סדר ה׳ - אור הרזים

1
אורות הקודש
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
חכמת הקודש
אור הרזים
שיעורים באורות הקודש:נכתב בחבורת לומדים
עכו תובב"א
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2
תוכן
פסקה סד' קריאה להסתכלות עליונה..........................................................4
פסקה סה' דעת קדושים...........................................................................17
פסקה סו' פעולת הידיעות הסודיות...........................................................26
פסקה סז' ההתעלות ברזים.......................................................................39
פסקה סח' המיוחדים לרזים.....................................................................45
פסקה סט' השמירה ממכשול בנסתרות......................................................60
פסקה ע'-טהר חכמת האמת.....................................................................65
פסקה עא' שמחת חכמת האמת.................................................................74
פסקה עב' יסוד האושר.............................................................................80
פסקה עג' אור הרזים והפלוסופיא האלהית................................................84
פסקה עד' הבחנת טעם הקודש והחול........................................................95
פסקה עה' הקבלה המעשית והעיונית.......................................................102
פסקה עו' מגמת חכמת הרזים.................................................................112
פסקה עז' שלילת ההשפעה הזרה.............................................................116
פסקה עח' ערך ההכרות הפנימיות...........................................................122
פסקה עט' מגמת הפנימיות.....................................................................127
פסקה פ' שלטון הפנימיות והחיצוניות......................................................131
פסקה פא' הפגת שכרון החיצוניות...........................................................137
פסקה פב' אמונת הנסתר והעצמיות.........................................................141
פסקה פג' המעין הכמוס.........................................................................147
פסקה פד' אמונת הקבלה והבינה הפנימית...............................................154
פסקה פה' הקבלה וההשערה הפנימית.....................................................159
פסקה פו' ודאות הקבלה והשערותיה.......................................................163
פסקה פז' יסוד ההשערה הרזית...............................................................169
פסקה פח' ההכרה הרזית האין-סופית.....................................................172
פסקה פט' הרזיות הפרטית.....................................................................181
פסקה צ' המסתוריות והבינה..................................................................191
פסקה צא' דקדוקי חכמת הרזים.............................................................195
פסקה צב' ארחות הבטוי הרזי.................................................................199
פסקה צג' שפת הרזים............................................................................205
פסקה צד' מעין הרמזים.........................................................................213

3
פסקה צה' תוכן הרמז............................................................................220
פסקה צו' יראת המשלים הגשמיים..........................................................222
פסקה צז' המשלים הרזיים.....................................................................227
פסקה צח' שמירת שפת הרזים................................................................231
פסקה צט' מגן המחשבה הרזית...............................................................239
פסקה ק' סגולת תורת הרזים..................................................................242

4
פסקה סד'קריאה להסתכלות עליונה1(עמודפג')
אם תרצה
, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל
היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל
פנה וזוית שבחיים. הרוחניים והחמריים, שנגד עיני בשרך, ונגד
עיני רוחך.
התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם,
לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציגים נגד עיניך, כי אם
דע את
המציאות שאתה חי בה.
דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך,
ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך,
שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם.
האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה,
הרחיבה לכל
סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי ה
עולמים, אשר רק רצוץ
המקום של
ההגה גורם מיעוט זהרו.
נשמתך יבלעו אל בתוכיותם. האורות, על הבט
הניבים השמות, והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור
בידיהם.
עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי
נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצ
או
לך מיד. יקרים
וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו,
ולכל בעלי
גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד. אבל תמיד בעת שאנו באים
לחיים
1פסקה זאת כוללת בתוכה שתי פסקאות המופיעות זו אחר זו בשמונה קבצים. חלק א' קובץ א'
פסקה קפא', חלק ב' פסקה קפ'.

5
מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי
נתפס אור
מתפלש בהנתפס, במהלך האצילות, מאור
אין סוף. ואנו קרואים להיות מת
עדנים בעדנים שמימיים, בכל
פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים.
נושא הפסקה-האדם צריך להסתכל באור השכינה שביקום ולרומם את עצמו,
ואסור לנו לזוז מנקודת האינסוף.
ביאור הפסקה-
אם תרצה
, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל
היקום-הרב פותח באדם
ששואף להסתכל באור השכינה, אדם ששואף לראות את אור השכינה שנמצאת
בכל היקום. השאיפה לראות את השורש הרוחני השאיפה לחפש את אור הרזים
אנו יכולים מצוא גם בדברי מהרח"ו.
הקדמה לעץ חיים.
-
וכן בהפך בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל
ס
ודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת
אדם נר ה' המאירה בתוכה, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים,
אשר זהו ענין אומרו במ"א ההוא הנ"ל, וז"ל, דאילין אינון דעבדי
לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה
וכו',
באופן כי הת"ח
העוסקים בת
ורה לשמה ולא לשמו לעשות לו שם, צריך שיעסוק בתחילה
בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד כפי מה שיוכל שכלו לסבול, ואח"כ
יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת
במקור זה מסביר מהרח"ו את החשיבות שהאדם יעסוק בחכמת האמת, ינסה
למצוא את אור הרזים שנמצא בתוך התורה.
הרב בעצמו כותבפעמים רבות באגרותיו על החשיבות לעסוק בחכמת הנסתר,
וכך כותב הרב.
אגרות הראיה ח"א עמ' צב' (אגרת פז)
-
יתחזק נא ידיד נפשי, להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם, עתה קרבו
הימים שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק

6
בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רז
י תורה בשפה ברורה. הנסתר
יעמיד על רגליו גם את הנגלה. וכולא ברזא קיימא ...
באגרת זאת הרב מעודד לעסוק בתורת הסוד. הרב סובר שזה יפעל לגאולת
עולמים. לפי מקורות אלה ניתן להבין את החשיבות שהרב פותח כאן בפסקה
שלנו באדם הרוצה לראות את אור השכינה בכל היקום,לראות את הסוד שיש
ביקום.
הרב מדגיש שיש יכולת ורשות לאדם להסתכל באור השכינה. יש כאלה שסוברים
שעדיין יש איסור להסתכל בדברים אלה, שזה חלק מן האיסור של אין דורשים
במעשה מרכבה וכדומה. אומנם כבר מצאנו שישנו היתר לכתוב ולגלות את ספר
הזוהר ואת כתבי האר"י. כמו כן אפשר שהרב סובר שהשכינה זה לא ממש נחשב
מעשה מרכבה.
הרב מדגיש שהיכולת לראות את אור השכינה תלוי ב'אם תרצה', הדבר תלוי
בגילוי רצונו של האדם. הרצון הוא נמצא מעל החכמה. לראות את אור השכינה
לא מספיקה החכמה, דווקא הרצון יכול לעזור לאדם לראות את אור השכינה.
מה היא השכינה, השכינה היא מבטאת את האור השוכן בעולם, לכן הדגש כאן
השכינה שנמצאת בכל היקום. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה קמ
-
... אור השכינה, נשמת העולמים, הוד האידיאליות האלהית החיה בכל.
ברוך כבוד ד' ממקומו.
במקור זה מסביר הרב שהשכינה היא נשמת העולם, היאמביאה לעולם את
האידיאליות שקיימת בכל העולם.
הגמ' בשבת עוסקת כיצד האדם יכול לקבל את אור השכינה, ושם הרב מבאר מה
המעלה של השכינה, וכך כותב הרב.
עין איה שבת פ"ג פסקה
צט. -
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא
מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא
מת
וך שיחה ולא מתוך דברים בטלים,
אלא מתוך דבר
שמחה של מצוה. השראת השכינה, ההוד האלהי על הנפש, אי
אפשר כ"א כשהיא עומדת שלמה בכחה הציורי והמעשי ע"פ
אותו

7
האופי והתכונה שנוצרה לה ... יען כי כח החיים כשהם באים מעין דוגמא
של מעלה הם
מלאים עצמה, בין בכחם הציורי בין
בכחם המעשי, ואז
הם
מקבילים לעומת כח החיים הכללי השופע בחסד אל בכל
המציאות כולה. אבל בעת תשפל הנפש בכחה הציורי ולא תמצא
בקרבה אך למלאות נפשה בציורים חדשים מרהיבים שהם
ממלאים אותה שמחה, כ"א בשפלות ידים תחזור על ציוריה
הנמוכים ההולכים ברפיון ובלא שום כח
אדיר
הרב סביר שהשכינה היא ההוד האלוקי שנמצא על נפש האדם. האור הזה הוא
מבטא את כח החיים הכללי שנמצא בכל המציאות. לכן מי שכוחות החיים שלו
בשפלות לא יוכל לקלוט את האור הזה.
הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל
פנה וזוית
שבחיים. הרוחניים והחמריים, שנגד עינ
י בשרך, ונגד
עיני רוחך-היכולת
להכיר את השכינה זה יעשה על ידי שהאדם קודם יתבונן בשמיים, ואז מתוך
השמיים ירד למטה את הארץ. האדם יחזור אל החיים, למצוא כיצד האור
השמימי חודר ויורד לכל חלקי החיים. האור הזה יכול להגיע בין לחלק הרוחני
של המציאות ובין לחלק החומרישל המציאות. לכן האדם צריך לחפש את האור
הזה בין בעיניו הגשמיות, ובין בעיני שכלו הרוחניות.
ההכרה שהאור העליון צריך להתפלש ולהתגלות בתוך כל ענייני העולם הזה
מבאר הרב בשמונה קבצים שזה עיקר עיסוקם של הצדיקים, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה ז'
-
גדולי הנשמה,
כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים
אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו
... כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך
אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים
משם את האור, ומביאים
אותו בדעה והשכל...
התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם,
לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציגים נגד עיניך, כי אם
דע את המציאות שאתה חי בה-
ההתבוננות שהאדם צריך להרגיל את עצמו לראות את האלוקות שנמצאת בתוך
כל פלאי היצירה. רוב האנשים רגילים לראות את הצד הגשמי של פלאי הבריאה.
הרב דורש שאנו נרגיל את עצמנו לראות את האלוקות שנמצאת בתוך חלקי
הבריאה. ראיית האלוקות לא יכולה להיות איזה דבר צדדי, דבר כהה. ראיית

8
האלוקות צריכה להיות עיקר המציאות. שהאדם ירגיל את עצמו לראות את
האלוקות בצורה חיה וברורה. זאת ראיית המציאותהאמיתית.
ההבנה שעיקר החיות של כל פלאי היצירה הם האלוקות שקיימת בתוכם, וזה
לשון הפסוק בנחמיה.
נחמיה פרק ט פסוק ו
-
אַתָּה־הּ֣וא יְקוָּק ֘ לְבַדֶּך ָ֒ אַתָּ֣ה עָּשִִׂ֡ית ָּ אֶֶּֽת־הַשָּמַיִם ֩ שְמֵ֨י הַשָּמַַ֜יִם וְכָּל־צְבָּאָָּ֗ם הָּאַָּ֜רֶּץַ
וְכָּל־ אֲשֶֶּׁ֤ר עָּלֵֶּ֨יה ָָּ֙ הַי
מִים ָ֙ וְכָּל־אֲשֶּ֣ר בָּהֶֶּ֔ם
וְאַתָָּּ֖ה מְחַיֶּ֣ה אֶּת־כֻּלָָּּ֑ם
ּוצְבָָּ֥א הַשָּמַָּ֖יִם
לְך ָ֥ מִשְתַחֲוִֶֽים:
וכך מבואר בתיקוני הזהר.
תיקון ע' (עמ' קכב:)
- -ּו
וְאִיה
בין כָּל אבֶּר וְאבֶּר, לית אֲתַר פָּנּוי מִניּה, כְנִשְמָּתָּא דְאִשְתַכְחַת בְכָּל
אבֶּר וְאבֶּר דְגּופָּא
תיקוני הזוהר מסביר שהקב"ה נמצא בכל מקום, כמו נשמה שקיימת בכל מקום.
אין מקום שאין בו אור שכינה, שאין אלוקות ששרויה בו. יסוד זה הודגשבעיקר
על ידי הבעש"ט ותלמידיו. וכך מבואר בספר התניא.
תניא שער היחוד והאמונה פרק א
-
הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת
יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם
בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם
להחיותם כדכתיב
ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו
האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס
ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל
הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי' ארץ הלזו הג
שמית
ובחי' דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה
מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס
ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וז"ש האר"י ז"ל שגם בדומם ממש
כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית

9
במקור זה מסביר בעל התניאעל פי הבעש"ט, שדברו של הקב"ה שניצב בשמיים
הוא קיים תמיד. בכל רגע ורגע דבר ה' מחיה את המציאות כולה. מהרקיע יורד
שפע ומשפיע על כל הנבראים, השמים הגשמית תלויה בחיות האלוקית שיורדת
מלמעלה למטה. זה מתאים למה שהרב כתב כאן בתחילת הפסקה שהסתכל בעדן
החיים השמימיים,תחילה תראה את האור בשמיים, ומתוך כך תתבונן איך האור
הזה יורד אל הארץ. כיצד האור הזה יורד אל כל חלקי החיים.
וכך מבואר גם ברס"ג.
ספר האמונות והדעות מאמר ב
-
ואומר: ואיך יעלה בשכלנו המצאו בכל מקום, עד שלא יהיה מקום ריק
ממנו? ... כהמצאו קודם לכן, בלא שנוי ולא פ
רידה, ולא הסתר ולא הפסק,
וכמו שאמר (שם כ"ג כ"ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם
י"י הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם י"י.
הדגש בדבריו של הרב שהאדם צריך להרגיל את עצמו לראות את האור המחיה
את המציאות בצורה ברורה, להגביר את ראיית האור המחיה את המציאות
כולה.
דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך,
ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך,
שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם-עד כאן הרב הדגיש כיצד האדם רואה את
האלוקות בהסתכלות מסביבו, בהסתכלות על העולם כולו. כעת הרב מסביר כיצד
האדם צריך להכיר את האלוקות מתוך עצמיותו. שלב ראשון קודם האדם צריך
להכיר את עצמו ואת עולמו הפרטי. האדם צריך להכיר את הגיון ליבו את כל
הדקויות של המחשבות שהוא חושב. אפילו הגה, היינו מחשבה שהיא דקה וקטנה
גם אותה צריך להכיר.
יש כאן שלב ראשון בעבודה שהאדם צריך ממש להתבונן מה קיים בתוכו. ראיית
בו. כל פרט במחשבתו תעזור לאדם להכיר את ההרגשות הרוחניות שקיימות
האדם צריך לדעת כיצד הנשמה נמצאת בקרבו, הראיה הזאת לא יכולה להופיע
לפני שהאדם יכיר את מחשבותיו ואת דעותיו בצורה טובה ומדוייקת.
לשון הרב 'דע את עצמך', מקורו הוא מפתגם יווני, הפתגם הזה הוא יסוד
הפילוסופיה של סוקרטס. ידיעת עצמך כוללת את הכרת המחשבות של האדם,
את הכרת העולם הפנימי ממנו מורכבת הנפש של האדם עצמו. מתוך שהאדם

10
יכיר את עצמו, אז האדם ימצא בתוכו את החיות האלוקית שמחיה אותו. בעצם
האדם יכול למצוא את הנשמה ואת הקדושה שבקרבו.
בליקוטי מוהר"ן מדגיש שהשאיפה של האדם שהוא יוכל לראות את האלוקות
הקיימת אפילו בגוף שלו עצמו.
ליקוטי מוהר"ן תורה כב
-
מבשרך לא תתעלם, מבשרך
דייקא. שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך,
היינו בשר גופך. כי צריכין לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכל
להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם
היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם.
ע"כ צריך כל אדם לרחם מאד על
בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל
הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד כנ"ל. ... וזה בחי'
(איוב י"ט) מבשרי אחזה אלוה, מבשרי דייקא. היינו ע"י בשר הגוף יחזה
אלוה, היינו השגות אלקות. היינו שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות
עליונות, שהנשמה משגת תמיד כנ"ל.
ר' נחמן מסביר שהאדם צריך לזכך את גופו, שהגוף עצמו יוכל להכיר את החיות
האלוקית המחיה אותו. שהאדם יוכל להשיג השגות רוחניות על ידי גופו.
הרב כאן מדגיש שמציאת האלוקות הקיימת באדם היא כפולה, למצוא את
האלוקות שקיימת בו ומתוך כך לראות גם את האור שנמצא ממעל לך. היינו
האור האלוקי הסובב את המציאות כולה. כשהאדם יראה את כפילות האורות,
את מה שבתוכו ואת מה שמסביבו, אז האדם יראה את פארי הדר החיים2
שנמצאים סביבנו.
האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה-האדם צריך
לזהות א האהבה שנמצאת בקרבו. האהבה הזאת היא בעצם האהבה האלוקית
העליונה. זאתת בעצם תכונת האהבה שיש לאדם כלפי הקב"ה. העלאת האהבה
משמעותה שהאדם מגלה שכל תכונת האהבה שלו נוצרה בשביל להגיע לאהבת
הבורא. שורש האהבה הוא נמצא באלוקות, לכן כשהאדם מרגיש תחושת אהבה
כלפי עצמו כלפי כל הבריאה כולה ידע שהשורש של הכל זאת אהבת הבורא.
2פאר מזכיר לשון פארי המגבעות, ופי' התרגום שבח כובעיא, פאר זה לשון שבח.

11
הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק
רצוץ
המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו-לאחר שהאדם חיבר את האהבה
אל שורשה, אז האדם צריך לראות את האשד, היינו את הנחל הקטן שיוצא מן
נשמת חי העולמים אל האדם עצמו. לראות כיצד הקב"ה בעצמו אוהב אותנו,
כיצד אהבת ה' היא כפולה, אנו אוהבים אותו מתוך החיבור שהקב"ה אוהב אותנו
ומשפיע עלינו במעין אשד של אהבה.
הסיבה שאנו לא יכולים לבטא את האהבה משום ששום דיבור לא יוכל לגלות את
עומק האהבה. כל דיבור, אפילו הדיבור המרומם ביותר לא יוכל לבטא את גודל
האהבה. לכן כל דיבור הוא נחשב מעין דבר רצוץ, דבר שגורם מיעוט לזוהר
האהבה.
נשמתך יבלעו אל בתוכיותם. האורות, על הבט
השמ
הניבים ות, והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור
בידיהם-הרב דורש שנביט אל
עומק המציאות. ישנם אורות וכלים, אנו בדרך כלל מתעסקים בכלים, אבל הדגש
צריכים לשנות את הראיה. לנסות לראות את האור עצמו, את תוכיות שאנו
האור. הבעיה שיש שמות אלוקיים, ניבים ואותיות שהם מעין לבוש שמסתיר את
האור. אבל בעצם אסור לאדם להתבלבל העיקר הוא האור ולא השם ולא
האותיות. האותיות הם לא שולטות עלינו, להיפך אנו שולטים על האותיות, אנו
יכולים לדלג על האותיות ולהגיע אל האור הנמצא בתוך הכלים, בתוך השמות,
בתוך הניבים והאותיות.
הרב בדבריו מרמז על המורכבות בעיסוק שבתורת הקבלה, הרי הקבלה עוסקת
הרבה בשמות אלוקיים, הקבלה במהותה עוסקת הרבה במשלים לאלוקות.
ההדגשה שהאדם לא יעסוק רק בגילוי החיצוני של השמות ושל המשלים. העיקר
שהאדם יבין את הנמשל עצמו, את שורש האלוקות הנמצא בתוך המשל.
ההבנה שאנו צריכים להכיר את הנמשל העומד בעומק המשל מבואר באריכות
בכתביו של האדמו"ר מפיאצסנא. האדמו"ר דרש מתלמידיו שירגישו בקרבת את
קרבת ה'. וכך האדמו"ר מבאר את ההבדל בין מקובל לחסיד.
בני מחשבה טובה עמ'
30-31 -
והנה כשאמרנו שהמקובל רואה את עצם העולם, שמות ונשמות, כונתנו רק
על חס
יד מקובל, וזה החילוק, החסיד כשנעשה בעל מחשבה, ומוציא
מקרבו ראיה עילאה זו שיראה את כל העולם לנשמות ורוח, אז לומד הוא
בחינותיהן קבלה כדי לדעת את מצבי הנשמות ושמותיהן שבעולם
והשתלשלותיהן, כל אחד אחד למינו, את נשמות הלחם ראה מקודם, ועתה

12
יודע שיסודו ג' הויו"ת כ
נודע, מה שאין כן מי שאינו חסיד, איש יבש
בחושים יבשים ובא ללמוד קבלה אז רק ערבוביא וסתירות מסבב בקרבו,
הוא רואה להם גשמי לאכול ולשבוע, ובקבלה נקרא ג' הוויו"ת שנשתלשל
מבחי' זו, כלומר בחינה זו עילאה השתלשלה והתרקמה לנגד עיניו, ומקשה
הלא לחם גופני הוא, ואיך נת
גשם, לכל היותר מתרץ לו לעצמו רק רמז רמזו
בעלי הקבלה, ולמה רמזו דברים עליונים בדברים גופניים ולמה ציינו את
שם המלך בדבר נמוך ובזוי, קושיא וסתירה לפניו.
במקור זה מבאר האדמו"ר שההבדל בין מקובל שהמקובל יודע בשכלו שהלחם
בגימטריא הוא ג' פעמים שם הויה. אבלהחסיד ממש רואה מקרבו את האור
הנמצא על הלחם. החסיד מצליח לחדור מבעד השמות, החסיד רואה את האור
עצמו.
הדרך שהחסיד רואה את האור נעשית בזכות העבודה שהאדמו"ר מתאר בחובת
התלמידים.
מאמר ראשון (לקראת סופו)
-
כן הוא הדבר וכן תעשה גם אתה, בעיונו ובלימודך בענינים יותר ג
בוהים
תדע, שרק את חלקי אצילות בריאה יצירה שנשתלשלה לך והן ממעל לך,
אתה לומד ומבין, ולא שאתה מבין את עולם האצילות וכו' לעצמו... וכן
תביט בקרבך, אם גם גופך נתעלה ונתעורר ונתקדש על ידי עיונו ולמודך,
אז למודך לא ממך והלאה, לא חכמת חוץ המרובה ממעשיך ח"ו היא, רק
אור נמשך לך ממעל לראשך עד כפות רגליך, ואם א"א להכיר זאת אחר כל
למוד ולמוד ואחר כל עבודה ועבודה, תבחין זאת אחר כל חצי שנה, עכ"פ
בכל שנה, ואז אשריך וטוב לך.
האדמו"ר בדבריו מתאר כיצד לימוד הדברים הרוחניים לא יכול להיות לימוד
יבש שכלי. הלימוד צריך להיותשהאדם יכיר את האור הנמצא בקרבו. הכרת
האור היא היכולת של האדם לא להתבלבל בכלים במילים המלבישים ומסתירים
את האור. הדרך לעבודת ה' הכרחית שהאדם יכיר את האור עצמו.
עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי
נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם,
וימצאו
לך מיד-כיון שהמטרה
שהאדם יכיר את האורות הקיימים בו, ממילא האדם צריך להאמין שהוא יכול
להתעלות למעלה. הרב מתאר שלאדם יש כנפיים חזקים כמו נשר, זה מה שנאמר
כלפי הקב"ה שנושא אותנו.

13
שמות פרק יט פסוק ד
-ָּ
אַתֶּ֣ם רְאִיתֶֶּ֔ם אֲשֶָּ֥ר עָּשִָּ֖יתִי לְמִצְרָָּּ֑יִם ו
אֶּשֶָּׁ֤א אֶּתְכֶּם ָ֙ עַל־כַנְפ֣י נְשָּרִֶ֔ים וָּאָּבִָ֥א
אֶּתְכֶָּּ֖ם א לֶָּֽי:
כשהאדם מחפש את הכנפיים הוא ימצא אותם. מי שלא מחפש אז הכנפיים
נחלשות, ואז הם באמת לא מצליחות לרומם את האדם. מי שמשקיע בחיפוש
וניסיון להגיע להתעלות שקיימת בו, אז הכח הזה מתחזק והאדם מצליח להביא
את הדברים לידי מימוש.
אפשר שהרב בדבריו על הכנפים מרמז על הדרך לעילוי עבודת ה' של האדם. וכך
מובא בתיקוני זוהר
תיקוני זוהר תיקון י' (דף כב:)
-
דָּא אורַיְיתָּא דְשַרְיָּא בְפּומָּא, ּובְרּוחָּא דְפּומָּא פָּרְחַת עַל נֶּשֶּר, ... דְחָּכְמָּהִ
ּובִינָּה אִינּון נּו
סְתָּרות בְמוחָּא וְלִבָּא בִרְחִימ ּו ּודְחִילּו, וְאורַיְיתָּא בְלָּא דְחִיל
ּורְחִימ ּו לָּא פָּרְחַת לְעִילָּא
במקור זה מסביר הזוהר שהתורה היא פורחת כמו נשר, הדרך של התורה
להתרומם זה רק על ידי רחימו ודחילו היינו אהבה ויראה שיש לאדם. מי שלומד
או עובד את הקב"ה בלי הכנפיים, בלי יראה ואהבה אז תורתו לא עולה למעלה.
וכך מסביר בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק מ
-
וכך ד"מ התו
רה ומצות הן עיקר היחוד העליון ע"י גילוי רצון העליון
המתגלה על ידיהן והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו
הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד שהן יצירה ובריאה והנה אף דדחילו
ורחימו הם ג"כ מתרי"ג מצות אעפ"כ נקראין גדפין להיות כי תכלית
האהבה היא העבודה
מאהבה ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים
להתענג על ה' מעין עוה"ב וקבלת שכר והיום לעשות' כתי' ולמחר לקבל
שכרם ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עוה"ב אלא עדיין נפשו שוקקה
וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו
הרי זה כמי שעומד בנהר וצו
עק מים מים לשתות כמו שקובל עליו הנביא הוי כל צמא לכו למים.

14
במקור זה מסביר בעל התניא שהתורה והמצוות הם עיקר הייחוד העליון. אומנם
כדי להגיע לייחוד זה צריך האדם לעבוד מתוך דחילו היינו יראה, ורחימו, היינו
אהבה. תכלית העבודה היא מאהבה שאז האדם מתענג ודבק בקב"ה.הדבקות
הזאת מרוממת את האדם ומעלה אותו למעלה למעלה.
יקרים
וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו,
ולכל בעלי
גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד-בחלק זה של הפסקה הרב מסביר כיצד אנו
יכולים לקלוט את האור האלוקי. הרב מסביר שאומנם אנו מחשיבים ומייקרים
את לבושי ציורי האלוקות. בסופו של דבר כל לימוד הקבלה הוא מעין לבוש וציור
לאלוקות. הסיבה שאנו צריכים את הציור משום שזה הכרחי לנו בתור נבראים.
הרי מי שנברא הוא בעל גבול, כיון שאנו בעלי גבול לכן על המבט הרוחני שלנו
מוגבל. ההגבלה שקיימת בנו מכריחה אותנו להלביש את האלוקותבלבוש ובציור
מעשי וגשמי.
הרב בשמונה קבצים מתאר את המורכבות שיש בציור האלוקי, את היתרון בציור
ואת החסרון, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה שיא.
-
ההשכלה האנושית יש לה חסרון עצום, שהיא מצמצמת את מהות החיים
... כל דבר קדושה, מוסר, אמונה ושגב, הננו מוכרחים אם מעט ו
אם הרבה
לבססו על איזה ציור של השכלה שלנו, וזה הוא משפט נוהג מתחתית
המדריגה של האמונה היותר פשוטה, עד רוממות התרחבות המחשבה
לחוגים גדולים של חופש רעיון והפשטות מושכלות ברום מעלתם. והבסיס
השכלי הזה, שהוא אנושי ומצומצם, הוא מעיק על הגילוי האלהי העליון
שיש בטה
רת הקודש החיה של אור אלהים חיים, העומד אחר כתלנו ומוכן
להאיר את כל הוייתנו. וכל מה שהדורות מתאחרים, והזמנים של התגלות
אורה של חיים יותר מלאים הולכים ומתקרבים, מתבטל יותר ויותר כח
הבסיס של ההשכלה האנושית מכל ערכי הקודש ...
במקור זה הרב מסביר שהצורך שלנו בציורים נובע מן ההשכלה האנושית שיש
לנו. הסיבה שאנו זקוקים לציור כיון שיש לנו השכלה אנושית גדולה. החסרון
שהציור וההשכלה הזאת מעיקה ומפריע לגילוי האור האלוקי. במהלך התקדמות
העולם, אז הצורך בציור ממשי מתבטל. ככל שאנו מתקרבים אל הכרת האלוקות

15
האמיתית אנחנו מרחיקיםאת הציורים. בצורה כזאת אנו מתרחקים מן
ההגשמה3.
אבל תמיד בעת שאנו באים
לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי
נתפס אור מתפלש בהנתפס, במהלך האצילות,
מאור
אין סוף-למרות שאנו נוטים לצייר את האלוקות במימדגשמי שאנו
מסוגלים לתפוס, תמיד אנו צריכים לדעת שאסור לזוז מהנקודה העליונה שהיא
שייכת אל אור אינסוף. כל המשלים וכל הציורים הם נועדו רק בשביל שתהייה
לנו קצת אחיזה בנקודה עליונה כזאת, ולכן גם כשאנו אוחזים בציורים עלינו
לזכור שהנקודה העליונה היא העיקר, זאת נקודה שאי אפשר לתפוס.
הרב בדבריו מרמז על יסוד חשוב שגם המקובלים שמתעסקים בספירות בסופו
של דבר הם מתפללים בדווקא אל האינסוף. יש איסור לחשוב שאנו מתפללים
ומכוונים לספירות עצמם, אלא רק לשורש של הספירות היינו האינסוף. המחשבה
שאנו מתפללים לדברים אחרים, לציורים אוספירות יש בזה מימד של עבודה
זרה.
המורכבות שאנו צריכים לכוון דווקא לאינסוף ולא לשמות ולספירות מבוארת
בתשובת הריב"ש
שו"ת הריב"ש סימן קנז
3חלק מהותי בהרחקת ההגשמה פעל הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, לפניו היו הרבה חכמים שתיארו
את הקב"ה כבעל גוף.
וכך מובא ברמב"ם בהלכות תשובה לגבי איסור הגשמת הקב"ה, ושם הראב"ד כותב שרבים וטובים
סברו שהקב"ה הוא בעל גוף. (אומנם גם בראב"ד משמע שהוא עצמו לא ברור שסבר כך)
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ז
-
חמשה הן הנקראים ה מינים: האומר שאין שם א
לוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם
מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן
האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו
ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
-
השגת הראב"ד/
והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא
לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה
שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.

16
-
וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים והיה אומר
הע"ג
מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני העשיריות. וכבר קרה לי בהיותי
בסרקסט"ה שבא לשם החכם הישיש דון יוסף ן' שושאן ז"ל אשר כבר
ראיתי אותו בבלנסיא"ה והוא היה חכם בתלמוד וראה בפילוסופיא והיה
מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות וביני ובינו היתה אהבה וחשק גדול.
ופעם אחת שאלת
י לו איך אתם המקובלים בברכה אחת מכוונים לספירה
ידועה ובברכה אחרת לספירה אחרת, ועוד הכי יש אלהות לספירות
שיתפלל אדם להן, וענה לי חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת
העלות. אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב ושואל מן המלך שיעשה לו דין
יבקש ממנו שיצוה אל היושב
על המשפט שידין לו לא שיצוה זה אל הסוכן
הממונה על האוצרות כי תהיה שאלתו בטעות. וכן אם ישאל מן המלך שיתן
לו מתן לא יאמר לו שיצוה אל השופט אבל שיצוה אל הסוכן. וכן אם ישאל
ממנו יין יבקש שיצוה זה לשר המשקים, ואם ישאל לחם יאמר לשר
האופים, לא בהפך זה. כך הוא בעני
ן התפלה שהיא לעולם לעלת העלות
אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו
דבר שהוא מבקש עליו.
במקור זה הריב"ש מביא מה ששאלו והקשו על המקובלים שלכאו' אמונה בעשר
ספירות יש בזה חסרון שקרוב לע"ז. ועל זה ענה המקובל דון יוסף שחלילה לחשוב
כך. העיקר שאנו מכוונים לאינסוף לקב"ה, אלא שמבקשים דרך הסוכן שהוא
אחראי על אותם אוצרות וכדומה4.
ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל
פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים-כאן הרב חוזר להוראה
מעשית, בסופו של דבר אנו בחיינו צריכים תמיד לנסות למצוא את השורש, את
השמיים. מה שהרב פתח בתחילת הפסקה להסתכל בעדן החיים השמימיים.
ההסתכלות בעדן השמים, הראיה כיצד כל הפרטים הם נובעים מן השורש הרוחני
העליון זה מביא עדן. האדם צריך להעמיק בהכרה עד שיבין כיצד כל תוצאות
החיים הם תוצאה שיוצאת דווקא מעדן השמיים אל הפרטים ההכריים שאותם
אנחנו מסוגלים לתפוס.
4עניינים אלו עמוקים ועי' בהרחבה בדרך מצוותיך לצמח צדק, שורש מצות התפילה פרק ח'-ט'.

17
פסקה סה'דעת קדושים5(עמודפד')
דעת
הרוחנית, להארה היסוד הוא קדושים
בכל בעולם, המופיעה
הלבבות.
הקדושים, זכי המחשבה והרעיון, מתאחדים בחושם הפנימי
עם הטוב הרוחני, המלא כל. וכל המתגלה להם הרי היא
הופעת
נהרה, וגילוי עליון, המוסיף חיים ואומץ, חיי עד ואומץ רוחני,
המבסם את העולם כולו,
בריח בשמיו.
ממקורה של תורה, שהאירה את העולם מרום ההארה
האלהית העליונה, המקפלת את הטוב הרוחני עם הגשמי,
הזמני עם הנצחי, המוסרי והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי
הפרטי, והקוס
מי הכללי, נובעים
תמיד אורות חיים, המחיים כל
נוגע בהם, ומשמרם בטהרתם.
הסתכלות פנימית והסכמה מוסרית מוכרחות הן
להתקשר ביחד אצל הראויים לכך. והם קולטים את אור העולם,
השרוי בכל הנשמות, ומעמידים אותו בחטיבה שלמה, וחוזרים
ומופיעים באורם, ע"י קוי
החיים של מציאות
ם וחברתם, של שילוח
רצונם וגדולת נפשם הרוחנית, ע"י ענותנותם ואהבתם לכל היצורים,
את כל אוצר החיים והטוב לכל.
שבילים הם ישרי לב אלה לשלח על ידם אור וחיים לכל
נוצר. כלים הם להארת אור חיי עולם, משרתי ד' ועושי
דברו, מלאכיו עושי רצונו,
להחיות כל נוטה למות,
לגבר
כל חלש, להקיץ כל נרדם.
והנם קוראים בשם ד' אל עולם, האומר לכל נוצר,
חיה ושמח על כל טוב,
עלה והתרומם מעלה מעלה.
נושא הפסקה-הקדושים מאחדים בדעתם את כל העולם בחטיבה אחת.
ביאור הפסקה-
5מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תשלח'.

18
דעת
הרוחנית, להארה היסוד הוא קדושים
בכל בעולם, המופיעה
הלבבות-בפסקה זאת הרב מבאר את מעלתם והשגותם של הקדושים. הרב
פותח במושג דעת קדושים, מושג זה מובא בפסוק במשלי.
משלי פרק ט פסוק י
-
תְחִלַ֣ת חָָּ֭כְמָּה יִרְאַ֣ת יְקוָָּּ֑ק וְדַָּ֖עַת קְדֹשִ֣ים בִינֶָּֽה:
על פיהפסוק משמע שדעת קדושים יכולה להביא את הבינה. וכך מובא ברש"י
שם.
רש"י משלי פרק ט פסוק י
-
תחלת חכמה יראת ה', ודעת קדושים
-
היא עיקר הבינה:
מה היא הדעה של הקדושים ? בזה מבאר האבן עזרא כך.
אבן עזרא משלי פרק ט פסוק י
-
ודעת קדושים פירשוהו על השם יתברך כאמרו כי אלהי' קדושי' והטעם כי
תחלת תולדת הבינ' היא מציאות השם ויתכן לפרש דעת קדושים היא
השגת מציאו' השכלים הנפרדים והרוחניות כלם כי ידיעת מציאותם עיקר
הבינה וממנה יעלה למציאות המעלה העליונה וכמו שאם אין יראה אין
חכמה כן אם
אין דעת אין בינה:
במקור זה מסביר האבן עזרא שהיכולת להכיר את הקב"ה זה הדעת של
הקדושים. היכולת להכיר את השכלים הרוחניים שקיימים במציאות.
אומנם יש שהסבירו שדעת קדושים אין הכוונה ההתבוננות בקדושים היינו
הדברים העליונים, אלא הכוונה מי שמקדש את עצמו בהתנהגות ישלו דעת
מיוחדת, וכך מפרש המצודות.
מצודת דוד משלי פרק ט פסוק י
-
ודעת קדושים
-
לקדש עצמו במותר לו מביא לידי בינה:
הרב מדגיש כאן שהדעת קשורה לקדושים, לכאורה היינו מצפים שהדגש בדעת
הוא דווקא אצל החכמים. וכבר מצאנו בחז"ל שיש קשר בין דעת לקדושה לכן רב

19
יהודה הנשיאכותב המשנה נקרא רבינו הקדוש. וכן כל ענייניי קדושה קשורים
לדעת, זאת הסיבה שעזרא תיקן למי שבעל קרי שיטבול לפני לימודו. עזרא מבין
שאי אפשר להבין את התורה לעומקה בלי להתקשר לקדושה. אומנם יש מחיר
שפחות אנשים יכולים ללמוד משום חיוב הטבילה יש בזה ירידה בכמות, אבל
עזרא נקט שעיקר דעת התורה יבוא רק בזכות הקדושה6.
דעת הקדושים היא היסוד להופעת האורה הרוחנית בעולם. בזכות שיש קדושים
בעולם כל הלבבות שקיימים בעולם מקבלים הארה מן הצד הרוחני. מהותה של
הדעת זה לקשר את החכמה והבינה אל המציאות. לפי זה פעולת דעת הקדושים
זאת פעולה כללית. הקדושים דעתם היא כמו הדעה של העולם כולו.
ההבנה שהקדושים משפיעים על העולם כולו מבוארת בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה רח.
-
המבקש את אלהים תמיד, מי שחש בנשמתו תביעה פנימית לאור ד',
לצמאון אלהי, יעז וישמח במתת גורלו. ידע שאהבתו וצמאונו הקדוש איננו
בעבור
עצמו לבדו, אלא בעד כל העולם כולו, ובכל עת יכוין לזכות את אחיו
אתו, את עמו, את דורו, ואת כל הבריות וכל העולמים כולם. ויתגבר
בקדושת רעיונו זה, ובעז מחשבת קדשו זאת, ויגלו לו אוצרות חושך חדרי
תבונות, ומטמוני חכמה ודעת קדושים. ותמיד יתרומם בשמחת אמת, בעז
ובגבו
רה, בישע אלהים.
במקור זה הרב מבאר שמי שמבקש את אלקים, מי שיש לו צמאון ידע שעיקר
הצמאון הוא בשביל כל העולם כולו. בכל עת הם מכוונים לזכות את העולם כולו.
בצורה כזאת יגלו לצדיקים האלה את דעת הקדושים.הקדושים, זכי המחשבה והרעיון, מתאחדים בחושם הפנימי
עם הטוב
הר
וחני, המלא כל-הקדושים בזכות זיכוך מחשבתם וזיכוך רעיונם. מחשבה
זאת מציאות כללית שהאדם חושב ואילו רעיון זה נקודתי בפרט מסויים שהאדם
רוצה להשיג או לגלות. אותם צדיקים מצליחים לאחד את מחשבתם בטוב הרוחני
שנמצא בכל המציאות כולה.
וכל המתגלה להם הרי היא
הופעת
נהרה, וגילוי עליון, המוסיף חיים ואומץ, חיי עד ואומץ רוחני,
המבסם את העולם כולו, בריח בשמיו-כיון
6הערה זאת שמעתי מהרב יצחק בן שחר.

20
שהקדושים מחפשים רק את הטוב ממילא מה שמופיע להם כל הזמן הוא הארה
הרוחנית. הם כל הזמן מצליחים לקלוט את הגילוי העליון. כיון שהאור הרוחני
קשור אל הטוב, ממילאההתרגלות לראות את האור יוצרת רגילות לקבלת
קדושה.
קבלת האור וקבלת הטוב יוצרת מקום שממנו נוסף חיים ואומץ לעולם כולו. הכח
הזה הוא לא רק כח גשמי אלא גם אומץ רוחני. האומץ הרוחני הוא נמשל לבישום
העולם. בדיוק כמו הקטורת שהיא מבשמת את המציאות שסביבה. הצד הרוחני
הוא נמצא בעולם הגשמי אבל מאיר בעולם כמו ריח שכביכול נמצא באותו מקום
רגיל, אבל מוסיף ריח ומימד חדש שלא היה קיים.
הרב הנזיר הדגיש שהריח הוא הכרה רוחנית שאינה מושגת. לכן אנו אומרים
אתה הוא אלקינו וכו', היינו אתה זה נוכח, אבל הוא זה נסתר. הדרך להכיר את
הנסתר מה שאומרים אחר כך אתה הוא שהקטירו לפניך אבותינו. בריח אנו
משיגים את הנסתר. זה הסיבה שהכהן יכול להכנס בקטורת למקום הנסתר
ביותר לקודש קודשים, זה יכול להווצר רק בזכות הריח.
וכן מצאנו שמעלת הריח היא קשורה אל המשיח שבזכות הריח הוא יכול להכיר
את המציאות וכן נאמרבפסוק.
ישעיהו פרק יא פסוק ג
-
וַהֲרִיחָּ֖ו בְיִרְאַ֣ת יְקוָָּּ֑ק וְלֶֹֽא־לְמַרְאֶׁ֤ה עינָּיו ָ֙ יִשְפֶ֔וט וְלֶֹֽא־לְמִשְמַָ֥ע אָּזְנָָּּ֖יו יוכִֶֽיחַ:
וכך מבואר בסנהדרין.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב
-
משיח
-
דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה
וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה'.
ממקורה של תורה, שהאירה את העולם מרום ההארה
האלהית העליונה, המקפלת את הטוב הרוחני עם הגשמי,
הזמני עם הנצחי, המוסרי והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי
הפרטי, והקוסמי הכללי, נובעים תמיד אורות חיים, המחיים כל
נו
גע בהם, ומשמרם בטהרתם-משפט זה
קצת ארוך ומורכב, נראה שמשפט מאמר מוסגר. המשפט עצמו מורכב ממילים
אלה ממקורה של תורה שהאירה את העולם מרום הארה האלקית העליונה ..
נובעים תמיד אורות החיים וכו'.

21
ממקור התורה העולם כולו יכול להאיר, והסיבה כיון שהתורה מכילהבתוכה אור
אינסופי, וכך מובא באורות התורה.
אורות התורה פרק ד' פסקה
ד. -
בכל דבר תורה, בכל דבר הלכה פרטית, זורח אור
העליון הבלתי מוגבל...
במקור זה מסביר הרב שבכל פרט ופרט בתורה יש הארה של אור עליון בלתי
מוגבל, אור אינסופי. כיון שבתורה יש חיבור אל האורה הרוחנית העליונה ממילא
האורה הזאת יכולה להחיות את האדם. החיות הזאת מחיה את כל מי שנוגע
ומשמר את התורה.
האורה האלוקית יכולה להחיות את החיים כולם כיון שהאור הזה כולל את כל
צדדי הטוב של המציאות. בי הצדדים הרוחניים ובין הצדדים הגשמיים. האור
הזה מקפל בתוכו קישור גם לצדדים הזמניים שיש במציאות וגם לצדדים
הנצחיים של המציאות. באור הזה יש הארה גם לחלק המוסרי של המציאות,
היינו לחלקי ההשקפה של המציאות וגם לחלקים המעשיים של המציאות, בפועל
כיצד להתנהג, לא רק בצד המוסרי הפנימי. המוסר והמעשה שמקופלים בתוך
אור התורה זה מוסר ומעשהשמתאימים להדרכת היחיד ולהדרכת הציבור. יכול
להיות הבדל בין ההתנהגות המוסרית של האדם הפרטי לבין ההתנהגות
המוסרית של הכלל7.
בתוך הארת התורה יש התייחסות לדקדוקים פרטיים ויש גם התייחסות לאור
הקוסמי הכללי. הפלא הזה שהתורה כוללת כלל ופרט אנו יכולים לראות בלימוד
התורה עצמה. לפעמים האדם יכול להתייחס לנקודה פרטית שהאדם מדקדק
בפרט מסויים ומיד אחר כך האדם יכול עבור לדיון על איזה התייחסות לפעולה
ומצוה כללית. לדוג' בהלכות שבת, אפשר להתייחס למהותה של שבת, מה היא
מסמלת. מצד שני אחר כך האדם יכול לרדת לפרט מסויים לדון על נקודה
במלאכה מסויימת בהלכות שבת וכדומה.
הסתכלות פנימית והסכמה מוסרית מוכרחות הן
להתקשר ביחד אצל
הראויים לכך-אלה שקשורים לדעת קדושים הם עושים איחוד וחיבור בין
ההסתכלות הפנימית לבין ההסמכה המוסרית המעשית. בעצם בדעת קדושים
לומדים לאחד בין החלקים הגלויים של המציאות שזאת ההסכמה המוסרית לבין
7אפשר לתת דוג' להבדל מוסרי, שבכלל לא פודים שבויים יותר על מכדי דמיהם, אבל מצד הפרט
יכול האדם להתאמץ עד בלי די לפדות שבוי שהוא מעוניין בו.

22
החלק הפנימי הרוחני, זה החלק שקשור להסתכלות הפנימית שהאדם מתבונן על
המציאות. העבודה לאחד בין החלקים בצורה איכותית.
הרב הנזיר הסביר שההסכמה המוסרית זה כנגד חכמה תתאה ולזה נאמר ראשית
חכמה יראת ה', זה המוסר. וההסתכלות הפנימית זההחכמה עילאה, זה מה
שנאמר לגבי בינה שהיא חכמה עליאה, עליה נאמר דעת קדושים בינה, השורש
של חכמה עילאה זה דעת קדושים.
היכולת לקרוא לחכמה עליאה חכמה, וגם לחכמה תתאה חכמה מובא בשערי
אורה.
שערי אורה שער ט'
-
וצריך אתה לדעת כי הספירה הזאת הנקראת חכמה היא סוד יוד של שם
המיוחד, ומה שאמרנו שנקראת במקומות ידועים חכמה, לא בכל מקום.
לפי שיש מקומות שהספירה העשירית, הנקראת מלכו"ת, נקראת לפעמים
חכמ"ה גם היא, כדאיתמר: וי"י נתן חכמה לשלמה (מלכים, ה, ט). אבל
חכמה עליונה, ש
היא סוד יוד של שם, אפילו למשה רבינו עליו השלום
נתעלמה, ואין כל בריה יכולה להיכנם בה, שהרי לא השיג כל שערי בינ"ה,
והחכמ"ה לפנים מן הבינ"ה. ועל החכמ"ה הזאת, שהיא סוד יו"ד של שם,
אמרו המקובלים: חכמ"ה ברא"ש; ועל החכמה האחרונה, שהיא סוד
המלכו"ת, אמרו: חכמ"ה בסו
ף. כלומר, אות ראשונה של שם שהיא אות
יו"ד, ואות אחרונה שהיא אות ה"א, שתיהן מיוחדות בשם חכמה, ועל זה
אמרו: חכמה בראש וחכמה בסוף
.
במקור זה מסביר השערי אורה שיש ב' ענייני חכמה, יש חכמה שהיא כנגד החכמה
העליונה, ויש חכמה שהיא כנגד מלכות. זה המוסר המעשי שזאת חכמהשהיא
כנגד הספירה העשירית ספירת המלכות.
הרב הנזיר לפי החלוקה בין חכמה עילאה לתתאה מסביר את הסתירה שקיימת
בין הגמ' שדורשת שחכמה זה סדר קדשים, לבין הגמ' שסוברת שהרוצה להחכים
יעסוק בסדר נזיקין. ומסביר הרב הנזיר שסדר נזיקין הוא חכמה תתאה, ואילו
קדשים זאת חכמהעילאה. וכן מדוייק בלשון הגמ' הרוצה להחכים להיות
בתהליך של קניין החכמה, להיות בדרך קניית החכמה, אז יעסוק בנזיקין, אבל
ההגעה לשורש החכמה עצמה זה נעשה בסדר קדשים.
והם קולטים את אור העולם,
השרוי בכל הנשמות, ומעמידים אותו בחטיבה שלמה, וחוזרים
ומופיעים באורם, ע"
י קוי החיים של מציאותם

23
וחברתם, של שילוח
רצונם וגדולת נפשם הרוחנית, ע"י ענותנותם
ואהבתם לכל היצורים,
את כל אוצר החיים והטוב לכל-גם משפט זה
מורכב במעין מאמר מוסגר בתוכו. אותם גדולים קולטים את אור העולם ואחר
כך הם חוזרים ומופיעים באור את כל אוצר החיים והטובלכל.
אצל הקדושים יש יכולת לקלוט את האור האלוקי שנמצא בנשמות שסביבם. כיון
שהם קולטים את האור שנמצא בנשמות סביבם, לכן הם יכולים לתת לנשמות
להיות חטיבה. היינו לתת לנשמות משמעות שתעזור ותועיל לעולם. מתוך קליטת
כל האור שנמצא בכל הנשמות בעצם הקדושים בעצמם מתחזקים. זה מה
שמצאנו שהרב מסביר על ההשפעה של האנשים המגושמים על הצדיקים, וכך
מובא בדברי הרב באורות.
אורות התחיה פסקה לד
-
ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם
בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של
הצדיקים
העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות
הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל
.
במקור זה הרב מחדש חידוש חריף, שהתעמלות גשמית של צעירי ישראל היא
מחזקת את הכח הרוחני של הצדיקים. דברים אלו מתאימים למה שהרב כותב
כאן יש השפעה שהצדיקים מקבלים מן האנשים הפשוטים שנמצאים סביבם8.
אומנם האור שהקדושים קולטים מהנשמות שסביבם, זה אור שאינו נשאר רק
אצל הצדיקים. האור הזה משפיע בחזרה על הסביבה. האור הזה חוזר ומשפיע
את אוצר החיים והטוב לכל המציאות כולה. כיון שהקדוש קיבל אור מן הנשמות
שסביבולאחר עבודה הוא מחזיר את האור חזרה לכל מי שסביבו.
הרב מבאר כיצד הצדיק משפיע חזרה מן האור שלו על הסביבה. הרב מסביר שזה
נעשה על ידי הקישור של הצדיק לחברה שסביבו. על ידי קוי החיים שבעצם
מציאותם שהם נמצאים במקום מסויים. היינו יכול להיות צדיק שמשפיע בעצם
זה שהוא גר במקום מסויים אפילו אף אחד לא מכיר אותו, עצם מציאותם נותנת
אור חוזר לסביבה כולה, ויש צדיקים שההשפעה היא בפעול בעצם החיבור
אליהם. [קצת כמו ההבדל בין צדיק גלוי לצדיק נסתר.]
8ראוי לציין שבעקבות פסקה זאת של הרב יצאו רבים נגד ספריו.

24
ההשפעה של הצדיקים נעשית על ידי שילוח רצונם וגדלות נפשם, היינו שהם
מגלים רצון וגדזה שהצדיק משוחח על דרגות לות של רצון במציאות כולה.
רוחניות וכדומה זה משפיע סביבו.
עוד מוסיף הרב היכולת להשפיע ולתת חיים לסביבה תלויה בענוה של אותם
גדולים. בזכות הענוה שהם מרגישים שהם בטלים לציבור, אז הם מסוגלים
להשפיע. מי שבעל גאוה ההשפעה על הציבור נמוכהכיון שהוא יצא מן הציבור,
משא"כ צדיקים קדושים שהרב מתאר כאן בזכות הענוה הם אינם נפרדים מן
הציבור, להיפך הם פועלים לטובת הציבור. הענוה של אותם צדיקים מלאה
באהבה כלפי העולם כולו, לכן יש כאן ביטול לצד רצון להשפיע טוב לכל הסביבה.
שבילים הם ישרי לב אלה לשלח על י
דם אור וחיים לכל
נוצר-האנשים
שהם מביאים לעולם את דעת קדושים, הם בעצמם הופכים להיות מעין שבילים
לאור האלוקי שיורד לעולם. בעצם בזכות אנשים אלה יש שליחת אור וחיים לכל
היצורים. כמו שהסברנו המעלה של דעת קדושים שהיא מסוגלת להסתכל באור
של חכמה עילאה, באור העליון מצד אחד, מצד שני להסתכל במוסר המעשי,
בירידת החכמה למעשה, זאת המלכות זאת החוכמה התתאה. ממילא אפשר
להבין כיצד בעבודת גדולים אלה נוצרת ירידה מעשית להורדת האור לכל
היצורים.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד החכמה העליונה מאירה למטה בחכמה
התחתונה, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רטו.
-
יש שחכמה
עליונה בהופעתה, היא מאירה את כל הפרטים של חכמה אחרת
נמוכה ממנה, ואותה ההארה שהחכמה העליונה מאירה בהשבילים
הזעירים של החכמה התחתונה, הם לגמרי דרכים אחרים ... ויש בנידון זה
מעלות על גבי מעלות, חכמות מסודרות בסידורים דרגאיים אלו על גבי
אלו. וההופעה הולכת ממרח
קים, כזריחת שמש על פני כל האופק של
החכמה המונחת למטה מאותה המשפעת, ומתוך השביעה של האור
שמקבל השורש מהמעלה העליונה, הפרטים מסתעפים בזוהר גדול ומלא.
במקור זה הרב מסביר שהחכמה העליונה כשהיא מאירה בחכמה התחתונה היא
מופיעה בצורה של שביל, היינו יכולה האורה העליונה לרדת במעין צינור אל
החלק המעשי הגלוי של המציאות. אומנם ההופעה של החכמה העליונה למטה
היא מופיעה בצורות שונות מאשר ההופעה למעלה, בכל זאת יש כאן הופעה גדולה

25
של אור. ההופעה הזאת היא מאירה אור גדול שבצורה כזאת כל הפרטים
מתמלאים אור וזוהר גדול.
כלים הם להארת
אור חיי עולם, משרתי ד' ועושי
דברו, מלאכיו עושי
רצונו, להחיות כל נוטה למות,
לגבר כל חלש, להקיץ כל נרדם-בזכות
העבודה של דעת קדושים אז יש מעין שביל, שהוא כלי ליכולת להוריד את הארת
אור חיי עולם.
הביטוי כלי לאור משמע כאן במשמעות קצת שונה, בדרך כלל כלי מבטא את הצד
החומרי שבתוכו יש אור. כאן נראה שהמילה כלי משמעותה יותר כצינור, היינו
מעין כלי דרכו יש יכולת לקשר בין האור העליון ליצורים שנמצאים בעולם הזה.
אותם צדיקים הם מעין משרתי ה', הם בסופו של דבר פועלים בשביל להוריד את
האור האלוקי למטה. הרב כאן חיבר את שני הפסוקים בתהלים, גם משרתי ה'
וגם עושי דברו ביחד עם עושי רצונו, וזה לשון הפסוקים.
תהלים פרק קג
-ּ֣ו
(כ) בָּרֲכ ָּ֥ו יְקוָָּ֗ק מַלְאָָּ֫כָָּ֥יו גִבֹ֣רי כָֹ֭ח ַ עֹש֣י דְבָּרָּ֑ו לִִ֝שְמָֹ֗ע ַ בְק֣ול דְבָּרֶֽו: (כא) בָּרֲכ
יְָ֭קוָּק כָּל־צְבָּאָָּּ֑יו מְִ֝שָּרְתָָּ֗יו עֹשָ֥י רְצונֶֽו:
עשיית רצון ה' הוא להביא חיות לכל המציאות, לכל הנבראים. לכן הצדיקים הם
מסוגלים ורוצים להחיות את כל מי שנוטה למות, זה הפעולה החזקה ביותר
שצדיקים פועלים בעולם. שלב פחות חזק זה היכולת של הצדיקים לגבר את
החלשים, היינו לתת גבורה למי שחלש. והחלק הנמוך ביותר הוא לעורר את מי
שנרדם. כאן לא צריך פעולה מיוחדת יוצאת מן הכלל, אלא צריך רק התעוררות,
שהצדיק יעורר את העולם.
והנם קוראים בשם ד' אל עולם, האומר לכל נוצר,
חיה ושמח על כל טוב,
עלה והתרומם מעלה מעלה-הצדיקים קוראים בשם ה', כמו שמצאנו אצל
אברהם.
בראשית פרק כא פסוק לג
-
וַיִטַָ֥ע אֶָּּ֖שֶּל בִבְא֣ר שָָּּ֑בַע וַיִֵ֨קְרָּא־שֶָּ֔ם בְשָ֥ם יְקוָָּּ֖ק אָ֥ל עו
לֶָּֽם:
הקריאה בשם ה' בעולם היא ההבנה שהקב"ה מופיע בתוך הנהגת העולם כולו,
וכך כותב הרמב"ן שם.

26
רמב"ן בראשית פרשת וירא פרק כא פסוק לג
-
ויקרא שם בשם ה' אל עולם
-
פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן.
או שיקראו השמים והארץ "עולם", כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו.
והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא
בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם:
במקור זה מסביר הרמב"ן אל עולם משמעותו שהקב"ה מנהיג בכוחו את הזמן.
שהקב"ה הודיע לבריות את סוד הנהגת העולם בכללו.
ההבנה הזאת שהקב"ה מנהיג את העולם יוצרת שקריאת שם ה' שבעולם יוצרת
שכל נוצר מקבל קריאה לחיות ולשמוח על הטוב. כל נברא מקבל קריאה פנימית
להתרומם ולעלות למעלה למעלה. בזכות הקישור בין הקב"ה לעולם שנברא,
בזכות הקישור שכולם מכירים את הקשר שלהם לקב"ה, אז העולם כולומרגיש
חיות והתרוממות.
פסקה סו'פעולת הידיעות הסודיות9(עמודפו')
הסודיות הידיעות
להתפשט מגמתן אין עליונות היותר
בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר
שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן
הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות
לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות
גבוהה
.
ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם
משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את
הרזים הפנימיים אינם
מגלים, ולא יוכלו לגלות.
אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות
ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה
ותנ
ועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד,
מחזק ומקדש את הכל.
9מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה רנג'.

