סדר ב׳ - טהרת מידות הנפש

1
אורות הקודש
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
דרך הקודש.
טהרת מדות הנפש.
שיעורים באורות הקודש:נכתב בחבורת לומדים
קריית שמואל.
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2

3
תוכן עניינים
פסקה א' התורה והמדות.........................................................5
פסקה ב' דרישה לזכוך המדות.....................................................10
פסקה ג'חכמת העלאת המדות...................................................14
פסקה ד' רכוך הסיגים..............................................................18
פסקה ה' שתי הנפשות.............................................................23
פסקה ו' במצולות הנפש............................................................29
פסקה ז' התקון הנשמתי............................................................35
פסקה ח' סדר הטהרה ומניעתה...................................................41
פסקה ט' התעלות הדעת וטהרת המדות.........................................50
פסקה י' הדבקות והישרת המדות.................................................55
פסקה יא' צחצוחי המדות והדבקות...............................................61
פסקה יב' מדות גדולות ולקויים....................................................68
פסקהיג' שרש המדות והעצבות..................................................75
פסקה יד' יסוד הכעס והיצירה......................................................79
פסקה טו' הכעס והדעת............................................................83
פסקה טז' זקוקהקנאה.............................................................89
פסקה יז' גדלות וזהירות בכבוד הבריות..........................................95
פסקה יח' מדת ההשתוות........................................................103
פסקה יט' יראה יתרה ועצבות....................................................112
פסקה כ' בושה פנימית פסקה....................................................122
פסקה כא' הכרת השפלות הפנימית.............................................129
פסקהכב' יסורים מצרפים........................................................136
פסקה כג' דכאון וענוה.............................................................139
פסקה כד' שכחה ושמחה.........................................................144
פסקה כה' כעור ויפי...............................................................149
פסקה כו' הרס ובנין...............................................................154
פסקה כז' נפילה והתרוממות.....................................................158

4
פסקה כח'נפילה ועליה...........................................................164
פסקה כט' ירידות וצדקות.........................................................167
פסקה ל' מרירות וזקוק............................................................173
פסקה לא' מרורות ונחומים.......................................................177
פסקה לב' בדיקת הנפש לאור התורה..........................................184
פסקה לג' התנודדות ועבודת תמיד..............................................193
פסקה לד' שביתה לשם עבודה..................................................198
פסקה לה' עליה בהדרגה.........................................................204
פסקה לו' חרדה והליכה לגדלות.................................................209
פסקהלז' חרדת הפרטים והגדלות..............................................213
פסקה לח' קטנות והמשכה לגדלה..............................................219
פסקה לט' מספר קטן במדות ובמושגים........................................223
פסקה מ' מעל למוסר המדות....................................................227
פסקה מא' העלאת הקטנות לגדלות.............................................230
פסקה מב' המחשבה המדות והעולם...........................................238

5
פסקה א'התורה והמדות1
(עמוד רלג')
אף על פי שהתורה והמצות מזככות הן את
המדות, מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת לבד, והכרח
לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון
המוסר ביחוד.
נושא הפסקה-האדם מוכרח לעסוק בזיקוק המידות,בנוסף לתורה
ומצוות.
ביאור הפסקה-
אף על פי שהתורה והמצות מזככות הן
את
המדות-בפסקה זאת הרב
פותח את החלק העוסק בטהרת עבודת המידות. כהקדמה לעבודת
המידות, הרב מביא בתמציתיות את הדיון ביחס בין תיקוןהמידותהנעשה
בצורהאוטומטיתבתורה ומצות לבין עבודה ספציפית ממוקדת שהאדם
מקדיש למידות.
הרב נוקט ודאי שהתורה בעצמה היא מסוגלת לזכך אתהמידות. דברי הרב
שהתורה בעצמה יש לה כח לפעול באדם מופיעה בכמה מקומות בחז"ל כמו
שמובא בגמ' קידושין.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב
-
ת"ר: ושמתם
-
סם תם, נמשלה תורה כסם חיים; משל, לאדם
שהכה את בנו מכה גדולה ו
הניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל
זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך,
ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה
הרי היא מעלה נומי; כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני,
בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוס
קים בתורה
-
אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: הלא אם תטיב שאת, ואם אין
אתם עוסקין בתורה
-
אתם נמסרים בידו ...
לפי גמ' זאת שהתורה טומנת כח בעצמותה לנצח את היצר הרע.הניצחון
על היצר הרע הוא כמו סם ורטיה השומרת על האדם. היינו התורה היא לא
1מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ א' פסקה רעז'.

6
רק מלמדת את האדם כיצד להתנהג, אלא בתוך התורה יש סגולה וכח
מיוחד השומר על האדם שיצליח להתמודד עם מידותיו2.
דרך התורה האדם יכול להתחיל את עבודת המידות, לכן הרמח"ל המבסס
את סדר עבודת המידות, מסביר שהתחלת סולם המידות מתחיל מן התורה
כמו שהברייתא של רבי פנחס בן יאיר כותבת בסולם. וכך כותב הרמח"ל.
ספר מסילת ישרים פרק ד
-
הנה מה שמביא את האדם אל הזהירות, הוא לימוד התורה. והוא
מה שאמר רבי פינחס בתחלת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות.
הבנת הכח הסגולי של התורה מופיע בדברי הרב באורות התורה, וכך כותב
הרב.
אורות התורה פרק יא' פסקה
ו.
-
התורה מזככת את המדות ואת כל התכונות הגופניות
והנפשיות,
מפני שעל ידי עסק התורה מתקפלת כל
הנפשיות כולה לאוצר החיים של מקור היושר החי האלהי,
שהוא שורש התורה, ועל ידי שהייתם של הענפים במקורם
העליון קונים הם שם את הטבע העליון והקדוש של
עצמיותם על פי יסוד מקורם
האלהי, ואח"כ בשובם
להתפשט בגוף, ולפעול את פעולת החיים, הרי הם שבים
בשפע רב של אצילות
ועדינות עליונה, והתוצאות
המעשיות והמהותיות שלהן מתברכות ומתעדנות. הלא כה
דברי כאש נאם ד'.
אם כן יש בתורה כח לזיכוך מידות, על ידי התורה האדם מכיר את הכוחות
הרוחניים האדירים הקיימים בו.
כמו שהתורה מזככת את המידות, כך המצוות הם התיקון הנכון למצוות.
המידות בעצמם הם מביאים את האדם לידי איזון נכון. על ידי המצוות
האדם מקבל את הישרות הראויה לאדם.
לדוגמא מידת התאווה. כשאדם מקיים את המצוות, הוא מקבל את האיזון
לתאווה זאת. הוא מממש את התאווה דווקא בקדושה אצל אשתו. דווקא
2וכך מרחיב המהר"ל על הגמרא הזאת.
חידושי אגדות למהר"ל
-
ואין אתה מתירא וכו
'. ר"ל כי התורה היא גוברת על היצר, מצד אשר לא שייך
בתורה ההעדר, כי השכל הוא שלם בפעל, ובפרט התורה הוא על הכל ואין במדריגת
התורה שולט ההעדר, ולכך התורה אינו מניח להתגבר היצר הרע שהוא ההעדר אשר
הוא דבק בחומר, כי מאחר שנמשך האדם אחר שכל התורה אין היצר הרע שהו
א ההעדר הדבק בחומר גובר עליו ולכך התורה הוא תבלין אל [היצר].

7
בזמנים הראויים, לא בזמן טומאה, דווקא בלילה וכדומה. עצם קיום
המצוות גורם לאדם איזון הגורם לאדם מידות מתוקנות.
דוגמא נוספת, מצוות מעשר כספים. היא מחנכת את המידות של האדם.
מצד אחד היא נותנת מקום לאדם, להרוויח ולעבוד, להשאיר את רוב
הרווחים אצלו. מצד שני היא גורמת שהאדם לא יהיה קמצן מידי. האיזון
שלא יפזר יותר מידי את ממונו, מצד אחד, ומאידך שייתן לזולת.
אם כן מתבאר שיש יסוד בתוך קיום המצוות הגורם לאדם איזון ותיקון
מידות נכון3. התפיסה הזאת גם היא מופיעה בדברי המסילת ישרים וכך
כותב המסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר
העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל
השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל
מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת לבד
-למרות שבתוך התורה
והמצוות יש סגולה וכח לתקן את המידות. בכל זאת אי אפשר רק לסמוך
על זה. יש מקרים בהם האדם יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהשאר
'נבל ברשות התורה'. אילולי עבודה נוספת האדם יכול להשאר עם מידותיו
המקולקלות.
3יש להעיר שאולי כל עבודת המידות היא עצמה כלולה בתוך המצוות. לכן הרמב"ם כלל
בתוך מצוות והלכת בדרכיו, הוא הכניס את עבודת המידות. וכך כותב הרמב"ם.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח
-
והמצוה השמינית היא שצ
ונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח)
והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה
מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא
חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צ
דיק מה
הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר
נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם
כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם
האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל
עילוי רב:
אומנם יש חולקים על הרמב"ם וסוברים שעבודת המידות איננה כלולה בתוך תרי"ג מצוות,
וכן כותב בשערי קדושה, שעבודת המידות הם רק הקדמה למצוות, אבל הם לא בכלל
המצוות. (עי' בדבריו חלק א' שער ב')
כמו כן הרמב"ן מביא מקור נוסף לעבודת מידות כללית, בתוך מצוות קדושים תהיו. (עי'
ברמב"ן על התורה ויקרא יט' ב').

8
אפשר לתת דוגמא שלפעמים לימוד תורה לא מספיק, לכן מצאנו מקרים
בהם התורה בעצמה יכולה לההפך כסם המוות לאדם, ההפך מסם החיים
הקיים בתורה. וכך כותב הגמרא במסכת יומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב עמוד ב
-
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה
-
נעשית לו סם חיים, לא זכה
-
נעשית לו סם מ
יתה.
והכרח
לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון המוסר ביחוד-כיון שהתורה
והמצוות לא מספיקות, לכן צריך גם עבודה ממוקדת במידות ובמוסר.
האדם צריך להשקיע בצורה מיוחדת ולא לסמוך רק על מצוות ותורה.
הרב מסביר כאן שיש צורך לזיקוק המידות, בתחילת הפסקה הרב הסביר
שהתורה והמצוות פועלים לזיכוך המידות. ההבדל בין זיקוק לזיכוך,
שזיכוך הוא מרומם את המידות. זיכוך של תורה פועל במקום בו כבר יש
מידות, וכעת אפשר להעלות אותם. זיכוך זה התרוממות והעלאה.
לעומת זאת זיקוק הוא בירור הטוב מן הרע. גילוי הצדדים השליליים.
היינו האדם נצרך לעבוד עבודה ממוקדת על המידות. עבודה זאת נקראת
זיקוק, כיון שהיא מנסה למצוא את הטוב ואת הרע, הנמצא בתוך המידות.
ראשוני יותר עבודה זאתתהמידות העלאת מאשר יסודית ויותר
המתרחשת בתורה ובמצוות4.
הרב מבאר שצריך עבודה של מידות ומוסר. המידות הם הגילוי היותר
קרוב למעשה. המוסר הוא השורש שממנו נובעת השקפת העולם של האדם.
הגילוי של אותה השקפה היא מתגלה במידות.
לדוגמא האדם יכול לעבוד על גילוי החסד. להיות אדם המתחסד עם
הזולת. זאת עבדוה מעשית על מידותיו. אבל יש עבודה אחרת והיא העבודה
על המוסר, היינו על השורש ממנו מגיע החסד. השקפההאדם על העולם,
האם אדם רואה את העולם כחלק מתהליך של נתינה וטוב, או שהאדם
תופס שהעולם הוא עולם המלא רוע ורצון לפגוע בשני.
בעולת ראיה הרב מבאר שהמידות הם לבושי הנפש, היינו הגילוי מה נמצא
בתוך נפש האדם. אדם לא מכיר ממה הנפש שלו בנויה. רק כשהאדם
מתחיל להרגיש את המידות, היינו פתאום הוא מרגיש קנאה או שנאה, אז
מתגלה לבוש נפשו. מתוך לבוש נפשו האדם מגיע לידי עשיה ופעולה.
4מתוך הבחנה זאת ניתן להסביר מתי התורה מרוממת והיא סם חיים, ומתי היא סם המוות.
אם כבר יש מידות טובות אפשר על ידי תורה להתרומם. אבל קודם צריך את השלב
שהמידות יהיו מזוקקות, היינו שהם יהיו מבוררות בין טובלרע.

9
עולת ראיה ח"א עמ' ד' (ציצית)
-
המדות הנפשיות כולן, הנן לבושי
הנפש. העצמיות, הנפשית בעזוז
פנימיותה, היא ענין נשא ונעלה, טמיר ונעלם,
מכל רעיון
והשגה אישית גופנית. המדות הן מלבישות אותה, נותנות לה את
תוארה
ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים. המעשים כולם
הנם
תוצאות ישרות מתאימות ע"פ תכונות הנפש, המתגלות ע"פ
ההתלבשות של
המדות ביפעת תפארתן. יוצאים הם המעשים מתוך
הכנפים הקיצוניות של המדות,
ומבליטים
את התפשטות כוחותיהן
לפרטים

10
פסקה ב'דרישה לזכוך המדות5
(עמוד רלד')
הדרישה לזיכוך המדות אינה נפסקת מעולם,
כי גם אם זיכך האדם את מדותיו בהיותו במעמד רוחני ממוצע,
כשמתגדל מוציא הוא
תעלומות חיים ממעמקי התהו, שבאים אצלו
לידי גילוי נפשי,
ואלה החלקים עדיין לא
נתבררו מעולם,
וצריכים תמיד זיכוך
חדש.
ומתוך כך צדיקים שאין הגידול פוסק מהם, שהרי הם
הולכים מחיל אל חיל, עוסקים תמיד בתשובה בפועל,
שאחד מחלקיה החשובים הוא זיכוך המדות וברורן.
נושא הפסקה-עבודת המידות תמידית, ומתעלה לפי ערכו של האדם.
ביאור הפסקה-
הדרישה לזיכוך המדות אינה נפסקת מעולם-בפסקה זאת הרב מבאר
את החשיבות לתמידיות עבודת המידות. עבודה זאת היא תמידית, הסיבה
שהיא תמידית, בשלב הראשון ניתן להבין כיון שבכל שלב ושלב בחייו של
האדם, הוא נפגש עם מציאות שונה.
לדוגמא אדם העובד על יכולת לחנך את ילדיו.בתחילה הוא קונה דרגה
לחנך ילדים קטנים. אחר כך יש עוד ילדים והם מתחילים לגדול, כעת צריך
התמודדות ויכולת מידותית שונה מאשר מה שהוא קנה בשלב הקודם.
אפשר לראות דוגמא נוספת מהעבודה הזוגית,זוג שמתחתן מתמודד עם
קשיים בצורה אחת. אחרי שהוא הצליח כעת עוברים שלבים,נולדים
ילדים, וכעת יש התמודדות אחרת, התמודדות נוספת. כל שלב בחיי מגלה
עבודת מידות נוספת.רוחני במעמד בהיותו מדותיו את האדם זיכך אם גם כי
ממוצע,
כשמתגדל מוציא הוא תעלומות חיים ממעמקי התהו,
שבאים אצלו
לידי גילוי נפשי-כאן הרב מסביר בעומק נוסף את הצורך
לעבודת מידות תמידית. התמידיות של עבודת המידות תלויה במעלתו של
האדם. האדם בשלב הראשון הוא מגיע לדרגה שהוא קנה עבודת מידות
5מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ ה' פסקה רמג'.

