוות והתורה הם
בעצמם מעין כלים בשביל שהאדם יוכל להכיל את האור האלוקי המלא
צמאון.
אומנם תורה ומצוות הם רוחניים, אבל ביחס אל הצמאון הם נחשבים אש
מן ההדיוט. בשונה מן הצמאון שהוא תהליך המגיע למעלה למטה, התורה,
המצוות והשכל הם מבטאים תהליך הבא מלמטה למעלה.
המשלת התורה והמצוות לעניינים המבטאים אש מופיע בלשון הפסוק
בספר משלי.
משלי פרק ו פסוק כג
-ָ
כֹ֤י נִֵּ֣ר מַ֭צְוָה וְתִּ֣ור
ה אָ֑ור וְדִֶּ֥ר ְֶך חַָ֝יֵּ֗ים תוכְחִּ֥ות מוסָֹֽר:
כשהאדם לוקח את ההתלהבות, את הצמאון של שבת ונותן כלים לצמאון,
אז הצמאון נהייה יציב. כשהאדם בעקבות הצמאון מקיים את מצוות עונג

94
שבת ואוכל סעודת שבת, בצורה כזאת הצמאון מקבל כלי. בצורה כזאת
הצמאון מקבל ביטוי עמוקבתוך נפשו וגופו של האדם.
לפעמים ישנו רצון להשאר רק עם הצמאון, להשאר במעין מעוף עליון, אבל
מתוך דברי הרב מתבאר שכדי שהצמאון ימשיך בצרה שקולה וטובה צריך
אש של הדיוט. צריך עשיה גופנית של מצווה, או לימוד תורה והתבוננות
שכלית, כדי שהאש הזאת תבער ותפעל נכון.
אפשר להביא דוגמא נוספת מחוויית התפילה, התפילה מבטאת את
הצמאון. לכאורה היינו מצפים שלא יהיו גדרים לתפילה, אבל בסופו של
דבר ההלכה מגדירה כיצד צריך להתפלל. יש חובה להתפלל במניין, יש
חובה להתפלל בצורה מסויימת, בעמידה. יש חובה להתפלל בבגדים
מסויימים. כל התנאים האלה גורמים שהצמאון יקבל כלים בנפשו של
האדם.
כדי
כח ומוסיפה עולה ומתרוממת, עולה השלהבת שתהא
וגבורה,
בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא-
הרב מבאר שישנה חשיבות גדולה להבאת אש מן ההדיוט, האש הזאת היא
צריכה להצית ולהשפיע על האש הגדולה הבאה מלמעלה.הרב ממשיך
במשלו ומבסס את דבריו על החיוב שההדלקה של הכהן תהייה בצורה
כזאת שהיא עצמה תגרום לשלהבת לעלות מעליה. וכך מפרש רש"י על
הפסוק.
רש"י במדבר פרק ח פסוק ב
-
בהעלתך
-
על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך
להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה
חז"ל דייקו מלשון הפסוק שהציווי לא אמר בהדליקך את הנרות, אלא
הפסוק הדגיש בהעלותך את הנרות. ממילה זאת דייקו חז"ל שההדלקה של
ההדיוט צריכה להיות משמעותית, היא צריכה להשפיע עד מצבבו האש
של ההדיוט היא נתפסת ממש בפתילה. רק ברגע שהאש הזאת עולה מעליה
אז אפשר להפסיק את פעולת ההדלקה.
הרב מקביל את ההדלקה של המנורה ליחס של האדם בין עבודתו לבין
האור הנמצא מעל עבודתו. על פי דברי הרב מתבאר שהאדם צריך לפעול
את פעולת המצווה והתורה בצורה כזאתשעבודתו תביא ותגרום לגילוי של
האדם העליונה.
אומנם הצמאון הוא מעין מתנה המגיעה מלמעלה, בכל זאת על ידי שהאדם
מחבר אל האש הזאת פעולה גשמית בצורהמסוימתהאדם מצליח להחזיק

95
את האש העליונה בצורה טובה. היכולת לבנות כלים לאש העליונה, בניית
הכלים נעשית על ידי השכל התורה והמצווה.
אפשר להעמיק בדברי הרב ולהעמיס משמעות נוספת בדבריו, יש כאן מעין
ממדפסיכולוגי. כיון שהאש העליונה, האש של הדבקות אנחנו לא ממש
יכולים לשלוט עליה, אבל אנחנויכולים לתת לאש הזאת מעין צורה בה
היא מופיעה. אם האדם יתרגל שכל פעם שמגיע צמאון ודבקות, אז האדם
מחבר את הדבקות הזאת לתורה ומצוות וכדומה, בצורה כזאת בנפשו של
האדם תיווצר מעין התניה פסיכולוגית. ההתניה הזאת תגרום כשהאדם
יבוא לקיים את המצוה, מיד נפשו תהייה מעין כלי לקראת קבלת האור
העליון. עצם הכנת הכלי היא יכולה בעצמה למשוך אור אלוקי. בצורה
כזאת כביכול האדם בעצמו לא רק יודע להתמודד עם הצמאון, אלא האדם
בעצמו יכול לגרום להמשכת הצמאון והאור האלוקי.
לאחר שהאדם חיבר את האור האלוקי העליון אל עבדותו ממילא אותו
צמאון מוסיף כח וגבורה בכל חייו של האדם. כל עבודתו של האדם מקבלת
משמעות פנימית, אותה משמעות נותנת לאדם חיות. החיות הזאת נובעת
מהשורש העליון, מרום רקיעא, עד המקום הנמוך בו האדם נמצא, עד
ארעיתתהומא (עד ארץ הנמצאת בתהום, בעומק.)
הצמאון צריך לפעול להגברת כוחות החיים.כמו אדם האוהב את אשתו,
זה לא מספיק, צריך לקחת את אותה אהבה וליצור קישור לכוחות החיים.
שהאדם ירגיש שהוא מצליח לגלות את אהבתו בחיי המעשה. בצורה כזאת
כל מדרגות החיים מקבלים כח וגבורה.
השכל, אל מתחבר כשהוא והלוהט, העמוק הצמאון
החוקר
והדורש, המצייר והמשכלל, מש
פיע הוא בו כח חיים
רעננים
ועליונים-גם בחלק זה של הפסקה, הרב ממשיך לעסוק בחיבור בין
הצמאון העליון אל השכל. ישנה חשיבות עליונה לתת כלים לצמאון, בלי
שכל הצמאון הוא לא קבוע, בלי שכל הצמאון יכוללהיהפךלמציאות
שלילית. ביטוי חריף לצמאון הגורם לאדם חסרון מופיע בשמונה קבצים,
וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה עט.
-
מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה, הוא הצמאון לחידוש ידיעה
בפליאות חכמה של התגלות אלהות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות
חדשה ממש.
ומתוך סילוק אור הדעת
מתהפך צמאון זה לבחירת
אלהים
חדשים, מה שלא ידומה כלל בחידוש להחידוש האלהי
האמיתי.

96
על פי מקור זה מתבאר שכשיש צמאון שאיננו פועל בתוך אור של דעת,
כשיש צמאון בלי שכל אז האדם יכול להגיע לעבודה זרה. מהותה של הע"ז
היא שהאדם מרגיש הרגשת התעלות, אבל הוא לא מכניס את ההרגשה
לתוך כלים הגיוניים.עבודה זרה פועלת על הדמיון, בצורה כזאת כשאין
שכל העיקר זה החוויה, ממילא האדם יוצר אלהים חדשים, אלהים של
עבודה זרה.
השכל מסוגל לקחת את הצמאון לקרבת ה', השכל מחבר בין החוויה
האלוקית לבין קיום המצוות והתורה. על ידי השכל, האדם לוקח את
הרגשותיו ונותן להרגשות משמעות יציבה וקבועה הקשורה אל התורה.
הרב מתאר את פעולת השכל בשתי צורות. השכל הוא פועל בחקירה
ודרישה, היינו העמקה מצד אחד. ומצד שני השכל הוא גם פועל על הציור
והשכלול, היינו פיתוח כח הדמיון.
ניתן להביא משל לעניין זה, לדוגמא בחור יצא לפגישה עם בחורה. במהלך
הפגישה האדם הרגיש מאד טוב, היה לאדם מעין אש של קשר אל אותה
אשה. בצורה כזאת צריך האדם להביא את השכל לפעולה, האדם צריך
לברך לחקור בעצמו מה גרם את ההרגשה. כמו כן האדם צריך לברר לצייר
ולפתח את כח הדמיון להפליג במחשבות כיצד ההרגשות האלה פועלות
עליו לטובה. לאחר שהאדם יעשה את העבודה השכלית הזאת, אז יתברר
לאדם מה באמת השפיע עליו. בצורה כזאת פגישה נוספת עם הנערה,
תהייה יותר עניינית. בצורה כזאת האדם ידע מה בדיוק פועל עליו. הבירור
השכלי הוא הופך את החוויה לדבר מבורר שאפשר להכיר ואפשר לשכלל
אותה.
מאזר הוא את כח החכמה באזור
גבורה,
והגבורה משתלהבת
בלהבות אור מלאי גוונים וצבעים נפלאים-השכל הוא פועל על
החכמה שהיא תכנס לגבולות של הגבורה. בדרך כלל אנו מחשיבים את
נקודת החכמה לכח מתפרץ המופיע מלמעלה. לאחר אותה התפרצות
האדם צריך לפעול בבינה, בבינה האדם מצייר ומגביל את החכמה שהוא
הכיר. אומנם כאן הרב מדגיש את כח הגבורה, אומנם גם לבינה יש קשר
אל הגבורה, אבל הגבורה היא כבר הגבלה יותר משמעותית. ההגבלה הזאת
היא גורמת לאדם להכניס את הדברים השכליים שלו, לתוך גבולות.
הרב בעולת ראיה מגדיר את מהותה של הגבורה, וכך כותב הרב.
עולת ראיה חלק א' ע
מ' לג'. -
הגבורה היא המגבלת, מצמצמת ומשימה
הפרשים והבדלים בין
נושא לנושא

97
היכולת לקחת את האור הגדול וצמצם אותו היא יכולת המשכללת את
האדם. כמו אדם שמרגיש במקוםמסויםמאד נעים, אם האדם ידע לשכלל
את הרגשותיו, אז הוא ידע להבחין בהרגשת הנעימות בהבדל בין הרגשה
אחתלחברתה.
אפשר להביא משל לאדם שמבין באוכל, יש אנשים שבשבילם כל האוכלים
הם כמעט אותו דבר, אבל אדם הלומד לבחון את האוכל, על ידי החלוקה
וההגבלה פתאום האדם מכיר מגוון של טעמים. מתוך ההגבלה היכולת של
האדם משתכללת להכיר מגוון רחב של טעמים וצורות. מתוך ההגבלה
והתבוננות השכלית בחוויה המופיע בחכמה, אז האדם מגלה גוונים וצורות
שונות.כעין החשמל, וכמראה הבזק, כמראה אש בית לה, וגבות מלאות
עינים,
וגבה להם ויראה להם, נחמדו ויפו, פאר קדושים-הרב מתאר
את האורות שהאדם יקבל על ידי הגבלת השכל על פי פסוקים בספר
יחזקאל. בספרהזה יחזקאל מתאר בהרחבה את האלוקות שהוא רואה.
וכך מובא בפסוקים.
יחזקאל פרק א פסוק ד
-
וָאֵֵ֡רֶא וְהנֵה ֩ רִ֨וח ַ סְעָרִָ֜ה בָאִָּ֣ה מן־הַצָפֵּ֗ון עָנַָֹּ֤֖ן גָדול ֙ וְאִֵּ֣ש מתְלַקִַׁ֔חַת וְנִֹּ֥ג ַֹּֽה ל֖ו
סָבָ֑יב ומִ֨תוכ ִָּׁ֔ה כְעִֵּ֥ין הַחַשְמַ֖ל מתִּ֥ו ְך הָאֵֹֽש
: יחזקאל פרק א פסוק יד
-
וְהַחַי֖ות רָצִּ֣וא וָשָ֑וב כְמַרְאֵ֖ה הַבָזָֹֽק:
יחזקאל פרק א פסוק יח
-
וְגִַ֨בֵיהִֶׁ֔ן וְגִֹּ֥ב ַּה לָהֶ֖ם וְירְאִָּ֣ה לָהֶָ֑ם וְגַבֹתֵָּ֗ם מְלֵאִֹּ֥ת עֵינֵַַּ֛֖ים סָב֖יב לְאַרְבַעְתָֹֽן:
הפסוקים האלה מתארים את מראה האלוקות שיחזקאל מתאר. כל פעם
יש תיאור של נקודה אחרת. הרב לוקח את הפסוקים האלה ומבאר שאדם
בעל צמאון גדול, יכול לקבל את הארות האלה בצורה מלאה גוונים, על ידי
הבירור השכלי. דווקא מתוך הבירור השכלי הגוונים משתכללים.
אשרי עין רואה כל
אלה, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם,
משך
חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב-הרב מסיים את הפסקה בהרגשת
הצמאון והדבקות של דוד המלך ע"ה בספר תהילים.
תהלים פרק לו
-ָ֑
(ט) יַ֭רְוְיֻן מדִֶּ֣שֶן בֵית ֶָָ֑ך וְנַ֖חַל עֲדָנִֶּ֣י ָך תַשְקֵֹֽם: (י) כֹֽי־עַ֭מ ְָך מְקִּ֣ור חַי
ים בְָ֝אור ְָךֵּ֗ נרְאֶה־אֹֽור: (יא) מְש ְִֹּ֣ך חַַ֭סְד ְָך לְיֹדְעֶָ֑י ָך וְָ֝צדְקָֹֽת ְָךֵּ֗ לְישְרֵי־לֵֹֽב:

98

99
פסקה יב-שלהבת צער ועדן37
(עמוד ריא')
מי זה יוכל לספר ולתאר את התבערה הגדולה
של הצמאון הגדול, אשר לצדיקים, לאלהים, הדבקות האלהית
הנתבעת מעומק לב
נפש רוח ונשמה, כשהיא מנועה מאיזה כח,
כשחלק אחד מחלקי החיים, המכוננים את החיים כולם, אינו
עומד ישר נגד האורה הנעימה הנחשקת הזאת, מה עצום
הוא הכאב, מה נורא הוא המחץ
החודר.
ולעומת זה התענוג, שאין לו דוגמא וערך, שאין לו
משל ותיאור
מהשביעה של
עונג אלהים אל חי, מי יוכל לסמנה,
מי הוא אדון השירה אשר יעצר כח לגלות קצת מחמדת רשפיה.
וכשמחברים יחד אלה שני הניגודים, הצער העמוק
הבוער מאש הצמאון עם העונג האיום, אשר לא יחקר.
ממילוי החשק הנערץ
בעז קדשו מקרני אורות של זיקי אהבת אלהים,
של מציאת אור ד'
בעומק
רגש, בתוכן דעה, מה עצמה
סערה רוממה ונשגבה זו, שגליה כי כל נפלאים הם
במעמקי הנשמה, מי יוכל לתן דוגמא לעומק חיים זה של
נחלי צער המשתפכים לתוך נהרי עדנים, מתבוללים בהם,
מתרכבים על ידם, מתעמקים כל חד על ידי משנהו בעומק
נשמת הנשמה.
והנשמה רווית עדן, עמוקת חיי
ם, עטורת גבורה
שואבת מכל פלג
ונחל, מתאמצת מתגדלת ומתרחבת, וששון גיל
ואושר אין קץ, גדולת מלכיות מלכי מלכים, רוחב רחבי שחקים
חשה בקרבה. ואין
מדה לגדולה, אין קצב לתפארת, ועומק האמונה
עמוק מתהום, ויאורי הדעת גלי בדולח מפכים, והולכת הסערה
ונשקטת בהמון
נצחון עדנ
ת עולמים, מה יפיתו ומה נעמת
אהבה בתענוגים.
השלהבת הגדולה, של צמאון הדעת, של שקיקת היושר,
מרעשת
כח החיים של טהורי הרוח, דוחפת היא אותם לעבודה גדולה
מטרדת ובלתי פוסקת, לא ידעו שלוה ומנוחה,
ישגו תמיד באהבה
37פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים, קובץ ד' פסקה טו' ופסקה כו'.

100
וחשק עליוניות, ובלבבם תמיד מצרים הם,
מרעידים, ומלאי
ם בטחון ועז, תקוה רבה, וחרדה אצילית, עין טובה,
וחדירה עמוקה, הרגשת פגמים וחיפוי כל פשע. ולבת האהבה
והחסד עולה ברום גליה, ואשה אש קודש ברב עז יוקדת.
במי התורה החכמה והדעת, במי התפלה התשובה והדבקות,
המשרים, החסד והצדקה, שהחפץ
הטוב שקוע בהם בחמדתו הכבירה,
מכב
ים את קצת שלהבת אש
הצמאון היוקדה,
ורוח נכון ושוקט מתחיל להתגלות, ושב והיה יבער, ולכח חיים
אדיר ונשא.
נושא הפסקה-הדבקות בה' יוצרת צער ותענוג בו זמנית.
ביאור הפסקה-
מי זה יוכל לספר ולתאר את התבערה הגדולה
של הצמאון הגדול,
לצדיקים, לאלהים אשר-פסקה זאת ממשיכה רצף של פסקאות
המתארות את הרגשת הדבקות באלהים. הרב ממשיל את הרגשת הדבקות
במשל המבטא אש גדולה. דברי הרב מזכירים את הפסוקים בספר שיר
השירים המתארים את תחושת הדבקות. וכך מופיע בשיר השירים.
שיר השירים פרק ח
-ֵֶָּ֗ך
(ו) ׂש ימִֵ֨ני כַֹֽחותִָ֜ם עַל־לב
כַֹֽחותָם ֙ עַל־זְרוע ִֶָׁ֔ך כֹֽי־עַזָֹ֤ה כַמָ֙וֶת ֙ אַהֲבִָׁ֔ה קָשִָּ֥ה֙
כשְא֖ול קנְאָָ֑ה רְשָפֶ֕יה ָ רשְפֵ֕י אֵ֖ש שַלְהִֶּ֥בֶתְיָֹֽה: (ז) מִַּ֣ים רַבֵּ֗ים לֹֹ֤א יֹֽוכְלוָ
לְכַבִּ֣ות אֶת־הָֹֽאַהֲבִָׁ֔ה ונְהָר֖ות לִֹּ֣א ישְטְפָ֑וה ָ אם־יתִֵ֨ן א ִ֜יש אֶת־כ֙
ל־הֹ֤ון בֵיתו
בָאַהֲבִָׁ֔ה ב֖וז יָבִּ֥וזו לֹֽו: ס
ראוי לציין שהפסוקים בשיר השירים מכניסים את המים ככח המנסה
לכבות את האש, גם בפסקה הרב יתייחס יכניס את המים המשל העוזר
להתמודד עם התבערה הגדולה.
הרב מתאר את התבערה והצמאון הגדול של הצדיקים למציאות מאד
חזקה, זאת תבערה גדולה הגורמת לאדם לכסוף לאלהים. גודל תבערה
זאת מופיע גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה פח.
-
החסידים הטבעיים, נפשם מלאה המיה אלהית, לבם ובשרם ירננו
אל אל חי, ועם כל תוקף תבערה הטבעית האוכלת בקרבם פנימה,
הפורצת כל גבולים ודולגת על כל
פרטים, הנם משתעבדים לדברי ד',
כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. והחסידות הישראלית עומדת היא

101
על הגבולים, לשמור את המית הנפש, שכאשר יתגעשו גליה, ישובו
ולא יעברו גבולם, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו....
בפסקה זאת הצמאון מתואר גם בלשון של תבערה, והרב מבאר את הסכנה
הגדולה בתבערה הזאת. כיון שהתבערה גדולה יש חשש וסכנה של פריצת
הגדרים והגבולים. לכן החסידים צריכים לשמור עצמם מפני פריצת הגבול.
הדבקות האלהית
הנתבעת מעומק לב נפש רוח ונשמה-הרב מבאר
היכן נמצאת הדבקות, בדברי הרב יש חידוש. בפשטות קל להבין שהדבקות
נמצאת בנפש רוח נשמה, הנפש הרוח והנשמה הם המקור הרוחני של
האדם, לכן טבעי שהדבקות תופיע שם. אומנם הרב מוסיף שהדבקות
נמצאת גם בלב. לכאורה הלב זה המקום הטבעי של האדם, המקום בו
נמצאות המידות הטבעיות של האדם.
בדברי הרב מתחדש שאצל הצדיקים הדבקות היא הופכת להיות תכונה
טבעית של האדם. האדם בטבעו מרגיש את הרגשת הדבקות. אצל
הצדיקים הצורך בדבקות נהפך להיות צורך ממשי, כמעט כמו צורך גשמי.
היכולת להרגיש הרגשות רוחניות בטבעיות של האדם נובעת מהתפיסה
שאצל הישראלי היסודות הטבעיים הם קשורים את הקדושה. ביטוי לעניין
זה מצאנו בספר התניא, וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק א
-
וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח
באות ממנה כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה
ג"כ טוב והיא מסוד
עץ הדעת טוב ורע: משא"כ נפשות אומות עובדי
גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל
בעל התניא מבאר את ההבדל בין יהודי לגוי, אצל גוי הצד הטבעי כולו
נמצא בקליפות הטמאות, לעומת זאת אצל היהודי הצד הטבעי הוא שייך
אל קליפת הנוגה. מהותה של קליפת נוגה שהיא בעצמהיכולה להשתייך
אל הקדושה.
חוויית הדבקות הנמצאת בלב של היהודי הופכת את מעשה המצוות
למציאות טבעית של האדם. יש אנשים שמקיימים מצוות בלי הרגשה,
בצורה כזאת אם אדם לא יום אחד לא יניח תפילין חוסר הנחת התפילין
לא יורגש בגופו. לעומת זאת מי שמקיים מצוות מתוך תבערה,ברגע שיש
חסרון של מצוה אחת, אם הוא לא יניח תפילין האדם ירגיש חסרון ממשי.
אצל אדם כזה ההרגשה תהייה הרגשה פיזית ממש, כאילו הוא לא אכל
ארוחתצהריםוכדומה.

102
כשהיא מנועה מאיזה כח,
כשחלק אחד מחלקי החיים, המכוננים את החיים כולם, אינו
עומד ישר נגד האורה הנעימה הנח
שקת
הזאת, מה עצום
הוא הכאב, מה נורא הוא המחץ החודר-הרב מתאר
את הקושי שלפעמים האדם מרגיש שהוא איננו מסוגל לגלות את הדבקות.
ברגע שיש כח המונע את הדבקות אז ישנו לחץ גדול.
הרב מתאר את מניעת הדבקות בלשון זה, 'אינו עומד ישר נגד האורה
הנעימה'. הרב רוצה לתאר שישנו כח שאינו פועל ביחד עם הרגשת הדבקות.
יכול להיות כח המונע את הרצון לדבקות. משמעות המילה נגד בדברי הרב
אין משמעותה בפירוש המקובל, נגד היינו לשון התנגדות. כאן משמעות
המילה נגד זה ביחד עם, ככח מסייע. מצאנו בלשון התורה שלפעמים
המילה נגד מבטאת דווקא כח מסייע,וכך מופיע בפרשת בראשית38.
בראשית פרק ב
פסוק יח -
וַיֹ֙אמֶר ֙ יְקוִָּ֣ק אֱלה ִׁ֔ים לֹא־טֵ֛וב הֱיִּ֥ות הָֹֽאָדָ֖ם לְבַדָ֑ו אֶֹֽעֱׂשֶה־לִּ֥ו עֵ֖זֶר כְנֶגְדֹֽו:
הסיבות למניעת הדבקות יכולות להיות סיבות טכניות, אצל האדם השואף
לדבקות כל מעשה גשמי יכול להפריעלדבקות, אדם כזה מרגיש מניעה בזה
שהוא צריך ללכת לאכול וכדומה. הרב בשמונה קבצים מתאר מציאות
יותר חזקה, שאפילו עשיית המצוות בפועל הם יכולים להפריע לדבקות,
וכך כותב הרב39.
38אנו פירשנו את הפסוק לפי פשוטו, משמעות הפסוק שיש כאן ב' משמעויותשל עזרה
שהאשה נותנת, עזר וכנגדו. אומנם חז"ל מדייקים בהבדל הלשון, שהמילה כנגדו יכולה
להיות כמשמעות הרגילה שהאשה כנגד האדם. וזה מה שרש"י כאן מפרש. אומנם נראה
שפשט לשון מצאנו את המילה נגדו, מעין לצידו ולידו.
רש"י בראשית פרק ב פסוק יח
עזר כנגדו-זכה עזר, לאזכה כנגדו להלחם:
39ראוי לציין שישנם מקומות נוספים שהרב מתאר שהסיבה להרגשת החסרון והרגשת
הצמאון נובעת בזה שהדבקות מעולם לא תתמלא. כיון שהאלוקות היא אין סופית ממילא
ישנו צמאון תמידי. וכך כותב בזרעונים
זרעונים פרק א' מאמר צמאון לאל חי.
... מקום מנוחתנו הוא רק באלהים. אבל האלהים הלא הוא למעלה מכל המציאות אשר
יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו
הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח... היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד
שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד ... נדמה להם לבי עקתא ואוירו נעשה לה
מחנק.
הרב בשמונה קבצים מתאר את היתרון בזה שהאדם מעולם לא מגיע למילוי תשוקתו
וצמאונו, וכך כותב הרב.

103
קובץ ג' פסקה צט.
-
לפעמים, על ידי הצמאון הגדול והעצום מאד לאור ד' ונועם כבודו
הנמצא אצל ה
צדיקים, אינו יכול לישב את דעתו בשום ענין, בשום
מצוה, בשום לימוד ובשום עבודה.
כשהאדם מרגיש מניעה לדבקות, אז הוא מרגיש לחץ וכאב גדול, הרב
מבאר שהכאב כלכךגדול ועצום.
ולעומת זה התענוג, שאין לו דוגמא וערך, שאין לו
משל ותיאור מהשביעה של עונג אלהים אל חי, מי יוכל לסמנה,
מי הוא אדון השירה אשר יעצר כח לגלות קצת מחמדת רשפיה-הצד השני ההפוך
מן הצער, הוא הרגשת התענוג. הרגשת התענוג היא המטרה של האדם, וכך
כותב הרמח"ל במסילתישרים.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו
התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.
התענוג של הדבקות הוא מבטא מציאות רוחנית שאי אפשר לתאר. הסיבה
שאי אפשר לתאר כיון שאי אפשר לתאר רוחניות, כיון שעיקר הרוחניות
נובעת מן הצד האין סופי ממילא אין גבול לתענוג הזה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את חווית הדבקות הנמצאת אצל הצדיקים,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתצה.
-
הצדיקים העליונים, חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח
אצלם, עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה כי אם בקשר מח
שבתם
וכל חושיהם בהאורה האלהית. וההכרה האלהית והרגשתה היא
מלאה אצלם תענוג ועדנים, ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם,
מעונג של כל נעימה ושירה, מכל מיני טעמים וריחי ניחוחים של
בשמים, נרד וכרכום, קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם
כל ראשי בשמים.
קובץ ד' פסקה סח.
מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה,
שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל, אם לא היה האפשרות של הוספה,
היה זה בעצמו ענין חסרון, כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג, ואיזה
מין העלאה שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות
האלהית להיות חסרהמזה היתרון של הוספת הכח....

104
הרב מוסיףששום משל לא יוכל לתאר את התענוג. מהותו של משל, שהוא
מגלה דברים בצורה רחוקה מעצם הדבר עצמו, מצד שני משל בעצמו צריך
שיהיה לו קשר אל מהות הדבר. כיון שהדבקות הזאת היא מציאות כל כך
עליונה, ממילא שום משל לא יוכל לבטא את החוויה הזאת, כיון ששום
משל אין לו קרבה אלהעונג שבדבקות.
הרב מוסיף שאפילו דיבור של שירה, בדרך כלל שירה מבטאת צד יותר
עליון מאשר דיבור רגיל, בדרך כלל שירה מצליחה לבטא הרגשות עליונות,
בכל זאת גם שירה לא יכולה לבטא את חווית התענוג. וכך כותב הרב גם
בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קיג.
-
הגילויים הנשמתיים של
השלמות האלהית, כל מה שהם מתעלים,
יותר הם מזדככים, ויותר הם מתרחקים מתכונת המבטא והדיבור.
לא יכילם כל הגיון לשון, וכל ניב שפתים, לא תעריכם כל מליצה, וכל
שירה תקצר מלספר את זיו הדרם. אז יאלם האדם, ושפתיו תשקנה
אשה לאחותה, ובקרב לב עמוק יגלה אור עז והדר ...
וכשמחברים יחד אלה שני הניגודים, הצער העמוק
הבוער מאש הצמאון עם העונג האיום, אשר לא יחקר-כאן מגיע הפלא של הפסקה,
למרות שצער ועונג הם הפכים שונים, בכל זאת ניתן לחבר בניהם. החיבור
בניהם הוא מעין פלא חיבור של אש ומים. בעולמות העליונים האש והמים
הם מחוברים זהלזה. כמו השמים הם נבראו מן החיבור של אש ומים40.ממילוי החשק הנערץ בעז קדשו מקרני אורות של זיקי אהבת
אלהים,
מה דעה, בתוכן רגש, בעומק ד' אור מציאת של עצמה
סערה רוממה ונשגבה זו, שגליה כי כל נפלאים הם
במעמקי
הנשמה-החיבור בעצמו יוצר העמקה של הדבקות, חיבור ההפכים גורם
לסערה גדולה יותר.
ניתן להבין את הקשר בין הצמאון לדבקות, מן היסוד ש'תענוג תמידי אינו
תענוג'. החסרון יוצר תענוג יותר גדול. כשהאדם צמא למים אז ברגע
שמגיעים מים האדם נהנה יותר. לעומת זאת כשהאדם נמצא תמיד ליד
מקור המים ממילא אין תענוג בשתיית המים.
40כךמביא רש"י על התורה בפרשת בראשית.
רש"י בראשית פרק א פסוק א'
ועוד שהשמים מאש ומים נבראו

105
בדברי הרב יש עידוד גדול וריפוי גדול לכאב של הצמאון. הצדיקים
הגדולים מרגישים קושי וכאב, הרב מעודד ומסביר שהכאב בעצמו הוא
ההכנה הטובה לקראת מימוש התענוג בצורה יותר משמעותית.
מי יוכל לתן דוגמא לעומק חיים זה של
נחלי צער המשתפכים לתוך נהרי עדנים, מתבוללים
בהם,
מתרכבים על ידם, מתעמקים כל חד על ידי משנהו בעומק
נשמת הנשמה-החיבור בין הצמאון לעונג יותר
סערה גדולה אצל האדם. הסערה הזאת היא יוצרת שהעונג המבוטא במים
לא מתקבל בצורה שקטה של מים רגילים, אלא להיפך, המים מופיעים
כסערה גדולה. הרב בשמונה קבצים מתאר גם אתההתפרצות של הצמאון
ביחד עם צער הדבקות.
קובץ ג' פסקה קסג.
-
הצמאון האלהי, והתענוג הממוזג בו, ביחד עם הצער של חולת
האהבה האלהית, בשעה שהוא מתפרץ בשטפו בנשמותיהם של
צדיקים, הרי הוא ממלאם גודל אין חקר
יש לציין שדברי הרב המתאר את הצמאון כאש ואת התענוג כמים, מופיע
גם בספר התניא, וכך מובא בספר התניא על ההבחנה הנפשית ממנה נובע
אהבת התענוגים של האדם, מול הלהט הנמצא בנפשו של האדם. וכך כותב
בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק א
-
דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים
מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג
.
החיבור בין הניגודים האלה גורם העמקה נפשית בתוך האדם. העמקה זאת
גורמת מעין שטף מים פנימי הנותן חיות לאדם. בצורה כזאת האדם מכיר
את עומק נשמתו.
והנשמה רווית עדן, עמוקת חיים, עטורת גבורה
שואבת מכל פלג ונחל, מתאמצת מתגדלת ומתרחבת-ההרגשה הזאת נותנת הרחבה
לנשמה. כשהאדם מרגיש תענוג הוא יכול להיות יותר רחב, הרחבות הזאת
גורמת שהאדם מכיר את העונג הנמצא בכל הבריאה כולה. הרב בשמונה
קבצים מתאר את רצונו להרחיב את הרגשת התענוג לכל המציאות, וכך
כותב הרב.
קובץ ו' פסקה קה.
-
אני צריך להמשיך את העונג הקדוש של הדבקות האלהית השכלית
בכל מה שאני לומד, עושה, מתפלל ומדבר. הנגלות ההלכתיות יעשו