27
גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה
התפשטות הפשוטה וההשפעה הלימוד בדרך דעות, של לימוד
אבל והגלויה. כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה,
כבר העולם כולו
מתעלה, מצד מה שיש בו
סגולה פנימית כזאת,
באוצר האנושיות.
הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי
המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה
שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו
לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה
בארחותיו, כי
מציון תצא תורה ודבר
ד' מירושלם, שהיא הצעה
למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת
הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, ועתה אם שמוע
תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים,
כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה
הדב
רים אשר תדבר אל בני ישראל.
נושא הפסקה-רזי התורה השפעת על המציאות מבחינה פנימית ואין מטרתם
להתפשט.
ביאור הפסקה-
הסודיות הידיעות
להתפשט מגמתן אין עליונות היותר
בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר
שאי אפשר-הרב
מבאר שלימוד הסוד כל עניינו שהוא לא יתפשט ברבים. מעלת הלימוד הסודי,
השפעתו על העולם לא יבוא בצורה כמותית.
הרב בעצמו הוא פעל בשביל לגלות את סודות התורה, אבל גם הרב בעצמו מעיד
שהוא אינו יכול לגלות הכל. וכך כותב הרב.
אגרות הראיה ח"ב עמ' יא'.
-
אני סומך על עצמי על 'עת לעשות לה', לדרוש בפומבי במעשה בראשית.
ע"פ מה שקלט רוחי מרוח ד' אשר על יראיו הבאים בסודו. ע"פ מה שקלט
רוחי מרוח ה' אשר על יראיו הבאים בסודו, ולהלביש הענינ
ים בצורה
ספרותית כמה דאפשר, כדי שהמעמיקים המיוחדים, שנטייתם המיסתית
חזקה היא, והם גם הם נמעדו מאורח חיים אשר באור עולם האצור באור
תורת ה', יבואו ויראו כמה גבהו אורחות המחשבה הישראלית בחוג החבוי

28
הזה. אבל לתן אלה הרעיונות בצורה לגמרי 'פפולרית', לעשותם מוכשרי
ם
לטפולו של כל שוגה המתימר לחכם לב,
-
עד כדי הרשאה כזאת לא באתי
עדיין.
הרב מסביר שהוא בעצמו מגלה את הסוד, אבל הוא מלביש את הסוד בלבושים
ספרותיים. הסיבה שהוא מלביש כיון שעדיין אין היתר לגלות את הרעיונות
הנסתרים בצורה גלויה לכל האנשים.
הצורך לכסות את הידיעות הסודיות מובא בגמ' במסכת פסחים.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד א
-
מאי למכסה עתיק (יומין)
-
זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין. ומאי
נינהו
-
סתרי תורה
חז"ל דורשים שיש דברים שהקב"ה כיסה וצריך לדעת למי לגלות, וכך מסביר
הרשב"ם שם מי ראוי לגלות את הדברים האלה.
רשב"ם מסכת פסחים דף קיט עמוד א
-
סתרי התורה. מעשה המרכבה ומעשה בראשית ופירושו של שם כדכתיב
(שמות ג) זה שמי לעלם. והמכסה היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם אלא
למי שלבו דואג כדאמרינן בפרק אין דורשין
(חגיגה דף יג א) זה המגלה
דברים שכיסן עתיק יומין. והכי משמע למכסה סתרי תורה שהיו מכוסין
מתחלה ועתיק יומיא גילן ונתן רשות לגלותן ומי שמגלה אותן זוכה למה
שאמור בפסוק זה:
הרשב"ם מפרש מי שראוי לדעת את הידיעות הסודיות האלה הוא רק מי שלבו
דואג, יראי שמיים וכדומה. רק אנשי מעלה מיוחדים.
הסיבה שאי אפשר לפרסם את הידיעות לכל ההמון משום שהכמות תבוא על
חשבון העומק, על חשבון האיכות. ישנו משפט מפורסם שתמיד הכמות באה על
חשבון האיכות, זה טבע העולם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה קפד.
-
הכמות והאיכות הם דברים סותרים זה את זה במובנם, ובכל
זאת צריכים
הם זה לזה. הופעת הכמות צריכה היא להיות מתפשטת, לא מפני עצמה,

29
כי אם כדי להראות את היסוד האיכותי, שהוא המהות העצמית. ...
הכמותיות הגסה, כל מה שהיא מתעמקת, היא נוטלת יותר את זיו האיכות,
וסוף כל סוף שהמושג האלהי בעצמותו מתהפך לרועץ ולמקור כל רע....
במקור זה הרב מסביר שאומנם הכמות והאיכות סותרים זה את זה, אבל בעומק
אחד צריך את השני. צריך למצוא דרך כיצד הכמות יכולה להביא לעולם את
האיכות. במקרה שלא מצליחים למצוא את הדרך, אז הכמות הגסה, היינו הכמות
הפשוטה נוטלת את היופי של האיכות. בצורה כזאת במקום שהפרסום הכמותי
של הכרת האלוקים תעזור ותועיל, הפרסום מזיק, הוא נוטל את היופי של
האיכות. בצורה כזאת המוזג האלוקי הופך להיות מקור לרע ולרועץ.
בשמונה קבצים בקובץ ז' ישנה רצף של פסקאות שם הרב מתעסק ביחס בין כמות
לאיכות בלימוד תורה ושם הרב כותב כך.
קובץ ז' פסקה קלז.
-
משה רבינו עליו השלום חפץ בקרבת הערב רב, התפשטות הכמותית,
והתורה ירדה מאיכותה על ידי רצון הכמותי של התפשטות החסד הלזה....
הרב מבאר שמשה רבינו כשהוא מקרב את הערב רב, הוא מעדיף את ההתפשטות
הכמותית על חשבון התורה האיכותית. הרצון להשפיע חסד לעולם למרות
הירידה האיכותית.
בהמשך הפסקאות שם הרב מבאר שסגולת ישראל העדיפה את האיכות, לעומת
המינות [הנצרות] שהעדיפה את הכמות ורצתה להכניס את הכל לתוך הקודש.
ואומנם החסידות היא עשתה פעולה להציל מן המינות וקצת פעלה כנגדם על פי
שיטתם שהיא הרחיבה את הסוד וגילתה אותו בצורה כמותית,וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה קלח.
-
... נטתה החסידות האחרונה כלפי הכמותיות, חפצה להכניס את עמי הארץ
כולם, על ידי התגברותה של התפילה על התורה, של האמונה הדבקותית
בצדיקים על יסוד השימוש של תלמידי חכמים ותמיכתם הרציונלית. יש
בזה קצת פסיעה כלפי בר, דוגמת החפץ של
התפשטות הכמותית העולמית,
דוגמת הכנסת ערב רב בתוך המחנה, אבל כבר הוכנו הכנות רבות של יפגעו
הענינים במרכזי החיים. להיפך, החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה
ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה

30
במקור זה הרב מסביר בעומק שהחסידות העדיפה כמות על האיכות. אומנם כדי
לאלפגוע באיכות החסידות הדגישה את החשיבות לשימוש וביטול לצדיקים.
בצורה כזאת למרות שיש כאן דמיון למינות יש בזה יתרון ושמירה מפני החסרון
שקיים במינות שהרחיבה את הכמות.
בתחילת הפסקאות שם הרב מבאר את השורש והסיבה למה האיכות והכמות הם
סותרים זה את זה, וכך כותב הרבשם.
קובץ ז' פסקה קלד
-
... ותמיד באה שאיפת האיכות המבטלת את הכמות מיסוד העליון,
ושאיפת הכמות המתטפלת אל האיכות מיסוד התחתון. עשיה, יצירות עד
אין חקר, המון בריאות לאין תכלית, אורות נאצלים, נתפסים בהגיון ובלתי
נתפסים, הכל הוא מעין כמות לגבי איכות עליונה, לגב
י אור ממעל כל
האורות, זיו כל הזיוים, שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו לומר
איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל
החמודות, שההכחדה והכליון בהכללה ביסודו הוא האושר היותר נבחר
מכל הויה וישות...
במקור זה הרב מבאר שישנו אור עליון שהוא עליון ואיכותי בצורה מרוכזת,
כשהאור הזה נמצא בחלק העליון אז הוא בלתי נתפס והוא נשאר באיכותו.
כשהאור יורד כלפי מטה הוא יוצר המון יצירות, כל יצירה מקבלת חלק קטן מן
האור, החלק הזה הוא כבר לא איכותי. בירידה למטה יש כמות גדולה, אבל
איכות קטנה.
בעצם הפער בין הכמות לאיכות נובע ממעין חוק רוחני לכמות השפע הרוחני שיש
בעולם. הכמות היא קבועה, השאלה האם הכמות הזאת תופיע בצורה של איכות
טובה. או בצורה של כמות גדולה.
אפשר להמשיל את זה למשל בעולם הגשמי. אדם שהולך לקנות אוכל בסכום כסף
מסויים. האדם יכול להחליט האם הוא קונה אוכלאיכותי, ואז הכמות תהייה
קטנה. או שעדיף לקנות אוכל פשוט, אוכל זול ולא איכותי, אבל הכמות תהייה
גדולה.
ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן
הפנימי, ויהיה
הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל-אם הידיעות הסודיות יתפשטו בצורה
לא מבוקרת, אז רבים ידעו את הדברים הרוחניים, אבל הידיעה תהייה חיצונית.
אנשים כאלה יוכלו בקלות לצטט את מה שהם למדו, אבל זה יהיה ציטוט בלי

31
הבנת הפנימיות של הדברים. בצורה כזאת יש כאן היזק כיון שחושבים שעיקר
הידיעה הפנימית היא מעין צפצוף הזרזיר. בצורה כזאת הם יכולים לדמיין שהם
הכירו את הצדהפנימי, אבל באמת כלל לא השיגו כלום. בצורה כזאת כל העולם
הפנימי ירד מטה מטה.
הרמח"ל בספריו הזהיר שאסור לחשוב שקריאת כתבי האר"י בהבנה חיצונית זה
באמת הבנה נכונה, וכך כותב הרמח"ל.
שערי רמח"ל (עמ' לו')
-
כי הוא [האריז"ל] סתם הדברים הרבה ולא רצה לפרש בכתב, ונולד
מזה
שהקורים בדבריו לקחו אותם על פשוטת ושטחיותם, ואין זו הבנה כלל. כי
נקרא שאין בידינו אלא שמות עיננים שצריך לזכור אותם כמפתח של
ספרים. כי כאשר ידענו שיש כל כך ספירות, ושיש כל כך פרצופים ... ואין
אנו יודעים מה הכוונה בכל הדברים האלה ומה ענינם נמצא שאין זו
ידיעה
כלל אלא זכרון של גירסא בלא שום סברא.
הרמח"ל מסביר שכל כתבי האר"י זה מעין הסתרה ומשל לדברים הפנימיים. מי
שתופס את הדברים החיצוניים, אין בזה שום תועלת. הוא רק זוכר את הדברים
אבל לא מבין את עומקם של הדברים.
הרב מדגיש בשמונה קבצים עד כמה חשוב שהאדםיכיר את הנמשל של הדבר
המשל, עד כמה צריך עיכול פנימי בשביל להכיר את הדברים, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה שסא.
-
כל מה שאנחנו תופסים תפיסה שכלית, הוא דרך משל. אבל ההכרה
הפנימית שבנו, מעכלת היא עיכול פנימי את המשלים, ומבררת את
התמצית, להחיות בה את הוייתנו הרוחני
ת...
הרב מסביר שמה שאנו תופסים את הצד הרוחני זה רק דרך השכל, התפיסה
הזאת היא רק משל. המטרה היא שהאדם יגיע להכרה פנימית. ההכרה הפנימית
צריכה לעבור מעין עיכול כדי שהיא תוכל להכנס לתוך נפשו של האדם.
אמנם הן צריכות
לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכ
לות
גבוהה-המטרה של הידיעות הסודיות שיגיעו לאותם אנשים שהם
בעלי סגולה עליונה של הסתכלות. אומם אנשים שיש בתוכם סגולה הרואה את

32
הדברים בצורה עמוקה. ההתפשטות בעולם צריכה לעבור דווקא בעומק איכותי,
זה נעשה על ידי אותם אנשים בעלי סגולה להסתכלות גבוהה.
אגב הרב משתמש כאן בלשון סגולה, כיון שבעצם המילה סגולה מבטאת מעין
עומק נסתר שאי אפשר להבין, וכך מפרש באור החיים הקדוש את המילה סגולה.
אור החיים שמות פרק יט פסוק ה
-
והייתם לי וגו'. הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי
הטבע כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגו
לתו לרפאות חולי
הקרירות, וכן יש עשב חם וכו', וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה, וכמו
כן מבטיחם ה' שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער
האור החיים הקדוש מסביר שמשמעות המילה סגולה מציאות שאינה כפי הטבע.
היינו דברים שאנו אומרים שהם סגולה למרות שאנו לא יכולים בדיוק להסביר
אותם. כך גם מציאות הבחירה שהקב"ה בחר בנו היא סגולה ואינה ידועה.
הרב משתמש כאן בלשון סגולה כלפי אותם אנשים שהם אנשי סגולה. היינו
אנשים שיש להם שייכות לחלקים הפנימיים של המציאות. הם שייכים לחלקים
שאנו לא יכולים ממש להסביר בשכל הרגיל שלנו.
ואלה היחידים,
בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם
משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת-הרב מכנה את אותם אנשים
ששייכים להבנה הפנימית, בשם יחידים. המושג יחידים מקורו מהמשנה במסכת
תענית וכך מובא במשנה.
משנה מסכת תענית פרק א משנה ד
-
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמ
ים התחילו היחידים מתענין שלש
תעניות
היחידים אלו תלמידי חכמים שמתחילים ראשונים את התעניות על הגשמים. וכך
מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד ב
-
תנו רבנן: אל יאמר אדם תלמיד אני, איני ראוי להיות יחיד אלא: כל
תלמידי חכמים יחידים.

33
הגמ' מסבירה שתלמידי חכמים הם נחשבים כיחידים. אומנם כאן אפשר שהרב
משתמש בלשון של יחידים, אבל וודאי שהעוסקים בידיעות הסודיות זה לא כל
תלמידי חכמים, אלא אנשים מסויימים יחידים מסויימים, בעלי הסגולה
העליונה.
למרות שההופעה הזאת קיימת רק אצל היחידים, בכל זאת הם מסוגלים להשפיע
עלהעולם כולו. אומנם ההשפעה על העולם אינה נעשית בצורה גלויה, ההשפעה
נעשית בצורה נסתרת. ההשפעה היא בעצם מציאותם של אותם יחידים. כשיש
יחיד בעל עומק כזה במקום מסויים הוא משפיע על כל הסביבה השפעה נסתרת.
ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן משבח את היכולת של הצדיק להיות נסתר ודווקא
בזכות ההסתרה הצדיק יכול להשפיע, וכך כותב ר' נחמן.
ליקוטי מוהר"ן תורה קיד
-
המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר וכו'. כי טוב מאוד מעלת הצדיקים
הגנוזים, שהן יכולין לקבל שפע ורוב טובה להמשיך להעולם, ואינם
שואלים עליהם, ואינם מקטרגים עליהם, מחמת שהם גנוזים ואינ
ם
מפורסמים.
ר' נחמן מסביר שמעלת הצדיקים הגנוזים גדולה כיון שהם יכולים להשפיע
לסביבה בלי שיפריעו להם. כיון שלא מכירים אותם אז השפע יורד בצורה יותר
פשוטה בלי קטרוג ובלי עיכוב.
הרב באורות ישראל מדגיש עד כמה אנחנו צריכים להכיר את ההשפעה הסגולית
של תלמיד חכם, השפעה שאינה ניכרת, וכך כותב הרב.
אורות ישראל פרק ח' פסקה ג'
-
שפועלת הסגולה, מצד להיות ג"כ צריכה חכם תלמיד הוקרת
קדושת
התורה בעצמה ע"י מציאותם ורבוים של תלמידי חכמים בישראל.
המבזה תלמידי חכמים,
מצד בטול ערך סגולתה, של התורה, הרי הוא
מגלה פנים בתורה שלא כהלכה,
שאינו מכיר את הוד עצמיותה וסגולתה
הפנימית. ומבזה חברו בפני תלמידי חכמים הוא
כופר בעיקר הסגולה, אע"פ שהוא מודה בתועלת השמושית
במקור זה מסביר הרב שהוקרת תלמיד חכם צריכה להיות בעיקר מצד הסגולה
שקיימת אצל התלמיד חכם. יש החושבים שעיקר תלמיד חכם עניינו ההשפעה

34
הגלויה, השפעה של לימוד התורה, אבל בעומק עיקר כבוד תלמיד חכם נובע מן
ההבנה שתלמיד חכם הוא נושא סגולה רוחנית משמעותית.
את
הרזים ה
פנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות-הצדיקים האלה
משפיעים על העולם, אבל השפע לא יופיע בצורה של גילוי הרזים. את הרזים
הפנימיים הם לא יכולים לגלות להמון הגדול.אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות
ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, ע
ל כל שיחה
ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד,
מחזק ומקדש את
הכל-למרות שהרז והסוד לא מתגלה בכל זאת הרז מאיר הארה גדולה בחלקים
הגלויים של המציאות. בעצם מתוך הרז יוצאים ניצוצות וכחות חיים שהם
משפיעים על כל השיחות והתנועות. הכוחות האלה משפיעים על הרצון ועל מגמת
החיים של האדם. בצורה כזאת כל מה שמקושר אל הצדיק מקבל עידוד וחיזוק
לקדש את כל מה שמסביבו.
היכולת שהצדיק משפיע על הסביבה כולה, ועל העולם כולו מצאנו בגמ' במסכת
ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב
-
מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר:
אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם
כלו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל
העולם כולו. רבי שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא
אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.
הגמ' מתארת שמי שהוא ירא שמים זה כל האדם. משמעות הדבר שכל העולם
כולו לא נברא אלא בשבילו, על העולם רק בשביל שיהיה לאותו יהודי צוות.
שאותו יהודי יוכל להסתדר בעולם. בצורה כזאת כל קישור של צדיק לעולם
מרומם את העולם כולו. צורה כזאת הצדיק בעבודתו הפנימית בעצם מחזק
ומקדש את העולם כולו.
הרב בעין איה מסביר שישנו אוצר נסתרבו הצדיק משפיע על העולם, וכך כותב
הרב.
עין איה שבת פרק יג' ו'

35
-
אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים
עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום
וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת ג"כ
באופן מוס
תר וצנוע גם על האיכות של ההשפעות המגולות שהערכתן היא
נודעת וניכרת
הרב מסביר שעיקר ההשפעה של החכם זה החלק הנסתר שאי אפשר לראות
אותו.
גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה
התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה
והגלויה-לאחר ההסבר
על מעלת הצדיקים המכירים את הידיעות הסודיות, כעת הרב מסביר את מעלתם
ופעולתם של עם ישראל. עם ישראל בעצמו הוא משפיע על העולם לא בצורה
גלויה. בדיוק כמו שהצדיק לא יכול ולא צריך להשפיע בצורה גלויה, כך גם עם
ישראל בכללותו. עם ישראל לא יכול להשפיע בדרךשל לימוד גלוי. ההשפעה
צריכה להיות בצורה נסתרת.
התפיסה של ישראל כמשפיע על כל האומות נובעת מהסיבה שעם ישראל הוא
תמצית ההוויה, וכך מובא באורות ישראל.
אורות ישראל פרק א' פסקה א'
-
כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו
באומה
הישראלית ממש, בחו
מריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית
היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית,
ואין לך תנועה בעולם בכל העמים
כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל...
במקור זה מסביר הרב שכנסת ישראל היא התמצית של כל ההויה, התמצית
הזאת משפיעה על העולם כולו. לכן כל תנועהשמתרחשת בעולם אפשר לראות
את שורשה בתוך עם ישראל.
באורות ישראל הרב נותן משל להשפעה הסגולית של כנסת ישראל וכך כותב הרב.
אורות ישראל פרק ח' פסקה ד'
-
שרגא בטיהרא דלא מהני אינו כ"א מצד החמריות של הנאת השמוש,
אבל מצד הסגולה הרוחנית של ערך הכבוד ודאי מהני. ... וזה
ו ענין הלבנה, שאין
ניכר
כבודה ביום בערך שמושי, אבל מצד הרוחני, של חשוב תקופות

36
ומזלות והודעת
כבוד שמו ית', פועלת היא הרבה ביום ג"כ. וכן כנסת
ישראל פועלת הרבה, מצד
ערכה הרוחני בעולם, גם בעת שליטת אומות
העולם המונים לחמה, אע"פ שאין
ניכרות אז כ"כ פעולותיה בעול
ם המעשי
החמרי.
הרב ממשיל את כנסת ישראל לנר בצהריים, לכאורה נר בצהריים לא מועיל
מבחינה מעשית. בכל זאת נר בצהריים מסמל איזה כבוד, בחינה של סגולה
מיוחדת. בדיוק כמו הלבנה שמעשית היא לא כל כך מועילה בעולם, בכל זאת
ללבנה יש ערך סגולי, ערך פנימי של חישוב הזמניםוכדומה. בדיוק כך כנסת
ישראל מבחינה מעשית נראה כאילו אנחנו קטנים בעולם, כאילו אנחנו לא
משפיעים, אין לנו תועלת. אבל בעצם ההשפעה הסגולית שלנו היא גדולה.
אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה,
כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת,
באוצר ה
אנושיות-כיון
שההשפעה על העולם תלויה בסגולת עם ישראל, ממילא הדרך להשפיע על העולם
תלויה בזה שהאומה הישראלית מחזקת את הסגולה הפנימית שלה.
לפעמים המחשבה שעיקר ההשפעה היא כלפי חוץ, כאן הרב מדגיש יסוד חינוכי
הרבה פעמים ההשפעה נוצרת דווקא כשהאדם יודע מההייעוד שלו. כשהאדם
מחזק את עצמו אז ההשפעה יותר משמעותית. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה
חזקה בהשפעת ישראל על העולם. קודם כל עם ישראל צריך להכיר את הסגולה
המיוחדת שלו, כשהעם יכיר היטב את סגולתו, אז ההשפעה על שאר האומות
תבוא בצורה טבעית.
הפעולות וההדרכות שראו הנ
ביאים הוא במעלה קטנה לגבי
המעלה
העליונה של הפעולה הפנימית-לאחר שהרב הסביר שישנה השפעה גלויה
והשפעה נסתרת, והרב הסביר שעיקר ההשפעה היא נסתרת. כעת הרב מראה
כיצד ההבדל בין ההשפעות בא לידי ביטוי בהבדל בין נבואת הנביאים לבין נבואת
משה רבינו.
נבואת הנביאים זאתנבואה שהיא מעשית, זאת נבואה שרואה משלים וחזיונות
בפועל. נבואה כזאת יחסית לנבואה פנימית היא יותר נמוכה. נבואה כזאת
מחפשת משהו מעשי כדי להופיע עליו, בשונה מנבואה פנימית רוחנית שהיא רואה
את הדברים בצד הרוחני המופשט ללא כל קשר גשמי וחומרי.
ובמקום שהנבואה
שבאספ
קלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו
לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו

37
ונלכה
שהיא מירושלם, ד' ודבר תורה תצא מציון כי בארחותיו, הצעה
למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה-הרב מסביר
שנבואת הנביאים זאת נבואה מעשית, ולכן היא נחשבת אספקלריא שאינה
מאירה. דברי הרב מבוססים על הגמ' ביבמות שמבחינה בין נבואת משה לנבואת
כל הנביאים, וכל מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב
-
כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו
נסתכל באספקלריא המאירה
כל הנביאים לא יכלו לראות את האלוקות בצורה ברורה, לכן הם ראו את
האלוקות במעין מראה מטושטשת. לעומת זאת נבואת משה הייתה מראה
מלוטשת ונקיה. כיון שהנביאים ראו את הנבואות בשונה מנבואת משה, ממילא
גם תפיסת השפעת ישראל על העמים שונה בין כל הנביאים למה שמובא בתורת
משה.
נבואת הנביאים מציגים את ההבדל והיחס בין ישראל לעמים ביחס של השפעה
גלויה. לכן כל הנבואות של הנביאים הרגילים הם מביאים ממש דוגמא כיצד
העמים באים לקבל ממנו הדרכה מעשית.
וזה לשון הנביא ישעיה.
ישעיהו פרק ב פסוק ג
-ְ
וְֶֽהָּלְכ ּ֞ו עַמִ֣ים רַבִָ֗ים וְאָּמְר ּוָ֙ לּוָ֙
כּ֣ו׀ וְנַעֲלֶּ֣ה אֶּל־הַר־יְקוָָּ֗ק אֶּל־בית ָ֙ אֱֹלה֣י יַעֲקֶֹ֔ב וְיֹרָ֙נ
מִדְרָּכֶָּ֔יו וְנלְכָָּּ֖ה בְאֹרְחֹתָָּּ֑יו כִֶׁ֤י מִצִיון ָ֙ תצ֣א תורֶָּ֔ה ּודְבַר־יְקוָָּּ֖ק מִירּושָּלִִֶָָּֽֽם:
בפסוקים אלה מתאר הנביא כיצד הגויים מתחברים והולכים אחר עם ישראל
מבחינה מעשית. יש כאן פעולה מעשית של הליכה אחר עם ישראל. זאת המדרגה
השניה, המדרגה בה עם ישראל משפיע על העולם מבחינה מעשית.
אומרת
הנבואה שבאספקלריא המאירה, היא תורת משה, ועתה אם שמוע
מכל סגלה לי והייתם בריתי, את ושמרתם בקלי תשמעו
העמים,
כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכ
ת כהנים וגוי קדוש,
אלה
הדברים אשר תדבר אל בני ישראל-לעומת הנבואה של כל הנביאים,
יש נבואתו של משה רבינו. משה הוא רואה את המציאות באספקלריא מאירה,

38
הוא רואה את המציאות בצורה יותר עמוקה. לכן משה מנבא ומדגיש את מעלתו
של עם ישראל מבחינה סגולית. משה פחות מדגיש את מעלת ישראל מבחינה
מעשית. לכן הדגש אצל משה על סגולת עם ישראל, וזה לשון הפסוק בספר שמות.
שמות פרק יט
-
(ה) וְעַתָָּ֗ה אִם־שָּמֶׁ֤וע ַ תִשְמְע ּוָ֙ בְקֹלִֶ֔י ּושְמַרְתֶָּּ֖ם אֶּת־בְרִיתִָּ֑י וִהְיִֵ֨יתֶּם לִֶׁ֤י סְגֻּלָּה ָ֙ מִכָּל־
הָּ֣עַמִֶ֔ים כִי־לִָּ֖י כָּל־הָּאֶָּֽרֶּץ: (ו
) וְאַתֶֶּּ֧ם תִהְיּו־לִִ֛י מַמְלֶָּ֥כֶּת כֹהֲנִָּ֖ים וְג֣וי קָּדָּ֑וש אֵ֚לֶּה
הַדְבָּרִֶ֔ים אֲשֶָּ֥ר תְדַבָּ֖ר אֶּל־בְנָ֥י יִשְרָּאֶֽל:
זאת המעלה הראשונה העליונה, ההשפעה הסגולית הפנימית שעם ישראל משפיע
על שאר האומות.

39
פסקה סז'ההתעלות ברזים10(עמוד פז')
ההתעסקות
במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את
הנשמה ומרוממת אותה בחיים עליונים. ומתוך ההתעלות הזאת
מתעלים אח"כ המעשים והמדות בהתעלות גדולה, ודילוגית.
וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי של
היחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת
על ידו לכל הברואים.
וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ
שאינו מבינם כראוי. כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל.
וזיו החיים מתמשך על הכל,
ומתפשט הולך חייה בסוד השירה והוד
הקרובים החוגים, כל על
והרחוקים.
נושא הפסקה-העיסוק ברזים מרומם את היחידוממנו יוצא עילוי לעולם כולו.
ביאור הפסקה-
ההתעסקות
במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את
הנשמה
ומרוממת אותה בחיים עליונים-בפסקה זאת הרב מתאר כיצד ההתעסקות
ברזים מרוממת את האדם. קודם הרב פותח בהבנה שעיסוק בחלקים פנימיים
בנפש האדם, עיסוק במחשבותורגשות עליונות משפיעות על הנשמה.
האדם מושפע מהחלקים בהם הוא עוסק. מי שעוסק וחושב על דברים נמוכים,
ממילא הנשמה שלו מרגישה את החולשה המתלווה לדברים הנמוכים. לעומת
זאת מי שמעסיק את מחשבתו ואת הרגשות שלו לדברים עליונים ממילא הנשמה
שלו מתרוממת.
העילוי שלימוד הזוהר מעלה את האדם כותב מרן החיד"א.
החיד"א הגדולים להחיד"א מערכת הספרים אות ב'.
-
אין ספק כי כל לימוד בתורה הקדושה נישא ורם הוא מרומם, ובפרט אם
יהיה לשמה באמיתיות, ודאי בונה בשמים מעליותיו ומתקן העולמות
10מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה רמא'.

40
ומייחד הדודים, אמנם אשר גדול לימוד הזוהר, היינו שהמקרא ומ
שנה
והתלמוד הם מלובשים מאוד ואינו ניכר בהם הסוד כלל, לא כן הזוהר
שמדבר בסודי התורה בפירוש, ואין פתי הקורא שלא יבין כי דבריו בעומקי
רזי התורה. ולכן להיות סתרי תורה גלויים בלי לבוש הן מזהירים ומאירים
הנפש
במקור זה מסביר החיד"אשאומנם כל לימוד מרומם את הנשמה, אבל לימוד
הזוהר הוא מרומם במיוחד. כיון שבלימוד הזוהר סתרי תורה הם בגילוי וממילא
הם מאירים בנפש.
על פי דבריו של החיד"א ניתן להבין את החשיבות של העיסוק בדברים מרוממים,
כל עיסוק בתורה זה נחשב דבר מרומם ביחס לעיסוק בענייני חול.אבל גם בתורה
יש חלקים שהם יותר מרוממים. כל מפגש עם חלק מרומם, כשהאדם משקיע את
כוחותיו בחלקים המרוממים, אז הנשמה של האדם מתרוממים לאותו לימוד.
הסיבה שהעיסוק בתורת הסוג מרוממת את האדם, משום שהסוד מתעסק
בעולמות עליונים, וכך כותב בעל הלשם שבו ואחלמה על תורת הסוד.
לשם שבו ואחלה דרוש עולם התוהו דף נז:
-
זהו כל עיקר תיקון לימוד הקבלה יותר מכל שאר חלקי התורה, כי שאר כל
חלקי התורה הרי מלובש בנושאי העניינים אשר בעוה"ז, משא"כ לימוד
הקבלה ובפרט דברי האר"י ז"ל אשר הם בנויים על האדרות וספד"צ ועמקי
סתרי הזוה"ק, הוו כל נושא
י העניינים רק באצילות ובעולמות א"ס… לכן
תראה שכל דברי האר"י ז"ל הוא הכל באצילות
...
לכן כשעוסק בחכמת
הקבלה אשר גם כל נושא העניין שמדבר בו הוא כולו באצילות ששם הוא
רק אורו ית"ש לבד הוא גורם תיקון גדול בגילוי אור קדושת שמו הרבה
יותר מעסק שאר חלקי התורה אשר ה
ם מלובשים בנושאי העניינים
שבעוה"ז
…
בעל הלשם מסביר כיון שחכמת הקבלה עוסקת בעניינים שאינם יורדים לעולם
הזה. עיקר הקבלה עוסקת בעולם האצילות לכן הליימדו הזה הוא התיקון הגדול
והעיקרי. בלימוד הזה יש אור וקדושה יותר מכל שאר הלימודים האחרים.
אומנם הרב כאן מדגיש שעיקר העיסוק צריך להיות במחשבה וברגשות, כדי
שהלימוד ישפיע יש משמעות מאד גדולה שהלימוד יחדור לתוך מחשבתו של
האדם. אבל מחשבות לא מספיק, אלא צריך גם ממש שהלימוד ישפיע על הרגש

41
של האדם. כשהלימוד נעשה מתוך רגש טוב, רגש שקולט את הדברים, אז הנשמה
מתעדנת ומתרוממת.
ומ
תוך ההתעלות הזאת
מתעלים אח"כ המעשים והמדות בהתעלות גדולה, ודילוגית-ברגע שההופעה העליונה של הסוד משפיע באדם, אז המעשים
של האדם מקבלים משמעות הרבה יותר גדולה. בצורה כזאת כל המעשים וכל
המידות מתעלים בהתעלות שהיא מעין דילוג רוחני.
אפשר לתאר אדם שמקייםמצוות תפילין או לולב בצורה טכנית, אדם כזה יכול
לצאת ידי חובה בעשיית מעשה המצוות. אומנם אדם שמבין ומרגיש את העומק
הרוחני שנמצא בתוך המעשה שהוא עושה, בצורה כזאת המעשים הרבה יותר
בעלי תוקף. בצורה כזאת כל מעשה הופך להיות משמעות שמרוממת את האדם.
בצורה כזאת גם עבודת המידות היא נעשית במעין דילוג, כל פעולה היא פועלת
על האדם בקפיצת מדרגה. אם כן העמקה במחשבות ורגשות עליונות זה משפיע
לא רק על תחום השכל והדבקות של האדם, אלא בפועל זה יכול להשפיע על
המידות ועל המעשים של האדם.
הרב בשמונה קבצים מסביר למה בעילוי של האדם כלמעשיו מתעלים, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה קלו.
-
כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת על ידי מרחב חכמה ודעת, צריכים
כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה. ותחת אשר במצב
הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב
הגדלות והעילוי בשורש גדול, אדיר
ורם.
במקור זה מסביר הרב כשהנשמה מתגדלת, ממיללא כל הקניינים הרוחניים שיש
לאדם מתעלים בזכות החיבור לאותה נשמה. כמו משל לצמח שיש לו שורש קטן,
אז החיות של העלים והענפים היא קטנה. אבל אם האדם מצליח להתחבר אל
שורש יותר גדול, אז כל העלים והענפים מקבלים חיות מיוחדת, חיות שנובעת מן
השורש הגדול.
וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי של
היחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת
על ידו לכל הברואים-השפעת תורת
הסוד משפיע על האדם הפרטי שבעצמו מתעלה. אצל האדם הפרטי האדם יכול
להרגיש את העילוי, אבל באמת כל העולם כולו מתעלה. בזכות העילוי של היחיד,
העולם מתעלה. אומנם העילוי שהיחיד משפיע על העולם כולו הוא נעשה בצורה

42
גנוזה. ההתרוממות שהיחיד מרומם את המעשה הקטן, זה משפיע על כל
הברואים שהם מצליחים לראות ולעשות את הדברים הקטנים מתוך גדלות.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד המחשבה על ענייני האלוקות משפיע על המידות
המעשים ומשם ההשפעה עוברת לעולם כולו, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקמ.
-
כשמחשבים בעניני האלהות, הכל מתעלה. כל המדות מתעלות, והמעשים
מתעלים על ידי עילויין של המדות, והעולמות כולם מתעלים מרוב עונג
הגנוז בזיו האלהות המתגלה על
חיי המחשבה, ומשם, על ידי צינורות
החיים, לכל היקום כולו. וזאת היא מדתן של צדיקים מקיימי העולם
במחשבותיהם הקדושות, המשפיעות חיים לכל החיים כולם
במקור זה מסביר הרב שעל ידי הצדיקים כשהם מתעלים כל העולם כולו מקבל
צינור יותר גדול של שפע חיים. החיבור אל האלוקותמביא חיים לעולם כולו.
וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים, אע"פ
שאינו מבינם כראוי-
הרב מוסיף שהשפעת הרז יכולה להשפיע לא רק בהבנה לימודית, אלא גם בצד
הסגולי. כיון שההשפעה היא סגולית מי שלומד סוד ופנימיות אפילו אינו מבין
מה הוא לומד יש בזה הארה רוחנית שמרוממת את האדם. דבריו של הרב
מבוארים גם בספרי המקובלים, וכך כותב מרן החיד"א.
החיד"א מורה באצבע אות מד'
-
לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד, גם שלא ידע מה שאומר, ואף
שיטעה בקריאתו. והוא תיקון גדול לנשמה, לפי שהגם שכל התורה שמותיו
של הקב"ה, מכל מקום נתלבשה בכמה סיפורים, ואדם הקורא ומבין
הסיפורים נותן דעתו על פשט הפשוט. אבל ספר הזוהר הן הסודות עצמם
בגלוי, והקורא
יודע שהם סודות וסתרי תורה, אלא שאינו מובן מקוצר
המשיג ועומק המושג
.
במקור זה מסביר החיד"א כיון שכל ספר הזוהר מלא סודות, ממילא אין אדם
שמבין את העומק של הסודות. לכן הלימוד של הזוהר מזכך את האדם בטבעו גם
במקרה בו האדם לא מבין את הלימוד שהוא לומד. ומוסיף מרןהחיד"א הלימוד
מועיל אפילו במקום בו האדם טועה בקריאתו.

43
בעקבות יסוד זה מצאנו מנהג אצל עדות המזרח לגרוס הרבה פעמים את הזוהר.
הגירסא של הזוהר היא מזככת את הנשמה.
נראה שהרב מזכיר את הדרך הזאת כאן. אומנם הרב לא כתב שאינו מבין כלל,
אלא כתב אפילו אינו מבין כראוי.וכך כתב הרב במקום נוסף בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשמט.
-
ריבוי הלמוד מקשר את הקדושה העליונה ברוחו של אדם, אף על פי שאינו
יורד לעומקם של דברים. ולפעמים פועל עליו לטובה עליונה גם כשאינו יודע
את הפשט במה שלומד, אבל הוא צמא לדבר ד' ללמוד הרבה, ומשביר את
צמאונו
בתלמוד מרובה. והנשמה מתעלה. ובלימוד רזי תורה, אף על פי
שאינו מבין את הענינים לפרטיותם ... מכל מקום אחר הלימוד האורה
מופיעה עליו, והוא בכלל כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו
ביום, שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי.
במקור זה מסבירה הרב שכל לימוד רוחני מקשר אל האדם לקדושה העליונה. גם
לימוד שאינו מבין לעומק הדברים בכל זאת הדבר משפיע עליו בזה שהוא צמא
לדבר ה'. בצורה כזאת יש עילוי לנשמה.
העילוי שבא לאדם בעיסוק ברזים גם כשהאדם לא מבין מבואר באורות התורה,
וכך כותב הרב.
אורות התורה י' י'
-
אחת מהנפלאות
של רזי התורה היא שבזמן שהאדם לומד את העניינים
הנשאים האלה מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוש את
העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו,
ואח"כ מבהיקים העניינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה
מתפשטים עליו, והוא מוסיף ע"י התעלו
מה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל
בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו
.
במקור זה מסביר הרב כשהאדם ניגש ללימוד פנימיות, גם כשהאדם לא תופס את
העניינים בדרך שכלית, בכל זאת העניינים מרוממים את מהותו של האדם.
בצורה כזאת האדם מוסיף כח בזכות החלק הנסתר הפנימי.

44
כי
ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל-הסיבה שגם לימוד בלי הבנה
מרומם, משום שכל עיסוק בדבר מרומם, זה מרומם את המתעסק. מי שמלאכתו
בדבר גדול ומרומם הוא מגדיר את מעמדו הרוחני בצורה מרוממת.
אפשר להמשיל את זה לאדם שנכנס למקום מכובד, עצם המצאו במקום הזה כבר
האדםזוכה לכבוד ושייכות לאותו מקום. גם אם האדם לא מבין ולא מצליח
לפעול באותו מקום השייכות למקום הזה מגדלת אותו.וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט
על
כל החוגים, הקרובים והרחוקים-העיסוק הרוחני המרומם משפיע על כל מה
שנמצא סביב האדם היחיד שמתרומם. בזיו הזה יש הרבה הוד ושירה. ההוד
מבטא עונג רוחני, כמו שהביא הרב בתחילת הפסקה עדן של הנשמה. הזיו שקיים
בנשמה הפרטית משפיע על כל החוגים והקרובים ואפילו הרחוקים מאותה נשמה.

45
פסקה סח'המיוחדים לרזים11(עמודפח')
מי
שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו
בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה
כי לכך נוצר.
ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות
רץ אל
מקור חייו ושלמותו האמתית. ויוכל לשער, שלא רק השלמת
עצמו
והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו
, אלא גם הצלת
הכלל ושכלול
העולם.
כי כל נשמה מושלמת משלימה היא תדיר את
הצביון הכללי של העולם, והגיוני אמת, כשהם שוטפים והולכים בלא
מעצור באחת מפנות החיים, על ידם כל החיים כולם מתברכים.
וכפי אותה המדה שהנשמה מתגדלת בפנימיותה ע"י מילוי צביונה,
ככה הרי היא נע
שית יסוד ושורש המון
נשמות רבות, ושפעת חיים
ופלגי ברכה מרובים עוברים על ידה. והכל לפי רוב הענוה.
בעלי ואל יבהל ברעיונו מהשאלה, הכוללת תמיד את כל
הנטיות
הפנימיות, שאם ימסר
לעסק רגשותיו המקודשות, מתי יעשה
לביתו, ולעולם, וליתר חלקי התורה, הנחוצים למעשה, ולהרחבת
הפלפול, ולמעשה החסד והעבודה המפעלית. כי רק בהיותו אחוז
בשרשו הרענן, באותן אותיות התורה השייכות ביחוד לנשמתו,
ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק
בהשלמת
ו, יפתחו לפניו שערים, על כל הסעיפים המצטרכים לו,
בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות, וכל
העוסק בתורה לשמה דוקא זוכה לדברים
הרבה.
וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות,
שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ
ומנו
חה לא ימצא, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו.
11מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה רנב'.

46
על כן תמיד יתאמץ לבו בד' וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו
בקרבו. ברוח מיוחד ונטיה קדושה מיוחדת, שדוקא על ידה ימצא
את אשר יבקש.
ומתוך עומק המנוחה הפנימית ידע שגם העתים של
הנדידה, הנפשית
והרוחנית, גם הם ערוכים
ושמורים הנם מראש
מקדם לטובתו ושכלולו, ויש אשר ממרחק יבא לחמו. ולא יקוץ בטורח
ועמל. אף כי ברוב הפעמים מבקשי ד' הנם מדושני עונג ומנוחה
פנימית, מ"מ ניחא להו לצדיקיא
לתברא גרמייהו
בגין יקרא דקודשא בריך הוא.
נושא הפסקה-מי שמרגיש ששורש נשמתו ברזי התורה אל יחשושמלעסוק בזה,
בצורה כזאת ישפיע על העולם כולו, וגם יפתחו לפניו שאר שערי תורה.
ביאור הפסקה-
מי
שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו
בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה
כי לכך נוצר-הרב בפסקה מבאר
אל העמדה הנפשית של מי שרוצה לעסוק ברזי תורה. הרב מסביר שיש אנשים
שמרגישים בתכונת נפשם שיישוב הנפש יבוא רק בעיסוק ברזי תורה. הרב מדגיש
שההרגשה הזאת היא לא הרגשה סתמית, זאת הרגשה שנוצרה בזכות כמה וכמה
נסיונות שהאדם ניסה את עצמו.
דבריו של הרב מזכירים מה שכתב מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים.
הקדמת מהרח"ו לעץ חיים.
-
ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את
ידו ממנו אחר שבחן מזלו בחכמה זאת ויעסוק בחכמת האמת, וזהו שאמרו
כל ת"ח שאינו רואה סימן יפה בתלמוד בחמשה שנים שוב אינו רואה
.
מסביר ר' חיים ויטאל שאדם שרואה שלימוד העיון, לימוד תורת הנגלה קשה
עליו, אדם כזה צריך לעסוק בחכמת האמת, בקבלה. בחז"ל מובא שמי שלא ראה
סימן יפע בלימודו במשך חמש שנים שוב אינו רואה. לכאורה גמרא זאת סתומה,
וכי לאחר חמש שנים שוב האדם לא מצווה לנסות. לפי מהרח"ו הדבר ברור, אם
חמש שנים לא ראה סימן יפה בתורת הנגלה, סימן שנשמתו מתאימה לתורת
הסוד. זה בדיוק מה שהרב מדגיש כאן לאחר ניסיון האדם יכול למצוא ולהרגיש
שהוא מתאים ללימוד רזי תורה.

47
הרב ממשיך ומדגיש שאדם כזה ידע נאמנה שלכך הוא נוצר. הרב בדבריו מתמודד
עם קושי שיכול להתלוות לאדם שרוצה לעסוק בפנימיות. הקושי שלכאו' בגמ'
מבואר שיש כללים מתי מותר ללמוד פנימיות. בגמ' מבואר שההיתר ללמוד
פנימיות, זה רק בתנאי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, ואם כן יש חשש לעסוק
בזה. לכן הרב מדגיש שידע אדם כזה שלכך נוצר ואדם כזה לא צריך לחשוש לדברי
הגמ'. וכך מבאר הרב באורות התורה.
אורות התורה ט' יב'
-
בהאי כללה שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, יש לומר
דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש
בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית',
הרי הוא בכלל 'לעולם ילמד א
דם תורה במקום שליבו חפץ', כיוון
שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של
הקב"ה, שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'… כל הענינים האלה הנוגעים
לידיעת שמו ית'… הם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו
ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה... ע"כ מי שמר
גיש שכלו ונטיתו באמת
לדעת את ה', יהיה חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח... ועיקר לימודו
בעומק שמחת לב וקביעות יהיה במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו
ית', וידע שלו כך יאתה.
במקור זה הרב מסביר שבמפורש שמי שמרגיש תשוקה ללמוד דברים פנימיים
עליו לדעת שהוא יכול לעסוק בפנימיות גם לפני שמלא כרסו בבשר ויין, היינו לפני
שמילא עצמו בש"ס ופוסקים. הרב מדגיש שאצל אדם כזה לימוד הפנימיות הוא
הכרחי. אצל אדם כזה לימוד הסוד הוא עצמו נחשב הבשר והיין.ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות
רץ אל
מקור חייו ושלמותו האמתית-אדם כזה אסור לו להבהל ממניעות שהסביבה
מונעת אותו מלעסוק בפנימיות. יכולות להיות מניעות גשמיות ומניעות רוחניות.
המניעות הרוחניות נראה שהכוונה למה שהבאנו לעיל מחשבהשהוא לא ראוי
כיון שעדיין לא מילא כרסו בש"ס ופוסקים. מניעות גשמיות אפשר לפרש
שהכוונה מניעה טכנית שהרי לימוד הקבלה מצריך למצוא רב, למצוא דרך איך
להגיע לספרים הנכונים. ואומנם אפשר שהרב מרמז גם למניעה גשמית, היינו
הגשמיות של האדם. הרי בלימוד הפנימיות האדם צריך להיות מזוכך, אפשר בכל
זאת מי שמרגיש שמנוחתו דווקא בפנימיות, לא יבהל גם אם הצדדים הגשמיים
פועלים בו בחוזקה. למרות שהוא עדיין לא זיכך את עצמו, יש מקום להתיר לו
ללמוד פנימיות.

48
הסיבה שאדם כזה אסור לו להתייחס למניעות שקיימות בעולם, משום שאדם
כזה צריך להבין שבאמת מקור חייו ושלמותו האמיתית היא בלימוד הסוד. לכן
מחשבה שקודם הוא יצליח להתמודד עם המניעה הגשמית או הרוחנית ואז ללכת
ללמוד פנימיות, זה לא יצליח. משום שהכח והיכולות להצליח בהתמודדות מול
המניעה, זה יכול לנבוע רק בזכות לימוד הפנימיות. הלימוד הזה יכול להשלים
את האדם, לתת לו כח להתמודד עם המניעות שקיימות בתוכו.
ויוכל לשער, שלא רק השלמת
עצמו והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו, אלא גם הצלת
הכלל ושכלול העולם-אדם כזה צריך לחזק את עצמו
שלימוד הפנימיות יועיל לא רק לו, אלא הצלחתו היא מועילה לעולם כולו. כל
העולם כולו תלויבהשלמת צביונו של האדם הפרטי. עניין זה יסודי בעבודת
האדם, בין באדם שמתעסק בתיקון נפשו בלימוד נגלה, ובין אדם שלומד את
תורת הנסתר. וכך מובא במשנה באבות.
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ח
-
רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה
הרבה אל תחזיק טוב
ה לעצמך כי לכך נוצרת
במשנה מבואר שאדם שלומד תורה אסור לו להחזיק טובה לעצמו, ושם יש
שפירשו הכוונה שאל תחזיק את התורה לעצמך תדאג להשפיע אותה לאחרים.
וכן מצאנו בגמ' שהאדם ממש יכול להשפיע ולהכריע את העולם כולו.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
-
ר'
אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר
רובו, עשה מצוה אחת
-
אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת
-
אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה,
שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה
-
אבד ממנו ומכל
העו
לם טובה הרבה.
במקור זה מסבירה הגמ' שהאדם צריך להרגיש כיצד הכרעת הזכות של העולם
כולו תלויה במעשה הפרטי שהוא עושה. כל מעשה שהאדם עושה הוא יכול
להשפיע לעולם כולו.
ממילא ההתעלות הפרטית של האדם שהוא מרגיש שעיקר עיסוקו בתורת הסוד,
דבר זה מהותו להשפיע על העולם כולו. בדיוק לדבר הזה הוא נוצר. זה מה

49
שהמשנה סיימה שלא יחזיק טובה לעצמו כיון שבדיוק לזה הוא נוצר. המילים כי
לכך נוצרת זה מה שהרב פתח בחלק הראשון של הפסקה, 'ידע נאמנה כי לכך
נוצר'.
כי כל נשמה מושלמת משלימה היא תדיר את
הצביון הכללי של העולם, והגיוני אמת, כשהם שוטפים והולכים בלא
מעצור באחת מפנות החיים, על ידם כל החיים כולם מתברכים-הרב מסביר כיצד נשמה משפיע על העולם,
משום שכל נשמה היא משלימה את הצביון הכללי של העולם. כשיש צביון של
אדם שלם, אז זה משפיע על העולם שיש לפחות מישהו אחד שמצליח לגלות
בעולם את הורדת השפע בלי עיכובים. כשרואים שיש נשמה שהתוכנית האלוקית
פועלת בה בצורה טובה, ממילא זה נותן תקווה ואיכות לעולם כולו.
לימוד מתוך הכרה שהאדם משפיע לעולם נחשב כלימוד תורה לשמה. זה אחד
מהשיטות מה היא תורה לשמה, וכך כותב הרב באורות התורה.
פרק ב' פסקה
ה.
-
כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת
ישראל. הא כיצד, רוח
האומה מתחזק על ידי מהשבניהמתפרנסים בפרנסתם הרוחנית מפרי
רוחה...
במקור זה מסביר הרב שאדם שלומד תורה לשמה הוא מפרנס ומחיה את כנסת
ישראל. אומנם כאן הרב לא מתעסק בהשפעה לכל העולם, אבל וודאי שהשפעה
על כנסת ישראל, בסופו של דבר יש בה תועלת יסודית לעולם כולו.
וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
שמונה קבצים ד' צח'.
-
עיקר תורה למה הוא, כאשר משים האדם אל לבו, שהחיות הכללית של
כלל ישראל, וסוד קיום האומה וצביונה, היא התורה, זאת היא העדות
הנאמנה המקפת את ההיסתוריה שלנו כלה. ... כל יחיד מחיה את עצמו
באור החיים של התורה, לא את עצמו הוא מחיה כי אם בתוך הכלל כולו
שהוא אחד מאבר
יו, הוא זורק זריקה של חיים והחיים הכלליים של ישראל
מתרבים ומתעלים, ומחיי ישראל לחיים הכללייםשל העולם כולו ...
במקור זה הרב מסביר כשהאדם חי בהבנה שהחיות הכללית של ישראל היא
קיימת בתורה ממילא הוא מבין שהוא משפיע על האומה כולה. השפעה נובעת

50
כיון שהכלל נמצא בתוך כל איבר ואיבר. ממילא ברגע שיש איבר אחד שהוא בריא
ממילא האיבר הזה נותן חיים כלליים לכל האברים האחרים. בעומק דברי הרב
מתבאר ברגע שיש איבר בריא וטוב, אפשר להשפיע דרכו שפע לכל האברים. לכן
הרב בפסקה שלנו מבאר שהשלמת צביונו של האדם הפרטי יוצרת השלמת צביון
וברכת חיים לעולם כולו.וכפי אותה המדה שהנשמה מתגדלת בפנימיותה ע"י מילוי צביונה,
ככה הרי היא נעשית יסוד ושורש המון נשמות רבות, ושפעת חיים
ופלגי ברכה מרובים עוברים על ידה. והכל לפי רוב הענוה-ככל שהאדם מגדיל
את הנשמה הפרטית שלו, כל אותה נשמה יכולה להשפיע שפע ושורש להמון
נשמות רבות. בעצם ככל שהאדם יותר עמוק כך הוא מתקשר בעומק ליותר
נשמות, וממילא מסוגל להשפיע בצורה יותר גדולה.
היכולת שהצדיק משפיע על הנשמות מבוארת בנועם אלימלך.
נועם אלימלך פרשת נשא
-
נשא את ראש בני גרשון ...
כי הצדיק הוא מעלה את העולם כולו והוא נושא
אותם ע"י דבקותו וקדושתו, ועי"ז הוא מקרב אותם לעבודת הבורא
ית"ש..
במקור זה מסביר ר' אלימלך שהצדיק מסוגל לעלות את העולם כולו על ידי
דבקותו וקדושתו. העילוי שהצדיק מתעלה זה מעלה ומקרב את העולם כולו את
הבורא.
וכך מבוארבהרחבה בחסידות, וכך מבאר גם ר' נחמן.
ליקוטי מוהר"ן תורה ח אות ב'
-
אך מאין מקבלין הרוח חיים, דע שעיקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב
שבדור. כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, כמ"ש (שם א') ורוח אלקים
מרחפת ע"פ המים, הוא התורה. והצדיקים דבקים בתורה, וע"כ עיקר
הרוח ח
יים הוא אצלם. ... וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כ"ז) איש אשר רוח
בו, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד (כשפרש"י שם). כי הצדיק
ממשיך ומשלים הרוח חיים של כל אחד ואחד כנ"ל.

51
במקור זה מסביר ר' נחמן שרוח החיים של האדם תלוי בתורה. כיון שהצדיק
מחובר לתורה לכן הוא יכוללהשפיע רוח חיים לכל אחד ואחד. זה מה שנאמר
שהצדיק יודע להלוך לפי רוחו של כל אחד ואחד.
הרב ממשיך ומסביר שההשפעה לכלל תלויה ביכולת של הצדיק לקנות את מידת
הענווה. יסוד זה מתקשר למשנה באבות שהבאנו לעיל, ברגע שהאדם יודע שלכך
נוצר, אז הוא לא מחזיק טובה לעצמו. וכך מסביר הרמח"ל.
ספר מסילת ישרים פרק כב
-
ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג,
באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה
וההתנשאות, ... א"כ
אין כאן להתנשא ולהתגאות אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה
למי שצריך אליה, וכמאמר ריב"ז (אבות פ"ב): אם למדת תורה הרבה אל
תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת... וכשיתברר זה אצלו, אז יקרא עניו
אמתי שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כענין דוד שאמר
למיכל (שמואלב' ז'):
והייתי שפל בעיני.
הרמח"ל מסביר שחלק מהתבוננות של הענוה, היא ההכרה של האדם שלכך הוא
נוצר ולכן עליו ללמד אחרים את ההבנה שהוא הבין בתורה. ההתבוננות הזאת
שסך הכל הוא עשה מה שלכך הוא נוצר גורם לאדם להיות שפל בעיניו, אוז הוא
יהיה עניו באמת.
הרב מדגיש כאן את החשיבות של הענווה, נראה שהענווה זה יסוד חשוב מאד
כהקדמה ללימוד תורת הסוד. וכך כותב הרמ"ק.
רמ"ק דע את אלוקי אביך קנח
-
בהכנת עצמו להיות ראוי ליכנס אל ההיכל הזה הן אמת אין ראוי לכל הבא
למלא את ידו ללבוש את בגדי השרד לשרת בקדש יבא וילבש ח"ו אלא
ראוי
ראשונה להפשיט מעליו קליפת הגאוה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת
ויכוין לבו לשמים כדי שלא יכשל ולא ימנה חלקו מהכת החוטאת
במקור זה מסביר הרמ"ק שמי שרוצה להכנס ללימוד הסוד עליו להפשיט ממנו
את הגאוה הגסה המונעת מהשגת האמת.
במקור נוסף הרמ"ק בתומר דבורה מדגיש את מעלת הענוה, וכיצד בזכות הענוה
האדם יכול להשפיע וכך כותב הרמ"ק.

52
תומר דבורה פרק ב'
-ָּ
הַכולֶּלֶּת הַכֹל הִיא מִדַת הָּעֲנ
וָּה מִפְנ י שֶּהִיא תְלּויָּה בַכֶּתֶּר שֶּהֲרי הִיא מִדָּה עַל
כָּל הַמִדות וְאינ ָּּה מִתְעַלִית ּומִתְגָּאָּה לְמַעְלָּה אָּמְנָּם יורֶּדֶּת ּומִסְתַכֶּלֶּת לְמַטָּה
תָּדִיר
...ְ
כ ְָּך צָּרִי ְך שֶּיִהְיֶּה הָּאָּדָּם מטִיב לַכֹל וְלֹא יִתְבַזֶּה שּום נִב
רָּא לְפָּנָּיו אֶּלָּא
אֲפִל ּו בְרִיָּה קֹל ָּּה שֶּבַקַלִים תִהְיֶּה מְאֹד חֲשּובָּה בְעינָּיו וְיִתן דַעְתו עָּלֶּיה ָּ וְייטִיב
לְכָּל הַמִצְטָּר ְך אֶּל טובָּתו, וְזו מִדָּה תְלּויָּה בַכֶּתֶּר בְסוד הָּרֹאש דֶּר ְֶּך כְלָּל
:
במקור זה מסביר הרמ"ק שמידת הענווה תלויה בכתר. בעצם היא הספירה
והמידה העליונה ביותר. חלק מהמידה הזאת היא היכולת להשפיע לכולם. זה
בדיוק מה שהרב מדגיש כאן ההשפעה הגדולה על הנשמות שסביבו תלויה בעיקר
במידת הענווה. ככל שהאדם יהיה בעל ענווה יותר גדולה, אז האדם יוכל להשפיע
על יותר נפשותונשמות.בעלי ואל יבהל ברעיונו מהשאלה, הכוללת תמיד את כל
הנטיות
הפנימיות, שאם ימסר לעסק רגשותיו המקודשות, מתי יעשה
לביתו, ולעולם, וליתר חלקי התורה, הנחוצים למעשה, ולהרחבת
הפלפול,
ולמעשה החסד והעבודה המפעלית-כעת הרב מסביר חשש נוסף שיש למי
שמתעסקבלימוד פנימיות. כשהאדם עוסק בפנימיות לכאורה האדם עוסק
בדברים מופשטים שאינם עוזרים לו מבחינה מעשית. הקושי עם העיסוק הרוחני
הוא קושי גם בצד הגשמי שבסופו של דבר האדם לומד חכמה שלכאורה לא יכולה
לעזור לו בשום דבר בחייו. כמו כן גם בצד הרוחני, לכאורה כשעוסקים בצדהנפשי
הפנימי מתעלמים ומפסידים את העיסוק בלימוד התורה שנחוץ למעשה. בצורה
כזאת הלימוד המעשי לימוד ההלכות נפגע, כמו כן גם לימוד הפלפול, לימוד העיון
לא יכול להתפתח כראוי. בנוסף גם קיום המצוות המוסריות, כגון עשיית חסד
ועבודת מצוות מעשיות נוספות, הכל נפגע בעקבות העיסוק הרוחני הפנימי.
כשהאדם מתעסק בחומר וברגשות פנימיים, הוא קצת מתנתק מן העולם. בצורה
כזאת יש חשש בעקבות העיסוק בדברים רוחניים כאלה.
אפשר שהסיבה שמי שעוסק בצד הפנימי מפסיד את העיסוק הגלוי משום שאדם
כזה מקדיש את זמנו לדברים אחרים. אומנם נראה שיש כאן סיבה יותר מהותית.
יש כאן בעיה מבחינה 'נפשית'. ההתכוונות של האדם לעיסוק הפנימי גורם ריחוק
מהצד הגלוי, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה קמ.

53
-
אם נפשך תובעת ממך תמיד את הגנוז ואת החבוי, את הנעלם והנסתר
הנשגב, אל תצטער אם יעלם ממך לפעמים מהגלוי והשטחי... כל
בריה ובריה מוצאה לה את המוכרח לה, ואת תפקידיה בחוגה הקרוב ...
במקור זה הרב מסביר שנפש שתובעת את הצד הגנוז באופן טבעי מתרחקת מן
הצד הגלוי והנסתר. לכל בריה ובריה יש את האופי ואת העיסוק המתאים לה,
לכן אסור לאדם להצטער בעקבות כך.
כי רק בהיותו אחוז
בשרשו הרענן
, באותן אותיות התורה השייכות
ביחוד לנשמתו,
ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק
בהשלמתו, יפתחו לפניו שערים-הסיבה שהאדם שעוסק בנסתר
לא צריך להבהל אם אינו מצליח ללמוד את הצדדים הגלויים, משום שכל אחד
צריך לאחוז באותיות התורה השייכות לשורש נשמתו. הרב כאן מדגיש שבעצם
לכל אחד ואחד יש תכונה מיוחדת ואות מיוחדת בתורה. כל אחד צריך לפתח את
התורה המתאימה לשורש נשמתו, אם האדם מתכחש לתורה שמתאימה לו אז
האדם לא יצליח.
דברי הרב מתאימים למה שמובא בספר מגלה עמוקות.
מגלה עמוקות אופן קפו.
-
לכל אחד מישראל יש לנשמ
ה שלו אות אחת מששים רבוא אותיות התורה
כו' וכן ישראל:"ישראל" נוטריקון יש ששים רבוא אותיות לתורה
במקור זה מסביר המגלה עמוקות, זה שמובא בספר הזוהר שיש ס' רבוא אותיות
לתורה, סיבת הדבר משום שבעצם לכל אחד ואחד יש אות מיוחדת בתורה.
משמעות הדבר שכל אחד ואחד צריך למצוא את האות המיוחדת המתאימה
לשורש נשמתו.
דבר זה מסביר את היסוד שמובא בגמ' מסכת עבודה זרה
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
-
אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה'
חפצו.
במקור זה הגמ' מסבירה שלימוד תורה צריך להעשות דווקא במקום בו ליבו של
האדם חפץ. הסיבה משום שהחפץ מוכיח על הקישור לאותו דבר. כשהאדם חפץ

54
במשהו ממילא מוכח שזה מתאים לשורש נשמתו, רק בצורה כזאת האדם יכול
לגלות את האות המיוחדת שלו בתורה.
המהר"ל שם מסביר כך.
חידושי אגדות למהר"ל עבודה זרה דף יט עמוד א
-
לא ילמד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. הטעם לדבר זה מפני כי התורה יש
לו יחוס אל המקבל כי הוא נקרא תורתו כאשר מקבל אותו, ולפיכך אין לו
ללמוד אלא ממקום שלבו חפץ, שדבר זה מתיחס אליו עד שנקרא תורתו.
המהר"ל מסביר הסיבה שצריך קישור של הלומד, אל התורה שהוא לומד, משום
שבעצם התורה צריכה להתייחס אל מקבל התורה. כל מי שמקבל את התורה הוא
בעצם מסביר את התורה על פי ההבנה שלו, וכך בעצם התורה מתקבלת בצורה
שונה אצל כל אחד ואחד.
ההבנה שכל אחד מבין את התורה אחרת, ממילא חשוב שכל אחד ימצא את האות
המיוחדת שלו בתורה, מבוארת באורות התורה.
אורות התורה פרק ב' פסקה א
-
... והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל
הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה
האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד
מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש
בלמודו...
במקור זה מסביר הרב שבעצם כל מפגש תורה עם נפש אחרת, המפגש מגדיל את
התורה. עצם הגדלת התורה זה נחשב לימוד לשמה, לשם הגדלת כח התורה.
בעצם כל נפש שמכירה את האות המיוחדת שלה בתורה היא מרחיבה את התורה.
לפי יסוד זה מובנים דבריו של הרב כאן, צריך האדם להכיר בצורה טובה את
כשרונו ושורש נשמתו המתאים. כשהאדם יכיר את שורש נשמתו ממילא יפתחו
לו שערים עם כל הסעיפים הקשורים לשורש נשמתו. בעצם כשהאדם אוחז
בשורש כל הצדדים הנלווים אל השורש באים אחריו. כיון שהתורה כולה מאוגדת
בכל פרט ופרט. ממילא מי שמכיר היטב את האות המיוחדת לו, אז ממילא גם
שאר הדברים הנלווים ויוצאים מן האות הזאת יאירו לאדם.