11
בצורה ממוצעת, לדוגמא האדם כבר קנה את מידת הזריזות בצורה
ממוצעת, אבל דווקא בגלל מעתו, כעת מביאים לו נסיונות חדשים.
הניסיונות החדשים הם מתאימים למעלה של אדם גדול הנמצא מעל
לממוצע.
דברי הרב שאצל אדם גדול יש נסיונות ממעלה גדולה מתאימים לדברי
הגמרא.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א
-
כי הגדיל לעשות
-
אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא,
דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל
ב
אורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא
פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין
רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה
-
לא הוה
מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער.
אתא ההוא סבא,
תנא ליה: כל הגדול
מחבירו יצרו גדול הימנו.
אמר
רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר רק רע כל
היום
לפי מקור זה מתבאר שאדם גדול יש לו נסיונות יותר גדולים. נסיונות שלא
מספיק שישאר בדרגה הממוצעת של עבודת המידות שהוא כבר קנה. הוא
צריך לעלות למעלה יותר עליונה. אותהעבודת מידות חדשה, היא יכולה
להתאים למעלתו הגדולה של האדם. אותה מעלה היא נובעת כיון שכעת
מביאים לאדם נסיונות חדשים. את הנסיונות החדשים הרב מכנה נסיונות
ממעקי התוהו. פירוש הדבר שנסיונות אלו מגיעים משורש רוחני יותר
קשה.
כדי להבין את זה, אפשר לתת משל. לחייל פשוט נותנים משימות פשוטות.
מי שהוא חייל מיוחד, חייל הנמצא ביחידה מובחרת, לו נותנים משימות
יותר מורכבות. כך הגדול מחברו יצרו גדול, כיון שנותנים לו משימות יותר
מורכבות.
ואלה החלקים עדיין לא נתבררו מעולם,
וצריכים תמיד זיכוך חדש-
הרב מבאר שהעולה במעלת המידות צריך לעסוק בתיקון שבתחילה בדרגה
הראשונה הוא לא עסק. הרב מכנה את העבודה הזאת כבירורים חדשים.
דברי הרב מבוססים, על מה שמבואר בתורת הסוד. וכך כותב ר' חיים
ויטאל בספרו.
עץ חיים שער נ' פרק א'
-
הנה רצה המאציל יתברך שמו שבזו הארץ התחתונה יהיה בה כל
כללות אבי"ע וזהו ב
עמו ישראל אשר בחר בהם שהם יקשרו כל ד'

12
עולמות ביחד כאן למטה והטעם כדי שיהיה בהם כח לברר כל
הבירורים שיש מעץ הדעת טו"ר מד' בחינות אבי"ע
עץ חיים שער נ' פרק ג'
-
וכשאדם נולד הנה אותו הנפש שלו צריכה לברר אותן הניצוצין
המגיעין לחלקו שנפלו ממנה ע"י חטא אדה"ר בקלי'
נגה אשר זה
כונת לידת האדם בעה"ז והבן זה
.
והנה ע"י המצות מבררת אותן
החלקים שנפגמו ונפלו שם ... גם בזה תבין עניין האדם, שאפשר שכל
ימיו לא יזכה להשלים נפשו, לפי שלא עשה מצוות לברר הלבוש
שהוא בנוגה ואין הנפש יכולה להכנס בו
לפי דברים אלו מתבאר שהאדם צריך כל הזמן לעמוד בשביל לעשות
תיקונים חדשים.המציאותהקיימת בעולם, היא מציאות המעורבבת
מטוב ורע. זאת מציאות שהאדם כשנפגש איתה הוא מתקן אותה. האדם
בכל מהלך חייו כל הזמן נפגש עם עוד חפצים עוד רצונות, וכל הזמן האדם
נדרש לעלות בדרגה ולתקן ולברר דברים נוספים.
ומתוך כך
צדיקים שאין הגידול פוסק מהם, שהרי הם
הולכים מחיל אל חיל, עוסקים תמיד בתשובה בפועל,
שאחד מחלקיה החשובים הוא זיכוך המדות וברורן-התפיסה הזאת שהצדיקים הם אלו שתמיד
מתעלים. דווקא הצדיקים מביאים להם זיכוך ועבודת מידות נוספת, היא
תפיסה ההופכת את הצדיקים להיקרא בעלי תשובה.
התשובה היא לא רק לחוזרים בתשובה, אלא כל אדם ובעיקר הצדיקים
פועלים תמיד לתקן ולגלות נקודות בירור חדשות. הצדיקים כל הזמן
מתעלים להשיב את הקדושה הקיימת במציאות. לברר עוד נקודות קדושה
בעולם. זאת עבודה תמידית שהצדיקים מתעלים בה. עבודה זאת היא לא
עבודה בדווקא כחזרה בתשובה על חטאמסוים, אלא זאת עבודה כללית,
בה האדם כל הזמן מתעלה בתיקון מידותיו.
הרב מחזק את דבריו שהצדיקים יש להם עבודה תמידית על פי הפסוק ילכו
מחיל אל חיל6.
6הגמרא דורשת את הפסוק הזה על הצדיקים וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה-זוכה ומקבל
פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר
רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל
חיל יראה אל אלהים בציון.

13
תהלים פרק פד' פסוק ח
-
יֵֵ֭לְכ ּו מֵחַ֣יִל אֶל־חָָ֑יִל יֵרָאֶֶ֖ה
אֶל־אֱֹלהִַ֣ים בְצִיֹּֽון:

14
פסקה ג'חכמת העלאת המדות(עמ' רלד')7
הסדר של העלאת המדות היא בנפש חכמה מיוחדת,
שצריכה להרחבתה את כל הרכוש של תורת הנפש עם כל
ההתחדשות היותר מעובדה שבדורותינו, ובעולם היא הסתכלות
עולם רחבה, שתוכל להכניס בתוכה את כל המדע והרגש
היותר
מחודש, ולתן בכל אלה נשמה חדשה , שתוכל מאז להתאים
עם כל דרישת
הקודש והמוסר הטהור והאיתן.
נושא הפסקה-עבודת העלאת המידות כוללת בתוכה הרחבה של חידושי
העולם.
ביאור הפסקה-
הסדר של העלאת המדות היא בנפש חכמה מיוחדת-הרב מדברכאן
בדרגה גבוהה של עבודת המידות. ישנה עבודה השייכת יותר לבירורים,
היינו שהאדם צריך לברר את הטוב מהרע. אבל ישנה מדרגה של העלאה.
שהאדם צריך לרומם את המציאות. הדרגה הזאת היא יותר גבוהה
מהעבודה הבסיסית והפשוטה של בירור המידות. וכך כותב הרב באורות
הקודש חלק ד'.
אורות הקודש ח"ד עמ' תקיג' העלאת עולמות וברורים
א
-
והעלאת בירורים, בירור אציליות, שאיפות שתי ישנן
עולמות.
הראשונה היא מדת כל אדם, ועבודת הצדיקים של הדורות קשורה
ברעיון יסודי זה.
והשניה היא מדת יחידי עולם
, ואבות עולם
שאור
רוח אפינו משיח ד' זורח בהם, מחשבתם קשורה ביסוד
עבודתה.
...
מצד העלאת העולמות
לפי מקורזה שישנם שתי שאיפות שהעולם שואף. בירור העולם, בירור
הטוב מן הרע. והעלאת העולמות. המדרגה של העילוי היא מדרגה
המתאימה דווקא ליחידה עולם. היא קשורה לאנשים הקדושים. בעקבות
כך, ניתן להבין את דברי הרב בפסקה שלנו, שכותב שהדרגה הזאת היא
מצריכה נפש חכמה מיוחדת. דווקא מי שיש לו נפש מיוחדת יכול לנהוג
בדרך של העלאת העולמות.
7מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קלא'.

15
עניין העלאת מידות הוא תיקון יותר פנימי. היתרון בהעלאת מידות
שהאדם לא חונק כוחות הקיימים בו, להיפך האדם מוצא את היתרון
הרוחני הנמצא באותה מידה שלילית הקיימת בו. אפשר להביא דוגמא
כיצד האדם מרומם אתמידותיו מדברי הרב בשמונה קבצים.
שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קנח.
-
שורש הגאוה היא בקדושה גדולה, היא הגאוה הקדושה. מתגאים
אנו בד', באלהים הגדול, חרב גאותנו. מתגאים אנו ביחד עם כל
העולמים, עם כל היצורים. כי כולנו יצורי אלהים חיים, אנחנו כולנו
הננו קשורים באור הח
יים השלמים העליונים, וסוף הכל להאגד בחיי כל.
במקור זה מגלים כיצד אפילו את מידת הגאוה, שהיא מידה שלילית ביותר,
גם אותה אפשר לגלות שיש בה שורש של קדושה. שורש הגאוה מכיל בתוכו
קישור לגדולת הנפש של כל יהודי. אותה גדולה היא באה לידי ביטוי
בהכרה הפנימית של כל אחד שיש לו נשמה אלוקית.
ישנו סיפור מפורסם על מעין טיפול פסיכולוגי שהרב פעל על ידי שיטה זאת.
וכך מובא בשבחי הראיה.
שבחי הראיה עמ' קל'.
-
עמו הלכו למשיח. עצמו את שחשב בלונדון, אחד היה
לפסיכולוגים ואף ל'יהודים טובים'
-
וללא הועיל. לא יכלו להוציא ממנו את שגעונו. הב
יאוהו לפני הרב. אמר לו הרב: "דע לך שזה נכון, שאתה
-
במדה מסוימת
-
משיח, שהרי בכל
יהודי יש ניצוץ משיח, לזה ניצוץ קטן יותר ולזה ניצוץ גדול
יותר. ואצלך זה במדה גדולה. אך התועלת שבדבר היא רק
- אם אין מדברים על זה. ואילו כשמדברים על כך
-
אפשר
להפסיד זאת חס ושלום"
התפיסה הזאת היא לא מבטלת את הכח שאותו יהודי רצה לבטא. הרב
פעל מתוך נתינת מקום לכח הזה, נתינת המקום לכח המשיחי הקיים בו,
וכיוון הכוח למקום הנכון עזרה ליהודי לצאת מהבעיה בו הוא נמצא.עם הנפש תורת של הרכוש כל את להרחבתה שצריכה
כל
ההתחדשות היותר מעובדה שבדורו
תינו-הדרגה הזאת היא
מרחיבה את הנפש. היא לא מבטלת כוחות שקיימים באדם. בדרגה הזאת
האדם משתמש עם כל תורת הנפש הקיימת במציאות.
הרב מכניס כאן יסוד הנותן מקום לתורת הנפש ה'חילונית'. גם בחקר
הפסיכולוגי האדם יכול להשתמש ולהרחיב את נפשו. יש החושבים שתיקון

16
הנפש תלוי אך ורק בתורה, יש המצמצמם וטוענים שאי אפשר לקבל
רעיונות ודרכים מתורת הנפש הרחבה הנמצאת בכל העולם. הרב חולק על
תפיסה זאת ומסביר שאדם עם נפש חכמה, לא יוותר על ההרחבה הקיימת
בתורת הנפש הכללית.
הרב נותן מקום לכל החידושים הנפשיים שהעולם הפסיכולוגי מעבד
ומחדש. נתינת המקום לאותם תפיסות מבטאת את התפיסה הכללית של
הרב. תפיסה הסוברת שאם דברים מתגלים בעת בעולם, סימן שיש בהם
שורש וניצוץ טוב שנצרך לשימוש ועיבוד דווקא כעת. וכך כותב הרב
באורות הקודש חלק א'
אורות הקודש ח"א עמ' יז' יסוד כל המחשבות
יג
-
הן סיסתמתי ובקשר הן, הגיוניות המחשבות כל
נקשרות.
...
וממילא יודעים אנו
שאין שום מחשבה בטלה בעולם
כלל
,
... ומה
זה יפלא, כי
חסידי עליון
, ישרי לבב, ב
אמת אין חשך
ואין צלמות
לפניהם,
והם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או
רחוק, את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו
, ומקרבים אותו אל
הקודש, כמו שהוא באמת קרוב, ואחוד הכל ביסוד הקודש....
הרב מבאר שלא יכולה להיות מציאות של מחשבות וגילויים הקיימים
בעולם שאין להםקשר אל הקדושה. הצדיקים הגדולים מסוגלים לגלות
שורש אמיתי וטוב בתוך כל עניין וכל מחשבה. אם כן כל חידושי
הפסיכולוגיה, יכולים לשמש לקדושה בטיפול הנפש הרחבה.
ובעולם היא הסתכלות
עולם רחבה, שתוכל להכניס בתוכה את כל המדע והרגש היותר
מחודש-הרב מבאר שהתפיסההכללית והרחבה
הזאת, באה לידי ביטוי לא רק בתפיסות של תורת הנפש. ההרחבה פועלת
גם על חלקי המדע והרחבות הרגשיות הקיימות בעולם. תפיסת העלאת
העולם, לא מבטלת את החידושים המדעיים הרבים הקיימים בעולם. וכך
כותב הרב באגרותיו.
אגרות הראיה ח"א עמוד שיא' אגרת רעד.
-
וידע
ידידי שכל הענינים הגדולים הם תלויים זה בזה, כי מתוך שאין
רוב הלומדים אפילו הגדולים שבדור, משימים לבם להיות גדולים
בהלכות יראת שמים, בהרחבה גדולה הראויה למנהיגי הדור, על כן
אין כחם יפה
ללכת בשבילים חדשים הראויים לפי הזמן
, ולכוונם
כלפי הקודש, והם אנוסים לפי דעתם לעמוד על הנקודה של הסגנון
הישן, בלי לקחת כל נקודה טובה מהדרכים החדשים ...

17
על פי אגרת זאת מתבאר שהלומדים הגדולים צריכים להרחיב את
ההשקפה התורנית שלהם. ההרחבה הזאת היא מובילה את הלומדים
ללכת בשבילים חדשים, לפי הצורךשל חידושי הזמן. הם מסוגלים לכלול
בתוכם שכלולים וחידושים נוספים הקיימים בעולם.
ולתן בכל אלה נשמה חדשה , שתוכל מאז להתאים
עם כל דרישת
הקודש והמוסר הטהור והאית
ן-העבודה של העלאת כל העולם, זאת
עבודה הנותנת מהות פנימית חדשה, לתפיסות הנפשיות ה'חילוניות'.
היכולתלגלות נשמה חדשה בתוך המציאות הטבעית. זאת עבודת העילוי
שפועלת נפש חכמה במיוחד. דברי הרב על נשמה חדשה והשאיפה לאן
העולם צריך לצעוד, דבר זה מזכיר את הפסוק בספר ישעיה.
ישעיהו פרק מב פסוק ה
-
כֹּֽה־אָמ ַ֞ר הָאֵַ֣ל׀ יְקֹוָָ֗ק בֹורֵֵ֤א השָמַ֙יִם ַ֙ וְנַֹ֣וטֵיהֶֶ֔ם רֹק
ע הָאֶָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶָ֑יה ָ נֹתֵֵ֤ן נְשָמָה ַ֙ לָעַָ֣ם עָלֶֶ֔יה ָ וְרֶּ֖וח להֹלְכִ ים בָּּֽה:
הפסוק מתאר את היכולת של הקב"ה לתת נשמה לעם הנמצא על הארץ.
נתינת נשמה היא גילוי החיות הנמצאת בכל דבר. גילוי האלוקות במציאות.
זאת השאיפה וסדרהעלייהשפועלים בזמן העלאת המידות.

18
פסקה ד'רכוך הסיגים8
(עמוד רלד')הסיגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה, ומתפרצים
בתור מדות רעות, ערמומיות, תאות שפלות, כעסים ומשטמות,
הם גילויים
מהסיגים הכלליים שבעולם.
וכל ריכוך שהסיגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו,
על ידי
ה
טבת המדות, וביותר על ידי אור תורה והעלאת תפלה,
הגבה הכלליים, הסיגים מתרככים הקודש, באור למעלה
והדינים
מתמתקים.
נושא הפסקה-בתוך נפש האדם ישנם סיגים הדורשים ריכוך.
ביאור הפסקה-
הסיגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה-בפסקה זאת הרב מתעסק
במושג הנקרא סיגים.הסיג הוא מעין תערובת הנמצאת שלילית הנמצאת
בתוך הדבר הטוב.
ההבדל בין סיג לבין רעהוא, רע זאת מציאות רעה מוחלטת העומדת בפני
עצמה. לעומת זאת סיג הוא אומנם רע, אבל הוא מחובר אל הטוב. מצד
אחד יתרונו כיון שהוא נמצא על הטוב ממילא הוא רע יותר עדין, מצד שני
זה חסרונו שיותר קשה לזהות את הסיג. כשיש רע מוחלט יותר קל לזהות
אותו.
הרמח"ל במסילת ישרים מביא דוגמא לקושי הגדול להסיר את הסיגים.
הרמח"ל מביא את הדוגמא הזאת כשהסיג נמצא על מעשה טוב שהאדם
עושה וכך כותב הרמח"ל.
ספר מסילת ישרים פרק טז
-
אמנם, מה שצריך לאדם יותר עיון ו
מלאכה רבה, הוא תערובת
האיסור, דהיינו, שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש,
שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה
אחרת, או שישבחוהו בני האדם או שיקבל שכר במעשהו.
8מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קלא'.