106
רטובים, מלאי חיי נועם של קודש עליון. ידיעה צלולה תחדור, להבין
להשכיל ולהרגיש, איך כל הארחות הסבוכות של עמקי ההלכות
הולכות ובאות מאותו המעין המת
וק והנעים, שכל התענוגים
הקדושים וכל מתקי זיוי העדנים נובעים משם.
וששון גיל
ואושר אין קץ, גדולת מלכיות מלכי מלכים, רוחב רחבי שחקים
חשה בקרבה-הרב ממשיל את השמחה הנוצרת מן ההרחבה
לגדולת המלך. מהותו של המלך שיש לו רחבות גדולה, מלך הוא שליט
במרחב הגדול. האושרהמגיע לגדולת המלך מבטא הרחבה ללא הגבלה. מי
שמגיע למעלה הזאת מרגיש רוחב ענק במציאות האלוקית.
האמונה ועומק לתפארת, קצב אין לגדולה, מדה ואין
עמוק מתהום, ויאורי הדעת גלי בדולח מפכים, והולכת הסערה
ונשקטת בהמון נצחון עדנת עולמים, מה יפיתו ומה נעמת
אהבה בתענוגים-
בגילוי התענוג הזה אין סוף לגדולה, אין קצבה לתפארת. משמעות
התפארת זה ריבוי הגוונים הנמצאים במציאות. על ידי התענוג המלא אז
כל המציאות כולה מקבלת את הגוונים של התענוג. ממילא המציאות לא
מקציבה ולא מגבילה את התענוג.
בצורה הזאת ישנה אמונה עמוקה המתחברת אל הדעת. משמעות הדעת
היא לחבר בין הידיעה השכלית לבין ההרגשה. כשיש תענוג מלא אז אין
נתק בין ההכרה השכלית לבין ההרגשה של האדם.
הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה בפסוק המופיע בשיר השירים.
שיר השירים פרק ז פסוק ז
-ֹֽ
מַה־יָפית ֙ ומַה־נָעִַׁ֔מְת ְ אַהֲבָ֖ה בַתַֹֽעֲנוג
ים:
השלהבת הגדולה, של צמאון הדעת, של שקיקת היושר,
מרעשת
כח החיים של טהורי הרוח-הרב פותח את החלק הזה של הפסקה
בתיאור השלהבת הגדולה הקיימת אצל האנשים הגדולים. יש לאנשים
האלה צמאון גדול לדעת וישרות טבעית. אותו צמאון מרעיש את כוחות
החיים של האנשים שיש להם טהרת רוח. הרעשת החיים באה לידי ביטוי
ברצונם להתקדם ולפעול.
דוחפת היא אותם לעבודה גד
ולה מטרדת ובלתי פוסקת, לא ידעו שלוה ומנוחה,
ישגו תמיד באהבה וחשק עליוניות-מתוך השלהבת
הזאת האדם מתקדם תמיד בעבודתו. האדם מרגיש שיש כח הדוחף אותו

107
לפעול ולהתקדם. הגדולים לא יודעים זמן של שלוה, הם נמצאים בתנועה
תמידית, תנועה הגורמת להם חשק של אהבה עליונה.
וב
לבבם תמיד מצרים הם,
מרעידים, ומלאים בטחון ועז, תקוה
רבה, וחרדה אצילית, עין טובה,
וחדירה עמוקה, הרגשת פגמים וחיפוי כל פשע-הרצון לדבקות, השלהבת הזאת גורמת רצון לדחיפה
ולהקדמות. אותו רצון הוא יוצר הרגשות שונות של האדם. מצד אחד יש
הרגשה של מיצרים, האדם מרגיששהוא לא מצליח לגלות את הדבקות.
מצד שני האדם מרגיש ביחד עם אותם מיצרים, הרגשת בטחון ועוז שאפשר
לגלות אלוקות ודבקות.
יחד עם הרצון לדבקות יש תקוה רבה שהדבקות יכולה להתממש, לצד של
חרדה המפחדת להפסיד את הדבקות. יש כאן מעין אהבה ויראה בבת
אחת.
הרב נותן משמעות כפולה והפוכה, עין טובה, ביחד עם חדירה עמוקה. העין
הטובה היא רואה את המציאות בצורה כללית, לטובה, ואילו העין החודרת
היא נכנסת פנימה לתוך המציאות ורואה את הפגמים ומאבחנת את
החסרונות. אם כן גם כאן יש נשיאת הפכים בבת אחת, מצד אחד גדלות
חדוה וראיה טובה, מצד שני רצון פנימי לשימת לב לפרטים, שימת לב
לחסרונות ולתיקונם. כמובן ראיית החסרונות היא בעצמה גורמת את
החרדה ואתהמצרים.
אם כן אפשר להניח בצד אחד של ההרגשות את כל הדברים הגורמים
לחרדה ומיצרים, היינו החלק הטורד והדוחף, ביחד עם החלק המלא
מיצרים והמרעיד, ביחד עם החלקשהוא מלא חדירה עמוקה הרואה
חסרונות. מצד שני יש את הצד המלא בטחון ועז, באותו צד יש גם את
החלק המלא תקוה ועין טובה.
ולבת האהבה
והחסד עולה ברום גליה, ואשה אש קודש ברב עז יוקדת-אותה שלהבת באה לידי ביטוי באהבה וחסד למציאות. לכן אותם
אנשים גדולים הם בעצמם אוהבים את הסביבה ואת ישראל. וכך הרב
בשמונה קבצים מתאר.
קובץ א' תשנא.
-
ישנם צדיקים כאלה שהם מרגישים צמאון פנימי להיות מעוטרים
בתפילין כל היום, ואין מספיק להם התפילין שבשעת התפילה. והם
צדיקים כאלה שהדבקות האלהית בהתגלות הנפש היא מדתם
הקבועה, ולא רק מזמן לזמן, וכ
ל היום הנם בפנימיות רוחם
מקום התשוקה הפנימית שבנשמתם לאור מכל ... מתפללים

108
התפילין מאירה הרבה בעולם, ואור החסד מתפשט בעולם על ידם
להרבות מחילה וסליחה וחנינה גדולה. והם הם אוהבי ישראל
באמת, שנפשם צמאה לתשועת ד' ולבנין ארץ ישראל, והם נוטים
כלפי חסד לכל, ומלמד
ים זכות על כל הפושעים, אפילו על הכופרים
והמכעיסים היותר גדולים, כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ
של הטוב הגנוז בכל נפש, וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות
הדוגלים באהבת האומה בכלל והם נוטים אל הטוב והיושר,
שזכיותיהם גדולות....
הרב מתאר כאן את הצדיקים הכוספים לדבקות לכן הם מניחים תפילין
כל היום. ביחד עם הרצון לדבקות, ביחד עם הנחת התפילין, אותם צדיקים
מגלים אהבה לכל מי שנמצא סביבם. הם אוהבי ישראל, מתוך הכרת
הסגולה הישראלית, הם מלאי חסד כלפי כולם.התשובה התפלה במי והדעת, החכמה התורה במי
והדבקות,
המשרים, הח
סד והצדקה, שהחפץ הטוב שקוע בהם בחמדתו הכבירה,
מכבים את קצת שלהבת אש הצמאון היוקדה-
כיון שאצל הצדיקים האלה יש צמאון גדול, יש אש גדולה לדבקות, הצדיק
צריך למצוא דרך איך לרוות את אותו צמאון. הדרך היא על ידי לימוד
תורה, תפילה ותשובה. הרב מכנה את התורה כמים, מהותם של המים
שהם מסוגלים להרוות את הצמאון, הם מסוגלים לכבות את האש. כיבוי
האש הוא נותן לאדם רוגע לגלות את הצמאון בצורה נכונה. גם התפילה
מלאה מים, כיון שהיא בעצמה מגלה דבקות. כמו כן התשובה החסד
והצדקה היכולת להשפיע חסד זה בעצמו כיבוי ונווט של הצמאון למקום
טוב.
הרב מגדיר את הצמאון כאש, דברי הרב מתאימים לדברי בעל התניא,
המביא פסוקים וראיות שהצמאון הוא כמו אש. ההכרה שהצמאון הוא
כמו אש, ממילא הדרך לחיות עם הצמאון הוא על ידי מילוי מים בעקבות
החסרון הנוצר על ידי הדבקות. וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ג
-
והיא כלות הנפש כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו' וכתיב צמאה
נפשי לאלהים וגו' וכתיב צמאה לך נפשי וגו' והצמאון הוא מיסוד
האש שבנפש האלהית וכמ"ש הטבעיים וכ"ה בע"ח שיסוד האש הוא
בלב ומקור המים והליחות מהמוח וכמ"ש בע"ח שער נ' שהיא בחי'
חכמה שנקרא מים שבנפש האלהית
ושאר המדות כולן הן ענפי
היראה והאהבה ותולדותיהן כמ"ש במקום אחר.

109
ולכח יבער, והיה ושב להתגלות, מתחיל ושוקט נכון ורוח
חיים
אדיר ונשא-כשהאדם מכבה במקצת את הצמאון אז הוא מרגיש
מילוי קטן של הצמאון, אחר כך יש שלב נוסף בו הצמאוןחוזר. הרצון
להתקדמות נרגע ברגע שהאדם מצליח ללמוד תורה ותפילה, ואחר כך
הצמאון חוזר ודוחף שוב את האדם. הצמאון הזה חוזר ובוער באדם,
הבעירה בשביל לגלות כוחות חיים נוספים. כך הצדיק כל הזמן יש לו
דחיפה פנימית המכריחה אותו להתקדמות של כוחות חיים.

110
פסקה יג-התמזגות הצמאונות הקדושים41
(עמוד ריג') צריך להבחין את פרטי הצמאון של דעת ד'.
יש שמתגבר הצמאון של ההשכלה האלהית המקורית,
הנובעת מעצמותה של הנשמה, מתוקף השגתה ומעצם טהרתה,
ויש שמתגבר הצמאון של הדמיון והציור, ויש שמתגבר
הצמאון של הרגש בטהרת
הלב ובמשאות
הנפש, ויש שמתגבר
הצמאון של הלימוד לפי התכונה המבוטאה בספרים,
ביחד הללו הצמאונות ויש שכל ובתיבות. באותיות
מתגברים
ועולים בלולים במערכי הלב, מתמזגים על פי צירופים שונים,
והרמוניה שלמה של נגינת קודש מתהוה מהם.
העשירה התגבורת של התוכן באותו ודוקא
כל של
הצמאונות
כולם, יוכל האדם לפנות אל המון התלמוד בחקר כל
ומשפט, חק
צביוניו. פרטי פי על המדויק המעשה ואל
ובההתגברות היותר
חודרת של הצמאונות הקדושים הללו ממקור הטוהר שלהם,
יוכל להתעסק במלא חופש אלהי עליון בכל מעשה של רשות,
בכל עסק, בכל מחשבה, בכל חכמה, ב
כל רגש, בכל מפעל
ומשטר,
גם בחיי החול הגמורים, והכל ימלא על ידו הוד קודש
נושא הפסקה-הכרת סוגי הצמאון משכללים ושכלולם מועילים לאדם
בכל עיסוקיו.
ביאור הפסקה-
צריך להבחין את פרטי הצמאון של דעת ד'-הרב בפסקה זאת מבאר
את הסוגים השונים של הצמאון לה'. הכרת הסוגים השונים יכולים להועיל
לאדם.
ברגע שאדם מרגישבעצמו מה בעיקר גורם לו את הרגשת הצמאון, זה עוזר
לאדם לחזק את כוחות הצמאון הקיימים בו. כשהאדם מכיר את תכונותיו
זה שלב מאד חשוב בהתקדמות הרוחנית של האדם. ישנה פסקה בשמונה
קבצים, שגם שם הרב מבאר ומרחיב את הסוגים השונים של הצמאון, וכך
כותב הרב.
41מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ד' פסקה קל'.

111
קובץ ד' פסקה יג.
-
שונים הם הגוונים שהצמאון האלהי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד
הצמאון
שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם
את הנשמה. דגן שמים סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים.
ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש, ויין וקונדיטין. אשרי החיך
הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה, טעמו וראו כי טוב ד',
לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכ
תי.
בפסקה זאת מתבאר שהמפגש של הצמאון האלוקי משתנה מאדם לאדם.
לכן מצאנו בחז"ל שיש חכמים שהיו ממשילים את המפגש עם התורה למים
ויש שהיו ממשילים לדבש שהיו ממשילים לחלב וכדומה. ההבדל בין
האנשים הוא הבדל הכרחי, כיון שהצמאון הוא כח המתגלה אצל כל אחד
ואחד בצורה שונה. כל אחד מתרגם את החויה האלוקית בצורה שונה.
יש שמתגבר הצמאון של ההשכלה האלהית המקורית,
הנובעת מעצמותה של הנשמה, מתוקף השגתה ומעצם טהרתה-הרב פותח
את דבריו מהצמאון העליון הוא הצמאון להשכלה האלוקית. אפשר
שהכוונה בדברי הרב לשכל האלוקי, היינו הפלפול האלוקי, שקיים בתורה.
או הכוונה לצד הרוחני הקיים בתורה היינו ההשכלה הרוחנית, מעין מעשה
מרכבה. אבל אפשר שכוונת הרב להכרת השכל הרוחני הנמצא בכל דבר
שבמציאות. היינו השכל שנמצא בכל דבר. השכל הוא הכח הרוחני שנמצא
בכל דבר, כמו שמופיע בליקוטי מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תורה א
-
כ
י איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר. ולקשר
עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר. כדי שיאיר לו השכל שיש
בכל דבר. להתקרב להש"י ע"י אותו הדבר.
השכל הוא הכח הרוחני הנמצא בדבר. הגדרת השכל ככח הרוחני, מופיע
בספרי המהר"ל, המהר"ל מכנה את הצד הרוחני ככח שכלי.
ההשכלה העליונה היא היכולת של האדם לראות בכל דבר במציאות את
החיות הרוחנית המחיה אותו. אפשר לחזק את ההבנה הזאת על פי דברי
הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קפא.
-
אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן
החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים
הרוחניים והחומריים שנגד עיני בשרך ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי
היצירה, בחיי האלהות שלהם ... הבט על האורות, בתוכיותם. אל

112
יבלעו נשמתך השמות, המילים,
הניבים והאותיות. הם מסורים
בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה, עלה, כי כח עז לך. יש לך
כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש
אותם, וימצאו לך מיד.
זאת המעלה העליונה של גילוי הצמאון, כיון שזה מופיע בעולם בצורה
טבעית. זה נמצא בעצם ההכרההנשמתית הקיימת אצל האדם. מתוקף
הטהרה של הנשמה יש יכולת להתחבר להשכלה הזאת.
ויש שמתגבר הצמאון של הדמיון והציור-הופעה נוספת של צמאון
מופיע בכח הדמיון הקיים באדם. הדמיון הוא הכח הנמצא בין השכל לבין
הרגש, וכך הרב בעין איה מתאר את הדמיון.
עין איה ברכות פ"ט פ
סקה קיב' -
המשלים הוא הדמיון המביא את
ההרגשות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש,
במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך
שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף
והגידים הדקים. ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות
שהחיים יהיו
מלאים ענין רק לפי מדתם ...
הדמיון אמנם
הוא משלים את רגשי חיינו, מתגלה בחלום בכחו העצמי, אבל
יקרת הכח המדמה לא יתראה בהיותו עוסק לבדו בכחו המוגבל,
כ"א בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל העליון. והוא באמת
מעלת הנבואה, שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא
סור לו
ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור
החיים באור פני מלך חיים ... ודי לנו הוכחה
כי בחיבור השכל השלם עם כח המדמה שנשלם גם הוא, בחר ד'
להיות נושא הוד התעודה האנושית בעולם ע"י גילוי שפע
נבואתו. כאשר האריך לבאר בזה הרמב"ם במו"נ, וכתוב מלא
הוא "וביד הנ
ביאים אדמה" .
הדמיון הוא כח משמעותי הגורם שהרגשות של האדם יכנסו לעומק חייו.
הדמיון עוזר לאדם לחוש יותר טוב את הרגשותיו. אומנם הדמיון בעצמו
הוא צריך לעבור זיכוך ותיקון דרך השכל. מתוך חיבור של הדמיון אל
השכל, האדם יכול להגיע לדמיון אלוקי, הקרוב לנבואה.
הרב מוסיף בפסקה שלנו הדמיון מקבל חיזוק ותיקוף על ידי הציור, הציור
הוא הצד המחזק את הכח הדמיוני.
ויש שמתגבר
הצמאון של הרגש בטהרת הלב ובמשאות הנפש-
צמאון נוסף הוא צמאון המופיע ברגשות של האדם. האדם בהרגשתו
מרגיש נעימות ורצון להתקרב אל הקב"ה. כמו שמצאנו את הרגש הנעים
כשהאדם נכנס למקום שהוא אוהב, כך אדם יכול להרגיש את הצמאון

113
לאלוקות, צמאון הגורם לו רגש נעים בקרבתו אל הקב"ה. האדם בלב,
שהוא מקום משכן ההרגשות רוצה את הדבקות בה'. הרגש מגלה את
משאת נפשו לדבקות.
שמתגבר ויש
המבוטאה התכונה לפי הלימוד של הצמאון בספרים,
באות
יות ובתיבות-צמאון נוסף הוא הצמאון התלוי בלימוד,
את הצמאון הזה אפשר להסביר שהוא הצמאון הבא לידי ביטוי בהשכלת
התורה. זה צמאון הבא לידי ביטוי בכח הדיבורי של האדם. לפי הסבר זה
אפשר להציג שהצמאון נמצא בחלקי השכל הדמיון והרגש, עד הכח
המדבר, מחשבה ודיבור.
אבל אפשר שהרב מגלה כאן צמאון הבא לידי ביטוי לא דווקא בפלפול, ולא
בחידושי תורה ודיבורי תורה, אלא בעיקר צמאון בכיסופים לקדושת
האותיות של התורה. לכן הרב מדגיש שזה צמאון המבוטא בספרים
אותיות ותיבות. היינו ההכרה שיש אור אלוקי בתוך המילים עצמם.
זה צמאון לראות בתוך דברי התורה את הקדושה הקיימת בתוך האותיות
והתיבות עצמם. ביטוי לצמאון הזה אפשר לראות בספר 'ריש מילין' שהרב
בעצמו כתב על סגולת האותיות, וסגולת השפה העברית. שם הרב בעצמו
לקחת את האותיות עצמם וגילה מה העומק הרוחני העומד מאחורי
האותיות הניקוד והטעמים.
הרב בשמונהקבצים מביא בכמה מקומות את המעלה הרוחנית הקיימת
באותיות של התורה, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה קכד.
-
השמחה שהתורה משמחת את האדם, באה מרוב האורה שבאותיות
התורה
...
ויותר ממה שהשמחה נובעת מעצמיותן של האותיות
שכבר נקלטות הן בנשמה, הרי היא נובעת מהחיים הרוחניים
האדירים שהם הולכים ומשתפכים ממעינות העליונים, שהם הרבה
יותר נשגבים מהאותיות שנקלטו בנשמה הניכרת
...
קובץ ג' פסקה רעב
-
... רק הראשונים היו נקראים סופרים, מפני שה
יו סופרים אותיות
שבתורה, וספירת האותיות שבתורה העלתם למדריגה עליונה של
טוהר רוח וגבורת נשמה, עד ששם סופרים היה נאה להם...
הרב מבאר שמעלתם של הראשונים שהיו סופרים אותיות התורה, כיון
שהם הכירו את המעלה הרוחנית הנמצאת באותיות התורה. ההכרה
שבאותיות התורה יש צדרוחני מובילה את האדם לנסות למצוא בתורה
לא רק את הצד הגלוי, אלא גם את הצד הנסתר. האדם בעצמו מגלה

114
גימטריות רמזים וכדומה בתוך אותיות התורה. ההכרה הזאת היא
מבטאת צמאון והכרה רוחנית הקיימת בתורה.
ויש שכל הצמאונות הללו ביחד מתגברים
ועולים בלולים במערכי
הלב, מתמ
זגים על פי צירופים שונים,
והרמוניה שלמה של נגינת
קודש מתהוה מהם-יש לפעמים שאצל האדם יש ערבוב של צמאונות.
ככל שיש גילוי יותר רחב של צמאונות כך האדם מרגיש נגינה נעימה.
הצמאונות ביחד הם יוצרים אצל האדם נעימות של הלב הדבק בה'. אותה
נעימות מביאה לידי ביטוי אתההרמוניה של הנגינה הקדושה. הצירופים
והאיזונים בין הצמאונות היא משתנה מאדם לאדם, ומתקופה לתקופה,
כל מציאות יש לה צירופים ואיזונים שונים בין גילוי הצמאונות.כל של העשירה התגבורת של התוכן באותו ודוקא
הצמאונות
כולם, יוכל האדם לפנות אל המון התלמוד בחקר כל חק ו
משפט,
ואל המעשה המדויק על פי פרטי צביוניו-בחלק זה של
הפסקה הרב מתאר את התוצאות של ריבוי גווני הצמאון. ככל שיש יותר
גוונים לצמאון כך יש לאדם יכולת לפנות אל המציאות בצורה יותר גדולה.
מתוך העושר הגדול האדם יכול לפנות אל התורה אל דיוקי פרטי דיני
התורה, ולמצואבתוך אותם פרטים צביון [יופי] וגוונים שונים בתוך
הפרטים.
ובההתגברות היותר
חודרת של הצמאונות הקדושים הללו ממקור הטוהר שלהם,
יוכל להתעסק במלא חופש אלהי עליון בכל מעשה של רשות,
בכל עסק-כשהצמאון מתגבר ומעמיק אז האדם יכול
להמשיך את הרגשת הצמאון לא רק על התורה, אלא גם על ענייני הרשות.
גם מעשי הרשות בעצמם הם מתחברים אל הקדושה. האדם מרגיש שכל
המציאות כולה מלאה צמאון ולכן אדם כזה לא מפחד לעסוק בענייני
רשות. גם ענייני הרשות מקבלים תוקף של קדושה. הרב בשמונה קבצים
מעיד על עצמו שהוא נמצא בדרגה הזאת של דבקות בכל העניינים, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתכא.
-
איני יכול לזוז מהדבקות האלהית, ועל כן אני מחוייב להשתדל
שאראה את האור האלהי ונועמו בכל מילי דרשות, בכל דיבור ובכל
מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים, וקל וחומר להרגיש את
גילוי האור העליון דרך צינורות האמת והצדק בכל
התורה כולה, גם בפשטיה ובהויות ההלכותיות והפלפולים ...

115
הסיבה שהאדם מסוגל לעסוק בענייני רשות ולהרגיש צמאון לאלוקות,
נובעת מההכרה שהאלוקות היא מגיעה לכל דבר ודבר בעולם. האלוקות
נמצאת ומחיה את כל המציאות כולה, לכן האדם יכול להרגיש דבקות
וצמאון בכל דבר ודבר. הביטוי המעשי של הרגשה זאת גורמת שאצל
הצדיקים כל ההתעסקות בעולם הזה היא בעצמה מלאה קדושה, וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה סה.
-
כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים
בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר
שאוכל כדי
שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו
היא מדה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל
התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל
החכמות שבעולם
בכל מחשבה, בכל חכמה, בכל רגש, בכל מפעל ומשטר,
גם בחיי
החול הגמורים, והכל ימלא על
ידו הוד קודש-ריבוי גווני הצמאון
גורמת שלא רק הצד המעשי של האדם מבטא דבקות, גם המחשבות הם
מלאי דבקות. המחשבות הרגשות הפעולות, בכל העניינים, כולל ענייני חול
גמורים, הם בעצמם מחוברים אל הקדושה. כל העולם כולו מבטא הוד
קודש עמוק.

116
פסקה יד-תכונהעליונה42
(עמוד ריד')
כשהאמונה רוחנית, ביגיעה מתיגעים הצדיקים
בעצמם
מתמעטת בהם, ואז הם סוברים שהם דומים לכל
המון בני אדם,
ואפילו אם ידמו את עצמם להיותר מתוקנים
ומלומדים שבהם,
גם אז לא ינצלו משפלות פנימית.
רק הם חייבים לדעת, שתכונת נשמתם היא
לגמרי תכונה
א
חרת עליונה, שהתשוקה של אור הקודש ושל
הדבקות
צריכים והם רגע, בכל מהם נתבעת היא האלהית
להשפיע
תמיד על כל הנשמות, הנאחזים ביניקה מנשמתם
הגדולה והמקפת.
בכלל צדיקים כאלה נכללים כל אלה
הפנימית שהתשוקה
קודש חכמת ולהגיון תורה לרזי
בכללות דבקה בהם בטבעם.
ואף על פי
שלפעמים הם מתמעטים מאורם, ולפעמים נופלים
בכמה ענינים פחותים, על זה נאמר כי שבע יפול
צדיק וקם.
ואחרי כל מה שעובר עליו לא יסלק אמונתו
מעצמיות קדושת נשמתו,
ובפה מלא יאמר, ודעו כי הפלה
ד' חסיד לו, ד' ישמע בקראי אליו.
מי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדו
שה,
צריך
הוא אלא אדם, ככל להיות כלל אפשר שאי לדעת,
מוכרח
להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת.
נושא הפסקה-עבודת הצדיקים אינה דומה לשאר האנשים.
ביאור הפסקה-
42פסקה זאת כוללת שתי פסקאות משמונה קבצים. חלק א' מקובץ א' פסקה תשה', חלק ב'
מקובץ א' פסקה תקעד'.

117
כשהאמונה רוחנית, ביגיעה מתיגעים הצדיקים
בעצמם
מתמעטת בהם-הרב מתייחס ליגיעה של הצדיקים. עצם זה
שהצדיקים מתייגעים זה בעצמו מוכיח שיש כאן בעיה. הרב מתאר
שהסיבה ליגיעה כיון שהצדיקים לא מאמינים בעצמם, כשיש לאדם חוסר
אמונה בדרכו ובעבודתו אז ישנה יגיעה גדולה.
דברי הרב שהיגיעה היא בעצמה חסרון בעבודת ה', מובאת גם בדברי הרב
בשמונה קבצים, וכך כותב הרב43.
קוב
ץ ב' פסקה קכג.
-
עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה
שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לזה מסגולות נפשו.
חוסר העמל בעבודת הצדיקים, אינו גורם חסרון אצל הצדיקים. הצדיקים
בעצמם רוצים עמל, אבל צורת העמל שלהם מגיעה מתוך שמחה וחיות.
וכך הרב כותבבשמונה קבצים.
קובץ ד' פסקה עא.
-
הצדיקים האמיתיים, קדישי עליונין, הם בעצמיותם מתנשאים מעל
כל עמל ויגיעה. אף על פי שהיו חפצים בכל עמל
ובכל
יגיעה, בכל
יסורין
ובכל צער, בכל מסירות נפש ובכל עבודה מפרכת שבעולם, רק
כדי לעשות רצון אלהים חיים ומלך עולם, יוצר נשמתם, מלך ישראל
וגואלו, אדון כל הבריות, אלוה כל הנפשות, אבל למרות רצונם
מלאים הם מנוחה ונחת, ושפע תענוגים זורם תמיד בנשמת קדשם....
השמחה והמנוחה היא בעצמה מוכיחה שהצדיק נמצא במילוי רצונו וייעודו
העצמי. כשיש לצדיק עמל שאינו רצוי מתגלה שאצל הצדיק יש חסרון. הרב
מסביר שעיקר החסרון המתגלה אצל צדיק בעל העמל, משום שאינו מאמין
בעצמו.
ואז הם סוברים שהם דומים לכל המון בני אדם,
ואפילו אם ידמו את עצמם להיותר מתוקנים ומלומדי
ם שבהם,
גם אז
לא ינצלו משפלות פנימית-כשהצדיק לא מאמין בעצמו משמעותו
43על דרך הרמז מביאים הדרשנים את הפסוק בספר ישעיה.
ישעיהו פרק מג פסוק כב
-
וְלֹא־אֹת ִּ֥י קָרָ֖את ָ יַֹֽעֲקָֹ֑ב כֹֽי־יָגִַּ֥עְת ָ ב֖י יׂשְרָאֵֹֽל:
לפי יסוד זה הדרשנים מסבירים שעבודת ה' היא אומנם מצריכה עמל, אבל אין בה יגיעה.
יגיעה מוכיחה על חוסר חיבור. עמל זה מה שנצרך לעבודת ה', ולא יגיעה.

118
שהצדיק חושב שהוא דומה לשאר בני האדם. בצורה כזאת הצדיק לא
שואף לעבוד עבודה המיוחדת לו.
הצדיק צריך להכיר שההבדל בינו לבין שאר האנשים איננו הבדל טכני
כמותי. ההבדל בעצמו הוא הבדל מהותי איכותי בעבודת ה'.
כיון שיש כאן הבדל איכותי, ממילא אפי' כשהצדיקים ידמו את עצמם
לאנשים הרגילים המתוקנים עדיין הצדיקים לא יוכלו להינצל משפלות
פנימית.
יכולתו של הצדיק הרבה יותר עליונה וגבוהה מאשר היכולת של שאר
האנשים. כיון שהצדיק מדמה את עצמו לשאר האנשים ממילא הצדיק
מרגיש שפלות פנימית, עצם החסרון למלא את ייעודו ממלא את הצדיק
הרגשת שפלות וחוסר תקווה פנימי.
בצורה כזאת יש כאן תהליך שמזין את עצמו, בתחילה הצדיק לא מאמין
בעצמו, ממילא הצדיק מרגיש שהוא דומה לשאר האנשים, ממילא
השאיפות ששאר האנשים גורמות לצדיק הרגשות לא טובות של שפלות.
בצורה כזאת אז הצדיק בעצמו מוכיח לעצמו כביכול שהוא באמת לא יכול
להאמין לעצמו.
בדברים אלו יש יסוד פסיכולוגי, שהרבה פעמים האדם חושב ומדמיין את
עצמו בצורה מסויימת. מתוך ההסתכלות שהאדם מסתכל על עצמו ממילא
האדם יוצר לעצמו את אותה מציאות שהוא דמיין.כביכול האדם דואג
שתהייה כאן נבואה המוכיחה את עצמה. ההסתכלות וההרגשות של
הצדיק יוצרות מציאות שבאמת הצדיק לא יכול להתרומם.
מציאות של צדיק שאינו מאמין בעצמו מופיע בדברי הקדושת הלוי, וכך
כותב הקדושת הלוי על דרגתו של נח.
קדושת לוי בראשית פרשת נח
-
נבוא לבאר, כי י
ש שני מיני צדיקים שעובדים הבורא, יש צדיק
שעובד הבורא, ואין לו חשק רק להיות עובד הבורא, ומאמין שיש לו
כח בעליונים להנהיג העולמות כרצונו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל
(מו"ק טז, ב) 'צדיק מושל ביראת אלהים' (שמואל ב כג, ג), מי מושל
בי צדיק, הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מב
טל הגזירה לטובה. ויש
צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא, והוא שפל בעיני עצמו מאוד
ומאוד, וחושב בלבו מי אני שאתפלל לבטל הגזירה, לכן אינו מתפלל
לבטל...
ונח הגם שהיה צדיק גדול ותמים, היה קטן בעיניו מאוד, ולא היה לו
אמונה בעצמו שהוא צדיק מושל ויכול לבטל הגזירה, אדרבה היה
חשוב בעיניו כשאר הדור, והיה חושב אם אני אהיה ניצול בתיבה

119
ואני אין צדיק יותר משאר הדור המה גם כן ינצלו, לכן לא היה
מתפלל על הדור. וזה שפירש
רש"י אף נח מקטני אמנה היה, רצה
לומר נח היה קטן בעיניו באמונה שהוא צדיק תמים שיכול לבטל
הגזירה, שלא היה חשוב בעיני עצמו כלום.
רק הם חייבים לדעת, שתכונת נשמתם היא
לגמרי תכונה
אחרת עליונה, שהתשוקה של אור הקודש ושל
הדבקות האלהית היא נתבעת מהם בכל רגע-יסוד ראשון במעלתם של
הצדיקים שהם יכולים להגיע לדבקות תמידית. אצל רוב האנשים ענייני
החול אל מבטאים דבקות. רוב האנשים חיים בצורה כפולה, בזמן עבודת
ה' הם יכולים לשאוף לקבת דבקות, אבל רוב האנשים לא יכולים להיות
בדבקות קבועה. לעומת זאת הצדיק הדבקות היא קבועה אצלו.
הרבבשמונה קבצים מתאר את עבודת האכילה של הצדיק, וכך כותב הרב.
קובץ ד' פסקה נד.
-
ישנם צדיקים גדולים כאלה, שאכילתם היא כולה אידיאלית,
אצילית, כהקרבת קרבנות ממש, אלא שעוד לא נקבעה בלבם
האמונה בעצמם, ומתוך כך הם ממהרים באכילתם, וחפצים להפטר
ממנה ... עד שתחדור אל
לבם הבטחה הפנימית, וידעו שהוד
האצילות שבחייהם מוסיף הוא הוד על הודו בעסק הטבעי של
האכילה, המוסיפה להם חיל לעבודת הרוח הגדולה,...
דברי הרב במקור זה הם דוגמא מסויימת ליכולת של הצדיק להעלות את
כל עיסוקיו. הצדיק אפילו אכילתו היא בקדושה. הבעיה שהצדיק לפעמים
לאמכיר את מעלתו וממילא לא פועל בשביל לממש את יכולתו.
ההבנה שהצדיק יכול לרומם את כל המציאות, מוכיחה שזה לא רק הבדל
כמותי שהצדיק יש לו דבקות יותר תמידית. יש כאן הבדל עקרוני, הצדיק
בעבודתו צריך לפעול ולרומם את כל העולם כולו. כל מציאות שהצדיק
פוגש אצל הצדיק יכולה לגלות דבקות.
להשפיע צריכים והם
הנאחזים הנשמות, כל על תמיד
ביניקה מנשמתם הגדולה והמקפת-יסוד נוסף הנמצא אצל
הצדיקים, זאת השאיפה להשפיע על כל הנשמות. כיון שהצדיק רואה את
שורש הנשמות ממילא הוא מסוגל להשפיע על כולם. הצדיק רואה את
האלוקות הנמצאת בעולם, מתוךהראיה הזאת מקור האלוקות נמצא
בצורה משמעותית בנשמה.