55
על כל הסעיפים המצטרכים לו,
בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות, וכל
העוסק בתורה לשמה דוקא זוכה לדברים
הרבה-הרב מפרט מה הם השערים שיפתחו לאדם שיעסוק בתורה המתאימה
לשורש נשמתו. פתיחת השערים תהייה בין בחייו הגשמיים, הצדדים המעשיים
של החיים, ובין בצדדים הרוחניים.
מבחינה טכנית אפשר להסביר את הסיבה משום שכשהאדם עושה מה שמתאים
לו ממילא האדם מלא בחיות, וממילא החיות משפיע על כל מהלך חייו. בצורה
כזאת האדם מספיק הרבה יותר. אומנם וודאי שיש כאן גם אמירה סגולית, כיון
שהעיסוקהפנימי הוא מאד שורשי ממילא כל הצדדים שיכולים להווצר מן
השורש הזה מאירים ובאים לאדם בצורה נוחה וקלה.
הרב מוכיח את הסיבה שכל הענפים באים לאדם מן המשנה במסכת אבות, וכך
מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה א
-
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מ
איר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ...
במקור זה המשנה מסבירה שמי שלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.
משמעות הדבר שהשפע שמגיע לאדם, זה לא רק שפע של הבנת התורה עצמה
שהוא לומד. אלא יש רשימה גדולה שהיא נובעת מן הזכות שהאדם לומד תורה
לשמה.
לימוד תורהלשמה קשור לתורת הסוד, וכך מובא בהקדמת מהרח"ו.
הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות
-
כי הקורא במשנה ובתלמוד נקרא עבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס
מה שאין כן בחכמת האמת כי הוא מתקן כביכול ונותן כח למעלה למעלה
וזהו נקרא עוסק בתורה לשמה בלי ספק ולא עוד אלא שלא נברא האדם
אלא כדי ללמוד חכמת הקבלה
אם כן מי שלומד את הפנימיות וודאי שהוא נמצא במעלה של תורה לשמה.
ובאמת גם הסברא אומרת שמי שלומד תורת הסוד הוא מתעסק בצורת לימוד
לשמה, שהרי לימוד הפנימיות אין לו תוצאה מעשית. כל לימוד הפנימיות עניינו
דבקות וקישור אל הקב"ה, ממילא מי שלומד פנימיות וסוד, הוא בעצם דבק

56
בנשמת התורה. הדבקות הזאת היא תורה לשמה, לכן וודאי שעיסוק כזה יכול
לפתוח לאדם שערים גדולים של הצלחה בתחומים רבים.
וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות,
שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ
ומנוחה לא ימצא, כי
כצפור נודדת מ
קנה כן איש נודד ממקומו-לאחר ההבנה שהאדם צריך ללמוד
מה שטוב לו, לאחר ההבנה שמי שמוכשר לעסוק בסוד, שיעסוק בסוד ולא יחשוש,
כעת הרב מביא את הנזקים של מי שילמד את מה שלא מתאים לו.
הרב מדגיש שמי שינסה לעשות לימוד שמתאים לאנשים אחרים, בצורה כזאת
האדם כביכול הולךלשאוב מבארות אחרים. שאיבה מבארות שלא מתאימים לו
, הדבר יגרום שהאדם ינוד מים לים. אדם כזה לא ירגיש סיפוק בשום דבר, כיון
שבעצם הוא מקבל מזון שלא מתאים לו.
הרב בשמונה קבצים מתאר מציאות בו אדם מסוגל לפנימיות, והוא לא ממלא
את מה שמתאים לנפשו, וכך כותב הרב.
קוב
ץ ב' פסקה רנב.
-
כשהמוכשרים להצצות רוחניות רחבות דוחקים את עצמם להצטמצם בחוג
צר של דיעות ומעשים קטנים, מתדלדל כחם אפילו במדת השימוש של
הדברים היבשים המעשיים, מתוך כאב עצום שנשמתם מרגשת. הם אין
להם רפואה רוחנית גם לצדדים המעשיים שבתורה ובחיים, רק על ידי
ההגב
רה העצומה של הדיעות העליונות, עד כמה ששאיפתם מגעת, לעומק,
לרוחב ולגובה, בלא מעצור מצדם. עלה והצלח.
במקור זה הרב מסביר מי שמוכשר לראיה רוחנית רחבה ועמוקה, הוא לא יכול
לצמצם עצמו בהסתכלות ומעשים קטנים. אם האדם ידחוק את עצמו, אז כוחו
ידולדל. ואז אפילו את הצדהמעשי הוא לא יצליח לעשות12.
12וכך כותב הרב גם במקור נוסף.
קובץ ב' פסקה ע
-
... בעלי הנסתר הם להיפוך מזה, הם מוצאים בעצמם סיפוק ביחס להגלוי, הדרך המעשית
כמו ישרה לפניהם, הספקות נפתרים אצלם בלא ליאות, בעת המאורע, וה
תוכן הצנוע, הרוח
המסתרי, הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו. הם מרגישים מין רעבון נורא וצמאון אדיר
לציורים כמוסים ונעלמים, והשאלות רמות הערך, העולות ברום התעלומה, אינן נותנות
להם מנוחה כי אם שיתעסקו תמיד בפתרונן, ולפחות בפרטיהן וארחות ציורן. חזיון בלתי

57
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד מי שלוקח מזון שלא מתאים לו, הוא נפגע
מוסרית, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רמו.
-
מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון, איננו יכול לינק ממקור תחתון.
המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו
עסוקים בעיון וסדר חיים המתאים למדתם. הם מוכרחים להביא לחמם
דוקא ממרחק, וממקום הקרוב והקטן לא ינתן להם מזון רוחני.
כאן הרב מוסיףמשל למזון, מי שלוקח את המזון שלא מתאים לו, אז הוא יכול
ליפול מבחינה מוסרית. הכח לעמוד בצורתו המוסרית תלוי בזה שהאדם יקבל
את התורה העמוקה המתאימה לשורש נשמתו.
כדי לתאר את הקושי של מי שלא עוסק במה שמתאים לו הרב משתמש בלשון
הפסוק שמופיע בספר עמוס.
עמוס פרק ח
פסוק יב
-
וְנָּע ּוָ֙ מִיָּ֣ם עַד־יֶָּ֔ם ּומִצָּפָּ֖ון וְעַד־מִזְרָָּּ֑ח יְשֶֽוטְט ִּ֛ו לְבַקָ֥ש אֶּת־דְבַר־יְקוָָּּ֖ק וְלָֹ֥א יִמְצֶָּֽאּו:
הפסוק מתאר כיצד האדם מחפש את דבר ה', משוטטים ולא מוצאים. הרב
מדגיש שמי שעוסק במה שלא מתאים לו, התוצאה תהייה דומה לתהליך שהפסוק
מתאר13.
מצוי הוא
לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר תהיה בו במילואה, תמיד יש איזה ניגוד
מזה לזה....
במקור זה הרב מתאר שבעלי הנסתר כלפי הצדדים הגלויים הם מרגישים מלאים. אבל כלפי הנסתר,
אם הם לא ימלאו את הנפש שלהם בתורת הסוד, אז אנשים כאלה ירגישו צמאון גדול. בצורה כזאת
הם ירגישו חוסר מנוחה נפשית.
13הרב משלב כאן גם קצת פסוק בתהלים (הרב מרכיב ב' פסוקים זה בזה.)
תהלים פרק עב פסוק ח
-
וְָ֭ירְד ְ מִיָּ֣ם עַד־יָָּּ֑ם ּוִ֝מִנָּהָָּ֗ר עַד־אַפְסי־אֶָּֽרֶּץ:

58
התוצאה שהאדם יהיה כמו ציפור נודדות שמחפשת את מקומה, וכך מובא
במשלי.
משלי פרק כז פסוק ח
-
כְָ֭צִפור נודֶּ֣דֶּת מִן־קִנ ָָּּּ֑ה כֶֽן־אִִָ֝֗יש נודָ֥ד מִמְקומֶֽו:
על כן תמיד יתאמץ לבו בד' וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו
בקרבו. ברוח
מיוחד ונטיה קדושה מיוחדת, שד
וקא על ידה ימצא
את אשר יבקש-כיון
שתיקונו של האדם לעשות את מה שמתאים לנשמתו. לעסוק בפנימיות למרות
כל העיכובים, לכן האדם יתאמץ בכל ליבו לעשות מה מה שמתאים לו. צריך
האדם לייחל להתפלל לקב"ה שיצליח בדרכו. הסיבה שצריך תפילות, כיון שראינו
במהלך הפסקה כמה עיכוביםיכולים להיות בדרכו של האדם. בסופו של דבר יש
כאן דרך מיוחדת, לכן צריך המון תפילה וייחול לקב"ה. אבל ההבנה היסודית
היא שדווקא בדרך הזאת הוא יוכל למצוא את מבוקשו, את הבקשה הפנימית
שנמצאת בשורש נשמתו.
ומתוך עומק המנוחה הפנימית ידע שגם העתים של
הנדידה, הנפשית
ו
הרוחנית, גם הם ערוכים ושמורים הנם מראש
מקדם לטובתו ושכלולו,
ויש אשר ממרחק יבא לחמו. ולא יקוץ בטורח
ועמל-למרות שהבקשה
שהאדם ירגיש מנוחה נפשית פנימית, בדרך למנוחה יכולים להיות קשיים.
לפעמים יש הרגשה של נדידה נפשית פנימית. כמו שהרב תיאר את כל הקשיים
והמעכבים, הקשיים האלה הם מעין נדידה שהאדם מרגיש שהנפש שלו לא
מאוזנת. האדם יכול להרגיש שהחיפוש הנפשי הוא מכביד עליו. אבל האדם צריך
לדעת שהחיפוש הזה בסופו של דבר הוא יוביל את המנוחה האמיתית. זה החיפוש
שנצרך, שלפעמים האדם צריך ללכת רחוק כדי למצוא את לחמו. לחפש דרך
ללמוד את הפנימיות, זאת נחשבת דרך שהיא רחוקה. כיון שהלימוד הזה לא
מסודר והוא נסתר לכן הדרך הזאת היא מצריכה נדידה וכדומה.
אף כי ברוב הפעמים מבקשי ד' הנם מדושני עונג ומנוחה
פנימית, מ"מ
ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו
בגין יקרא דקודשא בריך הו
א-למרות
שהתכונה של הדבקים בה', שהם כביכול רוצים את ההתבוננות הפנימית, את
ההרגשה הפנימית שמובילה למנוחה, בכל זאת הצדיקים האלה מוכנים לסבול
בשביל להגיע ללימוד הפנימי. אנשים כאלה מוכנים לשבור את התכונה הטבעית
שלהם בשביל להגיע לשורש הפנימי.
הרב משתמש במושג שמובא בספר הזוהר.

59
זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף קצח עמוד א
-
שברו על יי' אלהיו, שברו ולא אמר תקותו ולא בטחונו אלא שברו, אל תקרי
שברו אלא שברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו
על תבירו וכלא על יי' אלהיו כמה דאת אמר (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל
הי
ום.
במקור זה הזוהר מסביר שהצדיקים מוכנים לסבול, לשבור את עצמם בשביל
כבוד ה'. זה מה שנאמר עליך הורגנו כל היום. הצדיקים הם רוצים להגיע לדבקות,
שזאת המנוחה האמיתית, אבל בדרך את המנוחה הם מוכנים להתאמץ ולסבול
בעצמם בשביל הקדושה הנובעת מן הדבקות ומן תורת הסוד.

60
פסקה סט'השמירה ממכשול בנסתרות14(עמודפט')
אע"פ
שהרבה נכשלו מההגיון בנסתרות, אין
המוכן להשכלה רוחנית צריך להיות נסוג אחור מחפצו הקבוע
להיות הוגה דעות, נשגבות.
וכמו כל עניני החיים, שהם מלאים מכשלות, ומ"מ הולכי
תום בטח ילכו דרכם, ועזרת ד' תשגבם, כן הוא גם כן ביחש החיים
הרוחניים, שהאדם צריך רק לטהר את לבבו, ולהתאמץ בתכונת
המוסר וחפץ הטוב, שהוא התוכן של הקודש, לעשות רצון קונו, ולכון
לבו לשמים, ואז ישמר מכל
מכשול, וי
לך לבטח דרכו, בתורה
וחכמה, בחקר אלוה ובבינת אמת בדעת
ד'.
נושא הפסקה-למרות סכנת הטעות והכשלון שיש בלימוד הסוד, צריכים בעלי
הסוד ללכת בבטחה בדרכם.
ביאור הפסקה-
אע"פ שהרבה נכשלו מההגיון
בנסתרות, אין
המוכן להשכלה רוחנית צריך להיות נסוג אחור מחפצו הקבוע
להיות הוגה דעות, נשגבות-הרב
בדבריו מתעסק בסיבה נוספת למניעה של האדם לעסוק בענייני הסוד. הסיבה
שאנשים חוששים להכשל, כיון שתורת הסוד היא עמוקה מאד ממילא יש מקרים
רבים בהם האדם יכול להכשל בהבנה של תורת הסוד. וכן מצאנו כבר בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב
-
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי
עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל
תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ב
ן עזאי
הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ
ונפגע, ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר
קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום
במקור זה הגמ' מתארת ארבעה תנאים שנכנסו לעומק תורת הסוד, ל'פרדס'
ורובם טעו בהבנת הדברים. אומנם רבי עקיבא כבר מהתחלה הזהיר אותם מן
14מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג פסקה קמד.

61
הטעות ובכל זאת הייתה להם טעות בהבנה. מקור זה משמש בפשטות כאזהרה
ברורה לכל מי שרוצה לעסוק בענייני הפרדס.
בעקבות כך היו הרבה אנשים שהעדיפו להמנע מלימוד זה, וכך כותב הרמ"ק על
הטענה הזאת.
רמ"ק אור נערב ח"א פ"ד
-
יש כת
שלישית שיתרחקו מן החכמה הזאת לאומרם כי קרוב האדם לטעות
בה וליפול באחד מן הטעויות הנוגעים במקום גבוה. והנה הכת הזאת
כוונתם רצויה ומעשיהם אינם רצויים. הן אמת צדקו באומרם כי קרוב
האדם לטעות בדברים הנעלמים אבל עם כל זאת לא יאשם.
הרמ"ק מסביר שישנה כת שלא רוצהלעסוק בפנימיות משום חשש טעות. וכ'
הרמ"ק שאומנם כוונתם רצויה, החשש שלהם רצוי, אבל המעשה אינו רצוי.
שהרי יש חשש של טעות, אבל מי שיטעה לא יהיה אשם בטעותו.
הסיבה שמי שטועה לא אשם משום שמהותה של חכמת הסוד שהיא נסתרת וחלק
מן ההבנה היא שהאדם גם טועה, וכך מובא בספר הבהיר (הרמ"ק גם מביא את
דבריו.)
ספר הבהיר אות קנ
-
אמר רבי רחומאי מאי דכתיב (משלי ו' כ"ג) ודרך חיים תוכחות מוסר,
מלמד שכל הרגיל במעשה בראשית ובמעשי מרכבה אי אפשר שלא יכשל
שנאמר (ישעי' ג' ו) והמכשלה הזאת תחת ידך. דברים שאין אדם יכול
לעמוד בהן אלא אם כן נכשל
בהן והתורה אומרת תוכחת מוסר, אבל באמת
זוכה לדרך חיים, לפיכך מי שרוצה לזכות בדרך חיים יסבול תוכחות מוסר
:
במקור זה מבאר ספר הבהיר שכל המתעסק במעשה בראשית אי אפשר לו שלא
יכשל. זה חלק ממהות הלימוד שיש כשלון וקושי בלימוד. אבל זה חלק מן
התהליך, הסבלוהכשלון הם הדרך אל התוצאה שהיא דרך חיים.
לפי דברים אלו מובנים דבריו של הרב שמתאר את הכשלון שהרבה נכשלו בהגיון
של הנסתרות. ולכן הרב מחזק ומסביר שמי שמוכן להשכלה כזאת צריך להתכונן
ולא ליסוג מחפצו הקבוע והפנימי להיות הוגה דעת נשגבות וכדומה.

62
גם מהרח"ו מתאר אתהטענה שיש תלמידי חכמים שלא רוצים לעסוק בנסתרות
משום חשש של טעות וכשלון, וכך כותב מהרח"ו.
הקדמת מהרח"ו
-
יש כת אחרת והם קצת ת"ח חריפים ומפולפלים
,
עוקרי הרים וטוחנן זה
בזה בפילפולם
בבית המדרש. עליהם נאמר: 'ראיתי את ההרים' וגו'
רועשים ומתייראים לגשת אל מקום אש אוכלה
-
הם רזי התורה. דבריהם
כגחלי אש להבת שלהבת, ומתייראים פן יצרבו בם צרבת. כעניין ההוא
ינוקא דהוה דריש בחשמל ונפק אשא מיניה ואכלתיה
.
ומה טוב ומה נעים
חלקם אם עלתה להם כך ויש
רפו בקדושת שמו יתברך
-
כי אש אוכלה הוא.
ועל כיוצא באלו נאמר: 'ראמות לאויל חכמות'. ולכן בשער עשר ספירות
לא יפתח פיהו
.
ובלי ספק כי החושבים כך אוילים הם.
מהרח"ו מתאר תלמידי חכמים מפולפלים, שהם מפחדים לגשת את רזי תורה.
טעמם משום שהם מפחדים להפגע מן הלימוד הזה.אומנם מהרח"ו כותב על
תלמידי חכמים כאלה שהם כמו אוילים, לשיטתו זאת טעות גמורה להמנע מן
הלימוד בגלל חשש זה.
וכמו כל עניני החיים, שהם מלאים מכשלות, ומ"מ הולכי
תום בטח ילכו דרכם, ועזרת ד' תשגבם, כן הוא גם כן ביחש החיים
הרוחניים-הרב מדגיש
שלימוד הפנימיות המלא מכשול דומה לכל ענייני החיים. בכל מהלך חייו של
האדם יש מכשולות, שהאדם מוכן להתמודד ולנסות להצליח למרות סכנת
המכשול. אחד היסודות להצלחה בעולם, ההבדל בין אנשים שמצליחים בעולם
לאנשים שאינם מצליחים, זה ביכולת של המצליחים להכשל ולנסות להתקדם
שוב פעם. זאת לעומת אנשים שלא מצליחים, אלו אנשים שחוששים מכשלון,
וכיון שהם חוששים מכשלון הם לא מנסים.
מצאנו פסוק שמתאר את ההבדל בין הצדיק לרשע, ביכולת להתמודד על הנפילה,
וכך מובא במשלי.
משלי פרק כד פסוק טז
-
כִֶׁ֤י שֵֶּ֨בַע׀ יִפ֣ול צַדִ֣יק וָּקָָּּ֑ם
ּוִ֝רְשָּעִָ֗ים יִכָּשְל ָּ֥ו בְרָּעֶָּֽה:
פסוק זה מתאר שהצדיק יכולתו לקום אפילו אחרי שבע נפילות משא"כ הרשע
בנפילה אחת הוא כבר לא קם. בזה הרשע הופך להיות רשע, שהוא מתייאש ולא
מנסה, וכך מסביר המצודות.

63
מצודת דוד משלי פרק כד פסוק טז
-
כי שבע
-
כי אף אם הצדיק נופל שבע
פעמים יחזור ויקום אבל הרשעים הם
הנכשלים מבלי תקומה בבוא עליהם הרעה:
כיון שבכל החיים ההצלחה תלויה ביכולת להתמודד עם כשלון, הוא הדין גם לצד
הרוחני. הרב מסביר שהאדם צריך לטהר את לבבו להתאמץ להצליח, ואז גם אם
יהיה כשלון הוא לא יהיה אשם בכשלון.
הרב מדגיש שמישהולך בדרך של התום וטהרת הלב, אז תהייה לו עזרה אלוקית
להצליח. הרב בדבריו מזכיר לשון הפסוק במשלי.
משלי פרק י פסוק ט
-
הול ְ֣ך בַָ֭תֹם י֣ל ְֶּך בֶָּּ֑טַח ּומְעַקָ֥ש דְִ֝רָּכָָּ֗יו יִּוָּדֶֽעַ:
הפסוק מתאר שמי שהולך בתום הוא ילך בצורה בטוחה, ידע שאין צריך לחשוש
ולפחוד מן הנפילות. משא"כ מי שמראש מחפש דרך של עקשות ותחבולות.
שהאדם צריך רק לטהר את לבבו, ולהתאמץ בתכונת
המוסר וחפץ הטוב, שהוא התוכן של הקודש, לעשות רצון קונו, ולכון
לבו לשמים, ואז ישמר מכל מכשול, וילך לבטח דרכו, בתורה
וחכמה, בחקר אלוה ובבינת אמת
בדעת ד'-עיקר ההליכה בתום משמעותה שהאדם מנסה לקבל על עצמו את דרכי
המוסר והטוב. אדם כזה מנסה לומד מתוך רצון לעשות רצונו של הקב"ה. אדם
כזה כל עיסוקו בפנימיות, זה עיסוק שקשור אל הכוונה לשמה, לשם שמים.
בצורה כזאת מי שלומד לשמה ומכוון ליבו לשמה, תהייה לו סייעתא דשמיא,
עזרה ושמירה שהקב"ה ישמור אותו מנפילות ומכשול.
ההבנה שמי שלומד לשמה יש לו שמירה, אפשר שהיא מבוארת בגמ' בתענית
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א
-
תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם
חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות תה
י לשרך,
ואומר כי מצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם
המות.

64
בגמ' זאת מבואר שבאמת בתורה יש סכנה של מכשול, התורה יכולה להיות סם
המוות. הפתרון לבעיה היא ללמוד תורה לשמה, ברגע שהאדם לומד תורה לשמה
יש לאדם שמירה שהתורה היא נהפכת להיות סם חיים. בצורה כזאת ישנה
שמירה שהתורה לא תפגע באדם.
השמירה שהאדם יקבל היא תהייה גם בהבנת התורה בצורה נכונה, וגם בחכמה,
היינו בחכמה האלוקית. החקירות האלוקיות, שהם חקירות דקות ומורכבות,
האדם יצליח להשמר בחקירות אלה.
הרב הנזיר בשיעוריו הביא כמה דוגמאות לחקירות ומורכבותשל טעויות
שנוצרים למי שעוסק ברזי תורה. לדוג' החשש מנפילה כמו שהייתה אצל תנועת
המשיחיות של ש"צ שם רשעים ירקב. כמו כן הוויכוח האם הספירות הם אלוקות
או כלים וכדומה15. כמו כן אפשר להרחיב את זה לדיון האם צמצום כפשוטו או
לא, ועוד דיון לגבי הדימויים שמופיעים בספרות הקבלה, כגון ייחוד זיווג וכדומה,
שיש בזה סכנה של האנשת הקב"ה.
15עי' מהר"ל בספר דרך חיים על אבות פרק ה' משנה ו', וכן בספר תורת העולה חלק ג' פרק ד', שהם
נחלקו על מהות הספירות.

65
פסקהע'-טהר חכמת האמת16
(עמודצ)'
חכמת האמת
, שהיא באה מהתגלות רוח הקודש,
היא מבארת את כל ההארות, העולמים כולם, מצד הטוהר השכלי,
שהדמיון יש לו רק קצת הגופנית החולשה כך ומתוך בהן, אחיזה
אחרי לבא היא עלולה השתקעות גדולה בהופעות העליונות,
שאין לזה תקנה כי אם לנשא את
כל העולם הדמיוני
אל הרוממות השכלית.
וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה פנימית,
שהיא מקור החכמה, המעלה את החכמה התתאה לרומה של
החכמה העלאה. ואז לא די שחולשה גופנית אינה באה על ידי
ההתגברות השכלית, אלא שזרמי גבורה גדולים ומלאים מתגברים
ועולים על ידי התגבורת הגדולה של ההשתקעות השכלית
הטהורה , שהיא
מופעה באור של רוח הקודש.
נושא הפסקה-חכמת האמת קשורה אל השכל הנמצא מעל הדמיון ולכן לפעמים
הגוף נחלש בהופעת החכמה הזאת.
ביאור הפסקה-
חכמת האמת-בפסקה הזאת הרב מבאר את דרך הופעתה של חכמת האמת.
הרב מתאר את החלקים והיתרונות שיש בחכמת האמת, אומנם בתוךהופעה
כזאת לפעמים יש גם חסרונות.
מה היא חכמת האמת ? הרבה פעמים חכמת האמת זה כינוי ללימוד חכמת
הקבלה. וכן כתב השל"ה בספרו.
של"ה תולדות אדם בית אחרון אות קלח'.
-
בחכמת הקבלה היא חכמת האמת.
16מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קמה'. [מובא גם באורות הקודש ח"ג עמ' שנד', צפיה
לישועה פסקה ג']כמו כן ראוי לציין שם הרב הנזיר נתן כותרת אחרת-דמיון שכל ורוח הקודש.
הבאנו כאן את אותו פירוש שפירשנו שם.

66
וכן כתב ר' צדוק17.
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
קונטרס ספר הזכרונות מצוה ראש
ונה
-
אולם עיקר השגת זה על בוריו אינו אלא על ידי חכמת האמת שהוא
הנסתרות שבתורה, וכמו שיתבאר במצות היחוד:
גם הרב בכמה מקומות מכנה את חכמת הקבלה בשם של חכמת האמת, וכך כותב
הרב.
קובץ ו' פסקה מא.
-
סתרי תורה מתאחדים בשמחה. האדם מוצא לו את כל רוחב לבבו, את כל
אידי
אליו מתמלאים, על ידי חכמת האמת העליונה, שאינה משועבדת
לאותו המצר הדחוק של הגיון לב האדם על פי הקישיו המצומצמים. על כן
ימלא שמחה וגילת צדיקים, כל שיוסיף להיות חי באמונתו...
במקור זה הרב מסביר שאדם שעסוק בסתרי תורה, בחכמת האמת העליונה אז
הוא מגיע לרחבות גדולה. בצורה כזאת האדם לא משועבד למיצרים של ההגיון
הרגיל שנמצא בלבו של האדם.
שהיא באה מהתגלות רוח הקודש-הרב מבאר שהמקור של חכמת הקבלה
היא מופיעה מהתגלות רוח הקודש. נראה שהדגשבדברי הרב הוא שיש שני סוגי
לימוד קבלה. יש העוסק בחכמת האמת בידיעת מה שכתוב בספרים. בצורה כזאת
האדם אומנם יודע את מבנה העולמות אבל האדם אינו חש ואינו רואה את אותה
מציאות רוחנית. יש כאן מעין חידוש האר"י הקדוש וכן כל גדולי המקובלים
השיגו את ההבנות שלהם מתוך רוח הקודש18. אומנם לאחר שרוח הקודש הופיע,
האדם יכול לעסוק בחכמת הקבלה בצורה של פלפול שכלי.
17עי' גם בדרך פיקודיך מצות לא תעשה יא' חלק המחשבה ד'.
18כך מובא בהקדמת מהרח"ו לעץ חיים.
הקדמת מהרח"ו
-
קבלת הראב"ד ובנו הר"י
סגי נהור ... כולם קבלה אמיתית מפי אליהו ... דברי בנוים על
הקדמות נעלמות שנתגלו למורי האר"י, ברוח הקודש מפי אליהו.

67
הרב בפסקה מסביר כיצד האדם צריך להגיע לחכמתרוח הקודש. להגיע למצב
שבו האדם יגיע להכרה של רוח הקודש, היינו האדם רואה את חכמת האמת
בצורתה הרוחנית, זה הנושא שעליו הרב מתעסק בפסקה19.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הכרת פעולת רוח הקודש, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה שא.
-
רוח הקודש מגלה בבירור את האור האלהי הגדו
ל, המלא חיים, הפרוש בכל
העולם כולו ...
במקור זה הרב מבאר כיצד מי שקשור אל רוח הקודש רואה את האור האלוקי
כיצד הוא מופיע בעולם. בצורה כזאת חכמת האמת תורת הקבלה מאירה לאדם.
הרי מטרת חכמת הקבלה להכיר כיצד האור האלוקי מופיע ומשפיע על העולם.
אם כן הכרת רוח הקודשכזאת ממחישה את הופעת הקבלה בתוך המציאות.
בחיבור בין רוח הקודש להבנת המציאות הרוחנית מתעסק הרמח"ל וכך כותב
הרמח"ל בספרו 'דרך ה'.
דרך ה' חלק ג פרק ג
-
א. הנה חקק הבורא, יתברך שמו, בטבעו של האדם, שיהיה מתלמד מבין
ומשכיל בהשקיפו על הנמצאים ובחינותיהם, וממה שמתגלה לפניו יתבונן
וידרוש את שאינו מתגלה, עד שישיגהו ויעמוד עליו
-
וזהו דרך ההשכלה
הטבעית. אמנם עוד גזר, שתימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא
ההשכלה הנש
פעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו, יתברך שמו, על ידי איזה
אמצעים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, תוקבע בו ידיעת ענין
מה בברור בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סיבותיו
ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא "רוח הקודש".
ב. והנה בדרך זה ישיג עני
נים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר
ברור, וכמו שזכרנו, וישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית
שתשיגם, ומכלל זה העתידות ונסתרות.
19האדמו"ר מפיאסצנה כ' בספרו שיש הבדל בין מקובל שיודע קבלה, לבין חסיד שרואה את האורות
עצמם.

68
במקור זה מסביר הרמח"ל שיש השכלה טבעית, אבל מעל ההשכלה הטבעית יש
רוח הקודש. הרוח הזאת מכירה את המציאות בצורה ברורה. דרך רוח הקודש
ההשפעה שהאדם מקבל מלמעלה, אפשר להכיר את המציאות בצורה ברורה,
צורה העומדת מעל הוודאות של השכל.
הטוהר מצד כולם, העולמים ההארות, כל את מבארת היא
השכלי,
שהדמיון יש לו רק קצת אחיזה בהן-חכמת האמת בעיקר פועלת על
השכל, לכן חכמת הקבלה בסופו של דבר היא נחשבת חכמה. היינו היא צריכה
לעבור דרך ההכרה השכלית.
הרב מבאר שעיקר העבודה היא דרך השכל ואומנם הדמיון יש לו רק קצת אחיזה
בחכמה זאת. בשמונה קבצים הרב כותב את הדברים בצורה יותר ברורה, וכך
כותב הרב.
קובץ ח' פסקה רכו.
-
גדולתה של חכמת הרזים, של חכמת האמת, חכמת ישר
אל המקורית
והאמתית, היא מה שבשפע רוח הקודש שלה היא מעלה ומרוממת את כל
הגשמיות לרוחניות, ואת כל הציורים שלהם, המוחשים והדמיונים, למרום
האצילות וההשכלה העליונה.
במקור זה הרב מסביר שבעצם חכמת הרזים היא מעלה את כל הדמיונות למקום
בו נמצאת ההשכלה העליונה. הופכתאת החזיון הדמיוני למציאות שכלית
רוחנית. אפשר שהרב מרמז לעבודה שהרב אשלג עשה בלימוד הקבלה, הרב אשלג
הסביר את כל ההבנות הרוחניות שמבוארות בזוהר על פי יסודות שכליים.
אומנם הרב מודע שבתוך חכמת הקבלה יש שימוש מסויים בדמיון, הסכנה
שהשימוש בדמיון יגדל ואז יבוא לדמיונות מסוכנים על האלוקות. הרב בשמונה
קבצים מתאר את פחד האנשים מפני עיסוק בקבלה שיכול לגרום להגשמה. וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתנו.
-
הלומד את הקבלה צריך להסיר מלבו את הפחד שמונח בלב מטעם
החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה האלהית, שמא הוא מגשם. אין
אלו
אלא הבלי תעתועים. הכל יודעים שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר
באור האלהי העליון את העולם, והוא מוצא לו דרכיו בהסתכלות בחיי
החיים, בהישות הגדולה האלהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר

69
מבפעולות הגשמיות. ... וכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות
עליונה, לתור את
היצירות שיצר רוח אלהים בעולם, להתעסק בהמחשבות
של קדושי עליון, שחפץ דעת ד' היה יסוד חייהם, כה יגבר הרוח, וכה
תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק, והיחידים הללו ישפיעו
מרוחם עז ואומץ עליון על כל הגוי כולו, ועל כל העולם כולו, ברחמים
כלולים מחסד וגבורה.
הרבמבאר שאין לחשוש להגשמה מפני העיסוק והחקירה הרוחנית. להיפך
ההתרחבות של הכרת האלוקות היא חלק מרצון ה'. היא מרוממת את עומק
הכרת האלוקות.
לפי מהלך הפסקה שלנו נראה שדווקא בזכות רוח הקודש האדם יכול להכיר את
חכמת האמת בצורה נכונה. כשהאדם לומד את חכמת הקבלה כחכמהסתמית יש
חשש שהאדם יחשוב שהתיאורים שהספרים מתארים הם תיאורים גשמיים. אבל
דווקא מי שחווה את התגלות רוח הקודש הוא מבין שכל התיאורים הגשמיים הם
באים לבאר השכלות רוחניות מופשטות, השכלות שהדמיון כמעט ואין לו אחיזה
באותם תובנות.
ומתוך כך החולשה הגופנית
עלולה ה
יא לבא אחרי השתקעות גדולה בהופעות העליונות,
שאין לזה תקנה כי אם לנשא את כל העולם הדמיוני
אל הרוממות השכלית-כעת הרב מסביר את הבעיה שיכולה להווצר.
כיון שרוח הקודש וחכמת הקבלה מובילה את האדם להכיר את המציאות
בצורתה השכלית כמעט בלי דמיון. אז האדם יכול להרגישחולשה גופנית. השכל
הוא נמצא רחוק מן הגוף, כשהאדם מתעסק במושכלות אלוקיות ממילא הצד
החומרי שלו נחלש.
אפשר לתת דוגמא למי שמכיר את הגימטריא וכדומה, בצורה כזאת האדם יכול
להתעסק בהופעה החיצונית של הגימטריא בצורה שכלית, ובכל זאת כיון שזה
שכלי האדם לא ירגיש חיבור'גופני' ממשי לאותו דבר שהוא משיג. כמו מי שיודע
שכלית מה זה ספירת החכמה, אבל מבחינה מעשית זה לא משפיע כלום על גופו.
להיפך העיסוק השכלי יכול להחליש את כוחות הגוף כיון שהשכל הוא מנותק,
הוא נמצא מעל הגוף.
הבעיה שהקדושה הרבה פעמים מסלקת את הגופניות מבוארת גםבאורות
התחיה, וכך כותב הרב.
אורות התחיה פסקה לג

70
-
התעסקנו צריכים, אנו בריא גוף הגופנית, תביעתנו היא גדולה
הרבה
בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה
הגופנית, שכחנו
שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש
במקור זה הרב מסביר שיש באומההישראלית תביעה גדולה לגופניות גדולה.
אלא כשהאדם מתעסק הרבה בנפשיות, היינו בצדדים האלוקיים, אז האדם
שוכח את קדושת הגוף. ממילא הגוף נחלש.
אפשר לראות דוגמא בעניין למי שלומד הרבה תורה ומתעסק בעמל של תורה
הרבה פעמים הצד החומרי שלו נחלש. אותו דבר מי שמתעסק בענייני רוח הקודש
בעניינים אלוקיים, בצורה כזאת האדם כביכול קצת מרחף. כיון שיש כאן מעין
ריחוף מלמעלה ממילא הגוף מרגיש חולשה.
התיקון לחולשה הרוחנית הזאת יכול להעשות על ידי חיזוק הקשר של הדמיון
אל רוממות השכל. כיון שהדמיון הוא הכח שיותר קשור אל הגופניות לכן הדמיון
יכול להחזיר לגוף את כוחותיו. אומנם כיון שהדמיון לא ממש במעלה של השכל,
לכן צריך לרומם את הדמיון שיגיע למעלתו של השכל.
הרב בשמונה קבצים מתאר מציאות של דמיון מתוקן וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה קכח (מובא גם באורות הקודש ח"א עמ' רסב')
-
עזוז הדמיון הוא מתת אלהים,
ובהיותו מחובר לגדולת השכל וכח
ההשערה, עומק המוסר וטבעיות הרגש האלהי, הרי זה מכשיר לרוח
הקודש.
במקור זה הרב מסביר שהדמיון הוא מתנה גדולה, אומנם מתנה זאת מועילה רק
כשהדמיון מחובר אל השכל. כשיש שכל שמנהל את הדיון אז כל המוסר
והטבעיות פועלים לפי הצד האלוקי. בצורה כזאת יש הכנה לרוח הקודש. תוך כדי
ההבנה של מקור זה אנו רואים כיצד הדמיון הוא קשור אל הטבעיות, הוא מחזיר
את האדם לטבעיות הנכונה שלו. הדרך להשמר משיבושים של דמיון הוא על ידי
שמירת הדמיון שיפעל תחת השכל.
וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה פנימית,
שהיא מקור הח
כמה-
היכולת לרומם את הדמיון אל הרוממות השכלית נצרך ליראה פנימית. כיון
שבדמיון יכול להיות טעויות שהדמיון יכול להשתלט על השכל. כשיש סיוע של
יראה פנימית אז הדמיון נמצא תחת השכל ולא מבלבל אותו.

71
הרב מבאר שההקדמה לחכמה היא היראה, דברי הרב מבוססים על הפסוק בספר
משלי.
משלי פרק ט פסוק י
-
תְחִלַ֣ת חָָּ֭כְמָּה יִרְאַ֣ת יְקוָָּּ֑ק וְדַָּ֖עַת קְדֹשִ֣ים בִינֶָּֽה:
פסוק זה מתאר שיראת היא היא עומדת כהתחלה של החכמה. וכן מבואר בספר
איוב.
איוב פרק כח פסוק כח
-ָּ֣
וַיֶֹׁ֤אמֶּר׀ לֶָּֽאָּדָָּ֗ם הֶׁ֤ן יִרְאַ֣ת אֲָ֭דֹנָּי הִ֣יא חָּכְמָָּּ֑ה וְסָּּ֖ור מר
ע בִינֶָּֽה: ס
הקשר בין חכמה ליראה מתואר גם במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ג משנה יז
-
אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה
אומנם במסכת אבות מתואר שיש כפילות, יש מימד שהיראה יוצרת את החכמה,
ויש מימד הפוך שהחכמה יוצרת את היראה. ונראה שזה מרמז להמשך דבריהרב
בפסקה שלנו.
המעלה את החכמה התתאה לרומה של
החכמה העלאה-כמו שהבאנו לעיל
ממסכת אבות יש חכמה שהיא קודמת ליראה ויש חכמה שהיא לאחר היראה.
והכוונה היא כך, החכמה התתאה היא הקודמת אל היראה. אבל מתוך היראה
אז האדם מתעלה ומגיע אל התכלית שהיא החכמה העליונה.
קודם כל אדם צריך קצת חכמה להכיר את האלוקות, מתוך הכרת האלוקות
האדם מגיע אל יראה עמוקה. מתוך היראה העמוקה האדם זוכה להתרומם את
החכמה העליונה.
המושג חכמה עליונה וחכמה תתאה מקורו מספר הזהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קמא עמוד ב

72
-
רבי שמעון פתח ואמר (שם א') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה
האי קרא איהו רזא עלאה, מאי חכמות אלין חכמה עלאה וחכמתא זעירא
דאתכלילת בה בעלאה ושריא בה
נראה שעיקר ההבדל בין חכמה רגילה לחכמה עליונה, שחכמה עליונה היא
מצליחה לכלול בתוכה את הדמיון. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשסב.
-
הדמיון שיסודו בקדושה, השקפת עולם שלו הוא קודש ותורה שלמה,
חותם השכל הטהור יהיה תמיד טבוע עליו, והוא הולך ומתעלה, עד ששב
ליסודו העליון, מקור החכמה העליונה בזוהר טהרתה.
במקור זה הרב מבאר שהדמיון הוא קשור אל הקדושה. תיקון הדמיון נעשה
בצורה שחותם השכל טבוע על הדמיון. אומנם ברגע שהדמיון קשור אל חותם
השכל הדמיון חוזר אל מקור החכמה העליונה. אם כן המפגש בין הדמיון לשכל
הוא היוצר את החכמה העליונה.
החכמה התחתונה היא חכמה פשוטה של השכל, אבל שילוב בין כח הדמיון שהוא
כח מסוכן, אבל היכולת לשלב אותו בצורה נכונה בשכל, ממילא השכל מתעלה
ומשתכלל.
כשהאדם משתמש רק בשכל וחכמה תתאה, אז יש סכנה שהאדם לא יצליח
לשלוט על הדמיון. כשהאדם מתרומם אל החכמה העליונה, אז השכל שולט על
כל מערכיו של הדמיון. וכך כותב הרב בשמונה קבצים, על הסכנה שבדמיון, ועל
היכולתלתקן את הדמיון.
קובץ א' פסקה תרעח.
-
בכל אדם יש דמיון שמלביש את השכל, ונותן לו ברק והידור נוצץ, וכל מה
שהוא לנאותו אינו חוצץ. אבל המותר מזה, יוצא כבר מסדר הקדושה, כיון
שאין אור השכל שורה בו כלל, ונעשה שד משדי. אבל הדמיון שהשכל מאיר
בו, זהו יסוד הניסים, שכ
ל ההויה המתוארת בחוקיה אינה כי אם לפי
הדמיון שלנו, אלא שאור השכל של חכמה תתאה מאיר בה, להיות חקי
הטבע מסודרים על ידו, ובתוך ארג זה נעשו הניסים כולם, שהם מבטלים
את הדמיון מפני הארת השכל העליון, השולט עליו ומבטלו. ונס ודמיון
עולים בקנה אחד במספרם.

73
במקור זה הרב מסביר שאומנם הדמיון יכול לעזור לשכל, הדמיון יכול לתת לשכל
ברק והידור. החשש שהדמיון יוסיף דברים מיותרים, דברים שהם יוצאים מסדר
הקדושה. לכן צריך עבודה מיוחדת שהדמיון כולו יהיה תחת השכל. הרב מכנה
את הפעולה כזאת ביסוד ניסי. הפעולה הרגילה הטבעית היא החכמה התתאה
היא לא מסוגלת לקלוט לגמרי את הדמיון. דווקא הכרת היסוד הניסי, הכרת
הניסים כולם היא מעלה את הדמיון אל השכל העליון, ואז אפשר לקלוט את
הדמיון בצורה מלאה.
ואז לא די שחולשה גופנית אינה באה על ידי
ההתגברות השכלית, אלא שזרמי גבורה גדולים ומלאים מתגברים
ועולים
על ידי התגבורת הגדולה
של ההשתקעות השכלית
הטהורה, שהיא מופעה באור של רוח הקודש-
כשהאדם מתרומם את החכמה העליונה. כשהאדם מצליח להכניס את הדמיון
אל מערכי השכל, אז האדם אינו חושש מן הגופניות. בעצם הכח הגופני מופיע
אצל האדם בצורה מלאה. האדם אינו מרגיש סתירה וקושי במהלך חייו.
בצורה כזאת כל כוחות החיים מצטרפים אל הקדושה. בגוף ישנם כוחות גדולים
שיכולים לשכלל את השכל. בזכות הרחבת הדמיון, בזכות הרחבת הגוף, אז השכל
משתכלל.
לדוגמא אדם שמרחיב את הדמיון יכול להביא המון דוגמאות והמון משלים
ללימודים השכלים שהוא מתעסק בהם.או לדוגמא אדם שמכיר את הגוף, הוא
יכול להכיר את הטבע, ומתוך הכרת הטבע לשכלל את ההתעמקות השכלית שלו.
בצורה כזאת אפשר להגיע אל רוח הקודש. רוח הקודש לא תופיע רק בצורה של
שכל. רוח הקודש צריכה להשתמש בכל כוחות הדמיון, ובכל כוחות הגוף. זה מה
שחז"ל אומרים על הופעת השכינה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב עמוד א
-
דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.
כדי לקבל שכינה לא מספיק להיות חכם. צריך האדם להיות מלא בכוחות של
חיים. להיות עשיר וגיבור.

74
פסקה עא'שמחת חכמת האמת20(עמוד צא')
סתרי תורה
מתאחדים בשמחה. האדם מוצא לו את
כל רוחב לבבו, את כל אידיאליו, מתמלאים על ידי חכמת
האמת העליונה, שאינה משועבדת לאותו המצר הדחוק של הגיון
לב האדם, ע"פ הקשיו המצומצמים. על כן ימלא שמחה וגילת צדיקים,
כל שיוסיף להיות חי באמונתו.
המדע האנושי המצומצם הוא כלי הגו
ן לעקר על ידו
אותם השרשים צריכים שהם הכוזבים, הדמיונות של הזרים
כל הם הם להעקר, הדמיונות, שיסוד נטיתם הוא בערות האדם
ונטית הרשע שבו. אבל השמחה הגדולה, הממלאה את הלב
חדות קודש, מפני שמשאלותיו העליונות מתמלאות,
זו איננה באה כ"א ע"י רזי תורה, שמציגים לפני האד
ם את
האספקלריא המאירה של נשמתו, החיה, העליונה, כמו שהיא.
נושא הפסקה-המדע האנושי עוקר את הדמיונות, אבל רזי התורה מביאים
שמחה גדולה שהם ממלאים את רוחב דעתו של האדם.
ביאור הפסקה-
סתרי תורה
מתאחדים בשמחה-הרב מתאר את השמחה הקשורה דווקא במי
שלומד את תורתהסוד. דבריו של הרב מתאימים למה שמובא בילקוט שמעוני
ילקוט שמעוני משלי רמז תתקכט
-
ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב נתתה שמחה
בלבי, ואין שמחה אלא חכמה שנאמר חכם בני ושמח לבי
המדרש דורש שהחכמה קשורה אל השמחה. הסיבה השחכמה קשורה אל
השמחה, כיון שכשהאדם עומד על עומק הדברים, כשהאדם מכיר את הדברים על
20מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה מא'. [ראוי לציין שהפסקאות הבאות פסקה עב' היא
מופיעה בשמונה קבצים סמוך לפני לפסקה שלנו, ופסקה עג' לקמן היא מופיעה בשמונה קבצים
סמוך אחרי הפסקה שלנו.]

75
בורים, אז מתבררים לאדם הספקות. כבר ידוע הפתגם 'אין שמחה כהתרת
הספקות'21.
הקשר בין השמחה והבנת מקור החכמה האלוקית מבואר גם בשמונה קבצים,
וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה קטז.
-
מדריגות אחר מדריגות עולות הודאיות. אין כל מדריגת ודאי דומה
לחבירתה במדתה הכמותית והאיכותית. רעיון מרעיון, אמונה מאמונה,
מובדלים הם זה מזה על פי מדת חיי הודאות המחיים אותם... וממקור כל
הספיקות, ממקור שאיבת הודאות שכל הספיקות שואבים, להחיותם,
להעלותם, לרעננם
, ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה
במקומו, אין שמחה כהתרת הספיקות. הספיקות מתגלים בשרשם הנאצל
בצורתם העליונה, בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם, בצורה המחיה
את כל צדדיהם, ועל ידם ומהם, ובהם ועמם, תופיע האורה המופלגה,
מקור ששון חיי עולמים, הוד
אות המוחלטה בצורתה האידיאלית ...
במקור זה הרב מסביר שיש מדרגות גדולות לוודאות של האדם. המדרגה הגדולה
ביותר היא הקישור אל מקור הכל, אל האלוקות. שם אפשר למצוא את השורש
של הספקות. היתרון בחיבור למקור הזה שהאדם שואב וודאות מוחלטת, בצורה
כזאת יש שמחה גדולה, כיון שכבר נאמר אין שמחה כהתרת ספקות. בצורה כזאת
האדם חי בחיות מלאה ממקור החיים, ממקור הוודאות.
היתרון בפתרון הספקות, שהאדם מרגיש יציבות. הספק מקשה על האדם,
כשהאדם מתחבר לוודאות, אז חייו מקבלים יציבות ומוחלטות שמביאים לאדם
שמחה.
האדם מוצא לו את
כל רוחב לבבו,
את כל אידיאליו, מתמלאים על ידי
חכמת
האמת העליונה, שאינה משועבדת לאותו המצר הדחוק של הגיון
לב האדם, ע"פ הקשיו המצומצמים-הסיבה שהאדם שמח בלימוד
הפנימיות משום שבלימוד הזה האדם מוצא רוחב גדול של אידיאלים. הרחבות
הנמצאת בתוך חכמת האמת היא משחררת את האדם מן כבלי ההגיון הרגילים.
21
שו"ת הרמ"א סימן ה
-
ואחר כך אציע עליהם ספיקותי במהות תכליתם. כי תורה היא וללמוד אני צריך חקירתם,
כמאמר החכם כי לא טעם ט
עם שמחה מי שלא טעם שמחת ספיקות והתרתם.

76
לימוד חכמת האמת הוא לימוד שונה במהותו מן הפלפול ודרכי הסברא הרגילים.
כיון שהלימוד הזה קשור להרגשה פנימית, להשגות רוחניות, לכן בלימוד הזה יש
רחבות שאינה נמצאת במיצר של השכל הפשוט.
הרב הנזיר מסביר שבחכמה רגילה יש הרבה טעות והרבה ספקות והתשובה היא
כביכול יכולה להיות נכונה או אינה נכונה. בחכמת האמת יש יכולת לעלות אל
שורש הדעת, אל האור העליון, אל שורש הבינה ושם יש הרחבה גדולה.
דבריו של הרב מזכירים את ההבדל בין הבבלי לירושלמי, הבבלי כיון שהוא
מתחיל מן החכמה הרגילה הוא מלא מורכבות ושאלות. לעומתזאת בירושלמי
הדיונים יותר קצרים, הסיבה כיון שהירושלמי יותר קרוב אל הכללים, ממילא
הוא יותר קרוב אל השורש. ברגע החכמה קרובה אל השורש ממילא רואים יותר
בבירור אל האור, והקושי והספק מסתלק.
אורות התורה פרק יג' פסקה
ד. -
לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של
תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה. יסודות הסברות,
נתוח הפסקים, שרשי השיטות ומובנן בעמקי הנעוץ הכללי
התורה רק ולא והמעשיים. הרוחניים החיים במובנה
הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים
כולם, הכל תלוי בעושר הרעיון. מעומק התחיה הרוחנית,
המוכנת לתורת אר
ץ
ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין
ענין לענין, בין מקצע למקצע, ילכו ויקטנו. העולם הרוחני
כולו יהיה מוסקר באויר חיי נשמות של ארץ חיים בסקירה
אחת.
במקור זה הרב מסביר שאור תורת ארץ ישראל מאיר לא רק הצד הרוחני, אלא
גם את ההלכה. בעצם כשהאדם יונק מן השורש, אז הכל מאיר. בצורה כזאת
הגבולים בין חלק לחלק מתבטלים, הגבול מסמן צמצום, לעומת זאת תורת ארץ
ישראל מבטלת את הצמצום. בתורת ארץ ישראל קיימת רחבות אינסופית.
על כן ימלא שמחה וגילת צדיקים,
כל שיוסיף להיות חי באמונתו-
כשהאדם יונק מן הסוד, אז הוא מרגיש חיותמיוחדת. החיות נובעת מן הוודאות
שקיימת בחכמת האמת, וודאות של אמונה וודאות של חכמה. הרב בלשונו מזכיר
את לשון הפסוק בחבקוק.
חבקוק פרק ב פסוק ד
-
הִנ ֣ה עֻּפְלֶָּ֔ה לֹא־יָּשְרָָּ֥ה נַפְשָּ֖ו בָּ֑ו וְצַדִָּ֖יק בֶּאֱמּונָּתָ֥ו יִחְיֶֶּֽה:

77
הנביא מתאר שהצדיק מקבל חיות מתוך האמונה.
ההבדל בין שמחה לגילה מובא בספר משלי ושם בפירוש הגר"א.
וכך מובא בספר משלי.
משלי פרק כג פסוק כד
-
גִ֣יל יָָּ֭גִיל אֲבִ֣י צַדִָּ֑יק יולד וְיולָ֥ד חִָּ֝כָָּ֗ם יִשְמַח־בֶֽו:
ושם פירש הגר"א כך.
פירוש הגר"א למשלי
-
ההבדל שביל ג
ילה לשמחה הוא, כי גילה בא על דבר תמידי, ושמחה על דבר
שנתחדש. כמו בהוולד בן לאדם אזי בעת הוולדו ישמח אביו, ואח"כ כל ימי
הבן הוא גילה לאביו.
במקור זה מסביר הגר"א ששמחה זה החידוש, ואילו הגילה מסמלת את
ההתמדה. את מנוחת הנפש22.
המדע האנושי המצומצם הוא כלי הגון
לעקר על ידו
אותם השרשים צריכים שהם הכוזבים, הדמיונות של הזרים
כל הם הם להעקר, הדמיונות, שיסוד נטיתם הוא בערות האדם
ונטית הרשע שבו-הרב מבחין
בין פעולת המדע, לבין פעולת סתרי תורה. יתרונו של המדע האנושי שהוא מתנגד
ומבטל את דמיונו של האדם. עצם זה שהמדע מצומצם, המדע בעיקר פועל דרך
השכל, לכן במדע יש יכולת לעקור דמיונות שווא. יש דמיונות שהאדם צריך
לעקור, כיון שהדמיון יכול להתקשר אל הנטיות השליליות, הנטיות של הרשעות
שקיימים באדם. כיון שיש בדמיון בעיה שהוא מתקשר אל החלק השלילי, לכן יש
מעלה במדע שהוא בטבעו מבטל את הדמיון.
כמו למשל מי שיש לו דמיון גדול של פחד, על ידי פעולת השכל, על ידי הכרה
מדעית, אדם כזה יכול להתרומם מעל הדמיון המגביל.
22ראוי לציין שהרב הנזיר בפירושו כתב הפוך מדבריו של הגר"א, ואומנם גם הוא אח"כ הביא את
פי' הגר"א.

78
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד השכל חייב לשלוט על הדמיון, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה קט
-
... אבל כשהדמיון מתפשט מפני שמוצא לו הרבה מרחבים שלא נגע שם יד
השכל מפני עצלות ורפיון ידים, שם עושה הוא מעשה תעתועים, יוצר לו
צורות מבהילות ומשפטים מעוקלים, שהנשמה מתענה בהם, ומצירי
גיהינם מתגברים בהם כזאבי ערב, בלא רחמים וחמלה, בלא אור חסד וחיי
נחת של חכמ
ה ודעת ד'. על כן אין לו לאדם כי אם להיות תמיד בכל כחו
מזורז, להיות ידיו ולבו נתונים לתורה וחכמה, למען ישכיל...
במקור זה הרב מסביר כשהדמיון מתפשט למקומות שהשכל לא הגיע, אז הדמיון
יוצר הטעיות. ההטעיה של השכל יוצרת משפטים מעוקלים שהנשמה והאדם
מתענה בהם, בצורהכזאת האדם מרגיש מיצרים. הדרך להתמודד עם הדמיון
להכניס למקומות של הדמיון את השכל. נראה שאחד הדברים שעוזרים
להתמודדות עם שכל טועה, זה על ידי המדע.
אבל השמחה הגדולה, הממלאה את הלב
חדות קודש, מפני שמשאלותיו
העליונות מתמלאות,
זו איננה באה כ"א ע"י רזי תורה, שמצ
יגים לפני
האדם את
האספקלריא המאירה של נשמתו, החיה, העליונה, כמו שהיא-
לעומת המדע רזי התורה מביאים לאדם שמחה. כביכול המדע יכול לפעול רק
פעולה של סור מרע. המדע רק מגביל ומצמצם את הדמיון, וממילא במדע לא
יכולה להיות שמחה. לעומת זאת רזי תורה הם ממלאים את הלב. רזי תורה הם
מקשרים את השכל ללב, וממילא גם הדמיון מתרומם. בצורה כזאת האדם
מרגיש זיכוך בכל מהותו וממילא גם הדמיון מזדכך.
על ידי רזי תורה האדם רואה את האור הנמצא על נשמתו, וממילא הוא מרגיש
חיות מיוחדת. החיות הזאת מנווטת את הדמיון למקום נכון. בצורה כזאת יש
שכלול של הדמיון שזה בעצמו מביא לשמחה. בשונה מן הצמצום של המדע
השכלי הרגיל.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד במדע הדמיון והשכל מתנגדים זה לזה, ומיד
אחר כך הרב מביא את היתרון של חכמת האמת. וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה קמד.
-
המדע הוא בנוי על שני בסיסים, הבסים הדמיוני וה
בסיס השכלי. אלה שני
היסודות, שהמדע מורכב מהם, עומדים הם בהרכבתם המזגית במצב של

79
תסיסה, לוחמים הם זה נגד זה, ומתסיסתם מתחדשים כל ענפי הרוח של
האדם. הנטיה העליונה לצד השכל מחלשת היא את הדמיון, וממילא מזג
המדע מתקלקל, והנטיה לצד הדמיון מטשטשת את השכל...
במקורזה הרב מסביר כיצד המדע נוקט שצורה שהדמיון והשכל לא יכולים לבוא
ביחד. השכל בא על חשבון הדמיון וכן להיפך. זאת לעומת מעלת חכמת האמת,
וכך כותב הרב לגבי חכמת האמת.
קובץ ח' פסקה קמה.
-
חכמת האמת, שהיא באה מהתגלות רוח הקודש, היא מבארת את כל
ההארות, העולמים כולם, מצד הטוהר השכלי, שהדמיון יש לו רק קצת
אחיזה בהן. ומתוך כך החולשה הגופנית עלולה היא לבוא אחרי השתקעות
גדולה בההופעות העליונות, ואין לזה תקנה כי אם לנשא את כל העולם
הדמיוני אל הרוממ
ות השכלית. וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה
פנימית, שהיא מקור החכמה, המעלה את החכמה תתאה לרומה של
החכמה העילאה ....
במקור זה הרב מסביר כיצד חכמת האמת כוללת ומבארת את כל ההארות כולם.
אומנם בתחילת הופעת חכמת האמת יכולה לבוא חולשה גופנית, או חסרון שכלי.
אבלבסופו של תהליך חכמת האמת הנכונה מסוגלת לרומם גם את החכמה, וגם
את הדמיון.
ההבדל היסודי הזה בין המדע לבין חכמת האמת, הוא מסביר את מקור השמחה
שיש בחכמת האמת, שהיא כוללת את כל החלקים. ממילא היא משחררת את
האדם מן הכבלים שיש בשכל ובמדע הרגיל.

80
פסקה עב'יסוד האושר23(עמודצא')
יסוד
האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר
בחיים, אהבת היופי
ברגש, אהבת הטוב במעשה.
ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר,
יופי וטוב, בפני עצמו כפי מדתו. וכולם, כל המדות הללו של
כל יחיד ויחיד מבני אדם, שכל אחד, מאוחד לאוצר מתכנסים
האמת,
והטוב היופי היושר,
מתארגנים בו.
ובזה באים אל המסלה של דעת ד', הנאורה, המלאה קדושה,
ויראת
אלהים ברורה.
נושא הפסקה-חיבור של אהבת אמת בשכל ביושר בחיים ביופי ברגש ובמעשה
הם מביאים לדעת ה' מלאת קדושה.
ביאור הפסקה-
יסוד
האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היו
שר
בחיים, אהבת היופי
ברגש, אהבת הטוב במעשה-הרב מבאר כיצד באחדות של חלקים מגיע אושר
גדול. החיבור של החלקים המוביל ליסוד האושר זאת האחדות של אמת שבשכל,
היושר שבחיים, היופי שברגש והטוב שבמעשה. בעצם יש כאן שילוב של שכל רגש
ומעשה. ויושר שנמצא בתוך כל חלקים אלה.
הרב הנזיר מסביר שהיושר ואהבת הטוב שניהם שייכים לצד המוסרי והמעשי24.
בעצם היושר שייך להנהגת הדין ואילו הטוב שייך ל'לפנים משורת הדין25. וכך
מובא בבא מציעא.
23מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה מ'.
24הסבר זה מיישב מה הרב התכוון במושג יושר כאן. אומנם לענ"ד קצת קשה הבנה זאת, שלפי זה
היושר צריך להיות מתואר ליד המילה אהבת הטוב, ואילו בכל הפסקה תמיד בין היושר לטוב הרב
מכניס את הרגש, את היופי ודוק.
25אומנם שם בהערה בספר חוג הראיה נקט שהיושר הוא הדין, הטוב הוא החסד, ולפנים משורת
הדין הוא האמצע בניהם.

81
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב
-
ואת המעשה
-
זה הדין, אשר יעשון
-
זו לפנים משורת
הדין... דאמר רבי
יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא ... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו
לפנים משורת הדין.
בגמ' מבואר שיש את המעשה שזה הדין עצמו, אומנם בפועל ראוי לעשות לפנים
משורת הדין, להקל על הדין. עד כדי כך ראוי ללכת לפנים משורת הדין שהגמ'
אומרת שסיבת חורבן בין המקדש כיון שהלכו לפי הדין ולא לפנים משורת הדין26.
הרב הנזיר מבאר שזה היסוד לחלקים השונים של הסדר שנמצא בשער השני של
הגיון הקודש, שם הרב הנזיר סידר את מערכת הגיון הקודש מחלקים אלה-
הדמיון העליון, המתאחד עם השכל, המורכב ברגש ורצון, באחדותהרוחניות27.
החלוקה מבוארת שהרי השכל [הלוגיקא] הוא קשור ומבטא את האמת.
האסתטיקה קשורה ליופי, וכל זה קשור לרגש. המוסר קשור לאתיקה, וכל עניינו
שהאדם יעשה טוב במעשיו ובחייו. הרב בפסקה מבאר שחיבור של חלקים אלה
מביאים את האדם לידי דעת ה' נאורה וברורה.
ובכל הערכי
ם כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר,
יופי וטוב, בפני עצמו
כפי מדתו-הבניין של האדם צריך להיות בנוי משילוב של חלקים אלה28. השילוב
של כל הערכים ביחד צריך להיות בצורה שכל ערך צריך לתת לו את המידה בצורה
נכונה. בסופו של דבר כל אחד יש לו בניין אישי פרטי כיצד להופיעאת האמת את
26וכן מובא בגמ' סנהדרין לגבי היחס בין המשפט לצדקה, ושם הצדקה היא הפשרה, או היכולת של
הדיין לשלם לנתבע את מה שהתחייב במקרה הנתבע עני, [אם כן המשפט הוא היושר מול הטוב שזה
הפשרה ונתינת הכסף לעני] וכך מובא בגמ'.
תלמו
ד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
-
וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא כל מקום שיש משפט
-
אין צדקה,
וצדקה
-
אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה
-
הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא
קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון
ושלם לו מתוך
ביתו
-
זה משפט וצדקה, משפט
-
לזה, וצדקה
-
לזה, משפט לזה
-
שהחזיר לו ממון, וצדקה
לזה
-
ששילם לו מתוך ביתו.
27עיי"ש בעמוד קסא' כשהרב הנזיר מבאר שזה סדר הפסקאות של חלק זה.
28הרב הנזיר נקט שהמילים 'ובכל הערכים כולם'. הם צריכים להיות המשפט שמסיים את החלק
הראשון של הפסקה, ויש כאן טעות שהחלוקה היא שהמשפט כביכול מתחיל במילים האלה.

82
היושר את היופי ואת הטוב המעשי. כל ערך במכלול חייו של האדם בנוי במידה
שונה מחברו, ובתוך כל אחד ואחד היחס בין ערך אחד לחברו משתנה. הדגש
החשוב שהרב מדגיש שאנו צריכים ללמוד להכיר כל ערך כביכול בצורה נפרדת,
לפני שעושים מכלול של הערכים. הכרת היחס האישי שלי כלפי האמת בצורה
העומדת בפני עצמה וכך הכרת היושר היופי והטוב כל אחד בפני עצמו, הדבר הזה
עוזר לאדם להגיע לאושר, להכיר את עצמו יותר טוב.
וכולם, כל המדות הללו של
כל יחיד ויחיד מבני אדם, מתכנסים לאוצר מאוחד אחד, שכל האמת,
היושר, היופי והטוב
מתארגנים בו-לאחר שכל
מידה מקבלת את מקומה בצורה נכונה, אז כל האדם צריך להכיר כיצד כל
המידות מתחברות למהלך אחד. כיצד כל המידות הם מתכנסים לאוצר שמאחד
את החלקים השונים. בעצם האדם צריך ליצור איזון והרמוניה בין השכל ליופי
והטוב.
היכולת לשלב בין הדברים מתוארתגם בשמונה קבצים בתהליך חינוכו של
האדם, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה רמז. (מובא גם באורות הקודש ח"א עמ' רמא')
-
בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות,
צריכים לשום אל לב לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר
על הרגש, והרגש על הדמיון,
והדמיון על הפעולות. וכשיש סתירה בין אלה
החלקים, אז ההריסה מוצאת מקום לחול. ועל גבי אלה ארבעה החלקים,
שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה, מתעלה הענין האצילי, שהוא שורש הנשמה
של האיש ושל הציבור, במקור ההויה העליונה.
במקור זה הרב מסביר שחינוך האדם וכן חינוך האומה והאנושיות, צריך להכיר
ולשים לב לאחדות הרוחנית בין השכל הרגש והדמיון. אם האדם לא ידע לשלב
בין הדברים, אם תהייה סתירה בין הדברים, אז תהייה הריסה גדולה. אסור שכח
אחד ישתלט לגמרי על האדם. היכולת של האדם לשלב בין הכוחות, לקבל הארה
מכל כח, זה דבר יסודי בחינוך האדם.משמעות הדבר שיציבות נפשית של האדם
תלויה ביכולת של האדם לאחד בין החלקים השונים.
במקור נוסף הרב מתאר את הקשר בין החלקים השונים, בצורה של מעין סיבה
ומסובב [תוצאה], וכך כותב הרב..
קובץ א' פסקה רסד.