19
בפנימיות ובחסידות מבואר שכל הנשמות הם יורדות לעולם בצורה
המלאה סיגים, התפקידשל האדם הוא לזכך את הנשמה להוציא ממנה
את הסיגים. הסיגים הם מצורפים אל הנשמה ומסתירים אותה. וכך מובא
בשער הכוונות.
שער הכוונות דרושי פסח דרוש א'
-
וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה,
וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער
. ולא
תואר ולא הדר, עד שיתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר
פעם זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה, ובכל זיכוך מזדכך לאט
לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו
זהב... וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחינות
ניצוצות הקדושות ההם,
בסוד ויוציא אתכם מכור ברזל ממצרים,
והבן זה, כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן
הסיגים ונתקן.
במקור זה מבואר הקשר ההדוק שנמצא בין הסיג לבין הנשמה, סיגים אלו
גורמים שהנשמה נראית בלי זוהר. כמו כן מבואר שישנם תקופות בהם
הנשמות מלאות ביותר סיגים מאשר תקופות אחרות.
ההכרה שהסיג הוא נמצא מעל הדברים הטובים מופיע גם בדברי הרב
במידות הראיה.
מידות הראיה
-
הקד
מה אל המידות פסקה ב. -
היא וזו עמה, הבאים חסרונות לה יש טובה מדה כל
העבודה
השלימה להוציא לאור
-
עולם את המדות הטובות מנוקות
מכל סיגי
החסרונות שלהן.
הרב בפתיחה למידות הראיה מסביר שהמידות הם אומנם טובות אבל הם
בצורתם הטבעית מגיעים עם חסרונות וסיגים. העבודה שלנו,היא העבודה
השלמה להוציא את המידות בצורה טובה ונקיה, בלי תערובת של סיגים.
ומתפרצים
בתור מדות רעות, ערמומיות, תאות שפלות, כעסים ומשטמות
-הדרך להכיר את הסיגים הוא דרך ההתפרצות הגלויה של
הסיגים. הסיג הוא נמצא במעמקי הנפש, הרבה פעמים האדם לא מזהה
מה באמת נמצאבתוך הנפש שלו. דווקא הגילי החיצוני המעשי הוא מגלה
לאדם שהמידה עצמה לא מתוקנת. לכן הרב מכנה את הגילוי של הסיגים
בתור התפרצות של מידות רעות.
הרב מביא כאן רשימה של דוגמאות להתפרצות מידות רעות כגון
ערמומיות, תאוה כעס וכדומה. ההבנה שההתפרצות היא גילוי של דבר

20
פנימי מובילה אותנו להכיר שאנו צריכים לא להתמקד בצורה החיצונית
של ההתפרצות אלא לפעול בפנים. כדי לזכך ולרכך את הסיגים צריך
להעמיק פנימה.
רוב הפעמים התגובה היא רק התוצאה, לכן הטיפול לא יכול להתמקד רק
בתוצאה. הטיפול צריך לחדור פנימה, היתרון של ההתפרצות שזה דרך
מסויימת בה האדם מגלה מה באמת נמצא בתוכו. כיון שהעבודה היא
הסתכלות פנימית הדבר יותר קשה, לכן עבודת המידות היא יותר קשה
מאשר תיקון המעשים. מצד שני יתרונה כיון שהאדם פועל בשורש לכן
התיקון הזה הוא יותר כללי ויותר משמעותי.
הם גילויים מהסיגים הכלליים שבעולם-עדכאן הרב דיבר בעיקר על
הסיגים הנמצאים אצל האדם הפרטי. כאן הרב מחדש שהסיגים של האדם
הפרטי קשורים אל ההופעה הכללית הקיימת בעולם. האדם מושפע מן
העולם בעצם זה שהוא נפגש עם תופעות הקיימות בזמנים השונים
הנמצאים בעולם. ההשפעה שהאדם מקבל בעולם הדבר מופיע מהצורה
הגלויה, אבל גם בשורש. כל דור וכל תקופה יש לה שורש נשמה אחר, אותו
שורש ממנו נלקחות הנשמות יש לאותם שורשים יסוד פנימי שאותו צריך
לברר מסיגיו. כמו שראינו לעיל שבדור גלות מצרים היה להם הרבה סיגים
לתקן.
אפשר לתת דוגמאות בדור שלנו אפשר שתיקון הסיגים הוא תיקון על
התכונה של הרצון להתחבר. לכאורה הרצון להתחבר הוא דבר מאד חשוב
ומקדם מאד את עבודת ה'. אבל לתכונה הזאת יש סיגים, הסיגים זה
ההחלטה שכל עוד אני לא מתחבר אין קיום מצוות. התכונה הזאת הופכת
שעבודת ה' לגמרי בליממדשל עבד, וביטול. לכן אומנם יש יתרון ברצון
לחיבור, וזה המהלך שהדור הולך בו. מצד שני המהלך הזה משפיע סיגים
המפריעים לעבודת ה', אותה עבודה הדורשת ביטול לאלוקות.
וכל ריכוך שהסיגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו,
על ידי
הטבת המדות-האדם צריך לעבור תהליך של ריכוך הסיגים. הריכוך נובע
על ידי שהאדם יטיב את מידותיו.הטבת המידות זאת ההכרה שהאדם
מכיר מה טוב במידות, כיצד הוא לוקח את מידותיו למקום הנכון. האדם
צריך לקחת את המידות הקיימות בו, לא להתנגד אליהם אלא להפנות את
המידות לטוב. להכיר כיצד אפשר להופיע את אותה מידה בצורה טובה.
היכולת הזאת להטיב את המידות ולהפנות את המידות זה דבר ההופך את
העבודה ליותר נעימה. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קכג.

21
-
עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה
שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לזה מסגולות נפשו.
לפי פסקה זאת מתבאר הבעיה הגדולה כשהאדם מתרחק מהמידות
השייכות אליו. אדם לא יכול להתרחק ולהכניע את המידות. הדרך הנעימה
של האדם הוא לקחת את המידות שקיימות בו לצורתם הטובה. דרך זאת
היא נקראת הטבת המידות. פעולה כזאת גורמת שהסיגים בעצמם נהפכים
להיות חלק מן הטובעצמו. לכן הרב מכנה דרך זאת כריכוך של סיגים,
הדרך הזאת היא לא לזרוק ולהשמיד את הסיגים אלא רק לרככם.
וביותר על ידי אור תורה והעלאת תפלה,
הגבה למעלה באור
הקודש-החלק הראשון של ההטבה היא נעשית על ידי שהאדם חודר
לעצמו פנימה. אבל יש דרך זיכוך הפועלת מבחוץ פנימה. אותה דרך היא
על ידי התורה9. הרב מדגיש כאן את אור התורה, לתורה עצמה יש אור
הנמצא מעל הדינים והפרטים. כל הפרטים מובילים את האדם להכיר את
הדרך הנכונה, יש אור ומוסר הנמצא ומוביל את השורש הרוחני של הדינים
הפרטיים. כשהאדם מתחבר לאותו שורש אז מידותיו מתקנות.
כמו כן התפילה פועלת, התפילה זה היכולת לתקן את הרצון. השאיפה
לעלות למעלה היא פועלת תיקון על האדם. התיקון הזה הוא תיקון פנימי.
הרצון הוא הכח המוביל את האדם, ברגע שהאדם מתקן את שורש הרצון
ממילא כל מידותיו מתעדנות. היכולת הזאת היא פועלת כשהאדם מתעלה
למעלה אז כל כולו עולה וממילא הסיגים בעצמם מתמתקים.
הכלליים, הסיגים מתרככים
מתמתקים והדינים-שראינו כמו
בתחילת הפסקה שהאדם בעצמו מקבל סיגים מכלל המציאות, כך כל
זיכוך שהאדם בעצמו מזכך עצמו הוא משפיע זיכוך וריכוך על הסיגים
הכללים הנמצאים בעולם.
הרב מכנה תהליך זה בשם של מיתוק הדינים. מושג זה מופיע בהרחבה
בחסידות, שהאדם תפקידו לקחת את הדברים הקשים ולגלות את הטוב
הנמצא בדברים אלו. כמו שביאר הרב התהליך הוא נקרא ריכוך, משמעות
הריכוך למתק את הסיגים. להפוך את הדין שנראה קשה לדבר מתוק.
היכולת למתק היא עבודה יותר קשה מצד אחד, אבל מצד שני היא תיקון
יותר משמעותי ויותר אידיאלי.
9זה מה שפתח המסילת ישרים על פי הגמ' במסכת עבודה זרה.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב
מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות ...

22
הרב בשמונה קבצים מביא דוגמא למיתוק של מידה. הרב מדבר על הרצון
לעבודה זרה, שזה ודאי דבר שלילי. הרב מחדש שגם תכונה זאת אפשר
למתקה ולקשרה אל עבודת ה'. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
שמונה קבצים קובץ ה' פסקה רט.
-
בירידת האדם, ירדה עמו הסגולה הפנימית של החיים
...
ושפלות
אחר שפלות הושפלה, עד כדי שפלותה של עבודה זרה. ובתוך
העבודה זרה היותר גסה, גנוז ניצוץ אלהי, מפני שזאת התשוקה של
קרבת אלהות היא מחיה אותה, ועל ידי זה נתמזגה תמיד בטבע
הנפשי של האדם, עד שבעלייתו הרי היא
עולה עמו,
ואנו מרימים
תרומה את הנקודה האלהית.
גם בהיותנו כבר מוצלים מטנופה של
עבודה זרה, הרינו צריכים להעלות את נקודת אחיזתנו מעלה מעלה,
..
. וכאשר נגמרה הצורה הניקודית, באופן שיכלה כבר להתדבק
בהגיונו ונטיית אמונתו של האדם באלהים אמת, הרי היא מתפרשת
מטומאת האליליות לגמרי, ועוזבת את הסיגים במצולותיהם.

23
פסקה ה'שתי הנפשות10
(עמוד רלה')
הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות,
נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות
היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות
הנפש,
והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים.
האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת
שלותו,
בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו
בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה
מתגברת
הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, ל
צחצח את
זוהמתה,
לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל
בזה האדם
העומד דבר כעל על מגרעותיו להביט עצמו את מחוץ
לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק .
לעילוי הבהמית הנפש של הטבע את להפוך והשאיפה
לטובה
וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד
בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד
עבודות בכל ולעולם, לו צריכה מועילה, עבודה עובד
הקודש,
שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך .
נושא הפסקה-היתרון בהכרת שתי הנפשות הקיימות באדם.
ביאור הפסקה-
הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב
ברוחניותו, משתי נפשות,
נפש
טובה אלהית, ונפש רעה בהמית-הרב מבאר כאן יסוד גדול בעניין
מורכבות נפשו של האדם. ישנו לימוד, הכרה בה האדם מכיר שהוא מורכב
משני חלקים שונים לגמרי. באדם יש נפש עליונה מהנפיחה האלוקית, ונפש
גשמית הנוצרה מן האדמה. וכך כותב רש"י בספר בראשית.
רש"י בראשית פרק ב פסוק ז
10מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תתט'.

24
-
ויפח באפיו
-
עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים
ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא
רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא
מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזק
ק הששי
לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה
בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:
לפי דברי רש"י מתבאר שהאדם הוא נברא גם מעליונים וגם מתחתונים.
היסוד שהאדם נברא משני כוחות אלה מופיע גם ברמח"ל וכך כותב
הרמח"ל בספרו דרך ה'.
דרך ה' חלק א
פרק ג
-
א. כבר זכרנו, היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו, יתברך
שמו, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידה לקנות
השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו
...
על כן הוכרח
שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדים ולא
מוכרחת לאחד מהם
...
על כן נברא האדם ביצר טוב וביצר רע
,
והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה
.
-
ב. אולם היות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה,
שיהיה האדם מורכב משני הפכים
, דהיינו
-מנ
שמה שכלית וזכה
וגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו
-
הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותימצא ביניהם מלחמה
...
לאדם יש יתרון על שאר הנבראים בזה שהוא מורכב משני כוחות הפוכים
זה מזה. הכח הרוחני השכלי, לעומת הכח הארצי והעכור. ההרכבה של
האדם משני חלקים נותנת יכולת בחירה לאדם. התיקון שהאדם צריך
לפעול הוא על ידי בחירתו. כדי הבחירה תהייה שלמה צריך לתת באדם שני
כוחות השונים זה מזה בתכלית11.
שתי הנפשות הנמצאות באדם הם הנפש הטובה האלוקית, לעומת הנפש
הבהמית הרעה. כמו שמכנים את הנפשות האלה כיצר טוב ויצררע.
הוא אחד מהיסודות
היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה
הנפש, במהות האנושית
החיים לדרך סלול היותר והשביל
11ראוי לציין שהאדם שונה מן השד. אצל השדים מצאנו שחלק ממנו כאדם חלקו במלאך,
אבל זה לא בגלל מורכבות השד. הסיבה כיון שהשד בעצמו נמצא באמצע, היינו הוא דרגה
ממוצעת. האדם הוא לא ממוצע, להיפך, האדם הוא כולל את כל המציאות. הוא מתחיל
מהמקור הכי עליון עד המקור התחתוןביותר. על ידי זה שהאדם מורכב משני כוחות הפוכים
זה מזה, אז האדם יכול ליצור תיקון של כל הבריאה כולה. כיון שכוחותיו כוללים את כל
הכוחות הקיימים בעולם, מהחומרי ביותר עד הרוחני ביותר.

25
המוסריים השלמים-הרב מבאר שההכרה והלימוד שהאדם מורכב
משתי נפשות זה לימוד חשוב ויסודי. אי אפשר להכיר את מהות הנפש בלי
זה. היסוד הזה הוא חשוב בשביל הצד הפסיכולוגי הבא לתקן את האדם.
מתוך ההכרה הזאת אפשר לעשות את התיקון הנפשי של האדם בצורה
נכונה.
מתוך הכרה כזאת גם אפשר לרומם את הצד המוסרי של האדם. מי שחושב
שיש באדם רק כח אחד, אז הוא לא יצליח להוביל תיקון מוסרי. היסוד של
התיקון המוסרי הוא לחזק את היצר הטוב מולהרע.
המחשבה שבאדם יש רק כח אחד, זה גורם בלבול בשאלה שהאדם שואל
את עצמו מי הוא בעצמו. אם האדם יחשוב שיש רק כח אחד אז האדם
ירגיש מוזר, הוא לא יבין את מעשהו, כיצד לפעמים הוא רוצה קדושה
ולפעמים הוא רוצה טומאה. כהנחת היסוד שיש כח אחד האדם לא יוכל
להכיל את עצמו וממילא האדםייפולמוסרית. דווקא מתוך ההכרה שיש
שתי נפשות האדם יכולליישבאת הסתירות הנמצאות בנפש שלו פנימה.
יישוב הסתירות הנמצאות באדם עוזר לפעולה המוסרית של האדם. יסוד
זה מופיע גם לעיל ב'מוסר הקודש' וכך כותב הרב.
אורות הקודש חלק ג' עמ' קלה' פסקה צד'.
-
אי
ן לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר
שתי נפשות, הקדושה
והטמאה, אשר לאדם,
ואיך שכל אחת
שואפת להגדיל ממשלתה,
בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל
להביט אל מסתרי הנפש,
ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית
על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך
של
סתירות.
האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת
שלותו,
בין בשעת יסוריו-הכרת שתי הנפשות נותנת לאדם קורת רוח.
אדם הרואה את העליות ואת הירידות שלו הוא עלול להבהל. אבל דווקא
מתוך הכרת שתי הנפשות הוא מבין שהעליה שייכת לנפש הקדושה, ואילו
הירידה שייכת לנפש הטמאה.
קורת הרוח הזאת היא לא רק כלפי ההבדל הנפשי שהאדם חווה, אלא גם
לקשיים ולהצלחות של האדם. כשהאדם בשלווה הוא יכול לתלות שטעם
השלווה בגלל הנפש הקדושה, אבל כשיש יסורים האדם יתלהאת זה בנפש
הטמאה והשפלה.
כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו
בהנפש האלהית,
להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת
הוא משים פנים
אל הנפש הרעה הבהמית, ל
צחצח את זוהמתה,
לשמח במה שהיא

26
מתיסרת ועל ידי זה מטהרת-הכרת שתי הנפשות גורמת שהאדם יכול
לקחת כל אירוע שהוא חווה ולנהל אותו למקום הנכון. אירוע של טוב
ורחבות האדם יקח בשביל להרחיב את הכוחות הטובים הנמצאים אצלו.
ההרחבה היא לרומם את רוחו הטובה של האדם שירגיש שיש לו נקודות
טובות ולכן הוא יכול להרחיב את כוחותיו.
אבל כשיש מצוקה כשיש קושי, אז האדם יתלה שהקושי בשביללייסר
ולשבר את הכוחות הקיימים בו. אין המטרה לשבר את כל הכוחות של
האדם אלא רק לשבר את הצד של היצר הרע.
היתרון בתפיסה הזאת שההרחבה לא תפעל להרחבת הרעמצד אחד, מצד
שני הביטול והביטוש לא יפעל לבטש כל כוחותיו של האדם, אלא רק ביטוש
לכוחות הרעים.
מרגיל האדם בזה
את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ
לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק-כאן
הרב מסביר עומק נוסף. עד כעת הנחת היסוד הייתה שישנם שניכוחות
וכביכולהכוחות שווים בניהם. כעת הרב מסביר שיש הבדל מהותי בין
הכוחות. יש כח פנימי ויש כח חיצוני שאיננו נכנס לעומק נפשו של האדם.
אדם צריך להרגיל להכיר שעצמותו האמיתית הוא היצר הטוב. הכרת
הטוב כדבר הפנימי לאדם מופיע בפסוק בספר קהלת.
קהלת פרק ז פסוק
כט -ֶּ֖ו
לְבד ַ֙ רְאֵה־זֶַ֣ה מָצֶָ֔אתִי אֲשֶֶׁ֨ר עָשָָׂ֧ה הָאֱֹלהִִ֛ים אֶת־הָאָדֶָ֖ם יָשָָ֑ר וְהֵ מָה בִקְש
חִשְבֹנֹות רבִּֽים:
בפסוק זה מתבאר שבבריאתו האדם נוצר ישר, כל הקשיים והדברים
הרעים נוצרו בעקבות החשבונות השליליים שהאדם הוסיף לעצמו מבחוץ.
אלו החשבונותהרבים שהאדם ביקש לעצמו.
עניין זה מופיע גם בדברי חז"ל בגמ' במסכת סנהדרין.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צא עמוד ב
-
ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת
פקידה או משעת יצירה?
-
אמר לו: משעת יצירה.
-
אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מ
לח ואינה מסרחת? אלא,
משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו,
שנאמר ופקדתך שמרה רוחי. ואמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר
הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה?
-
אמר לו: משעת
יצירה.
-
אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה.