120
מתוך ההכרה הזאת הצדיק מהווה מקור חיות ויניקה לכל הנשמות. לכן
נאמר בפסוק לגבי כוחו של הצדיק כך.
משלי פרק י פסוק כה
-
כַעֲבִּ֣ור סַ֭ופָה וְאִֵּ֣ין רָשָָ֑ע וְָ֝צַדֵּ֗יק יְסִּ֣וד עולָֹֽם:
כאלה צדיקים בכלל
שהתשוקה אלה כל נכללים הפנימית
לרזי תורה ולהגיון חכמת קודש בכללות דבקה
בהם בטבעם-אחת התכונות המופיעות אצל הצדיקים, זאת השאיפה
לרזי תורה. השאיפה להכיר את המציאות בשורשה.
המיוחד בלימוד רזי התורה, שהאדם כל הזמן מתעסק בחיות האלוקית.
העיסוק להכיר את הקב"ה דרךלימוד הקבלה, הוא מממש את הדבקות
שהצדיק מעוניין בה. בצורה כזאת הצדיק מוצא את עצמו נוטה ללימוז רזי
תורה. הרב מבאר שזה לא בא לידי ביטוי רק ברזי תורה, אלא גם בהגיון
חכמת הקודש. נראה שהכוונה להשכלה רוחנית מופשטת, גם אם היא
בעצמה לא ממש לימוד קבלה. וכך כותב הרבבשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה שלח.
-
כשרואים הצדיקים שמיד שהם מתעסקים בגנזי המלך של רזי
תורה, נשמתם מתרפאת והולכת, מקבלת היא צורה תקיפה, עדינה,
ומלאה תנחומות ועזוז קודש בגבורה עליונה, הרי הודאות הרוממה
מתגברת בקרבם, ואור עולם הבא, של שם אהיה, דאנא עתיד
לאתגלאה
, מאיר בהם...
במקור נוסף בשמונה קבצים הרב מרחיב את החשיבות ללימוד רזי תורה,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה שצא.
-
תביעה של שקר היא, לבקש מהנשמה דבקות אלהית אמיתית בלא
שיגוי של לימוד במעמקי רזי תורה...
ואף על פי שלפעמים הם מתמעטים מאורם, ולפעמים
נופלים
בכמה ענינים פחותים, על זה נאמר כי שבע יפול
צדיק וקם-לאחר שהרב חיזק את הצדיק שיכיר שהוא הולך בדרך
מיוחדת, כעת הרב מבאר את הסיבה שהצדיק מאבד את האמונה בעצמו.
הגדרת צדיק שהוא מועד לנפילה, וכך מבואר בפסוק.

121
מש
לי פרק כד פסוק טז
-
כֹ֤י שִֶ֨בַע׀ י פִּ֣ול צַדִּ֣יק וָקָָ֑ם וָ֝רְשָעֵּ֗ים יכָשְלִּ֥ו בְרָעָֹֽה:
הפסוק במשלי מתאר את הצדיק בזכות יכולתו ליפול ולקום. עצם זה
שהצדיק נופל מובנת דווקא מתוך המיוחדות של הצדיק. כשהאדם עובד
את העבודה המתאימה לרוב האנשים אז הוא יותרמוגן. הצדיק צריך
לפלס דרך לעצמו. מתוך הצורך של הצדיק לפעול לבד למצוא דרך מיוחדת,
אז הצדיק מועד יותר לנפילות.ואחרי כל מה שעובר עליו לא יסלק אמונתו מעצמיות
קדושת נשמתו,
ובפה מלא יאמר, ודעו כי הפלה ד' חסיד לו,
ד' ישמע בקראי אליו-מתוך ההכרה הזאת הצדיק מבין למרות
נפילותיו הוא לא מתייאש מהאמונה שלו בעצמו. הצדיק כל הזמן מכיר
בזה שהוא נופל איננו מוכיח כלום על עצמיות נשמתו. הנפילה והיכולת
לקום מוכיחה שהאדם נמצא בעבודה של צדיק. הצדיק מחזק את עצמו
בפה מלא באמירה של הפסוק.
תהלים פרק ד פסוק ד
-ְַ֭
ודְעֵּ֗ו כֹֽי־הפְלִָּ֣ה י
קוָק חָסִּ֣יד לָ֑ו יְקוִָּ֥ק יָ֝שְמֵַּ֗ע בְקָרְאִּ֥י אֵלָֹֽיו:
מי שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה,
צריך
הוא אלא אדם, ככל להיות כלל אפשר שאי לדעת,
מוכרח
להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת-כמו שהרב הביא
בחלק הראשון של הפסקה על עבודתו המיוחדת של הצדיק. כך גםבחלק
הזה של הפסקה הרב מתעסק על הדרך המיוחדת של מי שיש לו כשרון
ליראת שמים. בצורה כזאת האדם צריך למצוא את עבודת ה' המיוחדת לו.
אם האדם יעזוב את הדרך המיוחדת לנשמתו אז הוא ירד אפילו ממעלת
האדם. כשהאדם לוקח עבודה של חברו, אז הוא ירד אפילו ממעלתו
הרגילה של האדם הפשוט. וכך כותב הרב בשמונה קבצים44.
קובץ ג' פסקה קיח.
44וכך כותב הרב בעוד מקור בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה רמו.
-
מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון, איננו יכול לינק
ממקור תחתון. המוסר
הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו עסוקים בעיון
וסדר חיים המתאים למדתם. הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק, וממקום
הקרוב והקטן לא ינתן להם מזון רוחני.

122
-
מי שיש לו נטיה לחסידות, לדבקות אלהית, ולחכמות רוחניות
עליונות מופשטות, צריך הוא לדעת שלכך נוצר. ואם ירף
מעבודתו
העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה, מי זה ימלא את
החסרון הגדול הזה. על כן ישמח בחלקו, ואל ירע בעיניו, ולא יבוז
לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד, כי בודאי יש
להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת שהם רחוקים ממנו. ויהיה
תמיד עשיר בדעתו, וטוב
עין, ומכבד את הבריות, ואוהבם כולם, ושוחר טובתם ועילוים.
לפי דברי הרב בסוף הפסקה מתבאר שדבר זה אינו דווקא לצדיקים, אלא
כבכיול יש אנשים מסויימים שיש להם שאיפות לחסידות שאיפות ליראת
שמים. אם כן ההבדל בעבודת ה' בין האנשים השונים נובעת מההבדל בין
נשמה של האחדלנשמת חברו. יסוד זה מבואר במקור נוסף.
קובץ ד' פסקה ו
-
כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה
המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין
ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תכנים שוטפים אל תוכו
מעולמות זרים, שאינו קולטם
כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה
בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל
חייו את לרכז צריך הוא אבל ושכלולם. לבנינם המסוגלים
בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל
ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם...

123
פסקה טו-נשמה שירית45
(עמוד קטו')
מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך לדעת את תכונתו, את
המיוחדות ותשוקותיו מאוייו
המזון ואת נפשו הלך את ,
הרוחני
כאויר הרוחנית חיתו לסיפוק הנדרש לו, המיוחד
לנשימה,
ואם גם ישתתף עם שאר בעלי כשרונות
ביתר הדרישות
הרוחניות,
לא ישכח לעולם שהוא נתבע להיות עומד על מצבו
ובסיסו הרוחני
עמדה עצמית. ועל כל העובדות, השיחות, התורות, המחקרים,
הפלפולים וההגיונות יזה עליהם מרוחו הטהור, האיתן, המלא
זרמי של טהרה זריקת ותמימה, חיה קודש שירת אורה,
הגיגי שירה, ורוממות נ
שמה, הכוספת תמיד לדודה גואלה,
אל חי.
כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות,
טרם
לשיחה משתפלת המסודר, במעמדן אצלה שנתבססו
מעשית
בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל
בגיזומים,
שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר, וצריך איש המעלה
למצא את
היסוד המ
להיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית,
ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח
בדברים בטלים,
ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא
היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן.
ואם מתוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל
לכל גבול,
יבולטו ל
פעמים איזה אותיות גוזמאיות,
היה יהיו כשגגה היוצאת
מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם,
ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד
הפסקה נושא-תכונותיהם את להכיר צריכים שירית נשמה בעלי
המיוחדות.
45פסקה זאת כוללת שתי פסקאות משמונה קבצים. חלק א' מקובץ ח' פסקה ט'חלק ב'
מקובץ ח' פסקה יד'.

124
ביאור הפסקה-מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך לדעת את תכו
נתו, את
מאוייו ותשוקותיו המיוחדות
, את הלך נפש
ו-הרב בכמה מקומות
מתעסק בבעלי נשמות מיוחדות. יש אנשים שיש להם יחודיות בזה שהם
נוטים אל החסידות, יש אנשים שהיחודיות שלהם שהם בעלי דמיון
וכדומה. כאן בפסקה הרב מתעסק בנשמות המיוחדות, הנשמות שיש להם
נטיה לשירה ופיוט.
הרב מקדיש המון פסקאות בעיסוק באותם בעלי נשמות מיוחדות. הסיבה
שהרב מקדיש הרבה פסקאות לנשמות אלו, כיון שהרב מכיראת הבעיה
של אותם נשמות מיוחדות. בדרך כלל חינוך האנשים פועל והולך לפי רוב
האנשים. כיון שהחינוך פועל לפי רוב האנשים ממילא מי שיש לו נשמה
מיוחדתהוא מרגיש שהסביבה אינה תומכת בו. הסביבה כביכול מזלזלת
בבעלי נשמות מיוחדות. כיון שאותם נשמות יכולות ליפול ממדרגתם בגלל
הסביבה לכן הרב מקדיש המון פסקאות להדגיש שכל אחד שיש בתכונתו
איזה משהו מיוחד עליו לשמור על המיוחדות שלו.
אם נעיין במרחב הפסקאות שהרב מתעסקבאנשים המיוחדים, נראה
שנקבל רושם שכמעט אצל כל אחד ואחד יש לו איזה תכונה מיוחדת. הרב
רוצה לכוון כל אחד ואחד לגלות את המיוחדות שלו, לגלות את התכונה
המיוחדת המתאימה דווקא לאישיות האישית שלו.
הדגש אצל הנשמה השירית הפיוטית, נראה שבעיקר הכוונה לאנשים
מלחינים,היינו מי שממציא את השירים, אנשים כאלה כח הביטוי מובלט.
אומנם אפשר שהרב מתכוון כאן גם לזמרים, היינו בעלי חוש מוזיקלי
שבדרך כלל יש להם קישור אל העולם בצורה שונה, בצורה אומנותית.
הרב בשמונה קבצים מבאר עד כמה חשובה היצירה אצל מי שנשמתו
פיוטית ושירית, וכך כותבהרב.
קובץ ד' פסקה עב.
-
דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד
בטבעה. בכל עת שהליאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני
שחושב היוצר שהיצירה עמל היא. וכל מה שמעמיקין
יותר בסודה,
באים לידי הכרה שאין בה שום עמל ויגיעה, והאדם מתדמה לקונו,
שלא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו, ובלא לאו שכלליה ובלא
תששותא, ובאתא קלילא דלית ביה מששותא.

125
בפסקה זאת הרב מוסיף חידוש מיוחד, הרב מחדש שבעלי היצירה אינם
מרגישים לאות(עייפות). אנשי היצירה פועלים בצורה המתאימה לנפשם,
כיון שהאנשים האלה פועלים בצורה המתאימה לנפשם לכן אין בהם
הרגשה של עייפות.כשהם פועלים מתוך החיות הרוחנית הם דומים לקב"ה
שגם אצל הקב"ה בריאת העולם לא שינתה ולא עייפה אותו. אצל הקב"ה
'אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא לאחר שנברא העולם'. בריאת
העולם כלפי הקב"ה אין שום תשישות ביצירתו. כך בעלי היצירה הרוחנית
אין שום תשישות. ניתן להוסיף שדווקא בעלי השירה והפיוט יצירתם היא
יותר קלילא, הם מתדמים לבורא שברא את העולם במאמרו בדיבורו. כך
היצירה הפיוטית היא בעיקר יצירה של דיבור, זאת יצירהקלילא שאיננה
יוצרת ליאות ועייפות.
בעל הנשמה השירית הפיוטית צריך להכיר שרצונו ושאיפתו ליצירה אלו
רצונות מהותיים בנשמתו. אצל אדם כזה ישנה סכנה אם האדם יבטל את
שאיפותיו ומאוייו. התשוקות והרצונות שלו הם מיוחדים, אלו רצונות
הנמצאים בשורש חייו.
ואת המזון הרוח
ני
המיוחד לו, הנדרש לסיפוק חיתו הרוחנית כאויר לנשימה-כיון שאדם כזה נשמתו מיוחדת, עליו להכיר שהוא לא
יכול לקבל את המזון המתאים לכולם. אדם כזה יש לו צרכים השונים
משאר האנשים. הרב ממשיל את הצרכים שהוא צריך כמזוןוכאוויר. זה
צורך כל כךבסיסי שאם האדם לא יקבלאת המזון ואת האויר המתאים
לו, אז האדם יקלקל את מהותו וכביכול יוכל למות.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הצורך במזון שונה לכל שורש נשמה שונה,
כמו כן גם בכל אומה בכללות מצאנו צרכים ומזונות שונים, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה קפז.
-
כשם שתנאי הבריאות החומרית
מחייבים את האיש ואת המין לקחת את המזון הראוי לו
...
כן הדבר נוהג במזונות המחיים את
הנשמה. המעשים והציורים, המחשבות והרגשות, מהלך הנפשיות
והסתעפות הרעיונות, כל גורמי החיים הרוחניים, הנם מוקצבים
לאיש איש, לאומה אומה, קיבוץ קיבוץ, על פי תכונתו...
הדרישות ביתר כשרונות בעלי שאר עם ישתתף גם ואם
הרוחניות,
לא ישכח
לעולם שהוא נתבע להיות עומד על מצבו ובסיסו הרוחני
עמדה עצמית-כיון שבעל הנשמה השירית נמצא בתוך
שאר האנשים. כיון שהוא נמצא עם שאר האנשים ממילא הוא נאלץ
להשתתף עם שאר האנשים. בצורה כזאת הנשמה הזאת נדרשת לשמור על

126
מעמדה המיוחד. הרב מדגיש שזאת תביעה שהנשמה תובעת ממנו. על
האדםלהיאבקבשביל לא לאבד את המיוחדות שלו.
נשמה כזאת רוב הזמן נמצאת בבית ספר רגיל, במקום בו החינוך של
האנשים מתאים לרוב האנשים, ממילא הסביבה שסביב האדם משדרת
שדר ומזון שונה ממה שמתאים לו. בצורה כזאת מחובתו של בעל נשמה
מיוחדת לא להתנתק מן האנשים, חובתו למרות קישורו לאנשים עליו לא
לשכוח את מעמדו ואת מיוחדותו. בהמשך הפסקה הרב יבאר את היתרון
בשילוב ההתנהלות של כל האנשים עם ההתנהלות המיוחדת של הנשמה
השירית.
המחקרים, התורות, השיחות, העובדות, כל ועל
הפלפולים וההגיונות יזה עליהם מרוחו הטהור, האיתן, המל
א
שירת קודש חיה ותמימה, זריקת טהרה של זרמי אורה,
הגיגי שירה, ורוממות
נשמה-בעל הנשמה השירית הוא מצרף את אישיותו הפרטית אל העבודה
הרגילה. יש בעבודת ה' הרגילה עיסוק בשיחות תורות ומחקרים. כל דברים
אלו אינם מתאימים לנשמתו של בעל הנשמה השירית, למרות שבעל נשמה
זאת לא מחבר לעבודה הזאת, עליו לעבוד את העבודה הזאת. החידוש
שבעל הנשמה השירית מצרף את התוספת שלו על גבי העבודה הרגילה.
בדברי הרב יש חידוש, היה מקום להנחות את בעל הנשמה השירית לעזוב
את העבודה של כל העולם, או להנחות אותו שיעבוד כמו כולם ואחר כך
יעבוד ויעבד בלי קשר את פיוטיו ושיריו. אבל כאן הרב מחדש שהעבודה
הנכונה היא לקשר בין העבודה הרגילה לעבודה המיוחדת של בעל הנשמה
הזאת. היינו שהאדם נדרש לצרף את עבודתו כדי להכניס דבקות ושירה
לתוך העבודה הרגילה. עבודתו של בעל השירה היא מרוממת את העבודה
הרגילה.
יש כאן יתרון גדול שהעבודה הרגילה מקבלת חיות מן האדם הזה. אומנם
גם כלפי האדם הזה יש חיוב להתקשר אל היסודות הרגילים, אל העבודה
הרגילה. אדם שיעסוק רק בחידושים האישיים של צידו הפיוטי יש בזה
סכנה. האדם יכול להתרחק מן המקור, וכך כותב הרב בשמונה קבצים על
הנשמות המקוריות, נשמותהבאות לחדש בעולם.
קובץ ה' פסקה יט.
-
מי שיש לו נטיה מקורית, ורוצה לחדש תמיד בשאיבה מרוחו, צריך
שלא לשכח, שעם זה, הככר
של העבודה על יסודות המונחים כבר
ביסוד אמונת חכמים גדול הוא, ועם אותה נטיית החידוש העצמית,
צריך הוא להזהר שלא להפליג בנטיה על דעת עצמו וכשרונו הבודד.
והשנית, שלא לצמצם את רוחו במקום שלפי השטף המפרה יגיע

127
בהתכנים המחודשים מכבר, ועל פיהם יוציא ציצים ופרחים. כ
י אם
שמע בישן תשמע בחדש.
לפי מקור זה מתבאר שצריך למצוא את השילוב הנכון, מצד אחד הנטיה
לחדשנות. אבל צריך להזהר שהחדשנות לא תזלזל ולא תאבד את הבסיס
של המסורת, של חכמי הדורות. האדם צריך לאחוז את החבל משני
הכוונים, מצד אחד לשמור על המסורת ואמונת החכמים של דורות
קודמים. מצד שני שהאחיזה הזאת לא תצמצם את רוחו של האיש
המקורי.
אדם בעל שירה יש בו סכנה שהוא יהיה מקורי בעצמו, מתוך החדשות
שהוא מחדש הוא יכול להתרחק מאד מן המקור. יש כאן חשש של שינוי
ואיבוד המסורת, מתוך הרצון לגלות את הצד האישי הסובייקטיבי. לכן יש
כאן הדגשה מיוחדת שצריך לשמור על המסורת לצד הפיתוח האישי.
הכוספת תמיד לדודה גואלה, אל חי-הרב מבאר את שורש החיות של
האדם בעל הנשמה השירית. אדם כזה עיקר עיסוקו זאת הדבקות
באלוקות. אדם בעל שירה כוסף תמיד אל הדוד הגואל. אל המציאות
האלוקית השלמה. וכך מדגיש הרב בשמונהקבצים.
קובץ ח' פסקה רכט.
-
אותם הגדולים שהיו מטבע נפשותם בעלי אגדה ושירה, והצד הפיוטי
שבנפשם היה גדול ועצום מאד, לא היו יכולים למצא קורת רוח
בתלמוד ההלכות מצד עצמן, אלא מצד המקוריות שלהן, שכולן
שבתורה, האלהית האורה של חיים מים ממקור הן נובעות
שהדבקות האלהי
ת היא עיקר יסודה. על כן דרשו תמיד שעסק
התורה יהיה בדבקות, וחייבו להתבונן, ולהניח זמנים רבים מגופי
תורה, גם באמצע הלימוד, כדי לפנות את הלב לרעיון הדבקות
האלהית, כל אחד ואחד לפי כשרונו וטהרת רוחו ועומק הדעת שלו
46
46הרב בהמשך הפסקה מתאר את הסוג השני, אותם אנשים המחפשים בתורה את הדבקות,
וכך כותב הרב בהמשך הפסקה.
קובץ ח' פסקה רכט'
-
... אמנם אותם שהיו בעלי שכל הגיוני, והשכל המנתח והמעשי היה אצלם חי ומלא
כח, הרגישו שפעת עונג ומילוי נפש בנתוח ה
הלכות ובציוריהן המעשיים, והרגישו
בעצמם ריווי רוחני ותכונת עבודה מלאה מעצם התלמוד לבדו. על כן הוכיחו שעצם
הלמוד ההלכותי הוא המכוון התכליתי, ופינוי הלב באמצע התלמוד אל ההכנה של
הדבקות, הוא בכלל בטולה של תורה. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי לאחרונים,
עצמותה של
ההשכלה התורית בכל מקצועותיה, היא בעצמה מקנה להם את התכונה
האצילית של הדבקות השירית או ההרגשית, וקל וחומר המדעית התבונתית.

128
כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליו
נות,
טרם
לשיחה משתפלת המסודר, במעמדן אצלה שנתבססו
מעשית
בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל
בגיזומים-לאחר שבחלק הראשון של הפסקה הרב הרחיב וביאר את
היתרון ואת החשיבות לפיתוחו האישי של בעל הנשמה השירית. בחלק זה
של הפסקה הרב מביא מעין דוגמא למורכבות ולקושי של בעל הנשמה
השירית.
הבעיה הקיימת אצל מי שיש לו נשמה שירית בזה שהוא שואף למקומות
מאד גבוהים. השאיפה הגבוה שאינה מבוססת שאינה מבוררת גורמת
כשיש מפגש עם המציאות נוצרות תקלות.
התקלה העיקרית בזה שהאדם היורד לעיסוק המעשי לשיחות בעייני
העולם המוגבל אזהוא נופל בבעיה של הגזמה. בדרך כלל אדם שכלי הוא
מכיר את המציאות בצורה ברורה. אדם רגיל מצליח להכיר את המציאות
וממילא בצורה שכלית האדם מבין את הגבולות וממילא אינו נופל לבעיה
של הגזמה. אצל אדם בעל נשמה שירית הוא חי מהשאיפות הגדולות, כשיש
שאיפות גדולות ממילא כשיורדים למציאות טועים. בצורה כזאת חושבים
שהמציאות היא גם אין סופית ואינה מוגבלת. בגלל הפער הזה באומנות יש
הרבה הגזמות.
שורש הבעיה אצל בעל הנשמה השירית, כיון שהוא חי מן האור האלוקי
האין סופי הוא חושב שאפשר להוריד את האור לתוך המציאות בצורה
ממשית. בצורה כזאתהאדם לא מסוגל לראות את ההגבלות הנמצאות
במציאות. בצורה כזאת האדם טועה וכל הזמן נוטה להגזמות.
זה הסיבה שאנו רואים במציאות שבעלי אומנות הרבה פעמים ביצירתם
מגזימים. כמו כן לבעלי אמונות יש רוח הגורמת להם עילוי מעל המציאות.
אפשר שזה הסיבה שראינו הרבה אומנים התומכים בשלום על האויבים,
שאיפת השלום היא מתאימה לשורש הרוחני העליון. הבעיה של אותם
אומנים שהם לא מצליחים להכיר את הגבולות שנמצאים במציאות.
למרות שהמציאות מוכיחה לא כדבריהם אותם בעלי פיוט לא מסוגלים
לראות את הסתירה בין המציאות לבין האור האין סופי.
בעלי הפיוטוהשירה מקור חייהם הוא נובע מיסוד הרוח. מהותו של הרוח
שהוא מנפח ומגדיל את הדברים. יש רוח שאין לה כלים, אין לה ממשות
במקור זה הרב מסביר שיש נפשות הנוטות יותר ללימוד הדבקות המקורית ויש נפשות
שנוטות יותר לצד הפלפולי. הרב מסביר ששתי השיטות מקורם בקודש,לכן אלו ואלו דברי
אלוקים חיים.

129
במציאות. הרב בעל התניא מסביר את התוצאה של יסוד הרוח, וכך כותב
בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק א
-
וממנה באות כל המדות
רעות ... והוללות וליצנות והתפארות
ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר
שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר-הרב מבאר שהגיזום הזה אם נבחון
אותו בגדרים הפרטיים של שקר ואמת, בגיזום יש שקר גדול. הרב מעיד על
עצמו, הרב מכיר בעצמו שיש לו נטיה להגזמה. וכך כותבהרב בשמונה
קבצים.
קובץ א' פסקה קצה.
-
ואם אני מדבר הפלגות, ואם אני מדבר גוזמות, היש בהן באמת
שקר, הלא את הגות נשמתי אני מגלה, את אורות רוחי אני חושף.
וגילויי אורות, וחושף נשמה, הרי היא יצירה כבירת ערך. ועומד אני
על הפסגה של שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא י
דברו כזב, ולא
ימצא בפיהם לשון תרמית.
הרב מכיר שיש בחינה מסויימתשהגוזמא היא שקר. אומנם למרות השקר
הזה יש כאן עומק של אמת. הרב מכיר שהסיבה לגוזמא נובעת מנקודת
אמת גדולה.
וצריך איש המעלה למצא את
היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית,
ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי
להוציא הרוח בדברים בטלים-השאיפה הנכונה שהאדם יוכל להכיר
את הסיבה לגיזום. שהאדם יצליח להכניס את השקפתו האין סופית לתוך
המציאות. כמו שהבאנו לעיל את הפסקה משמונה קבצים, שם הרב מעיד
ומכיר את האמת הנמצאת בגיזום. המטרה של האדם למצוא כיצד הגיזום
המלהיב יכול להכנס לכללים לגבולות. האדם מכניס את האור הגדולאל
המציאות הפנימית המכונסת.
ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא
היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן-בצורה כזאת האדם
מצליח לשלב בין השאיפות הגדולות השמימיות, לבין המציאות. הרב נוקט
ששורש הגוזמא נובע מן הקישור אל האין סוף האלוקי. כיון שההגזמה הכי
גדולה כשהיא עומדת מול האין סוף היא בטלה. כל הגזמה ביחס לאין סוף
נחשבת זעירה וקטנה, אותה הזמה היא רק הכשר והתחלה של האין סוף.

130
הרב בשמונה קבצים מסביר שבאמת כלפי הקדושה המציאות האין סופית
היא ממשית. מול הקדושה אין הגבלות. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה ט.
-
בקדושה אין גוזמא במציאות, כל המצוייר
ומדומה ואפשר להיות
בציור, הוא באמת מצוי. וזה היה הגרעין העליון של שיטת
המדברים, שדחתה אותה הפילוסופיה האסכולית...
47
ואם מתוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל
לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות,
היה יהיו כשגגה היוצאת
מלפני השליט
-מתוך ההבנה שהגוזמא נובעת מגדלות עליונה, ממילא
בעל הנשמה השירית מכיר את הבעיות שיכולות לנבוע מדיבורו. בצורה
כזאת גם כשהוא יכשל בדיבורו זה יהיה רק כשגגה, ממילא ההגזמה היא
בעצמה איננה מגלה חסרון משמעותי, זה רק שגגה48.
ויעשו גם הם את תפקידם,
ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקו
ר
ברכה ותלמוד-כאן הרב מרחיב שאין כאן רק עניינים את היתרון של
הגוזמא, לא רק בתור שגגה. הגוזמא היא בעצמה יכולהלהיהפךלהיות
מעין מקור חיים. למרות שזה רק חולין אלו גוזמאות שאינם באות לידי
ביטוי במציאות, בכל זאת הדיבורים האלה בעצמם יהפכו להיות מקור
חיים.
התפיסה שאפי' שיחה סתמית יכולהלהיהפךלמקור חיים, נובעת מן הגמ'
במסכת סוכה. שם הגמ' מבארת את החשיבות בשיחת חולין של תלמידי
חכמים. לפי גמ' זאת מבואר שכל שיחה של ת"ח יש לה מעלה כמעט כמו
לימוד תורה. יש בזה לימוד וברכה. וכך מובא בגמ'.
47שיטת המדברים הכוונה לדברי הרמב"ם במורה נבוכים כשהביא שיטה הסוברת שכל דבר
שאפשר לדמיין הוא חייב להיות אמיתי. הרמב"ם בעצמו דוחה שי' זאת ומסביר שברור
שדבריהם אינם נכונים. הדמיון איננו תלוי במציאות. הרמב"ם תופס את השיטה האסכולית
השכלית, המכירה את המציאות כמו שהיא. הרב כאן מחדש שכלפי האלוקות, יש אפשרות
להכיר שכל דבר שהאדם חולם ושואף הוא יכול להיות במציאות. הקדושה היא אין סופית
ממילא אינה מוגבלת בגבולות של העולם הזה. כל דבר שהאדם רואה באלוקות אפשר לגלות
אות בצידו הרוחנית.
48מקור המושג שגגה יוצאת מלפני השליט, מובא בגמ' במסכת מועד קטן.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יח עמוד א
-
פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, על שמואל למישאל טעמא מיניה.
חזנהו לטופרי דהוו נפישן, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו?
-
אמר ליה: אי בדידיה
הוה, מי מזלזלת ביה
כולי האי? הואי כשגגה שיצא מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל.

131
תלמוד בבלי
מסכת סוכה דף
כא
-
אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד
-
שנאמר
ועלהו לא יבול.

132
פסקה טז-הנועדים לגדולות49
(עמוד רט')הנשמות הגדולות אין להם מרגוע מפחד ועצבון,
עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה
מעצם טבעם ושורש מחצבם,
להיות כלולים כולם תמיד באור האלהי,
בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מאד.
וכל מה שהוא נמוך מזה איננו משביר את רעבונם,
ולא משקיט
את רוחם.
הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות.
צריך האדם
להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות.
אל יבהל
מפני עון
של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו,
וערך נטיית רצונו.
אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה,
ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.
כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית,
כל העולם כולו מתעלה
עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף
שיש לנפשות בני
האדם כו
לם. אבל במדה גדולה מכל פועל
טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.
נושא הפסקה-הנשמות הגדולות צריכים להתנהג בגדלות לפי תכונת
נשמתם.
ביאור הפסקה-
הנשמות הגדולות אין להם מרגוע מפחד ועצבון-הרב מתאר הרגשה
פנימית המלווה את האנשים הגדולים. מהותם של האנשים הגדולים שהם
שואפים להתקדמות גדולה, שאיפה זאת יכולה לגרום לאנשים הגדולים
פחד ועצבון. התיאור שישנם אנשים השואפים להתקדמות גדולה, לעומת
אנשים רגילים מבוארת בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה סא.
49פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות משמונה קבצים, חלק א' מקובץ א' פסקה צט, חלק
ב' מקובץ א' פסקה שיח'.