83
-
המעשים מתהפכים לדמיונות בכח עיכול רוחני, והדמיונות להרגשות,
ו
ההרגשות למושכלות, והמושכלות לאופי רוחני קבוע, הפועל על כל התוכן
המהותי. ומזה יש להבין כמה גדולה היא האחריות של המעשים. אמנם לא
אצל הכל הקשר עומד בחזקה, וכח העיכול הרוחני איננו שוה אצל כל איש
ואצל כל עם. בטפוסה המיוחד של היהדות, מונח גם כן זה האופי, שהקשר
ב
ין החוליות הללו של המעשים, הדמיונות, הרגשות, המושכלות, והאופי
הכללי, הוא חזק מאד, וכח העיכול הרוחני נשגב הוא, על כן אין קץ לחובת
שמירת המעשה בישראל.
הרב מתאר שבעצם כל מעשה שהאדם פוגש או פועל, המעשה הזה עובר תהליך
עיכול רוחני29. התהליך הזה משמעותו שהאדם לוקח את המעשה ופועל ונותן
פרשנות רגשית לאותו מעשה, ורק אחרי הפרשנות הרגשית אז האדם נותן תשובה
שכלית למעשה הזה. ממילא פעולת האדם נובעת ממכלול של מעשה שקשור לרגש
ולשכל. לכן האדם צריך לעמוד על הקשר בין החלקים השונים, על כח העיכול
שמחבר בין החלקים השונים. הכרת הקשר גורם לאדם לשמור על מעשיו,
וממילא לשים לב מה הרגש ומה השכל המתעורר מכל מעשה ומעשה.ובזה באים אל המסלה של דעת ד', הנאורה, המלאה קדושה,
ויראת
אלהים ברורה-כשהאדם יכיר את היחס ואת המידה הנכונה שהוא נותן לכל
חלק וחלק, ואחר כך האדם ידע לעשות אחדות ביןהחלקים השונים, דבר זה
יגרום שהאדם יוכל להגיע אל המסילה הנכונה להכרת דעת ה'. הכרת דעת ה' היא
רחבה לכן כדי להכיר את דעת ה', את עומק תורת הסוד, האדם צריך להשתמש
גם בשכל גם ברגש וגם ביושר והטוב המעשי. לכן רק כשהאדם יודע לשלב בין
הדברים, אז האדם יכיר בצורה איתנה ונכונה את חלקי דעת ה'. בצורה כזאת
דעת ה' תופיע אצלו בצורה נאורה30מלאה קדושה ויראה ברורה, הדברים יהיו
מסודרים.
29עניין זה מזכיר יסוד פסיכולוגי שמתעסק בהסבר לתגובתו של האדם. לפי ההסבר הפסיכולוגי, כל
מעשה האדם מגיב על פי שרשרת של תגובות והר"ת של השרשת 'אפר"ת-ארוע פרשנות רגש תגובה.
הארוע והפרשנות שהאדם נותן לארוע זה מוליד את הרגש. מתוך הרגש יש תגובה שכלית וממילא
גם מעשית.
30ראוי לציין שבשמונה קבצים הרב השתמש בלשון דעת ה' החופשית, אבל הרב ביקש באורות
הקודש לשנות למילה 'נאורה'. והרב הנזיר הסביר שאינו יודע מה הסיבה לשינוי, אולי החשש משום
עינא בישא שיאמרו שהוא רמז לחפשיים בדעות, היינו שיש אפשרות אולי לחשוב מחשבות חופשיות
בדעת ה'. ונראה שעיקר הדגש בדברי הרב שדעת ה' המלאה היא צריכה להופיע בצורה רחבה,
החופשיות והנאורות מבטאת רחבות של מחשבה ודעה.

84
פסקה עג'אור הרזים והפלוסופיא האלהית31(עמודצב')
כשהגוף
טהור מטומאת התאוות והעונות, משיגים אור
גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית באלהות.
אבל כדי להטעים טעם שמחת קודש לירודים, מוכרחים
לעלות למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את
האור האלוהי, ומתוך יפעת תפארתה תשיג נהרה גם הנפש המגושמת.
על כן בדורות האחר
ונים, שכ"כ גברה אפלת התאות, וכחות
הגוף הם חלשים, עד שא"א לעמוד נגד השיקוע החמרי, הכרח
הוא להאיר באור הרזים, הבלתי מוגבל, המתעלה בחופשו
המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש,
לנפשות עגומות ונדכאות.
ומ"מ מי שלבו שלם ביראת ד' באמת, ישתדל להיות טהר
ידים וטהר לבב, ויוכל לטעום ג"כ את הבהירות הפשוטה של
נועם ד' השכלית, המתפשטת על פי השכל האנושי, שיש
בה עונג של קדושה מיוחדת. ויצרף את החול אל הקודש.
ויזכה אז ביותר להבחין בין קודש לחול, ויראה כי מתוק
מאד האור
האלהי הבא משפעת הקודש של התגלות
אלהית,
אשר בסוד ד' ליראיו, באין ערוך יותר מהנועם המוגבל,
שיוכל
ליתן השכל האנושי.
אמנם מי שיש בו קדושה פנימית, גם השכל האנושי מעורר
את חיי רוחו,
פנימה, נשמתו בעצמיות אשר הקודש ממעין לשאוב
זו ושאיבה
מתאחדת היא בעומק עצמיותה ע
ם ההארה הרזית.
וזאת היתה מדתו של הרמב"ם, ושל יתר גדולי ישראל
קדושי עליון, ששאבו את חכמתם האלהית ע"י המעבר של
השכל האנושי, אשר למטפיסיקה הפילוסופית, שחדרו בתומת
רוחם מן החול אל הקודש.
31מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה מב'.

85
נושא הפסקה-אור הרזים מועיל גם לאנשים ירודים, ולכן אור זה נצרך בדורנו,
אומנם מי שבמעלה גבוהה ידע להבחין באור השכל האלוקי שנמצא מעל השכל
האנושי ויש אנשים שהשכל האנושי שלהם קשור לשכל האלוקי.
ביאור הפסקה-
כשהגוף
טהור מטומאת התאוות והעונות, משיגים אור
גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית באלהות-הרב מתחיל בתיאור הדרגה
הגבוהה ביותר. דרגה בה האדם טהור מטומאות של תאוות ועונות. מי שהצליח
לטהר את עצמו, אז אדם כזה יכול לעסוק בפילוסופיה אלוקית ולהרגיש את האור
הנמצא בתוך הפילוסופיה הזאת.
בעצם הפילוסופיה היא מדע שאינו מתחיל מן היהדות, הגדרת הפילוספיה היא
מדע החכמה. התרגום של המילה פילוסופיה זה אוהב חכמה. אנשים שעוסקים
בחכמה. בדרך כלל זה עיסוק שאינו קשור למציאות שמביאה תועלת ישירה
לעולם. זה עיסוק ששואל שאלות הקשורות למהות העולם וכדומה.
הרב מדגיש כאן שיכולה להיות פילוסופיה באלקות, משמעות הדבר שהאדם יכול
לפתח בעצמו יכולת חקירה שכלית מול האלוקות. אומנם היכולת להנות ולהגיע
לתוצאות וראיית האור דרך הפילוסופיה זה תלוי במידת הזיכוך של האדם. רק
אדם שטהור מתאוות ועונות יכול להשיג את הצד הפילוסופי הטהור והטוב.
אצל עם ישראל הפילוסופיה כמטרה בפני עצמה, כמציאות רק של חכמה היא לא
מועילה. במקום בו הפילוסופיה מנסה להגיע אל האלוקות, אז יש תועלת.
וכך הרב בשמונה קבצים מתאר את ההבדל בין פילוסופיה רגילה לפילוסופיה
באלוקות.
קובץ א' פסקה תתא.
-
היתרון של ההכרה האלהית שבישראל מההכרה הפילוסופית הכללית
שבעולם כולו, נעוץ הוא בתביעה הפנימית של הוספת הגדולה האל
הית,
ההולכת ונתבעת מהנשמה בכל רגע. עילוי גודל זה הוא תוכן ישראלי
מיוחד.
במקור זה מסביר הרב שיש יתרון בהכרה הפילוסופית הישראלית. יתרונם של
ישראל שהם בפילוסופיה מחפשים את הגדולה האלוקית.

86
אומנם התנאי שהאדם יצליח להגיע להכרת האלוקות מתוך פילוסופיה תלוי
בהתרחקות של האדם מן התאוות ומן החומריות.
ההבנה שאי אפשר להגיע להבנה אלוקית ביחד עם חומריות מבוארת ברמב"ם
במורה נבוכים.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק ט
-
החמר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד כפי מה שהוא עליו,
ואפילו היה החמר זך ונכבד ר"ל חמר הגלגלים, כ"ש זה החמר
החשוך
העכור אשר הוא החומר שלנו, ומפני זה כל אשר ישתדל דעתנו להשיג השם
הנכבד מן אחד מן הדעות ימצא מחיצה ומסך מבדיל בינו לבינם, ואל זה
היה הרמז בכל ספרי הנביאים שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובין השם והוא
נסתר ממנו ...
במקור זה מסביר הרמב"ם שהחומריות היא מסך שמונע ממנו להשיג את
האלוקות. לפי דברי הרמב"ם מובן למה כדי להשיג אלוקות, האדם צריך לזכך
את חומריותו. וכך כותב הרמב"ם בשמונה פרקים בביאור מעלת הנביאים.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ז
-
והכוונה בזה הענין, מה שאומר לך. והוא, שאנו כבר בארנו בפרק השני, כי
המעלות
-
מהן מע
לות שכליות ומהן מעלות מידות. וכן הפחיתויות
-
מהן
פחיתויות שכליות, כסכלות, והטפשות, וקשי ההבנה; ומהן פחיתויות
מידות, כרוב התאוה, והגאוה, והכעס, והקנאה, והעזות, ואהבת הממון,
ומה שדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו החוק בידיעתן בפרק הרביעי.
ואלו הפחיתויות בכל
לן, הן המחיצות המבדילות בין האדם ובין ה' יתעלה.
אמר הנביא, מבאר זה: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין
אלהיכם"... ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות
השכליות כולן, ... וכן 'גיבור' היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר,
שהוא ינהיג כוחותיו
לפי הדעת ...
במקור זה מסביר הרמב"ם שכל התנהגות של פחיתות היא יוצרת מסך שהנביא
לא יוכל להשיג את האלוקות. בעצם השגת האלוקות בצורה ברורה תלויה רק
ביכולת של האדם לזכך את עצמו ולהתעלות מעל התאווה והחומריות.
וכך מבואר גם בליקוטי מוהר"ן.

87
ליקוטי מוהר"ן תורה סא
-
והמוח, הוא לפי המזון. וכשהגוף נקי, אזי המוח ברור. ואזי יכול להוציא
משפטי אמת, הנהגות ישרות. אבל כשנידון במותרות, על ידי פגם אמונת
חכמים כנ"ל. אזי עולים עשנים סרוחים אל המוח, ומערבבים ומבלבלין
דעתו. ואזי אינו יכול להוציא משפטי אמת, ואזי יוצא משפט מעוקל.
במקור זה מסביר ר' נחמן כשהגוף לא נקי, כשיש בגוף מזון של תאוות, אז עולים
עשנים אל המוח ומבלבלים את ההשגה של המוח. בצורה כזאת האדם לא יכול
להוציא את האמת הנכונה.
אבל כדי להטעים טעם שמחת קודש לירודים, מוכרחים
לעלות למדת
העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה
את
האור האלוהי, ומתוך יפעת תפארתה תשיג נהרה גם הנפש המגושמת-בתחילת הפסקה הרב הסביר
הכרת האלוקות מתוך שכליות פילוסופיות תלויה בדרגה רוחנית גבוהה של
האדם, כדי שהאדם יצליח הוא צריך להיות נקי מתאוות. כעת הרב מסביר שכיון
שהרבה אנשים לא מסוגלים להגיע לזיכוך כזהלכן כדי שאנשים ירודים יוכלו
להתקשר אל האלוקות צריך להשתמש ברזי תורה.
המטרה שגם אנשים נמוכים יוכלו לטעום את שמחת הקודש. לעיל הבאנו
שהשמחה תלויה בחכמה, אומנם אנשים ירודים לא תמיד מסוגלים להגיע
לחכמה בדרך של פלפול ועומק התבוננות של חכמה. לכן לאנשים כאלה אפשר
ללמד את סודות התורה. רזי התורה הם מעין מקפצה וקיצור דרך שגם האנשים
הירודים יוכלו להרגיש שמחה בהכרת האלוקות.
ההבנה שהסוד מועיל גם לאנשים שהם לא זיככו את עצמם קיבלה ביטוי
משמעותי בתורת החסידות. החסידות בעיקרה מבוססת על תורת הסוד, ובכל
זאת החסידות פנתה בעיקר לאנשים הפשוטים. בעיקר האנשים הפשוטים הם
אלו שהתחילו להתקרב בזכות החסידות. וכך כותב הרבי מילובביץ.
ענינה של תורת החסידות (שיחת הרבי שיחה ליט' כסליו תשכו')
-
תורת החסידות חידשה אשר כל אחד ואחד, גם מי שאין לו נשמה גבוהה
וגם לא זיכך את עצמו, יוכל להשיג אלוקות.
כי על ידי זה שתורת החסידות ביארה את הענינים של חלק ה'סוד'
שבתורה וקירבתם אל השכל
בדוגמאות ומשלים מכוחות ותכונות הנפש
-
'מבשרי אחזה אלוקה' ניתנה
האפשרות לכל אחד ואחד להשיג גם חלק זה שבתורה, ולא רק בהשכל

88
שבנפשו האלוקית, אלא גם בהשכל שבנפשו השכלית עד בהשכל שב
נפשו
הבהמית.
המטרה של החסידות שכולם יוכלו להשיג אלוקות. הדרך שהחסידות פעלה שהיא
הראתה את החסידות דרך גופו ונפשו של האדם עצמו. בצורה כזאת כל אחד
מרגיש שייכות וקשר אל האלוקות.
לפי יסוד זה מבוארים דבריו של הרב כאן, רזי תורה נותנים טעם ושייכות גם למי
שנמצא בדרגה ירודה. בצורה כזאת רזי תורה מבארים את הפנימיות בצורה
מחוורת כמו שמלה.
המשל שהרב מביא משמלה מבוסס על הפסוק בספר דברים.
דברים פרק כב פסוק יז
-
וְהִנה־הִּׂ֡וא שָּם ֩ עֲלִיֹלֵ֨ת דְבָּרִַ֜ים לאמָֹ֗ר לֶֹֽא־מָּצֶָּׁ֤אתִי לְבִתְך ָ֙ בְתּולִֶ֔ים וְאָּ֖לֶּה בְתּול֣י
בִתִָּ֑י ּופֶָּֽרְש ּוָ֙ הַשִמְלֶָּ֔ה לִפְנָּ֖י זִקְנָ֥י הָּעִֶֽיר:
ושם פירש רש"י כך.
רש"י
דברים פרק כב פסוק יז
-
ופרשו השמלה
-
הרי זה משל, מחוורין הדברים כשמלה:
משמעות הלשון שכשרוצים לפרש בצורה טובה ולהוכיח בצורה ברורה, זה נמשל
כמו אדם שפורש את השמלה בצורה ברורה. תורת הסוד כביכול פורשת את
ההשגות האלוקיות בצורה ברורה וגלויה. בצורה כזאת גם נפש מגושמת יכולה
להרגיש קשר ונהרה מן האלוקות.
דבר זה רואים לא רק בתורת החסידות, אלא בכללות של תורת הקבלה, ישנם
היום הרבה אנשים פשוטים שגמרא לא כל כך יודעים, אבל הם ישר קופצים אל
לימוד הקבלה. אנשים כאלה מרגישים את החיות האלוקית הנמצאת בתורת
הסוד. כמו כן מצאנו אצליהדות ספרד שהם עסקו בזוהר ופנימיות, גם במקרה
שלא ממש הבינו, וגם במקרה שעדיין לא זיככו את החומריות שלהם.על כן בדורות האחרונים, שכ"כ גברה אפלת התאות, וכחות
הגוף הם חלשים, עד שא"א לעמוד נגד השיקוע החמרי, הכרח
הוא להאיר באור
הרזים-בעקבות דברים אלו הרב מסיק מסקנות מעשיות בדרך לימוד תורת

89
הסוד. הרב מסביר שבדורנו שיש הרבה תאווה והכוח הגופני, הכח שמסוגל לשבר
את עצמו ולזכך את עצמו נחלש, לכן בדורנו חייבים לעסוק בתורת הסוד. היכולת
להתמודד עם התאוות כמעט לא קיים, לכן הדרך להחזיק היא דווקא בזכות
תורת הסוד.
ההבנהשבדורנו צריך להרבות בלימוד תורת הסוד מבואר רבות בכתביו של הרב
קוק, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה קפב
-
להפנות את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות, שמקורן
ברזי תורה
,
נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות. וירידה זו
בעצמה, שהביאה את הכרח הה
שתמשות באמצעי נשגב זה, היא היא
העלייה
.
הרב מסביר שבדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות זה לעסוק במחשבות
נאצלות, מחשבות של רזי תורה. אומנם יש בזה ירידה, שאי אפשר בלי זה, אבל
היתרון שבסופו של דבר אנו עוסקים באלוקות העליונה.
בדורנו אנשים לא יכולים להסתפק רק בלימוד תורת הנגלה, אנשים חייבים
להשתמש בעומק של תורת הסוד. ובאמת אנו יכולים לראות הרבה חוזרים
בתשובה שהם מתעסקים רבות בלימוד תורת הסוד.
וכך כותב הרב באגרותיו
אגרות הראיה ח"א עמ' פב' (אגרת עו')
-
אמנם הצעירים לימים ... החובה מוטלת שלא לגרוע חוק דבר יום ביומו
לשי
עורים, שעה ושתים בכל יום לחכמת האמת. ואז בהמשך הזמן תהיה
דעתם מתרחבת, ושפע ההצלחה יחול על הגיונם גם בגופי תורה וכח
פלפולם ...
באגרת הזאת הרב פונה אפילו לצעירי הצאן, אפילו מי שעדיין לא מילא כרסו
בש"ס ופוסקים שיעסוק בתורת הסוד.
וכן באגרת נוספת
אגרות
הראיה ח"א עמ' צב' (אגרת פז')

90
-
ועתה קרבו הימים שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו
תלויה בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה,
הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה.
הרב מבאר כיצד גאולת האדם וכל העולם תלויה בלימוד תורת הסוד. זה ההדגשה
שכעת זה הכרחי לדור. אי אפשר לעבוד את הקב"ה בלי העמקה בתורת הסוד.
הבלתי מוגבל, המתעלה בחופשו
המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש,
לנפשות עגומות ונדכאו-היתרון של תורת
הסוד שהיא שייכת אל הצדדים הבלתי מוגבלים. כיון שבתורת הסוד יש חופש
מרומם, אז החופש הזה משמח את הנפשות הנדכאות. החופש הזה מרומם
ומשפיע שמחה גם על מי שנמצא במיצר של תאוות וירידה. היכולת להביא תורה
רחבה שמתאימה לכולם זה מה שמופיע בתוך תורת הסוד.
ההבנה שתורת הסוד משמחת את האדם אנו רואים גם בדבריו של הרב לגבי
ההיתר ללמוד תורתסוד לפני חצות הלילה, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה מד.
-
אף על פי שאין ללמוד סתרי תורה בלילה קודם חצות, מכל מקום אם נפשו
עגומה, והוצרך לשמחה דוקא באור העליון של פנימיות התורה, נראה שיש
להקל ...
הרב מסביר למרות שמעיקר הדין אין ללמוד סתרי תורה לפני חצות, בכל זאת
אם נפש האדם עגומה, מותר לאדם ללמוד תורת סוד. והסיבה משום שתורת
הסוד מסוגלת לשמח את האדם. האור העליון שנמצא בתורת הסוד מסוגל לשמח
גם נפשות עגומות.
ומ"מ מי שלבו שלם ביראת ד' באמת, ישתדל להיות טהר
ידים וטהר לבב, ויוכל לטעום ג"כ את הבהירות הפשוטה של
נועם ד' ה
שכלית,
המתפשטת על פי השכל האנושי, שיש
בה עונג של קדושה מיוחדת-
למרות שהותר גם לירודים ללמוד את תורת הסוד, הרב חוזר ומבאר שגם
הירודים ראוי שישתדלו להיות טהורי ידים וטהורי לבב. להשתדל לטהר את
המעשים ואת הרגשות, את המידות של האדם. הטהרה הזאת היא תעזור לחבר
אתתורת הסוד אל הנועם השכלי.
מי שהוא רק ירוד, יכול להנות מן האור הרוחני הנמצא בתוך תורת הסוד, אבל
הוא לא יהיה מסוגל לשכלל את האור הרוחני הזה בשכלול שכלי. בצורה כזאת

91
יש כאן מעין אור בלי כלי של שכל. לעומת זאת מי שמצליח לטהר את לבו ביראת
ה', בטהרת ידים ולב אזיש אפשרות שהבהירות והאור שיש בסוד יתחברו אל
השכל האנושי של האדם. בצורה כזאת האדם ירגיש בלימוד הסוד לא רק שמחה,
אלא גם קדושה מיוחדת.
המילים טהור ידים וטהר לבב מקורם משני פסוקים באיוב ומשלי.
איוב פרק יז פסוק ט
-
וְיֹאח֣ז צַדִ֣יק דַרְכָּ֑ו ּוֶֽטֳהָּר־יִָּ֝דַָ֗יִם
יֹסִָ֥יף אֶֹֽמֶּץ: משלי פרק כב פסוק יא
-
אֹהָ֥ב טְהָּר־לָּ֑ב חָ֥ן שְִ֝פָּתָָּ֗יו ר עָ֥ה ּו מֶֶּֽלְֶּך:
ויצרף את החול אל הקודש.
ויזכה אז ביותר להבחין בין קודש לחול, ויראה כי מתוק
מאד האור האלהי הבא משפעת הקודש של התגלות אלהית,
אשר בסוד ד' ליראיו, באין ערוך יותר מהנועם ה
מוגבל,
שיוכל
ליתן השכל האנושי-התוצאה שתהייה שמטהר את עצמו מתוך יראת ה', שהוא
יצליח לצרף את חכמת הסוד ביחד עם הפילוסופיה. בעצם יהיה כאן מצד אחד
עילוי של החול אל הקודש, מצד שני הבחנה ברורה ביחס בין הקודש לחול. האדם
יכיר את ההבדל בין ההשכל הרוחנית, ובין ההשכלה האנושית השכלית. ההבדל
העיקרי בין השכל הנובע מן הסוד, השכל הנובע מן ההתגלות האלוקית, הוא שכל
אינסופי. לעומת זאת השכל האנושי הוא מביא לאדם נועם מוגבל.
הקשר בין הנסתר לבין הפילוסופיה של החול מצאנו שהרבה חוקרי פילוסופיה
עסקו גם בתורת הסוד. הרב הנזיר מנה רבים מהם בתוכם הרס"ג שחיבר גם
פירוש לספר יצירה. וכן ר' יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי הביא במאמר רביעי
של ספר הכוזרי פירוש לכמה משניות עיקריות בספר יצירה. כמו כן אצל הרמב"ן
וכן הראב"ד שהם נחשבים כמקובלים לפעמים מצאנו שהם משתמשים בלשונות
של פילוסופים. אם כן רואיםשהשילוב בין תורת הפילוסופיה לתורת הקבלה היה
מאד נפוץ.
אמנם מי שיש בו קדושה פנימית, גם השכל האנושי מעורר
את חיי רוחו,
פנימה, נשמתו בעצמיות אשר הקודש ממעין לשאוב
זו ושאיבה מתאחדת היא בעומק עצמיותה עם ההארה הרזית-כאן הרב מדבר על דרגה
יותר גבוהה. דרגה בה האדם מלא בקדושה פנימית, בצורה כזאת האדם יכול

92
להתחיל הפוך, להתחיל מן הפילוסופיה ומתוך השכל האנושי להגיע אל האור
הרזי. בשלב הקודם הרב תיאר תהליך בו האדם מקבל את האור האלוקי, את
השכל האלוקי, את הרז, ומתוך הטהרה שיש לאדם אז יגיע אל השכל האנושי.
כאן הרב מדבר על אנשים שהם נמצאים במעלה יותר עליונה, אדם שיש לו קדושה
פנימית. אדם כזה במהותו הוא יכול להגיע לעומק האמיתי של השכל האנושי,
ולכן הוא יכול מתוך חייו האישיים להגיע אל מעיין השורש הרוחני. אדם כזה
יכול לגלות בשכלו את הצד האלוקי הפנימי.
וזאת היתה מדתו של הרמב"ם, ושל יתר גדולי ישראל
קדושי עליון, ששאבו את חכמתם האלהית ע"י המעבר של
השכל האנושי, אשר למטפיסיקה הפילוסופית, שחדרו בתומת
רוחם מן החול אל הקודש-הרב
מסביר שגדולי ישראל קדושי עליון זכו להגיע לדרגה הזאת. המיוחד שמאפיין את
הדרך הזאת הוא הרמב"ם. הרב בעצם מסביר שאומנם הרמב"ם לא למד את
תורת הסוד, בכל זאת הרמב"ם הגיע לדרגה הכרת תורת הסוד מתוך השכל
האנושי. בדרגה הזאת החכמה האלוקית הגיע אל הגדולים האלה מתוך מעבר
שהצליחו להעביר את השכל האנושי ששייך לפילוסופיה להכרת השכל הנסתר.
הרבבשמונה קבצים מאפיין את ההבדל בין הרמב"ם לבין הרמב"ם וכך כותב
הרב.
קובץ ז' פסקה פד.
-
שני פרנסים טובים עמדו לישראל, שניהם מלאים ברכת ד' בתורה ...
הרמב"ם והרמב"ן ... מהצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש
האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית,
קבלית ... ומהצד
השמאלי, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון, השופט את כל
ערך בהגדרותיו, ומעמיק בתהום ההבדלה שבין המציאות העליונה מעל כל
שם ותיאור מציאותי, הנקלט מאור השכל העליון אשר בהקשבה הבינתית
המדוייקה והדרגית, העסוקה בהבחנת האור האלהי, הפאה השמאל
ית
נפלה למנה האחרונה, לבן מיימון והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי,
האומר לעולמו די, ומתוה גבולים לכל חדרי מדע ולכל כחות חיים, ומגלה
את הבלטתה המשוכללה של כל יצירה חשובה, האיר בנשמת שני האורים
הגדולים. ומוכרחת היתה המסתוריות להיות עלומה מגאון ההכרה
המנתחת, ואו
תה ההכרה בעצמה להיות דחויה בזרוע מגאון הקשב הפנימי,
אדיר האמונה. ויחד הם בונים את בית ישראל, מזה אחד ומזה אחד, והיו
ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה.

93
הרב מסביר שהרמב"ם היה אדיר ביכולת השכלית להכיר ולנתח, לעומת הרמב"ן
שהיה גאון בהקשבה הפנימית. הרב מסביר שהקב"ה גלגל שכל אחד התמקצע
בתחומו. אומנם שני אורות ביחד בונים את בית ישראל. שניהם הגיעו לדרגה
גבוהה ביותר. אומנם במקור זה הרב לא מדגיש שהרמב"ם הגיע גם לסוד דרך
השכל, אבל רואים שהרב מסביר ששניהם, גם הרמב"ם הגיעו לאור גדול.
במקורנוסף הרב מתאר את היתרון בשי' הרמב"ם, בזה שהחכמה הפנימית
מקבלת צביון שכלי. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה יג.
-
שמח היה הרמב"ם כשצורת ההשגחה קבלה אצלו צביון של הדרגה שכלית.
וראוי הדבר לשמח על זה, מפני שכל זמן שהאמונה הזאת, שהיא מבססת
את חיי העולם, היא מונחת
בלא תואר שכלי, איננה מתערבת עם כל גלי
החיים של הנפש החכמה, השואפת להשכיל. אבל אחר שקבלה לתוכה
חדריה בכל הנשמה במעמקי משתרשת היא הרי השכלית, צורתה
ומעמקיה, והאדם מוצא את עצמו מאושר, כשצורתו הרוחנית מתאחדת
לחטיבה אחת.
במקור זה מסביר הרב שבזכות הרמב"ם ההשגחהקיבלה משמעות שכלית.
אילולי זה כל האמונה בהשגחת ה' הייתה ללא שכל, רק בזכות הרמב"ם השגחת
ה' קיבלה הסבר שכלי. וממילא הצד הרוחני הנסתר מתחבר עם ההבנה השכלית,
בזה יש תועלת גדולה והאדם מוצא את עצמו מאושר בחיבור בזה.
הרב במאמרי הראיה מרחיב בשי' הרמב"ם לבאר שאומנםהרמב"ם עסק
בשיטתו של אריסטו, ובכל זאת לא נטה מן הידיעה הנבואית ושם הרב מרחיב
כיצד הדברים באים לידי בירור הצד השכלי לעומת ההקשבה הנבואית. וכך כותב
הרב במאמרי הראיה.
מאמרי הראיה עמ'
108 -
אחרי שיסודו של הרמב"ם הוא שהידיעה הנבואית הבאה מתוך דבר ה'
ברוח הקודש,
יש לה מקור יותר נשגב מכל מה שרוח האדם יוכל לשער
בשכלו האנושי, יכולים אנחנו להבין שגם אותן הידיעות שמצא רבינו
בהדברים שטיפלו בהם הפילוסופים על פי ההשכלה האנושית שהנם
מתדמים לידיעותיה של תורה אין הדמיון אלא חיצוני. ואע"פ שהסגנון של
הידיעה יוכל להיות שוה בהם,
אבל הקיבול הנפשי הפנימי של הדברים רחוק זה מזה מאד.

94
במקור זה מסביר הרב למרות כל מעלות השכל, נוקט הרמב"ם שהידיעה
הנבואית היא יותר במעלה. כל ההשכלות השכליות הם רק מעין שער חיצוני
העומד מחוץ להשגה הנבואית. אומנם אצלנו הרב מסביר שהכרת הצד הנבואי
הרמב"ם הגיע בזכות ההתבוננות השכלית.

95
פסקה עד'הבחנת טעם הקודש והחול32(עמוד צג')
על ידי
ההרגל בקדושת המעשה, קדושת המחשבה, וקדושת
הדבקות והחכמה התורה בשקידת פנימי, וחשק בהרגשה האלהית
האלהית המקובלת, מתחדש ,באדם חוש מיוחד שבו הוא מבחין
בין הטעם של
הגיון שנובע מקדושה, ובין הגיון
של חול.
ויבין אז הטעם המיוחד של שמחה של מצוה, שהוא
מעודן באין ערו
ך
מכל מין שמחה שבעולם, והטעם המיוחד של
נועם ההשכלה שיוצא מכל ענין של תורה וקדושה בהרגשתה,
לעומת הנועם של חול, הרוחני, היוצא מכל הרגשת עידון
רוחני שבחיי החול המדעיים.
וכל אשר יתיחד האדם יותר בטהרת לבבו, בגבורת קודש,
וישים לבו
לאהבת ד' העליונה, לזיקוק המדות
, במקור הטוהר האלהי,
כה תתגבר בו ההבחנה הברורה, המאזרת את כח הקודש שלו,
עד שימצא עז
באלהים סלה.
נושא הפסקה-מי שרגיל בקדושה מפתח את חוש הטעם להבחין בין הגיון, שמחה
ועונג של קדושה לעומת עניינים אלה שבחול.
ביאור הפסקה-
על יד
י ההרגל בקדושת המעשה, קדושת המחשבה-הרב מביא כאן רשימה
של דברים המפתחים אצל האדם חוש מיוחד לקדושה. רשימת הדברים תלויה
בצורת חיים בה האדם עושה הכל מתוך קדושה.
כדי להבין את דברי הרב צריך להבין בקצרה מה היא הקדושה ?
המקור לענייני קדושה מופיע בפסוק בפרשת קדושים.
ויקרא פרק יט פסוק ב
32מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסק קסז'.

96
-ֶּ
דַב ֞ר א
ל־כָּל־עֲדֶַּ֧ת בְני־יִשְרָּאִ֛ל וְאָּמַרְת ָָּ֥ אֲלהֶָּּ֖ם קְדֹשִ֣ים תִהְי ָּּ֑ו כִ֣י קָּדֶ֔וש אֲנִָּ֖י יְקוָָּ֥ק
אֱֹלהיכֶֶּֽם:
שם נחלקו הפרשנים מה הכוונה, רש"י פירש כך.
רש"י ויקרא פרק יט פסוק ב
-
קדשים תהיו
-
הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא
גדר ערוה אתה מוצא קדושה
לפי רש"י קדושה משמעותה ריחוק מן העריות ומן העבירה. בעיקר סור מרע.
לעומת זאת הרשב"ם מסביר כך.
רשב"ם ויקרא פרק יט פסוק ב
-
קדושים תהיו
-
מפני שהרבה מצות הוזהרו להתקדש ולשמור:
הרשב"ם הוסיף על רש"י שהקדושה היא לא רק סור מרע, אלא משמעותה קיום
המצוות, בבחינת עשה טוב.
הרמב"ן מביא את דברי ה'תורת כהנים'.
רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב
-
אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם
(שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני
קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך
אתם תהיו פרושים:
לשי' הרמב"ן והתורת כהנים הפרישות היא מבטאת קדושה. כשהאדם פרוש אז
הוא מוסיף קדושה. זה דומה לרש"י אלא לא רק ריחוק מן העריות, אלא הוספה
של פרישות, ריחוק מן החומריות.
וכך מרחיב הרמב"ן בביאור דברי התורת כהנים.
רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב

97
-
לפיכך בא
הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר
כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב
א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש
אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו
היינו שהאדם יהיה פרוש גם ממה שמותר לו לעשות, בצורה כזאת אדם לא יהיה
נבל ברשות התורה.
רבינו בחיי מוסיף משמעות לקדושה, וכך הוא כותב.
רבינו בחיי ויקרא פרק יט פסוק ב
-
ויתכן לפרש "קדושים תהיו" זו קדושת המחשבה, כענין שאמרו: (שבועות
יח ב) לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש
במקור זה מסביר ר' בחיי קדושה משמעותהשעושים את הדברים מתוך מחשבה
טובה, מתוך קדושה. עשיית גם הדברים הגשמיים מתוך קדושת המחשבה.
שיטה זאת קרובה למה שמביא המסילת ישרים על מידת הקדושה.
ספר מסילת ישרים פרק כו
-
והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים
להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות
עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה
ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא
הכרחים, והוא עצמו אינ
ו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי
זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא
באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.
במקור זה מסביר המסילת ישרים שהקדושה היא עשיית המעשים הדברים מתוך
ענייני קדושה. משמעות הדברים שבעצם כשהאדם פועל בעשיה החומרית מתוך
מחשבה קדושה, אז בעצם כל האכילה נהפכת להיות חלק מן עבודת ה'.
וכך כותב הרב בעולת ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' רעג

98
-
ענין הקדושה הוא, שכל
הפעולות הן לתכלית טוב וקדושה, ואפילו
הפעולות השפלות, כי אין בפעולות
הקדוש פעולה שהיא לתכלית שפל
כלל.
ע"כ האיש הקדו שכל מעשיו לש"ש.
במקור זה מסביר הרב דומה להסבר האחרון שהבאנו הקדוש כל מעשיו אפילו
הפעולות הגשמיות הם מקבלות משמעות של לשם שמיים לקדושה ודבקות בה'
יתברך.
וכך מדגיש הרב בפסקה שמובאת לפני בעולת ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' רעב'
-
עיקר תכן מעלת הקדו
שה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו
לא
לצרכי עצמו כי
-
אם לכבודו של אדון כל העולמים ית' וקדושתו והשלמת רצון
קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלמות
רוחנית,
אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל
הטוב והישר
מצד עצמו, כ
פי הכרת האמת המבוררת
במקור זה מדגיש הרב כיצד הקדושה משמעותה שהאדם עושה את כל עבודתו
וכל מגמתו רק בשביל כבוד ה' יתברך. בצורה כזאת כל העבודה היא בשביל
להשלים רצון הבורא, בעצם לגלות דבקות מלאה בקב"ה.
לפי יסודות אלה ניתן להבין מה שהרב מדגיש כאן, האדם צריך להרגיל לעשות
את כל מעשיו בקדושה.
הקדושה צריכה להתפשט גם על המעשים, גם על המחשבות של האדם. אפשר
שהרב בדבריו מתעסק במעשים ומחשבות שקשורים לעניני החול, ואפשר
שהכוונה גם למעשה המצוות וגם למחשבות הקשורות לקדושה. אם מדובר על
מצוות ומחשבת המצוות, אז משמעות הדבר כשישקדושה בזה היינו שהאדם
עושה לשמה, ועושה את הדברים לשם דבקות.
הרב הנזיר בשיעוריו הסביר משמעות הקדושה במעשה המצוות היינו מציאות
שהאדם עושה מצוות בצורה יותר מהודרת. הרב הנזיר מביא דוגמא להידור מי
שקם בחצות הלילה. ובעניין חצות הלילה יש הרגשה והידור גדול לחבר בין הלילה
ליום.
וקדושת
התורה בשקידת פנימי, וחשק בהרגשה האלהית הדבקות
והחכמה
האלהית המקובלת-הקדושה יכולה להופיע בעצם הדבקות שהאדם

99
מרגיש בהרגשה חזקה וחשק פנימי את הדבקות האלוקית. כמו שקידת התורה
היא בעצמה מוסיפה קדושה. הדגש כאן לא רק על לימוד תורה, אלאהשקידה
העמל של התורה הוא הכח המוסיף קדושה. כאן הדגש על התורה הגלויה. כמו כן
החכמה האלוקית, היינו לימוד תורת הסוד והקבלה, כל אלו מתקשרים אל
הקדושה.
מתחדש ,באדם חוש מיוחד שבו הוא מבחין
בין הטעם של הגיון שנובע
מקדושה, ובין הגיון
של חול-החיבור אל הקדושה, ההרגל אל הקדושה בכל
מהלך חייו, מתחדש באדם חוש מיוחד. החוש הוא להבחין בהגיון שנובע מן
הקדושה להגיון שנובע מן החול.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד חוש הדבקות מלווה את הצדיקים בכל דרכיהם,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתצה.
-
הצדיקים העליונים, חוש הרוחני המקודש בעליוניות
ו כל כך מפותח אצלם,
עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם
בהאורה האלהית. וההכרה האלהית והרגשתה היא מלאה אצלם תענוג
ועדנים, ממולאים מכל מיני ענוגים שבעולם ... הכל ממולא אצלם
בהדבקות האלהית, השכלית וההרגשית, הממלאה את כל הוייתם עדנת
עדן עו
למים ... כל התורה והמוסר כולו, כל החכמה והדרך ארץ כולו, כל
ההויה, היא הדרכה לבוא למדה עליונה זו, ולצד העליון שבה.
במקור זה הרב מסביר כיצד הצדיקים פיתחו את החוש הרוחני. כיון שהם
מתענגים על חוש הקדושה ממילא אינם מוצאים מנוחה בשום דבר חוץ
מהדבקות. רק הדבקות מענגת את הצדיקים. גם כאן הרב מדגיש כיצד כל התורה
המוסר והדרך ארץ כולה שקיימת בכל ההויה היא מביאה אותם לדרגה הזאת.
הרב בשמונה קבצים מבאר שמעלת החוש הזה להכיר את הקדושה האלוקית, זה
קיים רק אצל עם ישראל, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה רעח.
-
חוש מיוחד הוא להכיר את
הקדושה האלהית ביחודה, סגולה זו מיוחדת לישראל...

100
ויבין אז הטעם המיוחד של שמחה של מצוה, שהוא
מעודן באין ערוך
מכל מין שמחה שבעולם-כשהאדם מתרגל לקדושה לא רק החוש להבחין
בהבדל בין הגיון חול להגיון קדוש, אלא ההשפעה היא גם בהכרת המצווה. בעצם
האדם מכיר את המעלההמיוחדת של שיש טעם מיוחד באדם שעושה מצווה
בשמחה.
המושג שמחה של מצווה מובא בכמה מקומות בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב
-
ושבחתי אני את השמחה
-
שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה
-זו
שמחה שאינה של מצוה
במקור זה מבואר שיש שמחה שנובעת מן המצווה והיא משובחת, ויש שמחה
שאינה קשורה למצווה והיא אינה טובה. וכן מצאנו בגמ' ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א
-
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא
מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים
בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.
במקורות אלה רואים שיש מעלה מיוחדת למצווה שהיא נעשית דווקא מתוך
שמחה. מי שיש לו חוש מיוחד הוא יכול לפתח הרגשה מיוחדת וטעם מיוחד
להרגיש את השמחה הקיימת במצווה. השמחה הזאת אינה דומה לשום שמחה
שקיימת בעולם.
החשיבות לעבודת ה' בשמחה מבוארת רבות בספרי החסידות, וכך מובא בדברי
הבעל שם טוב, בצוואת הריב"ש.
צוואת הריב"ש
-
הבכיה היא רעה מאד שהאדם צריך לעבוד בשמחה רק אם הבכיה היא
מחמת שמחה אז טובה הוא מאד.
ושם בהמשך הביא הבעל שם טוב משל ליתרון של עבודת ה' בשמחה, וכך כותב
הבעל שם טוב.

101
צוואת הריב"ש
-
התפלה שהיא בשמחה גדולה בודאי היא יותר מקובלת לפניו ית' יותר
מהתפלה בעצבות בבכיה ומשל על זה כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני
המלך בבכיה גדולה אעפ"כ אינו נותן לו אלא דבר מה אבל כשהשר מסדר
לפני המלך שבח המלך בשמחה מתוך זה מבקש גם בקשתו אז נותן לו המלך
מתנה חשובה
מאוד כמו שנותני' לשררו'.
והטעם המיוחד של
נועם ההשכלה שיוצא מכל ענין של תורה וקדושה בהרגשתה,
הרגשת מכל היוצא הרוחני, חול, של הנועם לעומת עידון
רוחני שבחיי החול המדעיים-כמו כן יש נועם מיוחד שנוצר מן
ההשכלה. השמחה היא קשורה למעשה, ואילו הרגשת הנועם זה נעשה בזכות
ההשכלה. השכל הוא מביא את האדם לידי הרגשה פנימית של נועם, בשונה מן
המעשה, מן המצווה שהיא יותר קשורה אל השמחה החיצונית.
אדם שפיתח את הרגשת הקדושה מבחין בין נועם שהוא קשור אל החול, נועם
שנוצר מן ההשכלות של מדעי החול, לבין הנועם שנובע מן העמל של התורה. נועם
שנובע מן הכרת ההשכלה הרוחנית.
וכל אשר יתיחד האדם יותר בטהרת לבבו, בגבורת קודש,
וישים לבו לאהבת ד' העליונה, לזיקוק המדות, במקור הטוהר האלהי,
כה תתגבר בו ההבחנה הברורה, המאזרת את כח הקודש שלו,
עד שימצא עז
באלהים סלה-הרב מבאר שככל שהאדם יתיחד בטהרת הלב,ככל שהאדם
יגביר בעצמו את גבורת הקודש, לגלות דבקות תמידית באהבת ה'. כמו כן בצורה
שעניינים אלו מצטרפים אל זיקוק המידות מתוך מקור הטהרה האלוקית, אז
האדם יבחין בצורה יותר ברורה בין הקודש לחול. הבחנת הטעם הרוחני תלויה
בטהרת הלב והמידות של האדם. התוצאה של ההבחנה שהאדם מוצא גבורה
דווקא באלוקות33.
33העוז שנמצא באלוקים הוא מזכיר את לשון הפסוקים בספר תהילים פרק סח' פסוקים לג, לה'.

102
פסקה עה'הקבלה המעשית והעיונית34(עמודצד')
הקבלה
המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה
הרבה שמחה, מצד הגודל היופי הטוב והתפארת. אמנם יש בה
גם כן הרבה עצבות, ונטיות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא
והטומאה, שהאדם מלופף בה, בעונותיו, ועונות אבותיו, עונות
העולם, וחטאי העולמות, בנטית רצונם המוגבל. הציור להתנשא
ולבטל א
ת כל הרע והחסרון לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא
מלאה כובד ראש.
הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר
נתבארה בחסידות החדשה, מבארת היא הסמוכים, הדורות של
הוא הטוב ציורי. באופן הכל המוחלט, העומד, והרע
אינו כי אם דמיוני. אם כן יש בבירור הדעת, והגברת הרוח,
להפך
הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה, ורוממות נשמה,
צריך למלא את הכל.
נושא הפסקה-הקבלה המעשית עוסקת בעוונות ומלאה עצבות, לעומת הקבלה
העיונית העוסקת המלאה שמחה ועוסקת בתיקונים.
ביאור הפסקה-
הקבלה
המעשית רואה את הכל במציאות-בפסקה הרב מבאר אתההבדל
בין הקבלה המעשית לבין הקבלה העיונית. הרב הנזיר מדגיש שנראה שאין
הכוונה כאן קבלה מעשית במובן של עשיית מופתים על ידי שמות וכדומה. קבלה
מעשית של עשיית מופתים על ידי שמות וכדומה נאסרה על ידי גדולי המקובלים,
וכך מובא שערי אורה.
שערי אורה (א' א')
-
והזהיר את ישראל על זה ואמר: כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו
(דברים לב, ג). ואם מלאכי מעלה מוזהרים בהזכרת י"י יתברך, על אחת
כמה וכמה רימה ותולעה, וכל שכן המתפתה בדעתו להשתמש בכתר קונו.
קל וחומר שאין בזמן הזה בקיאין בהזכרת י"י ובשימושיו על דרך הפעולה.
34מקור הפסקה שמונה קבצים קבוץ ב' פסקה קלא'.

103
ואם כן
לא יעלה ביד המזכירו רק איבוד עולמו ומעלה חרס בידו, ועל כיוצא
בו אמרו רז"ל: כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם
:
במקור זה מזהיר לא להשתמש בשימוש בהזכרת שמותיו של הקב"ה, והסיבה
כיון שאין אנו בקיאים בדרכי הפעולה. ומי שמזכיר שמות נחשב שלא חס על כבוד
קונו. ושם מובא בהגה"ה.
הגה"ה שערי אורה
-
ר"ל קבלה מעשית שיוכל להציל עצמו ע"י שמות הקדושים וצירופיהן, וזה
איסור גדול כמובא בס
פר חסידים.
וכך מובא גם ברמ"א.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף כא
-
הגה
ודאשתמש בתגא חלף (הג"מ וסמ"ג). וי"א דזהו המשתמש בשמות.
(שם בשם אבות דר' נתן)
הרב הנזיר מסביר שהרב עצמו כשהוא התכוון לקבלה מעשית במובן של מופתים
ושמות הרב היה משתמש בלשון של קבלה שמושית. ואילו כאן קבלה מעשית
הכוונה היא אחרת. אין הכוונה למה שמובא בפוסקים לאסור, אלא הכוונה
לקבלה שיש בה מעשים, היינו שהוא מתנהג בקיום המצוות ופועל מתוך הוראות
מעשיות של קבלה מעשית.
הקבלה רואה את המציאות, היינו היא רואה את כל חלקי המציאות, בהמשך
הרב יסביר שהקבלה רואה את החלקים הטובים של המציאות, החלקים
המשמחים המדברים הטוב של בריאת העולם, מצד שני הקבלה הזאת גם רואה
את החלקים השליליים, את העוונות של העולם. לכן הרב מדגיש שהקבלה רואה
את כל המציאות כולה.
יש בה
הרבה שמחה, מצד הגודל היופי הטוב והתפארת-הקבלה המעשית
רואה גם את הצדדים הטובים של המציאות. הקבלה בעצמה מלאה שמחה מצד
הגודל האלוקי. הקבלה מלאה שמחה כשהיא רואה את היופי והטוב שיש בעולם.
הקבלה מבינה שהתפארת היא החלק העיקרי של הבריאה.

104
מצאנו בהרבה מספרי המקובלים שבתחילת הלימוד מתעסקים בשורש של
בריאת העולם, ושם הנימוק לבריאת העולם הכל נעשה בשביל דרך הטוב להטיב,
לגלות את הטוב האלוקי. וכך מובא בדרך ה' לרמח"ל.
דרך ה' חלק א פרק ב
-
א. הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו, יתברך שמו, לזולתו
.
והנה תראה, כי הוא לבדו, יתברך שמו, השלמות האמיתית המשוללת מכל
החסרונ
ות, ואין שלמות אחרת כמוהו כלל ... ועל כן בהיות חפצו, יתברך
שמו, להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו
מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו, ובהיותו הוא לבדו, יתברך
שמו, הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו
בטוב ההוא ע
צמו שהוא בו, יתברך שמו, מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.
במקור זה מסביר הרמח"ל השלמות האמיתית קיימת רק בו. וכיון שהקב"ה רצה
להיטב לזולתו לכן ברא את הנבראים כדי שהם יוכלו לקבל את טובו השלם. ושם
ממשיך הרמח"ל שהדרך לקבל את השלמות דרך הדבקות בו.
בה יש אמנם
גם
הרע, מצד סיגופיות, ונטיות עצבות, הרבה כן הזוהמא
והטומאה-הצד השני הקיים בקבלה היא הדגשת נפילת העולם.
ההבנה שהעולם מלא חסרונות. המקובלים עוסקים רבות בהכרת הצדדים
השליליים, כדי שאפשר יהיה לתקן את העולם. ההכרה הזאת מולידה המון
עצבות וסגפנות כדי להלחם ברע ובטומאה שקיימת בעולם.
ספרי המקובלים מתארים רבות את הסיגופים הרבים שהאדם צריך לסגף את
עצמו בשביל לטהר עצמו מן החטאים. וכך מביא בעל התניא בשם האר"י ז"ל.
תניא איגרת התשובה פרק ב
-
ועל יסוד זה לימד האריז"ל
לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות
לכמה עונות וחטאים אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים כמו על
הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפי' על איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה ע"ג
תעניות וכו' וכן על ביטול מ"ע דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א תעניות וכו'
ודרך כלל סוד התענית היא סג
ולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה כמו
הקרבן

105
במקור זה מסביר בעל התניא שדרך הסיגופים שהאדם עושה על התעניות, אז
האדם יגיע למעלה גדולה. בעל התניא מביא בשם האר"י מספר דוגמאות לכמות
התעניות על החטאים שהאדם חוטא. לדוגמא על הכעס להתענות151תעניות, או
על ביטול תפילה להתענות61תעניות. כמות התעניות האלה היא גדולה, ובעצם
מי שהולך בדרך כזאת הרבה פעמים יהיה בעמדה של סגפנות ועצבות גדולה.
וכן הרב בשמונה קבצים מביא צורך זה למי שמסוגל לעשות סיגופים, וכך כותב
הרב.
קובץ ג' פסקה קפו.
-
מי שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו לא נזדככו לפי
ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות גדולה מאד. ואם גופו חזק
צריך הוא להשתמש בתעניות וסיגופים, בתור הדרכה של מעבר. אבל אם
גופו הוא חלש, צריך הוא להרחיב את דעתו ברוממות הקדושה, ולהשליך
על ד' א
ת יהבו, ואת כל טיפולו המוסרי המעשי, אחרי שבשמחה וטוב לבב
ירצה ללכת גם במעשה ובמדות בדרך ישרה
במקור זה הרב מדגיש שמי שמסוגל צריך להשתמש בתעניות וסיגופים, בתור שלב
אמצע. אומנם גם במקור זה הרב מדגיש שמי שאינו מסוגל, דרך תיקונו תהייה
בצורה אחרת, דרך הרחבת הדעתבשמחה.
נראה שזאת הסיבה שהרב כינה קבלה זאת בשם קבלה מעשית, כיון שהיא דורשת
מהאדם מעשים של סיגופים תעניות וכדומה. בצורה כזאת האדם רוב הזמן עוסק
בתיקונים מעשיים על העוונות והחסרונות שיש בעולם.
שהאדם מלופף בה, בעונותיו, ועונות אבותיו, עונות
העולם, וחטאי
העולמ
ות, בנטית רצונם המוגבל-הסיבה שיש הרבה עצבות וסגפנות, כיון
שהאדם בטבעו מלופף ומסובב בעולם מלא חסרון וחטאים. בעלם יש לכל אדם
עוונות פרטיים שהוא חטא, עוונות שכביכול משפיעים בגלל עוונות אבותם. כמו
שמצאנו שעם ישראל בעצמו ממשיך לשאת את החטאים של אבותינו, החטאים
שגרמו לחורבן בין המקדש וכן חטא דור המדבר כגון חטא המרגלים וכדומה.
ובעצם גם עונות העולם, וחטאי העולמות, היינו יש חסרון שמוטבע בעולם בעצם
שבירת העולמות.
היסוד של שבירת העולמות הוא דבר שמבואר בהרחבה בספרי המקובלים, שם
מתארים רבות את נפילת המלכים, כיסוד שהואחלק מתהליך בריאת העולם.

106
בעץ חיים ישנו שער שלם (שער ט') הנקרא שער שבירת הכלים, בשער הזה מתאר
מהרח"ו את מיתת המלכים. וכך מובא בעץ חיים
עץ חיים שער ט' פרק ב'.
-
אבל מיתת השבעה מלכים היא מיתה גמורה תכף מן העת הראשונה כי הרי
במות החסד נשברו כל בחי' לגמרי
ונאמר בו מיתה ממש נמצא כי מיתת
המלכים מתחלה להקרא מן העת שמת מלך הראשון
הרב בעצמו מתאר את ההרגשה שיש במיתת המלכים, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה קסד.
-
אין המעמד יכול להתקיים
.
אין התוכן הולם
,
משתברים הכלים
,
מתים
המלכים
,
מתים האלים
,
נשמתם מסתלקת
,
מרקיעה לשחקים
,
הגופים
יורדים לעלמא דפירודא
,
ההויה מתיצבת ערומה
,
בודדה
,
קרועה
,
פזורה
.
בקרבה כנוס
,
גנוז וטמיר
,
חשק עולמים לאור עליון
.
חסד עולמים הניח
בכלים הנשברים את אורו
,
את ניצוצותיו
.
בכל תנועה
,
בכל תוכן חיים
,
בכל
מהות יש
,
יש ניצוץ
,
ניצוץ של ניצוץ
,דק,
ודק מכל דק
במקור זה מסביר הרב שמיתת המלכים יוצרת גופים שיורדים למטה. השבירה
יצרה שהבריאה נשארת בודדת, בצורה של כלים שבורים. בצורה כזאת האור לא
יכול לרדת לעולם בצורה מסודרת.
העיסוק המרובה בקלקול בשבירה הוא יוצר הרגשה והדגשה של החסרון,
וממילא מכריח סיגופים ומאמץ גדול לתיקון.
הציור להתנשא
ולבטל את כל הרע והחסרון לא יוכל לשנות את
המציאות. על כן היא
מלאה כובד ראש-אומנם גם הקבלה המעשית מנסה
להתמודד עם החסרונות. הקבלה המעשית מנסה כל הזמן לבטל את המצאות של
הרע, אבל בפועל היא לא יכולה לנצח את הרע. כיון שהיא אינה מצליחה לבטל
את הרע, לכן היא מלאה הרגשה של כובד ראש.
הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר
נתבארה בחסידות החדשה, מבארת היא הסמוכים, הדורות של
הוא הטוב ציורי. באופן הכל המוחלט, העומד, והרע
אינו כי אם דמיוני-לעומת הקבלה המעשית, יש
קבלה עיונית. הרב מדגיש שהקבלה הזאת היא קשורה אל החסידות החדשה.
בעצם כל שיטת הבעל שם טוב, זאת תורת קבלה שמבוארת בצורה קצת אחרת.

107
הרב הנזיר מדגיש שמהותה של החסידות החדשה, דרכו של הבעש"ט להדגיש
שהקב"ה מחיה את העולם כולו, וכך מובא באגרת הבעל שם טוב.
מכתבי מורנו הבעל שם טוב.
-
שהאינסוף ממלא כל עלמין ומחיה אותם, בכלל ובפרט, מסבב בתוך, ולית
אתר פנוי מיניה ואפילו בדברים הנמוכים ... זה שיטתת קבלת הרמ"ק
זלל"ה ועליו בניתי ויסתדתי גם שיטתנו האמיתית.
במקור זה מסביר הבעש"ט שכל שיטתו להראות אלוקות בכל מקום, כולל
המקומות הנמוכים.
וכך מובאגם בתניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק נא
-
וכן כל מקום השראת השכינה מה עניינו הלא מלא כל הארץ כבודו ולית
אתר פנוי מיניה. אך הענין כדכתיב ומבשרי אחזה אלוה שכמו שנשמת
האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו ... וככה ממש
עד"מ א"ס ב"ה ממלא כל עלמין להחיותם ובכ
ל עולם יש ברואים לאין קץ
ותכלית רבוא רבבות מיני מדרגות מלאכים ונשמות כו' וכן ריבוי העולמות
אין לו קץ וגבול גבוה על גבוה כו'. והנה מהותו ועצמותו של א"ס ב"ה שוה
בעליונים ותחתונים כמשל הנשמה הנ"ל
במקור זה מסביר בעל התניא שהקב"ה מחיה ונמצא בכל מקום בעולם, בדיוק
כמו הנשמה שהיא נמצאת ומחיה את הגוף כולו. החיות של האלוקות היא כביכול
נמצא בכל חלק וחלק, אפילו בחלקים הנמוכים ביותר. אין מציאות של גשמיות
שאין באותה גשמיות חיות אלוקית.
ההשקפה הזאת היא האידיאלית, משום שהיא מדגישה את הטוב, את החיות
האלוקית. בצורה כזאת מתברר שעיקר העולם הוא החלק של הטוב. בעצם הרע
הוא מעין דמיון שעתיד לחלוף.
הרב בשמונה קבצים מתאר את ההשקפה הזאת
קובץ א' פסקה
צה.

108
-
טבעי הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה
מהדעה המונוטאיסטית
, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד
האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח
האדם בציורו, שהוא בתור נמצא מסובב, מוגבל וחלש, רחוק הוא
מההשלמה האלהית, המאירה באור תפארת גבורתה. ביחוד החולשה
מתעוררת על ידי ההבלטה שהחסרונות המוסריים מתבלטי
ם בנפש, על ידי
הפרליל בעמד האדם לעומת השלמות האלהית, ביחש אל הצדק והמוסר.
אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המדה שהאדם מוצא את
עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמדותי, אבל מכל מקום אין
החולשה נפקעת לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה, לגבי
הגודל
האלהי המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב.
קובץ א' פסקה צו.
-
פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית הנוטה
לההסברה השפינוזית כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים
ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שם דבר מבלעדי
האלהות. ... בה
השקפה השניה, המסברת שאין דבר חוץ מהאלהות
המוחלטת, אם כן השיקוע בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענת על
השקפת החיים שיש איז
ו
מציאות פרטית הווה לעצמה, אפילו בצורה
שבקטנות, הוא רק הבל ושוא
נתעה. וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו
להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר
מהראשונה, מכל מקום אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם
מיד את עז נצחו, היא רק מעודדת אותו שאין לו לשכח את אמתת הוייתו,
ושעליו להתרחק מכל ארחות החיים הנובעים מ
המחשבה הטעותית של
הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף האלהי. ...
בפסקאותהאלהמסביר הרב שיש השקפה הרואה את האלוקות כמוחלטת.
אומנם השקפה הזאת יכולה בתחילה להחליש את האדם, שהאדם ירגיש שאין לו
מציאות, ביטול היש. אבל בעצם ההשקפה הזאת במהותה מביאה לאדם עוז וכח.
זאת שי' החסידות, שהאדם מבין שבתוך עצמותו יש אלוקות שהיא עצמה מביאה
את החיות לעולם. בעצם בתוך כל אדם יש אור אינסוף שמחיה אותו. בצורה
כזאת האדם מבין שכל החסרון, כל החטא, זה רק מעין שלב זמני של דמיון.
הרב הנזיר הביא דוגמאות כיצד החסידות נקטה שבעצםכל העולם כולו הוא רק
אחיזת עיניים. כיון שכל העולם כולו אחיזת עיניים ממילא אין לחשוש מן הרע,
וממילא אין לחשוש משבירת הכלים וכדומה, כיון שבאמת אין שבירה אמיתית
ואין ריחוק אמיתי. וכך מובא בבעל שם טוב על התורה.

109
בעל שם טוב דברים פרשת וילך
-
המשל הוא למלך שעשה כמ
ה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו
לכנוס אליו, ונסתתר שם, ועשה חומות ואש ונהרות, הכל באחיזת עינים,
לפני בניו, והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר, איך אפשר שאביו הרחמן לא
יתרצה להראות פניו לבניו ידידיו, אין זה כי אם אחיזת עינים, שהאב רוצה
לנסות אם ישתדל ה
בן לבוא אליו, ובאמת אין שום הסתרה, והנה מיד
כשמסר נפשו לילך בנהר, נסתר אחיזת עינים ועבר בו, וכן בכל המחיצות,
עד שבא להיכל המלך, ויש טפש שירא להתחיל לעבור המחיצות, ויש שעובר
המים וחוזר מפני החומות ומפני האש, והנמשל ידוע:
במקור זה מבואר שבאמת אין שום מחיצה אמיתית ביננו לבין הקב"ה. כל
המחיצות, כל הרע הוא בעצם דמיון שצריך לעבור ולבטל אותו.
אם כן יש בבירור הדעת, והגברת הרוח, להפך
הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה, ורוממות נשמה,
צריך למלא את הכל-לפי התפיסה
הזאת ממילא יש צורך לברר את הדעת, שהאדם ירכוש לעצמו את הדעת שהיא
מבטלת את המציאות. לחזק את ההתבוננות דלית אתר פנוי מיניה. לחזק את
המחשבה סביב הגברת הרוח.
אולי זאת הסיבה שהרב מדגיש שזאת קבלה עיונית ביחס לקבלה המעשית.
הקבלה המעשית היא רואה את העולם בצורה ממשית, וממילא היא כביכול
מתמודדת עם הרע. לעומת זאת בחסידות החדשה העיקר זאת העבודה השכלית,
זאת עבודת חסידות חב"ד שהיא הדגישה את המוחין. בעצם עבדות הדעת להכיר
את האלוקות שהיא שורש העולם.
בצורה כזאת בעצם האדם פועל בצורה של המתקה, אין צורך להלחם עם הרע,
אלא צריך להפוך את הרע לטוב. לגלות לרע שבעצם הוא גם אלוקי, לגלות לרע
שהוא רק דמיון. התבוננות כזאת מרגיעה את האדם, התבוננות כזאת מסלקת
את העצבות ומביאה רק שמחה.
בשמונה קבצים הרב מתאר שהעבודה הזאת, העבודה של ביטול העצבות ביטול
הכעס כנגד הרע, זאת העבודה של הדורות האחרונים, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה ט.
-
כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר ... והקנאות עושה בעולם,
אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה ... וסוף כל סוף

110
הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבוא
לעולם בדרך שלום, והדר
כה מלאה נחת, שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא
חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים שהביאה הכאת
הסלע ... תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על
פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום,
לעשות שלום בעולם ולהשוות את המ
חלוקת, לקרב ולא לרחק ... וגילויה
של תורת חסד בהתפרשה ברחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות אחרונים,
אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות
הולך ונפרש על ישראל ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבואו
מרחוק מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלהי י
שראל, המלך שהשלום שלו. ...
במקור זה הרב מסביר שיש עבודת ה' שעניינה כעס על הרע. העבודה הזאת היא
עבודה שאינה שלמה. העיקר זה עבודה של תיקון והמתקת הרע. זאת העבודה של
גילוי תורת החסד, גילוי שמגיע בעיקר בדורות האחרונים. זה התיקון השלם בו
השלום יופיע בעולם כולו.
בעקבות ההבנה שהעולם כולו יוכל להגיע לתיקונו ממילא עבודת האדם צריכה
להיות מתוך חיזוק והמתקת כוחות הגוף, לא מתוך ביטול הכוחות. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשטו.
-
ביסום העולם בכלל, וביסומה של כנסת ישראל בפרט, הוא גורם, שבא
הזמן של חיזוק הרצון בעו
לם, ועמו התור של חיזוק הגוף למטרות נעלות,
והוא שקול כנגד סדרי תעניות וסיגופים בדורות הראשונים. ואף על פי
שעדיין לא יצא מן הכח אל הפועל הביסום הגמור, מכל מקום הדבר הולך
ואור. ועל ידי התאחדות גמורה של כל פלוגות האומה בישראל, וחיבור כל
המחשבות והרגשות העליונו
ת והנמוכות בהם ובעולם, והופעת אור סתרי
תורה ברבים בלבושים מתוקנים, יוכן העולם לאורו העליון של הביסום
הגמור של אור הרצון הטוב בתועפות עוזו, עד כדי השליטה העליונה של
ותגזר אומר ויקם לך.
במקור זה מסביר הרב שביסום העולם הוא המטרה. לכן כחלק מביסום העולם
אנו צריכים לחזק גם את כוחות הגוף. לכן בצורה כזאת אנו לא נעסוק בסיגופים,
התיקון יהיה בצורה הפוכה מן הסיגופים. החיזוק של הגוף ושל הרצון, הוא
הביסום והתיקון הגמור של כל הרצונות שקיימים בעולם. בצורה כזאת גם
המחשבות הנמוכות הם יכולות לעזור בשביל הופעת אור ה' בעולם.