27
אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר לפתח
חטאת רבץ.
לפי גמרא זאת מבאר ההבדל הגדול בין הנשמה לבין היצר הרע. הנשמה
שהוא הצד הרוחני והטוב מגיע לאדם כבר בזמן הפקידה, היינו מיד
בתחילת ההריון. לעומת זאת היצר הרע נכנס אל האדם רק בזמן שהאדם
ננער לצאת ממעי אימו. רק כשהאדם יוצא אז מגיע היצר הרע. ההבדל הזה
מגדיר איזה כח יותר מהותי בנפשו של האדם. הכח היותר מהותי ויותר
הכרחי הוא הכח הרוחני, הכח הגשמי היצרי הוא מתווסף אחר כך בצורה
חיצונית.
בעקבות ההכרה הזאת שהאדם במהותו הוא טוב משפיע על החינוך
וההרגל שהאדםמרגיל את עצמו. וכך כותב הרב באגרות הראיה, ובאורות
התורה.
אגרות הראיה ח"א אגרת קע'.
-
מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה
המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר.
אורות התורה פרק יא' פסקה
ב.
-
שיאמין כלומר בחייו. להאמין צריך הישר האדם
עצמו בחיי
והרג
שותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו,
שהם טובים וישרים
ושהם מוליכים בדרך ישרה.
לפי שתי פסקאות אלו מתבאר עד כמה חשובה ידיעה זאת. ידיעה זאת
גורמת שהאדם יאמין בעצמו שהוא בעצמו טוב. כשהאדם לא חושב
ששורשו טוב אז אין לו כח לפעול ולעשות טוב.
אם כן לאחר ההכרה שיש שני כוחות באדם, כעת הרב מדגיש ששני הכוחות
האלה הכח הפנימי הוא הכח המקיים את הטוב. ההכרה הזאת גורמת
שהאדם שופט את עצמו בצדק אל הטוב.לעילוי הבהמית הנפש של הטבע את להפוך והשאיפה
לטובה
וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד
בכל עומק הוייתו את נחיצו
תה, ובזה ימצא את עצמו
תמיד
עובד עבודה מועילה-השלב הנוסף לאחר ההכרה שהשורש הוא
טוב ממילא אפשר להגיע לשלב הזיכוך והמיתוק. בזכות ההכרה שהשורש
הוא טוב ממילא אפשר להגיע למצב בו הטוב ינצח את הרע.
הנצחון על הרע יהיה בצורה בה הנפש הבהמית בעצמה תתהפך לטבע טוב.
הנפש הבהמית אילולי התיקון היא מפילה את האדם, אבל אותה נפש

28
ממתינה שהאדם יתקן אותה. אותה נפש יכולהלהיכנעלפני הנפש
האלוקית, הכניע היא גורמת שכל כוחותיו של האדם משתפים פעולה
בשביל הטוב. וכך הגמ' במסכת ברכות מתארת את המצד של הצדיקים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף
סא עמוד ב
-
תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי
חלל בקרבי. רשעים
-
יצר רע שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע בקרב
לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו, בינונים
-
זה וזה שופטן, שנאמר יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו.
ההבדל בין צדיק לבינוני,שבינוני הוא עדיין במלחמה. צדיק מצליח לקחת
את כל כוחות נפשו ולהכניסם תחת הקדושה. ההכנסה הזאת היא הנצחון
אליו אנו צריכים לשאוף. זאת העבודה המועילה ביותר, כיון שהיא יוצרת
תיקון עמוק לכוחות הרעים.
צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש,
שכולן עולות לזיכוך כל
הנדרש
לזכך-הזיכוך והתיקון הזה הוא פועל לא רק על האדם המתקן את
עצמו, אלא גם על כל העולם כולו. ברגע שישנו צדיק המתקן את כוחות
נפשו, אז כולם עולים לדרגת התיקון הזה. הזיכוך פועל בכל המקומות
הקשורים אל הצדיק. וכך מסביר הרב בשמונה קבצים, כיצד העילוי של
האדם משפיע עלכל הכוחות כולם.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה תתכו.
-
בתמיד היה כלול כל ניצוצי החיים של הנפש הבהמית של כל ישראל,
והיה מתעלה בכללו על ידי הקרבתו, ועמו היו מתעלים כל ניצוצי
החיים שירדו בכל עונה מעונות היום על ידי ההליכה השפלה של
החיים. ולא עוד אלא שהיו מתרוממים ה
כחות היורדים, והרגשות
והרצונות המחשבות והמעשים הנגררים עמהם, למעלה למעלה, והיו
העונות מתכפרים, ורישומם נמחק, והם מתהפכים לזכיות, ואור ד'
מתדבק ומתחבר עם נשמת האומה כולה על ידי עליה זו, קרבני לחמי
לאישי...
בפסקה זאת הרב מתאר את התיקון שעם ישראל עושה בקרבן התמיד. על
ידי הקרבן מתבאר כיצד כל העולם כולו מתעלה ומתרומם. אותו עילוי
מתקן את כל ניצוצי החיים. כל כוחות החיים הירודים זוכים לעילוי ותיקון
על ידי פעולת האדם המזדכך.

29
פסקה ו'במצולות הנפש12
(עמוד רלו')
יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה,
הנפש הטמאה
שבקרבו,
ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו.
אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת הנפש הטמאה,
יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה, ולפעמים
מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית,
מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה,
אשת פתיות הומיה.
והאדם בחכמ
ת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי
את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג
אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו
הסיגים הגמורים, וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש,
לשכון שמה, מבלי צאת ובא.
והצדדים של טהרה, זיוי אורי הקודש,
שנבלעו במצוד
ת הנפש
הטמאה, יצאו לחפשי,
ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש,
באור שבעתים.
נושא הפסקה-היכולת להשתמש בנפש הרעה לטובה.
ביאור הפסקה-
יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה,
הנפש הטמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו-בפסקה זאת הרב ממשיךלבאר
את מהות שתי הנפשות הנמצאות בקרבו של האדם. אומנם החידוש
בפסקה שהרב כעת מבאר את הדרך להפוך את הרע לטוב. לאחר שבפסקה
קודמת הרב התמקד בעיקר בניתוח הנפשי ובהצגת הפער בין הנפשות, כעת
הרב מביא את הצד המאחד בין הנפשות. כאן הרב מבאר את היתרון
בלקיחת הרע לשימושלטוב.
ישנם אנשים המצליחים להרגיש את הרע, היכולת להרגיש את החסרון זה
בעצמו כבר מעלה. כשאדם יודע שיש לו חסרונות הוא יכול להתחיל את
התיקון. כשאין הבחנה שיש רע, אז האדם לא יכול לעשות פעולת תיקון.
12מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קעב'.

30
אומנם ההכרה שיש רע גורמת לאדם מרירות. אותה מרירות נובעת
מההסתכלות הממוקדת של האדם על הרע. אדם נמשך מטבעו להגדיל את
העצבות הקיימת בקרבו. האדם הרואה חסרונות נמשך להתמקד באותם
חסרונות. לכן הרב בהמשך הפסקה מביא עידוד וביאור, כיצד אומנם יש
חסרון אבל החסרון הזה בעצמו מעיד על גדולה.
אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת
הנפש הטמאה,
יש בו נפש
אלהית טהורה קדושה ונשגבה-האדם צריך להכיר בנפשו שזה לעומת
זה עשה אלוקים. הקב"ה ברא כוחות של קדושה במידה שווה כנגד הכוחות
של הטומאה. כדי שיהיה איזון ובחירה בנפשו של האדם הכרחי הדבר
שהנפש הטמאה תהייה בגודל מתאים כנגד הנפש הקדושה.
לכן דווקא מתוך הכרה הרע, האדם צריך להתעודד ולהכיר שהכוחות
האלה מעידים שקיימים בקרבו כוחות נגדיים המלאים טוב.
יסוד זה שלעומת הטומאה יש קדושה מבואר בהרחבה בספר התניא וכך
כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק א (עי' עוד בדבריו פרק ו' ופרק ט')
-
אך ביאור הענין על פי
מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער
נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות
דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה
וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב
כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודו
ת
רעים שבה דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות
התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות
וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות
מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו
רחמנות וג"ח באות ממנה כי בישר
אל נפש זו דקליפה היא מקליפ'
נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע:
בעל התניא מבאר על פי כתבי האר"י שבכל אדם אותו מקום המוליד את
המידות הרעות הוא בעצמו מוליד גם את המידות הטבעיות הטובות
הקיימות בטבע הישראלי.
בשמונה קבצים הרב בעצמו מבאר ומרחיב את העידוד הקיים בהכרת
הניגוד בין הכוחות וכך כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קסח.
-
לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעוריה לאדם, והוא מתבהל
מהמראה. רק בזה מרגיע הוא את רוחו, כי לפי גודל הכח של צד

31
הכיעור של הנפש וטומאתה, כה יגדל צד היפה שבה וטהרתה, כי את
זה לעומת
זה עשה האלהים. ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון
הבלהות של צד הכיעור, וזרח לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש,
ועיניו יראו וינהרו, ויתנחם על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו. ויספו
ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.
בפסקה זאת הרב מעודד את האדם, למרותש האדם נבהל לראות את כיעור
נפשו, הוא צריך להכיר שזה לעומת זה. דווקא מתוך אותו כיעור האדם
יכול להתרומם ולגלות את הטוב הקיים בו.
ולפעמים
להנפש אשר האור גילוי של ההשתלמות מפני האלהית,
מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה,
הומיה פתיות אשת-התוצאה של המלחמה בין הכוחות
שלפעמים מתוךהעלייההקדושה של האדם הנפש הטמאה מוכרחת
להראות שהיא קיימת. היא כביכול מתגברת בכוחות מיוחדים כדי להוכיח
ולהזכיר לאדם שהמלחמה עדיין לא הסתיימה. דווקא מתוך עליה גדולה
יכולה להגיע נפילה. אותה נפילה היא לא מוכיחה שהעליהאיננה טובה,
להיפך זה שיש נפילה סימן שהייתה כאן עליה משמעותית. אותה נפש
טמאה מרגישה כבושה מול הטוב ולכן היא מוכרחת להודיע את מהותה.
בהמשך הפסקה הרב יסביר שאותה הודעה שהנפש הטמאה מודיעה תפקיד
אותה הודעה שאנו ניקח את מהותה של הנפש הטמאה ונמצא את הטוב
הקיים בתוכה.
הרב מכנה את הנפש הטמאה בכינוי של אשת פתיות, מקורו של הרב הוא
על פי הפסוק במשלי.
משלי פרק ט פסוק יג
-
אֵַ֣שֶת כְֵ֭סִילּות הֹּֽמִיָָ֑ה פְְּ֝תיָּ֗ות ּובל־יָ ָ֥דְעָה מָּֽה:
וכך מסביר האלשיך על הפסוק.
אלשיך על משלי פרק ט פסוק יג
-
(יג) אשת כסילות הומיה וכו'.
הנה מקביל אל כח קדושת התורה
הדבק בנפש האדם, הוא כח טומאת היצ"הר הוא שטן הוא יצה"ר,
ולזאת תקרא אשה למה שבהתחברה עם האדם ותחטיאנו תלד לו
בנים משחיתים, כי כל העובר עבירה א' קנה לו קטיגור א', ותהנה
כח הטומאה מהתולדות ההם כנודע, ולמה שאין אדם חוטא אלא
אם כן נכנ
סה בו רוח שטות יקראנה אשת כסילות
...

32
האלשיך מדגיש שהפסוק כינה את הנפש כאשה להוכיח עד כמה החיבור
אל הנפש הטמאה הוא חיבור מהותי, חיבור המבטא שהנפש נמצאת בתוך
תוכו של האדם.
והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי
את כל
החיל והכח-בחלק זה של הפסקה הרב מבאראת תהליךעבודתושל
האדם. עבודתו של האדם היא לקחת את הנפש הטמאה בשבי. לקיחה
בשבי מבטאת לא רק ניצחון אלא יכולתלהשתמשבאיוב לטובתו של
המנצח. הנפש הקדושה היא יכולה בעצמה לקבל כוחות מן הטומאה.
קבלת אותם כוחות צריכה זהירות לא ליפול, לדעת איך לזכך את הטומאה.
לכן הרב מבאר שהיכולת לקחת בשבי היא יכולת הקשורה דווקא באדם
שיש חכמת אלהים בקרבו. הלקיחה בשבי מביאה הרבה חיל וכח.
כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג
אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש-אפשר לקחת בשבי את כל המכלול של הטומאה,
את הכשרון והרעיונות הקיימים בטומאה, את כל הדיבורים הקיימים שם.
ישנם הרבה עניינים שהאדם יכול לרומם ולהוביל את הקדושה, היכולת
לקחת בשבי היא משעבדת את כל המציאות כולה אל שורש הקדושה.
לקיחת הטומאה בשבי מתוארת בספרי החסידות כהעלאת ניצוצות. הכרה
שיש קדושה בכל המציאותוהאדם על ידי המפגש שהוא פוגש במציאות
הוא יכול לקחת משם נקודות קדושה. אותם ניצוצות הנמצאים בתוך
הטומאה ממתינים שהאדם ירומם אותם ויצרף אותם את הקדושה ואל
הטוב.
הרב בשמונה קבצים מתאר שזאת פעולה שפועלים האנשים גדולי הנשמה.
קובץ ב' פסקה ז.
-
גדולי הנשמה,
כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם
ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם
בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם, וכן הם מרימים את
הערך של כל אותם הענינים הקטנים למעלה רוממה, גדולה ונשגבה.
אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד,
ואור עונג
קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול
פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי
מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור ... כשהם
פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות
זרות וטמאות, מהכל ה
ם שואבים קרני אורו וניצוצות חיי קודש
מפוזרים ... כמה גדולה היא עבודה זו, כמה דעה עמוקה ...