133
-
ישנם א
נשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה,
וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם ... אבל
סוג שני נמצא, שאין בהם מנוחה. עומדים הם תמיד בשיקול, להיות
עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים
הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביו
... .מו
הסיבה לעצבון כיון שהאדם הגדול מרגיש ומכיר היטב את הפער בין מה
שהוא שואף לבין מה שהוא יכול למה שהוא עושה בפועל. וכך הרב מתאר
בשמונה קבצים על העצבון הבא בעקבות פער זה.
קובץ ג' פסקה קפו.
-
מי שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו לא נזדככו
לפי
ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות גדולה מאד...
העצבון בא לא רק בעצם הפער המעשי, העצבון בא בעקבות ההכרה
שמעולם הפער הזה לא יושלם. תמיד העיסוק בעולם הזה, העיסוק במקום
בו האלוקות אינה מופיעה בשלמות, העיסוק הזה מביא עצבון מובנה. וכך
הרב מתאר את הרגשת העצבון הקיימת בנשמתו.
קובץ ו' פסקה עב.
-
לב נשבר ונדכא שלי, הנטיה שלי לעצבון, באה מפני שאיני מוצא נחת
רוח בשום דבר שבעולם כי אם בהארת אור אלהים, הופעת קודש
נועם ד', ובעת ההעלם וההסתרה צר לי מאד, מר לי מאד...
העצבון הזה של האנשים הגדולים איננו מפיל אותם. העצבוןהזה גורם
לאנשים הגדולים רצון גדול להתקדמות. יסוד ההבדל בין עצבות לבין
מרירות, הוא כח המקדם את האדם, מופיע בארוכה בספר התניא, וכך
כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק לא
-
אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה'
והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצב
ות כלל בלשון הקודש כי
עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב
נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיא חיות
מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי הלב כלול
משתיהן.
בעל התניא מבאר שעל ידי המרירות הזאת האדם הגדול מקבל כוחות
לפעול ולתקן את מעשיו. בעל התניא מוסיף יסוד שהמרירות עצמה נובעת
מהריחוק מן האלוקות. הרצון לדבקות הוא יוצר את העצבות, דברי בעל

134
התניא מתאימים להמשך הפסקה, גם הרב מתאר שסיבת העצבות היא
מחוסר ההתכללות באור האלקי הגדול.
בנוסף לעצבות ישנו פחד, הפחד מלווה את האנשים הגדולים כיון שהם
חוששים שמא הם הולכים לדרגה גבוהה שאינה מתאימה להם, הסביבה
משדרת שאולי יש בזה איזה קפיצה, אולי יש בזה מעין גאווה. בחלק השני
של הפסקה הרב ירחיב את הביאור מניין נובע פחד זה.
עד שהם באים לאותה המדרגה שהם נועדים לה
מעצם טבעם
ושורש מחצבם, להיות כ
לולים כולם תמיד באור האלהי,
בזוהר גדול של שכל בהיר וחשק אדיר של רצון כביר מא
ד-סיבת העצבות
והפחד כיון שהגדולים מרגישים שהם לא נמצאים במדרגה המתאימה
להם. הגדולים בטבעם שואפים להתכלל באור האלוקי, להמצא כל הזמן
בדבקות אלוקית. כיון שהם לא יכולים לממש את אותה גדלות, לכן כל עוד
לא מצליחים למלא את התפקיד הזה אז מרגישים עצבון. הגדולים רוצים
לחיות את האור הגדול, את הזוהר הגדול הנמצא בעולם.
אותה שאיפה מתאימה לשורש ממנו חוצבה נשמתם. ישנם נשמות
ששורשם הוא גבוה ועליון לכן הם שואפות תמיד לחזור אל האור האלוקי,
להכלל בתוךהאור האלוקי.
וכל מה שהוא נמוך מזה איננו משביר את רעבונם,
ולא משקיט את
רוחם-כיון שמקור חיותם של אותם נשמות הוא נובע מן הדבקות
האלוקית, לכן כל מקור רוחני אחר לא משביע אותם. הם נמצאים במצב
בו שום מזון לא מחיה אותם. כל מזון אחר הוא נחשב נמוך ביחס ליכולת
האין סופית שהם שואפים.
הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות.
צריך האדם
להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות-בחלק זה
של הפסקה הרב ממשיך לדבר על עבודת הגדולים. פעולת הצדיקים
בהגדרתה פועלת בצורה של דילוג, היינו הגדולים מדלגים על המציאות
הטבעית הרגילה. הגדולים פועלים בצורה של מעין קפיצה, הקפיצה
במהותה היא כדי שהאדם יוכל להתנתק מן הקטנות הנמצאת בעולם.
מתוך הקפיצה והדילוג הזה אז האדם יוכל להכיר את כשרונו, הגדול יבין
שעיקר כשרונו הוא הגדלות.
הרב בעצמו מתאר את ההרגשה הגדולה המלווה אתאישיותו, וכך כותב
הרב.
קובץ ג' פסקה רצ.

135
-
כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית. לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה
ורחבה, חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי, לא מפני
הנאת העונג שבו, כי אם מצד שכך צריך להיות, מצד שאך זהו
המעמד של המציאות, משום שזה הוא תוכן החיים. והנ
ני תמיד
הומה, שואג בעצמיותי הפנימית בקול גדול, אור אלהים הבו לי,
תענוג אל חי ושעשועו ... ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא
על כל השפלות, הקטנות והגבולים, שחיי הטבע, הגויה, הסביבה
וההסכמה, מגבילים אותה, לוחצים אותה בצבתים, משימים אותה
כולה בסד....
אל יבהל
מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו,
וערך
נטיית רצונו-הרב מחזק את רוחם של הגדולים, אצל הגדולים יש פחד
שאולי הם מלאי גאווה. האדם חושש שמא רצונו לעליה נובע ממקום פסול,
מקום בו הם מתגאים בתכונתם. לכן הרב מחזק את הגדולים בעצם כוחם
שיכירו את נטיית רצונםלטובה.
אדם מחוייב להכיר את כוחותיו, עצם הכרת כוחותיו של האדם איננה
סותרת את תכונת הענוה. ההכרה שהאדם מכיר את יכולתיו מסבירים את
הגמ' בסוף מסכת סוטה.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב
-
משמת רבי
-
בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא
תיתני ענוה, דא
יכא אנא.
בגמ' זאת מבואר שר' יוסף אומר על עצמו שהוא עניו, עצם זה שר' יוסף
מכיר את מקומו איננה סותרת את תכונת הענוה. הרב בשמונה קבצים
מתאר את הרגשת הגדולה הראויה, גדלות הנובעת מהעומק הנשמתי של
האדם. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתלא.
-
אין שום חשש גאוה בהרגשת
הטהרה הפנימית, בעומק הדעת, וגילוי
הנשמה.
אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה,
ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר-הרב מבאר שהסכנה
היותר גדולה המפריעה לאדם היא הענוה הפסולה. רוב האנשים חוששים
שהם יפלו לגאווה פסולה, אבל הרב מחדש ומבאר שהסכנה להגיע לענווה
פסולה היא יותר מסוכנת. הענווה הפסולה, ענווה בו האדם לא מגדל את
כוחותיו היא בעצמה מטשטשת ומחלישה את האור האלוקי הנמצא באדם.

136
כשהאדם נמצא בענוה פסולה הוא מדכא את פעולת נשמתו, האדם חושש
לגלות את יכולתיו, כיון שהסביבהוהאנשים זלזלו וחינכו אותולזלזל
בכוחותיו. כל אלו תוצאות של הענוה הפסולה, ענוה המקטינה את האדם.
ענוה נכונה זאת ענוה הנובעת מגדלות הנשמה, ענוה נכונה זאת ענוה
שאיננה מחלישה את האדם, להיפך ענוה נכונה גורמת לאדם לפעול
ולעשות. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשנ.
-
לפעמים אין צר
יכים להתירא כלל מגדלות, שהיא מרוממת את
האדם לפעול גדולות. והענוה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת.
כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית,
כל העולם כולו מתעלה
עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף
שיש לנפשות בני
האדם כולם-תכונה מיוחדת הקיימת אצל הגדולים, עצם קישורם
והשפעתם לכלל העולם. עליה של הגדולים איננה עליה פרטית, זאת עליה
הפועלת כל על העולם. לפי זה מובן למה הגאוה שאצל הגדולים זאת איננה
גאוה פסולה. בדרך כלל גאוה פסולה, זאת גאווה הגורמת פגיעה וביטול
כלפי הסביבה. לעומת זאת הגדולה של הגדולים, זאת גדולה הגורמת
התעלות לכל העולם.
הגדולים בתוכם מרגישים קישור לכל העולם כולו. הגדולים רוצים לגלות
את הקישור לכל העולם דרך נשמתם, הגדולים מכירים את השיתוף
המהותי שיש בינם לבין שאר העולם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה רג.
-
ה
נשמות הגדולות הנן מרגישות בעומק הוייתן שהן שייכות לכל
המציאות, וקל וחומר לכל הבריות שתחת חוג ההכרה שלהן, וקל
וחומר לכל אדם...
אבל במדה גדולה מכל פועל
טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם
מצד הנשמה אחדות מוחלטה-המקום בו רואים את השיתוף בצורה
משמעותית הוא נמצא אצלישראל. הנשמה הישראלית מאוחדת אחדות
מלאה בכל העולם. למרות גדלותם ומיוחדותם של ישראל, עם ישראל
מרגיש אחריות ואחדות עם כל העולם. שאר האומות אינם מרגישות את
הקישור הגדול לכל העולם.
כמו שאצל הגדולים רואים בצורה יותר משמעותית את הקישור לשאר
העולם, כך גם אצל האומה הגדולה, אצל עם ישראל רואים את הגדלות
והאחדות הנשמתית לכל העולם כולו.

137

138
פסקה יז-קטנות וגדלות סוגית50
(עמוד ריז')בכל מין וסוג יש קטנות וגדלות, ויש גדול מאד
במין אחד, אבל כללות המין הוא קטן לגבי מין הגדול ממנו,
ויש קטן ממין גדול, שהוא מצדו ודאי קטן בלא ערך לגבי
הגדול ממין הקטן ומכל מקום בתוכיותו גדלות גנוזה בכח.
וזה נוהג בנשמות לא פחות מבגופים.
כל המעלות הגדולות, שהנ
נו חרדים מאד לגשת אליהן,
מפני שרואים אנו שראשונים שהיו גדולי עולם חרדו מהן,
יש לדקדק עדיין שמא אנו הננו עולים עליהם לא מצד אישיותנו
הנשמתית,
אלא מצד מיניותה.
ויש שהדבקות האלהית העליונה, שהיא תפארת כל היקום,
נתבעת מבני דורנו, והיא מתקבלת אצלם בצורה חשובה ו
רעננה,
גם בתוכן
כזה, העסקנות העולמית, והתרחבות שיח ושיג של דרך ארץ,
אף על פי שהרמב"ם כתב על זה, שלדרגה זו אין איש
כיוצא בו יכול להדריך, כי אינה מדריגת כל הנביאים,
כי אם דרגת משה והאבות, אל נבהל מזה. יוכל היות, ובודאי
כן הוא, שהדבקות האלהית שלנו, המתפשטת גם
במעשים החומריים
והקולטוריים, היא רק ניצוץ דק וקלוש מאד, והאורה העליונה
של הדבקות האלהית, שהתנה הרמב"ם למודרכים על ידו,
שתהיה שורה רק בשעת תורה תפילה, מצוה ועבודה,
וזמני התבודדות מיוחדים, היא יותר ויותר עליונה ושלמה,
שאין הציור שלנו תופסה. מכל מקום לא דבר
רק הוא מה
שאנו
שהולך הרזי, שהסגנון ומה תדירית, לדבקות קרואים
ומתפרש
יותר ויותר בדורות המאוחרים, עושה את התוכן האלהי הזה
יותר שוה לכל נפש, ומה שהתכסיס המדעי שבעולם, השואף
לגדולות,
ורוח התעשיה והמסחר העשוי לבלי חת, הנותן לבני דורותינו
תכונות של התחרות וחפץ ש
ל עליות רוממות, הם הם
העוזרים
ויותר רוחניות היותר בשדרות זו תכונה להכניס
תמימות.
50מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה ח'

139
הראשונים, של גדולתם ממנו נעלמה לא זה ועם
ואפיסתנו
לעומתם, ואנו אומרים, אם הראשונים כמלאכים אנו
כבני אדם,
אבל האם על המלאכים עצמם, עם כל הודאתנו בתקפם וחוסן
קדושתם גדלם ואימתם
, וגובה להם ויראה להם, וכי עליהם
עצמם
להתגדר בכלל והאגדה הסוד בכח באים אנו אין
ולומר,
שמה שלא יוכלו להגיע אליו עם כל כבודם, אנו מגיעים אליו
עם כל שפלותנו. החשבונות שונים הם . יש לנו עילוי
של
בחטיבה השונות הדרגות התקבצות של בחירה, ושל הליכה
אחת,
ש מעמד לגבי
למקצוע מיוחדה טפוסיות של הכרח, ל אחד,
שאנו מרשמים את המלאכים. אבל על כל פנים החשבון
מתמצה,
משאיפות תבטלנו לא לעומתם שלנו שההשתפלות
רוממות ערך,
ודליגה על גביהם, נגד האליליות הרוחנית, שהרבתה לה אלילים
מכל דרי מעלה. ואנו הננו עולים בגאותנו ואומרים, מי לי בשמי
ם.
רק האמת המוחלטה, רק הגודל לבדו, רק המקוריות בעצמה
רק עז אלהים דורשים אנו ונדרוש.
כמו כן בחשבונות אחרים לא יעכבונו ראשונים.
אם אנו באים
שהיא שכלית בין מהם, נמנעה למגמה, שמסיבות
שהיא בין מוסרית, אמונית או לאומית, וכבודם וגדלם,
ומיעוט ערכנו וקטננו
במקומו
מונח, אבל לא נפסוק משום כך
מכל שאיפת עליה, שרוחנו הומה אליה, ושיד הזמן מורה אותנו,
שהננו יכולים לתופסה. שם
ד' אנו קוראים בהתגלות החיים והרוח
שבכל דור ודור. ופגם הכתוב כבודו של צדיק בקבר
מפני כבודו של צדיק חי.
ועם זה הרינו מתאחדים עם גדולת האבות. ביחוד הדב
רים
אמורים ביחש לכל הדרכה שבאה מחקר לב, אפילו חקר לבב
של גדולים חקרי לב. הדברים של אבות העולם, שבאו במסורת
ומורשה באמת חותם השלמות האלהית טבוע עליהם, ולעולם
אין אנו צריכים כלל לזוז מהם. זאת היא הסיסמה, המבדלת בין
עצמיותה של תורה שבעל פה, שהאומה יודעת לעשות
ה עיקר קבוע,
ובין דברי חכמים וסופרים פרטיים שבכל הדורות והזמנים.
נושא הפסקה-אומנם הננו קטנים לעומת הראשונים אבל יש בנו מעלות
מצד כללות הדור.

140
ביאור הפסקה-
בכל מין וסוג יש קטנות וגדלות, ויש גדול מאד
במין אחד, אבל כללות המין הוא קטן לגבי מין הגדול ממנו,
וי
ש קטן ממין גדול, שהוא מצדו ודאי קטן בלא ערך לגבי
הגדול ממין הקטן ומכל מקום בתוכיותו גדלות גנוזה בכח-הרב בפסקה מתעסק בהכרת הגדלות
המיוחדת הקיימת בדורנו. הרב ניגש לנושא זה בזהירות מתוך הכרת דברי
חז"ל המתארים את ירידת הדורות ביחס לראשונים.
הרב מביא יסוד הקיים בבריאה כדי שנוכל להבין בצורה יותר טובה את
היחס בין הדורות. ישנם בבריאה מינים גדולים ומינים גדולים. אפשר לתת
דוגמא ישנם נמלים שהם מין קטן, וישנם פילים שהם המין הגדול. המין
של הנמלים אומנם הוא קטן, אבל גם בתוכו יש נמלים גדולות ויש נמלים
קטנות, היינו במין הקטן יש דרגות של קטנים וגדולים. כמו כן במין
הפילים שהם גדולים, גם בתוכם יש קטנות וגדלות.
לפי הדוגמא שהבאנו תמיד הקטן במין הגדול הוא קטן מן הקטן במין
הגדול. אבל כאן בפסקה הרב מסביר מציאות קצת שונה.
הרב מחדש על הדוגמא שהבאנו שבמציאות הקטן של המין הגדול הוא
פחות שווה ערך מהגדול במין הקטן. הגדול במין הקטן יש לו יתרון שהוא
כביכול הגיע אל הפסגה, לכן הוא עולה במעלה גדולה ביחד לגדול. לפי זה
הקטן שנמצא במין הגדול הוא פחות מן הגדול שנמצא במין הקטן. המעלה
של הגדול במין הקטן בזה שהוא הגיע למימוש המלא של הפוטנציאל,
לעומת הקטן במין הגדול שמבחינה מסויימת הוא איננו שווה ערך, הסיבה
שהוא אינו שווה ערך כיון שהוא לא מימש את יעודו.
אפשר לתת דוגמא בעניין לגבי היחס בין ישראל לאומות. ברור הדבר
שישראל נמצאים מעל שאר האומות,מעלתם של ישראל שיש להם נבואה
ביחס לשאר האומות שאין להם את הסגולה האלוקית, את היכולת
לנבואה וכדומה. בכל מצאנו ביטוי כזה בחז"ל.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד א
-
כי נפל תפול לפניו, דרש רבי יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו
למה? אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומש
ולה לכוכבים. כשהן
יורדין
-
יורדין עד עפר, וכשהן עולין
-
עולין עד לכוכבים.
לפי מקור זה מתבאר שמעלת ישראל שהם יכולים להיות כמו כוכבים,
להיות מעל כל האומות. עם ישראל נחשבים גדולים ביחס לשאר האומות,
אבל מימוש הגדלות בא לידי ביטוי דווקא כשעם ישראל עולה למעלה.
לעומת זאת כשעם ישראל יורד למטה, אז הוא נהפך להיות נמוך מכל

141
האומות. בצורה כזאת עם ישראל יורד עד עפר. אם כן במידה מסויימת
ניתן להגיד שהקטן של המין העליון הוא פחות מן הגדול של המין הקטן.
אומנם לאחר ההבנה שקטנות במין הגדול היא נחשבת ירידה משמעותית
ביחס לגדול במין הקטן, בכל זאת הרב מסיים ביתרון שיש בקטן במין
הגדול. היתרון שאצל הקטן במין הגדול יש פוטנציאל, בסופו של דבר הקטן
הזה הוא שייך למין הגדול. יש לו שייכות מסויימת לגדולה. אם נחזור
למשל שהבאנו, בסופו של דבר למרות שעם ישראל נמצא בירידה והוא
פחות משאר האומות, הוא כמו עפר, יש לישראל יתרון. היתרון שאנו
שייכים אל המין הגדול, אנחנו קרובים את האפשרות להיות ככוכבים.
וזה נוהג בנשמות לא פחות מבגופים-הרב ביאר את ההבדל בין
הסוגים השונים, הגדולים והקטנים בתחילת הפסקה. כאן הרב מרחיב
ההבדל הזה איננו קיים רק בצד הגשמיהגלוי, ההבדל איננו רק הגוף
הממשי, ההבדל נוהג לא פחות גם במצב הנשמות. יכול להיות הבדל סגולי
בין נשמות שנמצאות בסוג הגדול לבין נשמות שנמצאות בסוג הקטן.
אפשר לתת דוגמא לנשמות גדולות, על פי דברי הרב, וכך כותב הרב
בזרעונים.
זרעונים מאמר ג'
-
הנשמות של עולם התוהו
.
-
נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות
הן
הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול.
מבקשות הן אור גדול
מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן
יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן
מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו.
שאיפתן הבלתי
סופית לא תכלה, הנן
ויותר יותר הרבה שואפות שונים, בכלים מתלבשות
מהמדה,
שואפות ונופלות...
במקור זה אנו רואים שיש סוגים שונים של נשמות. יש נשמות רגילות שהם
מעולם התיקון, ומעליהם יש נשמות שנולדו מעולם התוהו. הנשמות
שהגיעו ממקור של התוהו הם נשמות יותר גדולות מן הנשמות של עולם
התיקון.
הרב מבאר את הגדלות של נשמות התוהו, הרב מבאר שדווקא הגדלות של
הנשמות האלה יוצרת אפשרות לנפילה. הסיבה לנפילה כיון שנשמות אלו
לא יודעות כיצד להכיל את הגדלות הקיימת בהם. בצורה כזאת אנו לא
יודעים לבנות כלים לנשמות הגדולות.
לפי דברי הרב בפסקה שלנו מתבאר, שאומנם מי שנמצא במין הגדול והוא
קטן במין הגדול זה חסרון, זאת המציאות של נשמות התוהו. חסרונם בזה
שבצד הגלוי הם נראים פחות טוב מנשמות של עולם התיקון. הנשמות

142
האלה הם כביכול הקטנים בסוג הגדול. מצד שני למרות חסרונם יש בהם
יתרון. יתרונם בזה שהם שייכים אל הגדלות, אל המין הגדול. אומנם יתרון
זה לא ניכר כל עוד הם לא מצליחים לבנות כלים לנשמתם.
כל המעלות הגדולות, שהננו חרדים מאד לגשת אליהן,
מפני שרואים אנו שראשונים שהיו גדולי עולם חרדו מהן,
יש לדקדק עדיין שמא אנו הננו עולים עליהם לא מצד א
ישיותנו
הנשמתית,
אלא מצד מיניותה-ישנו כלל של ירידת הדורות, את הכלל הזה הרב יבאר
בהמשך הפסקה. אומנם החידוש הגדול של הפסקה, למרות שיש ירידת
הדורות, זה רק כלפי האישים הפרטיים שנמצאים בכל דור. מצד שורש
הנשמות יש כלל הפוך, כלל של עליית הדורות.
בדברי הרב יש חידוש, כביכול הירידה של הדורות היא הגלוי הממשי של
פוטנציאל הנשמות, אבל בצד הסגולי יש עליית הדורות. אפשר להביא
חיזוק לדברי הרב מן הגמרא המתארת את מהלך ששת אלפי השנים של
העולם, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ט עמוד א
-
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה ה
וי העולם, שני אלפים תוהו, שני
אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח
לפי מקור זה מתבאר שהעולם מתקדם ומתפתח, אנו עולים ממצב של תוהו
אל התורה. מעל גבי התורה יגיעו שנים של ימות המשיח.
יש הרוצים לתרץ את הסתירה לגבי ירידת הדורות או עלייתם בנוסח הידוע
של ננס על גבי ענק. משמעות משפט זה שאומנם הדורות האחרונים הם
נמוכים, אבל כיון שהם משתמשים בידע ובמה שעברו הדורות הראשונים
לכן אנחנו כננס על גבי ענק. המקור היהודי למשפט זה מופיע בדברי התוס'
רי"ד, וכך מובא בדבריו.
שו"ת הרי"ד סימן סב
-
שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו לו הלא אנחנו
מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מודים
שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת
אתנו היאך יכון הדבר הזה, השיבם אמר להם מי צופה למרח
וק
הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן
הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק הוי
אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים
רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקי' עליה

143
ומכח חכמתם חכ
מנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם
51
.
גם הרב מבאר שיש בחינה מסויימת של ננס על גבי ענק, וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה כח'
-
... יכולים אנו לתקן שיטתו של הרמב"ם כננסים על גבי ענק, אבל
לא לדבר גבוה שיהדותו לא היתה מובנת, בשעה שאצר ברוחו א
ת
אוצר התורה בכלכל שלימות....
דבר זה מובא גם אצל ר' צדוק ברסיסי לילה, וכך כותב הרב צדוק מלובלין.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
רסיסי לילה אות יג -
והוא פתוח אחר כך לכל דזה כל ענין עסק הדורות שקבע השם יתברך
אף על פי שהם מתקטנים והולכים. לפי שכל האורות שנפתחים בכל
דו
ר ודור על ידי אנשי סגולה מחכמי ישראל אין נסתמים עוד והם
פתוחים לעולם ונעשים הלכות קבועות לכל ישראל: ולפיכך אף על
פי שדורות אחרונים קטנים מכל מקום יש להם מעלה זו דננס על גבי
ענק...
אבל בפסקה שלנו הרב מבאר שעליית הדורות, זאת עליה הנובעת לא רק
מהעליה הטכניתשהדורות נמצאים על גבי הענקים. הרב מבאר שהעליה
היא עליה מהותית. יש כאן עליה אובייקטיבית מצד המעלה הפנימית,
המעלה הסגולית של הדורות. הרב בשמונה קבצים מרחיב בעניין, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה תרסט.
-
... אמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו, ויש ביסום מצד חיצוניותו.
ובכלל, מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו
מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם.
ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית, וביסום פנימי, על כן
הוא מביא לאורו של משיח, שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני,
51התוס' רי"ד ממשיך בדבריו ומבאר לפי זה שביכולתנו לפסוקהלכה למרות שאנו
מתעסקים בדברי הראשונים, וכך ממשיך התוס' רי"ד.
שו"ת הרי"ד סי' סב'.
ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה
חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים
ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו
ואילו דברי אלהים חיים הן ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה

144
כי כשהפנימיות מבוסמת, קל ה
וא מאד לבשם את החיצוניות. ובעלי
רזין צריכין הם להודיע לעולם שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל
בפנים הכל מתעלה, וממילא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות
גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה, וכי יבוא כנהר צר,
רוח ד' נוססה בו....
הרב חוזר על עניין זהבאגרותיו, וכך כותב הרב.
אגרות הראיה אגרת שלב (עמ' שסט')
-
הנה אהובי אלה הם מהענינים העומדים ברומו של עולם ומקורם
קודש ברזי תורה... כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד
בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו
שהמעשים והמדות נופלים ואינם בער
ך של דורות הראשונים מצד
פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות
קדושת האומה כנס"י, בכל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים,
מפני שהקדושה מצטרפת
52
, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה
ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ ... ע"כ
כללות ה
אומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של
העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו.
במקורות אלו הרב מרחיב ומבאר שהעולם בשורשו הפנימי מתעלה. אומנם
בצד הגלוי אנו לא רואים את ההתפתחות בגלל הצד החיצוני וההתנהגות
החיצונית של בני הדור, אבל מצד השורשיש עילוי בעולם. דברי הרב
מתאימים לתפיסה השולטת היום בעולם, תורת ההתפתחות. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תפה (אורות הקודש ח"ב עמ' תקלז')
-
תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת
לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.
ה
התפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד
האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל
מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות
המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת,
שדוקא אין סוף בפועל, מחולל הוא להוציא אל הפו
על מה שהוא אין
סוף בכח.
52מצד אחד הרב מבאר כאן שיש עילוי אמיתי בדרגה הרוחנית. מצד שני הרב מבאר
שהשורש לעילוי הזה נובע ממקור דומה לכלל שהבאנולעיל 'ננס על גבי ענק'. שהקדושה
מתעלה בזכות הצירוף של הדורות הקודמים.

145
לאחר הבנת יסוד זה ניתן לחזור אל דברי הרב בפסקה שלנו.
הרב מבאר שישנם דברים רוחניים שבדורות קודמים לא התאימו למעלת
הדור. יש דברים שהדורות הראשונים לא יכלו ללמוד. למרות גדלותם של
הדורות הראשונים, יש לדורנו מעלה מיוחדת הנותנת לנו יכולתלהתעסק
בלימודים ובדברים שדורות שלפנינו חרדו ופחדו מהם.
אפשר אולי להביא דוגמא מהעניין של לימוד פנימיות התורה, וכך כותב
הרב באגרותיו.
אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תרב עמ' רלא
-
רלב
-
אמנם נשתנו עלינו הענינים בשני עקרים חשובים. העיקר האחד הוא,
לעשות הנחות וקולות בעניני
ההכנה שהחמירו כ"כ הראשונים בה,
מפני שהמידה של מילוי כרס בבשר ויין היא מדה הצריכה לשיעורים
הרבה...ובדורנו, שהעריגה הרוחנית מצד אחד מתגדלת היא בכלל,
עד שאנו קובעים יסוד לומר, שהחלק היותר גדול מתחלואי הדור
הוא בא מתוך צמאון בלתי מרווה זה...עכ"פ לאותם המרגישי
ם
בקרבם גם הם צמאון רוחני גדול, ומתחילים עכ"פ להרגיש שע"י
מילוי רוחני, שלדברים גדולים קדושים אלהיים עליונים ירגישו
בקרבם הרוחה אצילית...
דברי הרב מבוססים על השיטה החסידית. ידוע שהחסידות פרסמה את
היסודות של הקבלה. החסידות הניחה שבדורות אלו אין ברירה כל יהודי
מחוייב להעמיק ביסודות שמקורם הוא מן הקבלה. כמו כן גם המקובלים
בעצמו מביאים בפתיחה לספרי הקבלה את החשיבות לעסוק בקבלה עוד
לפני שהאדם מילא כרסו בש"ס ובפוסקים. לפי זה כתבו המקובלים שאין
צורך להמתין דווקא עד גיל ארבעים.
הרב מבאר שהסיבה לשינוי, הוא בגלל השינוי בדרגה הסוגית של דורנו.
הדורות מתעלים לא מצד הפרטי האישי. הדורות מתעלים מתוך העליה
הדרגאית של כלל הדור, של ה'מיניות' הדור, סוג הדור.
ויש
שהדבקות האלהית העליונה, שהיא תפארת כל היקום,
נתבעת מבני דורנו, והיא מתקבלת אצלם בצורה חשובה ורעננה,
גם בתוכן
כזה, העסקנות העולמית, והתרחבות שיח ושיג של דרך ארץ-הרב
מבאר את התוצאה של העליה הדרגאית שבדורנו. בדורנו יש עליה בזה
שהדבקות בה' היא מופיעה בצורה יותר ממשית. המושג דבקות יכול
להתקיים במציאות יותר גלויה.
בדורות של הראשונים היה פחד מגילוי של הדבקות הזאת בחיי המעשה.
הרב מחדש שבדורנו הדבקות יכולה להופיע בצורה הקשורה אל העולם

146
הזה. בדורות הראשונים הדבקות הייתה חייבת להיות מלווה בפרישה
ממרכז החיים. כדי שהאדם יוכל להגיע לחסידות האדם היה צריך
להתנתק ממרכזי החיים. ככל שהאדם היה מעורב עם הבריות ועם
העסקנות המעשית, כך האדם התרחק מן הדבקות. בדור שלנו הדברים
התשנו. בדורנו יש אפשרות לדבקות אלוקית, ביחד עם עיסוק בענייני
העולם הזה. יחד עם הרחבה של עיסוק בדרך ארץ, בענייני העולם.
אף על פי שהרמב"ם כתב על זה, שלדרגה זו אין איש
כיוצא בו יכול להדריך, כי אינה מדריגת כל הנביאים,
כי אם דרגת משה והאבות,
אל נבהל מזה-אומנם בדורות הקודמים היה פחד מחיבור בין הדבקות
לעיסוק בענייני העולם. הרמב"ם במורה נבוכים אומר שהמעלה הזאת היא
מעלה הקיימת רק אצל משה והאבות. דרגה כזאת היא כל כך גדולה,
שהרמב"ם מבאר שהוא איננו יכול להדריך את המעלה הזאת. וכך כותב
הרמב"ם במורה נבוכים.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
-
וסוף דבר תשים מחשבתך במילי דעלמא, בעת אכלך, או בעת
שתיתך, או בעת היותך במרחץ, או בעת ספרך
עם אשתך ועם בניך
הקטנים, או בעת ספרך עם המון בני אדם, אלו זמנים רבים ורחבים
המצאתים לך, לחשוב בהם בכל מה שתצטרך אליו מעניני הממון
והנהגת הבית ותקנת הגוף, ואמנם בעת מעשה העבודות התוריות לא
תטריד מחשבתך אלא במה שאתה עושה כמו שבארנו, אבל בעת
שתהיה לבדך בפני
עצמך מבלתי אחר, ובעת הקיצך על מטתך, הזהר
מאד מלשום מחשבתך בעתים הנכבדים ההם בדבר אחר אלא
בעבודה ההיא השכלית, והיא להתקרב אל השם ולעמוד לפניו על
הדרך האמתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההפעליות הדמיוניות.
זאת התכלית אצלי אפשר להגיע אליה מי שיכין עצמו לה מאנשי
הח
כמה בזה הדרך מן ההרגל.
בחלק זה הרמב"ם מבאר שהמעלה הנדרשת מן האדם, שבשעה שהוא
עוסק בענייני החומר יעסוק בענייני החומר. המעלה הגדולה שלאחר
שהאדם פעל על החומר, אז הוא מצליח להתבונן בשכלו. לפי הרמב"ם
התכלית שהאדם יפריד בין זמן הקרוב לקדושה, הזמן של העיסוק השכלי
לבין הזמן הטבעי החומרי.
נביא את המשך דברי הרמב"ם.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
-
אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג,
לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו כלו