111
ממילא מובן מה שהרב מדגיש בסיום הפסקה, בתפיסה הזאת אין מקום לעצבות,
אלא רק שמחה רוממות הנשמה שהיא ממלאת את כל המציאות.

112
פסקה עו'מגמת חכמת הרזים35
(עמוד צה')
מגמתה
של חכמת הרזים, לכל מהלכה, היא פתוח כח
הנשמה, עד כדי עמידה על כחה הפנימי, לשאוב ממקורה,
בלי שום הצטרכות של
התלמדות אמצעית.
והופעה זו מביאה את כל ההויה כולה להכיר את עצמה.
ומתוך ההכרה העצמית הפנימית נמשך שפע החיים, באיחוד
השכל והרצון, באין
הפסקה של גבולים
ושל פרטים.
נושא הפסקה-מטרת חכמת הרזים לפתח את הנשמה ואת ההויה שיכירו את
עצמם.
ביאור הפסקה-
מגמתה
של חכמת הרזים, לכל מהלכה, היא פתוח כח
הנשמה-הרב מחדש
מה עיקר עניינה של תורת הסוד. חכמת הרזים כל מהלכה זה פיתוח כח הנשמה
שקיים באדם. אולי במידה מסויימת לכןהיא נקראת תורת הסוד כיון שהיא
מפתחת את הכוחות הנסתרים שקיימים באדם. דבריו של הרב הם חידוש, כיון
שלכאורה יכולה להיות תפיסה שתורת הסוד זה מעין לימוד חיצוני, לימוד
שהאדם צריך לרכוש ולהכיר. יש החושבים שעיקר חכמת הסוד זה להכיר את
מבנה העולמות שקיים בכל העולם. הרב מדגיש שזה לא עיקר הלימוד, כל הלימוד
הרחב של העולמות הוא בשביל שהאדם יכיר ויפתח את נשמתו שנמצאת בתוכו.
התפיסה שעיקר הלימוד עניינו בשביל שהאדם יכיר את עצמו, דגש זה הרב מדגיש
לא רק בלימוד תורת הסוד, אלא בכל לימוד התורה. וכך מובא בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה
תרט.
-
כל הספרים כולם, בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה
לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את
הגנוז במעמקיו.
35מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קעג'.

113
במקור זה הרב מסביר שכל הלימודים והספרים שהאדם קורא, בין בקודש בין
בחול, כל עניינם לעזור לאדם לגלות את החלק הפנימי שקיים בו. הרב בשיטתו
נותן אמון מוחלט בנשמה של האדם, לכן כל תפקיד הלימודים הוא רק לגלות את
הנשמה שקיימת בתוך האדם.
מתוך ההבנה הזאת הרב בשמונה קבצים מתאר למה יש גדולים שכביכול
מתנגדים ללימוד, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה קעב.
-
האנשים הגדולים באמת, ה
ם מוצאים בקרבם ניגוד פנימי להתלמדות, כי
הכל חי בקרבם ומפכה מרוחם, והם מוכרחים להיות תמיד מעמיקים
ברוחם הפנימי, והצד הלימודי הוא אצלם רק עוזר וטפל, והדבר העיקרי
בהשלמתם הוא תורה דידהו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. לפעמים אין
האדם מכיר את ערכו, ופונה אחור לתורה
דיליה, וחפץ להיות דוקא מלומד,
מצד איזה הרגל או סברא מלומדת, כדרוש וקבל שכר. אז מתחילה עקת
הירידה להחשיך את עולמם של גדולים חלשים הללו.
במקור זה הרב מסביר שיש גדולים שקשה להם להתלמד, הם מרגישים את
החיות בתוך עצמם. מבחינת התפיסה שלהם, התלמדות מסמלת קבלה של הארה
חיצונית. כל הדברים החיצונים מבחינתם זה יכול להיות רק מעין חלק שעוזר
לגילוי התורה הפנימית שקיימת בתוך האדם עצמו. לכן הרב מדגיש ומזהיר
שהאדם צריך לשאוף כל הזמן לגלות את התורה שלו, את החלק שלו בתורה.
אומנם הרב בפסקה שלנו מדגיש את המושג פיתוח הנשמה, וכןדווקא על ידי
לימוד הקבלה. ונראה שיש כאן דגש יותר גדול מסתם לימוד רגיל שעניינו גם
שהאדם יגלה את עצמו. כאן מדובר על פיתוח הנשמה. הרב הנזיר הדגיש כאן
שהכוונה שהאדם מתעלה מדרגה רגילה בו האדם חי עם הרוח או הנפש שלו,
לדרגה של נשמה. הרב הנזיר מסביר שהאדם מורכב מנפש רוח נשמה חיה יחידה,
הפיתוח של הנשמה מעלה את האדם להכרת דרגת הנשמה שלו, וממילא גם
לעומק של הנשמה שזה החיה והיחידה. (היינו נשמה לנשמה.)
עד כדי עמידה על כחה הפנימי, לשאוב ממקורה,
בלי שום הצטרכות של
התלמדות אמצעית-כשהאדם מגיע להכרת העומק של הנשמה, אז הנשמה
יכולה לעמוד בפני עצמה. בצורה כזאת הנשמה בכוחה העצמית יכולה להאיר
לאדם. בצורה כזאת האדם כבר לא יצטרך להתלמדות חיצונית. דבריו של הרב
מזכירים מה שנאמר לגבי דרגתו של אברהם אבינו ע"ה.

114
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויגש פרשה צה
-
וכתיב באברהם (שם /בראשית/ כו) וישמור מש
מרתי, ומהיכן למד אברהם
את התורה, רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו
נובעות תורה, ומנין שכן הוא שנאמר (תהלים טז) אף לילות יסרוני כליותי
וגו'
במקור זה המדרש מבאר שאברהם אבינו קיים את התורה מתוך הכליות שלו.
היינו אברהם אבינו לא היה צריך אתהלימוד כדי להכיר בשורש נשמתו כיצד
ראוי להתנהג. זאת המעלה הגדולה שהאדם מצליח לעמוד על השורש העצמי
המקורי של הנשמה.
והופעה זו מביאה את כל ההויה כולה להכיר את עצמה.
ומתוך ההכרה
העצמית הפנימית נמשך שפע החיים-היכולת להתחבר אל עצמיות הנשמה
עוזרת גם לעולםכולו. כביכול גם לעולם כולו יש נשמה, כיון שהעולם כולו הוא
מעין אדם אחד גדול. לכן בספרי המקובלים המשילו גם את כל העולמות למבנה
של אדם אחד גדול. הרב מבאר כשהאדם מכיר את עצמיות נשמתו ממילא הוא
מכיר את ההוויה כולה, וממילא גם ההוויה כולה באמת חוזרת את העצמיות
שלה. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד העולמות כולם מתגלים בתוך הנשמה,
וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה רי.
-
כל העולמות מתגלים בתוך הנשמה. וכל מה שמעמיקים בידיעה הפנימית
של תוכני הנשמה, מתגדלת הידיעה על הכל. ונשמת העולם, ואור המקורי
של חיי כל, מתגלה ביותר, כל מה שהגילוי
העולמי מתרחב הוא בתוכיות
הנשמה עצמה, עד שאור ד' מאיר על האדם לפי רוב הסתכלותו בנשמתו.
במקור זה הרב מבאר שכל העולמים מתגלים בתוך הנשמה. כל מה שהאדם
יעמיק בידיעה הפנימית של נשמתו כך האדם יכיר יותר את ידיעת העולם כולו,
ונשמת העולם כולו. בצורה כזאת תוכיות הנשמה עצמה מתגדלת.
וכך מוסיף הרב בשמונה קבצים לגבי הכרת רזי תורה וההשפעה על הכרת נשמת
העולם.
קובץ א' פסקה תתי

115
-
... כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד
הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל,
כן תתעלה הנשמה
בכלל, ונשמת העולם, אור החיים של השכינה האלהית,
יזהיר יותר, ויגלה אורו על כל הנפשות ועל כל מעשיהם....
במקור זה מסביר הרב שרזי תורה הפנימיים, בכל צורתם השכלית הרגשית
וכדומה, הם מכשירים לעילוי הנשמה. ההכשר הזה הוא מעלה את הנשמה בכלל
ואת נשמת העולם כולו. ממילאהכרה כזאת מביאה שפע וחיים.
באיחוד
השכל והרצון, באין הפסקה של גבולים ושל פרטים-הסיבה
שהכרת נשמת העולם מביאה שפע, משום שכשהאדם מחובר לנשמתו אז האדם
יודע את הייעוד האישי שלו. בדיוק כך גם כלפי העולם כולו, כשהעולם מתגלה
עם נשמתו, אז העולם יודע את תקפידו. כשהעולם יודע את מטרתו, את ייעודו,
אז יש איחוד בין הידיעה השכלית לבין הרצון. האדם מצליח לחבר את רצונו למה
שהשכל אומר. בצורה כזאת אין סתירה בין החלקים השונים שנמצאים בעולם.
בצורה כזאת הפרטים והגבולים לא מפריעים לאור האלוקי להופיע. בצורה כזאת
כל החלקים פועלים ביחד בהרמוניה לגלות את הייעוד ומטרת הבריאה כולה, כך
נשמת העולם מופיעה בעולם כולו.

116
פסקה עז'שלילת ההשפעה הזרה36(עמודצה')
כל מה
שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אע"פ שמועיל
לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או
איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן,
במה שהוא מערב יסוד זר במהותה. ואין העולם משתלם כ"א במעמד
של שלילת ההשפעה
הזרה. ולא ילמדו עוד איש את
רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם
ועד גדולם.
המהלך השולל את ההשפעות הזרות, לגבי כל פרט, אע"פ
שנראהו בצורה הורסת, היא הסתירה, המביאה לידי הבנין, היותר
קיים, ויותר משוכלל.
והוא המבוא היחידי לחיי העולם הבא. ירוין מדשן
ביתך ונחל עדני
ך
תשקם, עדנך אין כתיב כאן אלא
עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו
עדן בפני
עצמו.
ההכרה הכללית באומה להשמר מהשפעות זרות היא יסוד
התחיה, והיא חודרת בתור תסיסה פרטית, מחוללת הריסות,
עושה מהפכות, ובונה עולמות חדשים, קימים ובהירים.
נושא הפסקה-ידיעות שהאדםמקבל מבחוץ יכולות להועיל אבל מזיקות
לעצמיות, לכן האדם צריך לשלול את ההשפעות הזרות שסביבו.
ביאור הפסקה-
כל מה
שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אע"פ שמועיל
לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזה ידיעה, או
איזה הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק ל
ה גם כן,
במה שהוא מערב
יסוד זר במהותה-לאחר שבפסקה הקודמת הרב הדגיש כיצד כל תורת הסוד
מטרתה שהאדם יפתח את הנשמה המיוחדת שלו. כעת הרב מסביר שבעצם כל
ידיעה חיצונית שהיא מופיעה לאדם היא מעין השפעה זרה על האדם.
הרב מסביר שכל מפגש בין אנשים שונים, בסופו של דבראחד משפיע על השני.
הבעיה שהשפעה שעוברת מאחד לשני זאת השפעה שיש בה מורכבות. מצד אחד
36מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קעד'.

117
כשהאדם שומע רעיון מחברו, אז האדם יכול להתחזק להיות מושפע בצורה
חיובית, מצד שני כיון שזה הגיע מחברו שהוא חיצוני אליו ממילא בתוך ההשפעה
הזאת יש גם חסרון. החסרון שהיסוד שמגיע מבחוץ הוא לא ממש מתאים לאופי
האישי של אותו אדם.
כשהאדם נמצא בתוך חברה יש חשש שהאדם יאבד את העצמיות שלו. כבר ראינו
בפסקה הקודמת את החשיבות שיש לשמירת העצמיות האישית של האדם.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הסכנה באיבוד העצמיות וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה כד
-
חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את
עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איֶּכה, מפני שלא ידע נפשו,
מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו ... וכה הולך העולם וצולל באבדן
האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים
בחי
צוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה,
משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה
שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר
שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו, הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו,
רוח
אפינו הוא. את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את
האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא
במקור זה הרב מתאר כיצד החטא הקדום, חטא אדם הראשון נבע מהאיבוד
שהאדם איבד את ה'אני' שלו. הרב נוזף במחנכים שהם מתעלמים מהאישיות של
החניך. יש מחנכיםשעיקר חינוכם זה חינוך חיצוני שהחניך יעשה מה שהם
המחנכים רוצים להשיג. אבל בעצם חינוך כזה לא יכול להביא תועלת. להיפך
חינוך כזה מרחיק את האדם מן העצמיות שלו. תיקון העולם יופיע בצורה בה
אדם יכיר את ה'אני' שלו. רוח המשיח היא שהאדם מזהה את ה'אניות' שלו, רוח
אפושל כל אחד ואחד.
וכן מדגיש הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תרח.
-
היצירה הרוחנית חפשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה,
היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה
בעצמה, כן תעלה למרומי האמת. השקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים

118
כי אם מהשפעה
חיצונה, שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצוה אותה
בכחה להגות ולא רוחה. ואין צו אלא עבודה זרה.
במקור זה הרב מסביר שהיצירה החופשית היא אינה רוצה השפעה חיצונית.
הרצון הזה מקרב את האדם אל האמת. בזכות הרצון לעצמיות ואמת, אז האדם
מזכך את ההשפעות של השקר והרשעה שנמצאים ואוחזים בהשפעה החיצונית.
ואין העולם משתלם כ"א במעמד
של שלילת ההשפעה הזרה. ולא ילמדו
עוד איש את
רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם
ועד גדולם-הרב מסביר ששלמות העולם נעשית דווקא כשהאדם ידע
לשלול את ההשפעות שמגיעות מבחוץ. נראהשאין הכוונה בדווקא שהאדם לא
יקבל השפעות מחברו, אלא עיקר ההבנה שהאדם יבדוק איך ההשפעות נכנסות
לפנימיות שלו. כמו שהסברנו בפסקה הקודמת, הידיעות של רזי התורה הם
צריכות להכנס לתוך נפשו של האדם, ואז האדם יוכל להכיר יותר את הפנימיות
שלו.
הרב מביא פסוק שמחזק את ההבנה ששלמות העולם דווקא בלי השפעות זרות,
וכך מובא בפסוק.
ירמיהו פרק לא פסוק לג
-֩
וְלֶֹּ֧א יְלַמְד ּ֣ו עָ֗וד אִ֣יש אֶּת־ר עַ֜ה ּו וְאִֶׁ֤יש אֶּת־אָּחִיו ָ֙ לאמֶֹ֔ר דְע ָּּ֖ו אֶּת־יְקוָָּּ֑ק כִֶֽי־כּולָּםָ֙
ידְע ֵּ֨ו אותִַ֜י לְמִקְטַנֶָּׁ֤ם וְעַד־גְדולָּם
נְאֻּם־יְקוֶָּ֔ק כִֶׁ֤י אֶּסְלַח ָ֙ לֶַֽעֲונֶָּ֔ם ּולְחַטָּאתָָּּ֖ם לָֹ֥א
אֶּזְכָּר־עֶֽוד:
הפסוק מתאר שבזמן הגאולה אחד לא יצטרך לחברו. כל אחד בעצמו יכיר את
האלוקות בעצמו. ראיית האלוקות תהייה אצל כולם, בעצם כל אחד יכיר את
הפנימיות העצמית שלו, הפנימיות הזאת היא תשפיע לטובה על האדם37.
37וכך מובא בפסוק לפני הפסוק הזה.
ירמיהו פרק לא פסוק לב
-ָּ
כִ֣י זֹ֣את הַבְרִִׂ֡ית אֲשֶּ֣ר אֶּכְרֹת ֩ אֶּת־בֵ֨ית יִשְרָּאַ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִֶׁ֤ים הָּהם ָ֙ נְאֻּם־יְקוֶָּ֔ק נָּתֶַׁ֤תִי אֶּת־תֶֽורָ֙
תִי
בְקִרְבֶָּ֔ם וְעַל־לִבָָּּ֖ם אֶּכְתֲבֶָּּ֑נָּה וְהָּיִֶׁ֤יתִי לָּהֶּם ָ֙ ל ֶֽאֹלהִֶ֔י
ם וְהָּ֖מָּה יִֶֽהְיּו־לִָ֥י לְעֶָּֽם:

119
וכך מובא בזוהר
זוהר
-
האדרא רבא כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קל עמוד ב
-
קם ר' יוסי ואמר, ביומוי דמלכא משיחא לא יימרון חד לחד אליף לי
חכמתא דכתיב (ירמיה לא) ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו
אותי למקטנם ועד גדולם, ובההוא זמנא יתער עתיק
יומין רוחא דנפיק
ממוחא סתימאה דכלא, וכד ישלוף דא, כל רוחין דלתתא יתערון עמיה
במקור זה מסביר ר' יוסי שבזמן המשיח אחד לא יצרך ללמוד מחברו. כל אחד
ידע בעצמו את האלוקות. הסיבה משום שיבוא הארה גדולה מעתיק יומין,
שההארה הזאת היא תעורר את כל הרוחין שנמצאות למטה.
המהלך השולל את ההשפעות הזרות, לגבי כל פרט, אע"פ
שנראהו בצורה הורסת, היא הסתירה, המביאה לידי הבנין, היותר
קיים, ויותר משוכלל-
הרב מתאר שלפעמים שלילית ההשפעות הזרות נראית כאילו יש בזה חורבן. כמו
ילד בגיל ההתבגרות שהוא שולל את מה שמסביבו, הוא מתנגד לכל המחנכים,
לכאורה יש בזה חורבן. אבל באצת למרות שיש בזה סתירה, זה מעין סותר על
מנת לבנות. דווקא בזכות הסתירה הזאת הנער יכול לבנות בניין יותר חזק ויותר
משוכלל.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הרצון לא ללמוד מאחרים נראה כירידה
ונמיכות, ובכל זאת יש בזה נקודה מאד עמוקה וטובה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תעה.
-
מהירודים שבירודים, שאינם מכירים כי אם את האמת המתגלה להם
בלבבם, ואינם נכנעים לשום ענין של השפעה אחרת שאינה מתאחדת
בעומק נשמתם הפנימית, אף על פי שהכרתם היא קטנה, חומרית ונמוכה
מאד, מכל מקום הם ראויים להצמחת ישועה. הם הנם
עפר יעקב, אשר מי
מנה אותם, ומעפר זה תצמח צמיחת אמת ליעקב, ההולכת ועולה מעלה
מעלה.
במקור זה הרב מסביר שיש אנשים ירודים, אנשים נמוכים שאינם מכירים אמת
חוץ ממה שמופיע בתוכם. ההכרה הזאת היא לכאורה קטנה, אבל הם מתעקשים
פסוק זה מתאר כיצד הקב"ה כורת ברית חדשה, הברית הזאת תהייה תורה בקרבכם, היינו שהתורה
תהייה בתוך האדם, כתובה על ליבו של האדם.

120
לא לקבל השפעות מבחוץ. יש בזה חסרון, אבל דווקא מתוך זה שהם באמת שלהם
בזה הם יכולים להתגדל.
דברים אלו מזכירים את לשון הגמ'.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לח עמוד א
-
אמר רב כהנא: אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו
הגמ' מתארת שהאדם מעדיף קב שלו, יותר מאשר תשעה קבים של חברו. בעומק
האדם מעדיף משהועצמאי פרטי גם אם זה קטן, על פני דברים גדולים שהם של
אחרים.
והוא המבוא היחידי לחיי העולם הבא. ירוין
מדשן
ביתך ונחל עדניך
תשקם, עדנך אין כתיב כאן אלא
עדניך, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו
עדן בפני
עצמו-המבוא של האדם לחיי העול הבא, זה רק בצורה בה האדם
עובד את הקב"ה לפי ההכרה האישית שלו. הרב מוכיח את דבריו מלשון הפוסק
בתהלים.
תהלים פרק לו פסוק ט
-ֶּ֣
יִָ֭רְוְיֻּן מִד
שֶּן ביתֶָּּ֑ך וְנַָּ֖חַל עֲדָּנֶּ֣יך תַשְקֶֽם:
הרב מדייק מהפסוק את הדיוק שמופיע במדרש.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה כז
-
ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם א"ר אלעזר ב"ר מנחם עדנך אין כתיב
כאן אלא עדניך מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.
במקור זה המדרש מדייק מלשון הפסוק עדניך, היינו העדן של כל אחד ואחד. לכל
אחד ואחד יש תענוג ועולם הבא אישי ופרטי שמתאים לנשמה שלו.
ההכרה הכללית באומה להשמר מהשפעות זרות היא יסוד
התחיה, והיא חודרת בתור תסיסה פרטית, מחוללת הריסות,
עושה מהפכות, ובונה
עולמות חדשים, קימים
ובהירים-הרב מסביר שהרצון לעמוד על העצמיות זה

121
רצון שנמצא בכלל האומה הישראלית. בעצם חלק ממהות התחיה הלאומית זה
היכולת להשמר מן ההשפעות הזרות שיש בעולם.
הרצון להיות עצמאי משפיע על כל יחיד ויחיד. בדור הזה הרצון של כל אחד ואחד
לגלות את האישיות שלו זה דבר מאדחזק. הסיבה משום שבעצם כל יחיד ויחיד
הוא מושפע מן הרצון הכללי באומה הישראלית לשמור על העצמיות האישית.
התוצאה של הרצון לשמור על העצמיות, זה יוצר מהפכות. זה יוצר מציאות
שקשה להחיל מרות על האנשים. בכל זאת התוצאה הסופית שזה יבנה עולמות
חדשים. העולמות יהיו יותרעמוקים ויותר גדולים.

122
פסקה עח'ערך ההכרות הפנימיות38(עמודצו')
צריך
להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם
הדרישה לכבד את ההכרות הפנימיות של האדם, שהוא
יסודו של עולם.
וכל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל
הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך
החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה
החיצונה, ו
מוסיפה לזלזל בהכרה
הפנימית, ומתוך כך ערכו
האמיתי של האדם פוחת ויורד.
וגאולת העולם תלויה היא ברוממותן של
ההכרות הפנימיות, שהן באות
ומאירות על ידי העסק
הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה,
בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח.
נושא הפסקה-נפילתהעולם נובעת מהכרה חיצונית שמזלזלת בהכרות הפנימיות
שנמצאות בנשמת האדם.
ביאור הפסקה-
צריך
להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם
הדרישה לכבד את ההכרות
הפנימיות של האדם-בפסקה זאת הרב ממשיך להסביר את המשמעות שהאדם
צריך להכיר את הפנימיות הנמצאת בתוכו. אתההכרות המיוחדות שיש
בפנימיותו.
אומנם הרב פותח בלשון שמתארת את החשיבות שהאדם ייתן למעלת רזי
התורה. לימוד רזי תורה זאת מעלה מיוחדת שמבוארת גם באורות התורה, וכך
כותב הרב.
אורות התורה פרק י' פסקה
י.
-
אחת מהנפלאות של תלמוד רזי תורה היא, שבזמן
שהאדם לומד את
העני
נים הנשאים הללו מתוך אהבה ורגש
פנימי, אע"פ שאיננו יכול לתפוס
את הענינים בהבנה
שכלית בהירה, מ"מ הם מרוממים את כל מהותו, ואח"כ
מבהיקים הענינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה
מתפשטים
38מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה רסב'.

123
עליו, והוא מוסיף על ידי התעלומה הפנימית,
הבלתי ברורה, שכל בהיר
ומחשבה ברור
ה בדרך הופעה
בחוג השכלתו.
במקור זה הרב מסביר שבלימוד רזי תורה ישנו עילוי שמרומם את האדם. העילוי
הזה יכול להופיע מעל האדם, גם בלי שהאדם יבין את הלימוד. זה בדיוק מה
שהרב פתח כאן בתיאור שיכול להיות עילוי בלימוד של רזי תורה. אבל לימוד כזה
לא מספיק, אלא צריך לבדוק האם העילוי הזה נותן מקום גם להכרה של האדם.
זה מה שהרב ממשיך בפסקה באורות התורה והרב מתאר כיצד המטרה שלמרות
שאינו תופס את הדברים בשכלו בכל זאת אחר כך מבהיקים העניינים עליו את
אורו. בסוף הדברים חוזרים ומאירים בשכלו של האדם. החשיבות שענייני הסוד
לא ישארומופשטים ותלושים מעל האדם, אלא יחזרו ויאירו לאדם.
הרב הנזיר מדגיש שאצל בעלי הסוד יש צורך לעבודה. הצורך לעבודה עיונית
ומעשית כדי שהאדם יכיר את הדברים בתוכו, וכך הרב מכנה את בעלי הסוד,
קובץ ב' פסקה רמה.
-
בעלי העבודה קראו הראשונים להמסתכלים
הרזיים, והוא הסגנון המיוחד
והאופיי שלהם...
כינוי בעלי הסוד כבעלי עבודה משמעותו שהם פועלים בשביל להכניס את הדברים
לתוך עצמותם. זה לא רק הארה מלמעלה.
שהוא
יסודו של עול
ם-הרב מוסיף שבעצם ההכרה הפנימית היא היסוד של
העולם. קידום העולם תלוי בזה שכל אחד ואחד יהיה מלא בהכרה פנימית. זה
הרב תיאר כבר בפסקאות הקודמות כיצד תיקון העולם כשכל אחד יכיר את
האלוקות בתוכיותו ללא צורך להכרות חיצוניות של חברו. בדיוק כך גם רזי תורה
הם צריכים לכוון את האדם שיכיר את ההכרה הפנימית שלו, רק כך חכמת
הרזית תועיל להוביל את העולם ליסודוותיקונו.
וכל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל
הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך
החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה
החיצונה, ומוסיפה לזלזל בהכרה
הפנימית-הרב מתאר שתהליך נפילת העולם מושפע רבות מהתקדמות התרבות
של העולם. הבעיה בהתקדמות התרבות של העולם, שהתרבות ממציאה המון
דברים חדשים. כל הדברים החדשים בסופו של דבר הם חיצוניים. כיון שיש הרבה
חיצוניות, אז הערך הפנימי של האדם נפגע.

124
דבריו של הרב מתאימים לתקופתנו, לצערנו בגלל כל הפירסומות, הרצון
לפרסום, אנשים התרגלו להיותחיצוניים. הקשר בין בעל לאשה הופך להיות דבר
חיצוני שאפשר לצלם אותו, אבל כנגד זה הפנימיות של הקשר נפגעה. כיון שהאדם
מרגיש צורך כל הזמן להוציא את הדברים כלפי חוץ ממילא אין לאדם זמן
להעמיק בהכרה הפנימית העצמית.
הרב מתאר שבדור הזה העין שלנו מתרכזת בדברים החיצוניים. רק בדברים שיש
להם משמעות פיזית ידועה. לכן המדע מתעסק בעיקר בפיתוח דברים ממשיים,
דברים שהעין יכולה להכיר אותם. התוצאה שבצורה כזאת העולם מזלזל בהכרה
הפנימית. הזלזול הזה מגביר את הנפילה הכללית של העולם. אין ערך והכרה
לנשמה שקיימת בעולם כולו.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התהליך בו הצד החיצוני מתרבה, וכיצד הצד
הפנימי רוצה לנצח. אומנם הרב מתאר את היתרון שבשלב אמצעי יש התגברות
של הצד החיצוני, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תפח.
-
משתוממים הם בעלי הפנימיות, בעת שהחיצוניות נושאת את דגלה ברמה
בחיים. אבל עליהם לדעת, כי הפנימיות היא אז, רק אז, מנצחת, כשהיא
מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר, אברים בריאים ולב אמיץ, חושים
מפותחים וסדרי יופי, נקיות וטהרה, מוסר נימוסי ודרך ארץ, ומרץ ואהבה
לחיים ו
לעולם. אז תוכל הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים....
במקור זה הרב מתאר כיצד בעלי הפנימיות קשה להם בזמן בו החיצוניות שולטת.
בסופו של דבר הפנימיות עתידה לנצח. אומנם היתרון שבזמן שהפנימיות תנצח
היא תמצא עולם שלם. עולם מלא גבורה וסדר חיצוני שלם. זה היתרון שנוצר
דווקא בזמן בו החיצוניות שולטת. (שם בהמשך הפסקה הרב מסביר, לכן צריכים
בעלי הפנימיות לתת מקום גם לחיצוניות כשהחיצוניות שולטת.)
אומנם האידיאל שדרך ההכרות החיצוניות האדם יגיע להכרה הפנימית, וכך הרב
כותב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה שלד.
-
לעולם ירחיב אדם את ד
עתו, ידין כל דבר באור שכל עיוני ושכל מעשי.
ומתוך הכרה חיצונה פשוטה זו, יבוא להכרה פנימית, הנובעת ממקור
הקודש, ורזי תורה יגלו לו.

125
במקור זה הרב מסביר שהרחבת דעתו של האדם יכולה להועיל שמתוך הרחבת
הדעת האדם יגיע להכרה פנימית39. אבל הבעיה שבתרבות של היוםנשארים רק
במעטפת החיצונית. הריבוי הגדול של הרחבת הדעת והחומריות מרחיקה מן
הפנימיות.
ומתוך כך ערכו
האמיתי של האדם פוחת ויורד-כיון שאין הכרה פנימית
ממילא ערכו של האדם יורד. נראה שמשמעות הדבר ערך האדם, היינו האדם
כלפי עצמו וממילא גם כלפי הזולת. הרי עיקר מעלתו של האדם היא מצד נשמתו
של האדם, כיון שאין הסתכלות פנימית ממילא התפיסה של האדם נהפכת להיות
התפיסה החיצונית, כביכול רואים את האדם רק מבחינה פיזית חיצונית. בצורה
כזאת האדם דומה לבהמה. בצורה כזאת האדם מוריד את עצמו, כיון שכבר אין
לו שאיפות מוסריות, וודאי שאיןלו ערך חיים מיוחד כלפי עצמו וגם כלפי חברו.
וגאולת העולם תלויה היא ברוממותן של
ההכרות הפנימיות, שהן באות
ומאירות על ידי העסק
הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה,
בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח-הרב חוזר ונוקט שהגאולה
תהייה רק כשנחזור אל ההכרה הפנימית שיש בכל אחד ואחד. ההכרה הפנימית
הזאת תחזור רק בזכות לימוד רזי תורה. כיון שרזי תורה במהותם זה העיסוק
הפנימי, ממילא כשהאדם מתעסק ברזי תורה בהכרת העסק עצמו מחזיר את
האדם לעומק.
אומנם כדי שהעסק של רזי תורה ישפיע על האדם להכרה פנימית, צריך לימוד
הרז להעשות בצורה של קדושה טהרה ענוה ואומץ רוח. התנאים האלה הם
תנאים הכרחיים כדי שהלימוד יחדור ויחדד את ההכרה הפנימית של האדם.
וכך מובא בראשית חכמה
הקדמה לראשית חכמה.
39דברי הרב מזכירים את הגמ' במסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת
ברכות דף נז עמוד ב -
שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים.
הגמ' מתארת כיצד הפיתוח החיצוני של הנוי יכול להועיל להרחבת הדעת של האדם, מדובר כאן על
הרחבה של דעת פנימית.

126
-
מי שיכנס את החכמה אל הפ
נימית בלי תשובה ומעשים טובים, לא יכנס לעולם אל החכמה.
כיון שלימוד הסוד עניינו לחזור לעומק הכרת האדם, לכן האדם צריך לזכך את
עצמו שהחכמה תוכל להכנס לתוכו.
אפשר שדבריו של הרב על חשיבות התכונות של הקדושה הענוה וכו', אין הכוונה
רק כהכנה ללימוד. אלא יש כאן גם מעין סימן, הרי הלימוד הזה לימוד פנימי.
ממילא הכרחי שאם האדם לומד בצורה פנימית, אז הלימוד הזה יקדש ויטהר
אותו, הלימוד הזה יגרום לענווה ואומץ רוח. החיבור אל שורש עליון ורוחני הוא
בעצמו משפיע על האדם להגיע לתכונות אלה.

127
פסקה עט'מגמת הפנימיות40(עמודצז')
לשחרר
את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו,
בגילוי כל
כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו.
שפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת
עריגת הכמיסה של האדם.
המטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה.
אבל רק אז הנן נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות
להן את
כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו
של האדם הבינוני, להיות עוזרות למגמתן. אז החיצוניות של
העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו.
נושא הפסקה-המגמה שהאדם ישתחרר ויגלה את כשרונו הפנימי בחיבור
המטרות הרחוקות עם המטרות הקרובות.
ביאור הפסקה-
לשחרר
את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו,
בגילוי כל
כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו-כאן בפסקה הרב לא מזכיר בצורה
ישירה את רזי תורה, אומנם הדגש כאן על העריגה הפנימית שקיימת באדם.
פסקה זאת היא מתעסקת גם בגילוי החלקים הפנימיים של האדם. בזה היא
מתקשרת אל הפסקאות הקודמות.
הרב מסביר שהדרך לשחרר את האדם זה על ידי התעלות והתפתחות. שחרור
האדם זהיסוד שמופיע רבות בדבריו של הרב קוק. היסוד לשחרור מתקשר אל
החופש שהקב"ה נתן לאדם חופש בחירה. בעצם כל הבחירה החופשית שהיא יסוד
ביהדות, מבוססת על היכולת להביא שחרור ומעין חירות לאדם.
יסוד החירות זה אחד מהדברים שאנו כעם קנינו ביציאת מצרים, וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה ק.
40מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תפז'.

128
-
הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה ... עדיין אין
חירות אמיתית בעולם, אין העולם גאול עדיין מכבליו העבדותיים, אבל
מדריגות מדריגות יש עד כמה כל אישיות קונה לה ... ישראל נתנשאו
לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש
האופי, והי
א היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל
העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה
התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות
האלהית של ד' אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים,
לא ימכרו ממכרת עבד. ..
.
במקור זה מסביר הרב שאצל עם ישראל יש מימד מיוחד של בחירה. המימד הזה
מבטא חירות אמיתית ומלאה. החירות הזאת היא הגיע בזכות יצירת מצרים,
והיא עתידה להשתלם יותר ויותר עד הגאולה האחורה בו בכל העולם תופיע
החירות העליונה. מהות החירות העליונה היא הרצון לעבודת ה',להיות עבד ה'.
הדרך לחירות היא בהתעלות האדם, זה שלב ראשון. האדם צריך לרומם את
עצמו, לרומם את ההסתכלות ואת השאיפות שלו. קודם כל צריך התעלות, כשאין
התעלות, אז ההתפתחות יכולה להיות שלילית. ההתפתחות מסמלת התרחבות
של היכולות. ככל שהאדם מפותח ככל שהעולם מפותח ממילא יש יותר
אפשרויות. אבל הפיתוח יכול להופיע רק לאחר ההבנה שהעולם מתעלה,
ההתפתחות צריכה להיות בכיוון תמידי של התעלות.
המושג התפתחות העולם מובא גם בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קט.
-
ההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי
להיות שואף אל הטוב הג
מור ... בימים הראשונים היה השכל הכללי של
האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי ... התבסמות העולם
על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה
בישראל, ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות
המדעים, זיקקה הרבה את
רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין
טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם
מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי...
הרב מסביר שהעולם כולו כל הזמן מתפתח. ההתפתחות היא לקראת הרצון לטוב
הגמור. בעצם כל הזמן העולם מתקדם לקראת ביסום העולם. בתחילה העולם
היה מלא חומריות וברבריות, זה היה בדורות הראשונים. גילוי השכינה בעם

129
ישראל, ביחד עם ההתרחבות החברתית והמדעית יצרה שהעולם התרחק מן
הברבריות החומרנית. זאת דוגמא כיצד העולם כל הזמן מתפתח ומתקדם,
התפתחות בצורה של עילוי.
אומנם הדגש בפסקה שלנו היא לא רק כלפי כל העולם, אלא כלפי האדם עצמו.
בעצם היכולת להתעלות ולהתפתח זה מוביל לשחרור בצורה כזאת שהאדם יכיר
את כשרונו הפנימי בצורה יותר טובה. המגמה ככל שהאדם יתקדם, שהאדם יגלה
את מגמתו הפנימית.
שפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת
עריגת הכמיסה
של האדם-הסיבה שגילוי הפנימיות זה מפתח את העולם, משום שהמגמה
האלוקית שבהוויה היא בעצם עומדת בשורש הפנימי של האדם. כיון שבתוך
האדם יש נשמה פנימית, ממילא כל פיתוח פנימי כולל בתוכו את המגמה
האלוקית שבהוויה.
הרב בעין איה מתאר מה ההשפעה והמשמעות של המגמה האלוקית, וכךכותב
הרב.
עין איה שבת פרק ב' פסקה נה'.
-
ההתעלות, לתכלית לפנים, היא הכללית ההליכה הלא ולעולם
אף שלפעמים אנו רואים ג"כ ירידה במהלך החיים הכלליים,
נדע נאמנה היא האלהית המגמה כי היא, עליה צורך זו שירידה
ההשתלמות
וההשתבחות המוסרית והחומרית
במקור זה הרב מסביר שהעולם תמיד הולך ומתקדם להתעלות. ההתעלות היא
לקראת המגמה האלקית, שזה ההשתלמות וההשתבחות המוסרית שבעולם.
המטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה-הרב מתאר את
הדרך ואת המסלול דרכו העולם מתעלה. בעצם ככל שהאדם יניח מטרה יותר
רחוקה, אז העולם יתקדם ויתעלה. כשהאדם נותן לעצמו מטרה רחוקה ממילא
כבר כעת הוא מושפע משמעותית מאותה מגמה רחוקה. עצם זה שמניחים מגמה
רחוקה אז הנשמה מתנשאת לאותה מגמה רחוקה. יש פתגם תשאף גבוה תגיע
גבוה, כשהשאיפה והמטרה רחוקה אפשר להגיע לשם, ממילא כבר כעת הנשמה
מושפעת מאותה מטרה.
אבל רק אז הנן
נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות להן את
כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו
של האדם הבינוני,

130
להיות עוזרות למגמתן-אומנם לפעמים מרוב שאיפה רחוקה וגבוהה יש זלזול
במטרות ביניים. בסופו של דבר צריך האדם לדעת שהדרך להגיע למטרה הרחוקה
חייבת לעבורדרך מטרות הביניים. בצורה כזאת גם מטרות הביניים מקבלות את
המשמעות של השאיפה הרחוקה. צריך האדם להשתמש גם במגמות הביניים כדי
להגיע למטרה הגדולה.
אפשר אולי להביא דוגמא לעניין זה מלימוד תורה לשמה. תורה לשמה זה
המטרה, בכל זאת כדי להגיע למטרה לפעמים צריך לעבור דרך לימוד לא לשמה.
וכך מובא בחז"ל.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
-
וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות
אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה
-
בא לשמה.
בעצם חז"ל מביאים לנו הדרכה, למרות שהמטרה היא לשמה, צריך להציב תחנת
ביניים. אומנםהשאיפה צריכה להיות כבר בהתחלה. כשהמטרה ברורה ממילא
גם רוחו הבינונית של האדם מקבלת את המשמעות הגדולה של המטרה הרחוקה.
אז החיצוניות של
העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו-בצורה כזאת האדם יכול להחיל גם את שלבי הביניים. אם האדם מבין
שהשלבים באמצע הם עוזרים למטרה אז האדם סבלני ומקבל את השלבים בדרך.
כשהאדם שואף לרוחניות, יש חשש שהוא יזלזל ויעזור את העולם החומרי.
בצורה כזאת האדם יכול להרגיש שהוא במלחמה נגד החומר, נגד החלקים
החיצוניים של העולם. אבל זה לא נכון, האדם צריך להכיר שהחיצוניות היא שלב
לקראת המטרה הפנימית. בדיוק כמו ההבנה שלימוד לא לשמה שהוא חיצוני הוא
מסוגל לעזור בשלב האמצעי. כמו כן כל פיתוחו החומרי והחיצוני של העולם,
למרות שהוא לא המטרה בסופו של דבר הוא יכול להועיל לעולם. בצורה כזאת
הצד הפנימי אינו לוחם נגד הצד החיצוני, אלא הצד הפנימי מסוגל להתרומם
בזכות הגילוי החיצוני41.
41ההבנה שהפנימיות יכולה להעזר בחיצוניות מבוארת בהרחבה בפסקה הבאה.

131
פסקה פ'שלטון הפנימיות והחיצוניות42(עמוד צז')
בעלי הפנימיות
משתוממים הם בעת שהחיצוניות
נושאת את דגלה ברמה בחיים. אבל עליהם לדעת, כי הפנימיות
היא אז רק אז מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר,
אברים בריאים, ולב אמיץ,
חושים מפותחים, וסדרי יופי, נקיות וטהרה,
מוסר נימוסי, ודרך ארץ, ומרץ, ואהבה לחיים ולעולם. אז תו
כל
הפנימיות לשלוט על ממלכה
מלאה אונים.
ואם השלטון החיצוני, בעת שהוא עסוק בשלו, איננו
יודע להתחשב עם פנימיות החיים, שהוא כל יסוד משגבם, בשביל
כך לא תרפינה הידים של בעלי התוך. יחזיקו הם את דגלם,
ויבצרו את מעמדם. יסייעו גם כן להחיצוניות להתבצר בסגנון
כזה, שממילא ידע בעת גבורת הפנימיות, להת המוכרחת
גלות,
למטרות שימוש של לתפקידו, להסתגל איך הפנימיות,
של החיים וההויה בכלל.
נושא הפסקה-החיצוניות לפעמים מפריעה לפנימיות, אבל הפנימיות צריכה
להשתמש ולרומם את החיצוניות.
ביאור הפסקה-
בעלי הפנימיות
משתוממים הם בעת שהחיצוניות
נושאת את דגלה
ברמה בחיים-פסקה זאתהיא המשך ישיר של פסקה קודמת. גם בשמונה
קבצים פסקה זאת מופיעה ברצף לאחר הפסקה הקודמת. סיום הפסקה הקודמת
הרב הדגיש כיצד הפנימיות יכולה להכיר את הערך של החיצוניות, כיצד
הפנימיות לא נלחמת עם החיצוניות. כאן הרב מעמיק וממשיך בביאור היחס בין
החיצוניות לפנימיות.
הרב מתאר כיצד בעלי הפנימיות הם מרגישים קושי ושממון בזמן בו החיצוניות
מתגברת. הבעיה בהתגברות של החיצוניות שהיא נושאת את הדגל המרכזי של
42מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תפח'. (פסקה זאת היא מופיע בשמונה קבצים מיד
לאחר הפסקה הקודמת.)

132
החיים. אין בעיה שהחיצוניות תתרחב, הבעיה היא בנשיאת הדגל, בהגדרה שכל
החיים הם בשביל לרומם את החיצוניות.
אבל עליהם לדעת, כי
הפנימיות
היא אז רק אז מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר,
אברים בריאים-למרות הקושי של האנשים
הפנימיים לראות כיצד החיצוניות משתלטת, בכל זאת עליהם לדעת שבסופו של
דבר הפנימיות יכולה לנצח. אבל יש יתרון בשלב בו החיצוניות נצחה, היתרון
שבזמן בו החיצוניותפעלה אז העולם נהייה מסודר. החיצוניות היא בונה את
הכלים שאחר כך הפנימיות תוכל להכניס לתוכו את האורות.
ראוי לציין שהמושג פנימי וחיצון זה מושג מפורסם בעולם הסוד. הרב הנזיר
מדגיש שבעץ חיים ישנו שער שלם שמתעסק בפנימיות ובחיצוניות. וכך מובא בעץ
חיים.
עץ
חיים שער מ' דרוש א'.
-
בענין הי' ספירות, כי יש בהם ב' בחינות, א'
-
הוא העולמות עצמן ובחינה זו
נקראת חיצוניות הספירות. ב' הוא בחינת נשמות עצמ ובחינה זו נקראת
פנימיות הספירות ...
כי כל בחינת י' ספירות דקטנות נחלקות לג'
והם
:
עיבור יניקה ומוחין
,
שהם ג' תחתונים דא
לקים וג' אמצעים וג'
ראשונות, וכל זה נקראו
חיצוניות
.
ואח"כ כל בחינת הגדלות יש בהם
עיבור
ויניקה ומוחין
שהם ג' תחתונים דהויות וג' אמצעיות וג' ראשונות, וכל זה נקרא
פנימיות
...
בעץ חיים מהרח"ו מסביר בהבדל בין פנימיות וחיצוניות, שם מהרח"ו מסביר
כיצד זה בא לידי ביטוי בספירות בשמות אלוקים לעומת שם הוויה, לחלוקה בין
עיבור יניקה לעומת גדלות שזה חיצון ופנימי.
וכן מבואר גם בשער מא'
עץ חיים שער מא' דרוש א'
-
דע כי בכל פרצוף ופרצוף שבכל עולם יש בו פנימיות, והם ה' חלקי
נפש רוח
נשמה חיה יחידה
.
וחוצה להם יש ג' בחינות כלים, והו
א חצוניות אשר
הפנימיות הנ"ל מתלבש בו
.
במקור זה מסביר מהרח"ו שאפשר לכנות את החיצוניות ופנימיות בשם של אור
וכלי.

133
כמו כן כאן הרב מכנה את פעולת החיצוניות בשם של אברים בריאים. כמו אבריו
של האדם, שהאברים הם מעין כלים לאור הנמצא בתוכם. האברים הם נחשבים
החלק החיצוני של האדם.
הרב הנזיר חיזק יסוד זה על פי הכלל נפש בריאה בגוף בריא, כמו שמובא באורות
התשובה.
אורות התשובה
פרק ה' פסקה א. -
התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף
בריא
מוכרחת היא לבא לידי האושר הגדול של תשובה, והיא מרגשת בה
את העונג הטבעי
היותר גדול ...
במקור זה הרב מסביר שהנשמה הבריאה מוכרחת היא לבוא בגוף בריא. בצורה
כזאת יש אושר גדול של תשוב, זההעונג הטבעי והטוב.
וכך מובא גם בספר המידות לר' נחמן.
ספר המידות תשובה אות פד
-
תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש.
וכך כותב הרב גם בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה קלז. (מובא באורות הקודש ח"ב עמ' שיג')
-
אי אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בהגוף, אף על פי שהענינים
שהם שו
אפים אליהם ופועלים בהם ובונים אותם נראים כרחוקים זה מזה....
במקור זה מסביר הרב שאי אפשר ליצור צרות עין בין הנשמה לבין הגוף. למרות
שהעניינים נראים רחוקים זה מזה, בכל זאת כל הנשמה צריכה את הגוף.
ולב אמיץ, חושים מפותחים, וסדרי יופי, נקיות וטהרה,
מוסר נימוסי,
ודרך ארץ, ומרץ, ואהבה לחיים ולעולם-פשוט שהתיקון החיצוני כולל בתוכו
את הכלים, היינו את האברים. אומנם הרב מוסיף ומסביר שהצד החיצוני פועל
גם לפתח צדדים יותר עמוקים, כגון לב האדם, היינו הרגשות והאומץ שתלוי בלב
האדם. כל פיתוח חושיו של האדם. פיתוח הצדדים האסטטיים. הרב מוסיף

134
שאפילו חלקים יותר פנימיים, גם הם שייכים לצד החיצוני, הנקיות הטהרה
המוסר ודרך ארץ, דברים אלו שייכים גם לצד החיצוני. היה מקום לחשוב שזה
כבר שייך לצד הפנימי, הרב סובר כיון שחלקים אלו באים לסדר את דרך החיים
הטבעים והגשמית, לכן זה עדיין חלק מן הצדהחיצוני. לכן גם המוסר ודרך הארץ
שייך לחלק החיצוני43.
התוצאה של כל חלקים אלה, שהאדם גם יקבל מרץ ואהבה לחיים ולעולם. הרי
הנשמה, החלק הפנימי לא יכול להרגיש שייכות וקשר לעולם. רק בזכות פיתוח
כוחות החיים החיצוניים, אז ניתן להתקשר ולאהוב את העולם.
אז
תוכל
הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים-המטרה שהפנימיות
תירכש ותקבל את היתרון והפיתוח שפעלו הכוחות החיצוניים. בצורה כזאת
הפנימיות שולטת על מכלול כוחות בצורה מלאת כח.
דבריו של הרב שהפנימיות שולטת על הכל, גם על החיצוניות, דבר זה מזכיר את
דבריו של בעל התניאעל המאבק בין המלכים בין יצר טוב ליצר רע. שניהם רוצים
לשלוט על הגוף, וכך מובא בבעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ט
-
אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני
מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו
להנהיג יושביה כרצונ
ו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך
שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על
הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו
ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי
בעל התניא ממשיל את מלחמת היצריםלמלחמה בין מלכים שנלחמים על עיר
אחת. התוצאה שבסופו של דבר אם הנפש האלוקית מנצחת, אז היא מקבלת גם
את כוחותיו של הגוף, יצר הטוב ירוויח את היתרון שקיים בגופניות בצורה
מלאה44.
43הרב מוסיף שגם הטהרה שייכת לחלק החיצוני, נראהשאין הכוונה ממש טהרה רוחנית, אלא
הכוונה טהרה הקשורה לנקיות. היינו נקיון גדול ומדוקדק זה יקרא טהרה.
44אומנם כאן בעל התניא לא ממש מדבר על חיצוניות ופנימיות, אבל ישנו דמיון בין הדברים.

135
ההבנה שהצד הפנימי צריך לקבל שלטון כח בזכות הצד החיצוני, שהפנימי צריך
לקבל את האבריםהמסודרים, משם לקבל כח, אנו יכולים לראות גם באגרות
הראיה כשהרב מדבר על העיסוק החזרת השלטון למדינת היהודים, וכך כותב
הרב.
אגרות הראיה חלק א' אגרת כ' עמ' כ'.
-
והנה כדי למלא במעשה את השלטון הלאומי צריכים שיהיו כוחות האומה
בתכלית השלמות.
הרב מבאר שבשלטן הלאומי של מדינת ישראל הכרחי שיהיו כוחותיה של האומה
בשלמות. מדובר כאן גם על הכוחות החומריים, הגשמיים.
ואם השלטון החיצוני, בעת שהוא עסוק בשלו, איננו
יודע להתחשב עם פנימיות החיים, שהוא כל יסוד משגבם, בשביל
כך לא תרפינה הידים של
בעלי התוך-הרבמודע למורכבות שיכול להיות שבשלבי אמצע נראה כאילו
השלטון החיצוני הוא מפריע לצד הפנימי. נראה כאילו השלטון החיצוני הוא
מתנגד לחלק הפנימי, בכל זאת בעלי התוך, היינו האנשים הפנימיים לא תרפינה
ידיהם.
ההבנה שיש סתירה בין הכוחות דבר זה מבואר גם בשמונהקבצים.
קובץ א' פסקה קכה.
-
על פי רוב, התכונה החיצונית והפנימית של העולם סותרים זה את זה
בהשקפותיהן. הסתירה כמובן איננה תמידית ובלתי פשרית בטבעה,
אדרבה, היא טבועה בעצם כדי לעורר התחברות יותר כבירה, שרק אז
יכולים הם החיים הפנימיים והחיצוניים להתאגד יחד. ...
הרב שבדרך כלל יש סתירה בין החלק החיצוני לפנימי. זאת סתירה שאינה
תמידית. הסתירה היא רק בשלב אמצעי, לקראת הדרך שבו כל הכוחות
מתאגדים זה בזה.
יחזיקו הם את דגלם,
ויבצרו את מעמדם. יסייעו גם כן להחיצוניות להתבצר בסגנון
כזה, שממילא ידע בעת גבורת הפנימיות, המוכרחת להתגלות,
איך להסתגל לתפקידו, של שימוש למטרות הפנימיות,
של
החיים וההויה בכלל-הרב מוסיף תפקיד בעבודת הצד הפנימי. לא רק שהצד

136
הפנימי לא צריך לחשוש מהצד החיצוני, לא רק שהצד הפנימי לא ילחם בצד
החיצוני, אלא הצד הפנימי צריך להמשיך ולתת כוחות לצד החיצוני.
הרב מסביר גם בזמן של השלטון החיצוני כדאי לפנימיות להצטרף לפעולה.
בצורה כזאת הצד החיצוני יתרגל לראות את הצד הפנימי, בצורה כזאת הצד
החיצוני יכין את עצמו לזמן בו הצד הפנימי ישלוט, ואז הצד החיצוני ידע כיצד
לעבוד.
אפשר להמשיל את הדבר למצב של מדינת ישראל. יש את הצד החילוני, ויש את
הצד הדתי. כעת הצד החילוני הוא מנהיג את המדינה. לפי דברי הרב מומלץ שכבר
כעת אנו נצטרף בצורה מסויימת לצד החילוני, נפעל להראות כיצד הצד הדתי
מסוגל לשתף פעולה עם הצד החילוני, החיצוני. בזכות שיתוף הפעולה בזמן נצחון
הצד החילוני, אז שתתהפך המציאות,כשהמדינה תגיע לתיקונה. אז הצד החילוני
כבר יהיה רגיל לראות את הצד הדתי פועל, וכך יהיה להם יותר קל להמשיך
להשפיע את היתרונות שקיימים בהם. השלב המקדים הוא מעין תרגיל לקראת
האידיאל הגדול.

137
פסקה פא'הפגת שכרון החיצוניות45(עמוד צח')
המחשבות
הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את
האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן.
והעולם ברובו נתון
הוא בתוך שכרון זה.
רק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח
מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה
בכחם הרוחני העליון. וכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על
העולם, הרי הוא הולך ומאיר יותר באורו הפנימי, ותחת שכרון,
מופיע אור שמחת עדנים של
קודש.
נושא הפסקה-חיצוניות העולם יוצרת שכרון, הפנימיות חודרת אל תוך ההוויה
מבעד לשכרון.
ביאור הפסקה-
המחשבות
הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את
האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן.
והעולם ברובו נתון
הוא בתוך שכרון זה-הרב ממשיך לדון על היכולת להכנס לעומק המציאות.
הרב מסביר שהחיצוניות מטעה את האדם. הבעיה שהחיצוניות לא רק מתאימה,
אלא היא יוצרת שכרון. השכרון חסרונו שהוא לא רק גורם שאנשים לא יראו,
אלא השכרון גורם עיוות של המציאות. יש כאן טעות בהבנת המציאות.
השכרון הוא גורם עיוות של המציאות, וכך מובא בגמ' לגבי חיוב שכרות בפורים.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
-
אמר רבא: מיחייב איניש
לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך
מרדכי
הגמ' מחייבת את האדם להשתכר בפורים כדי שלא יבחין ולא ידע בין ארור המן
לברוך מרדכי. הבעיה אצל השיכור שהוא הופך וטועה במציאות.
45מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תקא'.

138
בפרי עץ חיים מבאר את היתרון בשכרות בפורים.
פרי עץ חיים פרק ו' שער הפורים.
-
שיש ניצו
ץ של קדושה בכל קליפה המחיה אותה. .. וצריך שישתכר ביום
הזה, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ... ויתן ברכה לאותו ניצוץ
שבקליפה ויתברך גם הוא.
מהרח"ומסביר שהקדושה הנמצאת בקליפה מקבלת את החיות בזכות השכרות.
השכרות היא יוצרת ערבוב וממילא השיכור מסוגל לשבח גם את הקליפה. בצורה
כזאת יש ברכה לניצוץ שבקליפה.
הרב הנזיר שהביא את המקור הזה מסביר שעבודת האדם להפיג את השכרון.
כשהאדם מסתכל בצורה חיצונית, אז יש הרבה חיות שלילית. חיות שמגיע אל
החלק השלילי. כשהאדם מעמיק בהסתכלות פנימית, אז ההסתכלות הזאת
גורמת הפגה לשכרון, גורמת הפגה לניצוצות שהולכים לחיצוניות.
הבעיה שרוב העולם נמצא תחת השכרון הזה. בעצם רוב העולם בהסתכלות
החיצונית שלו נותן חיות לקליפה. רוב העולם נצמאבטעות בתפיסת המציאות.
רק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח
מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה
בכחם הרוחני העליון-
המטרה של הקדושים לחדור אל פנימיות המציאות להפיג את השכרון. הרב מכנה
את הגדולים בשם שרידים, זה לשון הפסוק בספר יואל.
יואל פרק ג פסוק ה
-
וְהָּיָָּ֗ה כֶֹּ֧ל אֲשֶּר־יִקְרִָּ֛א בְשָ֥ם יְקוָָּּ֖ק יִמָּלָּ֑ט כִִּ֠י בְהַר־צִיֵ֨ון ּובִירּושָּלִַַ֜ם תִֶֽהְיֶּ֣ה פְליטָָּ֗ה
כֶַֽאֲשֶּר ָ֙ אָּמַ֣ר יְקוֶָּ֔ק ּובֵַ֨שְרִידִֶ֔ים אֲשֶָּ֥ר יְקוָָּּ֖ק קֹרֶֽא:
פסוק זה הנביא מתאר שבגאולה תהייה פליטה של השרידים. השרידים הם
הצדיקים שמגיעים אל הגאולה. וכן הגמ' דורשת ששריד הכוונה לתלמיד חכם,
וכך מובא בגמרא.

139
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צב עמוד א
46
-
ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה
-
אש
אוכלתו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שרי
ד באהלו. אין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר ובשרידים אשר ה' קרא.
כמו כן הצדיקים מכונים בשם חכמי לב, זה מה שנאמר לגבי בוני המשכן.
שמות פרק לא פסוק ו
-
וַאֲנִ֞י הִנֶּ֧ה נָּתַ֣תִי אִתָ֗ו א֣ת אָּהֳלִיאָּ֞ב בֶּן־אֲחִֶֽיסָּמ ְָּךָ֙ לְמַטה־דֶָּ֔ן ּובְלָ֥ב כָּל־חֲכַם־לָּ֖בַ֣
נָּת
תִי חָּכְמָָּּ֑ה וְעָּש ּׂ֕ו אָּ֖ת כָּל־אֲשֶָּ֥ר צִּוִיתִֶֽך:
בוני המשכן הם מסוגלים לראות את המציאות בצורה פנימית. הם מכירים את
הלב הפנימי שנמצא במציאות.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הצדיקים מתגברים על עצמם לא להתבלבל
בשכרון, הצדיקים מתגברים לראות את הקדושה והאמתהאלוקית, וכך מובא
בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תקצח.
-
והנסיונות הגדולות, התשוקות והרעיונות, המחשבות כל
העצומים,
שעוברים על כל צדיק בנפשו הפרטית, כולם עוברים הם על כללות האומה,
... וכל מה שהאורה הפנימית והמקפת העליונה היא יותר נתבעת ברוב אמת
מנשמתו של אדם, והוא מתגלגל הרבה בצער הצמאון לשבר את נפשו
מהריווי העליון ... ובכל זה לא יפנה אל רהבים, ולא יאבה בשום א
ופן לשכר
את עצמו בשכרון החיצוני של העולם, לא בתאוות גשמיות ולא ברוחניות,
לא בדמיוניות ולא במה שקוראים שכליות, כי אם עומד הוא על משמרתו,
והתגלות האמת העליונה והטוב המוחלט, בנשמתו ובעולם, ...
וכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על
העולם, הרי הוא הולך
ומאיר יות
ר באורו הפנימי, ותחת שכרון,
מופיע אור שמחת עדנים של
קודש-ככל שהצדיקים מטביעים חותם על העולם, כך האור הפנימי של העולם
46וכן מובא גם בגמ' חולין קלג.

140
מאיר. בצורה כזאת העולם יוצא ומתרחק מן השכרון. העולם מצליח להופיע
הארה ושמחת קודש.
הרב הנזיר מסביר שדבריו של הרב מרמזים על סודות בקבלה. וכך מסביר הרב
הנזיר.
במקום השכרון החיצוני מופיע מעין שכרון רוחני פנימי. זה מסביר את הפסוק
בשיר השירים.
שיר השירים פרק ה פסוק א
-
בָּ֣אתִי לְגַנִי ֘ אֲחֹתִ֣י כַלָּה ָ֒ אָּרִֶׁ֤יתִי מורִי ָ֙ עִם־בְשָּמִֶ֔י אָּכֶַׁ֤לְתִי יַעְרִי ָ֙ עִם־דִבְשִֶ֔י
שָּתִָ֥יתִי
יינִָּ֖י עִם־חֲלָּבִָּ֑י אִכְל ּ֣ו ר עִֶ֔ים שְת ָּ֥ו וְשִכְר ָּּ֖ו דודִֶֽים:
הפסוק מתאר שכרות של הרעים העליונים, של הדודים. הרעים הם אבא ואמא
ואילו הדודים אלו הילדים היינו זעיר אנפין ונוקבא47. מעומק החכמה והבינה
העליונה, שולחים ברכה גם לקליפות לחיצוניות. המטרה להעלות את כל
החיצוניות, את כל הקליפות להגיע לתפארת ומלכות. להגיע לעדנים של קדושה.
47כך מובא בהגה"ה צמח בפרי עץ חיים
-
הגה"ה פרי עץ חיים: ואע"פ דאכלו רעים אינון אבא ואמא ושתו דודים אינון זעיר אנפין
ונוק'...