33
על פי פסקה זאת מתבאר שגדולי הנשמה מרוממים את כל ענייני ועיסוקי
החול של האדם. כיון שהם מרוממים ממילא הם יכולים לראות בכל דבר
ניצוצות חיי קודש. גם כאן הרב מבאר שזאת עבודה גדולה המצריכה דעה
עמוקה.
יודחו ואז
ים למצולות וירדו להם, וילכו הגמורים, הסיגים הנפש,
לשכון שמה, מבלי צאת ובא-הדרך לרומם היא להפריד את
הסיגים הלכלוכים שנכנסו לתוך הקדושה. הקדושה נמצאת בתוך הטומאה
אלא שהיא מכוסה בקליפות. האדם הלוקח בשבי את הטומאה לתוך
הקדושה פועל על ידי שהוא מוריד את הסיגים למצולות ים. מבטל את
הדברים המיותרים ומגלה כיצד בתוך הטומאה יש כוחות שטוב שהם
יצטרפו אל הקדושה. דרך זאת מצריכה שהאדם יבטל את הסיגים בצורה
מוחלטת. אם האדם לא יבטל את הסיגים יש חשש שהם יתפרצו שוב בתוך
הקדושה.
והצדדים של
טהרה, זיוי אורי הקודש,
שנבלעו במצודת הנפש
הטמאה, יצאו לחפשי,
ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש,
באור שבעתים-כשהסיגים הוסרו אז צדדי הטהרה אותם
כוחות שנבלעו בטומאה יוצאים לחופשי ונותנים כוחות לקדושה. נתינת
הכוחות לקדושה הם מגדילים את אור הקדושהשבעתיים, פתאום
הקדושה מגלה כוחות שהיא לא חשבה שהם קיימים.
באופן טבעי הקדושה היא נמצאת במקום בעל גבולות מקום מסודר, על
ידי הפריצה של כוחות הטומאה, האדם מגלה כוחות חדשים. האדם מגלה
דברים שהוא חשב שהם אינם קיימים. לקיחת כוחות חדשים הם מעין
כלים חדשים בהם אפשר לרומם את הקדושה.
הרב בעין איה מסביר יסוד זה על הסיפור של רשב"י ובנו שהתחבאו
במערה. כשהם יצאו הם שרפו כל מה שהם ראו, ואז יצאה בת קול ואמרה
להם לחזור למערה כיון שהם מחריבים את העולם. וכך כותב הרב.
שבת פרק ב' פסקה
רעג. -
יצתה ב"ק וא"ל להחריב עולמי יצאתם, חזר
ו
למערתכם. הדעה האלהית אמנם הלא היא למעלה למעלה
מחכמת כל חכם, היא הסכימה שדוקא מכל הרעות וכל ההשפלות
הנמצאות בהוה
...
דוקא
מכל הרע
והכיעור הזה תצא האורה היותר שלמה, כשאחר כל הרחבתו
יוחזר לטובה וממנו בעצמו יאירו אורים לצדיקים וישרי לב.
ע"כ צריך דוקא עם הקדו
שה העליונה לרדת עד עומק של
שפלות החיים, לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד
שיעלו אל מה שנועד להם ע"פ חכמת יוצר כל ב"ה. וכיון שעוד
לא באתם עד אותה

34
המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם
כמו שהם אל התעודה
העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של
ההוה כדי לבנות על
משו
אותיו עולם מתוקן במהרה, ולא
לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע
לטוב, ע"כ שונו למערתכם, להוסיף עוד מעלה, עד שמרוב
החכמה והקדושה תוכלו דוקא על ידה לרדת מטה מטה אל
החיים, לתקנם כפי חפץ השם יתברך, שאמר "עולם חסד
יבנה" , ו"לא תהו בראה"
על פי דבריהרב ההשקפה האלוקית יוצרת שכל ענייני החול הם צריכים
לחזור לטוב. אומנם גם אדם חכם לא מבין למה זה נצרך. רשב"י ובנו
נמצאים במערה בתוך הקדושה והם מבחינתם לא רואים צורך בפיתוח של
עולם החומר. מבחינתם בצורה הקדושה אין צורך בחומריות, כל פיתוח
חומרי הוא מיותר ושלילי. אבל בת קול מלמדת אותם שיש השקפה
הנמצאת מעל הראיה של האדם החכם. זאת השקפה המכירה שהקב"ה
רצה לברוא בתוך העולם את החומר ואת הכיעור. כל הבריאה נבראה כך
לא בצורה של דיעבד וטעות, אלא בתורה שאנו נזכך לאט לאט את
הטומאה. הזיכוך הזה יגרום תוספת אור בעולם.
כדי להמחיש יסוד זה נראה שזה חלקמהוויכוחבין שיטת הרב לשיטת
העולם החרדי. הרב ולומדי תורתו סוברים שיש קדושה ויש צורך שהקב"ה
רוצה שנעבוד ונקדם את העולם החומרי. אומנם פיתוח וקידום זה צריך
לנבוע מתוך הכרה שיש טוב, שצריך לגלות בתוך עולם החומר. לעומת זאת
ההשקפה החרדית סוברת בצורה כללית שעולם החומר במהותו הוא רק
מעכב לקדושה. צריך האדם להתרחק מן הפיתוח החומרי ולהתעסק רק
בקדושה. מבחינת השקפה זאת כל המציאות החומרית היא מעין דיעבד
שאם היינו יכולים היינו מוותרים עליו.
הרב בעצמו לא סבר כמו השיטה החרדית, הרב בעצמו פעל לרומם את
העולם החומרי מתוך עיסוק גם בחומר.וכך כותב הרב על עצמו בשמונה
קבצים.
קובץ ח' פסקה קעה.
-
לא אוכל להכחיד בקרבי את הרוח השוקק לאחוז בהעבודה הרוממה
של העלאת הניצוצות הקדושים, של כל המגיע לחוג השמוש של כל
הצרכים הגשמיים וכל הקנינים שהם באים במגעי וגבולי. ...
הרב הרגיש צורך פנימי בתוכיותו לפעול ולהשתמש בעולם החומרי
ובקנייניו כדי לרומם את כל הדברים הבאיםאתובמגע.

35
פסקה ז'התקון הנשמתי13
(עמוד רלז')
מצד מצב הגלגול של הנשמות יכולים להיות
חסרונות יסודיים בעצם הנפש, חוץ מאותן המגרעות
שהגופניות ומזגיה גורמים, וגם זה אפשר להתרחש, שכל
זמן
שכחות הגויה הם איתנים, ותאות
הגופניות סוערות והומיות הן,
אין ההשפעה הנפשית הגרועה
ניכרת, שאינה יכולה להשפיע משלה,
מאחר שיש זרם אחר,
ההומה וסואן בחיים, אבל אחרי השיקוט
של המיית החיים
הנשמתיים, החסרונות מתעוררים אז הבשריים,
מתכונה
הקודמת, ואז מגיע התור ל
עצם התיקון הנשמתי ,
מה שכל
ההקדמות של ההדרכה המוסרית, המכוונת נגד הכחות
הגופניים
היו רק פרוזדור לעבודה יסודית זו.
אמנם מהלך תיקון זה יוכל להיות אצילי ביותר,
ואף על פי שיפגע לפעמים במעברים, הנראים כעיכובים חמריים,
שורש התוכן איננו כי אם אצילי וציורי, והנצח
ון המוחלט
מוכן הוא לפי התגבורת האצילית הנשמתית, שמתקנים
על ידה את מערכות החיים גם אותן שכבר קדמו.
דור לדור ישבח מעשיך, וחסידיך יברכוכה.
נושא הפסקה-עיקר עבודת האדם לתקן את מידותיו העצמיות הנוצרים
בעקבות גלגול נשמתו.
ביאור הפסקה-
מצד מצב הגלגול של
הנשמות יכולים להיות
חסרונות יסודיים
בעצם הנפש-בפסקה זאת הרב מבאר את התיקון הנשמתי המהותי
שהאדם צריך לתקן בעצמו. ישנם חסרונות מהותיים שהאדם נדרש לתקן.
אותם חסרונות הם נוצרו בעצם לידתו של האדם. האדם נולד עם דברים
מיוחדים אותם הוא עצמו בדווקא צריך לתקן.
הרבמבאר שאותו חסרון מיוחד שהאדם צריך לתקן חסרון זה נוצר
בעקבות גלגול הנשמות. המושג גלגול נשמות מופיע בכתבי האר"י וכך
מובא בשער הגלגולים.
13מקור פסקה זאת, שמונה קבצים קובץ ז' פסקה נה'.

36
שער הגלגולים הקדמה ה'
- -
בענין ההפרש שיש, בין הגלגול, לעבור. והם ב' מיני גלגול. וב' מיני
עובר. והוא זה, כי הנה בגלגול הא',
הוא כניסת נפש אחת בגוף
האדם, מיום שנולד ויוצא לאויר העולם. והב' הוא, שלפעמים אפשר
שיתגלגלו יחד שתי נפשות, וגם זה בעת שנולד האדם, וזה נקרא
גלגול כפול ... ואינם נפרדים כלל עד יום המיתה. ושתיהם נקראות
נפש אחת ... אמנם העבור אינו באדם ביום שנולד, כמו שנתבאר
למ
עלה.
על פי דברי האר"י מתבאר שישנם נשמות שמזמן לידתם יש להם נשמה
שהגיע מגלגול אחר.
אומנם יש שינויים בעבודת האדם התלויים בלידתו ותכונתו של האדם.
אותם שינויים שורשם במקום ממנו הנשמה נלקחה14. גם הרמב"ם
בשמונה פרקים מדבר בעניין ומבאר את היסוד וההבדלים בתכונת נפש
האדם וכך כותב הרמב"ם.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח
-
לא יתכן שיהיה האדם בטבע, מתחילת ברייתו, בעל מעלה, ולא בעל
חסרון, כמו שלא יתכן שיהיה האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות
המעשיות. אבל יתכן שיהיה בטבע מוכן אל מעלה או אל פחיתות,
בשיהיו פעולות זו קלות עליו מפעולות זולתה. משל זה, שיהיה אדם
שמיזגו נוטה אל היובש, ויה
יה עצם מוחו זך, מעט הלחויות, הנה זה
יקלו עליו הזכירה והבנת העניינים יותר מאשר על איש בעל ליחה
לבנה.
לפי דברי הרמב"ם מתגלה שבכל אדם יש הכנה ותכונות שונות המיוחדות
בשבילו15.
14עניין זה מופיע גם בשער הגלגולים בהבדל מהיכן נשמת האדם נחצבה, כל נשמה יש לה
שורש בנשמת האדם הראשון יש נשמות ששורשם מהמח של אדם הראשון ויש מהעקב או
מהשערות של אדם הראשון. על פי השורש ממנו לקוחה הנשמה כך משתנה תפקידה ותיקונה
של הנשמה. עי' שםבאריכות בהקדמה ו'.
15דוגמא להבדל בין הנשמות השונות, מצאנו בדברי הרב המבחין בין נשמות ששורשם מן
התוהו לבין נשמות ששורשם מסדר התיקון וכך כותב הרב.
אורות זרעונים ג' הנשמות של עולם התוהו
-
נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון
.
גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן
המ
ציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד

37
חוץ מאותן המגרעות
שהגופניות ומזגיה גורמים-ישנם חסרונות
אחרים, חסרונות הנובעים מהגופניות. אותם חסרונות לא נובעים מעומק
הנפש, אלא מהגוף. הגוף הוא הצד החיצוני של האדם. צד זה מוליד לאדם
חסרונות נוספים.
אם כן האדם צריך להתמודד מול שני חסרונות, חסרון נשמתי שורשי.
וחסרון גופני חיצוני. נראה שההבדל בין החיצוני לפנימי הוא גם הבדל
שהגופני הוא חסרון נרכש, ואילו הפנימי הוא חסרון מולד16.
הרב בשמונה קבצים מתאר את שתי הכוחות האלה הפועלים באדם וכך
כותב הרב.
קובץ ד' פסקה לה.
-
זרם גדול של הופעות מתפרץ אל תוכנו מהעולם החיצוני, מסביבה
שלנו, והן יוצרות בנו ציורים, דוגמת גרעינים באים מבחוץ נקלטים
בשדה
ומצמיחים. וזרם עוד יותר גדול הולך ופורץ תמיד מבפנים,
ממעין נשמתנו, היוצר יצירות, מצייר ציורים, בונה עולמות. אלה
הזרמים תמיד נפגשים הם זה בזה, משתתפים הם בחוקיהם,
ומתנגדים הם בתכונותיהם.
וגם זה אפשר להתרחש, שכל זמן
שכחות הגויה הם איתנים, ותאות הגופניות סוער
ות והומיות הן
-המקור ממנו החסרונות
הגופניות פועלות הוא מתגלה בזמן של תגבורת כוחות הגוף. התאוות
והרעש,ההמייההם גורמים חסרונות. אותם חסרונות פועלים על האדם
ברעש גדול.אין ההשפעה הנפשית הגרועה ניכרת, שאינה יכולה להשפיע
משלה,
מאחר שיש זרם אחר, ההומה
וסואן בחיים, אבל אחרי
השיקוט
של המיית החיים הבשריים, אז מתעוררים החסרונות
הנשמתיים,
מתכונה הקודמת
-כעת הרב מסביר את היחס בין שני
החסרונות. הרב מבאר שבתחילה האדם קודם מבחין בחסרונות התלויים
בגוף. האדם באופן טבעי שם לב לרעש החיצוני הגלוי. לכן כשהאדם מתחיל
לתקן את מידותיו הוא פונה לחסרון שעושה את הרעש והסערה. החסרון
הזה הוא החסרון התלוי בגופניות.
16היום יש ויכוח גדול על כל מיני תכונות הנמצאות באדם, האם תכונות אלה הם נרכשות
או מולדות. ולפי דברי הרב מתבאר שישנם דברים המולדים וישנם דברים הנרכשים. אומנם
גם את הדברים המולדים, אסור לאדם להכנעולהשלים. להיפך דווקא החסרונות המולדים
הם עיקר תיקונו וייעודו של האדם.

38
הבעיה שכשהאדם פונה רק למקום הרעש, הוא מפסיד את ההסתכלות
הפנימית. ההסתכלות הפנימית היא מצליחה להבחין בחסרונות התלויים
בנשמה. בשביל להבחין באותם חסרונות האדם צריך להשקיט את הרעש
החיצוני. האדם צריך ללכת להתבודד ולחשוב מה עיקר תכונתו, מה העיקר
שהוא מרגיש כצורך לתקן.
כמשל אפשר להביא את המתח בין החיצוני לפנימי אנו יכולים לראות
כשהאדם ניגש לבחור מקצוע בחייו. יש אנשים המכוונים את מהלך חייהם
לפי רצונות חיצוניים. לפי דברים שהחברה מכוונת אותם, יכולים לבחור
לפי גובה המשכורת וכדומה. אבל יש אנשים השואלים את עצמם מה
התכונה המתאימה להם. הם בוחרים מקצוע לפי הסתכלות פנימית ולא
חיצונית.
הדרך להגיע להסתכלות פנימית הוא נעשה על ידי שיקוט הרעשים של
החיים הבשריים. האדם צריך להרגיש קצת נחת מהרצון הגשמי כדי
להסתכל פנימה בתוך טבע נשמתו. ההסתכלות פנימה גורמת להכיר את
החסרון הנשמתי השייך אל התכונה הקודמת, אל הגלגול הקודם.
ואז מגיע התור לעצם התיקון הנשמתי ,
מה שכל ההקדמות של ההדרכה המוסרית, המכוונת נגד הכחות
הגופניים היו רק פרוזדור
לעבודה יסודית זו
-לאחר ההשקטה האדם מגיע למטרה. המטרה היא
התיקון הפנימי. הרב מבאר שכל ההתמודדות של האדם עם הרעש החיצוני
ועם הגוף, זה רק הכנה והקדמה לעיקר התיקון. כביכול כל הקושי עם
הבעיות החיצוניות הם גורמים מעין אימון לאדם. האימון הזה מרגיל את
האדם להתכונן לקראת המטרה. המטרה היא התיקון הנשמתי.
הרב מכנה את ההתמודדות עם הגוף כפרוזדור לקראת המטרה היסודית.
הפרוזדור הוא הכנה לטרקלין17.
המטרה הוא להגיע לתיקון הקשור אל שורש הנשמה, תיקון המתקן את
גלגולי הנשמות. וכך כותב הרמח"ל על מעלת התיקון שאפשר לעשות על
ידי גלגולי הנשמות.
דרך ה
' חלק ב פרק ג
17דברי הרב מזכירים את המשנה במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה טז
-
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור
כדי שתכנס לטרקלין:

39
-
עוד שורש אחר נמצא להנהגה בעניני העולם הזה, והוא, שהחכמה
העליונה סידרה, להרבות עוד ההצלה, כמו שזכרנו, שנשמה אחת
תבוא לעולם הזה פעמים שונות בגופים שונים, ועל ידי זה הנה תוכל
לתקן בפעם אחת את אשר קלקלה בפעם אחרת, או להשלים מה
שלא השלימה
.
לפיהרמח"ל מתבאר שהנהגת הגלגולים נוצר בעקבות רחמי ה'. הקב"ה
רצה להמציא עוד מקום ועוד דרך להציל את אותם רשעים ואותם אנשים
שלא הצליחו להגיע לידי תיקון בהתנהגות הראשונה שלהם בעולם. הנהגה
זאת יוצרת שלכל גלגול יש מסלול וסיבות אותם הוא צריך לעבור. לכן
המטרה העליונהשל האדם בחייו היא לנצל את האפשרות שהקב"ה נתן לו
ולתקן את הסיבה בשבילה חזר בגלגול.
אמנם מהלך תיקון זה יוכל להיות אצילי ביותר,
ואף על פי שיפגע לפעמים במעברים, הנראים כעיכובים חמריים,
שורש התוכן איננו
כי אם אצילי וציורי
-לאחר שהבנו את היתרון בעבודה הפנימית שהיא
המטרה, כעת הרב מסביר שעבודה זאת היא אצילית ביותר. כשהאדם
עושה את התכונה הפנימית שלו, הוא מרגיש עונג ואצילות טובה. כמו
המשל הבאנו לעיל, כשהאדם בוחר את העבודה המתאימה לשורש נשמתו
ממילא יש לו עונג ואצילות טובה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את החסרון כשהאדם לא עושה את מה
שמתאים לשורש נשמתו, וכך הרב כותב.
קובץ ו' פסקה קעו. (מובא גם בישראל ותחייתו כג')
-
לפעמים מרגיש האדם איזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי
תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו. וכשהוא נוטה ממקצועו לדרך
אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו...
לכן העבודה האצילית היא למצוא ולעבוד את מה שמתאים לתיקון ושורש
נשמתו של האדם, שם ימצא האדם עונג ואצילות.
אומנם הרב מבאר שבשלבי ביניים יכול להיות קושי. כשהאדם בוחר
להסתכל פנימה לפעמים הוא פוגש בקושי. כיון שהעולם צועד ופועל בעיקר
בצורה החיצונית, לכן אדם הבוחר להסתכל פנימההוא מרגיש קושי.
הקושי הוא בשלב כל עוד האדם לא הצליח להתמקד בשורש נשמתו.
כמשל אפשר לחזור למשל בחירת מקצוע של האדם, אדם שבחר מקצוע
ואחר כך מרגיש שזה לא מתאים לעצמיותו, אדם כזה נדרש לעבור עבודה.
אומנם לאחר שהאדם יצליח לעבור הוא ירגיש עונג ואצילות, אבל בשלב