147
בעת ההיא יהיה עם השי"ת והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי ש
גופו
עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו
העניינים, אני ישנה ולבי ער קולי דודי דופק,
זאת המדרגה איני
אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת מרע"ה
,
הנאמר עליו ונגש משה לבדו אל ה', ונאמר בו ויהי שם עם ה', ונאמר
לו ואתה פה עמוד עמדי, כמו שבארנו מענייני אלו הפסוקים,
וזאת
ג"כ מדרגת האבות
... והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם
והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, הוא אצלי ראיה שהם
כשהיו עושים המעשים ההם, לא
היו עושים אותם רק באבריהם
לבד, ולבותם ודעותם לא יסורו מלפני השם. ויראה לי כי אשר חייב
היות אלו הארבעה עומדים על תכלית זה השלמות אצל השם,
והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, ר"ל
בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית, היה מפני שתכלית
כונתם היתה
בכל המעשים ההם להתקרב אל הש"י קרבה גדול, כי
תכלית כונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו,
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, הנה התבאר לך
כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהיישיר
בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרג
ה, כי העסקים ההם
היו עבודה גדולה גמורה,
ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי
להיישיר להגיע אליה, אבל המדרגה ההיא אשר קדם זכרה לפני
זאת
, אפשר להשתדל להגיע אליה בהרגל ההוא אשר זכרנוהו. ואל
השם נשא תחנה ותפלה להסיר ולהרחיק המונעים המבדילים בינינו
ובינו,
הרמב"ם מבארשאצל האבות ואצל משה, הייתה יכולת להתעסק בענייני
ממון, ומתוך ענייני הממון להגדיל את הקרבה אל הקב"ה. הרמב"ם מבאר
שזאת מעלה כל כך גדולה שהיא איננה מתאימה אפילו לנביאים הרגילים.
היכולת למצוא אלוקות בעניינים החומריים, זאת מעלה רק של האבות
הקדושה ומשה רבינו עליו השלום.
הרב בפסקה שלנו מחדש שאומנם בזמנו של הרמב"ם באמת הייתה חרדה
סביב העסקנות החומרית. בזמן הרמב"ם זאת דרגה שאיננה יכולה
להתממש. למרות זאת אנו לא נבהל מדברי הרמב"ם, אנו נכיר שבדורנו
הדברים שונים. ישנה מעלה שהדבקות שלנו יכולה להופיע ולהתפשט גם
על הדבריםהחומריים.
יוכל היות, ובודאי
כן הוא, שהדבקות האלהית שלנו, המתפשטת
גם במעשים החומריים
והקולטוריים, היא רק ניצוץ דק וקלוש מאד, והאורה העליונה
של הדבקות האלהית, שהתנה הרמב"ם

148
למודרכים על ידו-הרב מסייג את דבריו, שאומנם הדבקות שהרמב"ם
עוסק זאת דבקות עליונהביחס לדבקות שלנו. מעלת הדבקות שלנו שהיא
אומנם מתפשטת על המעשים החומריים, אבל ביחס לדבקות של הרמב"ם
היא רק צל קלוש מאד. האורה האלוקית הקיימת כיום היא כל כך קלושה,
דווקא מתוך הקושי שלנו להגיע לדבקות בדרגה של הרמב"ם, דווקא מתוך
זה מותר לנו להרחיב את גבולי הדבקות האלוקית גם בענייני החומר.
כל התנאים של הרמב"ם הם בדרגות שהרמב"ם בעצמו עוסק בדבקות, אנו
למעלתנו צריכים לגלות דבקות גם במקומות שהרמב"ם כתב בעצמו שזאת
מעלה המתקיימת רק אצל משה רבינו.
ועבודה, מצוה תפילה, תורה בשעת רק שורה שתהיה
וזמני
התבודדות מיוחדים, היא
יותר ויותר עליונה ושלמה,
שאין הציור
שלנו תופסה-הדבקות בה עוסק הרמב"ם זאת דבקות כל כך עליונה
שהיא איננה יכולה להופיע אלא בזמנים מיוחדיםשל עבודת ה'. אין
אפשרות לגלות דבקות עליונה כזאת מתוך העיסוק בענייני החומר. בזה
ודאי שדברי הרמב"ם מוחלטים גם לדורנו, אלאשההבדל הגדול שהדבקות
של הרמב"ם כלל איננה מושגת בדורנו.
הציור שלנו לא יכול לתפוס את מעלת הדבקות העליונה, כיון שאנו לא
יכולים לתפוס את הדבקות העליונה, עלינו לגלות את הדבקות במלא רוחב
חיינו.
אפשר להמשיל את ההבדל בין דורנו לדור הרמב"ם, כהבדל של איכות
וכמות. בזמן הרמב"ם הדבקות הייתה באיכות כל כך גדולה, לכן היא
הופיע בזמנים מאד מצומצמים. הדבקות של הרמב"ם הייתה זכה, נקיה
ואיכותית. לעומת הדבקות של דורנו, אנו לא מסוגלים להעלות לדבקות
איכותית ונקיה. דווקא היתרון שלנו שאנו יכולים לגלות את הדבקות
בכמות גדולה. אנו יכולים למצוא את הדבקות במרחבים נפוצים של מכלול
חיינו.
מכל מקום לא דבר רק הוא מה שאנו
קרואים לדבקות תדירית,
ומתפרש שהולך הרזי, שהסגנון ומה
בדורות ויותר יותר המאוחרים, עושה את התוכן האלהי הזה
יותר שוה לכל נפש-הרב
חוזר למעלת דורנו. אומנם מה שאנו נקראים לדבקות תדירית, זה לא דבר
בטל. הסיבה שאנו נקראים לדבקות התדירית יש בזה מעלה גדולה. הסיבה
למעלה היא מה שמצאנו וביארנו לעיל שבדורנו הסגנון הרזי יותר מתפשט.
בעבר לימוד הפנימיות נמסר רק ליחידים, לעומת דורנו שהרזיות והקבלה
התפשטו בכלל העולם. בדורות האלה העניין הרוחני הרזי שווה לכל נפש.

149
הרב בעל התניא מבאר את החיוב בדורנו להתפשטות רזי התורה, וכך כותב
בעל התניא.
תניא איגרת הקודש פרק כו
-
בר"מ פ' נשא ... ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו
האי ספר הזהר יפקון
ביה מן גלותא ברחמים ויתקיים בהון ה' בדד
ינחנו ואין עמו אל נכר ... והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה
מלשון זה המאמר לחסירי מדע שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות
הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר
פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל שכל התורה הנגל
ית לנו ולבנינו
נקרא עץ חיים למחזיקים בה ולא ספר הזהר לבד ובפרט שהיה גנוז
בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל
תלמידי חכמים כ"א ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא
ברבים כדאיתא בגמרא
וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו
האחרונים מותר ומצוה לגלו
ת זאת החכמה
ולא בדורות הראשונים
וגם רשב"י אמר בזוה"ק שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחביריו
לבדם ...
53
הרב בשמונה קבצים מבאר שהעיסוק בפנימיות התורה, בדורנו הוא נעשה
הכרח למצד הדור, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה קפב.
-
להפנות את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצל
ות,
שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות.
וירידה זו בעצמה, שהביאה את הכרח ההשתמשות באמצעי נשגב
זה, היא היא העליה.
גם במקור זה הרב מבאר שהסיבה להכרח נובעת מירידת הדורות מצד
אחד, מצד שני אותה ירידה היא בעצמה גורמת עליה. בצורה כזאת ענייני
סודות התורה הם הופכים להיות שווים והכרחיים לכל נפש.
ומה שהתכסיס המדעי שבעולם, השואף לגדולות,
ורוח התעשיה
דורותינו לבני הנותן חת, לבלי העשוי והמסחר
של תכונות התחרות וחפץ של עליות רוממות, הם הם העוזרים
להכניס תכונה זו בשדרות היותר רוחניות ויותר תמימות-אחדהדברים הפועלים
למעלת הדור הוא ההתקדמות הרוחנית המדעית של העולם. זה שהעולם
53הבאנו את דברי בעל התניא בקיצור, בעל התניא מרחיב ומבאר את ההבדל בין דורו של
רשב"י לדורות שלנו עיי"ש באריכות.

150
כולו מבסס את המדע ואת התעשיה, זה עצמו גורם לבני הדור תכונות
והרגשות של עילוי.
בעבר הרצון להתקדמות ועילוי לא היו מתפשטות בהמון העם. רוב
האנשים לא חיפשו עילוי וגדולה, האנשים הסתפקו בדברי קטנים. בדורנו
ישנה תחרות ורצון להתקדמות. בצורה הגלויה התחרות באה לידי ביטוי
בפיתוח החומרי, ברצון למימוש העצמי. אבל בשורש התחרות הזאת
גורמת שגם האנשים הפשוטים רוצים להגיע למימוש רוחני עליון. אנשים
פשוטים ותמימים רוצים רוחניות המתאימה לאנשים עליונים.
החיבור של המדע אל הפיתוח הרוחני של הדור באה לידי ביטוי גם בצד
המוסרי של הדור, וכך הרב כותב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קט. (מובא אורות הקודש ח"ב עמ' תקמד')
-
... התבסמות העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר
עליון של גילויי השכינה בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות
היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם,
עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול
מהגיונותיו ושאיפת רצונו
הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי...
הראשונים, של גדולתם ממנו נעלמה לא זה ועם
ואפיסתנו
לעומתם, ואנו אומרים, אם הראשונים כמלאכים אנו
כבני אדם-לאחר תיאור מעלת דורנו הרב חוזר אל היסוד הגדול והוא
ירידת הדורות. דברי הרב מבוססים על הגמ' במסכת שבת.
תלמוד
בבלי מסכת שבת דף קיב עמוד ב
-
אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים
-
אנו
בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים
-
אנו כחמורים, ולא כחמורו
של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים.
בגמ' מבואר ממשילה את היחס בין הדור שלנו לדורות הראשונים בשני
משלים. אם נמשיל את הדור הראשון למלאכים אנו אנשים. ואם הדורות
הראשונים אנשים, אנו נמשלים לבהמות.
יסוד של ירידת הדורות מופיע גם בגמ' מסכת עירובין, שם הגמ' מבארת
את ירידת הדורות ביחס להבנת התורה, וכך מבואר בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד
א
-
אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים
כפתחו של היכל
-
ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים
-
רבי

151
עקיבא, אחרונים
-
רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי: ראשונים
-
רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים
-
רבי אושעיא
בריבי. ואנו כמלא נקב
מחט סידקית. אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא:
ואנן
-
כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא
בבירא לשכחה.
בתקפם הודאתנו כל עם עצמם, המלאכים על האם אבל
וחוסן
קדושתם גדלם ואימתם, וגובה להם ויראה להם, וכי עליהם
עצמם
להתגדר בכלל והאגדה הסוד בכח באים אנו אין
ולומר,
שמה שלא יוכלו להגיע אליו עם כל כבודם, אנו מגיעים אליו
עם כל שפלותנו-אנו מכירים את מעלת המלאכים בצורה עליונה,
יש לנו וודאות מוחלטת במעלתם של המלאכים. יש במלאכות קדושה
ואימה שאנו לא יכולים לתפוס. הרב מחזק את דבריו על הפסוק המתאר
את המלאכים.
יחזקאל פרק א
פסוק יח -
וְגִַ֨בֵיהִֶׁ֔ן וְגִֹּ֥ב ַּה לָהֶ֖ם וְירְאִָּ֣ה לָהֶָ֑ם וְגַבֹתֵָּ֗ם מְלֵאִֹּ֥ת עֵינֵַַּ֛֖ים סָב֖יב לְאַרְבַעְתָֹֽן:
ביחס לצד המהותי אנו לא יכולים להגיד שאנו מתקרבים אפילו במשהו
למעלת הדורות הראשונים. אנו שפלים במעלה המעשית שלנו. אנו לא
באים להתעלות על המלאכים לא מצד הסודי ולא בצד האגדה. אנו אפילו
לא מנסים להתגדל במעלתם בגלל שפלותנו.בצד המוחלט האובייקטיבי
ודאי שמלאכים הם נשגבים מאיתנו. לכן הראשונים שנמשלו למלאכים אין
אנו יכולים להתגדל אליהם בשום צורה מוחלטת. אנו לאיכולים להתגדל
עליהם לא מהצד הגלוי של האגדה, וכן לא מהצד הנסתר הפנימי של הסוד.
ההדגשה שהרב מדגיש כאן כהקדמה היא מאד יסודית, כיון שלאחר
קריאת הפסקה והביאור של עבודתנו ביחס למלאכים אנשים יכולים
לחשוב ח"ו שאנו במעלה יותר גדולה, אבל האמת שאנו יותר נמוכים. יש
לנו תפקיד אחר, מהות התפקיד האחר היא נותנת לנו מציאות שאיננה
קיימת במלאכים, שהם הראשונים.
החשבונות שונים הם . יש לנו עילוי
של הליכה ושל בחירה, של
התקבצות הדרגות השונות בחטיבה אחת,
לגבי מעמד של הכרח, של טפוסיות מיוחדה למקצוע אחד,
שאנו מרשמים את המלאכים-
מעלת דורנו נובעת מצד אחר. מעלתנו נובעת מחשבון אחר. יש הסתכלות
בה רואים את המעלה הקיימת בבני אדם ביחס למלאכים. למרות מבחינה
אובייקטיבית מלאך הוא יותר קדוש מן האדם, בכל זאת יש חשבון

152
והתבוננות שונה. כשלוקחים בחשבון מעלות אחרות, אז מגלים שאצל בני
אדם יש מעלה שונה, חשבון שונה.
מעלתם של בני האדם שהם יכולים ללכת. לבני אדם יש את מעלת הבחירה
שהיא יותר עליונה מהמעלה הקבועה של המלאכים. אצל המלאכים כל
עבודת ה' היא עבודה של הכרח. דברי הרב מבוססים על דברי השל"ה
המתאר את המלאכים כך.
של"ה פרשת נח תורה אור
-
הנה מתחת כסא
כבוד ולמטה, שמשם יניקת עולם המלאכים,
הצדיק הזוכה להיות ביניהם, עליו נאמר (זכריה ג, ז) 'ונתתי לך
מהלכים בין העמדים', כי המלאכים נקראים עומדים, שעומדים
במקומם, והאדם נקרא מהלך, כי הוא הולך משלמות לשלמות עד
שזוכה לידבק בין הכתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ב
יותר
והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא 'רץ', כי רץ הוא ומגיע
למקום שאין שאר יכולין להגיע, ונקראים בערכו 'מהלכים'. זהו
שאמר מי שזכה לעלות עד 'מגדל עז שם ה'', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול
מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דבקותו מכסא כבוד ולמעלה.
המלאך הוא נקרא עומד, לעומת באדם הנקרא מהלך. אנו נחשבים
מהלכים ביחס לדורות הראשונים הנקראים מלאכים. הדורות הראשונים
מעלתם הרוחנית היתה כל כך עליונה, הם היו מלאכים. אבל הדור שלנו
כוחות הבחירה שלו גדולים. הבחירה החופשית שלנו גדולה יותר מדורות
ראשונים. עצם בחירתנו היא מביאה לידי ביטוי את היותנו בני אדם. זה
מעלה של האדם על המלאך הקדוש.
אבל על כל פנים החשבון מתמצה,
שההשתפלות שלנו לעומתם
ערך, רוממות משאיפות תבטלנו לא
נגד גביהם, על ודליגה
האליליות הרוחנית, שהרבתה לה אלילים
מכל דרי מעלה-למרות
השפלות שלנו כבני אדם יש לנו שאיפות עליונות. השאיפות שלנו במידה
מסויימת הם יותר רוממות מאשר בדורות ראשונים. הרב מביא שאנו
בדורנו שואפים לאלוקות יותר נקיה מאשר דורות ראשונים. דברי הרב
מרמזים על הבדל נוסף בין דורות ראשונים לדורות אחרונים, הבדל זה
מבוא בגמ' במסכת סנהדרין.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין
דף קב
-
רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש בשלשה מלכים. חלש, קביל עליה
דלא דריש, כיוןאתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. ... אמר ליה:
מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?

153
אמר ליה: אי הות התם
-
הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת
אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נ
פתח ברבוותא.
הגמרא מתארת את ר' אבהו שהולך לדרוש על מנשה. המשנה מתארת
שמנשה הוא אחד מהמלכים שאין לו חלק לעולם הבא.בגמ' מבואר
שהתנאים רצו לדרוש על מעלתו ועניינו של מנשה, באותות לילה הופיע
מנשה בחלום ומוכיח את ר' אבהו. למרות שר' אבהו כביכול הסתמך על
המשנה, בכל זאת מנשה מבאר לר' אבהו שמעלתו נמוכה ממנו. כביכול ר'
אבהו לא יכול להתקרב למעלתו של מנשה. ההוכחה באה לידי ביטוי שאם
הוא היה בדורו של מנשה, הוא עצמו היה עובד עבודה זרה ביחד עם מנשה
בצורה יותר משמעותית ממנשה.
אם כן מתבאר שבדורות ראשונים היחס לעבודה זרה והנפילה באיסור ע"ז
היו נמצאים בצורה יותר נפוצה ומסוכנת. בזה הדורות האחרונים עולים
על הדורות הראשונים ביחס לאיסור עבודה זרה.
בדורות הראשונים היחס לאלילות, היחס לעבודה זרה היה מאד חזק. היה
כח חזק שלחווייתחושית של עבודת ה' וממילא זה היה מעורבב בעבודה
זרה. לעומת זאת הדור שלנו עבודת ה' היא עבודה הדורשת נקיות יותר
גדולה. דורנו דורש עבודת ה' נקיה מן האלילות. אם כן יש איזה מעלה
דווקא בדורנו, למרות גדלותם של הדורות הראשונים.
ואנו הננו עולים בגאותנו ואומרים, מי לי בשמים.
רק האמת המוחלטה, רק הגודל לבדו, רק המקוריות בע
צמה
רק עז אלהים
דורשים אנו ונדרוש-ישממדבו אנו עולים על הדורות הראשונים. אנו
שואפים לאלוקות הנמצאת רק בשמיים. אנו לא מחפשים אלוקות פיזית,
אנו שואפים להכיר אלוקות הנמצאת בשמיים. אנו שואפים להגיע אל
הגודל האלוקי המקורי. אנו עמלים להוציא גשמיות מן האלוקות.השאיפה
הזאת היא בעצמה מלמדת על מעלת דורנו ביחס לדורות הקודמים.היכולת
שלנו לחפש אלוקות מופשטת היא נובעת ממעלת הדורות האחרונים.
כמו כן בחשבונות אחרים לא יעכבונו ראשונים.
אם אנו באים
שהיא שכלית בין מהם, נמנעה למגמה, שמסיבות
שהיא בין
מוסרית, אמונית
או לאומית-הרב מבאר שאנו נשתמש ביסוד הזה גם
בעניינים אחרים. מתוך הכרת החשבון הכפול, מצד אחד אנו דור הנמוך
מכל הדורות, אנו כאנשים לעומת הראשונים המלאכים, מצד שני יש לנו
מעלות מצד כללות דורנו. מבחינה פנימית יש עניינים שאנו אוחזים אותם
יותר מאשר דורות ראשונים.
הרב מבאר שיש מקרים בהם הראשונים לא יכלו להתעסק בגלל מניעות
שונות. יכול להיות דברים שהראשונים נמנעו בגלל מחשבות שכליות

154
שונות, היינו הבסיס השכלי אצל הראשונים היה שונה ולכן לא התעסקו
עם הדברים שאנו מתעסקים.
בין מעיכובים מוסרים, בהם המגמות המוסריות בתקופתםהיו שונות, היה
מגמה מוסרית יותר נמוכה שגרמה לראשוניםלהימנעמעיסוקים שונים.
כמו כן התפיסות האמוניות אצל הראשונים הייתה שונה ולכן מנעה אותם
מתפיסה אמונית מופשטת, תפיסה שאנו תופסים היום.
כמו כן אצל הראשונים הלאומיות הייתה שונה, הם היו בשלבים של איבוד
הלאומיות, הם היו בשלבים של היציאה לגלות הארוכה. לעומת דורנו שאנו
חוזרים ומחיים את הלאומיות, החזרת החיות הלאומית מולידה שינויים
בדברים שאנו יכולים וצריכים לעסוק.
וכבודם וגדלם,
ומיעוט ערכנו וקטננו במקומו מונח, אבל לא נפסוק משום כך
מכל שאיפת עליה, שרוחנו הומה אליה,
ושיד הזמן מורה
אותנו,
שהננו יכולים לתופסה-אחרי הכרת החשבון הכפול, אנו נתנהג
בענווה נכיר את כבודם וגדלותם של הראשונים, מצד שני נזכור את ערכנו
ואת מיעוט מקומנו. רוחנו שואף למקום גדול, מקום בו יד הזמן הכרחי
הזמן מובילים אותנו. אנו שואפים ופועלים בדברים חדשיםלא בגלל
גדלותנו האישית, אנו מתקדמים בשאיפות ובעיסוקים בזכות שינויי הזמן.
ביטוי לשינויים הנצרכים בדורנו אפשר לראות בפסקה המובאת בשמונה
קבצים ובאורות התחיה.
קובץ ב' פסקה פב. (מובא גם באורות התחיה מ')
-
הדור הראשון של עקבא דמשיחא
, בתחילת קץ המגולה של ישוב
ארץ ישראל, הוא מכשיר את החומר של כנסת ישראל, והרוחניות
צריכה לשמש בו רק שימוש של שמירת החיים הפנימיים. וכשיתחזק
הכח החמרי של האומה, אז יגלו כל הסגולות הרוחניות הקדושות
שבה, ותשוב התורה וכל מאורותיה לאיתנה, להיות לאור עולם,
לעטרת
תפארת ביד ד', ולצניף מלוכה בכף אלהי ישראל.
השינוי של הזמן מצריך אותנו לגלות את הקדושה שבחומר, בדורות של
הראשונים לא היה נצרך עיסוק חומרי. הקדושה המתגלה בחומר הייתה
תמיד קיימת, אבל היכולת לגלות את הקדושה הזאת התחזקה בדורנו.
שם ד' אנו קוראים בהתגלות
החיים והרוח
שבכל דור ודור. ופגם הכתוב כבודו של צדיק בקבר
מפני כבודו של צדיק חי-ישנה
מיוחדות אלוקית המתגלה בדורנו. כל דור חי יש לו כוחות חיים שונים.
אותם כוחות הקיימים בדורנו החי עדיפים בצורה מסויימת על פני הדורות

155
שכבר אינם. הרב מחזק את דבריו על פי דברי חז"ל ביחס בין הצדיקים
החיים לצדיקים שמתו. וכך מובא במדרש54.
קהלת רבה (וילנא) פרשה א
-
ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי
יושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד,
פגם הכתוב בכבודו של צדיק בקבר בשביל פלוני בשעתו, ורבנן
מייתי
לה מן הכא (עזרא ז') בן אבישוע בן פנחס בן אלעזר וגו' הוא עזרא
עלה מבבל אלא אלו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו.
ודאי שמעלת עזרא בטלה ביחס למעלת יהושע, כדי לא לפגוע בכבוד עזרא
פגמו בכבודו של יהושע והחסירו אות בשמו. לומדים מכאן שבכל דור יש
את המעלה הקיימת דווקא התמודדות של אותו דור.
היסוד הזה מזכיר יסוד נוסף המופיע בדברי חז"ל.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד ב
-
שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל
בדורו
-
כמשה בדורו, בדן בדורו
-
כאהרן בדורו, יפתח בדורו
-
כשמואל בדורו ... ו
אומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר
יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא
היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל
תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
לפי גמרא זאת מתבאר שבכל דור יש מעלה שונה. ההבדל במעלה בא לידי
ביטוי במנהיג של אותו דור. המנהיג אומנם נראה יותר נמוך, אבל בכל זאת
כיון שזה מתאים לדור לכן יש לו תפקיד ומעלה בפני עצמו. לכן אדם לא
יכול להגיד שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ישנה מעלה מיוחדת
דווקא לדור שהוא קיים כעת.
בכל דור אנו נדרשים לגילוי אלוקי אחר,הצורך בגילוי האלוקי האחר הוא
הגדלות הנצרכת לדור בו אנו נמצאים. לפי זה מובן למה יש מעלות ועבודות
שדווקא דורנו עתיד לגלות, ולא הדורות הראשונים.
54עניין זה מופיע גם בירושלמי, וכך מובא בירושלמי.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכתקידושין פרק א הלכה ח
מעתה משנגאלו יהו פטורין כתיב [נחמיה ח יז] ויעשו כל הקהל השבים וגו' עד מימי ישוע
ולמה ישוע הילל בריה דר' שמואל בר נחמן אמר פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד
צדיק בשעתו.

156
ועם זה הרינו מתאחדים עם גדולת האבות. ביחוד הדברים
אמורים ביחש לכל הדרכה שבאה מחקר לב, אפילו חקר לבב
של גדולים
חקר
י לב-למרות השינוי ועילוי הדורות ישנה גדולה מיוחדת הנוצרת
דווקא מתוך התאחדות האדם עם גדולת האבות. הרב מבאר שאצל האבות
מחקר הלב הוא במעלה יותר מדורנו. מעלת היכולת להכיר את הלב באה
דווקא מתוך הגדולה של הדורות הקודמים55.
בפסקה שהבאנו לעיל בשם ר' צדוק, מרחיב ר' צדוק בחיוב לקבל את דברי
הראשונים. גם הוא מזכיר את ענייני הלב הנמצאים אצל הצדיקים,
גדלותם של הראשונים שפסיקתם נובעת מאור הלב הנמצא מעל השכל,
וכך מובא שם.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
רסיסי לילה אות יג -
רק כל הלכות של חכמי התלמוד לא היה אלא מדברים המושגים
בהתגלות לבם ולא מן השכל לבד שזה אין נקרא חכמה כלל באמת
... דאין דברי חז"ל והלכות שלהם כמנהגים הקבועים באיזה ספר
מוסר מצד השערת שכל. דאם כן מה היה ההבדל בין התלמוד
המקודש לספרים אחרים מחכמי ישראל. אבל כל
הלכות שלהם הוא
רק מהתגלות הלב עד שנפתח הפה בהכרח לומר הלכה זו שאי אפשר
כלל בענין אחר. והיינו על ידי הרגשת הנוכח דהשם יתברך בפרט כל
דבר עד שירגיש באמת בלבבו איך השם יתברך ברגע זו שליט בכל
והוא אופה פיתו ומכין מזונו ולולי הוא לא היה לו לאכול עד
שממילא נפתח פ
יו לברך המוציא בדוכתי דקדים בישולא על ידי
הרגשה ברורה ומפורשת בלב כזו אפשר לחדש אותה הלכה להיות
הלכה קבועה אחר כך בתלמוד...
הדברים של אבות העולם, שבאו במסורת
ומורשה באמת חותם השלמות האלהית טבוע עליהם, ולעולם
אין אנו צריכים כלל לזוז
מהם-לגבי המסורת הראשונים אבות העולם הם גדולים ממנו. מתוך
הגדלות הקבועה של דורות ראשונים אנו מבינים שהם קודמים לנו
במסורת שאנו קיבלנו. לאותם ראשונים יש גדולה מיוחדת שאנו לא
צריכים לזוז ממנה. את המסורת אי אפשר לשנות. דברי הרב הם יסודיים
55צריך ביאור מה כוונת הרב חקר הלב, המושג חקרי לב מבוסס על הפסוק בספר שופטים.
וכך מובא בפסוק.
שופטים פרק ה פסוק טז
-
לִָּ֣מָה יָשֵַּ֗בְת ָ בִֵּ֚ין הַֹֽמשְפְתִַׁ֔ים לשְמֹ֖ע ַ שְרקִּ֣ות עֲדָר ָ֑ים ל פְלַגִּ֣ות רְאובִֵׁ֔ן גְדול֖ים חקְרֵי־לֵֹֽב
:

157
ביותר, למרות שיש עילוי של הדורות דבר זה לא מתיר לנו לעשות שום
שינוי במסורת.
זאת היא הסיסמה, המבדלת בין
עצמיותה של תורה שבעל פה,
שהאומה יודעת לעשותה עיקר קבוע,
ובין דברי חכמים וסופרים פרטיים שבכל הדורות והזמנים-בתוך היכולת שלנו לחדש בתורה שבעל
פה, יש חילוק בין עצמיות התורה שבעל פה לבין ההוספות של כל דור ודור.
יש חידושים שאפשר להוסיף, אבל העצמיות, שורשי התורה לא משתנים.
הכללים היסודיים לא משתנים למרות השינוי מדור לדור. השינוי יכול
להופיע בפרטי התורה הבאים לידי ביטוי בחכמה הפרטית של כל חכם
וסופר בדור פרטי. בכל יסוד המתחדש אנו צריכים לברר מה שורשו, לגלות
מה השורש שאינו ניתן לשינוי, ומה ההוספה שהיא תלויה במצב הדור
וכדומה.

158
פסקה יח-מדות הגדלה בעבודה56
(עמוד רכ')
היא הרי העבודה, בעת המורגשת הנפשית, הגדולה
נערכת
למדריגות
הבינונית העבודה למדת הראויה הדרגה ,
היא הרי
נחשבת לחסרת חדוה במדת העבודה היותר עליונה ממנה,
ולהפך, אותה הגדולה, המעדנת את הנשמה ומעטרתה כבוד
בעת העבודה
העליונה, תחשב לגאוה אולת בעת העבודה הפחותה.
אותה גאות ד', המיוחדה לצפיית המרכבה , שהיא היא
הענוה האמיתית
, הרי זוהמת גסות הרוח, היא בתור גאוה מעוררת
כשהיא עומדת במדתה בעת התלמוד הרגיל. ועל כן ידע עת
ומשפט לב חכם, איך להחזיק במדת הרוח, בעלייתו וירידתו.
מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון איננו יכול לינק
ממקור תחתון. המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים
להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו עסוקים בעיון וסדר חיים
המתאים למדתם, הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק,
וממקום הקרוב והקטן
לא ינתן להם מזון רוחני
נושא הפסקה-גדולי הנפש יונקים מן הגדולה האלוקית.
ביאור הפסקה-
היא הרי העבודה, בעת המורגשת הנפשית, הגדולה
נערכת
למדריגות-הרב מבאר את ההרגשות הבאות לאדם תוך כדי עבודת הנפש
שהאדם עובד. הרב מבאר שבתוך נפשו של האדם ישנה'גדולה'. מהות נפשו
של האדם היא נפש אלוקית, לכן העיסוק בנפש האלוקית יכול לרומם את
האדם57.
56פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. חלק א' מקובץ ג' פסקה קה', חלק
ב' מקובץ ג' פסקה רמו.
57ראוי לציין שהרב לקמן בסדר הבא בפסקה לט' (עמוד רסא'-בהוצאת מוסד הרב) שם הרב
מבאר שהעיסוק רק במידות הנפש יכול להקטין את האדם. הבעיה ששם מדובר על המידות
שהנפש יוצרת לכן זה מקטין את האדם. לעומת זאת כאן הרב מתעסק בהגדרת הנפש,
בגדולה הקיימת בנפש האדם.