141
פסקה פב'אמונת הנסתר והעצמיות48(עמוד צט')
המוכשר
להסתכלות הנסתר חי הוא באמונת
הנסתר. והגלוי אצלו הוא
רק הזדרחות
כהה מהנסתר, המאיר
בברק השכלתו הגדולה.
וההשכלה הנסתרת היא מיוחדת בכל אדם בצורה
מיוחדת לו. היא מאוגדת עם העצמיות, שאינה נכפלת,
בשום אופן, ואינה נמסרת בשום הגה והסברה. יהיו לך לבדך.
האמונה, ומתוך יחיה. דוקא, באמונתו, שלו וצדיק
שלו, המאירה,
המכינה לו עדן בפ
ני עצמו, יוצא הוא לטייל
בחצרות ד', שרשות הרבים מעורב שם, ונעשית דעתו מעורבת עם
הבריות. יפצו מעינתיך חוצה,
ברחבות פלגי מים.
והפלגים הללו מתרחבים כנהרות מתוך הים הגדול של
האמונה הגדולה, הגנוזה במעמקי הלב, וממקום שהנחלים
באים שם הם שבים ללכת.
נושא הפסקה-המוכשר להסתכלות חי באמונה והשכלה נסתרת, שאינה נמסרת
בשום דיבור חיצוני.
ביאור הפסקה-
המוכשר
להסתכלות הנסתר חי הוא באמונת
הנסתר. והגלוי אצלו הוא רק הזדרחות כהה מהנסתר, המאיר
בברק השכלתו הגדולה-הרב מתאר
את המהלך הנפשי של מי שמוכשר לנסתרות. הרב מסבירשהכשרון הזה מוליד
הסתכלות פנימית על כל המציאות. אדם כזה הוא חי באמונה נסתרת. האמונה
הזאת היא מבטאת נקודה פנימית שנמצאת אצל האדם בתוכיותו.
אדם שרגיל ומוכשר להסתכלות פנימית, הוא מרגיש שכל הדברים שהם גלויים
אצלו הם מעין צל כהה שנולד מן החלק הנסתר. הדברים הגלויים הם לא עיקר
חייו. עיקר חייו של אדם כזה זה החלק הפנימי. אדם כזה מרגיש שהחלק שמאיר
48מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רמא'.

142
את חייו, זה החלק הפנימי. מבחינתו כל החלק החיצוני הגלוי, הוא רק מעין כיסוי
ותוצאה כהה מן החלק הפנימי.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד החכמה הנסתרת היא גם לאחר הלימוד נשארת
נסתרתבעומק נפשו של האדם, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תמ.
-
ההסברים הנסתרים שבחכמה האלהית, מועילים הם להעמיד את הענין
האלהי בכל התארים החיוביים ... על כן האמונה היא תמיד מגלה את
הנסתר, ומשארת אותו בתכונתו הנסתרת ...
במקור זה הרב מסביר שההסברים הנסתרים הםמנסים להעלות את התארים
החיוביים כדי שהאדם יוכל להתחבר אל האלוקות. אומנם החיבור הזה גם
התארים החיוביים בסופו של דבר הם נשארים נסתרים. האדם יצטרך להשאר
גם לאחר כל הלימודים בהרגשה של הכרה נסתרת הקיימת בתוכו.
וההשכלה הנסתרת היא מיוחדת בכל אדם
בצורה
מיוחדת לו. היא מאוגדת עם העצמיות, שאינה נכפלת,
בשום אופן, ואינה נמסרת בשום הגה והסברה. יהיו לך לבדך-במקור זה הרב מסביר מה המקום של האמונה.
בעצם האמונה היא חלק הנמצא בעצמיות של האדם. אמונה זה דבר שאינו נמצא
רק בעולם הלימודי ה'חוכמתי'. האמונה היא בעצםנובעת משורש נשמתו שקיים
אצל האדם.
הרב מבאר שיש אמונה נסתרת, הרב בדבריו מחדש שהאמונה היא כח נסתר
שקיים בתוכיותו של האדם. יסוד זה מבואר גם באגרות הראיה, וכך כותב הרב.
אגרות הראיה ח"א אגרת מה' עמ' נד'.
-
אי אפשר להשיג שום השגה רוחנית באמת, כי אם על ידי קדושת א
מונה
שלמה. והחכמה והרחבת הדעת היא רק גורם להשגה ולא עצמותה... שכל
זמן שלא יזכו הבריות להרחבת הדעת של קדושת האמונה, תהיהי כל
חכמת פרטית ומוגבלת ...
במקור זה הרב מסביר שהשגות רוחניות תלויות בשלמות האמונה. אבל האמונה
בעצמותה. אינה תלויה בחכמה ורחבה חיצונית. האמונה היא מציאות פנימית
הקיימת בחלק הנסתר של האדם. בעצם בחלק שמבטא את העצמיות של האדם.

143
כיון שהאמונה היא עצמות האדם, לכן היא שונה מאדם לאדם. וממילא היא אינה
יכולה להמסר לשום אדם. כל תפיסה של אמונה היא פנימית, שאי אפשר להסביר
אותה בסברא, או אפילו בהגה. האמונה היא חוויה השייכת לעצמיותו של האדם.
יסוד זה מבואר גם במוסר אביך, וכך כותב הרב לגבי מצוות היראה.
מוסר אביך פרק א' פסקה ב. למוד היראה וחכמתה
-
נראה שמצות היראה כוללת כל הלימודים המביאים ליראת ד'. אמרו חז"ל
על
פסוק "הן יראת ד' היא חכמה"
-
"הן אחת", שרק היא לב
דה חכמה ...
והנראה בזה, שכל הלמודים כשאחד
מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור
לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי
שהגה בעיונו זמן רב ...
משא"כ יראת ד', שאע"פ שלמוד היראה שוה לשאר לימודים,
בסדור
כללים וחוקים, המודיעים לנו גדולת יוצרנו יתברך ויתרומם, וישנם
מקומות
וענינים הדורשים ליבון ובירור, מ"מ גם אחרי הבירור כשיאמר
קיצור הדברים למי שלא
ירד לעומק הענינים לא יבין ... לכן ודאי רק יראת
ד' לכדה היא חכמה חכמה
אמתית שלא תשתנה להיות ידיעה בעלמא בלא
חכמה, אבל כל הידיעות שבעולם, בין
ידיעות עניני הלכות עמוקות, בין
י
דיעות טבע הנמצאים, מצה עצמם, אינן כ"א ידיעה
אלא שיפול בהן קושי
בהשגת ידיעתן עד שנצטרך להשתמש גם בהן בכח החכמה,
שמעיקרו לא
נברא באדם כ"א לצורך היראה לבדה.
במקור זה הרב מסביר שיראת ה' היא תלויה בהקדמה של אמונה. היינו הסיבה
שיראת ה' היא חכמה בלבד, כיון שאיאפשר להסביר אותה. עיקר החוויה של
יראת ה' תלויה באדם עצמו. אומנם יש לימודים שיכולים לעזור לאדם להעמיק
בתוך חווית היראה. אבל בעצם כשהאדם משיג את היראה הוא מעולם לא יוכל
להסביר באמת לחברו, את החכמה שהוא השיג. זאת הסיבה שכל החוכמות
בעולם הם לא נחשבות חכמה. כלהחוכמות שבעולם אם אדם מבין משהו לאחר
עמל, הוא יכול להסביר לחברו במהירות, וחברו ישיג את כל העמל שהוא השיג
במהירות. מה שאין כן יראת ה', היינו האמונה הקשר עם הקב"ה, זאת השגה
פנימית. כל אחד ואחד צריך להשיג בעצמו את החכמה הזאת. אי אפשר למסור
אותה לחברו.
זאת הסיבה הפנימית שלימוד מעשה מרכבה צריך להיות ביחיד, וכך מובא
במשנה במסכת חגיגה.
משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה א
-
ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו

144
וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א
-
ולא במרכבה ביחיד. תני רבי חייא: אבל מוסרין לו ראשי פרקים
במקורות אלו אנו לומדים שאת לימוד מעשה מרכבה, הלימוד הפנימי אפשר
ללמד רק למי שמבין מדעתו. זה לימוד פנימי שהאדם צריך להרגיש אותו
בתוכיותו. אי אפשר להעביר אותו מאחד לשני. כל הלימוד הזה תלוי ביכולת של
התלמיד להבין מדעתו. מה שהמחנך יכול להעביר זה לא את עצם הלימוד, אלא
רק את ראשי הפרקים. היינו את ההקדמה, את היסודות שעליהם התלמיד צריך
להתחכם ולהבין מדעתו.
האמונה, ומתוך יחיה. דוקא, באמונתו, שלו וצדיק
שלו, המאירה, המכינה לו עדן בפני עצמו, יוצא הוא לטייל
בחצרות
ד', שרשות הרבים מעורב שם, ונעשית דעתו מעורבת עם
הבריות-מתוך ההבנה שיש חוויה
אישית נסתרת של האדם, ממילא רק מהחוויה העצמותית הזאת האדם יכול
לחיות. זה לשון הפסוק בחבקוק.
חבקוק פרק ב פסוק ד
-ָּ
הִנ ֣ה עֻּפְלֶָּ֔ה לֹא־יָּשְרָָּ֥ה נַפְשָּ֖ו בָּ֑ו וְצַדִָּ֖יק בֶּאֱמּונ
תָ֥ו יִחְיֶֶּֽה:
אומנם כאן נוצר מהפך, לאחר שהאדם מכיר את העצמיות שלו, אז האדם יכול
להאיר לאחרים. מתוך שאדם יש לו עדן רוחני אישי פרטי, אז האדם יכול ללכת
למקומות אחרים להתערב עם הבריות שסביבו.
ההבנה שרק לאחר שהאדם יכיר את עצמיותו אז יוכל ללכת להכיר אתחברו, אנו
יכולים לראות גם בדברי הרב בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה כד (מובא גם באורות הקודש ח"ג עמ' קמ')
-
... והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו, הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו
הוא...
הרב מסביר שאם האדם שוכח את ה'אני' האישי שלו, אז האדם לא יכול להכיר
את ה'אתה', לא יוכל להכיר את חברו. הכרת האני היא תלויה בהבנה שגאולת

145
האדם, המשיח הוא נמצא ברוחו של כל אחד ואחד. הבנת האלוקות היא לא
נמצאת חוץ אלינו, היא פנימית בתוכנו.
יפצו מעינתיך חוצה, ברחבות פלגי מים-התוצאה שנוצרת היא לאחר
שהאדם מכיר את מעיינו הפרטי, אז האדם יוכל להאיר לחברו. הרב משתמש
בלשון הפסוק במשלי.
משלי פרק ה פסוק טז
-
יָּפּ֣וצ ּו מַעְיְנֹתֶּ֣יך חָּּ֑וצָּה בִָּ֝רְחֹבָ֗ות פַלְגי־מֶָּֽיִם:
אומנם גם ספר משלי מזכיר פסוק אחר כך את החשיבות שהאדם יכיר את
עצמיותו. להבין שיש עצמיות אישית, שבצורה כזאת כל אחד כביכול זר לחברו,
וכך מובא במשלי.
משלי פרק ה פסוק יז
-
יִֶֽהְיּו־לְך ָ֥ לְבַדֶָּּ֑ך וְאָּ֖ין לְזָּרִ֣ים אִתְֶָּֽך:
ההבנה שיש בהרגשת האמונה בדידות כיון שהאדם מתעסק עם האני הפנימי
והפרטי שלו. דבר זה מזכיר דברים שכתב הרבסולבייצי'ק בספרו איש האמונה
הבודד.
איש האמונה הבודד עמ'
25 -
האדם השני מגלה לפתע שהוא בודד, כי התנכר לעולם הפרא ולמצב
המיכאניסטי של קיום חיצוני ...
במקור זה הרב סולבייצי'ק מתאר כיצד האדם מתחבר למצב החיצוני של הקיום,
אבל האדם מרגיש בפנימיותו בודד.הבדידות הזאת נובעת מתחושת האמונה
שהיא פנימית ואישית בעצמיות האדם.
אומנם גם הרב סולבייצי'ק מסביר שצריך ליצור קהילה פנימית, קהילה שקצת
מקילה על הבדידות. אפשר שכל אחד ירגיש את הקשר לחברו בצורה פנימית.
מתוך הפנימיות אפשר להתקשר החוצה, התקשרות מתוך המעיין הפנימי שפורץ
החוצה.

146
והפלגים הללו מתרחבים כנהרות מתוך הים הגדול של
האמונה הגדולה, הגנוזה במעמקי הלב, וממקום שהנחלים
באים שם הם שבים ללכת-
לאחר ההפנמה שהאדם מכיר את מעיינו האישי, אז הפלגים יכולים להתרחב.
ההדגשה כאן למרות שהאמונה הזאת היא כלפי פנים בכל זאת האמונה מצליחה
להתרחב.האמונה היא כמו נהרות שמגיעים מן הים הגדול של האמונה הגדולה.
האמונה הגדולה היא נמצאת בתוך מעמקי ליבו של האדם. האמונה הזאת יוצאת
כלפי חוץ, אבל בסופו של דבר חוזרת את הים, אל תוך ליבו של האדם.
הרב משתמשבלשון הפסוקבקהלת.
קהלת פרק א פסוק ז
כָּל־הַנְחָּלִים ָ֙ הֹלְכִ֣ים אֶּל־הַיֶָּ֔ם וְהַיָָּּ֖ם אינֶּ֣נ ּו מָּל ָּ֑א אֶּל־מְקָ֗ום שֶֶּׁ֤הַנְחָּלִים ָ֙ הֶֹֽלְכִֶ֔ים שִָּ֛ם הָ֥ם
שָּבִָּ֖ים לָּלֶָּֽכֶּת:
הפסוק מתאר כיצד הנחלים הולכים אל הים ושבים אל הים.יש יציאה של
הנהרות כלפי חוץ, ותמיד חוזרים אל השורש אל הים.
הרב הנזיר המשיל את היציאה של הנהר והחזרה אל הים כיחס בין בינה לחכמה.
הבינה זאת ההרחבה של הנהר, ואילו השורש הוא החכמה, ים החכמה49.
49הרב הנזיר הפנה לדברי הזוהר.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת וארא דף ל עמוד א
-
אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, מאי טעמא הם שבים בגין דההוא נהר
דנגיד
ונפיק מעדן לא פסיק לעלמין והוא אפיק תדיר מיא לימא ועל דא מיין שבין ללכת
ותבין ואזלין ותבין ולא פסקין לעלמין
הזוהר מפרש שהשיבה למקור מסמלת תמידיות של הארה שהאמונה יוצאת וחוזרת למקורה.

147
פסקה פג'המעין הכמוס50(עמודק')
המחשבות העליונות
מוצצות ממרחקים, מתוארות הן
בצורה גלומה, בלי ידיעה, באפס תיאור. התשוקה הפנימית
היא רק אליהן. ומתוך הדבקות באוצרן מתברכות הן כל המחשבות
המתוארות , שעל ידן החכמה והמדע יוצאים לעולם, בכל נהרי
נחליהם היותר מתרחבים.
וכשאדם מרגיש בעצמו עניות דעת, ומיעוט הפריה ר
וחנית,
מיד ירוץ אל המעין הכמוס, יחסה בצל שדי, ישתה לצמאו
מהבארות העמוקים של גדולי חכמי לב. יגרוס אע"ג דלא
ידע מאי קאמרי, ומריח המים העליונים יפריח, וכחו הרוחני
ישוב אליו. ויראה בנסיון, כאשר ישוב, אחרי עמלו במה שנשא
דעו למרחק, אל החלקה הקרובה, ששם ההגיון המ
מודד
שולט, המצב
השכלי בכל סרעפותיו הרגילות, יראה, והנה ברכת ד' שבה אליו,
והיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
כי מקור הברכה הוא במקום התעלומה, בסוד סתר
רזי הרזים. אין הברכה
מצויה אלא בדבר הסמוי
מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.
נושא הפסקה-צריך לרוץ אל המעין הכמוס לגרוס פנימיות אפילו כשאינו מבין.
ביאור הפסקה-
המחשבות העליונות
מוצצות ממרחקים, מתוארות הן
בצורה גלומה, בלי ידיעה, באפס תיאור. התשוקה הפנימית
היא רק אליהן-הרב מתאר
מציאות בה האדם רואה את המחשבות העליונות ממרחקים. דווקא בגלל
שהמחשבה העליונה היא עמוקה לכן היא רחוקה מן האדם.
הרב משתמש בביטוי מוצצות-הכוונה לשון הצצה. היינו האדם יכול להרגיש
שהמחשבה העליונה מציצה עליו מרחוק, הצצה זאת הבטה קטנה ורגעית. מעין
הבזק שהוא מיעוט מן האור הגדול.
50מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קל'.

148
ההבנה שאת הידיעות הרוחניות אי אפשר להשיג, אלא רק להציץ אנו רואים גם
בפסקה נוספת בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה רנב.
-
כשהמוכשרים להצצות רוחניות
רחבות דוחקים את עצמם...
במקור זה הרב מתאר שיש כשרון מיוחד לנסות להתרגל להצצה רוחנית. את
הרוחניות אי אפשר ממש לראות אלא רק להציץ מרחוק.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הארות העליונות קשה לתפוס אותם, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה רעב.
-
ההתגלות של המחשבה
הבהירה הרוחנית, היא כרגע מתנוצצת, ומיד היא
נעלמת בתוך תכנית של לימודים והסברות, שאין להם כלל אותו כח של
גבורה של מעלה שיש בנקודת ההתגלות ברוב עזה ברגע היולדה ...
הרב מתאר כיצד המחשבה הרוחנית היא מאירה מתנוצצת ומיד נעלמת. אחר כך
כשהאדם ירצה להבין מה שהוא קלט, ההבנה וההסבר הם צמצום גדול ביחס
להתגלות הבהירה הראשונית.
אומנם ההצצה הזאת יוצרת שהידיעה העליונה מופיעה לאדם בצורה גלומה בלי
ידיעה מוחלטת. כמשל לאדם שרואה את חברו מרחוק, בצורה כזאת האדם לא
מצליח ממש לראות את חברו בבירור. הוא רואה מעין צל או משהו מעורפל.
למרות שיש כאן ידיעה מאד קלושה, ידיעה גולמית, ידיעה שאי אפשר לתאר, בכל
זאת האדם מרגיש תשוקה פנימית רק לאותם הרגשות גולמיות. האדם מעדיף
את המחשבה העליונה הרחוקה על פני ידיעה ברורה של דברים הקרובים אל
האדם. החיבור אל המחשבות העליונות הוא התשוקה של האדם.
ומתוך הדבקות באוצרן מתברכות הן כל המחשבות
המתוארות , שעל ידן החכמה והמדע יוצאים לעולם, בכל נהרי
נחליהם היותר מתרחבים-
כשהאדם דבק באוצר הגדול של המחשבה העליונה, עצם הדבקות נותנת ברכה
לכל המחשבות. יש מחשבות שניתן לתאר ולבטא במילים, הדבקות בדבר הגדול
הנעלם יוצרת שכל הדברים שאפשר לתאר הם מקבלים ברכה מן השורש העליון.

149
כל החוכמות וכל המדעים תלויים בקישור אל הברכה הקיימת במחשבות
העליונות. כשהאדם דבק במחשבות האלה אז האדם דבק בשורש.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הכל נובע מן השורש העליון, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תרכ
א. -
על פי התנוצצות של רוח הקודש משיגים בבת אחת, בלא יגיעה, סדרי
חכמה רבה, הכוללים בקרבם עדן, יופי, קדושה, ברכה, אהבה, גבורה,
ומשיגים את העולמות על פי השתלשלות סדרם, כמו שהם גלויים בנשמה,
שחציבתה היא מכולם.
במקור זה הרב מתאר כיצד על ידי התנוצצות של רוח הקודש בבת אחת האדם
משיג את כל הדברים שנמצאים תחת אותה הארה. בזכות רוח הקודש אפשר
להשיג עדן יופי קדושה ברכה גבורה וכדומה. בעצם כל החוכמות הכל תלוי
באותה הארה שורשית שהיא קודמת אל המחשבה הגלויה.
מצאנו התייחסות דומה גם ליחס בין מקור התורה לבין האותיות של התורה, וכך
כותב הרב באורות התורה.
אורות התורה פרק ה' פסקה ג.
-לפעמים אי אפשר לאדם ללמוד מפני שהוא עומדבמעלה כזאת, שההארה
הכללית של למעלה מן האותיותהיא זורחת עליו, ואי אפשר לו לצמצם
עצמו באותיותהלמוד...
במקור זה הרב מתאר מציאות בה האדם מרגיש את האור הכללי שנמצא מעל
אותיות התורה. אותיות התורה זאת החכמה שנובעת מן ההארה הכללית. כל
אותיות התורה, כל החוכמות תלויות בהארה העליונה הזאת. אומנם בפסקה
שלנו הרב מוסיף לא רק חכמת התורה תלויה בהארה העליונה, אלא גם כל
החוכמות וכל המדעים תלויים בהארה הזאת.
וכך כותב הרב גם בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה קנב.
-
מההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה
ועליוניותה לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות

150
ולא ענינים מסודרים, אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות
בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז
וגבורה. וכל מה שהן
נפרטות יותר בדייקנותן, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את
האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין.
במקור זה הרב מבאר כיצד בהזרחה הרוחנית הכללית, אי אפשר לראות ממש
אותיות. בכל זאת מן ההזרחה הזאת נובעים כל המחשבות המעשיות. כל מה
שיוצא אחר כך הוא מעין כלי דרכו ההזרחה הכללית באה לידי ביטוי בפרטים.
וכשאדם מרגיש בעצמו עניות דעת, ומיעוט הפריה רוחנית,
מיד ירוץ אל המעין הכמוס, יחסה בצל שדי, ישתה לצמאו
מהבארות העמוקים של
גדולי חכמי לב-אדם יכול להרגיש עניות דעת, העניות הזאת נובעתלפעמים מן
הירידה לפרטים. הדרך להתמודד עם ההרגשה הזאת שהאדם מיד כשהוא מרגיש
וינסה לקבל הארה מן עניות דעת, האדם ילך אל המעין הכמוס. אדם ילך
המחשבות העליונות. כשהאדם חוזר אל המעין הכמוס, אז האדם חוזר אל
השורש. בצורה כזאת האדם כביכול שותה מן הבארות העמוקים שחפרו והביאו
לנו גדולי חכמי הלב. המעין הוא יכול להחזיר לאדם את הכח להפריה רוחנית.
עניין זה מבואר גם בספר הזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קמא עמוד ב
-
וכמוצא מים דא ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן ולא פסקין מימוי לעלמין,
ת"ח בירא דמיין נבעין האי איהו רזא על
אה בגו רזא דמהימנותא בירא
דאית ביה מוצא מים ואיהו בירא דאתמליא מההוא מוצא מים ... ובגין דא
יתפשטוון מבועוי לכל סטרין כמה דאת אמר (משלי ה') ויפוצו מעינותיך
חוצה ברחובות פלגי מים ובגין כך ויקרא שמה רחובות, ...
הזוהר מבאר שישנו שורש עליון של בור ממנו נובעים המים, הבוא הזה הוא הסוד
שממנו מתמלאים כל מוצאי המים. מתוך הבור הזה אפשר להפיץ את כל
המעיינות החוצה. הבור הזה הוא בעצם המעין הכמוס שהרב מדבר כאן.
יגרוס אע"ג דלא
ידע מאי קאמרי, ומריח המים העליונים יפריח, וכחו הרוחני
ישוב אליו-הרב מוסיף כאן חידוש כיון שהעולםהפנימי הוא נעלם
ונסתר, לכן יש מעלה לגרוס את הפנימיות בלי להבין. דברי הרב מבוססים על
יסודות שמופיעות בכתבי המקובלים, וכך כותב מרן החיד"א
מרן החיד"א בספר מורה באצבע סי' ב' סק"מד

151
-
לימוד ספר הזֹהר מרומם על כל לימוד בשגם לא ידע מאי קאמר ואף שיטעה
בקריאתו והוא תיקון גדול לנשמה לפי שהגם דכל התורה שמותיו של
הקדוש ברוך הוא מכל מקום נתלבשה בכמה ספורים ואדם הקורא ומבין
הספורים נותן דעתו על פשט הפשט
.
אבל ספר הזֹהר הן הסודות עצמן בגלוי
והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה אלא שאינו מובן מקוצר המשיג
ועומק המושג
.
במקור זה מסביר החיד"א שספר הזוהר מתקן את הנשמה, גם כשהאדם לא מבין.
בלימוד תורת הפשט, האדם צריך להבין את הסיפורים, אבל בלימוד הסודות עצם
קריאת הסודות היא מרוממת את האדם. בגלל שזה סוד ממילא לא הכרחי דווקא
להבין בשביל לקבל את המעלה של הסוד.
וכך כותב הפלא יועץ.
פלא יועץ אות ז' זוהר.
-
לימוד ספר הזוהר נשגב מאוד
-
לטהר ולקדש הנפש".
.. אפילו אי לא ידע
מאי קאמר,
ושוגה בו שגיאות הרבה
הוא
חשוב
לפני הקב"ה...
לפי מקורות אלה ניתן להבין מה שכותב הרבשיש עניין לגרוס גם בלי הבנה.
הרב מוסיף שבזכות הגירסא הזאת יש מעין ריח שהאדם יכול לקבל. הריח מבטא
ריחוק, מפגש רוחני שאינו פיזי. ההמשלה לריח מובאת גם בדברי בעל 'דגל מחנה
אפרים'.
בעל מחנה אפרים ליקוטים ד"ה ישקני.
-
לשון הזוהר הקדוש הוא מסוגל לנשמה, אף שאינו מבי
ן כלל מה
שאומר
,
כמשל הנכנס לחנות של בושם, אעפ"י
-
שלא לקח כלום, מכל
מקום
-
ריח טוב קלט עימו
כשהאדם נכנס לחנות של בשמים הריח נקלט אצלו מיד בעצם המפגש. בדיוק כך
לגבי הסודות, כל מפגש נותן ריח ורוממות של סוד באדם.
ויראה בנסיון, כאשר ישוב
אחרי עמלו במה שנשא
דעו למרחק, אל
המצב שולט, הממודד ההגיון ששם הקרובה, החלקה
בכל השכלי סרעפותיו הרגילות, יראה, והנה ברכת ד' שבה אליו,
והיה כמעין המתגבר
וכנהר שאינו פוסק-הרב מתאר שהסיבה שהאדם צריך לעסוק בפנימיות גם

152
בלי להבין, מדובר במקרה בו האדם מרגיש עניותבעצמו. אומנם לאחר שהאדם
קלט ריח אז כוחו הרוחני של האדם חוזר אליו. בצורה כזאת האדם יראה מבחינה
מעשית, שהריח שהוא קלט כעת מחזיר לו את החדווה ואת הכוחות הרוחניים.
עצם המפגש המרומם נותן לאדם כח. הכח הזה הוא מנשא ומרומם את האדם,
אל החלקה הקרובה ששם יש הרבה הגיון. בעצם האדם מצליח לעבור מהרגשה
רוחנית רחוקה להשכלה ברורה, האדם מסוגל לקבל כוחות להכניס את ההשכלה
המופשטת בהכרה שכלית מסודרת. בצורה כזאת האדם יראה שפתאום ברכת ה'
חזרה אליו. בצורה כזאת האדם הופך למעיין שמתגבר כנהר שאינו פוסק. הרב
כאן משתמש בלשון שמופיע במשנה באבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה א
-
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא
... ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק
במשנה רואים שיש קשר בין גילוי רזי תורה לאפשרות להיות כעין המתגבר כנהר
שאינו פוסק. ברגע שהאדם אוחז במידה מסויימת ברזי תורה ממילא יש לו חיות
וכוחות להגביר את ידיעת התורה, ידיעה אין סופית. פתאום לאדם יש נביעה
שמתחילה מן הסוד, הסוד הופך להיות נביעה. כמו שראינו לעיל בשם הזוהר, שיש
כאן מעין כמוס. ואחר כך המעין המתגבר הופך להיות נהר גדול שאינו פוסק.
כי מקור
הברכה הוא במקום התעלומה, בסוד סתר
רזי הרזים. אין הברכה
מצויה אלא בדבר הסמוי
מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה
באסמיך-הסיבה שיש כאן השפעה מהמקור הסודי, משום שבעצם מקור שהוא
סודי הוא יכול להביא ברכה יותר גדולה. זה מה שנאמר בכמה מקומות בש"ס
שאין הברכה שורהאלא בדבר הסמוי מן העין, וכך מובא בגמ' תענית.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ח עמוד ב
51
-
ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו
ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה
אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך
וכך מובא גם בזוהר.
51מובא גם בגמ' בבא מציעא מב.

153
זוהר כרך א (בראשית) פרשת מקץ דף רב עמוד א
-
ברכה שריא אלא באתר סתים ואוקמוה מה דאיהו (הוה) סתים
ברכה
(דהוה) שריא עלוי כיון דאתגלי אתייהיב דוכתא לאתר אחרא לשלטאה
עלוי
במקור זה הזוהר מסביר שהברכה שורה רק במקום סתום. דבר שהוא גלוי אז
הברכה הולכת למקום אחר. לפי דברי הרב רזי תורה הם סתומים ולכן הם יכולים
להביא ברכה גדולה, ברכה אין סופית כמו מעיין.
הרב מסיים את הפסקה בלשון הפסוק בספר דברים.
דברים פרק כח פסוק ח
-
יְצֵַ֨ו יְקוֶָּׁ֤ק אִתְך ָ֙ אֶּת־הַבְרָּכֶָּ֔ה בַאֲסָּמֶּׂ֕יך ּובְכָֹּ֖ל מִשְלַ֣ח יָּדֶָּּ֑ך ּוב֣רַכְך ֶ֔ בָּאָּׂ֕רֶּץ אֲשֶּר־יְקוָָּ֥ק
אֱֹלהֶָּּ֖יך נֹת ָ֥ן לְֶָּֽך:
פסוק זה הוא הראיה שהגמ' הביאה לעיל שהברכה דווקא בדברהסמוי. האסם
מבטא גם מציאות של דבר הסמוי, זה לשון המילה אסם לשון סמוי. כמו כן האסף
הוא מעין מחסן בו אנשים לא יכולים לראות את הברכה שנמצאת בתוכו. לכן
דווקא באסם יכולה להיות ברכה מרובה.

154
פסקה פד'אמונת הקבלה והבינה הפנימית52(עמודקא')
בראשית
איך כשרואים תורה, רזי תלמוד של הצעדים
הפרטים
מתקשרים זה בזה, ומכל מקום אין מבינים את התוכן היסודי
שבהם, צריכים לצייר יפה, איך שכל אלה הדעות והציורים באו
מתוך הופעה רוחנית, גדולה ומפוארה, של רוח הקודש, על
ידי השרידים אשר ד' קורא. והשלשלת הולכת היא ונמשכת
ב
קדושה, עד שמתאחדת בהלכה למשה מסיני. ואז זורח,
על ידי כח אמונה קדושה זו והשערתה, אור גדול לישרים,
והבינה הפנימית הולכת היא ומתרחבת. כי ד' יתן חכמה מפיו
דעת ותבונה.
נושא הפסקה-בלימוד רזי תורה בתחילה האדם צריך להכיר כיצד שלשלת
הקבלה נמשכת ומתאחדת עד הלכה למשה מסיני.
ביאור הפסקה-
בראשית
איך כשרואים תורה, רזי תלמוד של הצעדים
הפרטים
מתקשרים זה בזה, ומכל מקום אין מבינים את התוכן היסודי
שבהם-
הרב מתאר תהליך בו האדם מתחיל ללמוד את רזי התורה, את הסוד, ותוך כדי
הלימוד האדם רואה את הקשר בין הפרטים, אבל האדם לאמצליח להכיר את
התוכן היסודי שנמצא בתוך הפרטים.
בדברי הרב מתבאר ששלב יחסית מקדים בלימוד הקבלה, הוא השלב של הכרת
הקשר בין הפרטים. בצורה כזאת האדם מכיר ומקבל מעין מפה כללית של הכרת
הכוחות הרוחניים שבעולם. בשלב הזה האדם עדיין לא יכול להכיר את העומק
והתוכן היסודי שכל פרט נושא בתוכו.
צריכים לצייר יפה, איך שכל אלה הדעות והציורים באו
מתוך הופעה רוחנית, גדולה ומפוארה, של רוח הקודש, על
ידי השרידים אשר ד' קורא-
למרות שמדובר בשלב מקדים בהבנת הפרטים, בכל זאת האדם צריך לצייר כיצד
כל הדעות והציורים הם באים מתוך הופעת רוחהקודש. בעצם האדם צריך
52מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קעג'.

155
להכיר ששורש הציורים אינו תלוי בשכל, אלא הוא תלוי ביכולת של האדם
להתקשר להופעת רוח הקודש שהביאה והסבירה את הציורים הרזיים.
הרב מתאר שיש יכולת לאנשים להגיע למעלת רוח הקודש, אנשים כאלה מכונים
בשם שרידים אשר ד' קורא להם, זה לשון הפסוק.
יו
אל פרק ג פסוק ה
-
וְהָּיָָּ֗ה כֶֹּ֧ל אֲשֶּר־יִקְרִָּ֛א בְשָ֥ם יְקוָָּּ֖ק יִמָּלָּ֑ט כִִּ֠י בְהַר־צִיֵ֨ון ּובִירּושָּלִַַ֜ם תִֶֽהְיֶּ֣ה פְליטָָּ֗ה
כֶַֽאֲשֶּר ָ֙ אָּמַ֣ר יְקוֶָּ֔ק ּובֵַ֨שְרִידִֶ֔ים אֲשֶָּ֥ר יְקוָָּּ֖ק קֹרֶֽא:
רוח הקודש תלויה בהכנה של האדם, גם בזמננו יכולה להופיע רוח הקודש, וכך
מובא בשערי קדושה.
שערי קדושה ח"ג שער ג'
-
מצא כי הנבואה ורוח הקודש מוכרחים להמצא בעולם ודבר נקל הוא, אך
אמנם בתנאי שימצאו אנשים ראויין לכך
וכן מוסיף בפרק בח"ג שער ז'.
-
והנה באזנינו
שמענו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו
זה, והיו מגידים עתידות ומהם בעלי חכמה לא נתגלית בדורות שקדמו
אלינו, וכדי שלא להרפות ידי הבאים אל הקודש להתקדש, אבאר איזה
ענינים ואפתח כמלוא פי מחט סדקית וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים
בתמים
במקורות אלה מסביר מהרח"ו בספרו שערי קדושה שרוח הקודש צריכה להמצא
בעולם. אומנם היא תלויה בהכנה של האדם, בתנאים שהאדם יכין את עצמו
לקבלת רוח הקודש.
והשלשלת הולכת היא ונמשכת
בקדושה, עד שמתאחדת בהלכה למשה
מסיני-חלק מהכרת הרזים, זאת ההבנה של האדם שהרזים מחוברים לשלשלת
גדולה של רוח הקודש שנמשכת עד משה רבינו53. שלב ראשון האדם מכיר שזה
53ראוי לציין שבהגהות שהרב עצמו כתב על הדפים שהיו אצל הרב הנזיר הרב הוסיף את המילה
קבלה, שלשלת הקבלה'. אומנם בסוף כנראה הרב הורה לרב הנזיר להשמיט את המילה הזאת,
ולהחזיר את הנוסח כמו שכתוב בשמונה קבצים רק את המילים שלשלת בלי המילה קבלה.

156
הופעת רוח הקודש, לא מדובר כאן על לימוד שהוא נובע מן האדם בעצמו, אלא
הופעה מלמעלה. בנוסף האדם צריך להכיר שהקבלה במהותה היא מסורת
שעוברת מדור לדור. בעצם תורת הסוד, תורת הקבלה, כשמה כן היא, במהותה
היא מציאות שהאדם מקבל את החכמה.
ההבנה שהתורה עברה מדור לדור, אנו רואים כבר במשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק א משנה א
-
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים
ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
אומנם השלשלת הזאת המשיכה, וכך מתאר הרמב"ם את המשך השלשלת.
הקדמת הרמב"ם ליד החזקה
– -
אע"פ שלא נכתבה תורה שבע"פ, למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים
זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו
של משה רבינו מסר תורה שבע"פ וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד
על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס. וש
מואל
קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל משמואל ובית דינו.. ומכלל החכמים
שקיבלו מרבא רב אשי ורבינא. ומר בר רב אשי קיבל מאביו רב אשי
ומרבינא. נמצא מרב אשי עד משה רבינו ע"ה ארבעים דורות ואלו הן: א)
רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה.. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם
מה' אלוקי ישראל.
הרמב"ם מדגיש שהעברת התורה נעשית מדור לדור בשלשלת ברורה. המטרה
להתחבר אל השורש, אל הלכה למשה מסיני.
אומנם ידוע שבעניין הקבלה הייתה מסורת נסתרת של מעבירי שמועת הקבלה
מדור לדור.
בין מעבירי שלשלת הקבלה, נמצאו הראב"ד ובנו ר' יצחק סגי נאור, כמוכן
הרמב"ן הוא נחשב אחד ממעבירי שמועת הקבלה.
החשיבות להבנה שחכמת הקבלה עוברת דווקא במסורת, רב לתלמיד וכדומה,
אפשר לראות בדבריו של הרמב"ן בהקדמה לפירושו על התורה.

157
רמב"ן בראשית הקדמה
-
ואני הנני מביא בברית נאמנה והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בס'
הזה לבל יסב
ור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני
כותב בסתרי התורה כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דבר ולא יודעו כלל
בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין והסברא בהן
אולת מחשב' מועלת רבת הנזקין מונעת התועלת
במקור זה הרמב"ן מסביר שבתוך חידושו הואהכניס עניינים נסתרים. הרמב"ן
מזהיר שאסור שאדם יחשוב שהוא מסוגל להבין את הדברים בסברותיו. הדרך
להבין את תורת הסוד היא רק דרך רב לתלמיד, מפי חכם מקובל. זה היסוד
העיקרי בהבנת הקבלה, להבין שהקבלה היא מסורת מסודרת שעוברת מדור לדור
עד משה רבינו.
וכך גם כותב הרבבשמונה קבצים (מובא כאן באורות הקודש בפסקה הבאה).
קובץ א' פסקה תרלד.
-
עמקי הסודות האלהיים, פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי,
אלא על פי הקבלה מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם.
וכשלומדים את דבריהם בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת
את הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט.
ולעולם צריכים
לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים
הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.
במקור זה הרב מסביר שעומק הסודות האלקיים, האדם לא יכול להבין מעצמו.
הדרך להבין זה רק על קבלה מאנשים שקלטו את האור האלוקי לתוך נשמתם.
הקליטה הזאת אומנםיכולה להיות גם הכנה שכלית, אבל היא בעיקרה הבנה
שיש כאן דברים הנובעים מן השורש האלוקי. בעצם דברים שמופיעים ונובעים
מן הופעת התורה בסיני. לכן הדרך לחדור לעומק של תורת הקבלה, היא בהכרח
צריכה להופיע דרך הכרת הקשר למתן תורה והקשר להלכה למשה מסיני.
זורח, ואז
על
גדול אור והשערתה, זו קדושה אמונה כח ידי לישרים,
והבינה הפנימית הולכת היא ומתרחבת. כי ד' יתן חכמה מפיו
דעת ותבונה-כשהאדם מכיר את הקשר בין הקבלה לשורשה, בין הקבלה
לתורת משה רבינו, אז זורח על האדם אור אמונה גדול. בצורה כזאת הבינה
הפנימית של האדם הולכת ומתרחבת. הסיבה כיון שהחכמה והבינה שהם

158
השורשים הראשוניים הם אינם מתחילים מן האדם עצמו. החלקים האלה
מתחילים מן האור האלוקי שהקב"ה נותן לאדם.
זה מה שהרב מסיים את הפסקה בלשון הפסוק.
משלי פרק ב פסוק ו
-
כִֶֽי־יְָ֭קוָּק
יִת֣ן חָּכְמָָּּ֑ה מִִ֝פִָ֗יו דַ֣עַת ּותְבּונֶָּֽה:

159
פסקה פה'הקבלה וההשערה הפנימית54(עמוד קא')
עמקי
בבירורם להבינם שאין הוא פשוט האלהיים הסודות
בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה , מאנשים מופלאים, שהאור
האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה,
באה ההשערה הפנימית, ומישבת את הענינים על הלב. עד
שהם דומים למושגים בשכל
הטבעי הפשוט.
ולעולם צריכים ל
צרף אל המדע הזה את כח האמת של
הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם
מסיני, לכל חד וחד לפום
דרגיה.
נושא הפסקה-חכמת הקבלה אי אפשר להבין בשכל אנושי, אלא רק בצירוף
האור האלוקי.
ביאור הפסקה-
עמקי
בבירורם להבינם שאין הוא פשוט האלהיים הסודות
בשכל
האנושי,
אלא על פי הקבלה , מאנשים מופלאים, שהאור
האלהי חדר
לתוך נשמתם-בפסקה זאת הרב ממשיך לבאר כיצד האדם צריך לגשת ללימוד
הקבלה. הרב ממשיך לבאר שתורת הקבלה זאת תורה שאי אפשר להבין אותה
בשכל אנושי רגיל. עיקר הבנת לימוד תורת הקבלה היא בצורה של קבלה, לקבל
מפיאנשים את הבנת הסודות.
הסיבה שאת הקבלה אי אפשר להבין בשכל אנושי, אלא רק לפי מסורת, משום
שהקבלה עוסקת באלוקות. העיסוק באלוקות הוא נמצא כביכול מחוץ להכרה
הקיימת בשכל. לכן כל היכולת לחקור במקום כזה עליון הוא רק בזכות הקבלה,
המסורת של אנשים שקיבלו מעין נבואה ורוח הקודש.
יש אנשים שזכו שהאור האלוקי הופיע בנשמתם, מתוך ההכרה הנשמתית אז הם
רשמו והעבירו את תורת הקבלה לידיעות שאנו מסוגלים לקלוט. אומנם כדי
שנקלוט את העומק של הדברים, כדי שנעמיק לא רק בציור החיצוני, הכרחי
שהאדם ילמד את הקבלה מאנשים מופלאים כאלה.
54מקור הפסקה שמונה קבצים קובץא' פסקה תרלד'.

160
וכשלומדים
בהכנה הראויה, דבריהם, את
הפנימית, באה ההשערה ומישבת את הענינים על הלב. עד
שהם דומים למושגים בשכל הטבעי
הפשוט-אומנם ההכרה הקבלית, אינה מנותקת לגמרי מן האדם. הדרך
להתקשר אל הקבלה היא עוברת דרך נפשו של האדם. הקליטה של האדם תופיע
בצורה קצת שונה מן ההשכלה הרגילה. יש כאן הופעה של השערה פנימית שהיא
מיישבת את ליבו של האדם.
הרב בעין איה מסביר את המושג ישוב הלב והשערה פנימית, וכך כותב הרב.
עין איה ברכות פרק ו' פסקה יז
-
ההתבוננות בגדולת השם
יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני
פנים. האחד הוא בהסתכלות
מדעי בפעולותיו ית'
השלימות
בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות הערוכות המדעי
ויראת ית' לאהבתו להשתוקק הרגשי, הסתכלות תבא
רוממותו
מצד עצם כבודו. ... שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי
שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני'
את
מכשולי ה
דרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמורי
"צמאה לך
נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב
במקור זה הרב מסביר שהדבקות בקב"ה יכולה להופיע בצורות שונות. הדבקות
יכולה להופיע בזכות התבוננות בפעולותיו של הקב"ה, מעין התבוננות שכלית.
אבל יכולה להיות דבקות שנובעת מן הצד הרגשי שקיים אצל האדם. בעצם זאת
דבקות שנובעות מתוכיותו של האדם. הדבקות הזאת היא מכונה בשם 'אובנתא
דליבא', הבנת הלב הפנימית. נראה שזאת הדרך שהאדם יוכל להשיג את חכמת
הקבלה. החכמה הזאת תלויה ביכולת של האדם לגלות ולישב את הדבקים בליבו
פנימה.
הקשר בין אובנתא דליבאלבין הבנת רזי תורה מבואר בגמ' במסכת מגילה, וכך
מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כד עמוד ב
-
תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה
מימיהם.
-
ורבי יהודה: התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא
מיכוין וידע.

161
במקור זה הגמ' מתארת שהאדם באמת לא יכול לראות את מעשה המרכבה. בכל
זאת האדם יכול להגיע למצב של אבנתא דליבא, היינו האדם יכול להרגיש בליבו
את הכרת חכמת הקבלה. זאת הבנה פנימית שנמצאת בתוך ליבו של האדם.
הרב כאן מסביר שההבנה הזאת היא כל כך מתיישבת בליבו של האדם עד כדי כך
שהיא דומה להשגה שכלית טבעית. יש כאן דגש שאסור שחכמת הסוד תהייה
רחוקה מן ההתיישבות שהדברים צריכים להתיישב בתוכיות האדם.
ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של
הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם
מסיני, לכל חד וחד לפום
דרגיה-כשהאדםמכין את לבו ומצרף אל ליבו את הקבלה, היינו את החכמה של
המסורת, אז הדברים מאירים ומשמחים. יש כאן שילוב בין קבלת המסורת כמו
קבלה ונתינה מסיני לצד היכולת של האדם לקבל את הדברים כל אחד לפי ליבו.
כל אחד ואחד לפי דרגתו. רק שילוב בין מסורת שמגיע מסיני, להתיישבות בלב
היא יכולה להאיר אצל האדם את חכמת האמת.
ההבנה שכל אחד ואחד לפי דרגתו, דבר זה מבואר בזוהר, וכך מובא בזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת וירא דף קג
-
ואת אמרת נודע בשערים בעלה אלא ודאי נודע בשערים בעלה דא קודשא
בריך הוא דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כ
ל חד כמה
דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא, ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע
בלביה, ובגין כך נודע בשערים באינון שערים
במקור זה הזוהר מסביר שהדבקות בקב"ה היא תלויה כל אחד ואחד לפי
ההשערה שהאדם משער בליבו. כל אחד ואחד לפי יכולת הדבקות שהוא מכיר
בלבו. הדבקות הזאת היא מרומזת בלשון הפסוק נודע בשערים בעלה, היינו לפי
השערת הלב של כל אחד ואחד אפשר להכיר את הקב"ה.
לשונו של הרב שמתאר לימוד תורה בצורה של שמחה כנתינה מסיני, מזכירים
את הסיפור שמובא בירושלמי בתיאור מה שהתרחש בברית המילה של אלישע בן
אבויה, וכך מובאבירושלמי.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ב הלכה א
-
א"ר ליעזר לר' יהושע עד דאינון עסיקין בדידהון נעסוק אנן בדידן וישבו
ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים וירדה

162
אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף
את ביתי עלי
אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן
התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמיחים כנתינתן
מסיני והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני
במקור זה הירושלמי מתאר כיצד ר' אליעזר ור' יהושע למדו תורה תוך כדי הברית
והייתה הארה גדולה כל כך כמו אש, ואז הם אמרו שהדבקים הם מאירים
ומשמחים כמו נתינת התורה מסיני. מתארים כאן תיאור של דרגה גבוהה ביותר
של לימוד תורה, הרב מקשר את הדרגה הזאת ללימוד החכמה הפנימית בצורה
נכונה. לימוד בצורה נכונה יוביל את האדם לקבל תורה ולשמוח בתורה כמו קבלה
מסיני.

163
פסקה פו'ודאות הקבלה והשערותיה55(עמודקב')
החכמה האלהית
, ברום טהרתה, תוכל לחולל מחשבות
השעריות בלב כל נבון, אבל הודאות שלה היא מסורת
נקיה, וזאת היא תהלתה.
ההבדל שבין המשוער ובין הודאי
, אפילו באותה
ידיעה עצמה, הוא עמוק מכל תהומות. וקל וחומר שהודאיות יש
לה תנאים אחרים, והתילדות מציאותית כזאת, שאין להשערה
העיונית שום חלק בה.
והמסתכל הטהור לעולם הוא שט בהשערותיו, הנאדרות
בקודש, וחי, בעצם קישור הויתו, באמונת הקבלה. מנאמן
לנאמן, עד ראש צורי
ם,
חכמים, סופרים, זקנים, נביאים, יהושע
ומשה, אבות העולם. וראשון אדם. כולם נתנו מרועה אחד,
מפי אדון כל המעשים, ברוך הוא.
העוסק
בתורה לשמה נעשה כמעין הנובע וכנהר
שאינו פוסק, על ידי מה שעולות החדשות ההשעריות,
במלא חייהן, אל מרום המסורת האלהית
העליונה.
ומחי
בור שני יסודות הללו פורחות נשמות, משפעות
מחיים קדושים ורעננים, המרימים את הערך של כל העולם כולו
למדרגה עליונה
ומוארה, המגיהה כל מחשכים.
נושא הפסקה-כשהאדם מחבר את ההשערה הפנימית שלו אל המסורת, אז
נוצרת וודאות.
ביאור הפסקה-
החכמה האלהית
, ברום טהרתה,
תוכל לחולל מחשבות
השעריות בלב כל נבון, אבל הודאות שלה היא מסורת
נקיה, וזאת היא תהלתה-לאחר
שבפסקה הקודמת הרב הדגיש את מעלת השערת הלב, כעת הרב מדגיש שהשערת
55פסקה זאת כוללת בתוכה ב' פסקאות שמופיעות ברצף בשמונה קבצים, קובץ ב' פסקאות רלה'-
רלו'.

164
הלב היא לא מספיקה. השערת הלב היא לא יכולה להביא את האדם להבנה של
וודאות. הוודאות היא יכולה להיות רק מתוך מסורת של קבלה.
השערת הלב יש לה חסרון כיון שהיא בעצם רק סובייקטיבית לכן היא לא יכולה
להוביל את האדם למעלה של וודאות. לכן הדרך להגיע לוודאות זה רק על ידי
מסורת נקיה שהאדם מקבל.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד מחקר הלב אפילו הגדול ביותר אינו מוחלט,
בשונה מןהמסורת שהיא מוחלטת, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה ח
-
... ביחוד הדברים אמורים ביחש לכל הדרכה שבאה מחקר לב, אפילו חקר
לבב של גדולים חקרי לב. הדברים של אבות העולם, שבאו במסורת
ומורשה, באמת חותם השלמות האלהית טבוע עליהם, ולעולם אין אנו
צריכים כלל לזוז מהם...
במקורזה מתבאר שצריך את המסורת שהיא החותם והשלמות הברורה שאין
לזוז ממנה.
הרב משתמש בלשון שהוודאות היא תהילתו של הקב"ה, דבר זה מבוסס על
הפיוט 'וכל מאמינים' שאנו אומרים בתפילות לימים נוראים. 'הודאי שמו כן
תהילתו'.
ההבדל שבין המשוער ובין הודאי, אפילו באותה
ידיעה ע
צמה, הוא עמוק מכל תהומות. וקל וחומר שהודאיות יש
לה תנאים אחרים, והתילדות מציאותית כזאת, שאין להשערה
העיונית שום חלק בה-הרב מסביר שיש
הבדל מהותי בין דבר שהוא רק השערה, לעומת דברים שהם וודאיים. ההבדל
הוא משמעותי מאד, ההבדל הוא עמוק מכל תהומות. הרב מדגיש שההבדל בין
השערה לוודאי נמצא וקיים אפילו בדבר שהוא אותה ידיעה. קל וחומר במקום
בו הוודאיות יש לה תנאים והבדל מהותי מאשר התנאים של ההשערה. בצורה
כזאת ההבדל בין וודאי להשערה זה הבדל הרבה יותר גדול.
הרב מדגיש שהרגשה שבאה על ידי השערת הלב היא בעלת תנאים שונים מן
המסורת. גם השערה עיונית שהיא קשורה בצורה מסויימת אל השכל, היא לא
יכולה להגיע למעלה של הוודאות הקיימת במסורת.

165
והמסתכל הטהור לעולם הוא שט בהשערותיו, הנאדרות
בקודש, וחי,
בעצם קישור הויתו, באמונת הקבלה-הרב מתאר כאן את השילוב בין
ההשערה למסורת. בתחילה האדם מתבונן בהשערות הקדושות. מתוך ההשערות
הקדושות האדם חוזר וחודר אל הקישור למסורת ולקבלה. היכולת לעבור מספק
לוודאי מבואר גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה שד.
-
מתחילה מתקבלים הלימודים העליונים בתור ספק הראוי לדון בו ולהיות
נשמע, יובל אולי
56
. הטפשות,
המפליגה כל דבר שלא הורגלה בו, סרה מרוח
האדם, והרי הוא נכנס בחדרי חדרים של גדולות ונצורות שלא ידעם. וכל
מה שמוסיף שכל, תלמוד, בינה, קדושה וטהרה, ככה הולכים הדברים
ומוכרעים אצלו, עד שזוכה לזריחה של אור הודאות, אהיה ודאי....
במקור זה מסביר הרב שהלימוד העליוןבתחילתו מופיע אצל האדם בצורה של
ספר ואפילו הרגשה של טפשות. האדם לאט לאט נכנס למקום של וודאי, האדם
מתעלה למקום בו הזריחה הוודאית מופיעה אצלו. וכך מבואר גם במקור נוסף
בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה קנז.
-
הודאיות מתחילה להופיע בהזרחתה של הנשמה מאור של כולהו עלמין
,
של הקפת הכל, בחידורו וגדלו, בהודו ונצחו. אבל כל זמן שהיא חבושה
בעולם אחד, אף על פי שממנו גם כן מוזרחים לה אורים גדולים, ולפעמים
שוטפים ממנו נחלים חדשים, משמחים ומעודדים כל רוח, מכל מקום צל
הספקנות יוכל להגיע שמה. ... ומאותן ההתחלות ההשעריות, האדם נכנס
לט
רקלינין הפנימיים, ששם הבטחה והודאיות, האמירה הפועלת, אומר
ועושה, גוזר ומקיים.
במקור זה הרב מבאר שיש בעולם וודאיות, הוודאיות הזאת היא מתחילה משורש
עליון, שמשלח שורשים לעולם הזה. השורשים כשהם יורדים הם מופיעים בצורה
של ספק והשערות. אומנם מתוך הספק וההשערה האדם יכול לחדור אל
הפנימיות אל הוודאיות.
56יובל אולי הרב צוריאל הפנה להערת הרב הנזיר לבכורות נה. ויקרא רבה כב', במדבר רבה כא 'נהר
יוצא מעדן ושמו יובל' ... ובתיקוני זוהר (תיקון סט) שכינתאאתקריאת אולי, כולי האי ועולי, ועלה
אתמר אל אובל אולי.

166
[אומנם במקורות אלה הרב לא מבאר בדווקא את המסורת לעומת ההשערה, אבל
הרב מדגיש שיש מקום של הזרחה שבו האדם מגיע אל הוודאיות שם אין ספק.]
מנאמן
נביאים, זקנים, סופרים, חכמים, צורים, ראש עד לנאמן, יהושע
ומשה, אבות העולם. ור
אשון אדם. כולם נתנו מרועה אחד,
מפי
אדון כל המעשים, ברוך הוא-האדם מתעלה ומתקשר במסורת מנאמן לנאמן,
מדור לדור עד שורש המסורת. הרב מתאר שההתקשרות מנאמן לנאמן מובילה
את האדם עד ראש צורים הם האבות כמו שנאמר בספר במדבר, ורש"י שם מביא
את פי' חז"ל.
במדבר פרק כג פ
סוק ט -
כִֶֽי־מרֶֹׁ֤אש צֻּרִים ָ֙ אֶּרְאֶֶּ֔נ ּו ּומִגְבָּעָּ֖ות אֲשּורֶָּּ֑נ ּו הֶּן־עָּם ָ֙ לְבָּדָּ֣ד יִשְכֶֹ֔ן ּובַגויִָּ֖ם לָֹ֥א
יִתְחַשֶָּֽב:
רש"י במדבר פרק כג פסוק ט
-
כי מראש צרים אראנו
-
אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני
רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הל
לו ע"י אבות ואמהות:
הרב מתאר שהדרך להגיע מנאמן לנאמן עד האבות הדרך עוברת דרך שלשלת
הדורות חכמים סופרים זקנים נביאים יהושע ומשה, שהם נחשבים כאבות
העולם. דבריו של הרב מזכירים את לשון המשנה בתחילת מסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק א משנה א
-
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים
ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
דבריו של הרב מנאמן לנאמן מזכירים את המדרש שדרש את האותיות הסופיות,
וכך מובא במדרש.
בראשית רבה (תיאודור
-
אלבק) פרשת בראשית פרשה א -
מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הוועד והיו שם תינוקות
אמרו בואו ונעסוק בצופים, אמרו מה טעם כת' מם מם נון נון צאדי צאדי
פה פה כף כף, ממאמר למאמר מנאמן לנאמן מצדיק לצדיק מפה לפה מכף
לכף מכף ידו שלהקב"ה לכף ידו שלמשה

167
המדרש מתאר כיצד יש רמז באותיות הסופיות שבעצם בלימוד התורה אפשר
להתקשר מדור לדור מצדיק לצדיק עד שמגיעים לשורש, השורש הוא כף ידו של
משה רבינו.
המטרה בהתעלות לשורש להגיע עד הקב"ה שהוא השורש של כל הידיעות. שורש
הוודאות נמצא רק אצל הקב"ה, לכן המסורת היא מיוחדת שהיא מסוגלת לחבר
את האדם אל השורש אל הוודאיות. אל המקום המאחד, לשון הרב מזכיר את
הגמ' במסכת חגיגה.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
-
בעלי אספות
-
אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין
בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו
פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר
אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד
-
אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי
אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה.
אומנם בתורה יש הרבה פרטים, והרבה השערות שיוצאות מן השורש. אבל יש
מקום של וודאות שמאחד את כל התורה כולה, כיון שכל התורה כולה יצאה
מרועה אחד.
העוסק
בתורה לשמה נעשה כמעין הנובע וכנהר
שאינו פוסק, על ידי מה שעולות החדשות ההשעריות,
במלא חייהן, אל מרום המסורת האלהית
העליונה-לאחר שבחלק הראשון של הפסקה הרב עסק בחשיבות שהאדם יתחבר
אל הקבלה והמסורת, כעת הרב מסביראת התוצאה שתיווצר ברגע שהאדם
יתחבר אל המסורת.
הרב מסביר שהדרך שהאדם מתחבר אל השורש זה נעשה על ידי לימוד תורה
לשמה. לכן מי שלומד תורה לשמה זוכה להיות כמעין המתגבר57, הסיבה שאדם
כזה זוכה להיות כמעין כיון שהאדם התחבר אל השורש העליון של הוודאות.
בחלק הראשון של הפסקה הרב סיים בתהליך שבו כביכול האדם עובר מן
הפרטים, מן ההשערות אל השורש. כאן הרב מתאר תהליך הפוך. ברגע שהאדם
57וכך מובא במשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ו
-
כל העוסק בתורה לשמה ... ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק ...

168
התחבר אל השורש, אז האדם כמו נביעה. בצורה כזאת מתוךהנביעה יכולים
להופיע פרטים רבים, השערות מלאות חיים, חידושי תורה והבנות נוספות. בצורה
כזאת ההשערות הם לא מתחילות מלמטה, להיפך הם נובעות מלמעלה. כיון שהם
נובעות מלמעלה לכן הם מלאות חיים, ההשערות האלה מקושרות אל המסורת
האלקית העליונה.
ומחיבור שני יסודות הללו
פורחות נשמות, משפעות
מחיים קדושים ורעננים, המרימים את הערך של כל העולם כולו
למדרגה עליונה
ומוארה, המגיהה כל מחשכים-חיבור ההשערות אל הוודאות אל השורש יוצר
הפרחה של נשמות, יש בזה שפעת חיים גדולה. הקישור הזה מרמם את כל החיים
למדרגה העליונה. החיבור הזה מאיר את כל המחשכים.

169
פסקה פז'יסוד ההשערה הרזית58(עמודקג')
גם
השערת רזי תורה גדולת ערך היא. כי הכל
מיוסד על היכולת העליונה, שאין לה קץ ותכלית. וכל מה
שהוא נאה ונפלא, הרי הוא גילוי הופעה, שבצורה זו או
אחרת אור חיי כל החיים שורים שם. עדתיך נאמנו מאד לביתך
נאוה קדש, ד' לארך ימים.
אמנם מתעלים הדברים ביותר לפי רוממות קד
ושת החכמה,
העצה, הגבורה הרוחנית, והקדושה המעשית והמחשבית, עד ההארה
של הופעת הדמיון, המאיר באור כל הרוחניות, האיתנה,
שלמעלה ממנו. בהיכלו כלו
אמר כבוד
נושא הפסקה-ההשערה הרזית גדולה ומתעלה ביותר על ידי קדושת המעשה
והמחשבה, ומתרחבת גם על הדמיון.
ביאורהפסקה-
גם
השערת רזי תורה גדולת ערך היא. כי הכל
מיוסד על היכולת העליונה,
שאין לה קץ ותכלית-הרב מבאר את המעלה המיוחדת שיש בהשערת רזי
התורה. הסיבה שהשערת רזי התורה יש בה ערך משום שבעצם הכל מיוסד על
היכולת העליונה. היכולת הזאת היכולת האלוקית היא מגלה אתהאינסוף.
הגילוי הזה מסוגל להשפיע על הכל, לכן גם ההשערה הרזית היא נכללת בתוך
היכולת העליונה הגדולה.
הרב הנזיר מסביר שבעצם יש כאן חידוש שבתוך ההשערות יש את האמת
הגדולה. בעצם היכולת העליונה הופכת את ההשערה לתוקף מציאותי אמיתי,
וכך מבואר גם בשמונה קבצים.
קובץ
ב' פסקה י.
-
ההשערות האפשריות בתוכני הקודש, הם השירים היותר נשגבים, והאמת
היותר עליונה בהם ועל ידם מתגלה ... התגלות חזיונות הגודל של כל
האפשרות של אושר הקודש, בהויה כולה.
58מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ א' פסקה תשלז'.