40
ביניים כשהוא מתחיל את תהליך המעבר, האדם ירגיש קושי גדול. הקושי
נובע מהשינוי הנמצא במעבר.
אפשר לתת דוגמא נוספת לגבי נער בגיל ההתבגרות, כיון שהוא צריך
להתחיל ללמוד לעמוד על שלו, להכיר את האישיות שלו בצורה עצמאית,
לכן הוא נראה מורד במה שהוא התרגל לעשות. העמידה על שלו, המעבר
מעשיה באופן טבעי אוטומטי לעשיה על פי הכרה שלו היא מעין ירידה
ומעבר. אבל המעבר הזה הוא הכרחי כיון שהוא מוליד עונג גדול בסופו של
דבר בזה שהאדם מכיר ורוצה בעצמו את הדברים.
זמן המעבר גורם עיכובים חומריים וחיצוניים המפריעים לאדם להרגיש
את האצילות והתענוג בעבודה הפנימית של האדם.
והנצחון המוחלט
מוכן הוא לפי התגבורת האצילית הנשמתית, שמתקנים
על ידה את מערכות החיים גם אותן שכבר קדמו.
דור
לדור ישבח מעשיך, וחסידיך יברכוכה-הרב מסיים בצורה אופטימית,
בידיעה ברורה שבסופו של דבר האדם יצליח לנצח. האדםיצליח לתקן את
המטרה אליה הוא הגיע לעולם. האדם המחפש יצליח להנות ולהתענג
באצילות על ידי התיקון של עיקר שורש נשמתו.
ישנה ידיעה שבסופו של דבר הגלגול יגרום שהאדם יצליח לתקן גם את
הגלגולים הקודמים. האדם יתקן את כל מערכות החיים הקודמות אליו.
אותו תיקון הוא הנצחון והתיקון אליו אנו שואפים.
מטרת הגלגול הוא בשביל לזכות את הנשמה. לתת לנשמה עוד הזדמנות
לתיקון. נתינת ההזדמנות לתיקון היא מולידה יכולת לניצחון מוחלט,
תיקון מוחלט. על ידי אותו תיקון הנשמה כולה תזכה להנות בעונג האלוקי.
הרב מסיים בשני פסוקים המופיעים בספרתהילים. נראה שהבאת פסוק
זה להסביר כיצד על ידי ברכה של חסיד אפשר לתקן דור לדור, אפשר לתקן
גלגולים ותיקונים של דורי דורות. וזה לשון הפסוק.
תהלים פרק קמה פסוק ד
-
דַֹ֣ור לְֵ֭דֹור יְשבַ֣ח מ עֲשֶָ֑י ָך ּוגְבֶּ֖ורֹתֶַ֣י ָך יגִּֽידּו:
תהלים פרק קמה פסוק י
-ַּ֣וָך
יֹוד
יְֵ֭קֹוָק כָל־מ עֲשֶָ֑י ָך וְּ֝חֲסִידֶָ֗י ָך יְבָרֲכּּֽוכָה:

41
פסקה ח'סדר הטהרה ומניעתה18
(עמוד רלח')
צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את
ההרגשה והמדות,
ולעלות מזה לטהרת השכל,
ואז הענינים הולכים כסדרם , אשרי מי שזוכה לכך.
אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי
אפשר לאדם לעסוק
בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף
מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב,
יגדיל תורה
ויאדיר. אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה
של ההרגש
ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו
אם יהיו
מהיו
תר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו,
מכל מקום
הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי,
בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה,
בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון,
כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונס.
ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים
בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים
ישנם צחצוחים
מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש,
היוצאים מהכלל של אלמלא שלשה מקראות הללו
נתמוטטו רגליהם של
שונאי ישראל.
והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק
הגדלת הטוב,
יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב,
לא רוחני ולא חמרי, וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת
גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה.
נושא הפסקה-גם כשאין אפשרות להגיע לטהרה לפי הסדר לא ימנע לפעול
גםבלא סדר.
ביאור הפסקה-
18מקור הפסקה שמונהקבצים קובץ א' פסקה שפו'.

42
צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את
ההרגשה והמדות,
ולעלות מזה לטהרת השכל-הרב מבאר את הסדר שהאדם צריך לפעול
כדי להגיע לטהרה. יש סדר ברור טהרה מתחילה מפעולה פיזית מעשית.
אחר כך האדם עובר אל המידות, אל ההרגשות, היינו הצד הנפשי. ובסוף
מגיע הצד השכלי המחשבתי.
אפשר שהרב משרטט כאן תהליך המופיע בכל שלבים שהאדם רוצה
להתקדם בין אם זה מידת הטהרה ובין אם זה שאר מידות. אבל אפשר
שדברי הרב מדויקים בדווקא למידת הטהרה. מידת הטהרה זאת דרגה
גבוהה, כפי שרואים במסילת ישרים שדרגה זאת היא לקראת סוף המסילת
ישרים. דרגה זאת היא מופיע רק כשיש כלי נקי ומזוכך. כדי להכין את
הכלי צריך להקדים קודם טהרה של המעשים ורק אחר כך להתקדם אל
טהרה יותר פנימית, טהרה הקשורה אל המידות ומתוך זה להגיע להשגות
שכליות מיוחדות.
ההבנה שיש סדר של טהרה מופיע גם בעולת ראיה וכך כותב הרב בהסברו
על עבודת הכיור, שזה השלב הראשון שהכהנים פועלים כשהם נכנסים
לעבודה. וכך כותב הרב.
פרשת הכיו
ר עולת ראיה ח"א עמ' קיח'. -
העבודה צריכה טהרה. עלית הנשמה צריכה קדושת הגוף וטהרתו
המוקדמת.
והנטיות הידים, חמרו, מצד האדם, של הפעולות
הרגלים, במהלכן, בטבען החמריות
העבודה לפני הן צריכות
להתקדש ע"י הטהר, המוכן ועומד בסדריו האלהיים, באפן
המכשיר
את העובדים לעבוד
תם בקדש, להתעלות על ידה.
ואז הענינים הולכים כסדרם , אשרי מי שזוכה לכ
ן-עבודה כזאת היא
העבודה המופיעה בצורה טובה. עבודה כסדר זאת עבודה יותר איכותית.
לכן הרב מכנה עבודה כזאת בכינוי של אשרי מי שזוכה לכך. היתרון של
העבודה הזאת היא גם מצידו של האדם העובד, אז ישזכות גדולה.
אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק
בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף
מכל הבא-
יש אנשים שלפעמים לא מסוגלים לעבוד כסדר. לפעמים זה תלוי בסוג
מסויים של אנשים, הרב בשמונה קבצים מבאר שישנם נשמות שהם באופן
טבעי אינם עובדים בצורה מסודרת אלא בצורה של מעין דילוג.
קובץ א' פסקה רחצ.

43
-
בעולם פועלים ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם
צד על בהם מתגבר הדליגה של שהצד כאלה, נשמות בעלי
ההתפתחות ההדרגית, וזהו האופי הישראלי.
גם באורות התשובה הרב מדבר שיש הבדל בין סוגי התשובה. הרב מכנה
את שתי התשובות האלה כתשובה פתאומיתוהדרגתית.
אורות התשובה פרק ב'
-
תשובה : חלקים לשני מתחלקת התשובה זמנה, משך לגבי
פתאומית, ותשובה
הדרגית.
הרב מדגיש שאדם כזה שלא יכול לעסוק כסדר אסור לו להביט עלהסדר.
אדם כזה צריך לתת לעצמו לעבוד שלא כסדר. אדם כזה צריך לחטוף מכל
בא שמגיע אליו, הוא צריך לתת לעצמו לעבוד שלא כסדר.
וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב,
יגדיל תורה
ויאדיר
-אדם שזה דרכו רוחו מוכשר לעליה הזאת. בדווקא זאת העליה
המתאימה לו, לכן הואצריך להמשיך את העליה ואת ההרחבה בצורה
הנותנת חופש להרחבה שאיננה תלויה בסדר הנכון. כדי להוכיח יסוד זה
הרב משתמש בלשון של יגדיל תורה ויאדיר, זה לשון הפסוק.
ישעיהו פרק מב פסוק כא
-
יְקֹוָ ק חָפֵֶ֖ץ לְמַ֣ען צִדְק ָֹ֑ו יגְדִ יל ּתֹורֶָ֖ה
וְיאְדִּֽיר:
הגמ' בסוף מסכת מכות דורשת כך על הפסוק.
משנה מסכת מכות פרק ג משנה טז
-
רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל
לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען
צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
וכך המלבי"ם מסביר על הפסוק.
מלבי"ם ישעיהו פרק מב פסוק כא
-
ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה' הרבה לישראל תורה ומצות
נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה
זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור
יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר
יוב
ילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה',
מבואר מזה כי חפץ ה' ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה

44
למען הצדיקם ולזכותם, וז"ש ה' חפץ למען צדקו, כי לכן יגדיל תורה
ויאדיר.
החידוש של הגמרא שריבוי המצוות הוא לגדלות החסד של הקב"ה. ריבוי
המצוות גורם שהאדם יוכל למצוא את האות המיוחדת שלו בקיום
המצוות. הבחירה של האדם שיש לו מצוה מיוחדת בה הוא יותר טוב
מבטאת את היכולת לפעול מתוך דילוג ולא לפי סדר. ריבוי המצוות מאפשר
ונותן יכולת לאותו דילוג.
אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה
של ההרגש ושל
המעשים, של
א נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו
אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחברו-למרות שהאדם מרגיש
שיש עליו הרבה תביעות בסיסיות. אותם תביעות הם יכולות לבוא הן
מהצד המעשי והן מצד הרגשי של האדם. אותם אנשים צריכים לעבוד לא
לפי הסדר. למרות שיש להם חסרונות גדולים, אפילו כשהחסרונות האלה
הם כבדים האדם צריך לא למנוע את ההתקדמות שלו, אותה התקדמות
שהיא איננה לפי הסדר.
הרב מביא דוגמא משמעותית לדברים כבדים שהם מעכבים והם ענייני בין
אדם לחברו. עניין זה מופיע ברמב"ם.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ד הלכה ג
-
ומהם חמשה דברים
העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה
גמורה לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו
כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: ...
המשמעות שבין אדם לחברו הוא מעכב משמעותי מופיע גם בדברי הרב
בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה נב'.
-
ועל כל חטאות האדם
שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה
מיד את ששון הישע של אור הרוח, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו,
שאי אפשר להנפש להשתלם עד שיתוקנו בפועל, ולפעמים יפגשו
מכשולים ומניעות שאי אפשר להתגבר עליהם
...
מכל מקום על ידי
הסכמה חזקה להזהר לפחות על להבא מחטוא לבני אדם, ולהתאמץ
בתיקון העבר, כפי אותה המדה של התקיימות התשובה במעשה כן
יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה, עד אשר אומץ הרוח בעצמו
ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור
הרוחני לחול על
הנשמה הצמאה אליו, בכל מילואו ובכל טובו.

45
הרב מסביר שיש הבדל עקרוני בין עברות בין אדם למקום שתשובה מועילה
מיד, לעומת עברות בין אדם לחברו, שם תשובה לא מתקנת מיידית.
בעברות בין אדם לחברו התיקון נעשה רק כשהאדם מצליח לגלות את
התיקון הזה בפועל. ובכל זאת גם בפסקהזאת הרב מבאר שיש מקום לדלג
על התיקון המעשי. אומנם הרב מדגיש שהדרך לדלג היא תלויה ברצון,
היינו כשהאדם חושק לתקן גם בפועל הוא לא מצליח לתקן הדבר פועל
לטובתו ותיקונו של האדם. עניין זה יבואר גם בפסקה שלנו בהמשך
הפסקה.
יעזוב את עלייתו, ואת פעול מכל מקום הוא לא
תו לטובה
ולעילוי,
בכל אשר תשיג ידו-העבודה הנצרכת מן האדם היא לא לעזוב
את רצונו לעלייה, לפעול תמיד לעילוי ולגילוי של הטוב. כל מה שהאדם
מצליח לעשות גם אם זה לא כסדרו, האדם יעשה. כל פעולה שהאדם פועל
היא מקרבת אותו אל העליה.
אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה
,
בין מצד חסרון היכולת, בין אפילו מצד חסרון הרצון,
כי לפעמים מזדמן, שחסרון רצון הוא גם כן דומה לאונ
ס-הרב מתאר שתי צורות בהם האדם מנוע מתיקון. זה
יכול להיות חסרון הנובע מיכולת האדם. הדוגמא הפשוטה היא דברי
הרמב"ם לגבי החזרת הגזלה וכדומה, שהאדם לא יכול להשיבאת הגזלה
כיון שהוא אינו יודע ממי הוא גזל. בדרך כלל חסרון היכולת הוא חסרון
טכני חיצוני שהמציאות גורמת שהאדם לא יכול לתקן את מעשהו לפי
הסדר הראוי.
דוגמא נוספת הקשורה יותר לדרגת הטהרה, כעת בזמןמגפתהקורונה.
אצל החסידית מקווה הוא דבר בסיסי ויסודי בשביל טהרה,כעת כל
המקוואות סגורים. חסרון זה הוא חסרון ביכולת, זה חסרון מציאותי
המפריע להשגת הטהרה.
אבל הרב מבאר שאפילו כשהמניע היא נובעת מהנקודה הפנימית של
האדם, גם כשיש לאדם חסרון ברצון אז הדבר יכוללהיחשבכאונס.
דברי הרב הם חידוש הטומן בתוכו סכנה גדולה. הרבמחדש שאפילו כשיש
לאדם נפילות שהוא לא מסוגל להתרומם מהם, אותם נפילות הם נובעים
מחסרון הרצון הקיים אצל האדם, כשהאדם רוצה להתרומם והוא מרגיש
שעדיין הוא לא מצליח אפשר לקרוא לחסרון הזה בשם של אונס. כביכול
אפשר להגיד לפעמים על אדם מסויים שהוא אנוס באותו חטא.
דברי הרב מבוססים על ספרי החסידות, בעיקר שיטת חסידות איזבצ'ה וכן
על פי שיטתם ר' צדוק. וכך כותב ר' צדוק.

46
ר' צדוק הכהן מלובלין
-
צדקת הצדיק אות מג -
פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא
יחטא כדרך שאמרו (ברכות ל"ב א) מה יעשה הבן וכו' ובזה הוא
נח
שב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום
שאי אפשר לנצחו שייך אונס [ואם ה' יתברך הסיב את לבו הרי אין
חטא זה חטא כלל רק שרצון ה' יתברך היה כך]
...
אבל האדם עצמו
אין יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר
[וכמו ששמעתי בזה מענין ז
מרי שטעה בזה]:
דברי ר' צדוק הם יותר קיצוניים מדברי הרב. הרב מבאר את מקרה בו
האדם לא מצליח לתקן נפילה שהוא נפל בעקבות חסרון הרצון שדבר זה
נקרא אונס. וכאן ר' צדוק מבאר שיכול להיות חטא שהוא נקרא חטא
שהאדם אנוס לעשות אותו.
יסוד זה אם אדם יקבל אותו בצורה לא נכונה הוא מסוכן. האדם יכול
לקחת את היסוד הזה ולהצדיק חולשות ונפילות. לכן סוד זה צריךלהיאמר
בזהירות ובצורה נכונה וברורה שלאייווצרוטעויות.ולכן ר' צדוק מזהיר
שהאדם לא יכול להעיד על עצמו בעניין זה.
ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של
הכופרים
בבחירה חפשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים
ישנם צחצוחים
מדעה זו, שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש-הרב מבסס את
יסוד דבריו שלפעמים חסרון הנמצא בתוך נפשו של האדם הוא חסרון שאין
עליו בחירה, זה חסרון ששייך לדרגת הידיעה האלוקית.
אחת מהטענות שלהכפירה שהאדם לא בעל בחירה חופשית. הטענה של
הכופרית היא שכיון שהקב"ה הוא יודע הכל ממילא אין יכולת לבחירה
חופשית. הקושיא בין ידיעה ובחירה היא יוצרת טענה של כפירה. אותה
טענה סוברת שבגלל הידיעה האלוקית האדם מוכרח לכפור. הרמב"ם
בהלכות תשובה יוצא נגד טענה זאת. וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה ה
-
שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם
שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה
צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק
ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע ש
תשובת שאלה
זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים
רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר,
...