159
ההכרה שנשמתו של האדם היא גדולה, היא יסוד גדול בעבודתו של האדם,
לכן בעלהתניא בתחילת ספרו מעמיק ומבאר מהיכן נוצרה הנשמה
הישראלית, וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ב
-
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו
נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי'
מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות הח
יות שבאדם מוציא
בנפיחתו בכח:
הכרת הגדולה הנפשית הקיימת באדם מורגשת בזמן העבודה. אומנם
החיבור למדרגה הזאת, היכולת להרגיש כיצד המדרגה הזאת משפיע על
האדם, דבר זה איננו מתאים לכולם. זה משתנה מאדם לאדם, לכן הרב
אומר שהגדולה הזאת נערכת למדרגות שונות.
הדרגה הראו
יה למדת העבודה הבינונית
הרי היא נחשבת לחסרת
חדוה במדת העבודה היותר עליונה ממנה-מדרגתו של הבינוני היא
מדרגה שביחס לגדלות של הצדיק היא נחשבת מדרגה שאין בה חדוה. זאת
מדרגה המלאה מאבקים, זאת מדרגה בה האדם נמצא במלחמה מתמדת.
במדרגה הזאת האדם מכיר את נפילותיו ואת חסרונותיו, מתוך ההכרה
הזאת המדרגה הזאת היא נחשבת חסרת חדוה. ביחס למדרגה היותר
עליונה העבודה של הבינוני היא נחשבת מדרגה בלי חדוה, בלי מנוחה58.
ראוי לציין שמדרגת הבינוני זאת המדרגה התואמת לשאיפתם של רוב בני
האדם, לכן בעל התניא ביסס את סיפרו על עבודתו של הבינוני.
ביטוי להבדל בין הרגשת הצדיק להרגשת הבינוני מופיע בשמונה קבצים,
וכך כותב הרב.
58בעל התניא מרחיב על ההבדל בין הבינוני לצדיק, וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק טו
-
ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו
שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה
שהיא המלחמה עם היצ
ה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי
הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד והיינו הבינוני. אבל הצדיק
נקרא עבד ה' בשם התואר כמו שם חכם או מלך שכבר נעשה חכם או מלך כך זה
כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חל
ל
בקרבו.
לפי בעל התניא מדרגת הבינוני היא מדרגה שהאדם כל הזמן נמצא בעבודה, האו עדיין עובד.
לעומת הצדיק שהוא כבר כבש את ייצרו, הוא הגיע למנוחה כשהיצר הטוב כבש את היצר
הרע.

160
קובץ ג' פסקה רד.
-
גדולי העולם, יכול שכלם המעשי להיות מרומם ומפותח מאד, ועם
זה יהיו שגיבי אמונה וגדולי דעה רוחנית, בעלי דמיון כבירים
מב בשכל עליונה אצילות ומרגישי ומוארים,
אבל וצלול. ורר
הבינונים, אי אפשר שיחול עליהם זוהר אור האמונה בעליוניות
טהרתו, כי אם כשיפלו מרוממות המעלה המביאה אל הפיתוח של
השכל המעשי, ומקוצר רוח ועבודה קשה לא ימצא בהם כשרון בהיר
לשכליות מעשית, ואז יוכל רוחם להיות משוטט במרומים של
האצילות וזוהר השכל הרו
חני, הדורש את אלהים בצפונות קודש.
וזאת היתה המטרה של גלות מצרים, אשר נפלו ישראל בעבדות
פחותה, שטמטמה את רוחם והשפילה את כשרונם ביחס להשכל
המעשי, והוכשרו להשכל האלהי בהופעת אור האמונה.
לפי פסקה זאת רואים שאצל הגדולים יש הרגשה נעימה של אור אלוקי,
לעומתהבינונים שהם לא יכולים להרגיש את זוהר והנעימות של האור
האלוקי. סיבה זאת יוצרת שאצל הבינונים הרגשת החדוה היא איננה
נחשבת חדוה ביחס לעבודה העליונה ממנה.
ולהפך, אותה הגדולה, המעדנת את הנשמה ומעטרתה כבוד
בעת
העבודה העליונה, תחשב לגאוה אולת בעת העבודה הפחותה-כמו
שהרב ביאר שהצדיק לא יכול להתחבר לעבודת הבינוני, כיון שמבחינתו
זאת עבודה ללא חדוה, כך גם להיפך. מי שמתאים לו עבודת הבינוני לא
מסוגל להכיל את העבודה של הצדיק. הבינוני מסתכל על עבודת האדם
הגדול ומרגיש כאילו יש כאן איזה גאוה. מבחינת הבינוני אם הוא יקפוץ
למדרגת הצדיק אז הוא ירגיש שיש כאן איזה גאוה אולת.
הסיבה שהבינוני לא מסוגל להבין כיצד הצדיק נמצא במנוחה. מבחינת
הבינוני היכולת של הצדיק להגיד שהוא הגיע לדרגה של מנוחה רוחנית היא
מסמלת מעין גאוה אולת.
אפשר לתת דוגמא לפי הגמ' במסכת סוטה.
תלמוד בבלי מסכת סוטה
דף מט עמוד ב -
משמת רבי
-
בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא
תיתני ענוה, דאיכא אנא.
לכאורה הגמרא הזאת קשה למי שנמצא בדרגת בינוני, כיצד בעל הענוה
יכול להעיד על עצמו שהוא בעל ענוה. לכאורה האמירה הזאת היא בעצמה
גאוה. אלא זה בדיוק החידוש של האנשים הגדולים, אצל הגדולים

161
האמירה הזאת איננה קשורה לגאוה. להיפך היא עצמה מחוברת אל הענוה,
האמירה הזאת היא היכולת של הצדיק להכיר את מדרגתו האמיתית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הרגשת הגדולה הקיימת אצל הצדיק וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתלא.
-
אין שום חשש גאוה בהרגשת הטהר
ה הפנימית, בעומק הדעת, וגילוי
הנשמה.
הסיבה שאצל הצדיק יש הרגשה של גדולה כיון שהצדיק מכיר את עומק
גילוי נשמתו, אומנם הסביבה יכולה לחשוב שזה גאוה, אבל הרב מבאר
שאצל האדם הגדול אין בהרגשה הזאת גאוה.
אותה גאות ד', המיוחדה לצפיית המרכבה , שהיא היא
הענוה
האמיתית-אצל הצדיק החיבור אל הגדולה, אל הגאוה האלוקית היא
בעצמה מסמלת ענוה גדולה. הרב בשמונה קבצים כותב ומבאר שהוא
בעצמו מרגיש את ההרגשה של הגדולה הזאת, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רלו.
-
אמתת מהותי מתגלה ברגעי גדלותי, עצם צביוני מתבלט רק בעת
עמידת נשמתי במלא שיעור
קומתה. גאותי גאות ד' היא, מתגאה אני
באלהי עולם, גדל העצה ורב העליליה, אשר לגדולתו אין חקר. גאות
שחקים מאזרת אותי גדולה. שפלתי עדי ארץ, עני ונכה רוח אני.
סובל אני בקרבי את מכאובי העולם וכל ענותו
...
הרב מבאר שבוא בעצמו מרגיש גדולה וגאווה ביחד עם ענוה ושפלות.
הרגשת הגדולה נובעת מההכרה האלוקית, וזה לא סותר את הרגשת
השפלות וההכרה שהאדם מכיר את חסרונותיו.
הסיבה לגדולה היא נובעת מהצפיה למרכבה, משמעות הדבר שהאדם מכיר
את הגדולה האלוקית בשלמות. המרכבה היא ההכרה של גדולת ה',
כשהאדם מכיר את גדולת ה' אז האדם מתמלא בעוזוגאוה אלוקית.
ההרגשה הזאת היא מכילה בתוכה ענוה אמיתית. דווקא מתוך הכרת
הגודל האדם מכיר את ערכו מול האלוקות. מצד אחד האדם מרגיש חיזוק
בקרבתו לה', ומצד שני האדם מכיל בתוכו ענוה אמיתית.
הרב בשמנה קבצים מתאר כיצד הכרת האלוקות היא בעצמה מביאה ענוה
אמיתית, מולהריחוק מן האלוקות שיכול להביא גאווה פסולה, וכך כותב
הרב.
קובץ ב' פסקה קע.

162
-
הידיעה בעומק האמונה, המתעלה תמיד בהופעת האורה האלהית,
היא המביאה את הענוה לעולם. האדם מתבטל מפני השלמות
העליונה שאין לה קץ. אמנם כדי שיולד איזה יחש בלב לחוש את
הביטול הזה עד כדי עד
נת לבב פנימית, צריכים לחינוך של מוסר
וטהרה, לזיכוך מדות ותיאורן ההגון. אז הענוה מתחילה להופיע,
ועמה יחד גאות קודש מתנוססת, הגאוה הטהורה, המתפארת
בהניצוץ האלהי שבתוכיותו, שאין קץ לערכו. הריחוק מהאור
האלהי הוא מביא לגאוה מגונה...
הרי היא בתור גאוה מעוררת זוה
מת גסות הרוח,
כשהיא עומדת
במדתה בעת התלמוד הרגיל-הגדולה הזאת כשהיא מופיעה אצל האדם
הרגיל, כשהיא מופיעה בדרגת העבודה הבינונית, במעמד כזה הגאוה
נראית כדבר המעורר גסות רוח. ההסתכלות של הבינוני כלפי העבודה
הזאת היא הסתכלות בהם האדם מרגיש שזאת עבודה מסוכנת, זאת
עבודה היכולה לגרום לאדם להגברת גסות רוחו.
ועל כן ידע עת
ומשפט לב חכם, איך להחזיק במדת הרוח, בעלייתו וירידתו-לכן כחלק מהעבודה הנפשית האדם צריך להכיר את מדרגתו,
להכיר את מצב נפשו, ואת היכולת שלו להכיל גדלות וקטנות. ההבדל
במעלתו של האדם איננה נובעת רקמההבדל בין אדם אחד לחברו, אלא
היא יכולה להופיע באותו אדם בזמנים שונים. יש לפעמים שהאדם נמצא
בירידה אז עליו לעבוד במידת הענוה, בדרגת הבינוני. יש לפעמים שהאדם
נמצא בעליה, אז מתאים לו לעבוד את העבודה הנפשית מתוך הכרת
הגדלות האלוקית.
היסוד להכיר את ההבדלים במדרגת האדם גורם שבעבודה הגדולה האדם
לא ינמיך את עצמו. בצורה כזאת האדם לא יחשוש לעלות בעליה רוחנית,
וכך כותב הרב על החשיבות של האדם לעלות במחשבות רחבות.
קובץ ב' פסקה קמז.
-
כל מי שבטבעו הוא לחשוב דוקא מחשבות רחבות ואציליות בטהרתן
העליונה, אין לו להנמיך עצמו ול
הגביל את רוחו במחשבות בינוניות,
אף על פי שהן טובות ונכבדות בעצם.
בפסקה זאת הרב מדגיש שאומנם יש יתרון במחשבות של הבינוני, אבל מי
שנמצא ביכולת לחשוב מחשבות עליונות רחבות, מוכרח וצריך לא להנמיך
את עצמו, עליו להגדיל את עצמו במחשבות גדולות.
במקום נוסף בשמונה קבצים הרב מבאר כד כמה עבודת הגדולים היא
מוכרחת לאנשים הגדולים, וכך כותב הרב.

163
קובץ א' פסקה שיח.
-
הגדולים חייבים לדלג כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם
להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל
מפני עון של גאוה, במה שיכ
יר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו.
אדרבא, מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את
האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר...
מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון איננו יכול לינק
ממקור
תחתון-בחלק הראשון של הפסקה הרב ביאר שיש עבודה נפשית שונה לפי
דרגתושל האדם. בחלק זה של הפסקה הרב מבאר שהאדם חייב לקבל את
היניקה הנכונה בשבילו. אדם שיש לו יכולת לקבל את היניקה מהמקור
העליון, אדם שיש לו גדולה נפשית לא יכול לינוק ממקור תחתון. יניקה
ממקור תחתון היא איננה יכולה להשביע אדם גדול.
הרב בשמונה קבצים מבאר את מעלתושל החסיד הקשור אל ההסתכלות
העליונה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקעד.
-
מי שמוכשר ליראת שמים אמיתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת,
שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק
במדתו המיוחדת.
המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים
להסתכלות עליונה-
אנשים המוכשרים ליניקה עליונה לא יוכלו להשתמש במוסר הפשוט.
המוסר הפשוט לא ירוו את האנשים האלה, וכך כותב הרב בשמונה קבצים
על האנשם המסוגלים לחסידות וקדושה.
קובץ ו' פסקה כו.
-
המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה, לא יוכלו לדמות
את עצמם לרוב בני אדם. דרכי חייהם צר
יכים להיות בדרך יותר
עליון. מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות
מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש...
כי אם כשיהיו עסוקים בעיון וסדר חיים
המתאים למדתם, הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק,
וממקום הקרוב והקטן לא
ינתן להם מזון רוחנ
י-דרך העבודה של האנשים האלה שיעסקו דווקא
במה שמתאים לדרגתם. אומנם העיסוק המרווה אותם זה עיסוק הדורש
עיון, זה עיסוק יותר קשה. זה עיסוק המצריך את האנשים הגדולים ללכת
רחוק. לעמול בשביל לקבל את המזון המתאים להם. אם אנשים אלו

164
יתעצלו ויעדיפו את המזון הקטן והקרוב,אם הם יעדיפו את המזון
שמתאים לרוב האנשים, מזון זה לא ירווה אותם מבחינה רוחנית.
התייחסות דומה מצאנו בפסקה טו' שביארנו לעיל ושם כותב הרב כך.
אורות הקודש ח"ג עמ' רטו' (הוצאת מוסד הרב)
קובץ ח' פסקה ט.
-
מי שנשמתו היא שירית פיוטית, צריך הוא לדעת את תכונתו, את
מאוייו ותשוקותיו המיוחדות, את הלך נפשו, ואת המזון הרוחני
המיוחד לו, הנדרש לסיפוק חיתו הרוחנית כאויר לנשימה...
הרב בשמונה קבצים מתאר את הסיבה לזה שאנשים גדולים צריכים
הסתכלות ומזון שונה, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה רפב.
-
הנשמה שנבראה בתואר דו פרצופים, אין ב
ה יכולת להסתכלות
מעשית, רק הנסירה היא שגרמה את היכולת הזאת. וישנן נשמות
כאלה של צדיקים עליונים, שנסירתם לא נגמרה, והם אינם
מוכשרים כי אם להסתכלות עיונית, ולהשכלה גבוהה ונשאה מכל
ערכי ההויה המוגבלת כולה...
לפי מקור זה מתבאר שאצל רוב האנשים ההבדל בין הקודש ובין החול, בין
העיון המופשט לבין הצד המעשי הוא הבדל ברור. זאת נסירה ברורה,
לעומת זאת אצל הצדיקים יש חיבור בין הדברים השונים. החיבור הזה
מצריך את הצדיק להעמיק בקשר בין האלוקות לבין העולם.

165
פסקה יט-דרך מיוחדה59
(עמוד רכא')
כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא
לעבוד על פי
אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו,
ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו.
אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו
קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו.
אלה העולמות ימצאו
תיקונם במקומם, א
צל המסוגלים לבנינם
ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא,
בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו
מלואים כל ומקיפים את כל.
חייב אדם לומר בשבילי נברא
העולם.
גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו
לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים
בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו,
ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה,
מהאות המיוחד שלו בתורה,
יצא לו עזו ואורו
נושא הפסקה-אדם צריך לעבוד את ה' בדרך המתאימה לו מתוך גודלה
ענותנית בידיעת עבודתו.
ביאור הפסקה-
כל אדם צריך
לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי
אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו-בפסקה זאת הרב מחזק
את עבודתו הפרטית והמיוחדת של כל אחד ואחד. הרב מבאר שכל אחד
צריך לדעת שעיקר עבודתו צריכה להיות לפי מה שהאדם מכיר בעצמו, לפי
ההרגשה הסובייקטיבית המיוחדת שלו.
הסיבה שיש חילוק בין עבודתו של כל אחד ואחד, משום שלכל אחד יש
שורש נשמה אחר. ישנם סוגי נשמות שונים מאחד לחברו, כמו שחז"ל אמרו
לגבי ההבדל בין אחד לחברו.
59מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ד' פסקה ו'.

166
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א
60
-
תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין
דעתם דומה זה לז
ה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה.
על הגמ' הזאת הרב בעין איה מרחיב ומבאר את שורש ההבדל בין אחד
לחברו, וכך כותב הרב.
עין איה ברכות פ"ט פסקה
רפד.
-
ת"ר הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם
הרזים. לפי שאין דעתן
דומות זל"ז
ואין פרצופיהם דומים זו
לזו!, כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של
בנ"א יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה,
בין מצד החינוך והלימוד שהכה שורש בלב כ"א באורח פרטי
ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע
היצירה, הפועלת ג"כ על המ
ראה החיצוני של הגוף.
... שם
השם ית' בטבע, שכל יחיד שבבנ"א אינו מתיחס אל העולם כ"א
הראוי את משלים הוא ע"כ בה, ומתגדר פרטיותו ע"פ לו.
ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חבירו כאילו הם מיותרים -
בעולם. ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חבירו כמו
שהוא
קרוב לשל עצמ
ו, הי' מתחלש אצלו התיחדותו לעצמו והי'
חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה
אל הכלל כולו. ע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם ...
בפסקה זאת הרב מרחיב שההבדל בין אחד לחברו, נובעת לא רק מהצד
העמוק בהבדל בין שורש נשמה כל אחד ואחד, אלא ההבדל יכול לנבוע בגלל
החינוך והלימוד השונה בין אחד לחברו. בכל מקרה מתוך הכרת ההבדל
בין אחד לחברו, ניתן להבין שאצל כל אחד עבודת ה' שלו שונה משל חברו.
ובעו
לם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו-רק
אדם שמנהל את חייו לפי דרכו המיוחדת אז יוכל למצוא את אוצר חייו.
הרב מכנה כל הנהגה כעולם שלם, לכל אחד ואחד יש מעין עולם רוחני.
העולם הרוחני האישי של כל אחד ואחד כולל בתוכו אין ספור של עולמות,
הרחבה גדולהשל אפשרויות.זרים, מעולמות תוכו אל שוטפים תוכנים יבלבלוהו אל
שאינו
קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו-
הרב מזהיר את האדם שלאייקחדרכים ועולמות השייכים לחברו. לפעמים
האדם מתבלבל כיון שהוא שומע רעיונות שמתאימים לחברו. כשהאדם
60ראוי לציין שבתוספתא (פרק ו')הגירסאלהיפך 'כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעתם
שווה'.

167
שומע דרכים שונים של עבודת ה' הוא מסוגל לחשוב שזה הדרך המתאימה
גם בשבילו. אבל האדם צריך להזהר לא להתבלבל, הבלבול הזה גורם
שהאדם יקלוט דברים הזרים לעבודתו. האדם לא מוכשר לקלוט דברים
שהם זרים לעבודתו.
הגר"א בפירושו לספר משלי מזהיר את האדםשייקחרק את דרכו
המתאימה לו, וכך כותב הגר"א.
ביאור הגר"א לספר משלי טז' ד'.
-
כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, אי אין דעתם דומה
זה לזה, ואין פרצופי
ה
ם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נ
ב
יאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא
אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי
טבע גופו ... וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש בישראל ואיש רוח
הוא יודעינו איך להתנהג ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם ...
הגר"א מרחיב במקום נוסף ומבאר שהסיבה שיש לכל אחד דרך שונה כיון
שלכל אחד יש קרבה ורצונות אחרים הקרובים אל עברות שונות. לכן לכל
אחד יש דרכים ודגשים שונים איתם הוא צריך להתמודד. וכך כותב
הגר"א.
ביאור הגר"א לספר משלי יד' ב'.
-
כי צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידות בני אדם שוות זו לזו,
ומחמ
ת זה הוא רגיל בעבירה הבאה צאותה מידה, וצריך לגדור עצמו
מאוז בזה, ומה שאין חברו צריך לזו השמירה, וחבירו צריך לדבר
אחר, ולכן הולך בישרו בדרך היושר שלו, אע"פ שבעיני הבריות הוא
רע, כי אין יודעים מה שהוא צריך, ואעפ"כ הוא הולך בישרו ...
ערבוב העבודות בין אחד לחברו זה בלבול הגורם לאדם ירידה מוסרית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התהליך בו אחד מקבל עבודות ותפקידים
מחברו, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה קעד.
-
כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה
הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה, או איזו
הרגשה
טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה
שהוא מערב יסוד זר במהותה. ואין העולם משתלם כי אם במעמד
של שלילת ההשפעה הזרה, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את
אחיו לאמור דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ...

168
עניין זה בא לידי ביטוי גם בדרך העבודה של האדם, וגם בדרך לימודו של
האדם. הרב באורות התורה מרחיב את הסוגים השונים שיש ללימוד תורה.
וכך כותב הרב על דרכו של האדם בלימוד התורה.
אורות התורה פרק ט' פסקה א'
-
כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז
הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד, שאע"פ שלפע
מים
על ידי מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה
שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה
שמכשיר ביחוד את רוחו
כמו כן שם בהמשך הפרק הרב מזהיר מהתוצאות השליליות של מי שלא
הולך בדרכו המיוחדת בלימוד התורה, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ט' פסקה ו'.
-
ישנם
שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם
והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת...
המסוגלים אצל במקומם, תיקונם ימצאו העולמות אלה
לבנינם
בעולמותיו חייו את לרכז צריך הוא אבל ושכלולם. הוא,
בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל.
חייב אדם לומר בשב
ילי נברא העולם-אדם צריך להכיר שהדרך
שהדברים והדרכים שהאדם רואה אצל חברו, עליו להשאיר את הדברים
האלה בשביל חברו. העולמות שאינם שייכים לו יגיעו לתיקונם אצל
אחרים. כל אחד יש לו תפקיד שונה. האדם לא יכול לעבור מתפקידו
לתפקיד ולעולם שאינו עולמו. תיקון שאר העולמות אינו מוטל עליו, שאר
העולמות שכלולם ותיקונם יהיו אצל מי שקרובים לשאר העולמות.
מתוך ההכרה הזאת האדם יבוא לרכז את כוחותיו בעולמות הפנימיים
שלו. זאת הבנה היוצרת רוגע לאדם, שכל אחד יכיר את תפקידו ועולמו.
דברי הרב מבוססים על הגמ' במסכת ברכות, גמרא המתארת את התפקיד
של כל אחדואחד. וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
-
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי
בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים
למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר
במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה וה
וא ממעיט
-
שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

169
לפי גמרא זאת מתבאר שלכל אחד ואחד יש תפקיד ומלאכה אחרת. האדם
לא יכול לקנא ולבקש את העבודה של חברו. כמו כן מתוך ההבדל בין אחד
לחברו, כל אחד יש לו את עבודת ה' שלו. לכן אחד המרבה ואחד הממעיט,
בסופו של דבר הנחת רוח לפני הקב"ה נוצרת לא לפי כמות העבודה, הנחת
רוח לפני ה' תלויה בשאלה עד כמה האדם עושה את התפקיד המיועד אליו.
הרב מחזק את דבריו על פי דברי חז"ל כיון שלכל אחד יש תפקיד ממילא
כל אחד צריך להרגיש כאילו העולם נברא רק בשבילו. כך מובא בגמ'.
תלמוד
בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א
-
ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות
בחותם אחד
-
כולן דומין
זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך
הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון
-
ואין אחד מהן דומה
לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.
הסיבה שכל אחד צריך להרגיש מיוחד נובעת מתוך ההכרה שאין אחד
דומה לחברו. כיון שכל אחד יש לו תפקיד שונה ממילא כל אחד הוא עולם
מלא, כל אחד כביכול כל העולם בנוי רק בשבילו.
השפת אמת בפרשת במדבר מחדד נקודה זאת, כשהוא מסביר את עניין
השמות שיש לכל יהודי ויהודי, וכך כותב השפת אמת.
שפת אמת במדבר פרשת במדבר
-
במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי'
שיש
לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם
הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש
ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה
שמותיו של הקדוש ברוך הוא. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו'
שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו ל
הרבות כבודו ית'. וזהו
הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו
להתדבק בשורש השייך לו.
הרב בשמונה קבצים מחזק וקורא לכל אחד ואחד להכיר את עצמיותו, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה קפא'
-
כי אם דע את המציאות שאתה חי בה, דע את עצמך ואת עולמך, דע
את הגיוני הלב ש
לך ושל כל הוגה וחושב, מצא את מקור החיים
שבקרבך ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים שאתה
שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך, העלה אותה לשורש עזה ועדנת
תפארתה...

170
גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו
לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים
בט
וחה זו-
את ההליכה בה האדם בוחר ומכיר את דרכו המיוחדת, הרב מכנה בשם
של גדולה ענותנית.
באיזה מידה יש כאן מעין גאווה שכביכול האדם אומר לעצמו שכל העולם
בשבילו. אומנם הגדולה הזאת איננה סותרת את הענווה. אדם המכיר את
תפקידו ואת האחריות האישית שיש לו לגלות בעולם,זאת גדולה שאיננה
מביאה גאווה. להיפך זאת עבודה הגורמת לאדם לענוה מיוחדת. כיון
שהאדם מכיר שיש לו עבודה, בצורה כזאת האדם נותן מקום לעבודתו,
לצד עבודתו של חברו. האדם מכיר את מקומות של כל אחד ואחד.
הרב במידות הראיה מרחיב את החשיבות שלפעמים האדם צריך לצרף את
עבודתו את הרגשת הגדולה, וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת הענוה פסקה ח.
-
לפעמים אין צריכים להתירא
מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות,
והענוה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת.
לפי פסקה זאת מתבאר שיכולה להיות גדולה המתחברת אל הענוה. הענוה
היא בעצמה מתחברת אל הגדולה הקיימת באדם. זה מה שהרב מכנה
בפסקה שלנו גדולה ענותנית.
כשהאדם יכיר את הדרך המיוחדתלו אז האדם ילך בצורה בטוחה במסלול
חייו. בצורה כזאת האדם מגיע אל השלמות האישית המתאימה לו.
במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו,
ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה,
מהאות המיוחד שלו בתורה,
יצא לו עזו ואורו
הרב מכנה עבודה כזאת כעבודה של הצדיקים. למרות שהאדם בעצמו לא
הגיע לצדקות, עצם זה שהאדם בוחר את המסלול המתאים לו ממילא
בעניין זה האדם נחשב כאילו הוא צדיק. כיון שזאת הדרך המתאימה רק
לו ממילא בעניין הזה האדם נחשב צדיק.
עבודה כזאת ממלאת את האדם גבורת חיים ועליזות, האדם הפועל לפי
תכונות נפשו מרגיש חיזוק ועליזות רוחנית פנימית. בצורה כזאת אור ד'
מופיע מתוך שהאדם מכיר את האור המיוחדת שלו בתורה.
בתורה יש שישים ריבוא אותיות, ולכל אחד ואחד יש את האות המיוחדת
שלו בתורה. זה גם מה שהביא השפת אמת שהבאנו לעיל, שם השפת אמת
הביא את היסוד הזה לעבודה המיוחדת של כל יחיד ויחיד לפי האות

171
המיוחדת שיש לו בתורה. עבודה המתאימה לאדם לפי האות שלו נותנת
עליזות וחיות.

172
פסקה כ-הנצחי בדרך הקדש העליון61
(עמוד רכב')
יש תביעה פנימית בלבו
של אדם, שכל גילויי חייו צריכים
שיהיה להם אופי נצחי, באופן שלא ייראו כלל מפני כל תמורה,
ומכל כליון ואיבוד, והוא צועד בזה למעלה מעצמות הזמן.
אמנם אי אפשר שתתגשם תביעה זו, כי אם
בדרך הקודש העליון של השקיעה המוחלטת בהאור האלהי,
הנותן בכח רזי עולם שלו,
תפקיד
עולמי לכל תנועה רוחנית וגשמית,
ומורה דרך לכל דבר קטן שבקטנים, איך להתעלות
למרומי הגודל.
אמנם יחד עם זה אי אפשר לאדם לשכח, שהוא קשור
בעולם מוגבל, שבו יש הפרש בין גודל לקוטן, בין אור לחושך,
בין חול
לגדלות, לשאוף תמיד וצריך לטהור. טמא בין לקודש,
לאור,
לקדושה
ולטהרה, ולהפך בכח אין גבולי, הגנוז באופיו הנצחי
פנימה, את הקטנות והחשכות, החול והטמא, לגדלות
ואורה,
לקודש וטוהר.
ומתוך ההשקפה, שהכל יש בכחו להפך לטוב עליון,
נעשה האדם מיושב בדעתו, מקובל על הבריות, שמח בעולמו,
ומקודש בקדושה עליונה, ומתהלך בארצות החיים, בכ
ל המובנים,
לפני ד' תמיד.
נושא הפסקה-שאיפת האדם לעבודה מתוך חיבור לנצחיות.
ביאור הפסקה-
יש תביעה פנימית בלבו של אדם, שכל גילויי חייו צריכים
שיהיה
להם אופי נצחי-האדם באופן טבעי יש לו שאיפה לקביעות והתמדה.
השאיפה לקביעות היא נובעת מרצונו של האדם לחיי נצח.הנצחיות
מבטאת את הצד הרוחני של האדם. האלוקות היא דבר נצחי, לכן האדם
רוצה לעסוק במהלך חייו בדברים הקשורים אל חיי הנצח.
61מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ א' פסקה תקמט'.

173
כשהאדםמחבר את עיסוקיו אל חיי הנצח, אז גם העיסוקים הרגעיים
הזמניים מקבלים משמעות רוחנית נצחית. הרב בשמונה קבצים מתאר את
מעלת מחשבת האדם בדבר הנצחיות.
קובץ א' פסקה תתלז.
-
המחשבה על דבר הנצחיות, והשאיפה להיות מרגיש בפנימיות
מהותו נטיה אליה, היא מבררת יפה את כל עסקי השעה של האדם.
מי שנושא את השאיפה לנצחיות בעולם הם הצדיקים בעלי הדבקות בה',
אצל צדיקים הקישור אל הקב"ה הוא בעצמו מגלה את הנצחיות. לכן הרב
בשמונה קבצים מתאר את תפקידם של בעלי החכמה הזאת כך.
קובץ א' פסקה תתנ.
-
בעלי החכמה העליונה מכשירים את העולם להתקשר בקודש של
האמונה. הם
מעירים בעולם צמאון אל הנשגב והנצח, ובזה הם
בונים את יסוד העולם, את השלום החברותי, ואת עוצם הטוב
להשלמת הנשמות בחיי עולם.
באופן שלא ייראו כלל מפני כל תמורה,
ומכל כליון ואיבוד, והוא צועד בזה למעלה מעצמות הזמן-כשהאדם מחבר את חייו אל הנצחיות
ממילא הוא לא יפחד משום שינוי משום תמורה. התמורה והשינוייים הם
נובעים מחיבורו של האדם אל עולם החול. ברגע שהאדם מחובר אל חיי
הנצח הוא לא מפחד מהכליון הנמצא בחומר.מהותו של החומר הוא
להתכלות במהלך הזמן, לעומת הצד הרוחני שאיננו פוסק בשום רגע. שום
תכונה רוחנית איננה מתכלה ואיננה נעלמת.
החיבור אל הנצח גורם לאדם לצאת מתכונות הזמן, האין סוף במהותו הוא
מעל הזמן, הוא מעל גדרים של כליון ואבדון. חיבור ודבקות עצמותית בחיי
הנצח מוציאה את האדם מיראת הכליון.
ביטוי מושלם ועליון שהאדם מתחבר אל הנצחיות באה לידי ביטוי בדברי
הרב באורות הקודשבדבריו על שחרור האדם מיראת המוות. וכך כותב
הרב.
אורות הקודש ח"ב עמ' שפ' (קובץ ד' פסקה כג')
-
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים
מות, הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם ...
הרב מבאר שהמוות באמת איננו חידלון של חיים. להיפך המוות הוא
התחברותלחיים יותר עליונים. תפיסה כזאת עליונה היא נובעת מהחיבור

174
הגדול שהאדם יכול להתחבר אל הנצחיות. בצורה כזאת אפילו המוות לא
מפחיד את האדם הדבק בנצחיות.
שםבפסקה נוספתהרב מרחיב ומדבר בעוד פסקה על השחרור מיראת
המוות, וכך כותב הרב.
אורות הקודש ח"ב עמ' שפא' (קובץ א
' פסקה תפו')
-
יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא
יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן
העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבוא
למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו ממקורה הפנימי...
לפי מקור זה מתבאר שהשחרור מיראת המוות הוא עיקר עמלו של האדם.
האדם מחפש נצחיות, האדם מחפש לנצח את הכליון. הדרך לשחרור נובע
לא מהגברת עולם החול, אלא הדרך להנצל מיראת המוות הוא על ידי
חיבור והגדלת נשמתו ממקורה הפנימי.
השחרור מן המוות נובע מהקישור אל הנצחיות, אותו שחרור הוא בעצמו
ממלא את היסוד העיקרי לחייו של האדם, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה קמב.
-
הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלוא מובנם.
השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל
פנים. האנשים הגדולים באים גם להמבוקשים
היותר קטנים
בדרכים של גדלות.
אמנם אי אפשר שתתגשם תביעה זו, כי אם
בדרך הקודש העליון של השקיעה המוחלטת בהאור האלהי-המקור העיקרי בו האדם יגיע
אל חיי הנצחיות נעשית מתוך חיבור אל האור האלוקי המחיה את העולם.
האור הזה הוא נותן את הנצחיות, כיון שהוא נמצא מעל גבולות הזמן, מעל
המציאות המוגבלת. הרב בשמונה קבצים מבאר את המקור לנצחיות.
קובץ ב' פסקה קמא.
-
הוייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית של הוד נצח
הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן
של חיי הזמן, רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים. וזאת ה
יא הכרה
פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות
להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה. ואפילו מה
שכנגדה, הוא גם כן, בעומק האמת, בעדה.