170
במקור זה הרב מבאר שההשערות קשורות אל האמת העליונה. באמת הזאת
מגלים את החזיונות האלוקיים שבכל ההויה. נראה שהדגש כאן על חזיונות, אולי
זה מסמל את הדמיון שגם הדמיון מתקשר ומתקדש בתוך ההשערה הגדולה.
בדברי הרב יש חידוש גדול שבעצם כל דמיון ומחשבה רוחנית שמופיעה בקדושה
יש בה נקודת אמת. יסוד זה מבואר במקור נוסף בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה ט'.
-
בקדושה
אין גוזמא במציאות, כל המצוייר ומדומה ואפשר להיות בציור,
הוא באמת מצוי
59
...
הסיבה שהקדושה יכולה לכלול את כל ההשערות ואת כל המחשבות משום
שהקדושה היא שייכת ליכולת האינסופית.
וכל מה
שהוא נאה ונפלא, הרי הוא גילוי הופעה, שבצורה זו או
אחרת אור חיי כל החיים שורים שם. עדתיך נאמנו מאד לביתך
נאוה קדש, ד'
לארך ימים-מה שנכלל בקדושה זה כל דבר שהוא נאה ונפלא. כל דבר חיובי הוא
יכול להשתייך אל גילוי ההופעה האלוקית. בצורה כזאת כל חלק וחלק שהאדם
משער ומגלה בעולם נחשב כחלק מן האור האלוקי, וממילא בתוכו יש אור חיים.
הרב מסיים את החלק הזה של הפסקה בפסוק שמופיע בתהילים.
תהלים פרק צג פסוק ה
-
עֶֽדֹתֵֶּ֨יך׀ נֶּאֶּמְנ ּ֬ו מְאָֹ֗ד לְביתְך ָ֥ נַאֲוָּה־קָֹּ֑דֶּש יְִ֝קוָָּ֗ק לְאֹ֣ר ְֶּך יָּמִֶֽים:
משמעות הפסוק שהעדות, היינו כל המחשבות יכולות לקבל תוקף של נאמנות.
כל דבר שהוא נאוה ונאה יכול להתקשר אל הקודש. ברגע שהדבר מקושר אל
הקודש ממילא הוא מקבל את החיות ואורך החיים העליון.אמנם מתעלים הדברים ביותר לפי רוממות קדושת החכמה,
העצה, הגבורה הרוחנית, והקדושה המעשית והמחשבית-למרות שההשערה
59שם הרב מסביר שזה השורש של שיטת המדברים שסוברת שכל מה שמדמיינים הוא מוכח להיות
אמת. שאומנם הפילוסופיה האסכולית דחתה שי' זאת. וכן מבואר במורה נבוכים ח"א פרק עג'.
עיי"ש באריכות.

171
קשורה אל היכולת העליונה, בכל זאת התעלות הדברים נוצרת דווקא כשהאדם
מרומם את המחשבות אל הקדושה והחכמה המעשית. שהאדם יכניס את
ההשערות לתוך הכלים והגבולות של הגבורה הרוחנית. המקור העיקרי בו
הדברים מתעלים זה דווקא בקדושה המעשית והמחשבית, נראה שהדגששעבודת
ה' מגיע למעשה, כגון עשיית מצוות. וכן שהקדושה באה לידי ביטוי במחשבה
בהכרה שכלית ברורה. בעצם חיזוק ההשערה צריך להתקשר אל הצד המעשי
וההשכלה הטבעית. ככל שהאדם יקשר את ההשערה לחלקים אלה, אז ההשערה
תקבל את העילוי שלה.
ההארה עד
באור המאיר הדמיון, הופעת של
הרוחניות, כל
האיתנה,
שלמעלה ממנו-כשההשערה מקבלת את העילוי שלה מן הצדדים
המעשיים, אז הופעת הדמיון יכולה להאיר באור איתן. הסיבה שהדמיון יכול
לקבל חיזוק משום שהדמיון מתקשר לחלקים שנמצאים למעלה ממנו. החלקים
השכליים שהם האמת שנמצאת בצורה ברורה למעלה. הדמיון יתברר ויתעלה לפי
החיזוק האיתני של אור השכל שנמצא מעל הדמיון.
בהיכלו כלו אמר כבו
ד-הרב מסיים את הפרק בפסוק שמופיע בתהלים.
תהלים פרק כט פסוק ט
-
קֶׁ֤ול יְקוֵָּ֨ק׀ יְחול ֣ל אַיָּלות ֘ וֶַַֽֽיֶּחֱשֹֹׂ֪ף
יְעָָּ֫רָ֥ות ּובְהיכָּלָּ֑ו כִֻּ֝לָ֗ו אֹמָ֥ר כָּבֶֽוד:
נראה שהקשר של הפסוק שבהיכל ה' נמצא כולו, היינו כל המציאות יכולה
להתכלל בתוך כבוד ה'.

172
פסקה פח'ההכרה הרזית האין-סופית60(עמוד קג')
ההכרה
הרזית מיוסדת היא על הברור הפנימי של הכל
יכלת, של אי ההגבלה באפשרות של הגבורה האין סופית.
וההכרה הפומבית בנויה היא על הנטיה של צמצום הכח, על
פי אותם התנאים שהצמצום המתגלה מבליט אותם. בכל תחום
שולטת היא רק ההכרה האחת, בלא הגבלה, אין גבול של יכולת
במסתרים, ו
אין חירות מתגלה בנגלות.
אבל ההודעה, שרק היד של המסתרים היא הפועלת את כל
הגבולים הגלויים, מאירה את הנוגה, ומאמצת את הנשמה, לדון
על דבר חירות בצפונות הגלוי, על דבר שליטה פנימית בלתי
מוגבלת, העושה את כל
הסדרים המוגבלים. ואותה ההכרה, המודיעה
שהמסתר העליון מכו
ון
הוא להוציא גם כן את כל אותו הארג
של החוג המצומצם, המוגבל כל כך במצרי גבולות חוקיים חזקים
ואיתנים, היא מבררת, ששאיפה כמוסה זו, מניחה רושם של הגבלה
חוקית עליונה גם בעולם החרות. והבינה העליונה מינה
דינים מתערים, בכל צמצומם, והחלטת גבוליהם.
המתבהרת וההשגה
הקולות בחלופי תדיר משתעשעת
הערכיים, שמולידים אלה המקורות השונים בהשפעותיהם. והחבוי
והגלוי יחד
נותנים את פרי תנובתם, להעשיר את רוח העולם, רוח האדם
ורוח
החיים כולם.
וחק לשון מכריע, בתוך המשטר העליון מופיע באורו
המלא זיו קודש, כחק ברית עולם, אשר בבשר, המאוגד
בתוך כל גבולות
טבעיותיו. וברית ותורה מתאחדים יחד להוציא את החירות
העליונה, מתוך העבדות הירודה. כי לי בני ישראל עבדים.
עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד
נושא הפסקה-ברז יש יכולת אינסופית, ובכל זאת מהחירות הזאת נוצר הגבול
והצמצום.
60מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה'פסקה רלד'.

173
ביאורהפסקה-
ההכרה
הרזית מיוסדת היא על הברור הפנימי של הכל
יכלת, של אי ההגבלה באפשרות של הגבורה האין סופית-הרב מבאר את ההבדל בין
ההכרה הפנימית, לבין ההכרה הגלויה. ההכרה הרזית מיוחדת ומאופיינת בזה
שהיא קשורה אל האינסוף. כיון שההכרה הזאת משוייכתאל הגבורה של
האינסוף, לכן יש בזה יכולת אינסופית. כל דבר בהכרה הרזית יכול להיות אפשרי.וההכרה הפומבית בנויה היא על הנטיה של צמצום הכח, על
פי אותם
התנאים שהצמצום המתגלה מבליט אותם-ההכרה הפומבית, הגלויה היא
הפוכה מן ההכרה הרזית. הכרה גלויה היא קשורה אל הצמצום, הצמצום הוא
יוצר שהדברים יצאו בצורה ברורה ופומבית. כשהדברים הם ללא צמצום, ממילא
אי אפשר להשיג אותם, הם מופשטים. הדבר שבא לידי ביטוי חיצוני מוכרח
לעבור דרך צמצום.
הרב כאן מדגיש שכדי שהדברים יוכלו להופיע בצורה גלויה בעולם ההופעה
צריכה לעבור צמצום. דבריושל הרב מזכירים את המושג צמצום כמו שמופיע
בכתבי האר"י, וכך מובא בעץ חיים.
עץ חיים ח"א פ"א.
-
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא
את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול
היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה
אז
צמצם
את עצמו אין
-
סוף
בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל
סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני
.
במקור זה מסביר מהרח"ושבתחילה היה אור אינסוף ממלא את כל המציאות.
בצורה כזאת אי אפשר לגלות דברים במציאות. מרוב אור אין אפשרות לגילוי של
כלים. מרוב אור המציאות כולה לא יכולה להופיע בצורה גלויה. לכן צריך את
הצמצום.
בכל תחום
שולטת היא רק ההכרה האחת, בלא הגבלה, אין גבול של יכולת
ב
מסתרים, ואין חירות מתגלה בנגלות-הצמצום מבסס את ההבנה
שבכל תחום יש רק הכרה האחת בצורה רחבה. כל תחום וכל הכרה שמופיעה
ההכרה הזאת מונעת את ההכרה האחרת להופיע. הצד הגלוי הוא הפוך לגמרי מן
הנסתר. בנסתר יש חירות גמורה, מציאות רחבה של יכולת להופיע אינסוף של

174
דברים. זאת לעומת הדברים הגלויים שהם מקושרים אל הגבול. כיון שבצד הגלוי
יש גבול, לכן דרגת החירות לא יכולה להופיע בצד הגלוי.
הרב בשמונה קבצים מתאר את רוחב החירות, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה שמ.
-
היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים,
נערכי
ם כמו אמצעים ותכליות. בהופעה יצירית כמו זו, שאינה מקושרת
בקשרי סיבות ומסובבים, הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל.
ההארה הראשית של היצירה לביסוס הרצון, היא ההארה החפשית
הגמורה, שהיא מתוך כך יצירה של נקודות, אלה בצד אלה. בהמעטה של
אורה, מהופעה אלוהית לע
ולם האלהות, באה השלשלת של הסיבות
והמסובבים, העולמות הפרצופיים המאורגנים...
החירות היא היא אינסופית, מסביר שהיכולת האלקית זה הרב במקור
האמיתית, כיון שאף סיבה לא יצרה אותה. מה שמופיעה במיעוט האור ממילא
הדבר בא מתוך סיבה והמסובב, ממילא דברים שהם באים מסיבה ומסובב אין
להם חירות מוחלטת.אבל ההודעה, שרק היד של המסתרים היא הפועלת את כל
הגבולים הגלויים, מאירה את הנוגה, ומאמצת את הנשמה, לדון
על דבר חירות בצפונות הגלוי, על דבר שליטה פנימית בלתי
מוגבלת
,
העושה את כל
הסדרים המוגבלים-הרב מסביר כיצד יכול להווצר קשר מהותי בין הצד הגלוי
לצד הנסתר. בעצם הצד הגלוי הוא מביא את הצד הנסתר לידי ביטוי מעשי. הגבול
בעצם נוצר בזכות הרצון של הצד הנסתר. בצורה כזאת האדם יכול להתעסק
בחלקים הגלויים ולהרגיש גם את השורש של הנסתר.
בעצם הרב בדבריומסביר כיצד בתוך כל הצמצום יש מעין אור אלוקי שנכנס
ומחיה את הצמצום. בעצם הרצון האלוקי הוא דווקא לברוא את העולם בצורה
של צמצום. אילולי הרצון לצמצום לא היה צמצום. אם כן הגלוי עצמו הוא
המשכה ישירה מן האינסוף, מן החירות הגדולה.
הרב בדבריו מרמז על המשך התיאור שמתאר האר"י בתהליך בריאת העולם, וכך
מובא בעץ חיים.
עץ חיים ח"א פ"א.

175
-
ואז המשיך מהאור אין
-
סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא
ויצר ועשה את כל העולמות כולם
מהרח"ו מסביר שבתוך הצמצום נכנס אור אינסוף. בעצם בתוך החלל, בתוכו יש
אור אינסופי. הצמצום הוא לא ניתוק מוחלט, בתוך החיות של הצמצום יש בעצם
את הרצון האינסופי.
ההבנה הזאת מחזקת את הצד הגלוי, בעצם הנשמה שקיימת בתוך הצמצום
מתחזקת ומחזקת את הצדדים הגלויים.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד דווקא על ידי הצמצום מתגלה אור וחיים, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקמא.
-
כשמסתכל
ים בזיוה של החכמה האלהית המעטרת את החיים כולם,
מרגישים אז את ההרחבה ואת החופש הגמור, ומה קשה הוא הצמצום
הנדרש לבוא בשביל כל עניני החיים, אפילו הרוחניים שבהם. אבל כמה כח
וכמה אור וחיים מתגלה דוקא על ידי הצמצום הזה, כשהוא בא ביחד עם
ההרחבה והאורה, והוא יורד
בכח עליון, בזריקה, עד עמקי עמקים. אז מלא
כל יעלה כל צמצום למרומי עד, ונגוהות רבים יוסיף במלא כל בעלייתו.
במקור זה הרב מסביר שהאדם מרגיש בחכמה האלוקית הרחבה וחופש, וממילא
האדם מתרחק מן הצמצום. אומנם למרות הקושי של הצמצום, בכל זאת האדם
יכול להכיר כיצד בתוך הצמצום יש הרחבה והארה גדולה. ההכרה הזאת גורמת
שמתוך הצמצום האדם יוכל לחזור אל ההכרה האינסופית.
ואותה ההכרה, המודיעה
שהמסתר העליון מכוון הוא להוציא גם כן את כל אותו הארג
של החוג המצומצם, המוגבל כל כך במצרי גבולות חוקיים חזקים
ואיתנים, היא מבררת, ששאיפה
כמוסה זו, מניחה רושם של
הגבלה
חוקית עליונה גם בעולם החרות-לאחר שהאדם יכיר כיצד יש בתוך
הצמצום את האור האינסופי, ממילא אפשר להתבונן על האור האינסופי בצורה
הפוכה. היינו האדם יכול להכיר כיצד בתוך האינסוף עצמו גנוזות השאיפות של
הצמצום. בעצם יש מעין רשימו של צמצום גם בעולם החירות.
כמשל אפשר להביא את עולם הספירות, הספירות הם דרכים בהם הקב"ה השפיע
וברא את העולם. בעצם רק לאחר הצמצום ניתן לגלות את ספירת החסד, או את

176
ספירת הגבורה. אבל בזכות הצמצום, כעת ניתן להבין שבתוך האינסוף יש את
היכולת של הופעת הגבורה והחסד.
אפשר להמשיל את זה למתנה שאדם נותן לחברו. מתנה היא פעולה של גילוי חסד
ואהבה. אומנם אילולי הגילוי המעשי של המתנה לא היינו יודעים שבשורש הנפשי
של האדם יש רצון לחסד ואהבה. כך גם כביכול כלפי מעלה, בזכות הצמצום ניתן
להבין שבצורה מסויימת בתוך האינסוף יש בחינה של הגילויים שבאים לידי
ביטוי לאחר הצמצום.
והבינה העליונה מינה
דינים מתערים, בכל צמצומם, והחלטת גבוליהם-
הרב הסביר לעיל שמתוך הצמצום אפשר להשליך גם על האינסוף. מתוך הצמצום
ניתן להכיר כיצד יש רושם של צמצום דק גם בעולם העליון. מתוך זה ניתן להבין
מה שמובא בספרים שבינה דינים מתערים מינה, וכך מובא בספר הזוהר.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף סד עמוד א
-
אימא עלאה דכלא דאף על גב דלאו איהי דינא מסטרהא אשתכח דהא
מסטרהא גבורה אשתכח ובגיני כך צור עלאה אקרי.
הזוהר מפרש שאימא עלאה היא עצמה מעל הדינים בכל זאת ממנה יוצאים
דינים. אימא עלאה היא כנגד הבינה. לכן בעצם בזכות הצמצום שמופיע לאחר
הבינה ניתן להבין שגם בתוכה יש מעין רשימו של דינים.הקולות בחלופי תדיר משתעשעת המתבהרת וההשגה
הערכיים, שמולידים אלה המקורות השונים בהשפעותיהם. והחבוי
והגלוי יחד נותנים את פרי תנובתם, להעשיר את רוח ה
עולם, רוח האדם
ורוח
החיים כולם-לכאורה תכונת הצמצום ותכונת החירות הם תכונות הפוכות. בכל
זאת יש השגה שמשתעשעת תמיד בחילופים הקיימים בין ההכרה הגלויה
המצומצמת להכרה הנסתרת. החילוף הזה הוא שעשוע, מעין בחינה של רצוא
ושוב. החילוף הזה הוא מעין קול שיוצאונותן עושר ופרי בעולם.
הרב הנזיר הסביר שהקולות שיוצאים הם הקולות של הצמצום שיוצאים לאחר
הבינה, היינו הקולות מבטאים את ז' הספירות שנמצאות תחת הבינה. בשורש יש
ג' ספירות שכליות, שהם כתר חכמה בינה. ומתחת לבינה מתחילים ז' הספירות
של הבניין, שהספירות האלה הם ביטוי מעשי של הגבול. ז' הספירות מבוססים
על הגבול של חסד וגבורה.
לכן דוד אמר ז' קולות על המים, כמו שמובא בגמ' ברכות.

177
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד א
-
הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות
שאמר דוד על המים.
הקולות הם יוצאים מן החירות מן הבינה. הקולות הם בעצם הקולות בהם נברא
העולם, הדיבור שיוצר את הצמצום.
וכך מבואר בזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף טז עמוד א
-
רו"ח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך
ורזא
דא (תהלים כ"ט) קול יי' על המים וכן רוח אלהים מרחפת על פני
המים אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון ועל דא אקרון פני המים
רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני תהום דא כמה דאצטריך ליה ודא כמה
דאצטריך ליה
במקור זה מסביר הזוהר שיש קול שהוא מנהיג את אבני הבנייןשל העולם. הקול
הזה הוא מרחף על פני המים. המים הם מבטאים את החירות וצריך שיצא
מהמים קול שינהיג את העולם בצמצומו.
וחק לשון מכריע, בתוך המשטר העליון מופיע באורו
המלא זיו קודש,
כחק ברית עולם, אשר בבשר, המאוגד בתוך כל גבולות
טבעיותיו-הגבול
בא לידי ביטוי על ידי החוק. החוק הוא המכריע בין החסד לגבורה, וכך מובא
בספר יצירה.
פרק ב' משנה ב'
-
שלש אמות אמ"ש, תולדות השמים אש, תולדות הארץ מים, תולדות אויר
רוח. אש למעלה ומים למטה ורוח, חק מכריע בנתיים
:
במקור זה מסביר ספר יצירה שיש אותיות יסודיות הם אותיות אמ"ש. האותיות
האלה הם אש מלמעלה מים מלמטה ובאמצע הרוח. האמצע הוא מעין חוק
המכריע בניהם. ההכרעה בין החסד והגבורה זאת ההכרעה של החוק המגביל.
הרב משתמש בלשון של ברית עולם, זה לשון הפסוק בישעיה.

178
ישעיהו פרק
נה פסוק ג
-
הַט ֶּׁ֤ו אָּזְנְכֶּם ָ֙ ּולְכ ּ֣ו א לֶַ֔י שִמְע ָּּ֖ו ּותְחִ֣י נַפְשְכֶָּּ֑ם וְאֶּכְרְתֶָּׁ֤ה לָּכֶּם ָ֙ בְרִ֣ית עולֶָּ֔ם חֶַֽסְדָ֥י
דָּוִָּ֖ד הַנֶּאֱמָּנִֶֽים:
ברית עולם מבטאת קביעות ויציבות. הפסוק מתאר את הקשר והברית הקבועה
בין ישראל לקב"ה. אומנם כאן הדגש ברית עולם לשפע שהקב"ה משפיע לעולם
בצורה קבועה וודאית. בשמונה קבצים הרב מבאר מה מבטאת ברית עולם.
קובץ ה' פסקה רלא (מובא גם לקמן אורות הקודש ח"א עמ' רז')
-
... והיסוד התחתיתי של המעשים בנוי הוא דוקא על פי הרז הפנימי של
הערכים, מיסוד החכמה העליונה, אבא יסד ברתא, ונמצא שהם כ
לולים
בהודאיות המוחלטה, ברית עולם. ...
במקור זה הרב מסביר שברית עולם קשורה לוודאות שקיימת בחכמה העליונה.
הרב מדגיש שהברית הזאת היא באה לידי ביטוי בבשר, דבריו של הרב מזכירים
הדברים שמובאים בספר יצירה.
ספר יצירה פ"א משנה ג'
-
עשר ספירות בלימה (ב)מספר עשר אצבע
ות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד
מכוונת באמצע כמלת הלשון וכמילת המעור
:
במקור זה מסביר ספר יצירה שעשר ספירות מתחלקות לחמש כנגד חמש.
ובאמצע יש את ברית היחיד, שהיא כנגד ברית הלשון של האדם, וכן ברית המילה
של האדם. בעצם הברית מסמלת את האיזון ואת החוק הנמצא בין החלקים
השונים, בין הספירות השונות. הנהגת העולם המאוזנת נוצרת בזכות הספירות.
הספירות נקראות בלימה, היינו לשון גבול, שמגביל שבולם את האור שלא יתפשט
ללא הגבלה. ההגבלה הזאת היא יוצרת מעין חוק שמאזן בין החלקים השונים.
החוק המגביל הוא מאוגד בתוך הבשר בתוך הגבול הטבעי. הגדרת הדבר הטבעי
של העולם הזה שהוא משוייך את החוק.
ההבנה שהצמצום הוא החוק, מבוארת גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה נג.

179
-
התהוות חק הנמנע הוא הכלי הראשון, שהוצרך להיות מוקדם להתפשטות
הטוב הראשון של הארת היכולת, שעל פי עומק החכמה והחסד העליון.
והצמצום הקדמון של כינוס היכולת המוחלטה, גרם התגלות חק הנמנע,
שממנו מתענפים כל הנמנעות המוכרחות, שכל האורות הנפלאות של כל
הגדולות, של הח
סדים, של גבורת הגבורות, ושפעת הכחות של היכולת
העליונה, הבלתי גבולית ואין סופית, מתראה על ידם דוקא. מעיקרא
חשוכא והדר נהורא.
הרב מסביר שהחוק הוא הכלי הראשון שנוצר לפני ההתפשטות. כדי שההופעה
האלוקית תוכל להופיע בעולם צריך ליצור חוק שמגביל. החוק הוא הצמצום
הראשון, מתוך הצמצום אפשר להביא ולגלות ענפים. מתך הגבול אז אפשר לגלות
את היכולת האינסופית. בעצם מתוך החושך והגבול אפשר לחזור אל האור
העליון.
החירות את להוציא יחד מתאחדים ותורה וברית
מתוך העליונה, העבדות הירודה. כי לי בני ישראל עבדים.
עבדי הם אשר הוצאתי אותם
מ
ארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עב
ד-הקשר בין ברית ותורה מצאנו בחיוב
הזכרתם בברכת המזון, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב
-
נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה
תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה.
אם כןברית מבטאת את ברית המילה, הברית צריכה להצטרף אל התורה. הברית
מבטאת את הקביעות והוודאות וזה מצטרף אל התורה שזה ההוראה המעשית.
כשיש איחוד בין הברית לבין התורה, האדם מכיר את השורש של הדברים, אז
החירות העליונה יכולה להופיע.
אולי הרב בדבריו מרמז על יסוד נוסף, רק מי ששומר את בריתו, רק מי שמקבל
עליו עול מצוות הוא זוכה לחירות העליונה. אי אפשר להגיע לחירות בלי שעבוד
לעבודת ה'. לכן הרב מסיים ביסוד שעם ישראל הוא עבדיו של הקב"ה, זאת
החירות העליונה. יציאת מצרים הוציאה אותנו מעבדות רגילה לעבדות אלוקית
אינסופית. עבודת ה'היא החירות האמיתית.
הרב מסיים בלשון הפסוקים בספר ויקרא.
ויקרא פרק כה פסוק נה

180
-
כִֶֽי־לִֶׁ֤י בְנֶֽי־יִשְרָּא ל ָ֙ עֲבָּדִֶ֔ים עֲבָּדַ֣י הֶ֔ם אֲשֶּר־הוצָ֥אתִי אותָָּּ֖ם מאֶּ֣רֶּץ מִצְרָָּּ֑יִם אֲנִָּ֖י
יְקוָָּ֥ק אֱֹלהיכֶֶּֽם:
ויקרא פרק כה פסוק מב
-
כִֶֽי־עֲבָּדַ֣י הֶ֔ם
אֲשֶּר־הוצָ֥אתִי אֹתָָּּ֖ם מאֶּ֣רֶּץ מִצְרָָּּ֑יִם לָֹ֥א יִמָּכְר ָּּ֖ו מִמְכֶָּ֥רֶּת עֶָּֽבֶּד:

181
פסקה פט'הרזיות הפרטית61(עמוד קה')
ההבטה
הרציונלית על העולם, בכל חזיונותיו, החמריים,
המעשיים, המוסריים, והרוחניים המוחלטים, היחידים והמצורפים,
הכלליים וכללי
הכלליים, היא
מבליעה את הנקודות והקוים המיוחדים
הדקים בתוך ההארה הכללית, ומתוך כך נוח לה להתעלות
למרחב כללי. אבל כשלון טמון לרגליה ע"י מה שלא נתבססה
יפה בחדירה אל הדייקנות הפרטית. הופעה זו נראית מכחה של
הרציונליות בחול, וגם בקודש.
הרזיות היא חודרת לפרטים ולפרטי
פרטים,
אין קו ונקודה שתעבור עליהם בשתיקה, אין קוץ ותג שלא תדרוש
עליהם המון פליאות, אין תנועה קלה, וחזיון קטן שבקטנים. שלא
תפיץ עליהם קרני אורה. לצייר ולתאר, להרגיש ולחשוב.
מסוכנת היא הרזיות שלא תשקע בקטנותם של הפרטים,
שלא יאחזו
כנפיה הרחבות בחגוי סלעי מגו
ר של חשכת הקטנוניות.
היא לפי זה צריכה תמיד להחליף כח. לפעמים צריכה לספוג
אל תוכה את האויר הרציונלי, השטחי. היא מעלתו,
כשאוחזתו בידה. וביותר היא נועדה תמיד להתרומם במרחביה
העליונים, בדרושי הגדולה העליונה. בכללי כללי הכללים, שגם הם
לפרטים נחשבים, בעת שכללים
יותר רחבים
מופיעים עליהם.
אבל סוף כל סוף תנצח הרזיות בכחה לאלהים, ותבא
עד תכונתה להראות לעולם כולו, שאכן גדלות עליונה יש גם בכל
קוטן. אין גבהות לפני המקום, ולא שפלות. אין קטנות ואין גדלות,
כי הכל רם ונשא והכל שפל ונמוך, הכל רם ונשא מצד מקוריות
החיים של או
ר חי העולמים,
ששוטף בכל, והכל שפל ונמוך אלמלי
יצוירו שהנם נשארים לעצמם בלי מקור האור, שאז כלהו ספירן
מתחשכן. וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו
כולהו
שמהן כגופא בלא נשמתא. כי עמך מקור חיים באורך
נראה אור
61מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ א' פסקה תריד'.

182
נושא הפסקה-ברזיות יש גדלות אינסופית, ובכל זאת הרזיות מסוגלתלרדת
לשפלות ולפרטי פרטים.
ביאור הפסקה-
ההבטה
הרציונלית על העולם, בכל חזיונותיו, החמריים,
המעשיים, המוסריים, והרוחניים המוחלטים, היחידים והמצורפים,
הכלליים וכללי
הכלליים, היא מבליעה את הנקודות והקוים המיוחדים
הדקים בתוך ההארה הכללית, ומתוך כך נוח לה להתעלו
ת
למרחב כללי-הרב מתאר
שיש בעולם הבטות והסתכלויות רציונליות שונות ורבות. המשג רציונלי מבטא
הסתכלות ריאלית מעשית. הבנה רציונלית זאת הבנה שנובעת מתוך הכרה
מעשית של חושים פיזיים הנמצאים אצל האדם.
הדגש כאן שמדובר על הסתכלות רציונלית שהיא מסתכלת על העולם כולו בכל
חזיונותיו. היינו שהאדם מתבונן מתוך חושיו על מכלול הדברים שמתרחשים
בעולם. הרב מתאר את ההתבוננות הזאת מהחלק החומרי אל החלק הרוחני.
קודם האדם מתחיל מראיית הדברים החמריים, אחר כך המעשים שהאדם עושה
בעולם. עד כאן יש תיאור של החלקים הנמוכים בעולם. מעל זה יש אתהצדדים
היותר נעלים, הצד המוסרי ומעליו החלקים הרוחניים שיש בעולם. גם החלק
המוסרי וגם החלק הרוחני, בסופו של דבר הוא יכול לבוא לידי התבוננות
רציונלית, כיון שהרב מתאר כאן התבוננות על חלקים רוחניים מוחלטים, היינו
חלקים שהם רוחני ממשי. כמו מצוות מעשיות כתפיליןוכדומה.
החלקים האלה הם יכולים להופיע אצל היחיד כשהוא מצטרף אל הכלל, או אצל
הכלל כולו. ההתבוננות בכל החלקים מתוך ראיה כללית, היא מכניסה לתוך
התבוננות אחת מכלול של דברים. כל הדברים יוצרים מעין רו ונקודה שמופיעים
בתוך הארה כללית.
הקווים והנקודה שהם מופיעים בתוך הארה כללית, אפשר להמשיל את כל
החלקים למעין ציור אחד גדול. כמו שיש אומן שמצרף פרט לפרט, נקודה לנקודה,
קו לקו, כל צירוף כזה יוצר מעין ציור אחד גדול. הציור הגדול הוא מראה כיצד
הקווים והנקודות מתעלים למציאות רחבה גדולה.
בדיוק כך גם ההתבוננות הרציונלית של האדם על העולם. האדם מצרף בראייתו
חלקים קטנים של המציאות, חלקי החומר עם חלקי המעשה, חלקי המוסר עם
החלקים הרוחניים, צירוף כל החלקים, צירוף היחיד עם הכלל זה יוצר ראיה
ותפיסת עולם כללית. התפיסה הזאת מכילה בתוכה המון פרטים. היתרון

183
שבתפיסה הזאת שבעצם יש עילוי לפרטים, החיבור של הפרטים לכלל יוצר
תמונה רחבה וממילא הפרטים בעצמם מתעלים.
אבל כשלון טמון לרגליה ע"י מה שלא נתבססה
יפה בחדירה אל הדייקנות הפרטית. הופעה זו נראית מכחה של
הרציונליות בחול, וגם
בקודש-אומנם יש חסרון בהסתכלות הרציונלית כשהיא מתעסקת בכלל.
העיסוק בהתבוננות הכללית יוצר כשלון לגבי הפרטים. כביכול האדם לא יכול
לאחוז גם את הדייקנות הפרטית וגם את הכלל. העיסוק במכלול הכללי יוצר
חוסר יכולת להתבונן בפרט בעיון.
אפשר להמשיל את הדבר לרופא משפחה כללי. רופא משפחה יכול לכלול בתוכו
את מכלול הפרטים, לראות את הרוחב שקיים בכלליות, אבל חסרונו שאין בכוחו
של רופא כזה לרדת לעומק הפרטים. לעומתו יכול להיות רופא פרטי שעוסק רק
בפרט, רופא כזה לא מסוגל לראות את המכלול, אבל בזכות הריחוק מן המכלול
נוצר מצב בו הרופא יכול לחקור ולרדת לעומק של פרט מסויים. החסרון
בהתבוננות הזאת שאין בחקירה הפרטית את הרוממות של הכלל.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הכלליות חסרה את הדיוק של הפרטיות, וכך
כותב הרב.
קובץ ח' פסקה פז.
-
המושגים הפרטיים יש בהם בירור, אבל חסר מהם המעוף וההארה, ומתוך
כך אינם כל כך ממלאים את הנשמה אורה
. והמושגים הכלליים, כל זמן
שהם יותר מתעלים בכלליותם, הרי הם יותר מתמלאים זיו והארה, אבל
חסרים הם הבירור וההסתיימות...
הרב מתאר כיצד בפרטיות אין מעוף, הפרטים הם לא מסוגלים למלא את הנשמה.
אומנם המושגים הכלליים גם הם חסרים, הם חסרים את הבירור ואת
ה ההסתיימות,ההגדרה הברורה. זה גם מה שהרב מדגיש כאן את יינו
שההסתכלות הכללית הרגילה מחסירה את הדייקנות הקיימת בפרטים.
הרזיות היא חודרת לפרטים ולפרטי פרטים,
אין קו ונקודה שתעבור עליהם בשתיקה, אין קוץ ותג שלא תדרוש
עליהם המון פליאות, אין תנועה קלה, וחזיון קטן שבקטנים. של
א
תפיץ עליהם קרני אורה. לצייר ולתאר, להרגיש ולחשוב-הרב מציג שהפתרון להיות בכלליות ומצד אחד

184
ולרדת לפרטים מאידך, זה יכול להעשות רק על ידי לימוד רזי תורה. הרזיות
מכילה בתוכה גם את הקו וגם את הנקודה.
בספרי המקובלים יש תיאור של הופעת האלוקות בעולם, שם מדגישיםאת
החשיבות של הנקודה ושל הקו. הנקודה היא מעין הארה ראשונית שהיא מופיעה
בעיקר בעולם הנקודים. היינו יש נקודה של הופעה אלוקית. מצד שני יש את הקו
שהוא הכנסת האור בצורה של קו ישר וכדומה.
כמו כן הקו מסמל את ראשית הופעת האלוקות, כגון קוצו של יוד' שהיא כנגד
הכתר. זאת הספירה העליונה שכמעט אי אפשר לתפוס. אחר כך הקו מתפשט
והופך להיות מעין אותיות שמופיעות בצורה של קווים.
הרב בריש מילין כשהוא מתעסק באותיות כותב הרב על החשיבות להכיר את
הנקודות שאחר כך הנקודה הופכת לקו ואחר כך לאותיות, וכך כותב הרב לגבי
האות יו"ד.
ריש מ
ילין אות "יו"ד"
-
המספר בשלמותו בהתאחדותם של הפרטים כולם,
בכללותם כבראשית הוייתם באחריתם, מציין את תכונת
היו"ד בציורה הנקודתי, צמצום וריכוז, נגיעה ציורית,
והתעלות אל מה שאפס בו כל תואר וכל ציור. והציור
בעצמו הוא רק דמות אפיסת ההכרה, נקודה שחורה שאין
בה שום
חישוף של לובן ושל בוהק, זהו האוצר הנשגב,
שכח הי"ד הפועלת מתמלא
בגינו באוצר החיים.
והמשכת התנובה העליונה, שמבטאת את הביטוי
של
היו"ד, הנקודה, הקו והשטח, שהם מתגלים בהדרגה
בהבטאת היו"ד,
בהתגלמות מבטאו ע"י היו"ד הוי"ו
והדל"ת שבו.
במקור זה הרב מסביר שהאות יוד מבטאת את המספר שהוא מאחד את כל
הפרטים, כמו המספר עשר שהוא אוסף של פרטים. אסיפת הפרטים נקודה
שורשית שהיא השורש. מתוך האיסוף הזה אפשר מתוך הכח להתפתח לקו ואחר
כך לשטח. מתוך נקודת היוד' אפשר יהיה להגיע לאותיות גלויות שנמצאות בתוך
היוד' כגון אות ויו' ואות דלת'.
ההבנה שכל נקודה היא מביא כח נוסף הרב ממשיך ומתאר בריש מילין כך.
ריש מילין
"נקודות"

185
-
קמץ,
-
פתח,
-
סגל,
-
חירק, ו
-
שרוק,
--
קבוץ, או מלאפום, ו
--
חולם,
-
צירה, ,
-
שוא,
והשוא מתחלקת לשתים, נח ונע, ובכללות הן עשר, יסוד
המספר.
הנקודות מביאות אותנו להגוונים
האיכותיים של
הנושאים,
של הרצונות, של הכחות, הצביונים
והרעיונות, וליחושיהם זה לזה, ההרכבית, להשפעתם
בהופעת פגישתם, ואיכות שלוביהם אופני חייהם
החברותיים
כאן הרב מתעסק בנקודות, היינו בניקוד. הניקוד רובו נקודה ולפעמים הניקוד
הופך להיות קו. כל ניקוד מביא כח חיים אחר לתוך המציאות. הכח החיים הזה
מחיה את האותיות.
על פי מקורות אלה ניתן להבין כיצד הרזיות היא רואה את התמונה הכללית, לצד
ההבנה שהתמונה הגדולה מתחילה מנקודה קטנה שמתפתחת לקו ואחר כך ציור.
כמו כן מצאנו בעץ חיים למהרח"ופרקים שלמים שמתעסקים בטעמים נקודות
תגים ואותיות. העיסוק הזה הוא נובע מההכרה שהשורש של הכל מתחיל מנקודה
ותג קטן שורשי.
ההבנה שאפשר לדרוש ולדון על כל תג ותג מצאנו בגמ' במסכת מנחות.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב
-
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב
וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו:
אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד
לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
במקור זה הגמ' מתארת את מעלתו של רבי עקיבא שדורש על כל קוץ וקוץ הלכות
מרובות. רבי עקיבא מסוגל לרדת ולדרוש את העומק של כל פרט ופרט. זה מה
שהרב מדגיש כאן שאפשר לדרוש מכל קוץ וכל תג פליאות רבות.
כשהאדם נמצא בהתבוננות כזאת, כל תנועה כל חזיון קל מקבל משמעות גדולה.
כל פרט מאיר קרני אורה גדולים.
ברזיות מתבאר שהקוץ מכיל בתוכו אור אינסופי, הפרט הוא לא מציאות בודדת
בתוך הציור, להיפך הפרט הוא בעצמו עולם מלא. ההסתכלות של הרזיות היא
הפוכה מן ההסתכלות הרגילה. ההסתכלות הרציונלית היא לא מסוגלת לרומם
את הפרט בפני עצמו בהסתכלות הרגילה משמעותו של הפרטרק כשהוא מצטרף

186
אל הכלל, אל הציור הכללי. לעומת זאת בהסתכלות הרזית האדם מגלה שבפרט
יש את הכל, בעצם הנקודה מכילה בתוכו אור אינסופי שאחר כך יוכל להופיע
בכלל. ההבנה שהכל מתחיל מנקודה מרוממת את הנקודה למעלה גדולה מאד.
מסוכנת היא הרזיות שלא תשקע בקטנותם של הפרטי
ם,
שלא יאחזו כנפיה הרחבות בחגוי סלעי מגור של חשכת הקטנוניות.
היא לפי זה
צריכה תמיד להחליף כח-הרב מתאר התבוננות רזית שהיא מדלגת על השלב
של הפרטים. עולם הסוד הוא עולם רחב, עולם שנמשל למעין כנפים גדולות.
אומנם גם הכנפיים הגדולות צריכות את הקישור לפרטיות ולקטנות62. הכל של
הרזיות נובע מתוך הקשר אל הפרטיות, מתוך הפרט יכול להופיע אור חדש, הפרט
מוסיף החלפת כח תמידית. כל הוספה של פרט מסוגלת לצבוע את הכלל בצבע
וגוון חדש.
ההבנה שהפרט מביא כוחות חדשים אפשר להמשיל לחדרו של האדם, לפעמים
מספיק שאדם יכניס לחדרו פרט קטן עציץ וכדומה, ופתאום כל החדר נראה באור
חדש. הפרט כשהוא מופיע באורו מחדש את כל הכלליות. לכן רזיות שקופצת
לכלליות בלי נתינת ערך לפרט היא מסוכנת. כלליות כזאת לא מרוממת ולא נותנת
כח לאדם.
לפעמים צריכה לספוג
אל תוכה את האויר הרציונלי, השטחי. היא מעלתו,
כשאוחזתו בידה-הרזיות צריכה להשתלב עם הציור הרציונלי, אומנם
הציור הרציונלי הוא שטחי, אבל מתוך השטחיות הרזיות מסוגלת להתעלות
ולהעלות איתה את ההסתכלות הרציונלית. בסופו של דבר הרציונלי מגיע מתוך
הפרטים אל הכלל, הבעיה שבצורה כזאת הפרט נשאר שטחי. החידוש שהרזיות
מסוגלת לשלב בין הפרט לכלל, בצורה כזאת יש עילוי שהרזיות מעלה את
הרציונלית למעלה גדולה.
62הרב משתמש בלשון סלעי מגור, לשון זה מובא בפסוק בישעיה.
ישעיהו פרק לא פסוק ט
-
וְסַלְעו ָ֙ מִמָּג֣ור יֶַֽעֲבֶ֔ור וְחַת ָּ֥ו מִנ ָּ֖ס שָּרָָּּ֑יו נְאֻּם־יְקוָָּ֗ק אֲשֶּר־אָּ֥ור לו ָ֙ בְצִיֶ֔ון וְתַנָּ֥ור לָּ֖ו בִי
רּושָּלִִֶָָּֽֽם:
הפרשנים על הפסוק מסבירים מגור היינו לשון פחד. אם כן נראה כוונת הרב כאן סלעי מגור היינו
שהאדם נמצא בהרחבה ולא בחגווים,היינו בהקטנה של הסלעים, הקטנה שיש בה פחד.

187
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד ההסתכלות הגלויה וההסתכלות הרזית צריכות
לפעול ביחד, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תרב.
-
השקפת עולם גלויה ורציונלית, צריכה היא תמיד להתאחד עם השקפת
עולם נסתרת מיסתית. ומשתיהן יחד, לכללותן והמון פרטיהן, תפרח
השירה, תעוז הגבורה, יתהדר היופי ותרבה הדעת.
במקור זה הרב מסביר שהשקפת עולם גלויה צריכה להתאחד ולהתחבר עם
ההשקפה הנסתרת. האיחוד הזה יוצר את היופי ואת הרחבת הדעת.
וביותר היא נועדה תמיד להתרומם במרחב
יה
העליונים, בדרושי הגדולה העליונה. בכללי כללי הכללים, שגם הם
לפרטים נחשבים, בעת שכללים יותר רחבים מופיעים עליהם-הרזיות נועדה לרומם את כל הפרטים אל
המרחבים העליונים. הגדולה העליונה מסוגלת לכלול בתוכה כללים מצד אחד
ומאידך הרזיות מסוגלת לתת מקום גם לפרטים הקטנים ביותר. הגדולה הזאת
היא כל כך גדולה, שככל שהאדם יאחוז יותר בגדולה, אז האדם יגלה שגם הכלל
הגדול ביותר, בסופו של דבר כשתבוא רחבות יותר גדולה, הכלל עצמו יהפך להיות
יחסית לכלל הראשון הופעה של פרטים קטנים.
ההבנה שהגדולה היא מבטאת רחבות אינסופית של פרטים,מבוארת בעין איה
וכך כותב הרב.
עין איה ברכות פרק ט' פסקה
שיב. -
כמתניתא תנא משמיה דר"ע לך ד' הגדולה זו
קריעת ים סוף, והגבורה זו
מכת בכורות. הבדל שבין
גדולה וגבורה יתואר ג"כ בכמות ואיכות. כשרואים התפשטות
הפעולה הגדולה הננו מכירים גדולה, כשאנו מכירים פעולה
בחו
ג שהוא אינו גדול בהתפשטותו, אבל יש בו הרבה ענינים
שצריך
לפעול בכולם להפך כחות רבים, זהו גבורה ... ע"כ יותר ממה שאנו
יכולים
שבחוקי הגדול את בשנותו הקב"ה של גדולתו להכיר הטבע
כקריעת ים סוף, שהוא גדול מצד כמותו אבל הרי אין בו חיים
ודעה
והשכל. יותר מזה נשתומם
על הגבורה של הידיעה
הפרטית, והשלטון הגובר שצריך לפעול כרגע על נפשות רבות
אנושיות, ע"כ מכת בכורות היא הגבורה היותר נוראה ...

188
במקור זה הרב מסביר את ההבדל בין גדולה לגבורה. נראה שהגדולה היא
מתעסקת בכלל, בכמות, זאת לעומת הגבורה שהיא חודרת את הפרט, היא
מתעסק באיכות של הפרט. זה בדיוק השילוב שיש ברזיות, היכולת להיות
בכלליות עם הגדולה, לצד היכולת להתעסק בפרטים שזה מתבטא בגבורה
האלוקית.
אבל סוף כל סוף תנצח הרזיות בכחה לאלהים, ותבא
עד תכונתה להראות לעולם כולו, שאכן גדלות עליונה יש גם בכל
קוטן-רוממות
העולם תבוא על ידי הכרת העולם שיבין שבגדולה העליונה נמצא גם כל הקוטן.
הסיבה שהרזיות תועיל לעולם כולו בנצחונה כיון שהיא מסוגלת לעסוק גם בכלל
וגם בפרט בבת אחת. היכולת להיות למעלה ביחד עם הקטנות, זאת הבשורה של
הרזיות.
אין גבהות לפני המקום, ולא שפלות. אין קטנות ואין
גדלות,
כי הכל רם ונשא והכל שפל ונמוך, הכל רם ונשא מצד מקוריות
החיים של אור חי העולמים, ששוטף בכל, והכל שפל ונמוך אלמלי
יצוירו שהנם נשארים לעצמם בלי מקור האור, שאז כלהו ספירן
מתחשכן-הרב מוכיח ומנמק
למה ברזיות יש גם גדלות וגם קטנות. ההבנה שכלפי הקב"ה אין גבהות ולא
קטנות מצאנו בחז"ל.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב
-
תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא
במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני
המקום, שנאמר ממעמקים קראתיך ה', וכתיב: תפלה לעני כי יעטף.
במקור זה הגמ'מסבירה שהאדם צריך להתפלל ממקום נמוך ולא ממקום גבוה,
כיון שכלפי הקב"ה לא שייך גבהות. כלפי האלוקות הכל נמצא במעמקים, אסור
להופיע עם כבוד כלפי הקב"ה.
אומנם כאן הרב מוסיף שכלפי הקב"ה אין גם שפלות, הכוונה שכלפי הקב"ה אין
הבדל אמיתי בין מציאות של רוממות למציאותשל השפלה. הרי הקב"ה הוא
יכול להיות גם עם השפל הגדול, הקב"ה בגלל שאין אצלו גבהות ממילא אין לו
בעיה וירידת ערך להיות עם השפל. להיפך מצאנו שהקב"ה מרומם את השפלים
ומחיה אותם, וכך מובא בנביא ישעיה.
ישעיהו פרק נז פסוק טו

189
-ָ֥
כִי ֩ כֵֹ֨ה אָּמַַ֜ר רָּ֣ם וְנִשָָּ֗א שֹכָ֙
ן עַד ָ֙ וְקָּד֣וש שְמֶ֔ו מָּרָ֥ום וְקָּדָּ֖וש אֶּשְכָּ֑ון וְאֶּת־דַכָּא
ּושְפַל־רֶּ֔וח ַ לְהַחֲיות ָ֙ רּ֣וח ַ שְפָּלִֶ֔ים ּוֶֽלְהַחֲיָּ֖ות לָ֥ב נִדְכָּאִֶֽים:
הסיבה שכלפי הקב"ה אין גבהות ושפלות, אין קטנות וגדלות, כיון שבאמת ביחס
אל האלוקותהוא רם ונישא, הוא אינסוף. ממילא כלפי אינסוף לא משנה מה
גודלו של האדם. מול האינסוף, גם הגודל הגדול ביותר הוא נחשב כדבר קטן.
אומנם הפרטים הקטנים בעצמם מכילים בתוכם אור אינסוף. בעצם החיות
שמחיה את הפרטים היא בעצמה מרוממת את הפרטים לגדלות אינסופית. אומנם
במקום בו הפרט עומד בפני עצמו,מקום בו הפרט בלי החיות של האלוקות, אז
כל פרט הוא נהפך להיות הקטן ביותר.
בדברי הרב מתבאר שכל פרט בעולם אפשר לראות אותו בערכו הפרטי בלי החיות,
בזה כל פרט נחשב קטן ביותר, מצד שני בכל פרט יש אור אינסוף, בזה כל דבר
הוא הגדול ביותר. מצד העצמות האלוקית שנמצאת בתוך העולם הכל מתרומם,
מצד החומריות בלי האור הכל נהפך להיות קטן שאינו שווה כלום. לכן כלפי
הקב"ה לא שייך לדבר במושגים של קטנות וגדלות, כיון שבבת אחת יש שילוב
בכל פרט של קטנות וגדלות אינסופית.
וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהו
שמהן כגופא בלא נשמתא. כי
עמך מקור
חיים באורך
נראה או
ר-כדי לבטא את הקטנות שקיימת במקום
בו אין אור אלוקי, הרב משתמש בלשון שמובא בספר הזוהר בפתח אליהו.
פתח אליהו (הקדמה לתקוני הזוהר.)
-ְ
דְאַנְת ְ הּוא מְמַלא כָּל שְמָּהָּן, וְאַנְת
הּוא שְלִימ ּו דְכֻּלְהּו, וְכַד אַנְת ְ תִסְתַלק
מִנְהון, אִשְתְאָּר ּו כֻּלְה ּו שְמָּהָּן כְגּופָּא בְלֹא נִשְמְתָּא
במקור זה מתאר ספר הזוהר שהקב"ה הוא ממלא ומחיה את כל העולם. כל
העולם הוא מעין שמות של הקב"ה, השמות אין להם משמעות בלי החיות
הרוחנית שנמצאת בתוך השמות. כשהחיות מסתלקת מן השמות, כשהחיות
מסתלקת מן הכלי, אז הכל נשאר כגוף ללא נשמה. בצורה כזאת יש חושך שלם,
הכלי נמצא בדרגה הנמוכה ביותר.
הרב מסיים בלשון הפסוק בתהלים.
תהלים פרק לו פסוק י

190
-ֶֽ
כִֶֽי־עִָ֭מְך מְק֣ור חַיִָּ֑ים בְִ֝אורְך ָ֗ נִרְאֶּה־א
ור:
פסוק זה מבטא שבעצם כל החיות רק בחיבור אל הקב"ה. אי אפשר לקבל את
החיות אילולי ההתחברות אל מקור החיים, אל הקב"ה.

191
פסקה צ'המסתוריות והבינה63(עמוד קו')
הנפלאות המסתוריות
, כשהן נקלטות בציור הנפשי, הן
שוללות את
הבינה הטבעית מהתפתחותה, מפני
שהעולם
המוחשי וחוקיו נעשים בלתי בטוחים אצלו, ואין לשכלו בסיס ממשי
לסמוך עליו.
אבל ע"י ההתאמצות לעקור את האמתיות של העולם המיסתי
מעקם הוא את הגיונו ועוקרו מהיסוד הכללי של הקפת המציאות.
על כן נח לו לאדם שלא ישקיע את ציוריו בקישור התוכן
המיסתי
הממשי, כי אם
במדה כזאת שיבורר לו שאיננו
פועל עליו להרחיק
מציוריו את הקישור הישר עם העולם הממשי,
שהוא חי בו, וכל טבעיותיו וחקיו. שכן ארץ ורעה אמונה
נושא הפסקה-יש סכנה בעולם המסתורי שהוא מקליש את האחיזה בעולם
הממשי.
ביאור הפסקה-
הנפלאות המסתוריות
, כשהן נקלטות בציור הנפש
י, הן
שוללות את
הבינה הטבעית מהתפתחותה-הרב בפסקה מתאר את הבעיות שעלולות
להווצר למי שמתעסק בצדדים המסתוריים של המציאות64. הבעיה נוצרת דווקא
כשהאדם מצליח לקלוט את הצד הנסתר בציור נפשו. אדם יכול להתעסק בדברים
נסתרים רק כידיעה חיצונית, ידיעה כזאת לא יוצרת בעיה בהסתכלות של האדם.
אומנם כשהצדדים הנסתרים תופסים את עיקר ציורו של האדם, אז הבינה
הטבעית נשללת. הבינה הטבעית היא הכח שלהאדם להתבונן במציאות הטבעית
המוחשית שקיימת בעולם. כשהאדם ממלא את ציוריו בדברים נסתרים ממילא
63מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ ו' פסקה רסו'.
64ראוי לציין שהרב בשמונה קבצים כתב במקום המילה מסתוריות, את המילה מיסטיות, דברים
מיסטיים במהותם הם מבטלים את הצד המוחשי. אומנם באורות הקודש הרב תיקן בגה"ה לרב
הנזיר לכתוב את המילה מסתוריות, היינו כל עיסוק בנסתר יוצר את התוצאה הזאת. אומנם בכל
המשך הפסקה הרב השאיר את המילה מיסטיות.

192
האדם מזלזל בתפיסה הגלויה, ובצורה כזאת הבינה הטבעית לא יכולה להתפתח
אצל האדם.
הרב בשמונה קבצים מתאר את ההתרחקות של האדם מן הצד המוחשי, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקל
ז. -
חסרון גדול הוא בתכונת האדם, שכשהוא מציץ במחשבות העליונות, מיד
הרי הוא מאבד את סיגולו אל העולם המוחשי וכל יחושיו, ומעמד זה גורם
לאדם להתרחק מההתעלות העליונה. אלא האדם צריך לקנות מדת גבורה
בנפשו, ולחבב את העולם המוחשי וכל קניניו וכל חובותיו החברותיים, עם
כל מה שהוא מציץ למעלה הרבה מכל השייך להם, והוא משתוקק לאור
יותר בהיר ויותר עליון מכל המאיר בגלוי בעולם הזה...
הרב מסביר שיש חסרון גדול כשהאדם נמצא במחשבות עליונות, אז האדם מאבד
את הקישור לעולם המוחשי. אומנם בפסקה זאת הרב מדגיש למרות הקושי
להתחבר אל הצד המוחשי האדם צריך לקנות גבורה לחבב את העולם המוחשי
לצד העיסוק בעולם הרוחני.
מפני שהעולם
המוחשי וחוקיו נעשים בלתי בטוחים אצלו, ואין לשכלו בסיס ממשי
לסמוך עליו-הסיבה לניתוק מן הבינה הטבעית, הסיבה לניתוק
מן העולם המוחשי, משום שהחוק כבר לא בטוח אצל האדם. כשהאדם מצייר
שרוב העולם הוא נסתר, אז האדם בונה לעצמו השקפה שאינה נותנת אמון בצד
המעשי הגלוי. האדם מרגיש לאט לאט שעיקר מה שמשפיע עליו אלו דברים
נסתרים. התפיסה הזאתיוצרת שהאדם כבר לא חושב שצריך להתייחס ברצינות
לעולם המוחשי, האדם יכול לפתח תפיסה מעוותת שמזלזלת בכל העולם המעשי.
אפשר להביא דוג' למי שמתעסק הרבה בהשגחת הבורא, באמונה שכל מה שנעשה
הקב"ה מחליט. עיסוק מרובה והתבוננות גדולה בזה, יכולה ליצור לאדם מחשבה
שאולי לאמשנה מה הוא יעשה, אפילו השתדלות לא נצרכת, כיון שכל מה שיהיה
זה בהחלטה האלוקית.
או לדוגמא אדם שמתעסק הרבה במזלות נסתרות, אדם כזה יגיד שאין לו תקווה
מעשית, כיון שבסופו של דבר הכל תלוי בצד הנסתר של המזל שמחליט על החיים
שלו.
הסתכלויות כאלה יוצרות חסרון ועיוות במהלך נפשו של האדם.

193
אבל ע"י ההתאמצות לעקור את האמתיות של העולם המיסתי
מעקם הוא את הגיונו ועוקרו מהיסוד הכללי של הקפת המציאות-הרב מתאר
את הדרך בה האדם צריך לצעוד. הדרך שהאדם צריך לפעול זה להתאמץ לעקור
את ההשקפה המוחלטת כאילו הצד המסתרי הוא הצד היחיד האמיתי בעולם.
האדם צריך להתאמץ להגיע למציאות בה ההגיון שחושב שהצד המיסתי מקיף
את כל המציאות הוא כבר לא יהיה קיים בהשקפת האדם65.על כן נח לו לאדם שלא ישקיע את ציוריו בקישור התוכן
המיסתי הממשי, כי אם במדה כזאת שיבורר לו שאיננו
פועל עליו להרחיק
מציוריו את הקישור
הישר עם העולם הממשי,
שהוא חי בו, וכל טבעיותיו וחקיו. שכן ארץ ורעה אמונ
ה-כיון שיש חשש שהמיסטיות תנהל
את האדם בצורה לא טובה. יש חשש שהמיסטיות תפעל על האדם להתרחק מן
הקישור לעולם הממשי לכן צריך להזהר בעיסוק בדברים מיסטיים מעשיים. הרב
לא מתנגד לעצםהעיסוק בצד המיסטי, החשש שהצדדים המיסטיים המעשיים,
להפוך את הדברים שנאמרו בספרי מקובלים להוראה מעשית ממשית. כמו אדם
שלמד על זמן מסויים שהוא מסוגל לאיזה הופעה אלוקית, וממילא האדם משנה
את כל מהלך וסדר יומו בגלל הדבר הרוחני שעליו הוא למד, הצורה הזאת צריכה
זהירות גדולה.66
האדם צריך לחזק את ההכרה המעשית שלו בעולם, ורק אחרי שההכרה המעשית
הממשית בעולם חזקה, אז אפשר להתעסק בדברים מיסטיים ולא להפגע.
הרב בשמונה קבצים מתאר מציאות בה האדם מדלג למיסטיות בלי הכנה נכונה,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה יט.
-
ההזיה באה מהנטיה לח
קר נשגב כשהיא מתפרצת בלא עתה, טרם אשר
רכשה לה את ההכנות הדרושות לה, דהיינו עד לא הספיקה ללמוד את
65אני מתלבט בהבנת המשפט הזה, האם הרב מתאר כאן רק יתרון, או גם חסרון. היינו כיון שיש
בעיה שהמסתוריות הפכה להיות דבר ממשי אמיתי, לכן צריך להתאמץ לעקור את האמתיות
שבמיסטיות. אומנם כשהאדם עוקר את החלק האמיתי ממילא יש עיקום של ההגיון הטוב. היינו
יש יתרון בזה שהמיסטיות מקיפה את המציאות כולה, ויש חסרון בזה שהאדם מוציא את
המיסטיות מן ההקפה הכללית של המציאות.
66אפשר שיש כאן רמז נוסף גם להתנגדות והסכנה בעיסוק בקבלה מעשית. כיון שקבלה מעשית היא
הופכת את העיסוק של האדם לתלות בדברים מעשיים שהם נסתרים ומיסטיים.

194
הלמודים המוחשיים הפרטיים, הקודמים תמיד לההתעמקות בנאצל
ונשגב, ועד אשר לא בססה לה את מעמדה המוסרי בכל מילואו, באופן
המספיק למעמד נפש נשגב, הראוי להתאים אל החקר
המלא אורה ועזוז
נפש כחקר אל
ו
ה בצורתו הרוממה. ומזה הטעם הננו מוצאים תמיד, אחרי
נטיה של התעוררות דרישת הנשגב, שאחריה באה הזיה, הזיה אמונית או
הזיה כפרנית. והכל הוא מפני התלמידים שלא שמשו כל צרכם, אשר עלו
למרומי הדרישה בלא הכנה קודמת.
הרב מתאר כיצד נטיה לחקרדברים נשגבים מסוכנת. אדם שלא הספיק ללמוד
ולבסס את היחס לצדדים המוחשיים, יש בזה חשש להזיה ולכפירה, הסיבה כיון
שלא הייתה הכנה טובה להתקשר על העולם הממשי.
ההבנה שצריך הכנה בשביל לימוד מיסטי מצאנו במכתב שכותב הרב לבנו
הרצי"ה לגבי לימוד תורת ברסלב. המכתב נמצא אצל תלמידי הרב קוק, ואינו
נמצא באגרות הראיה. וכך כותב הרב לבנו הרצי"ה. 'התכונה הפנימית של האיש
הגדול [ר' נחמן] צריכה לימוד הרבה... יש לוודא מספר תנאים:שהלומד יהיה
בריא בגוף ובנפש ... ואז יאירו הדברים כראוי'. הרב מדגיש שכדי ללמוד את תורת
ברסלב צריך הכנה לגוף ונפש בריאים. נראה שהדגש דווקא בגלל שברסלב
מדגישים צדדים מיסטיים מופשטים, צריך הכנה כדי לא לטעות ולא להתבלבל.
זה בדיוק מה שהרב מדגיש כאן בפסקה שלנו.
הרב מסיים את הפסקה בפסוק מתהלים.
תהלים פרק לז פסוק ג
-
בְטַ֣ח בֶַָֽ֭יקוָּק וַעֲשה־טָּ֑וב שְכָּן־אִֶָּ֝֗רֶּץ ּורְעָ֥ה אֱמּונֶָּֽה:
הרב מדגיש שהבנת הפסוק שדווקא מתוך האמונה אפשר להתקשר אל הארץ.
היינו האמונה, החלק הנסתר המיסטי אסור שיסלק את האדם מהקישור אל
הארץ. הקישור אל הארץ הוא הכרחי, הקישור אל הצדדים המוחשיים הוא אינו
סותר את האמונה. להיפך האידיאל שהאמונה תועיל לאדם להתנהל בצורה יותר
טובה בעולם המוחשי.

195
פסקה צא'דקדוקי חכמת הרזים67(עמוד קז')
חובה
לשא ולתן בחכמת האמת, היא החכמה האלהית
העליונה, לדקדק באותיותיה. בפתגמיה, בציוריה ומליצותיה.
האור של האושר העליון הולך וזורח לפי רוב העמל
בדברים, שרזי עולם של הגדולה האלהית גנוזים בהם.
ובהתרוממות הנשמה היחידה על ידם, מתרומם כל העולם עמה,
והמון
נשמות רבות
מתעלות. ואין קץ לגודל הטוב המסובב על ידי
הארה
פנימית עליונה. של נשמה אחת כללית.
נושא הפסקה-הדקדוק בחוכמת הרזים מביא אור והתרוממות ליחיד ולעולם.
ביאור הפסקה-
חובה
לשא ולתן בחכמת האמת, היא החכמה האלהית
העליונה-בפתיחה
לפסקה ראוי לציין שיש לדון על הכותרת של הפסקה. במהדורות הרגילות של
אורות הקודש הכותרת כמו שכתבנו דקדוקי חכמת הרזים. אומנם בכתב יש של
הרב הנזיר הוא הניח את המילה רזים בסוגריים וכתב במקום זה את המילה
'דקדוקי חכמתהאמת.'
הרב מתעסק בחכמת האמת, חכמת האמתהיא חכמת הקבלה. וכן מבואר בספר
עבודת הקודש.
עבודת הקודש (לר' מאיר גבאי)
חלק א' פרק א'. -
כפי מה שקיבלו בעלי העבודה, הם חכמי האמת, אשר קבלו האמת איש
מפי איש עד מפי אדון הנביאים ע"ה ...
אשר ממנה יכנס החכם לדעת
ולהבין סוד האלהות, אשר הוא האצילות, אשר בו יכיר האדם את בוראו,
ויעבדנו עבודה שלמה ... כללו של דבר לא יצוייר שלמות הנפש והצלחתה
בשום צד אם
לא ימסרו אל העובד מסודות החכמה הזאת, היא הקבלה
האמיתית אשר לא תושג כלל בחקירה שכלית, כי היא למעלה מכל שכל
67מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ א' פסקה תשנח'.