47
אם כן ודאי שטענה זאת היא איננה נכונה והיא בעצמה מכילה כפירה
עצומה. למרות זאת הרב מסביר שיש איזה נקודה שהאדם יכול להשתמש
בכפירה. אותה נקודה הרב מכנה אותה מעין לקיחת צחצוחים מהדעה
הנפסדת הזאת. למרות שדעה זאת איננה נכונה אפשר לקחת חלקים ממנה
לעבודה הנפשית של האדם.
הדעה הזאת יכולה לעזוב לאדם כשהוא חולה בנפשו. אדם שאין לו יכולת
לתקן את החטא, אז טוב לו להשתמש במידה מסויימת בכפירה. טענה זאת
יכולה לעזור לאדם להגיד לעצמו למרות שנפלתי כיון שכעת אני לא יכול
להתרומם, לכן מתברר שהחטא כלפי היה הכרחי. כיון שכביכול לאותו
חטא לא הייתה לי בחירה לכן אני יכול להתקדם, כיון שהחטא הוא אל
בבחירתי ההתעלות שלי לא נגרע בעקבות הנפילה שעדיין לא תיקנתי19.
אומנם זה יסוד שיכוללהיאמררק כשהאדם נמצא במקום ובנפילה שהוא
מרגיש שהוא לא יכול לתקן את אותה נפילה. במקרה כזה נגיד לאדם,
תתרחק מן הנפילה, תשליך את הנפילה כלפי הקב"ה והאדם עצמו יתקדם
במה שהוא מרגיש שהוא יכול להתקדם. בנושאים אחרים בהם האדם
מרגיש יכולת לעילוי.
אם נדקדק בדברי הרב נראה עד כמה הרב נזהר מאותה דעה, הרב מגדיר
שהיכולת להשתמש באותה דעה היא נצרכת רק במקרה של חולי. השימוש
ביסוד הזה פועל כרפואה לחולי נפשי קשה. הגדרת הדעה כתרופה מלמדת
על מקומה של דעה זאת. כמו שתרופה היא דבר לא בריא, אסור לבריא
לקחת תרופה. רק אדם חולה מותר לו לקחת תרופה במינון מדוייק
בעקבות מחלתו. בדיוק כך, גם הלקיחה המסויימת שהאדם לוקח מאותה
כפירה היא נקראת תרופה. לקיחת דעה כזאת היא מסוכנת ואינה בריאה,
ומותרת רק במקום של חולי קשה בנפש.
הללו מקראות שלשה אלמלא של מהכלל היוצאים
נתמוטטו
רגליהם ש
ל שונאי ישראל-הרב ממשיך להוכיח שלפעמים יש מקום
לאותה כפירה הנותנת מקום להכרחה האלוקית לחטא. אותה כפירה
המסבירה שהחטא נוצר בגלל ההכרעה האלוקית, וכך הגמ' במסכת ברכות
19אפשר לתת דוגמא. לבחור שנמצא בישיבה, אותו בחור רוצה להתרומם ולעלות בענייני
תורה וכדומה. מצד שני אותו בחור יש לו קושי גדול עם ההתמודדות של טהרת המחשבה,
עם האינטרנט. במקרה כיון שיש כאן חולי גדול, אסור לתלמיד להגיד כל עוד לא תיקנתי
את החטא אז אני לא יכול ללמוד תורה. במקרה כזה הבחור צריך להגיד לעצמו, כעת אני
משאיר את הנפילות בצד, מבחינה נפשית אני משאיר את הנפילה להחלטה האלוקית,
כביכול לגבי נושא זה אין לי בחירה.בינתייםהאדם יחזק את עולמו הרוחני בלימוד תורה
וכדומה. אחר כך דווקא מתוך חיזוק עולמו הרוחני הוא יוכל לחזור ולתקן את החטא שקשה
לו להתמודד איתו בתחילה.

48
דורשת.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א
-
אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו
-
נתמוטטו
רגליהם
של שונאי ישראל: חד, דכתיב: ואשר הרעתי, וחד, דכתיב:
הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל; וחד, דכתיב:
והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. רב פפא אמר,
מהכא: ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו.
על פי גמרא זאת התבאר שיש איזה נקודת זכות וטענה לעם ישראל שהוא
נפל בעקבות החוזק של היצר הרע. אומנם המהרש"א20במקום מסביר
ומזהיר שזה לא טענה אמיתית, אבל יש כאן איזה נקודת זכות קטנה. כאן
הרב מבאר שאותה נקודת זכות היא יכולה לעזור לאדם לעמוד מול הבעיה
הנפשית שהוא נמצא, מול הקושי הפנימי שלו לצאת מן החטא.
ו
הכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב,
יגדיל
וירחיב מעשהו-הדרך להתמודד כשהולכים לא לפי הסדר הוא הגדלת
החשק. כשהאדם מניח את שורשו על הרצון להגדיל את הטוב, גם אם
בפועל הוא לא מצליח עצם הרצון מזכך אותו. לא מדובר כאן על ויתור,
אלא האדם רוצה מאד חושקלתיקון לכן למרות שהוא איננו מצליח לתקן
הוא יכול לדלג על אותה נקודת תיקון וללכת לתיקונים לא לפי הסדר. וכך
כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה רעא.
-
מי שיש לו רוח קדושה מכיר הוא את היתרון של טהרת הגוף בהכרה
ברורה, וחפץ תמיד שיהיה גופו טהור, כדי שלא יעכב כח המדמה,
הקשור בגוף הרבה מאד, את הפעולות השכליות העליונות מהתגלות
בפועל בכל הוד תפארתן בנשמת היחיד, שממנה באה ישועה לעולם.
אמנם הצער וההשתוקקות לטהרת
הגוף, מכינה היא את ההכשרה 20
מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות דף לב עמוד א
-
נתמוטטו כו'. פירש"י נתמוטטו רגליהם במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה כו'
ע"ש הוא מבואר דודאי אין זה טענה אמיתית במשפט שהרי נתנה הבחירה לאד
ם
וכמו שנאמר קידושין (ל:) בראתי יצר הרע בראתי תבלין שהיא התורה שאל"כ
הותרה הרצועה ואין כאן שכר ועונש אבל כדי לזכותו ניתנה הבחירה לאדם שינצח
היצר הרע ויזכה ליום הדין אלא דה"ק דיש לנו פתחון פה וטענה קצת במשפט שלא
נתמוטטו לגמרי במשפט על שברא לנו יצה"ר שגורם ל
נו עונות וחטאים וראוי להיות
זוכין בדין אחר שיענשו על חטאם ולא יתמוטטו לגמרי והיינו שהודה והסכים בזה
לדברי אליהו שלא יתמוטטו לגמרי על ידי טענה זו.

49
של הכח המדמה, על כל פנים באיזו מדה, גם אם מזדמן עיכוב
להטהרה שבפועל מחמת אונס.
על פי פסקה זאת מתבאר שרוח הקדושה היא מבינה שיש סדר, אבל כשאין
סדר אז עצם הצער לטהרת הגוף היא מכשירה את האדם. אומנם זה לא
תחליף הכי טוב לעבודה לפי הסדר,אבל בכל זאת הצער והשתוקקות
לתיקון הם פועלים תיקון מסויים להסיר את העיכוב הנוצר על ידי חסרון
הטהרה.
עיכוב, משום יפחד ולא יבהל ולא
חמרי, ולא רוחני לא
וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת
גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה-כשהאדם יפעל בצורה כזאת
שאומנם איננה לפי הסדר אבל מתוך רצון לתקן מהבסיס. אז האדם יכול
להרחיב בלי פחד. לא לתת לעיכובים להפריע לו בעבודה. בצורה כזאת שום
עיכוב לא יפריע בין עיכוב גשמי בין עיכוב רוחני.
בצורה כזאת האדם הפועל לא לפי הסדר האדם יתמלא גבורה ואז מתוך
אותה גבורה הוא לאחר זמן יוכל לחזור ולתקן למפרע מה שבשלב הראשון
הוא לא היה מסוגל. זה אומנם תיקון שאיננו לפי הסדר, אבל תיקון זה יכול
לפעול ולהשפיע על האדם. דרך זאת תגרום חיזוק ועילוי לנשמה.

50
פסקה ט'התעלות הדעת וטהרת המדות21
(עמוד רלט')
אף על פי שצריך להשתדל הרבה
להיטיב את המדות,
מכל מקום חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית
את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית.
ולאידך גיסא אי אפשר כלל שיטהרו המדות
בלא עליית רוח גדולה, וכל הגדול מחברו צריך הוא
יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי,
כדי שיהיה לו מבורר הדבר,
מהי המהו
ת האמיתית של טהרת
המדות.
לשאוב צריך שהוא כזה, מצב על עומד אדם לפעמים
הכל, מהשגתו, ואינו צריך להתחשב עם המדות ותולדותיהן,
שברית יתרוממו, כולם הדעת שבהתרוממות היא, כרותה
ובטהרתו
יטהרו.
ואין למוד את התוכן של המדות ביחושו אל הטוב והרע
באדם
נעלה, שאור הדעת ש
ופע עליו במעינותיו הרבים,
באותה המדה הבינונית, הרגילה אצל אנשים, שחייהם הם רק
חיי רגש ודמיון,
שבאמת ההבדל ביניהם הוא יותר גדול מההבדל
של חיי השינה והחלום לחיי הערות והמחשבה הבהירה.
נושא הפסקה-לפעמים תיקון המידות נעשה בהגברת השכל, שלא לפי
הסדרהרגיל.
ביאור הפסקה-
אף על פי שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המדות-הצורה הטבעית
והרגילה היא שהאדם צריך להשתדל בתיקון מידותיו לפני שהוא מעמיק
בהגברת שכלו.היכולת של האדם להעמיק בשכלו הרבה פעמים תלויה
בתיקון המידות שלו.
21פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. חלק א' מקובץ א' פסקה רלב'. חלק
ב' מקובץ א' פסקה תרנג'.

51
ישנו קשר מהותי בין תיקון המידות לביןההתקדמות השכלית. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה נב.
-
העבירות והמדות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, עד שאי
אפשר כלל לההסתכלות האוביקטיבית שתתרחב ותתפשט יפה כל
זמן שהנפש חשוכה על ידן. המעיין החפץ להתעלות למרומי
ההשכלה, ירגיש את זה מנפשו, והכרח גמ
ור ירגיש בעצמו לשוב
בתשובה שלמה, לצרך ההשכלה בעצמה שלא תהיה לקויה...
כשהאדם לא פעל לתקן את מצבו המידותי, אז מידותיו משפיעות שהוא
מטומטם בשכלו. הטמטום גורם שאין לו יכולת להסתכל על המציאות
בצורה אובייקטיבית נכונה.
במקום נוסף הרב מזהיר את האדם שטהרת מידותיולא יקלקלו את
הופעתו השכלית. וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה צד.
-
טהרה מדותית ומעשית צריך האדם כדי שלא תעוכר ההופעה
השכלית שלו, למען יוכל להרגיש יפה את עדן העתיד.
אם כן הצורה הרגילה שהאדם מתחיל לתקן מידותיו הוא נעשה על ידי
שקודם האדם צריךלהיטיבאת מידותיו.
מכל מקום חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית
את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית-אומנם ההתקדמות לא
הכרחית שתופיע בצורה אחת. יש מקרים בהם האדם איננו מסוגל לתקן
את מידותיו, בצורה כזאת אסור לאדם לעכב את התקדמותו השכלית.
ההמתנה לתיקון המידותי היא לא תמיד טובה.ההמתנהיכולה לפעמים
להקטין ולעכב את האדם. אומנם על האדם לדעת שזה לא הדרך הרגילה
ולכן עליו להזהר תוך כדי שהוא מתקדם בשכלו, אבל מצד שני מתוך הכרה
שזה לא הדרך הרגילה לא יעכב את עצמו מלהתקדם בדרך זאת. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פס
קה רכ. -
בשביל פגם שמרגיש אדם בעצמו במדותיו, אין לפול כלל מסדרי
העבודה הרוחנית של ההשגה, והתורה והמצוות, והדבקות האלהית
העליונה. וסוף כל סוף שכל המדות יתעלו, ויהפכו לטוב עליון,
והמותר שלא יהיה מתוקן כל כך ישמש כדורדיא לחמרא, לשמור
מחימוץ ומכל פגם צדדי.

52
לפימקור זה מתבאר למרות שהאדם יודע שמידותיו פגומות לא יעכב את
עלייתו הרוחנית. אומנם דווקא מתוך ההכרה שהוא עדיין פגום, זה יכול
להתהפך לטובה בזה שיהיה לו מעין תמרור ואזהרה לא ליפול לגאווה.
אותו פגם שהוא עדיין אל תיקן ישמור אותו מנפילות, תוך כדי עלייתו.
ולאידך גי
סא אי אפשר כלל שיטהרו המדות
בלא עליית רוח גדולה-
כאן הרב מביא את הצד השני, אומנם הדרך הרגילה המידות קודמות
לשכל. ואף על פי כן, יש תיקון יותר עליון של מידות שאיננו יכול להופיע
בלי התקדמותו השכלית. חז"ל ביטאו את זה בדבריהם במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ב מש
נה ה
-
הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד
על פי משנה זאת מתבאר שישנם דרגות בעבודת המידות שאי אפשר להשיג
אותם בלי התקדמות שכלית.
אם כן התהליך צריך להתחיל מתיקון המידות, אבל מתוך תיקון המידות
צריכה להופיעה ההתקדמות השכלית ואז גם הרצוןוהפיתוח המידותי
יתעלה ויתקדם עם עליית רוחו של האדם.
וכל הגדול מחברו צריך הוא
יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי,
כדי שיהיה לו מבורר הדבר,
מהי המהות האמיתית של טהרת
המדות-הרב מגדיר בצורה יותר ממוקדת מי צריך את העילוי השכלי.
אנשים גדולים לא יכולים להתעסק רק בדברים הקטנים של תיקון
המידות. בסופו של דבר תיקון המידות הוא הצד המעשי הקטן.
אומנם העיסוק הזה מתאים לחלק מן האנשים, אבל דווקא האנשים
הגדולים צריכים מילוי נוסף. המילוי של האנשים הגדולים תלוי בגדלות
העולם הרוחני השכלי של האדם. האנשים הגדולים צריכים לבוא לתיקון
המידות מתוך גדלות אמיתית.
לפי יסוד זה מתבאר שישנם אנשים שכלפיהם ההקדמה השכלית הקודמת
לתיקון המידות, היא לא מציאות של דיעבד. אצל אנשים גדולים זאת
הדרך העיקרית, לתיקון המידות. אנשים גדולים המכוונים גבוה לא יכולים
להגיע לתיקון ומילוי בלי עבודה שכלית עליונה.
לשאוב צריך שהוא כזה, מצב על עומד אדם לפעמים
הכל, מהשגתו, ואינו צריך להתחשב עם המדות ותולדותיהן,
שברית כרותה היא, שבהתרוממות הדעת כולם יתרוממו,
ובטהרתו יטהר
ו-
חלק זה של הפסקה הרב מתחיל ממעלת של האנשים הגדולים. יש אנשים
שהעבודה המידותית שלהם צריכה להגיע ממקור עליון. הם לא יכולים

53
לפעול על המידות בצורה ישירה. אצל אותם אנשים העליה חייבת להופיע
בדרך ממילא, מתוך התעלות ההשגה אז המידות יטהרו ויתרוממו.
הנחת היסוד שיש קשר מהותי בין הדעת לבין המדות, את הקשר הזה הרב
מכנה בשם ברית כרותה. היינו זאת מציאת הכרחית הקיימת במציאות.
דוגמא לקשר בין השגת האדם לתיקון המידות מופיעה בדברי הרב בשמונה
קבצים.
קובץ א' פסקה רנה.
-
כשהנשמה דבקה בצרור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית,
המדות כולן מתישרות מאליהן. ואותם גדולי המחשבה הראויים
להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר
מארחות חייהם כי אם על פי המדה של הדבקות העליונה ...
ואין למוד את התוכן של המדות ביחושו אל הטוב והרע
באדם נעלה, שאור הדעת שופע עליו במעינותיו הרבים,
באותה המדה
הבינונית, הרגילה אצל אנשים-הרב מסביר את ההבדל המהותי בין
האדם הגדול הפועל דרך עילוי הדעת לבין אדם הפועל בדרך הרגילה, בדרך
של תיקון המידות.
הרב מסביר שההבדל הזה הוא כל כך גדול שאין למוד, אין אפשרות למדוד
את גודל ההבדל בין היחס שאדם גדול נותן ביחס לטוב ורע לבין אדם רגיל.
אצל האדם הגדול ההבדל בין הטוב והרע הוא הבדל מהותי, לעומת זאת
אצל רוב האנשים, ההבדל בין טוב לרע הוא לא הבדל מהותי. הסיבה
להבדל שאצל האדם הגדול ישנו אור גדול של דעת. החכמה משפיע על
האדם הגדול ויורדת לתוך הדעת שלו ובוחנת את הטוב והרע. ההכרה
הזאת איננה פועלת אצל האנשם הרגילים, אצל האנשים הבינוניים.
שחייהם הם רק
חיי רגש ודמיון, שבאמת ההבד
ל ביניהם הוא יותר
גדול מההבדל
של חיי השינה והחלום לחיי הערות והמחשבה הבהירה-הרב מסביר את מהות ההבדל בין אדם רגיל לאדם גדול. אצל
האדם הרגיל היחס בין טוב לרע הוא יחס המכונה כדמיון ורגש. היינו
האדם ניגש לעבודה המידותית בצורה סובייקטיבית, מה האדם עצמו
מרגיש.אותה תפיסה היא איננה מהותית, היא לא מבחינה את מהות
ההבדל בין טוב לרע. זאת הכרה התופסת שהסיבה לעשות טוב בגלל
שהאדם מדמיין ומרגיש זה יגרום לו טוב. אצל אדם רגיל אין בדיקה שכלית
האם זה טוב, אלא רק בדיקה סובייקטיבית של הרגשות בלי דעת.