175
כדי שהאדם יחיה חיי נצח לא מספיק שהאדם מידי פעם יתקשר אל האור
האלוקי, האדם צריך לפעול ולהתקשר אל האור האלוקי בצורה קבועה.
מתוך קישור קבוע אל האלוקות אז האדם יוכל להגיע אל הנצחיות. לכן
צריך דבקות ושקיעה מוחלטת באור האלוקי המחיה את העולם.הנותן בכח רזי עולם שלו, תפקיד עולמי לכל תנועה רוחנית
וגשמית,
איך שבקטנים, קטן דבר לכל דרך ומורה
להתעלות
למרומי הגודל-החיבור אל חיי הנצח נותן לעולם עומק נסתר
ונצחי. מתוך החיבור אל האלוקות אז מתגלה רז עולמי בתוך הבריאה. הרז
הזה הוא נותן משמעות ותפקיד לכל תנועה רוחנית וגשמית הקיימת
בעולם. מתוך הנצחיות הזאת האדם מגלה את המהלך הכולל והנצחי של
התנועות הזזות בתוך הבריאה. האדםמגלה כיצד כל תנועה, כל דבר הוא
בעצמו מקושר אל הנצחיות בקשר איתן.
מתוך חיבור זה האדם מגלה כיצד כל דבר קטן מקבל משמעות גדולה.
אפשר להביא משל לאדם גדול, אצל האדם הגדול כל דבר מקבל משמעות
נצחית. יש אנשים שבעצם גדלותם גם הדברים הקטנים יש להם משמעות,
ביטוי לעניין מצאנו בדברי חז"ל לגבי תלמידי חכמים, וכך מובא בגמרא.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כא עמוד ב
-
אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד
-
שנאמר
ועלהו לא יבול.
לפי גמרא זאת מתבאר שתלמידי החכמים כל עניינם מקושר אל הגדלות.
לכן אפילו שיחת חולין שאלו דברים קטנים צריכים לימוד, אצל תלמידי
חכמים כל דבר יש לו משמעות נצחית.
האדם הגדול מצליח לגלות בעיסוקו היום יומי, בעשיות הקטנות שלו את
שורש הגדלות. הרב בשמונה קבצים מורה את הדרך להעלאת הקטנות אל
הגדלות, וכך כותב הרב על עבודתו.
קובץ ו' פסקה קה.
-
אני צריך להמשיך את העונג הקדוש של הדבקות האלהית השכלית
בכל מה שאני לומד, עושה, מתפלל ומדבר. הנגלות ההלכתיות יעשו
רטובים, מלאי חיי נועם של קודש עליון. ידיעה צלולה תחדור, להבין
להשכיל ולהרגיש, איך כל הארחות הסבוכות של עמקי ההלכות
הולכות ובאות מאותו המעין המת
וק והנעים, שכל התענוגים
הקדושים וכל מתקי זיוי העדנים נובעים משם.
אמנם יחד עם זה אי אפשר לאדם לשכח, שהוא קשור
בעולם מוגבל, שבו יש הפרש בין גודל לקוטן, בין אור לחושך,
בין חול

176
לקודש, בין טמא לטהור-גם כשהאדם נמצא במרומי הגדלות, גם
כשהאדם נותן משמעות נצחית לכלדבר, הוא צריך להכיר שיש מדרגות.
חיבור העולם הגשמי אל הנצחיות מצריכה זהירות שהאדם יזכור שהעולם
הזה הוא עולם מוגבל. בסופו של דבר הנצחיות יכולה להאיר בתוך העולם
אבל היא לא יכולה לנצח את העולם. הנצחיות לא יכולה לטשטש את
ההכרה שישנם דברים השייכים לעולם המתכלה.ישנם דברים בהם
הנצחיות לא יכולה להופיע בצורה מלאה.
תוך כדי העבודה של האדם להגיע לנצח עליו לזכור את ההבדל בין אור
לחושך, בין קודש לחול ובין טמא לטהור. ההבדלות בין הדרגות השונות
של העולם הם הבדלות נצרכות כדי שהאדם לא יתבלבל. יש סכנה
כשהאדם מטשטש את הגבולותהקיימים במציאות, לכן צריך המון עיסוק
בפרטים להבחין ולהכיר את ההבדל בין הטוב והרע ובין האור לחושך.
הרב בעצמו מבאר עד כמה האדם צריך דווקא מתוך הגדלות לשים לב
ולהבחין בעיסוק בפרטים, להבחין כיצד הוא בעצמו מתקן את דרכי חייו
הפרטיים. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה רנ.
-
אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון ולגדולות ונשגבות,
מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים גם כן,
ולפעמים לרדת למעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם,
לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, על פי התורה וההלכה, ולחדור
למעמקי המדות
הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף. ואם רק
להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל
אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ....
אם האדם מתוך העיסוק בגדלות ובנצחיות ידלג את תיקון נשמתו, אז כל
האור הגדול יתהפך לאור רועץ, אור שיכול לשבר את המדרגות.
וצריך תמיד לשאוף לגדלות, לאור,
לקדושה ולטהרה, ולהפך בכח אין גבולי, הגנוז באופיו הנצחי
פנימה, את הקטנות והחשכות, החול והטמא, לגדלות ואורה,
לקודש וטוהר-האדם צריך לשאוף
לגדלות, עצם השאיפה לגדלות היא מרוממת ומטהרת את האדם. השאיפה
לגדלות מהפכת את הכוחות המצמצמים לכוחות אין סופיים. השאיפה
לגדלות גורמת שהאדם יכיר את האור הנמצא בתוך הגבול. בתוך הגבול
עצמו נמצא אור אין סופי.
האלוקות נמצאת בכל מקום בעולם, אין מקום הפנוי מהאור האלוקי. כיון
שכל כל קטנות וכל חשכות מכילה בתוכה הארה גדולה. אומנם ההכרה

177
הזאת נובעת מתוךשאיפה לגדלות. המקור ממנו אדם יכול לקלוט הארה
כזאת נובעת מעיסוקו של האדם בתורת הסוד. וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ה' פסקה רלד.
-
ההכרה הרזית מיוסדת היא על הבירור הפנימי של הכל
-
יכולת, של
אי ההגבלה באפשרות של הגבורה האין סופית, וההכרה הפומבית
בנויה היא על
הנטיה של צמצום הכח, על פי אותם התנאים
שהצמצום המתגלה מבליט אותם. בכל תחום שולטת היא רק
ההכרה האחת בלא הגבלה. אין גבול של יכולת במסתרים, ואין
חירות מתגלה בנגלות...
מהות ההכרה הרזית היא מבררת את היחס בין האינסוף לסוף. ההכרה
הרזית מבררת כיצד בתוך הצמצום נמצאאור אלוקי עליון. אומנם הכרה
זאת מבינה שיש הבדל בין הצד הנסתר לצד הגלוי. הצד הנסתר מכיל בתוכו
אור נצחי אין סופי. לעומת זאת הצד הגלוי מכיר ומבין את הצמצום ואת
המדרגות שיש במציאות הגלויה.
ומתוך ההשקפה, שהכל יש בכחו להפך לטוב עליון,
נעשה האדם
מיושב בדעתו, מקו
בל על הבריות, שמח בעולמו,
ומקודש בקדושה
עליונה, ומתהלך בארצות החיים, בכל המובנים,
לפני ד' תמיד-
העיסוק בהבנת הצד הפנימי הנמצא במציאות גורם לאדם השקפה ההופכת
את כל המציאות לטוב. הסיבה שהאדם רואה את החסרונות במציאות
משוםשהאדם רואה את המציאות הנקודתית. כשהאדם מתמקד ברגעים
בזמנים החולפים ממילא האדם רואה הרבה חסרון.
ראיית החסרון גורמת לאדם פחד וחרדה. אבל כשהאדם מתחבר אל חיי
הנצח, כשהאדם מתחבר להשקפה פנימית בצורה כזאת האדם מרגיש
התיישבות בדעתו.
האדם פועל מתוך הסתכלות כללית, הרואה את המכלול הגדול והעמוק.
הראיה הזאת גורמת שהאדם בעצמו מקובל על הבריות, היכולת להיות
מקובל על הבריות מוכיחה שהאדם מכיר את הטוב שנמצא במציאות. אדם
כזה רואה את הצד הפנימי של האנשים, הוא מבין ששורש האנשים הוא
טוב.
ביטוי למעלה הרוחנית של מי שמקובל על הבריות מצאנו במשנה במסכת
אבות, וכך מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה א

178
-
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר
אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא
שכל העולם כ
לו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב
את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ...
אדם המחובר אל הנצחיות יש לו הרגשת שמחה תמידית, הייאוש והצער
נובע מתוך ההסתכלות המצומצמת של האדם. כשהאדם מחובר אל חיי
הנצח אז האדם נמצא בארצות החיים, יש לאדם יישוב דעתגדול. האדם
מרגיש כיצד האור האלוקי עומד בפניו. אצל כל אדם יש הארה אלוקית,
אבל רוב האנשים לא מרגישים כיצד האור הזה עומד בפניהם, רוב האנשים
האור הזה נמצא בצורה נסתרת. אצל אדם המחובר לנצחיות האור הזה
עומד בפניהם ומחייה אותם.

179
פסקה כא-דרך העלאת הכל62
(עמוד רכג')הרעיון של העלאת הניצוצות, כשהוא מתגלה בנשמה
בתור הכרה פנימית, כבר מחיבת היא את המשיג ללכת תמיד
בדרך עבודת קודש זו, שהוא יסוד של בכל דרכיך דעהו.
ומתוך עבודת הפרט בא הוא לעבודת הכלל,
להצדיק את כל
התנועות של הטבת המצב החמרי שבאדם ושבאומה,
עד שה
וא מתדבק לאהבת ישוב ארץ ישראל שנתגלה בימינו,
וברוב אורה
הוא מעלה את הרעיון ואת נושאיו, ומאירם באור החיים.
ואורחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים,
עד שאכילותיו הן קרבנות ממש ושתיותיו נסכים,
וכל סדרי חייו
מערכות קדושות, משפיעות אור וחיים לגדולי מעלה
וצבאות מטה, ובכל תושיה יפריח ציצים ופרחים, ולרגעים
יפוצו מעינותיו פלגים יבלי מים. ואהבת הבריות אין קץ
מקננת תמיד בלבבו, וחדות
עולמים חיה בנשמתו, ונהנים ממנו
עצה ותושיה בכל עת ובכל שעה. וכלביא יקום וכארי יתנשא
להמתיק גבורות ולהרבות חסדים טובים, על כל עולם מ
עולמי עד,
ועל כל רוח ונפש מכל יצור
נושא הפסקה-עבודת העלאת ניצוצות היא פועלת לעילוי לכל המציאות.
ביאור הפסקה-
הרעיון של העלאת הניצוצות-בפסקה זאת הרב מעמיק בתוצאות
הנולדות למי שפועל מתוך רצון להעלאת ניצוצות. המושג של העלאת
ניצוצות מופיע בספרי המקובלים, ומקבל הרחבה גדולה בספרי החסידות.
אומנם עניינים אלו עמוקים, אבל נשתדל לבאר יסוד זה באופן כללי.
מבואר בספרים שבתהליך בריאת העולם, כשהעולם נברא נוצרה מציאות
המכונה 'שבירת הכלים'. שבירת הכלים זאת מציאות שהקב"ה יצר כלים
שאינם מתאימים לגודל האור האלוקי. בעקבות ריבוי האור האלוקי
הכלים נשברו. הסיבות לשבירה הם רבות, אבל התוצאה של השבירה,
62מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רנט'.

180
בעקבות השבירה האור האלוקי ירד המון מדרגות, וכעת הוא נמצא בכל
מקום, ובכל המציאויות הקיימות בעולם.
בעקבות השבירה ניצוצות הקדושה התפשטו בכל העולם, כעת תפקידו של
האדם להעלות את הניצוצות. האדם בעבודתו מוציא את הקדושה ואת
הניצוצות המוטבעים בתוך המציאות. רעיון זה מבואר בחסידות, וכך כותב
הבעל שם טוב.
בעל שם טוב בראשית פרשת בראשית
אות
קסז.
-
גדול עווני מנשוא. זה כלל גדול שבכל מה שבעולם יש ניצוצים
הקדושים ואין דבר ריק מהניצוצים, אפילו עצים
ואבנים, ואפילו
בכל המעשים שאדם עושה, ואפילו עבירה שהאדם עושה יש בה
ניצוצות השבירה
ראוי לציין שהבעל שם טוב מדבר גם על הניצוצות הנמצאים בתוך
ואין שום היתר בשביל החטאים, אבל כמובן דבר זה מצריך זהירות
העלאת ניצוצות לעשות חטאים.
האור החיים הקדוש מתבאר בצורה כזאת את הסיבה של הגלות, עם
ישראל יוצא לגלות בשביל להוציא את הניצוצות הנמצאים בגלות, אצל
מצרים. וכך כותב האור החיים הקדוש.
אור החיים שמות פרק ג
-
הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ'
שערי טומאה וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים ...
כשהוא מת
גלה בנשמה
בתור הכרה פנימית, כבר מחיבת היא את המשיג ללכת תמיד
בדרך עבודת קודש זו, שהוא יסוד של בכל דרכיך דעהו-כשהאדם מכיר את העבודה הזאת של העלאת ניצוצות, מי
שמצליח לחיות את חייו מתוך הכרה פנימית של עבודה זאת, הוא נצרך
לעבוד בפועל לפי יסוד זה. ברגע שאדם מכיר את העבודה הזאת הוא לא
יכול להמשיך עת חייו בצורה רגילה. אדם כזה כל חייו מתנהלים לפי תכונה
זאת.
מהותה של התכונה הזאת היא מכירה שבכל העולם יש קדושה. בצורה
כזאת כל פעולה של האדם, גם פעולה גשמית יש לה משמעות רוחנית. כל
פעולה יש לה משמעות של עבודת ה'. הרב מבסס את דבריו על הפסוק בספר
משלי.
משלי פרק ג פסוק ו
-
בְכָל־דְרָכִֶּ֥י ָך דָעֵָ֑הו וְָ֝הֵּ֗וא יְיַשִֵּ֥ר אֹֹֽרְחֹתֶֹֽיָך:

181
משמעות הפסוק שהאדם בכל פעולותיו צריך להכיר את הקב"ה. התפיסה
הרגילה היא מכירה שיש אלוקות ויש חומריות. בדרך כלל האדם באופן
טבעי מפריד בין האלוקות לבין הקדושה. הפסוק הזה מלמד שהאדם יכול
להגיע למצב בו גם החומריות, כל הדרכים של האדם הם בעצמם מובילים
אל הקדושה.בכל דרך אפשר להכיר את האלוקות. לכן הגמ' דורשת על
הפסוק הזה שהוא פרשה קטנה שבה תלויה כל עבודתו של האדם, וכך
מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד א
-
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה
-
בכל
דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.
הבעל שם טובמבאר את הפסוק בצורה כזאת.
צוואת הריב"ש
-
בכל דרכיך דעהו זהו כלל גדול דעהו לשון חיבור הה' בוי"ו בכל
מעשיו אפי' בדברים גשמיים שעושה צריך שתהיה עבודת גבוה לבד
ולא לכוונת ד"א אפילו המעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק
כולו לש"ש.
לפי הבעל שם טוב, תפקידו של האדם לקחת מעשים גשמיים, וגם אותם
לחבר ולקשר אל האלוקות. בצורה הזאת אין זמן בו האדם מפסיק את
קישורו לקב"ה. בצורה כזאת כל פעולה ופעולה היא יכולה לקשר את
האדם אל הקב"ה. לקיחת ניצוצות הקדושה הנמצאים בגשם, היא גורמת
שהאדם מתוך פעולתו הגשמית ירגיש חיבור יותר גדול אל הקב"ה.
ומתוך עבודת הפרט בא הוא לעבודת הכלל,
להצדיק את כל
התנועות של הטבת המצב החמרי שבאדם ושבאומה-בתפיסה
הרגילה המפרידה בין הקדושה לבין החומר, היא איננה רואה בחומר
אידיאל. בצורה הזאת אין משמעות להגביר את הכח החומרי. להיפך
השאיפה להקטין את החומריות כדי שהאלוקות תגדל. אבל אדם שמצליח
להכיר את העבודה העליונה של העלאת ניצוצות, היא מכיר את היתרון של
הטבת החומריות של האדם. בצורה כזאת האדם מבין שהטבה חומרית
היא כוללת בתוכה עוד ניצוצות של קדושה.
אדםבעל הכרה כזאתמחובר אל הכלל, החיבור אל הכלל נעשה מתוך
דאגה לכלליות לא רק בצורה הרוחנית של כלל ישראל, אלא גם להטבה
החומרית של כלל ישראל. הרצון להעלאת ניצוצות גורם חיפוש ניצוצות
הנמצא בכלל, החיפוש הזה מוצא יותר ויותר ניצוצות מתוך ההתגדלות
החומרית שיש לכלל.

182
עד שהוא מתדבק לאהבת ישוב ארץ ישראל שנתגלה בימינו,
וברוב
אורה הוא מעלה
את הרעיון ואת נושאיו, ומאירם באור החיים-
המקום העיקרי בו ניתן לממש את ההטבה החומרית היא נעשה דווקא
בארץ ישראל. הרב קוק בעצמו הוא חי בצורה זאת, הרב מתחבר אל
האידיאל של יישוב ארץ ישראל. הרב בעצמו מעודד את ההטבה החומרית
של עם ישראל כולו. הרב רואה את היתרון הגדול הקיים בחיזוק הכוחות
החומריים של האומה הישראלית. הרב לא רואה סתירה בין החומר לבין
הרוחניות. חיזוק החומר בצורה נכונה יכול לעזור לגידול הרוח.
הסיבה שהאדם מתחבר אל יישוב ארץ ישראל, זה לא רק בגלל שבארץ
ישראל יש אפשרות להטבה חומרית משמעותית. הסיבה העיקרית כיון
שהחומריות הנמצאת בארץ ישראל היא בעצמה יותר מחוברת אל
הקדושה. החומריות בארץ ישראל היא נושאת בתוכה יותר ניצוצות של
קדושה. בארץ ישראל יותר קל לעשות את העבודה של העלאת ניצוצות.
וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה צו. (מובא באורות הקודש ח"ג עמ' רצה')
-
ה
מאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם
בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב
הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד
הזכרת ירושלים בעל נהרות בבל, או בשיר המעלות שובה, בכל
סעודה. צפיית ארץ ישראל הבאה תכף למזון, .
..
הרב מבאר שהמאכל בארץ ישראל הוא בעצמו קדוש בפנימיותו, לפי זה
ניתן להבין את החשיבות והצפיה לחזור לארץ ישראל ולפעול למען יישוב
ארץ ישראל.
כיון שבארץ ישראל החומריות יותר קרובה אל הקדושה ממילא בארץ
ישראל אין צורך ליצור מלחמה בין החומר לקדושה, וכך כותב הרב63.
קובץ ג' פסקה שסד.
-
בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא
קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך להרגיז את הגוף ממנוחתו
הטבעית, כי אם להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש
השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ
ישראל.
63ישנו מקור נוסף שהרב מתאר את המצב בארץ ישראל, מצב בו צריך פחות מלחמה. וכך
כותב הרב.

183
כשהאדם מתעסק בעילוי הניצוצות הוא מרגיש את האור הנמצא בתוך
הרעיון של החזרה לארץ ישראל. האור הזה נותן חיים קדושים באדם.
ואורחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים,
עד שאכילותיו הן קרבנות ממש ושתיותיו נסכים,
וכל סדרי חייו
מערכות קדושות, משפיעות אור וחיים לגדולי מעלה
וצב
אות
מטה-תכונה נוספת הקיימת באדם החי את העלאת הניצוצות, הוא
קישורו אל כלל ישראל. אדם כזה אוהב את ישראל, הסיבה לאהבה כיון
שהוא מכיר את הקדושה העצמית הנמצאת בכל יהודי.
מי שמסתכל רק על הקדושה הוא בוחן את היהודי לפי כמות המצוות
שהיהודי עושה. בצורה כזאת קשה ליהודי לאהוב יהודי שאינו מקיים
מצוות. אבל ההסתכלות הפנימית הרואה את הקדושה הנמצאת בתוך
הגוף, היא מכירה שבכל יהודי יש ניצוצות מאד עליונים, לכן יש לו רצון
גדול לאהבה לכל האומה כולה.
בצורה כזאת גם האכילה הגשמית מקבלת משמעות. אצל אדם רגיל
האכילה היא שייכת רק לחומריות, אבל אצל אדם הפועל מתוך העלאת
ניצוצות הוא הופך את האכילה לעבודת ה'. הרב ממשיל את האכילה
לקרבן ממש. דברי הרב מבוססים על הגמ' במסכת מנחות64.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צז עמוד א
-
וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן! ר'
יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים
-
מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים
-
שולחנו של אדם
מכפר עליו.
ההכרה שבאכילה יש קדושה מעין קרבן, מופיע גם בדברי הגמ' המתארת
את האכילהשהאדם אוכל עם הצדיק, וכך מובא בגמ' במסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
-
ואמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה
כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל
לחם עם חתן משה לפני האלהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא
לפני
משה אכלו! אלא לומר לך: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי
בתוכה
-
כאילו נהנה מזיו שכינה.
64אומנם בגמ' מפרשים שהטעם שהשלחן הוא מזבח משום שהאדם מזמין עניים על שולחנו.
אבל עדיין דברי הרב מבוססים על הגמ' למעלת עבודת האכילה, הרי יכלה הגמ' להביא רק
דוג' של אדם הנותן צדקה. דווקא האכילה בעצמה יש לה יכולת להביא קדושה של מזבח.

184
הרב בשמונה קבצים מתאר את מעלת האכילה של הצדיקים, וכך כותב
הרב.
קובץ ב' פסקה סד.
-
כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים
בטלים, ומדת הקדושה היא למעל
ה מכל מגמה, שאין צורך לומר
שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו
היא מדה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל
התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים ...
התפיסה שבאכילה יש קדושה, משמעותה שהאכילה היא לא רק הכשר
שיהיה לנו כחלעבוד את ה'. התפיסה העליונה מכירה שעצם האכילה היא
בעצמה מכילה בתוכה קדושה.
אצל הצדיק לא רק האכילה מושפעת מן הקדושה אלא כל סדרי חייו. כל
פעולה של הצדיק משפיע קדושה לכל מי שסביבו, לכל העולם כולו. אצל
הצדיק כל פעולה מכילה קדושה וניצוצות, וכך מתאר הרב המידותהראיה.
מידות הראיה העלאת ניצוצות פסקה א'
-
כמו שיש ניצוצות באכילה הכא נמי בכל פעולה מפעולות אדם, וה"ה
בכל שמיעה וקריאה, ולפעמים יש שעניני
העולם הבאים ממרחקים
הם משתלבים ועולים למרומי תורה, והכל לשם שמים בשקל
הקודש.
ובכל תושיה יפריח ציצים ופרחים, ולרגעים
יפוצו מעינותיו פלגים
יבלי מים-כשהאדם נמצא בעבודה כזאת הוא גורם עילוי והפרחת ציצית
לכל המציאות. הרב מתאר ציצים ופרחים, משמעות הדבר שבין דברעיקרי
בין דבר טפל כמו ציץ ופרח שזה לא הפרי, בכל זאת גם הדברים הטפלים
מקבלים משמעות. מתוך זה האדם משפיע מעיינות על כל המציאות כולה.
מן המעיין יוצאים פלגי מים, אומנם עיקר החיות היא בעיקרו של המעיין,
ובכל זאת יש פלגי מים קטנים המשפיעים שפע לצדדים קטנים וטפלים
מסביב. בכל זאת עיקר החיות של כל המציאות אפילו הטפלה נובעת מן
הקדושה, מן המעיין.
ואהבת הבריות אין קץ
מקננת תמיד בלבבו, וחדות עולמים חיה בנשמתו, ונהנים ממנו
עצה ותושיה בכל עת ובכל שעה-כמו שראינו
לעיל מתוך עבודה זאת האדם יכול לאהוב את הבריות יותר, בצורה כזאת
יש לאדם חדוה כלפי המציאות. האדם לא מסתכל על המציאות החומרית
כמציאות הבאה לסתור את עבודתו. בצורה כזאת האדם חי מתוך חדוה

185
והרגשת הרמוניה כלפי הסביבה. מתוך הסתכלות כזאת הסביבה כולה
נהנות ממנו65.
וכלביא יקום וכארי יתנשא
להמתיק גבורות ולהרבות חסדים
טובים, ע
ל כל עולם מעולמי עד,
ועל כל רוח ונפש מכל יצור-עבודת
העלאת ניצוצות היא בעצמה נותנת כוחות לצדיק. כיון שהאדם לוקח
פעולה גשמית ומגלה בתוכה קדושה, ממילא אותה קדושה היא בעצמה
נותנת כח לאדם. דברי הרב מזכירים את הפסוק המתאר את מעלתו של
עם ישראל, כמו שבלעם מתאר אתעם ישראל.
במדבר פרק כג
פסוק כד -
הֶן־עָם ֙ כְלָבִּ֣יא יָקִׁ֔ום וְכַאֲר֖י יתְנַשָָ֑א לֹֹ֤א ישְכַב ֙ עַד־יִֹּ֣אכַל טִֶׁ֔רֶף וְדַם־חֲלָל֖ים
ישְתֶֹֽה:
התכונה הזאת היא כוללת בתוכה יכולת לקחת דברים שהם נראים קשים,
לקחת גבורות ולמצוא בתוך הגבורות את הצד החיובי והמתוק. זאת
העבודה של הצדיק להמתיק את הגבורות. על ידי המתקת הגבורות העולם
בעצמו נהפך להיות מלא בחסד.
העבודה בשלב הראשון היא מרחיקה את הדין, היא פועלת בשביללהימנע
מן העבירה, זאת פעולה של אתכפיא. אבל העבודה היותר עליונה, היא
העבודה היוצרת תיקון והמתקה. זאת עבודה הלוקחת את הדברים הקשים
ומחברת את הדברים האלה אל הקדושה. בצורה כזאת אין כבר מלחמה
בין הקדושה לחומר, החומר בעצמו עוזר לקדושה. וכך הרב בשמונה
קבצים מתאר את האידיאל העליון הזה66.
65דברי הרב מבוססים על המשנה במסכת אבות המתארת את המעלה של מי שלומד תורה,
וכך מובא במשנה באבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה א
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה
לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב
את המקום אוהב את הבריות ... ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר לי עצה
ותושיה אני בינה לי גבורה ונותנת לו מלכות וממשלה
66העבודה של ההמתקה זאת עבודה השייכת לצדיקים הגדולים וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק י
אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו' שלכן נקראים
בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא
לעלות להיכל ר"ש בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא
וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו':

186
קובץ ב' פסקה שכז. (מובא גם באורות התחיה כח')
-
כשבאים להשכלה עליונה זו, של הקדושה שבטבע, השלמה, הכוללת
בקרבה גם כן את הקדושה שלמעלה מן הטבע, המתנגדת אל הטבע,
המלחמה חודלת לגמרי, מדת הדין מתבסמת, והכל נוטה כלפי חסד.
כל הכחות
שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה. כפי מה
שהם בטבעם, הרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון.
והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש
בקרבו חופש של נועם קודש, ויראה עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך
מעיו, שנאמר בקרבך קדוש.

187
פסקה כב-הופעת העלוי67
(עמוד רכד')כשנשמתו של אדם יחידי מתעלה, ומתרוממת בקדושה,
הרי היא
מרוממת ומעלה עמה את כל התלוי בה ואת כל המתיחש עמה,
בין
ולאחריה, לפניה צדדיה, ומכל מתחתיה, בין לה, ממעל
מימינה
ומשמאלה, והארה חיונית, אורית, אלהית, מתוספת בכל
מערכי עולמים.
וכ
ל מה שהאדם מצייר לו באמונה גמורה ובהכרה פנימית
דבר
ושמחת ומתקדש, מתגדל הוא הרי זה, ונעלה נשגב
התורה,
החכמה, המצוה, והמדות הטובות, וכל טוב, וכל חמדה, כל
רוחב דעת,
וכל עליצות רוח, כל יקרת חיים, וכל מעין חכמה מתאמץ בו.
אמנם צריך האדם להיות עוסק תמיד בתורה וב
קדושה,
במצות
ובמדות טובות, בחכמה וברוממות רעיון, בתפלה ובעליצות
קודש, בהעמקת אמונה ובמרחב דעה, כדי שימצא את עצמו
מוכשר להכרת הרעיון של הופעה זו, עד שידע תמיד ויכיר
את העילוי, שהוא מעלה את כל צבאות מעלה וכל צבאות מטה,
את כל החיים,
וכל מערכותיהם, את כל הגופי
ם ואת כל הנשמות,
על ידי מפעליו הטובים ועבודתו בקודש. ואז פעם אחר פעם, אור
סליחה ומחילה,
אור תשובה וצהלה, יהיה מתגבר בו, ויהיה לברכה
בעולם, ויקויים בו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
ואפילו בשעה שלבו דואג ונפשו לקויה, בשעה שהוא חרד
ודואג
הר ממכשולות
ידו יניח אל החיים, שבארחות בים מההתעלות
הרוחנית העליונה, על ידי אור תורה ואור דעת, על ידי הארת
רזי תורה והגיונות עליונים, מהמושגים העומדים ברומו של עולם,
ומורים רום הדרת הקודש, אשר מקורם הוא הצחצחות
העליונה,
מזיו החכמה ודעת פאר אל נורא הוד
67מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה צה'.