196
במקור זה מבאר ר' מאיר גבאי שהקבלה היא נקראת חכמת האמת. משום שהיא
מכילה בתוכה את החכמה האמיתית.
הרב מדגיש כאן שהחובה לעסוק בחכמת האמת, היינו לשא ולתןבחכמה הזאת,
הרב הנזיר מסביר שמשמעות לשא ולתן היינו להתעסק בלימוד הזה. כמו
שאומרים בברכות התורה. 'אשר קדשנו ...לעסוקבדברי תורה'. העיסוק הוא
המצווה עצמה גם בלי מטרה להוציא הלכות בפועל. עצם העיסוק בחכמה הזאת
הוא פועל על האדם.
לדקדק באותיותיה. בפתגמיה, בציו
ריה ומליצותיה-העיסוק בחכמת האמת
בא לידי ביטוי בדקדוק באותיות, בפתגמים בציורים ובמליצות. משמעות הדבר
שכל פרט בחכמת האמת יש לו משמעות העומדת בפני עצמה. כשהאדם מדקדק
באותיות הדבר מוכיח שכל פרט ופרט חשוב לו. כמובן חכמת הקבלה במהותה
משתמשת הרבה באותיות. הרב בריש מילין מבסס הרבה מההגות הרוחנית שלו
על האותיות. כמו כן בספרות הקבלה נותנים הרבה משמעות לגימטריא שזה גם
מעין עיסוק באותיות. וכן ההקבלה במהותה היא הקבלה של מילים דומות, שזה
שימוש באותיות.
המשלים והציורים של חכמת האמת הם אבן פינה יסודית בלימוד חכמה זאת,
כיון שחכמת האמת היא מאד מופשטת ומאד נסתרת לכן צריך להוסיף הרבה
בציורים ומליצות כדי לקלוט חלקים מן החכמה הזאת.
האור של האושר העליון הולך וזורח לפי רוב העמל
בדברים, שרזי עולם של הגדולה האלהית גנוזים בהם-הרב מסביר שבחיבור לחכמה העליונה
הזאת, דרך הדקדוקים בחכמה העליונה הזאת אז האדם מקבל את האושר
העליון, הקשר בין האושר העליון לתורה מבואר גם באורות התורה.אורות התורה פרק יא' פסקה ה' (מובא בשמונה קבצים קובץ ג' פסקה ריח)
-
כשהאדם הוא קרוב ברוחו ורעיונותיו אל התורה, מאירות עליו ההארות
העליונות, ומדותיו וכל תכונותיו
מתרוממות ומתעלות, מתמלאות זיו של
חיים עליונים, וצינורות אורים של לשד חיים קדושים משפיעים עליו את
שפעת זיום, ורגשי קרבת אלהים עדינה מפעמים אותו... שהם הם הדרכים
המפולשים לאושר העליון
במקור זה מסביר הרב שכל חיבור שהאדם מתחבר אל התורה זה מאיר לאדם
הארות עליונות. ההארות האלה הם הדרכים בהם האדם יוכל להגיע לאושר

197
העליון. גם במקור זה הרב מתעסק בחיבור לא רק לידיעת הותרה, אלא חיבור
מהותי שהאדם מחבר את רעיונותיו, את כל מידותיו מחבר אל התורה.
הרב בשמונה קבצים מסביר למה ישנו אור שמאיר לאדם ומביאו לאושר עליון,
וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה ז
-
... שכל הזרחה רוחנית הבאה אלינו פנימה, היא נותנת לנו את אשרה
ממקור הוייתה, היא שואבת חיים בשרשיה מראשית אצילות ההויה, שעל
ידה הומשכו אורותיה, שעל פיהם נתגלמה אותה ההזרחה בתיאוריה, עד
שבאה אלינו... ומעתה היפלאו לנו כל אותן דברי האמת הנאמר
ים בשפעה
של רוח הקודש מאהבתה ושבחה של תורה, מהאושר העליון הנצחי והחי
בחיים מלאים עדי עד שמתאשרים ההוגים בה, הן כל דברי תורה בכלל
ובפרט, בפרטיהם ובפרטי פרטיהם, הרי הם מרווים ממקור אותה האורה
העליונה, הקדומה לכל
במקור זה מסביר הרב שיש הזרחה רוחנית שבאה לאדם.ההזרחה הזאת היא
מביאה לאדם אושר ממקור ההויה, ההזרחה הזאת מסבירה למה שפעת רוח
הקודש שקיימת בתורה מביאה לאדם אושר עליון. גם כאן הרב מסביר שהאושר
העליון הוא קשור לתורה כולה, בכל זאת ניתן להבין שיש אושר עליון עוד יותר
בתורת הרזים. כיון שההזרחה הרוחנית של תורתהסוד היא יותר שורשית ויותר
גלויה, לכן היא מאירה יותר. המיוחדות בתורת הסוד שהיא כולה מתעסקת
באלוקות לכן נמצא בתוך התורה הזאת המון אור ואושר עליון.ובהתרוממות הנשמה היחידה על ידם, מתרומם כל העולם עמה,
והמון
נשמות רבות מתעלות-האושר שקיים בתוך לימוד תורת הסוד משפיע על
אותה נשמה יחידית שמתעסקת בלימוד הזה. אבל בעצם בהתרוממות הפרטית
של האדם עולות ומתרוממות המון נשמות שנמצאות סביבו. כשיש עילוי של
נשמה אחת העילוי הזה משפיע על כל הנשמות שנמצאות סביב.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד התרוממות של כל אחד ואחד משפיע על
סביבתו, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה עא
-
... הננו מוקפים מחיים מכל עברים, ברוממותנו הכל מתרומם, ובשפלותנו
הכל נשפל. כשהיש העצמי שלנו מתעלה, מתעלים כל גילויי החיים שלנו

198
בכל מקום שהם, וכל מה שההתרוממות היא יותר מקורית, היא יותר
מתרחבת על יחושים יותר רחוקים, וההתרוממ
ות אל האלהות, לפי
מדריגות גילויה, היא מרוממת את כל מה שמתיחש לנו במובן היותר רחב.
במקור זה מסביר הרב כיון שהאדם נמצא בתוך עולם ומתנהל בתוך העולם,
ממילא כל פעולה של האדם היא משפיע על הסביבה שלו. כל התרוממות היא
מרוממת את כל סביבתו. אומנם ככל שהתרוממות תהייהיותר מקורית יותר
משמעותית היא משפיעה גלים יותר רחבים על חלקים יותר רחוקים.
ואין קץ לגודל הטוב המסובב על ידי
הארה פנימית עליונה. של נשמה
אחת כללית-גודל ההשפעה לסביבה מתרחב כשיש הארה פנימית של נשמה
אחת כללית. כשהאדם יש לו ריבוי של הארה פנימית, אז השפעתו גדלה. בצורה
כזאת אין קץ לגודל ההשפעה, ההשפעה הרחבה הזאת תלויה עד כמה הנשמה
המשפיעה היא נשמה כללית. ככל שהאדם יתפוס את עבודתו כדבר כללי, ממילא
נשמתו תהייה יותר כללית, ולכן ההשפעה שלו תהייה יותר גדולה.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד יש צדיקים שקשורים לכלל אפילו לרשעים ולכן
הם יכולים להשפיע גם לרשעים, וכך כותב הרב.68
קובץ א' פסקה צד.
-
הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו, וחפץ בתקנתו וטובתו, הרי הוא
מקושר גם כן אל הרעים והחטאים שבו. ... ועל ידי התרוממות הרוחנית
שלו, מתרומם גם כן הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל
הולכים
ומתבסמים על ידי קישור של הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת,
בהם.
במקור זה מסביר הרב שהצדיק שאוהב את הכל יכול לרומם אפילו את הפרטים
הרעים הנמצאים בכלל. זאת השפעה גדולה מאד של נשמה אחת כללית.
68ראוי לציין שעיקר הנושא של הפסקה שם מתעסקת בחשש שהצדיק שמתקשר לצדיק יכול גם
ליפול ממעלתו בגלל הקישור ואהבה שהוא אוהב גם את הרשעים.

199
פסקה צב'ארחות הבטוי הרזי69(עמודקז')
המעין
העליון, מקור אמת אין סוף, יופי אין קץ. גבורה אין
גבול, הולך הוא ומפכה במקור של רזי תורה. עומד הוא
להחשף בדרישת אותיותיה. ציוריה, הופעותיה, בכל ארחות
הביטוי, המחשבתי והלשוני.
וכשהנשמה לואה. בכל המצרים, אשר במדעי הגבול. מכל
השאיפות.
הצרורות בתחומים צרים. א
ז תמצא לה מחבא מזרם
בצל צח של הגיון רזי עולם, ופליאות קודש, אשר בדרישת
סתרי תורה.
ומתוך ההרים התלולים הנראים כרוכסי מצער, כיוון
מספרים, הערכת גמטריאות, רמזי שמות, זרמי מקרא,
הלכה ואגדה, אור שמש יוצאת בגבורתה, להיות לצדקה ומרפא,
הנה נראה, וכל המביטים אליה י
נהרו,
ושבו וחיו.
אשרי כל טועם עדן גן אלהים, ונחלי עדניו, מצוף דבש
סתרי קודש, מסוד
ד' ליראיו ובריתו להודיעם.
נושא הפסקה-כשנשמה מרגישה עייפות ממיצר התורה הגלויה, הנשמה תמצא
מחבוא בדרישת סתרי תורה.
ביאור הפסקה-
המעין
העליון, מקור אמת אין סוף, יופי אין קץ. גבורה אין
גבול, הולך
הוא ומפכה במקור של רזי תורה-הרב בפסקה מסביר את המעלה המיוחדת
של המעין העליון. יש מעין עליון ויש מעין תחתון, רזי התורה הם נובעים מן המעין
העליון. לעומת זאת תורת ה'נגלה', התורה הגלויה היא מכונה בשם של מעין
תחתון. הסיבה שכל התורה נחשבת מעין כיון שהיא מקור האור, כמו כן היא כמו
מעין שיכולה להתרחב. התורה הגלויה מתרחבת על העולם המעשי, תורת הנגלה
היא נחשבת מעין תחתון כיון שהיא מתעסקת בעיסוק מעשי. לעומת זאת תורת
הסוד, תורת הרז היא מתעסק במעין העליון ממנוהכל נובע.
69מקור הפסקה קובץ חדש מכתב יד. (מובא באורות התורה פרק י' פסקה ט')

200
המעין העליון הזה האו מקושר אל האמת האינסופית. כבר הבאנו בפסקה קודמת
ובמקומות נוספים שתורת הסוד נקראת תורת אמת. אומנם כאן אפשר שהרב
מסביר את הסיבה לעניין, הסיבה משום שתורת הסוד היא קשורה אל האינסוף.
המציאות הרגילה לא שייך לכנות אותה בשם אמת, כיוןשהיא לאחר הצמצום.
החיבור אל האינסוף הוא מקשר את האדם למציאות אמיתית מוחלטת.
כיון שתורת הסוד קשורה למעין עליון, למקור אמת לכן במקור הזה יש יופי
אינסופי. יש כאן שורש של יופי, יופי מבטא הרחבה, זאת לעומת הגבורה שהיא
מבטאת צמצום. יש כאן הרחבה אינסופית לצד צמצוםוגבורה אינסופית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את האמת הקיימת בתוך שפת הרזים, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רלז' (מובא להלן ח"א פסקה צח' עמ' קיא')
-
שפת הרזים היא השפה העליונה, היא המדברת את
האמת המוחלטה, בלא
שום נסיגה לאחור.
במקור זה מסביר הרב ששפת הרזים היא השפה העליונה לכן היא מדברת
ומתעסקת באמת מוחלטת בלא שום נסיגה לאחור, היינו בלי שום טעות.
הוא עומד
בכל הופעותיה, ציוריה, אותיותיה. בדרישת להחשף ארחות
הביטוי, המחשבתי והלשוני-הדרך בה הרז יכול להתגלות זה נעשה
על ידי ביטוי ממשי באותיות עצמם, היינו לא המילים שיוצאים מן האותיות אלא
דרישת האותיות של התורה, ציור האותיות של התורה, וההופעה של האותיות
בתורה. בעצם כל אורחות הביטוי שיכולים לבוא לידי ביטוי זה דרישה וגילוי
מסויים של רזי התורה. כל אורחות ביטוי של מחשבות ולשונות שיוצאים מן
האותיות הם בעצם מגלים את הרזיות.
לעיל הבאנו את דברי הרב בריש מילין על דרישת האותיות וכך כותב הרב.
הקדמה לריש מילין
-
המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו
פנימה תדיר. אנחנו
צריכים לחשוף את האומץ האמיתי
שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית
שבקרבנו, כדי
לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי
מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר,
כדי שנכיר את הדר נשמתנו.

201
ועל פיאותם הרעיונותהעליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבותהפוריות
המתגלמות באותיות. ובהברא בנו האותיות,יתגלו הנקודות ממקור המחשבה
הקודמת להם, והטעמיםיתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא
המחשבההקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמםבניתוחם קיימים
שם בצורה אידיאלית מיוחדה'.מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש
האותיות,לנו יזהירו ותגיהם והטעמים, הנקודות, להארת שיביאנואת
אורותיהם, והתיבות והמאמרים, הפסוקים והספרים,יפיצו עלינו את קרני
הודם.
במקור זה מסביר הרב שיש מחשבות שהם קודמות לאותיות, המחשבות האלה
צריכות מתגלמות באותיות בניתוח האותיות בצורת האותיות, בטעמים, בתגים
וכן במילים. היינו אפשר לראות את גילוי המחשבה הקדומה, מחשבת הרז,
בצורות שונות דרך האותיות.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הכח הפנימי הגדול שנמצא בתוך האותיות, וכך
כותב הרב.
קובץ ג' פסקה קעה
(מובא לקמן ח"א פסקה קג' עמ' קיז') -
בהתגלותן של האותיות, הרי הן מרוכזות במרכז המחשבה, לוקחות אתן
את כל אוצר החיים שבמחשבה הרחבה, המתפשטת ברב אורה בזוהר
עליון, שאין בו הגיון מבורר ואות חטובה.
ו
על כן מלאה כח היא האות,
פועלת נוראות היא, כשהיא הולכת בשבילה, כשהי
א מתחברת במקורה...
וכשהנשמה לואה. בכל המצרים, אשר במדעי הגבול. מכל
השאיפות. הצרורות בתחומים צרים. אז תמצא לה מחבא מזרם
בצל צח של הגיון רזי עולם, ופליאות קודש, אשר בדרישת
סתרי תורה-הרב מתאר כיצד
הנשמה יכולה להרגיש מחנק בתוך הגבול של התורה הגלויה, היינו התורה הגלויה
היא מלאה כללים ודיוקים, הדיוקים האלה יכולים ליצור לאות ועייפות מחניקה
על הנשמה.
כדי לבטא את הצמצום שיכול להיות בתורה רגילה, הרב משתמש בלשון שמובא
בגמ' מסכת סוטה, וכך מובא בגמ'.
משנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו

202
-
בעקבות משיחא חוצפא יסגא ... והגבלן ישום
ואנשי הגבול יסובבו מעיר
לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא
נעדרת
הגמ' מתארת את תקופת עקבתא דמשיח, בתקופה הזאת אנשי הגבול יסובבו
מעיר לעיר ולא ירגישו שטוב להם. יש כאן תיאור כיצד החכמה הרגילה לא
מספקת, כיצד מרגישים שאין אמת. לפי תיאור זה מובן למה דווקא העידוד
וההצלחה תלויה בחכמת הסוד שהיא חכמת האמת.
הרב בזרעונים מסביר מה המשמעות של חכמת סופרים תסרח ומה המשמעות
שאנשי הגבול, מדעי הגבול יסובבו ולא יחוננו. וכך כותב הרב.
זרעונים 'חכם עדיף מנביא'. (אורות עמ' קכא')
-
על כן
באחרית הימים שצמיחת
מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע,
"אשפוך את
רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים
תסרח, ואנשי הגבול,
אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו
מעיר לעיר ולא יחוננו",
עד אשר לא כפרי בוסר כי אם כבכורים מלאים טל
וחיים יצאו הנוצוצות של
התחלת
אור הנבואה מנרתיקם
במקור זה מסביר שכחלק ממהלך שיבת אור הנבואה, צריך למאוס בפרטים. רוח
הנבואה היא הרוח הכללית, היא דומה לחכמת הסוד שהיא עומדת בצורה הפוכה
מן הגבול המצמצם.
תורת הסוד היא יכולה להועיל לנשמה לצאת מן הצמצום אל ההרחבה הנמצאת
ברזי עולם. הרב משתמשבלשון הפסוק בישעיה, פסוק המתאר מעין מחבוא.
ישעיהו פרק לב פסוק ב
-
וְהָּיָּה־אִָ֥יש כְמֶַֽחֲבא־רָּּ֖וח ַ וְס֣תֶּר זַָָּּֽ֑רֶּם כְפַלְגי־מַ֣יִם בְצָּיֶ֔ון כְצָ֥ל סֶֶּֽלַע־כָּבָּ֖ד בְאֶָּ֥רֶּץ
עֲי פֶָּֽה:
המילים צל צח מובאות בספר שמואל.
שמואל א פרק י פסוק ב

203
-
בְלֶּכְתְך ֶׁ֤ הַיום ָ֙ מ עִמָּדִֶ֔י ּומָּצָּאת ָּ֩ שְנֵ֨י אֲנָּשִַ֜ים עִם־קְבֻּרַָ֥ת רָּחִ֛ל בִגְבָּ֥ול בִנְיָּמִָּ֖ן בְצֶּלְצַָּ֑ח
וְאָּמְר ּ֣ו א לֶָּ֗יך נִמְצְא ֶּׁ֤ו הָּאֲתֹנות ָ֙ אֲשֶּ֣ר הָּלַ֣כְת ָּ לְבַקֶ֔ש וְהִנֵ֨ה נָּטֶַׁ֤ש אָּבִָ֙יך ָ֙ אֶּת־דִבְר֣י
הָּאֲתֹנֶ֔ות וְדָּאֶַׁ֤ג
לָּכֶּם ָ֙ לאמֶֹ֔ר מָָּ֥ה אֶּעֱשֶָּּ֖ה לִבְנִֶֽי:
וכך רש"י פירש את המילה צל צח.
רש"י שמואל א פרק י פסוק ב
-
תמצאם בגבול בנימן בצלצח כך שנויה בתוספתא דסוט', צלצח צל לצח של
הקדוש ברוך הוא שהוא צח ואדום והיא ירושלים:
רש"י מסביר שצל צח הוא צילו של הקב"ה. יש זרם גדול של אלוקות שהוא מופיע
בצורה של צל צח. הזרם הזה נותן לאדם מחסה ומחבא מפני הגבול של התורה
הגלויה.
ומתוך ההרים התלולים הנראים כרוכסי מצער, כיוון
מספרים, הערכת גמטריאות, רמזי שמות, זרמי מקרא,
הלכה ואגדה, אור שמש יוצאת בגבורתה, להיות לצדקה ומרפא,
הנה נראה, וכל המביט
ים אליה ינהרו,
ושבו וחיו-כנגד ההרים התלולים שהם כרוכסי מצער יש את ההרחבה של תורת
הסוד. הרב מתאר וממשיל את הגבול של התורה הגלויה כהרים שהם מצער, היינו
הרים קטנים שהם לא מספקים. המילה מצער בקשר להר מופיע בתהלים.
תהלים פרק מב פסוק ז
-ִֹׂ֪
אֱֹֽלהַָ֗י עָּלַי ֘ נַפְש
י תִשְתָ֫וחָָּ֥ח עַל־כָ֗ן אֶָּ֭זְכָּרְך מאֶּ֣רֶּץ יַרְדָּ֑ן וְִ֝חֶּרְמונִָ֗ים מהַָ֥ר מִצְעֶָּֽר:
ושם הפרשנים הסבירו מצער היינו הר צעיר ונמוך. אם כן התורה הגלויה לוקחת
את ההרים התלולים הגבוהים שיראו קטנים ומצמצמים. בשביל זה צריך את
תורת הסוד.
ההרחבה של תורת הסודיכולה להופיע דרך גימטריות שבזה תורת הסוד מרבה
לעסוק. רמזי שמות היינו העיסוק בשמותיו של הקב"ה, עיסוק בשם הוויה בכל
הופעותיו או שאר שמות כגון שם ע"ב או שם מ"ב וכדומה.
זרמי מקרא הלכה ואגדה נראה שהכוונה שבתורת הסוד יש את הזרם היינו
השילוב וההרחבה הגדולה של המקרא ההלכה והאגדה ביחד.

204
בצורה כזאת אור השמש שזה מבטא את השורש של החיות הגדולה יכול לתת
רפואה לכל מי שמתקרב לאור הגדול הזה. לאחר שהנשמה לואה ועייפה, הנשמה
צריכה עידוד ורפואה דרך האור הגדול של רזי תורה. שמש כגבורה ורפואה
מבוארת בלשון הפסוק בספר שופטים ובספר מלאכי.
שופטים פרק ה פסוק לא
-
כִּ֠ן יֹאבְד ֶּׁ֤ו כָּל־אויְבֶָּ֙יך ָ֙ יְקוֶָּ֔ק וְאֹ֣הֲבֶָּ֔יו כְצָ֥את הַשֶָּּ֖מֶּש בִגְבֻּרָּתָּ֑ו וַתִשְקָֹ֥ט הָּאָָּּ֖רֶּץ
אַרְבָּעִָ֥ים שָּנֶָּֽה: פ
מלאכי פרק ג פסוק כ
-ֶָּּ֑
וְזָּרְחֵָּ֨ה לָּכֶַּ֜ם יִרְאֶׁ֤י שְמִי ָ֙ שֶּ֣מֶּש צְדָּקֶָּ֔ה ּומַרְפָּ֖א בִכְנָּפ
יה ָּ וִֶֽיצָּאתֶָּ֥ם ּופִשְתֶָּּ֖ם כְעֶּגְלָ֥י
מַרְבֶֽק:
אשרי כל טועם עדן גן אלהים, ונחלי עדניו, מצוף דבש
סתרי קודש, מסוד
ד' ליראיו ובריתו להודיעם-הרב מסיים בעידוד ותקווה למי שזוכה להתקשר
לתורת הסוד. מי שזוכה לזה הוא זוכה לטעם גן עדן, אדם כז זוכה לדבש המיוחד
שנמצא בתוך סתרי תורה. ההבנה שיש בתורה יכולת להיות צוף דבש מבוארת
בלשון הפסוק במשלי.
משלי פרק טז פסוק כד
-
צּוף־דְָ֭בַש אִמְרי־נָֹּ֑עַם מָּתָ֥וק לִַ֝נֶּפֶּש ּומַרְפ ָ֥א לָּעֶָּֽצֶּם:
בפסוק הזה מתוארים אמרי נועם כדבש מתוק שיש בתוכו רפואה.
הרב מסיים בלשון הפסוק מתהלים.
תהלים פרק כה פסוק יד
-
ס֣וד יְָ֭קוָּק לִיראָָּּ֑יו ּוִ֝בְרִיתָ֗ו לְהודִיעֶָּֽם:

205
פסקה צג'שפת הרזים70(עמוד קח')
רזים
צריכים להיות מוסברים ומובנים על
ידי רזים דוקא, ולא על ידי
דברים גלוים.
וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות,
שהיא נעלה באין עורך משטת התרגום, שהוא בגמטריא
תרדמה.
דוקא הנעלם בנעלם מתבאר, וריבו יסעיפי התעלומה
כל אחד מאיר על
חברו, ותעלמה יצא אור.
וזהו נקוד
על אי"ו שבאליו, למדנו שישאל
לאיש על האשה ולאשה על
האיש.
המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז
יאחד, ואבוקת
אורים תגלה.
נושא הפסקה-הרזים צריכים ליצור שפה רזית שתסביר את עצמה מתוך עצמה.
ביאור הפסקה-
רזים
צריכים להיות מוסברים ומובנים על
ידי ר
זים דוקא, ולא על ידי
דברים גלוים-במקור זה הרב מסביר כיצד ניתן להסביר את שפת הרזים.
בפשטות כאן הרב מסביר שאת הסוד אי אפשר להסביר בצורה שכלית גלויה.
היינו צורת החשיבה של הסוד היא שונה מצורת החשיבה הגלויה. כיון שיש שינוי
בצורת החשיבה לכן הדרך להסביר אתהסוד הוא דווקא דרך מושגים של סוד.
אומנם באורות התורה מצאנו מקורות שם נראה שהדברים קצת שונים, וכך כותב
הרב באורות התורה
אורות התורה פרק י' פסקה יז
70מקור הפסקה,שמונה קבצים קובץ ו' פסקה פא'.

206
-
רזי תורה מתבארים על פי כל החכמות שבעולם ועל
פי יראת שמים יפה היא מבוארת שבספרים הטבעית,
והיסוד הלבבות", ב"חובת התחתיתי הזה הוא החומר
הראוי לקבל את הצורות היותר עליונות מקדושה של
מעלה.
במקור זה משמע שאפשר לבאר את רזי תורה לפי החוכמות הנוספות שנמצאות
בעולם. אומנם נראה שהרב כאן מתאר שלב ראשון תחתיתי בהבנת רזי תורה. זה
יסוד ראשוני שהאדם ירחיב דעתו בשביל להבין את רזיתורה. אומנם ההבנה
האמיתית של רזי תורה היא צריכה להיות מתוך רזי תורה.
כיון שהסוד הוא כל כך עליון ממילא הוא לא יכול להקלט בצורה הרגילה
ובמחשבות הרגילות, לכן אין ברירה אלא להשתמש ברז עצמו כדי להסביר את
הרז עצמו.
כשהאדם ינסה להסביר את הרז לא בשפה הנכונה יש בזה יכולת לטעות, וכך
כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ה' פסקה רלז. (מובא לקמן ח"א פסקה צח' עמ' קיא')
-
שפת הרזים היא השפה העליונה, היא המדברת את האמת המוחלטה, בלא
שום נסיגה לאחור. ושמירה צריכה היא שפה ברורה זו מפני הנפילה של
אור אמתה, שלא יפול ממעלתו העליונה, ממקום
ששם אור הסודי שורה
בטבעו, וכל אותו הקישור השפתי קשור בו בעומק האמת, אל המקום
הנמוך של עולם המעשה, ששם לא יש כי אם לשון שקר...
במקור זה הרב מסביר ששפת הרזים היא שפה עליונה בעלת אמת מוחלטת.
האמת הזאת היא צריכה שמירה מפני שימוש בשפה שלא יכולה לבטא את העומק
של האמת. השמירה הזאת היא מבטאת שאסור שהאדם יוריד את מעלת שפת
הרז למקום שאינו עצם הדבר הרזי. לכן האדם צריך להסביר את שפת הסוד
בצורה של סוד עצמו.
וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות,
שהיא נעלה באין עורך משטת התרגום, שהוא בגמטריא
תרדמה-כדי להסביר את היתרון בהסברת הסוד על
ידי הסוד הרב משתמש במושג של תרגום. בעצם כל שאר ההסברים הם רק
תרגום, מעין צל של המקור.
ההבנה שתרגום זה לא המהות מבוארת בעץ חיים.

207
עץ חיים שער לד' פרק ב' כלל ח'
-
ויפל ה' אלהים
תרדמה
גי'
תרגום
כי כל האחוריים הם בסוד רבוע כנודע,
והנסירה היתה בהיות בו אחוריים אלו הנק' תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה
פב"פ
.
במקור זה מסביר מהרח"ו שתרדמה שנפלה על אדם ראשון היא כנגד התרגום.
בזמן התרדמה ההתעסקות והנסירה היא באחור. בזכות הנסירה והעיסוק באחור
אפשר לחזור למציאותשל פנים בפנים. אם גם התרגום הוא לא הדבר המקורי,
זה לא המפגש האיכותי של פנים בפנים. מציאות של תרגום זאת מציאות חסרה.
בהקשר לעניינו הרב בעצם מסביר שהסבר גלוי של שיטות נסתרות הוא יורד
דרגה, ירידת הדרגה הופכת להיות רק מעין תרגום ומשל לעיקר. בצורה כזאת
האדם לאנפגש עם מהותם של הדברים. בדיוק כמו שתרגום אונקלוס וכדומה
הוא רק הסבר לתורה עצמה. יש בתרגום ירידת ערך ביחס למעלת המקרא עצמו.
האחור שבא לידי ביטוי בתרגום מבואר גם בריש מילין, וכך כותב הרב.
ריש מילין אות רי"ש
-
התרגום,
התרדמה בהשוית המספר, מורה על צורת האחורים
לגבי
הארת
הפנים המבהיקה
הרב מסביר שהתרגום הוא שווה בגימטריא לתרדמה. התרדמה היא מורה על
האחוריים, שזה ההפך מהארה שנמצאת בפנים של האדם.
הרב בריש מילין באות אלף מסביר יותר בעומק את יתרונו של התרגום ואת
חסרונו, וכך כותב הרב.
ריש מילין אות אל"ף.
-
האלף מעיר בנו א
ת המחשבה של הראשית, ההתחלה
הקדומה. אנו צופים
את גדולתה, והננו משתוממים על
יקרת חזיונה. היא אומרת לנו אומר סלה
להקשיב,
ללמוד, לאלף.
האולפן זהו תרגום הלימוד. יודעת היא הנשמה
שכל
הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי
שאינו מבוטא,
שהיה יהיה נחלת העול
ם ביום הגדול
שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את
ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם. הלימוד

208
הוא
תרגום, אחוריהם של הפנים המחשביים, לא הערות
הנשמתית כ"א
תרדמתה. זאת היא תורת הוראת האלף
בשמו
הרב מסביר שהאלף הוא מעיר באדם את הראשית של המחשבה, זאתהאות
הראשונה. אומנם אי אפשר להשיג את המחשבה הראשונה לכן האלף היא באה
לידי ביטוי בצורה של לימוד, אבל לימוד בלשון ארמית. הפועל אל"ף בארמית זה
כמו 'אולפנא' היינו לימוד. הסיבה שזה בא לידי ביטוי בארמית משום שלגבי
המחשבה השורשית כל לימוד הוא נחשב ירידת ערך. המטרה שהאדם לא יצטרך
ללמוד על האור האלוקי, אלא האידיאל שכל אחד ואחד יכיר את האור בעצמו.
בעצם זה מה שהרב מדגיש כאן אנו לא רוצים להסביר את הרז, אנו רוצים להכיר
את הרז דרך הרז. בעצם האדם יכיר את הרז מתוכיותו ולא יצטרך להסבר ולימוד
חיצוני. כל הסבר חיצוני הוא כמולימוד של אולפנא, לימוד של תרגום שזה
חסרון. לכן החסרון הזה יוצר שבעצם אין באדם את הערות והארה שיש בעצם
הרז, אלא יש רק מעין אחוריים של הפנים, לכן האחוריים הם התרדמה, מציאות
שלא מכירים לגמרי את האלוקות, כמו אדם שנמצא בתרדמת.
התרדמה שיש בתרגום של הסוד, זאת הדרך בא הסוד שומר על עצמו. בעצם כל
מי שניגש לסוד דרך תרגום הוא לא רואה את עצם האור, מי שנמצא בתרגום הוא
נמצא בתרדמה. הוא רואה רק את האחוריים. הסוד כל כך נסתר שכל הסבר הוא
מוסיף כיסוי ותרדמה נוספת.
חסרונו של התרגום שבסופו של דבר כל תרגום הוא לא מקורי, אלאהוא רק מעין
פירוש, וכך כותב הרב הנזיר בקול הנבואה.
קול הנבואה עמ' לא
-
מתוך זהות הלשון והמחשבה יוצאת אי אפשרות תרגום מדויק, שכל
התרגומים אינם אלא פירוש
במקור זה מסביר הרב הנזיר שכל מחשבה שיוצאת אי אפשר לבטא אותה לגמרי.
כל ביטוי זה רק מעין תרגום ופירוש לעצמותהמחשבה.
דוקא הנעלם בנעלם מתבאר, וריבו יסעיפי התעלומה
כל אחד מאיר על
חברו, ותעלמה יצא אור-הרב חוזר ומדגיש שהנעלם יוסבר על ידי הנעלם
עצמו. לפי זה ריבוי תעלומות שהאדם מרגיש בעצמו זה יכול להאיר לאדם. דווקא
בזכות התעלומה שהאדם מתעסק בדברים רוחניים עליונים זהעצמו מרומם את
האדם להגיע לתעלומה ואור יותר עליון.

209
הרב מרמז לפסוק באיוב.
איוב פרק כח פסוק יא
-
מִָ֭בְכִי נְהָּר֣ות חִבָּ֑ש וְִ֝תַעֲלֻּמ ָָּּ֗ה יֹ֣צִא אֶֽור:
פסוק זה מתאר כיצד דווקא מתוך התעלומה יכול לצאת אור גדול. וזה מתקשר
עם הפסוק שמופיע אחר כך.
איוב פרק כח פסו
ק יב -
וְֶָֽ֭הַחָּכְמָּה מאַ֣יִן תִמָּצָּ֑א וְאָ֥י זִֶּ֝ה מְק֣ום בִינֶָּֽה:
בפסוק זה מתבאר שהחכמה מופיע מתוך האין, מתוך התעלומה. וכן הבינה אין
לה מקום שאנו יכולים למצוא. יש כאן גם תעלומה ממנה יוצאת הבינה.
הרב הנזיר הביא את מה שמבואר באבות דר' נתן. שם מתארהמדרש את דרך
לימודו של רבי עקיבא, ושם רבי עקיבא מנסה להבין את שורשם של האותיות.
בסיום הדיון שם אומר עליו ר"ט כך.
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו
-
אמר לו ר' טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר מבכי נהרות חבש ותעלומה
יוציא אור (איוב כ"ח י"א) דברים המסות
רים מבני אדם הוציאם ר' עקיבא
לאורה
המדרש מתאר את רבי עקיבא שמצליח להוציא את האור מתוך התעלומה. בעצם
יש דברים נסתרים שר"ע מסוגל לגלות. דבר זה מסביר את מעלתו של רבי עקיבא
שיושב ודורש כתרי אותיות. עוד מצאנו מעלתו של רבי עקיבא שהוא זה שמיוחס
אליו ספר יצירה שהוא גם מעין דרשות על האותיות וסתריהם.
וזהו נקוד על אי"ו שבאליו, למדנו שישאל
לאיש על האשה ולאשה על
האיש-כדי להסביר כיצד הדבר בעצמו, היינו הסוד בעצמו יכול להסביר את
עצמו. הרב מביא דוגמא מהמילה אליו, וכך מובא בפסוק.
בראשית פרק יח פסוק ט
-ּ֣ו
וַיֹאמְר
א לֶָּ֔יו אַיָּ֖ה שָּרָּ֣ה אִשְתֶָּּ֑ך וַיָֹּ֖אמֶּר הִנָ֥ה בָּאֶֹֽהֶּל:

210
פסוק זה מיוחד שעל המילה אליו יש ניקוד על האותיות אי"ו, הניקוד על
האותיות האלה באה לדרשה מיוחדת, וכך מובא במדרש.
בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה מח
-
ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו', אל"ף יו"ד ו
י"ו נקוד למ"ד אינו נקוד
אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה
דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, כאן
שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, איו אברהם, א"ר עזריה
כשם שאמרו איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם, ויאמר הנה באהל
במקור זה המדרש מסביר שכיון שיש כאן נקודות ממילא אנו צריכים לדרוש את
הנקודות. יש כאן דרשה שבעצם לא רק שאלו איה שרה אלא ששאלו את שרה גם
איו-היינו היכן נמצא אברהם. רש"י על הפסוק מוסיף כך.
רש"י בראשית פרשת וירא פרק יח פסוק ט
-
ויאמרו אליו
-
נקוד על אי"וי שבאליו
, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל
מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה
על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל
אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש
במקור זה רש"י ממסביר שסיבת השאלה לאברהם ולשרה היא ללמדשהאדם
באכסניא צריך לשאול לאיש על אשתו ולאשה על האיש. מקורו של רש"י מן הגמ'
בבבא מציעא.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פז עמוד א
-
תני משום רבי יוסי: למה נקוד על איו שבאליו
-
לימדה תורה דרך ארץ
שישאל אדם באכסניא שלו.
יש כאן מעלה שהאדם משבח את האכסניא, את המלוןשהוא שואל את האיש מה
עם אשתו וכך מכבד את האיש ואשתו, וכן להיפך.
הרב באחת ההגהות לאורות הקודש הוסיף כאן מילות הסבר. 'כלומר חקירת
המשפחה על ידי המשפחה עצמה'. היינו הדרך הראויה והטובה ביותר להכיר את
המשפחה זה לא על ידי ידיעה חיצונית אלא על ידי הבעל של אותה אישה או

211
להיפך. זה בדיוק הרמז שהרב מרמז כאן ידיעת הסוד היא דווקא על ידי הסוד
עצמו. אותו מין שאנו מתעסקים בו, לא ללכת ללימודים אחרים.
הרב הנזיר מוסיף רמז נוסף בדברי הרב על פי הזוהר, וכך מובא בזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת וירא דף קא עמוד ב
-
אליו אתוון נקודות
אי"ו וסי' איו רמז למה דלעילא רמז לקודשא בריך
הוא, ויאמר הנה באהל, כתיב הכא הנה באהל וכתיב התם (ישעיה ל"ג) אהל
בל יצען וגו', ת"ח כיון דנקוד אי"ו אמאי כתיב לבתר איה אלא בגין דחבורא
דדכר ונוקבא כחדא רזא דמהימנותא כדין אמר ויאמר הנה באהל, תמן
הוא קשורא דכלא ו
תמן אשתכח
במקור זה מסביר הזוהר שאי"ו זה כנגד הקב"ה, ואילו איה זה כנגד האשה שזה
היחוד בין הקב"ה לעם ישראל. יש כאן חיבור בניהם ששניהם הופכים להיות
נסתרים. לכן הם שואלים איה ואיו שזה רמז לדבר נסתר. כמו שאומרים 'איה
כבוד מלכותו' הכבוד של הקב"ה הוא דבר נסתר. דווקא מתוך הנסתר אפשר
להכיר יותר את הנסתר.
המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז
יאחד, ואבוקת
אורים תגלה-לכן המסקנה שהשווית המרדגות, המפגש בין החלקים השווים זה
מאיר אחד לשני. העיסוק בנסתר ברז ועוד רז מביא אור גדול שיופיע. אפשר שהרב
בדבריו מרמז על רז שמופיע אור, היינו רז בגימטריא זה אור. שני רזים מביאים
הופעה של אורים גדולים.
כדי להבין במקצת כיצד לימוד הסוד בעצמו, לימוד התעלומה יכול להאיר על
האדם, אפשר להביא מה שכותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תשמט.
-
ריבוי הלמוד מקשר את
הקדושה העליונה ברוחו של אדם, אף על פי שאינו
יורד לעומקם של דברים. ולפעמים פועל עליו לטובה עליונה גם כשאינו יודע
את הפשט במה שלומד, אבל הוא צמא לדבר ד' ללמוד הרבה, ומשביר את
צמאונו בתלמוד מרובה. והנשמה מתעלה. ובלימוד רזי תורה, אף על פי
שאינו מבין את הענינים
לפרטיותם, ונדמה לו כאילו הוא עוסק בציורים
שמענים את נפשו ואת חושו הרוחני, השוקק לדברים מובנים, מכל מקום
אחר הלימוד האורה מופיעה עליו, והוא בכלל כל העוסק בתורה בלילה חוט
של חסד משוך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי.

212
במקור זה הרב מסביר כיצד לימוד הסוד הוא נסתר, בכל זאת הוא יכול להשפיע
להביא טובה לאדם. גם כשהאדם לא מבין את הטובה העליונה, בכל זאת כשהוא
צמא ללימוד מרומם בלימוד רזי, הריבוי יכול לגרום בסופו של דבר להבנה
שמלאה אורה שתופיע על האדם.
יש כאן פרדוכס, דווקא ריבוי הלימוד בצורה נעלמת, בסופו של דבר יוצרת אצל
האדם גילוי של הסוד מבחינה פנימית.
לקראת סיום הפסקה ראוי לציין שזאת אחת הדרכים שבחרתי לפרש את הספר
אורות הקודש. השתדלתי להבין את דבריו של הרב מתוך הדברים שהוא עצמו
כותב. כיון שהעיסוק בסוד הוא נסתר, ממילא גם אורות הקודש מלאים דברים
נסתרים. לכן הדרך להבין את דברי הרב זה מתוך דברים שהרב כתב במקורות
מקבילים. ההקבלה היא מביאה לאדם הרחבה של לימודים ומושגים מקבילים
למה שמבואר במקום אחד, מתוך הריבוי של ההסתרות והביטויים לאט לאט
האדם יוכל לתפוס את הסוד.

213
פסקה צד'מעין הרמזים71
(עמודקט')
הרמזיםדומים הם להיצירות החפשיות. כתפקידן שלהאחרונות בחול,
כן תפקידן של הראשונים בקודש.
כל מה שהמעין הגאוני יותר מלא לשד חיים, ככה מסתעפתהיצירה
בתיאורים שונים ועשירים. ואם המעין עצום מאד,יוצר הוא תכונות
כאלה, שהן רחוקות מהמציאות. שלא שזפתןעין ולא שמעתן אוזן
מעולם. ומכל מקום דוקא בהן נראה אתהחיים הפליאיים שביסוד
היצירה, שנשמת היוצר מעידה עליה.
ככל שהשובע הגדול של האור והחיים האמוניים מפכה יותר,כן גדלו
וגברו הדילוגים הרמזיים. ומתחת כל שריג שבהםטמונים המון מלא
אוצרות, למוסר ולאמונה, לתפארת קודש, ולזיואומץ ובטחון אלהי
פנימי, במעוזן וחשקן של ישראל, שמחת כל ישרילב, דורשי ד' ועוזו.
נושא הפסקה-ככל שהמעין של אור החיים גדול יותר, כך גוברים הרמזים
שנמצאים בתוך התורה.
ביאור הפסקה-
הרמזים דומים הם להיצירות החפשיות. כתפקידן שלהאחרונות בחול,
כן תפקידן שלהראשונים בקודש-בפסקה הרב מסביר את המקור והצורה
ממנו נובעים הרמזים המרובים שיש בתורת הסוד. המושג רמז מופיע בצורה
רחבה בספרי המקובלים, לכן בספרים אלו נמצא המון גימטריות ראשי תיבות
והקבלות של מילים ואותיות. העיסוק בדברים האלה הוא נחשב בתוך מכלול
בתורה בשם רמז. יש בתורה פרד"ס-פשט רמז דרש סוד. הרמז הוא הרחבה
מיוחדת שאפשר למצוא בתורה.
הרב הנזיר הסביר שחכמת הקבלה מתחלקת לעיסוק בחכמת הספירות, עיסוק
בחכמת הפרצופים ועיסוק בחכמת השמות. הרב הנזיר מסביר שהעיסוק בחכמת
השמות זה בעיקר קשור לרמזים. בתוך השמות יש הרחבה שלצרופי אותיות
71מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קיט'.

214
גימטריות וכדומה. ספר יצירה הקדום עסק בעיקר באותיות וכן ברל"א שערים
שזה מבטא את צירופי האותיות שהם הבסיס לכל הפעלים שיש בלשון הקודש.
הרב מסביר שההרחבה של הרז מקביל ודומה להרחבה שאנחנו מוצאים בעיסוק
במקצועות החול. כמו שבעיסוק בענייני חול מצאנויצירות חופשיות, שהם אומנם
לא ממש מועילים לעסק שבו האדם עוסק, אבל ההרחבות האלה הם מבטאות
מעין הרחבה חופשית. כך במקביל מצאנו גם בעיסוק ברמזים שנמצאים בתורה.
המושג יצירה חופשית בא לידי ביטוי בעולם החול כשהאדם מרגיש משוחרר
לבטא את עצמו בדרכים שונות. בדרך כלל האדם משתמש בגבולות של השכל כדי
לחדש דברים. כשהאדם מחדש דברים על פי השכל הרגיל, אז החידושים הם מעין
תוצאה מוכרחת מצומצמת. לעומת זאת כשהאדם מרגיש חופשי אז היצירה
יכולה להתפתח כביכול ללא ההגבלות של השכל. העולם זוכה להשתכלל בזכות
האנשים שהם כביכול חולמים נגד השכל הרגיל, אנשים כאלה מפתחים את
העולם בצורה מיוחדת בזכות החלומות שלהם.
במקום זה הרב נותן מקום מסויים לשיטה שהרמב"ם במורה נבוכים דוחה,
שיטת המדברים. וכך מובא בהקדמות הרמב"ם למסכת אבות.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק א
-
והחלק המדמה
-
הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים
אחר העלמם
מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם
מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכח מן הדברים אשר השיגם
-
דברים שלא
השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה
באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, וחיה בעלת אלף עינים, על דרך
משל, ו
הרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון.
וכאן
טעו 'המדברים'
הטעות המגונה הגדולה, אשר בנו עליה פינת הטעייתם
בחלוקת המחוייב והאפשר והנמנע. שהם חשבו, או הביאו בני אדם לחשוב,
כי כל מדומה
-
אפשר, ולא ידעו שזה הכח ירכיב דברים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנ
ו.
במקור זה הרמב"ם מסביר את מקומו של הדמיון. הרמב"ם יוצא נגד כת
המדברים שסוברים שכל דבר שיש בדמיון הוא יכול להיות אמיתי. אומנם נראה
שהרב נותן מקום מסויים לדמיון. בעצם היצירה החופשית היא מעין כח של דמיון
שיש לו ערך שהוא יכול לקדם ולחדש דברים נוספים בעולם.

215
בדיוק כך גם בצד הרוחני, הרמזים שנמצאים בתורה הם לא מופיעים בצורה של
לימוד שכלי רגיל. הרמזים מופיעים בצורה קצת שונה.
מצאנו בדברי הרב בשמונה קבצים שהרב מסביר את ההרחבה המיוחדת שיש
ביצירה הרוחנית שנמצאת בתורה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תרח.
-
היצירה
הרוחנית חפשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה,
היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה
בעצמה, כן תעלה למרומי האמת...
במקור זה הרב מסביר שהיצירה הרוחנית היא מסוגלת להיות חופשית, בצורה
שאינה מוגבלת בדעות והשפעות חיצוניות. בצורה כזאת ככל שהמידה החופשית
הזאת תתגבר, כך האדם ירגיש חיזוק ויכולת להופיע את החופש הנמצא בתוך
היצירה הרוחנית.
כל מה שהמעין הגאוני יותר מלא לשד חיים, ככה מסתעפתהיצירה
בתיאורים שונים ועשירים-הרב מסביר שהיצירה והרמזים הם יכולים
להסתעף לפי ערך המעין. ככל שהמעין יהיה יותר מלא לשד חיים, אז היצירה
תוכל להסתעף ולהופיע בתיאורים ושנים ועשירים.
דבריו של הרב על מעין מזכירים את המשנה באבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה א
-
ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק
המשנה מתארת את מי שלומד תורה לשמה, שהוא זוכה לגילוי רזיתורה, בנוסף
להרחבה של המעין. כשהמעין מתגבבר אז יש הופעה של נהר שאינו פוסק. יש כאן
הרחבה אינסופית שאינה מוגבלת.
מאד, עצום המעין ואםרחוקות שהן כאלה, תכונות הוא יוצר
מהמציאות. שלא שזפתןעין ולא שמעתן אוזן מעולם. ומכל מקום דוקא
בהן נראה אתהחיים הפליאיים שביסוד היצירה, שנשמת היוצר מעידה
עליה-הרב מתאר כיצד הרמזים והדמיון יכולים להגיע למקומות שהם ממש
נראים כרחוקים מן המציאות. כמו שהרמב"ם תיאר בהתנגדות לכת המדברים

216
שהדמיון יוצר דברים שהם לא אפשריים, הרב נותן מקום לדברים האלה. ההבנות
האלה הם נובעות מן ההרחבה שנמצאת במעין הגדול. התוצאה שנוצרת שיש כאן
חידושים שלא שזפתן עין ולא שמעתם אוזן. וכך מובא בלשון המדרש באבות דר'
נתן.
אבות דר' נתן פרק ו'
-
אמרו, אותו היום נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר ואמר ליה פתח
ודרוש. אמר לו איני יכול לפתוח. דחק עליו, ודחקו עליו התל
מידים, עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם
במקור זה המדרש מתאר כיצד ר' אליעזר דרש דברים שלא שמעו אותם מעולם.
אומנם הפרשנים מקשים על מקור זה, הרי לכאורה מובא במשנה באבות כך.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף סו עמוד ב
-
שאלו את רבי אליעזר: פלוני מהו לעולם הבא?
... לא מפני שהפליגן
בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.
לכאורה רואים כאן שרבי אליעזר לא חידש שום דבר מעצמו, אם כן כיצד ניתן
ליישב את הדברים שמובא באבות דר' נתן שאמר דברים שלא שמעו מעולם ?
אלא ההסבר שהוא לא חידש את הדברים, אלא היו דברים שהואשמע מרבו. את
הדברים שהוא שמע מרבו אותם הוא הרחיב הרחבה אינסופית. בעצם המעין של
רבי אליעזר היה כל כך גדול שהוא יכל להרחיב את הדברים בצורה אינסופית.
אומנם הפלא הגדול שדווקא מתוך ההרחבה הזאת רואים את הפלא הגדול שיש
ביצירה. בזכות ההרחבה הגדולה הזאת רואים את החיים המופלאים שיש בתוך
כל היצירה. כשהאדם זוכה לראות את האור של אינסוף בתוך הבריאה בזה אפשר
לפגוש בצורה יותר משמעותית את כוחות החיים שיש בבריאה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את המעלה של דברים שיכולים לצאת רק על ידי
שירה ויצירה חופשית ולא על ידי מחשבות ברורות, וכךכותב הרב.
קובץ ב' פסקה שכ.
-
מפני הגובה האלהי של המחשבה הישראלית העצמית, אין הדברים יכולים
לצאת בבירורם המגולה, והשירה והרמז מוכרחים להיות רק הם הכלים

217
שאור ישראל הסודי העליון מתראה על ידם. כל הגיון אלהי ונשגב של
הגויים, אפשר לו להתלבש בשפה ובלשון ברורה, מפנ
י שאינם מתרוממים
ממעל לערך הדיבור, כי לא בהם כי אם בנו בחר מכל עם, ורוממנו מכל לשון
...
הרב מסביר שיש גובה אלקי שאי אפשר לגלות את הדברים בצורה של דיבור.
הדרך לגלות את הדברים זה דווקא דרך הרמז והשירה. ממילא בתוך הגילויים
האלה נמצא אור גדול. האור הזה הוא פלאיותר גדול של נשמת הבריאה.
ככל שהשובע הגדול של האור והחיים האמוניים מפכה יותר,כן גדלו
וגברו הדילוגים הרמזיים-הרב מתאר שככל שיש הארה של שובע יותר גדול,
כך אפשר לראות רמזים ודילוגים יותר מופלאים. המושג דילוגים הוא מסמל
מעין דילוג שמגיע מן האור הגדול האינסופי, ופתאום האור הזה כביכול מדלג
ומופיע בפרט. כיון שההופעה היא דילוגית, לכן היא לא יכולה להופיע בתוך
הכלים ובתוך הדיבור המצמצם.
הרב בשמונה קבצים מסביר שהאמת האלוקית היא גדולה בשביל שתופיע בצורה
של קטעים, וכך מובא בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תקל.
-
אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת
אחת.
אומנם מסביר הרב הנזיר שדווקא בגלל שהאמת לא יכולה להופיע בקטעים אלא
בכלל, לכן כשיש דילוג אז האמת הגדולה מופיע בפרט בצורה שאינה נכנסת לתוך
כלי. בצורה כזאת כביכול לא ממש רואים את הקשר המציאותי בין הדברים. בכל
זאת יש כאן קשר כיון שבשורש האינסוף הכל מאוחד, לכן בהופעה של דילוג
אפשר להאיר ולאחד בין דברים רחוקים זה מזה.
ומתחת כל שריג שבהםטמונים המון מלא אוצרות-בהופעה הדילוגית
הזאת אפשר למצוא אוצרות אינסופיים. כיון שאין הגבלה וכללים של הופעה. לכן
כמות האוצרות שיכולה להיות במקום הזה היא כמות אינסופית.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד ההרחבות האלה הם מוסיפות אוצרות להבנת
האמונה, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה ריט.

218
-
צריך אני להשיב את שבותי,
להתבונן בתועלת שיש בכל ארחות הרמזים
והדוגמאות, מה שמדמים דבר לדבר בעניינים הרוחניים. ואפילו כשנדמה
שאין מוסיפים דבר ושום רעיון חדש, אין הדבר כן, כי במה שמעתיקים את
הענינים ממקום למקום, מוסיפים בזה תנועה, חיוניות ואור פנימי, ואור
חיים חדש מזריח ושופע. דדיה
ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד, מה
הדד הזה כל זמן שתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, כך דברי תורה כל זמן
שהאדם ממשמש בהם מוצא בהם טעמי תורה. ...
במקור זה הרב מדגיש שאומנם הרמזים לכאורה לא מוסיפים שום חידוש, אבל
זה רק לכאורה. באמת הרמזים הם מביאים הרחבה של התורה. בצורה כזאת יש
תנועה וחיות פנימית בתורה.
ראוי לציין שאחד המאפיינים של הספר ליקוטי מוהר"ן מבוסס על חכמת
הרמזים. בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן מרחיב ומתעסק הרבה בקשרים של זה בחינת
זה וכדומה. הקשרים האלה הם מרמזים על הרחבה שרואים מעין הקבלה בין
חלקים שונים. כדי להבין את ההקבלה הזאת לא תמיד אפשר להשתמש בכח
השכלי, צריך להשתמש בכל של הההקבלה, החשיבה המופשטות שמחברת בין
החלקים השונים. בצורה כזאת האדם מוצא מלא אוצרות בתוך הרחבות של
התורה.
למוסר ולאמונה, לתפארת קודש, ולזיואומץ ובטחון אלהי פנימי, במעוזן
וחשקן של ישראל, שמחת כל ישרילב, דורשי ד' ועוזו-התוצאה שהרמזים
יכולים לחזק את המוסר והאמונה של האדם. כמו כן ההרחבות האלה מביאים
זיו ובטחון פנימי במעוזן של ישראל. לכאורה היינו מצפים שדווקא השכל יביא
את הבטחון, אבל הרב מסביר שההרחבות האלה הם מביאים את הבטחון. השכל
הוא יכול להתפרש לכיוונים שונים, בשכל אפשר להכשיר את השרץ ב-קנ' טעמים.
אומנם נקודת האמת הפנימית הבאה לידי ביטוי ברמזים הרבים היא מביאה את
הבטחון של האמונה והמוסר.
הרב מסיים את הפסקה בלשון שמזכירה את הפסוקים בתהלים72.
תהלים פרק קה
72מובא פרק זה גם בדברי הימים א' פרק טז'.

219
-
(ג) הִֶָֽ֭תְהַלְל ּו בְש֣ם קָּדְשָּ֑וָּּ֖ו
יִִ֝שְמַָ֗ח לֶׁ֤ב׀ מְבַקְש֬י יְקוֶָּֽק: (ד) דִרְש ּ֣ו יְקוָּ֣ק וְעֻּזָּ֑ו בַקְש פָּנָּ֣יו תָּמִֶֽיד:

220
פסקה צה'תוכן הרמז73
(עמוד קט')
כל רמז
יש לו תוכן, ושורש. כי אור המחשבה מלא
בכל, וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת
איזה רכוש. ומכל מקום צריך להבחין את תוכן הענין שמודיע
הרמז. ורמז עצמו ראשי תיבות,
ראה, מה, זה.
נושא הפסקה-כל רמז נושא בתוכו תוכן, וצריך להבין את התוכן שיוצאמתוך
הרמז.
ביאור הפסקה-
כל רמז יש לו תוכן, ושורש-הרב ממשיך לעסוק במעלה של הרמזים. כמו
שראינו בפסקה קודמת ספרות הקבלה מלאה ברמזים. יש רמזי אותיות, יש רמזי
גימטריות יש רמזי שמות וכדומה.
האדם צריך להכיר שבעצם בשורש של כל רמז יש לו תוכן. התוכן הוא מציאות
שאפשר לקלוט ולהבין, בשונה מן הרמז שהרבה פעמים הרמז נראה משהו מנותק
ומחודש.
הרב הנזיר מבחין בין השורש שהוא המעין העליון הוא הקול הנקשב שנמצא בנפש
פנימה. לבין התוכן שהוא האור של הרמז, התוכן הוא עצם המחשבה שמולידה
את הרמז. המטרה של האדם לגלות את התוכן שנמצא בתוך הרמז. היינו לגלות
את האור שנמצא בתוך הרז, לכן כל הסדר נקרא 'אור הרזים'. גילוי האור שנמצא
ברז וברמז, הגילוי הזה הוא מעין גילוי התוכן.
כי אור המחשבה מלא
בכל, וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת
איזה רכוש-הרב מסביר למה בתוך הרמז יש את התוכן, כיון
שהרמז הוא מעין כלי לאור. אור אי אפשר לתפוס, רק כשיש כלי האדם יכול
לתפוס את האור. הרמז הוא הכלי דרכו האדם יוכל לקבל את ההברקה
73מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תתעו'.
ראוי לציין שבאורות הקודש הנדפשהכותרת של הפרק היא 'תוכן הרמז' כמו שכתבנו. אומנם
בהגה"ה של הרב הנזיר הוא נתן כותרת יותר מפורטת. 'תוכן ושורש הרמז'.

221
המחשבתית שנמצאת בו. בזכות הכלי האור של המחשבה מקבלת מעין צורה
ורכוש שמשפיע על המחשבה עצמה.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד הרמז הוא מעין אמצעי וכלי דרכו אפשר להשיג
את הסוד, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתעא.
-
יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז הם אמצעיים לקשר
ולשלב את הרום עם התחתית. והפרטים רבים מאד...
במקור זה הרב מסביר שיסודות התורה הם הפשטוהסוד. אומנם כדי לקלוט את
הסוד, כדי לקשר את הסוד אלינו צריך להשתמש בדרוש וברמז. בזכות הרמז אנו
יכולים להבין נקודות מן האור הגדול של הסוד, בזה הרמז הוא מעין כלי לאור
הגדול של הסוד.
ומכל מקום צריך להבחין את תוכן הענין שמודיע
הרמז. ורמז עצמו ראשי
תיבות,
ראה, מה, זה-כיון שהרמז הוא מכשיר דרכו האדם יכיר את הסוד, לכן
האדם צריך להבין בדייקא מה התוכן שנמצא מתחת לרמז. בעצם הרמז בעצמו
קורא לאדם להכיר מה נמצא תחתיו. הרב רואה במילה רמז הוכחה שזה מהותו
של הרמז, שהרי זה לשון המילה רמז שזה ראשי תיבות-ראה מה זה. (ישכאן
פלא שרמז זה רמזים של ראשי תיבות, ובתוך הרמז אנו יכולים למצוא ראשי
תיבות ודוק.)
עיקר הרמז להעמיק בתוכו לראות מה התוכן הרוחני שנמצא בתוכו.

222
פסקה צו'יראת המשלים הגשמיים74
(עמודקי')
יראה
של שטות היא מה שמתיראים
מהמשלים
הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה
אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר
של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה,
אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות
להבנה, וכשרון
הסתגלות לאורה האלהית.
ואנו אין לנו כי אם ללמוד ולשנן, להכין את התכונה הגופנית
והרוחנית
באופן
המתאים להופעה קבועה של אור עליון זה, המפכה
בכל עת ורגע מעינות טהורים ממקור שרשו. וכפי רוב הבינה, ועומק
מסירות הנפש אל הדבקות האלהית, האהבה המלאה משתפכת
מגנזי היראה, לחדש את חיי הרוח, בצורה של בריה חדשה
בכל יום תמיד.
נושא הפסקה-אין להתיירא מן המשלים הגשמיים שבסוד, אומנם צריך להכיר
את השורש והאור שנמצא במשלים.
ביאור הפסקה-
יראה של שטות היא מה שמתיראים מהמשלים
הגשמיים שברזי תורה-
הרב בפסקה מתמודד עם אלה שיצאו נגד המשלים שמופיעים בכתבי המקובלים.
כתבי המקובלים מלאים משלים גשמיים, המשלים האלה מתארים אתהספירות
העליונות ואת הגעת האורות לעולם בצורה של משלים גשמיים.
בעקבות כך היו מן הגדולים שיצאו בחריפות נגד תורת הקבלה. אחד מגדולי
הלוחמים בקבלה הוא הרב קאפח, בספר מלחמות ה' הרב קאפח שלח לרב קוק
את הספר בכתב יד, ושם כותב הרב קאפח כך.
ספר מלחמות ה' עמ' כח' סי'
כב. -
חרדה גדולה עד מאד יחרד האיש הישראלי באמת, על הדברים האלה,
חילוף האלוקות הנזכר פה ... ובסנהדרין פרק א' דיני ממונות תנן לפיכך
נברא האדם יחידי, שלא יהיו המינין אומרים הרבה רשויות בשמיים.
74מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רג'.

223
כנגד דברים אלה הרב יוצא ומסביר שאין לחשוש מן המשלים, וכך גם כותב הרב
באגרותיו.
אגרות הראיה ח"ב אגרת תרכו'.
-
הנני
בזה
לגלות
את
דעתי
העניה,
על
דבר
השאלה
אודות
קדושת
ספר
הזוהר
וספרי
המקובלים,
מבאריו
ושותי
מימיו,
שכבר
הלכה
רווחת
בישראל,
מגאוני
הדורות
ראשונים
כמלאכים
וגדולי
וקדושי
האחרונים
עד
דור
אחרון,
שדברי
הזוהר
הקדוש
הם
קודש
קודשים
ומקורם
מקור
מים
חיים,
של
רזי
אמונת
ישראל
הקדושה
והטהורה.
אלא
שעל
פי
רוב
הדברים
הם
סתומים
וחתומים,
מפני
שאי
אפשר
לדבר
ב
דברים
נשגבים
כאלה,
כי
אם
על
פי
משל
וחידה,
יבינו
מהם
הראויים
לזה
כל
אחד
ואחד
לפי
דרגיה.
וגדולי
המקובלים
ז"ל
ביארו
כמה
ענינים
מרזי
קודש
הללו
והסבירום
קצת,
וגם
דבריהם
וקדושיהם
ברוח
ה'
אשר
עליהם
וכן הוסיף הרב באגרת המובאת במאמרי הראיה.
מאמרי הראיה עמ'
518-520
. -
ואם נבוא לדון על ביטויים איך שהם נראים בלא העמקת הענין, הלא זאת
היא טענת ג"כ נובעת בענין ביטויי הגשמות שנשמשו בהם התורה והנביאים
והחכמים ... ומכל מום סמכה התורה, הנביאים וחז"ל אחריהם, לדבר
בחופש כל כך, בלשונות הנראים כהגשמה מפעלית, וק"ו שאין שום ח
שש
במקום הדרוש לבארו הענינים האלוקיים בטהרת ההשגה שהשפה אינה
יכולה לבטאם בשום אופן ... והמבין יבין את התוכן הפנימי, והאדם
הפשוט יזדעזע בחרדה להבין ששי כאן ענין מופלא, ותתוסף לו יראת שמים
...
במקור זה הרב מסביר שהמשלים הם הכרחיים כשרוצים להתעסק במקומות
עליונים כאלה. כמו כן החשש מהגשמה אין מה לחשוש כמו שמצאנו בכל ספרי
הנביאים שמתארים את האלוקות בשמות ובמעשים שדומים למעשי בני אדם.
ובכל זאת המשלים יועילו, למי שיבין את העומק מה טוב. וגם מי שלא יבין את
העומק, אדם פשוט יבין שיש כאן עומק מפליא שהוא אינו יכול להבין.
החשש מול ההגשמה מופיע גם בספרי החסידות בצורה יותר עדינה, וכך כותב
האדמו"ר הצמח צדק בספרו 'דרך מצוותיך'.