188
נושא הפסקה-אדםהעוסק בתורה ומצוות מתוך רוממות מעלה איתו את
העולם כולו.
ביאור הפסקה-
כשנשמתו של אדם יחידי מתעלה, ומתרוממת בקדושה,
הרי היא
מרוממת ומעלה עמה את כל התלוי בה ואת כל המתיחש עמה-
הרב ממשיך לבאר גם בפסקה זו את הדרך לעילוי העולם כולו. הדרך
שהעולם מתעלה תלויבעילויו של האדם הפרטי. כשהאדם היחידי מתעלה
אז כל העולם כולו מתעלה. ההבנה שהאדם מסוגל להשפיע על כל העולם
כולו מבוארת בדברי חז"ל.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
-
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד
נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת
-
אשר
יו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת
-
אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה
.
משמעות דברי חז"ל שבכל אדם יחידי יש יכולת להשפיע על כל העולם כולו.
לכן הרב בפסקה מדגיש את משמעות נשמתו של כל יחיד ויחיד.
גם הרב חרל"פ מביא את העילוי שיחידפועל על העולם בספרו מי מרום.
מי מרום מעיני הישועה ח"ב פ"לז עמ' קפח'.
-
היחידים שמשלימים את עצמם בחדרי חדרים ויודעים ומכירים
בעצמם כי הם אבר אחד מן האומה כלה, אשר בבריאות האבר
ושלמותו חיה כל האומה, ובשביל זה אינם מרגישים כלל במציאות
הפרטיות שלהם, ומתאמצים לש
פר וליפות את האבר ההוא שבידם
-
יודעים שמצד עצמם אין להם שום חיות כי אם מצד האומה כולה,
ובזה הם עושים את האומה לחטיבה אחת בעולם ומיחדים יחוד,
ברכה וקדושה, כולו קודש לה. יחידים אלו הם המקימים את העולם
והם מקרבים לבם של ישראל לאביהם שבשמים והם המנהיגים
האמיתי
ים, אף על פי שלא נודע טבעם בעולם
עילוי העולם תלוי בעבודתו של כל יחיד ויחיד. כל יחיד משפיע על האנשים
התלויים בו, היינו האנשים שהם ממש קשורים אליו, כגון משפחתו ילדיו
וכדומה. אבל ההשפעה היא לא רק באלו שממש תלויים בו, ההשפעה היא
גם על מי שיש לו רק איזה ייחס וקשר לאותו יחיד שהתעלה.ולאחריה, לפניה צדדיה, ומכל מתחתיה, בין לה, ממעל בין
מימינה
ומשמאלה, והארה חיונית, אורית, אלהית, מתוספת בכל

189
מערכי עולמים-לאחר שהרב התייחס להשפעה שהיחיד משפיע על מי כל
מי שתלוי וקשור אליו, כעת הרב מוסיף שההשפעה היא מתרחבת
למקומות נוספים.
הרב מוסיף שהשפעת היחיד היא יכולה להיות השפעה גם על הדרגות
שמעליו וגם על הדרגות שמתחתיו. ההשפעה היא יכולה להיות לכל
הכוונים, גם לצדדים. ההשפעה היא יכולה להיות השפעה מלפניו, היינו
שהאדם מכיר ומודע להשפעה שלו, זאת השפעה של פנים, היינו השפעה
שהאדם משפיע במודעות. אבל יש השפעה שהאדם משפיע מאחוריו, היינו
שהאדם אפילו לא מכיר את ההשפעה שלו. השפעת האדם על סביבתו
יכולה להיות השפעה בדרך ממילא.
הסיבה שהאדם היחידי יכול להשפיע על כל הבריאה כולה נובעת
מהאחדות הגדולה הקיימת בבריאה. לכן ההשפעה היא על כל מי שמתייחס
ועל כל מי שתלוי וקשור אל אותו אדם יחידי, וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ א' פסקה קיט.
-
יחידי הסגולה, בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד
האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא...
הרב בשמונה קבצים מבאר שהמחשבה שהאדם פועל רק על עצמו זאת
מחשבה מלאת טמטום. ההכרה שהאדם הוא אבר מתוך הכלל היא
המחשבה הממלאת את האנשים הגדולים, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רכז.
-
... האדם הפרטי אבר הוא מהכלל כולו,
ובערך יותר מתרחב מההויה
כולה. בתיקונו המוסרי של אדם יחידי, לא הוא לבדו מתעלה, כי אם
המציאות כולה מתעלה עמו. לחשוב פחות מזה אי אפשר. רק
טמטום הלב הוא יוכל לגרום, שערך חשבונו של עולם כזה לא יוחש,
מפני גודל בהירות האמת שבו, שהוא מטשטש את העינים החלושות.
וכל מ
ה שהאדם מצייר לו באמונה גמורה ובהכרה פנימית
דבר נשגב ונעלה זה, הרי הוא מתגדל ומתקדש-הרב מוסיף שהאדם
היחידי צריך לעבוד מתוך הכרה של הציור הגדול הזה. האדם צריך להחדיר
בתוך נשמתו את האמונה הגדולה שהוא יכול להשפיע על כל העולם כולו.
הרב מעיד על עצמו שהוא חי מתוך תחושה כזאת של השפעה גדולה על כל
הסביבה, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה עח

190
-
הזיכוכים שאני מזכך את עצמי, את מחשבותי, רעיונותי, מידותי
והרגשותי. הם יהיו זיכוכים כוללים לכל העולם כולו. חייב אדם
לומר בשבילי נברא העולם
כשהאדם חי מתוך אמונה כזאת אז האדם מתגדל. כשהאדם מכיר את גודל
תפקידו ממילא הוא מרגיש יותר מחוייב. יש לאדם יותר כח לפעול מתוך
הכרה שמעשיו הם מעשים גדולים, מעשים שמשפיעים על כל העולם כולו.
בצורה כזאת האדם בעצמו מתגדל ומתקדש במעשיו.
שיא העבודה הכללית של האדם גורמת שהאדם בעצמו מרגיש כיצד הוא
בעצמו משפיע על העולם, וממילא הצדיק בעצמו גם מרגיש את הצרות
והקשיים הקיימים בעולם. ומתוך כך הקב"ה בעצמו משפיע ומגלה לצדיק
את הנעשה בכל העולם, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה קז.
-
האדם אפשר לבא לידי מדה כזו עד שיגלה בקרבו את המרכזיות של
כל ההויה שבקרבו. ואז ירגיש ברוחו את כל המתרגש, כל העשוי, כל
המוברק, וכל המתנועע בכל מלא היש לכל פרטי דרגאותיו. כי לא
יעשה ד' א' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים...
ושמחת התורה,
החכמה, המצוה, והמדו
ת הטובות, וכל טוב, וכל חמדה, כל רוחב דעת,
וכל עליצות רוח, כל יקרת חיים, וכל מעין חכמה מתאמץ בו-הרב מתאר כיצד אדם החי באמונה בגדלות השפעתו,
מרגיש את הגדולה והקדושה בכל מעשיו. כשהאדם במעשיו מקושר אל
הכלל אז יש לו שמחה גדולה. כל מעשיו נובעים מרחבות נפשית גדולה.
התורה, החכמה, המצוות והמידות הטובות נובעים מתוך הרחבה גדולה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את ההרגשה של האדם הפועל באמונה כזאת.
קובץ א' פסקה קסח.
-
כשהאדם מסתכל בעצמו, ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים,
את כחות החיים שלו ושל המציאות כולה, ומכיר הוא בהכרה
פנימי
ת את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין
בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו
מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת
את חותמה על נשמתו.
ההכרה של האדם לעילוי העולם מטביע באדם את האור הכללי הגדול.
אדם המחובר לכללמקבל את כוחותיו מן הכלל.

191
הרב הדגיש כאן את מעלת שמחת התורה, השמחה נובעת מן החיבור של
האדם לכלליות העולם, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה שיב.
-
השמחה העליונה מתגברת דוקא על ידי ביטול גמור של מהות עצמו,
מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהות
יות
עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין
סוף של נועם העליון...
כשהאדם יוצא מן המיצרים הפרטיים שלו, אז האדם מרגיש את השמחה
הגדולה, כשהאדם מחובר אל הכלל הוא חי עם היתרונות של הכלל, בצורה
כזאת האדם מתנתק מן ההרגשה הפרטית הגורמת לו להרגיש את מיצרי
החטא הפרטי שלו.
אמנם צריך האדם להיות עוסק תמיד בתורה ובקדושה,
במצות
ובמדות טובות, בחכמה וברוממות רעיון, בתפלה ובעליצות
קודש, בהעמקת אמונה ובמרחב דעה, כדי שימצא את עצמו
מוכשר
להכרת הרעיון של הופעה זו-הדרך להשריש את האמונה הגדולה
הזאת, את האמונה בעילויהעולם, הדרך הזאת נעשית מתוך העיסוק
בתורה ומצוות. כשהאדם יעסוק בתיקון אישיותו הפרטית, מתוך העיסוק
האלוקי האישי אז האמונה בעצמה מעמיקה. בצורה כזאת האדם ירומם
את הרגשותיו להרגשות והשפעה על הכלל.
הסיבה שהעיסוק בתורה ומצוות מחבר את האדם אל הכלל נובעת
מההכרה שהמצוות והתורה הם בעצמם מגלים את הכלליות הקיימת
בעולם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה מב.
-
התורה אחוזה היא ברוח ישראל. רוח ישראל המופשט הוא מלא כל,
אור אלהים, תעודת ההויה, מקור הנשמות. התורה כשמתגברת,
כשידיעתה מתרחבת, כשאורה מזהיר, כשרגשותיה מתעמקים
בקרב
מתהדרת בעולם, יותר מתפשטת האלהית האורה כל נשמה,
ומתעלה. וכל העולם כולו הרי זה מתעלה בעילוי היחידים מרוממי
הרוח
התורה בעצמה היא הכלליות הכללית של רוח ישראל. רוח ישראל בעצמו
הוא השורש לכל הכלליות של העולם כולו. לכן העיסוק בתורת ה', העיסוק
במצוותובתיקון המידות הוא בעצמו פועל להחדרת האמונה בעילוי העולם
כולו.

192
העיסוק בדברים גדולים רוחניים מרוממת את האדם למקום עליון יותר.
בצורה כזאת היכולת להתחבר אל העילוי חודרת לאדם בצורה יותר
טבעית.
עד שידע תמיד ויכיר
את העילוי, שהוא מעלה את כל צבאות מעלה וכל צבאו
ת מטה,
את כל החיים, וכל מערכותיהם, את כל הגופים
ואת כל הנשמות,
על ידי מפעליו הטובים ועבודתו בקודש-פעולת
התורה והמצוות גורמת הכרה פנימית שהאדם ידע ויכיר תמיד את תכונת
העילוי הפועלת בעולם. לא מספיק שהאדם רק ידע בשכלו את פעולת
העילוי העולם, הרב מדגיש שיש כאןגם פעולה עמוקה של הכרה. ההכרה
היא באה לידי ביטוי בהרגשה של האדם. כל ההכרות האלה הם פועלות
תמיד אצל האדם הגדול.
אדם יכול להגיע למדרגה בו הוא מכיר כיצד הוא מעלה לא רק את העולמות
הנמוכים, אלא הוא יכול להעלות את כל העולמות הנמצאים ממעל לו. כל
העולמות העליונים תלויים בעבודתו של האדם בעולם הזה. בדרך כלל
האדם חושב שהוא יכול להשפיע רק על מי שמתחתיו, אבל מעלתו של
האדם שעבודתו בעולם הגשמי היא משפיעה, והיא מפעילה את העולמות
העליונים. כל צבאות מעלה תלויים בעבודתו של האדם.
היכולת של האדם להעלות את העולם תלויה בכמות קישורו של האדם אל
הקודש. כשהמחשבה של האדם קשורה בענייני אלוקות אז כל העולם כולו
מתעלה.
קובץ א' פסקה תקמ.
-
כשמחשבים בעניני האלהות, הכל מתעלה. כל המדות מתעלות,
והמעשים מתעלים על ידי עילויין של המדות
, והעולמות כולם
מתעלים מרוב עונג הגנוז בזיו האלהות המתגלה על חיי המחשבה,
ומשם, על ידי צינורות החיים, לכל היקום כולו. וזאת היא מדתן של
צדיקים מקיימי העולם במחשבותיהם הקדושות, המשפיעות חיים
לכל החיים כולם...
כל ההשפעה של האדם על העולמות כולם נובעת ממה שהבאנובתחילת
הפסקה, מההכרה שבבריאה יש אחדות מלאה. החידוש שהאחדות באה
לידי ביטוי לא רק בעולם התחתון אלא גם בעולמות העליונים הקדושים.
וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א פסקה קמג.
-
אחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל מה שהיא
מתעלה. רואה איש הרוח את החיים
במלא היקום, רואה את הכח

193
העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר כל החיים חיים
ישאפו. החיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ,
יוצאים על ידי הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון,
מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית,
עזוז הח
יים, החופש והאור. מי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל
ודמיון הצר, שאין עילוי הנשמה עילוי הכל, מי יבהל מפני מרחבי
מקום, מפני כתלים חוצצים. הרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז,
בהיכל הצדק והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה, הוא
נותן חיים, והוא החיים וחיי
החיים. ... ואז פעם אחר פעם, אור
סליחה ומחילה, אור תשובה וצהלה, יהיה
מתגבר בו, ויהיה לברכה
בעולם, ויקויים בו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור-העילוי של העולם מחובר אל ההכרה שהעולם כולו
נמצא בתהליך של תשובה ועילוי. העולם יכול להתעלות מנפילותיו. כל
העולם כולו נמצא בתהליך תמידי של תשובה. כשהיחיד מתעלה אז הוא
ממחזיר בתשובה את העולם כולו. בצורה כזאת הצדיק משפיע על העולם,
מתוך ההשפעה שהצדיק משפיע על העולם ממילא הצדיק בעצמו יכול
לגזור גזירות על העולם. הצדיק יכול לגזור וממילא הקב"ה מושפע ממעשיו
של הצדיק, וממילא צדיק גוזר והקב"ה מקיים. זה מה שהרב מביא את
הפסוק בספר איוב.
איוב פרק כב פסוק כח
-
וְֹֽתגְזַר־א֖ומֶר וְיִַָּּ֣֖קָם ל ְָָ֑ך וְעַל־דְָ֝רָכֵֶּ֗י ָך נִַָּּ֣֖ג ַֹּֽה אֹֽור:
ואפילו בשעה שלבו דואג ונפשו לקויה, בשעה שהוא חרד
ודואג
ידו יניח אל החיים, שבארחות הרבים ממכשולות
מההתעלו
ת
הרוחנית העליונה-לא תמיד האדם מצליח לחיות את חייו
לאור האמונה הכללית הזאת.כשהאדם לא מצליח לחיות לאור האמונה
הכללית הזאת,בצורה כזאת האדם בעצמו מרגיש שנפשו לקויה. כיון
שהאדם מתעסק בירידה לפרטי חייוהאדם יכול להרגיש את לקויי נשמתו.
בצורה כזאת האדם מרגיש חרדה גדולה, האדם מרגיש שאיננו ראוי לגלות
את האור הגדול.
הרב בשמונה קבצים מתמודד עם הקושי והחששות של האדם. הרב מבאר
שהיכולת של האדם להתגבר על החששות שלו תלויים בתורה ובקרבת ה'
הקיימת באדם.
קובץ ג' פסקה שסג.

194
-
הננו צריכים להתגבר על העצבות והפחדנות, המתפרצת לבוא אלינו
דוקא כשאנחנו חפצים להתעלות בעילויים אלהיים. בחופש והרחבה
הננו צריכים לברר לנו, כי תמיד הננו מוצאים בתורה, ובקרבת
אלהים בכל האופנים, את החיים המלאים, בכל הנגוהות המאירים
והמשמחים שבהם. ותמיד נמלא עז
וגדולה בכל עת שרעיוננו פונה אל האורה האלהית
...
על ידי אור תורה ואור דעת, על ידי הארת
רזי תורה והגיונות
עליונים, מהמושגים העומדים ברומו של עולם,
ומורים רום הדרת הקודש, אשר מקורם הוא הצחצחות העליונה,
מזיו החכמה ודעת
פאר אל נורא הוד-הרב מבאר שהדרך בה האדם יכול להאיר את הרגשת
החרדה הנמצאת בו, זה נעשה על ידי לימוד רזי תורה. כשהאדם לומד את
הצד הפנימי בתורה, אז האדם מכיר את השורש הרוחני הקיים בכל
המציאות. בצורה כזאת האדם מכיר את גדלות ההשפעה של כל מעשה טוב
שהאדם עושה. הרב בשמונה קבצים מבאר שרזי תורה מרוממים את
האדם כיון שהם מתעסקים המטרה האידיאלית של החיים. וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה פט.
-
המגמה של גילוי רזי תורה, היא המטרה האידיאלית בחיים
ובמציאות. המחשכים שתוכן הקודש מתכסה בהם, הם גורמים
להקטין את רוח האדם ולהזעיר את שאיפותיו, וממילא הרי הוא
מתדלדל,
והחברה כולה מתדלדלת בדילדולם של היחידים, האומה
מתרוששת ברוחה על ידי התרוקנות הרוח של בניה. רזי תורה
מרוממים את הרוח, נותנים לו אופקים רחבים ונשאים להשקפותיו,
ומשאלותיו מתעלות, עד שהוא מתרומם להקשיב את הקשב של קול
... 'ד
רזי תורה במהותם מתעסקים בהשפעה ובכלליות האלוקית הנמצאת
במציאות. עיסוק כזה בעצמו הוא מרומם את רוח האדם, ומכניס לאדם
הארה רוחנית הממלאת אותו זיו ואור של דעת רחבה.
הרב בשמונה קבצים מבאר שרזי תורה נצרכים דווקא לאנשים המרגישים
ירידה רוחנית, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה מב
-
... אבל כדי להטעים טעם שמ
חת קודש לירודים, מוכרחים לעלות
למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את האור האלוהי,
ומתוך יפעת תפארתו תשיג נהרה גם הנפש המגושמת. על כן בדורות
האחרונים, שכל כך גברה אפלת התאות, וכחות הגוף הם חלשים עד

195
שאי אפשר לעמוד נגד השיקוע החומרי, הכרח הוא להאיר באור
הרז
ים הבלתי מוגבל ...
גם הרב מעיד על עצמו, שהעיסוק ברזי תורה ממלא אותו ניחומים, וכך
כותב הרב.
קובץ ח' פסקה כד
-
... ואני, שהנני כל כך מתמלא תנחומות
אל בלמדי ברזי תורה, גם
כשאני מרגיש את עצמי כל כך ערטילאי, אל ירפו ידי, ובמעוזי אני
מוכרח להחזיק...

196
פסקה כג-התעלות הרצון בתפלה68
(עמוד רכה')כל מה ששייך לאדם על ידי קישורו הרוחני העצמותי
בכל ההויה קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה
הכל מתעלה עמו.
התפלה מבררת היא את הרצון, בהתנשאו כל הכללי בו
בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו מתנשא עמו.
אורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל,
באים באכילה ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחד
חטיבה חיה עזה. מתהום
הדמיון החשוך
הכל מתעלה
להררי הדעה הבהירה, הקשורה בצדקת אל אלהים חיים.
ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך.
לפני העלותם של כל צבאות ד', ניצוצות הקודש
השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם, כשיתקשרו
על ידי קשר גופני, מורידים הם את ערך הרצון, ומח
לישים את כחו,
והם עצמם
נשארים בחשכתם אחרי גוו. קשר החיים של הדברים
המוכרחים
לחיים ולבריאות לעולם קשורים הם באותו עז הרצון,
המתמלא
מאור חכמת עולמים, שבינתה העליונה לא סרה מלהתעדן
בנחלי עדניה, וחיי העולמים המקיימים אותם וכל אשר בהם,
שופעים
ברום עזם וטהרתם הב
לתי נעכרת. וכל מה שהאדם
אוכל ושותה לרפואה, ולאמץ את כשלון הכח החמרי,
המוכרח לתפקיד חייו, הרי הוא מעלה ומרומם מצד עצמו,
מתקשר בזיו החפץ הפנימי של מהות חייו, מוסיף לו
יפעה ואור יושר, ומתעלה בבהירות יתירה בהתגלות חפצו
בתפלת ישרים.
נושא הפסקה-התפילה מעלה אתהרצון הגופני הנמצא בבריאה.
ביאור הפסקה-
כל מה ששייך לאדם על ידי קישורו הרוחני העצמותי
בכל ההויה קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה
הכל מתעלה עמו-הרב
68מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקאות תרצד'-תרצה'.

197
בפסקה זאת פותח רצף של פסקאות העוסקות בעבודת התפילה. הרב
מבאר את מעלתה של התפילה, כמציאות המעלה את האדםואת כל
הבריאה. מעלתה של התפילה איננה רק ביכולתה למלא את בקשתו של
האדם, התפילה היא מגלה ערכים עליונים של רצון וקשר אל הבורא. על
ידי עילוי התפילה, כל המציאות כולה מתעלה.
הרב מחדש שישנם קשרים רוחניים של האדם אל המציאות, יש דברים
שהם קשורים אל האדם מבחינה רוחנית. כל דבר הקשור אל האדם יש לו
שורש רוחני, ברגע שהאדם מקשר ומקשר את רצונו הפנימי, אז כל מה
שקשור אל האדם מתעלה איתו.
הצדיק הוא מעלה איתו את כל המציאות, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תקמב
-
... הצדיק אוהב ד' הוא באמת יסוד עולם. בעלייתו העולם כולו
מתעלה, והוא מרגיש את עילוי העולם כולו מתוכו, מקרבו. מבשרו
יחזה, ומנשמתו יבין.
אומנם אצל הצדיק העילוי הוא כלפי כל העולם, אבל בפסקה שלנו הרב
מדבר לא רק בצדיק. הצדיק הוא מסוגל להעלות את כל העולם, אבל כל
אחד ואחד מסוגל להעלות את החלקים הקשורים והקרובים אליו. כל אדם
יש לו חלקים הקשורים אליו, אותם חלקים ממתינים ותלויי בעלייתו של
הצדיק. וכך כותב הרב בשמונה קבצים על העילוי שכל אדם פועל.
קובץ א' פסקה קלו.
-
כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת על ידי מרחב חכמה ודעת,
צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה. ותחת
אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות
משתרשים במצב הגדלות והעילוי בשורש גדול, אדיר ורם.
לפי מקור זה מתבאר שכל הרחבה של נשמה, כל הגדלה של נשמה באשר
היא, ההרחבה מגדילה את כל הקניינים הקשורים אל אותה נשמה.
הפעולה של האדם על המציאות היא פעולה הכרחית, כלפי כל הסביבה.
החיבור בין הצד הפנימי של האדם לצד החיצוני המעשי של האדם, בא לידי
מימוש בתפילה. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תתנא.
-
התפילה היא עושה מהפכה ממש בעולם הפנימי לטובה, ולע
ומתה מתגדלת המהפכה לטובה בעולם החיצוני כולו ...

198
התפלה מבררת היא את הרצון, בהתנשאו כל הכללי בו
בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו מתנשא עמו-המקור העליון הקיים
באדם הוא רצונו של האדם, לכן החיבור אל הצד הרוחני מקשר את האדם
אל רצונו הפנימי, הרצון העליון.
הדרך בה התפילה פועלת על המציאות, כיון שהתפילה בעצמה היא מבררת
את רצונו של האדם. הרב בשמונה קבצים כותב שעיקר התפילה היא
התרוממות הרצון, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה יח.
-
יסוד התפילה היא התרוממות הרצון והתגלותו. ...
על ידי התפילה האדם לומד לבקש את הבקשות הנכונות,האדם מכיר מה
ראוי לבקש. עניין זה מבואר באריכות בהקדמה למוסר אביך, וכך כותב
הרב על עבודת התפילה בתוך מהלך העבודה המוסרית.
מוסר אביך מעין הקדמה, פסקה ג'
-
והתפלה
היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר.
והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת
כרצון
יוצרו ית'
ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו ...
הרב בשמונה קבצים מתאר את היתרון שנוצר כשהאדם מבקש את
בקשותיו בתפילה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה לג.
-
בתוך עצמיות הנפש טמונות וספונות כל הנטיות היותר טובות.
אמנם, צריך להוציאן אל הפועל, והפועל היותר טוב הו
א הדיבור,
הפועל על הרעיון והציור. על כן נכבדה היא מאד התפילה, במה שעל
ידה יוצאים אל הפועל רגשי לב היותר נעלים. והתפילה היא עשויה
בצורה המתאמת לרגשי הלב, שדרך הקשבתם היא אחרת, לא
כאותה הדרך של ההקשבה ההגיונית ...
התפילה היא מגלה את מצפוני הנפש הפנימיים. עלידי התפילה מתגלות
הנטיות הטובות, ובאות לידי ביטוי בדיבורו המעשי של האדם.
אומנם עילוי הרצון הנעשה בתפילה, פועל בצורה נוספת. עצם התפילה,
עצם העמידה מול הקב"ה, היא נותנת לאדם עילוי רצונו. עצם זה שהאדם
מחבר את נשמתו אל הבורא, זה עצמו מתקן ופועל עלהרצון. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשצו.

199
-
מיסודי העבודה, לעדן רצונו של האדם, לקדשו ולאמצו. ויסוד הרמת
כל ההויה כולה לערכה העליון, מרוכסת היא בערך העילוי שנשמת
האדם מתעלה...
לפי פסקה זאת מתבאר שעיקר עבודתו של האדם לזכך את רצונו. כשהאדם
מעלה את רצונו אז הוא מסוגל לרומם את כל הבריאה כולה. עילוי נשמת
האדם מעלה את הבריאה הנמצאת סביב אותה נשמה. לפי הפסקה שלנו
מבואר שהמקום העיקרי בו הרצון מתעלה זה דווקא בתפילה. הרב
בשמונה קבצים מבאר שהיכולת לפעול בתפילה תלוי לפי ערך עילויו של
הרצון.
קובץ ב' פסקה רטו.
-
כשמתפללים מתפשט כח הרצון. והדבר המפשט את כח הרצון
ביותר, הוא כשמכוונים במילוי הרצון אל ד', כשהמחשבה דבקה
באלהים, והרצון דבק בו אז בקשר מחשבתי פנימי. אז כל כחות
הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה, בהתפשטו
ביותר, פועל הוא את טובו. התפילה היא פעולה
ממש, ככל פעולה
שהטבע שלה מורגש, אמנם הכל תלוי בגודל קדשו של הרצון היחידי
של המתפלל, ושל התוכן האלהי המלא את נשמתו. ותפילתן של
צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה בערכי העולם כולו, מה עתר זה
מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים
מהפכת דעתו של הקב
"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות ...
אורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל,
באים באכילה ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחד
חטיבה חיה עזה-
אורות חיים משפעת חי העולמים אלה נפוצים הם בכל,באים באכילה
ושתיה של כל אדם להעשות עמו יחדחטיבה חיה עזה
בכל המציאות ישנם אורות מפוזרים. האלוקות התפזרה בכל המציאות
כולה, על ידי האכילה והשתיה של האדם הוא מרומם את כוחות החיים
האלה. התפילה היא לוקחת את האכילהואת כל הקישורים של הצדיק
הקיימים בעולם ועל ידי זה האדם אוסף את ניצוצות החיים האלוקיים
הנמצאים במציאות.
הרב בשמונה קבצים מבאר את הסכנה ואת היכולת לעילוי הקיים בתוך
המאכלים שהאדם אוכל, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תת.
-
ניצוצות החיים שבאכילה, הנם עלולים להשפל ו
לרום. התפילה,
התגלות הרצון המקורי להטוב המוחלט ברום קדשו, כשהיא

200
מתיחשת אל המזון, הרי היא מרימה את ערך הניצוצות ההם כולם,
ובהתאחדות החיים שלהם עם אוצר חיי האוכל, עולה היא האבוקה
הקדושה בשלהבת מאירה, ומחממת חום קודש לכל קושט וכל טוב,
לאור באור החיים, ולהצרר
בצרור החיים את ד' אל עולם, ולהמשיך
משפע אור טובו חיי נועם וקודש לכל ערכי החיים כולם, בכל
חליפותיהם הזמניים והנצחיים.
בתוך המאכלים יש ניצוצות חיים שהם יכולים להוריד את מעלתו של
האדם. אותם מאכלים הם בעצמם מתעלים על ידי כח התפילה שהאדם
מתפלל. גילוי הרצון שבתפילה הוא מרומם את כל המציאות כולה לטוב.
מתעלה הכל החשוך הדמיון מתהום
הבהירה, הדעה להררי הקשורה בצדקת אל אלהים חיים.
ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך-האדם צריך להעלות את הניצוצות הנמצאים
במאכלים למקום גבוה. באופן טבעי אם האדם לא יתקן את אכילתו
המאכלים גורמים לאדם דמיו וחושך. האדם צריך לרומם את האכלה
למקום הבהיר, למקום בו נמצאת הדעת במעלתה הנכונה.
הרב בשמונה קבצים מבאר שישנה אכילה שהיא מלאה עיצבון, זאת אכילה
שאיננה מרוממת את ניצוצות החיים הנמצאים במאכלים, לעומת אכילה
בשמחה שהיא אכילה המסוגלת לרומם את הניצוצות הנמצאים במאכלים.
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תשלד.
-
כשאוכלים לשם תאוה חמרית, מתגבר העצבון, בסוד אוכלי לחם
העצבים. כי הניצוצות שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם
מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם
...
ועל ידי אכילה
בקדושה, והגברת המגמה העלי
ונה של טהרת הנשמה ובהירותה,
מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות
שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה המעלה אותם, ושמחה
עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד'
מתגברת עליו.
אנו שואפים לרומם את האכילה לאכילה שהיא חלק מן עבודת ה'. זאת
האכילה שהרב מתאר על פי הפסוק בספר שמות.
שמות פרק כג פסוק כה
-
וַעֲבַדְתֵֶּ֗ם אִֵּ֚ת יְקוִָּ֣ק אֱלֹֽהֵיכִֶׁ֔ם ובֵר ְִַּ֥ך אֶֹֽת־לַחְמ ְָך֖ וְאֶת־מֵימֶָ֑י ָך וַהֲסרֹתִּ֥י
מַחֲלָ֖ה מקרְבֶָֹֽך:

201
על פי הפסוק מתוארת שעבודת ה' היא בעצמה מברכת את הצד החומרי
שבאדם. מתוך שהאדם עובד את ה', אז לחמו ושתייתו של האדם מביאים
ברכה לאדם.
לפני העלותם של כל צבאות ד', ניצוצות הקודש
השייכים בכל יום לעומק החפץ הטוב של האדם-הרב מתאר את התהליך של העלאת
הניצוצות שהאדם עובד. בכל יום ויום ישנם ניצוצות קדושים השייכים
לעומק של אותו יום. דברי הרב שבכל יום יש עבודה של העלאת ניצוצות
אחרת, מבוססת על מה שמתואר בספרי המקובלים, וכך מובא בספר שמן
ששון69.
שמן ששון על שער המצוות
-
ובכל יום ויום מתבררים ניצוצות וחלקים מהם, ועולים מדרג
ה אחר
מדרגה, כפי כוח מעשינו ותפילתנו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך
אנו עושים בכל יום תמיד ... נמצא שבששת אלפי שנה, שנמצא
העולם אין יום דומה לחברו ואין בריה דומה לחברתה, וכל אחד
מברר הניצוצות השייכים עליו. וזה שאמר 'ועולים למדרגה' שאחר
שנתקנו ששת ימי החול, כ
ל יום חלקו אחר. כך בשבת: עולים מדרגה
אחד מדרגה. עוד בזה תבין איך לא נגמר להתברר על הניצוצות בפעם
אחת וצריך כל כך זמן עד ביאת המשיח, שהרי כאשר יגמרו להתברר
על הניצוצות יבוא משיח צדקנו, אלא שכל יום יש לו ניצוצות
השייכים לו, ואינו דומה יום לחברו, ולכן עדין לא
נגמר להתברר עד
שיבוא מלך המשיח.
לפי יסוד זה הרב מבאר בשמונה קבצים, שבכל יום יש עבודה אחרת ושינוי
נפשי שונה. כל יום בחינתו משתנה על פי הניצוצות השייכים לאותו יום,
וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשנה.
-
בכל זמן, בכל יום, שעה ורגע, יכולים להבחין את
חלקי ההרכבות
שהכח הנשמתי שלנו עושה, עד שהוא מתרומם אל הרעיון האלהי
הקדוש בטהרתו. והם הם השמות הרבים והשונים בהסתעפות רזי
עולם, ואוצרות החיים שלהם, שהעבודה התמימה והמאירה בונה
עליהם תמיד את מגדליה רמי הערך, הבנויים לתלפיות. כי צדיק ד'
צדקות אהב, יש"ר יחזו פ
נימו, יום שעה רגע. ...
כל יום יש תיקונים שהאדם לפעול על ידי כוונת השמות השונה לפי
ההרכבה של התיקון המתאים לאותו יום. אותם ניצוצות הקיימים בכל
69מראשי ישיבת המקובלים 'בית אל' הרב ששון בכר משה פרסיאדו.