54
לעומת זאת האדם הגדול מכירבשכלו את היתרון של הטוב על הרע.
ההכרה הזאת היא תפיסה אובייקטיבית למה הטוב הוא טוב.
הרב מתאר את ההבדל הזה כהבדל בין אדם ער לאדם ישן. כשהאדם ישן
הוא חושב שהוא נמצא בתוך מציאות מסויימת, ההימצאות במציאות של
שינה, היא דמיון. היא איננה אמיתית. מי שער הוארואה את המציאות
בצורה נכונה. כשהאדם נמצא במעלה של פעולה שכלית טובה ורוממות
שכלית הוא נקרא כאדם ער ביחס לאדם הבינוני הנמשל לאדם הישן.

55
פסקה י'הדבקות והישרת המדות22
(עמוד רמ')באהבת ד', באור החיים, בצרור דבקה כשהנשמה
הדבקות
האלהית, המדות כולן מתישרות מ
אליהן.
ואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים
לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם על פי המדה
של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות
של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה
הרוחנית כולה.
התביעה הפנימית של הדבקות האלהית,
הבאה בחטיבה
מיוחדת
בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית
על פי שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, ועל פי תקות ישועה
היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשים, התופסים מקום
בחיי
הכלל ובחיי הפרט.
נושא הפסקה-על ידי דבקות האדם מתקן מידותיו.
ביאורהפסקה-
הרב בפסקה זאת מבאר את הקשר המשמעותי בין הדבקות לבין הישרת
ותיקון המידות. דברי הרב מבוססים על דרשת חז"ל.
ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט
-
וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום אלא נקרא המקום
רחום אף אתה היה רחום הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה
חנון שנאמר +תהלים קמה ח+ חנון ורחום ה' וגו' ועשה מתנות חנם,
נקרא המקום צדיק שנאמר +שם /תהלים/ יא ז+ כי צדיק ה' צדקות
אהב אף אתה היה צדיק נקרא המקום חסיד שנאמר +ירמיה ג יב+
כי חסיד אני נאם ה' אף אתה היה חסיד לכך נאמר +יואל ג ה+ והיה
כל אשר יקרא בשם ה' ימלט
ואומר +ישעיה מג ז+ כל הנקרא בשמי
וגו' ואומר +משלי טז ד+ כל פעל ה' למענהו.
22מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה רנה'.

56
לפי דרשה זאת מתבאר ששורש הדבקות הקישור אל הקב"ה הוא נעשה
מתוך דבקות במידותיו23. יש הסוברים שדבקות זאת מציאות רוחנית
שכלית, שאיננה קשורה אל המעשה. לשיטתם הדבקות זהו רק תהליך נפשי
פנימי הנעשה באדם החושב באלוקות. הרב בפסקה זאת מחדש, שהדברים
אינם כך, הדבקות קשורה בצורה מוחלטת בביטוי מעשי. הביטוי המעשי
הוא שהאדם מתקן את מידותיו. התיקון הוא מתחיל מהצורה המעשית של
עשיית חסד וכדומה, ומזיז מבחינה נפשית את מוסריותו של האדם.
ה בצרור דבקה כשהנשמה
באהבת ד', באור חיים,
הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאליהן-הרב מתעסק כאן בנשמות
המצליחות לגלות את הדבקות. המטרה של האדם להגיע לדבקות, ישנם
צדיקים שמהלך חייהם הוא הדבקות. זה המקור ממנו הוא לוקחים את כל
חייהם. אותה דבקות הרב מכנה כדבקות בצרור החיים. דבקות הקב"ה
שהוא שורש החיים. המושג צרור החיים מובא בפסוק בספר שמואלוחז"ל
דורשים שזה מעלתם של הצדיקים וכך מופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד ב
-
אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר יבוא שלום ינוחו על
משכבותם ועל נשמתן הוא אומר והיתה נפש אדני צרורה בצרור
החיים. על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים
ועל
נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. תניא,
רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד,
שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות
והולכות
הרב בשמונה קבצים מבאר שאותה דבקות היא מעלתם של הצדיקים, וכך
כותב הרב.
קובץ
א' פסקה שפט.
23כך מונה הרמב"ם מצוה זאת בספר המצוות.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח
-
והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח)
והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה
מה הקד
וש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא
חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה
הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר
נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם ת
לכו ובא בפירוש גם
כן (סוטה יד א) שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם
האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב:

57
-
תלמידי חכמים הם כדגים שאינם יכולים לפרש מן המים, כן אינם
יכולים לפרש מן התורה. וכשהם פורשים מן התורה מיד הם
מרגישים בקרבם נטיה לכל אפילות הרוחניות, והתעוררות הרע
המחריד. וכל מה שמדרגתו של התלמיד חכם יותר גדולה, כך אינו
יכול לפרש ממדרגת תורתו
, עד שצדיקים הגדולים, שגדלה מעלת
רוחם ונשמתם, אינם יכולים לפרש מהדבקות האלהית ומיחודים
עליונים, וכשהם צריכים לעסוק בתורה הנגלית ובמצוות מעשיות,
ובעסקי העולם וחברת בני אדם, אפילו בדרך מצוה וקדושה, הם
צריכים להכין להם מגינים, שלא יפגעו בהעתקם ממעלתם הטבעית
ש
להם, שהיא ההתקשרות בצרור החיים את ד' אלהיהם.
בפסקה זאת הרב מבאר עד כמה הדבקות היא דבקה בחייהם של הצדיקים
שהם מרגישים קושי לעסוק בענייני העולם הזה. אפילו מצוות ותורה גלויה
היא צמצום וקושי בשביל הצדיקים. לפי מקורות אלו מתבאר שהדבקות
בשיא גילויה הוא תמידית בנפשו של הצדיק.
הדבקות הזאת פועלת להישרת מידותיו של האדם הדבק. הרב במידות
הראיה מסביר כיצד אהבת ה' משפיע על מידותיו של האדם וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת אהבה פסקה ג.
-
אי-
אפשר שלא לאהוב את ד', ואי
-
אפשר שלא יצמיח כח אהבה
מתוקה ומוכרחת
זאת
צמח מעשי
. לאהוב לפעו
ל בפועל ובמעשה כל
המתרחש לטו
ב
ביחש להשגת אור ד'.
אי-
אפשר שלא לאהוב את
התורה והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד' ... ואי
-
אפשר שלא
להתמלא אהבה לכל
בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל
הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה
הארץ.
אותה ישרות המידות הנובעת מהדבקותהיא נעשית בצורה ישירה, טבעית.
יש כאן דרך מחודשת לעבודת מידות, במקום לעסוק בפרטי המידות אפשר
להגיע לשורש. העיסוק בדבקות היא השורש ממנו אפשר לתקן בבת אחת
את כל המידות.
הסיבה שהדבקות מולידה תיקון מידות, נובעת מההסתכלות הרוחנית
שהרב הסתכל על האלוקות. הרב סברשהאלוקות היא מבטאת אחדות
גדולה של כל המציאות. כיון שהקב"ה אחד, ממילא כל הבריאה כולה
מאוחדת באלוקות. כיון שכל הבריאה מאוחדת באלוקות, ממילא הדבק
באלוקים הוא בעצמו רוצה את טובת כל הנבראים. כיון שיש אחדות בין
כל הנבראים ממילא יש רצון ואחריות מוסרית על כל הנבראים.אינם הרוממה, להדבקות הראויים המחשבה, גדולי ואותם
יכולים
לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם על פי המדה
של

58
הדבקות העליונה-גדולי המחשבה להם מתאימה הדבקות, הם צריכים
בדווקא לתקן את המידות מתוך עיסוק בגדלות של הדבקות. אותם גדולים
לא יכולים להסתפקבתיקון מידות קטן וטכני. הם צריכים להנביע את
התיקון מתוך אורחות חייהם, אותם אורחות פועלים מתוך גדלות המידה
של הדבקות העליונה.
החיבור של המידות אל הדבקות היא מאירה את עבודת המידות. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה קמג.
-
כל אושר הנשמות, כל זיו החיים וכ
ל המדות הטובות, הנם ענפים
מסתעפים מהאהבה האלהית, הטבועה עמוק עמוק בכל נשמת חיים,
והיא הולכת ומתפתחת, הולכת ומתענפת ...
שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות
של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה
הרוחנית כולה-הרב מלמד אותנו
את צורת ההסתכלות של גדוליהמחשבה. אצל גדולי המחשבה כל הופעות
החיים הם נובעים מאותה דבקות.
שטףהדבקותהמופיע בתורה ומצוה, וכן במוסר, הוא דבר מובן. לעומת
זאת צריך להבין כיצד המדע הגלוי מבטא את הדבקות.אפשר שדברי הרב
מכוונים אל הרמב"ם שמסביר כיצד מגיעים לאהבת ה'. וכך כותב
הרמב"ם.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב
-
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו
וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ
מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם
הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, ו
כשמחשב
בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה
קטנה שפלה אפלה
...
ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים
ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו
שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר
והיה העולם.
על פי דברים אלו ניתן להבין את דברי הרב בשמונה קבצים המסביר שכל
מטרת המדע להוביל לטהרה ולמידות טובות.
קובץ ח' פסקה קפו.

59
-
הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל
היסוד האידיאלי, לתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים
הראויים לו
...
יתעסקו המדעים איך להוצ
יא מן הכח אל הפועל את
כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים
אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים, החמריים והרוחנים.
התביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה
מיוחדת
בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית
על
פי שפע רוח הקודש
היא מתישבת בלב-אצל עם ישראל ישנה תביעה
פנימית לדבקות. התביעה לדבקות היא מופיעה בצורה איכותית דווקא
בנשמות ישראל. כל האומות ישנה תביעה לדבקות אבל התביעה הזאת לא
שורשית כמו אצל נשמות ישראל. הרב בשמונה קבצים מבאר.
קובץ א' פסקה קב.
-
הדבקות בד', זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם, נתפתחה
באדם בצורה מושכלת והרגשית, מה שהיא בכל המצוי כולו בצורה
אילמת וחרשת, בצורה כחנית. ישראל, תכונת האומה, לקחה לה את
התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה, על פי גורלה ההיסתורי.
..
. כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות
ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'
..
. בשום אופן לא תוכל האנושיות,
וגם כל ההויה, לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי
תמיד בקרבה
לפי פסקה זאת מתבאר שישנה דבקות בכל הנבראים, אבל הדבקות הזאת
מתגלה בעיקר אצל ישראל. אומנם היתרון של הדבקותהנמצאת בישראל,
שאותה דבקות היא לא רק דבקות יותר משמעותית, זאת דבקות הנובעת
מהכלליות של האומה הישראלית.
אצל כל האומות יכולה להיות דבקות ביחידים של האומה. אבל באומה
הישראלית הדבקות היא נמצאת בשורש תכונת האומה. מהותה של
האומה הישראלית, הייעוד של האומה להגיעלדבקות.
הרצון לדבקות היא עליונה ממחשבה הגיונית, המחשבה שנברא יכול להגיע
לדבקות זה דבר בלתי טבעי. היכולת של האדם להתחבר למשהו אין סופי
זה חידוש הנמצא מעל ההגיון. דבר זה יכול להתישב רק אצל האומה
הישראלית.
ישועה תקות פי ועל
החוגים בכל ומתפשטת מתאמצת היא המעש
ים, התופסים מקום
בחיי הכלל ובחיי הפר
ט-אצל עם ישראל
אותה דבקות היא מבטאת את התקוה. עם ישראל תקוותו לגלות את

60
הדבקות בכל מהלך החיים המעשיים. השאיפה שהאדם בכל מהלך חייו
יגלה דבקות, בכל פרט ופרט בחייו.
אותו רצון לדבקות הוא מנחה את מהלך חייו של עם ישראל, הדבקות
הזאת היא גורמת את כל המהלך המוסרי של עם ישראל. עד כדי כך
הדבקות קשורה אל המוסר, שהרב ב'ראש דבר' בפתיחה למוסר הקודש
כותב שכל המוסר נובע רק מן הדבקות והאמונה. וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה פט. (אורות הקודש ח"ג ראש דבר פסקה ז')
-
על פי המחשבה היסודית, יש להחיים
האידיאליים מקום במציאות
רק עם המחשבה האלהית ברומה העליון, הצלול, המזוקק, אשר רק
הדבקות האלהית העליונה מגעת לנגע בו. המוסר של כפירה אינו
כלום, מפני שהכפירה בעצמה היא הפך הצדק והמוסר היסודי,
ונמצא שהכופרים שהם בעלי מוסר, נובע המוסר לא מכפירתם, כי
אם מהכרת אל
הים הגנוזה בעומק נפשם, שהם אינם מכירים אותה.
בפסקה זאת הרב מחדש שאין מציאות מוסרית שאיננה נובעת מהאמונה
והדבקות. הצורה המוסרית הקיימת אצל הגויים, היא לא מוסר אמיתי.
הסיבה האמיתית של האדם למוסריותו לא יכולה לנבוע בלי הכרה
אלוקית. אצל הגויים הסיבה למוסר, רקכדי שכל אחד יוכל לחיות יותר
טוב. הסיבה המוסרית היא כפתגם, 'חיה ותן לחיות'. משמעות משפט זה
היא הגברת הישות והאגו של האדם. הסיבה הגורמת לאדם להיות מוסרי,
לא בגלל שיש אידיאל ממשי במוסריות. הסיבה להיות מוסרי כדי שיהיה
לי יותר נח לחיות. בעצם בעומק מתברר שכל המוסר מטרתו הגברת האגו.
לעומת זאת מוסר הנובע מדבקות, שם המוסר נובע מהביטול אל האלוקות.
המוסר נובע ממקור בו האדם מכיר את כללות הבריאה. האדם מכיר את
הטוב האלוקי הקיים בבריאה. תפיסה כזאת גורמת שהאדם המוסרי,
רוצה את המוסר בשביל שהעולם כולו ישתכלל. זאת עבודה מוסרית
לשמה.

61
פסקה יא'צחצוחי המדות והדבקות24
(עמוד רמא')בתוך המעורבים הרעות, המדות של הצחצוחים
של הכשרון הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את
פעולתם לרעה יותר
מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין
בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות
האלהית,
אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים,
העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי,
וכשהכח הכללי של
החיים הוא גדול ואמיץ גם החלק הרע שבהם
הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו
יצרו גדול ממנו.
ומפני כך עומדים הצדיקים תמי
ד במצב של מלחמה
נגד צחצוחי
הרע שבהם, המעורב עם הטוב,
כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו.
אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד
הולכים מחיל אל חיל, כובשים
ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן
החיים העקרי, שהוא הדבקות
האלהית, כי אם תמיד יעלו אותו,
יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו
ועלייתם ע
מו הכל מתעלה,
כל העולם, כל החיים, כל ההויה.
הבנין, יתרומם היסוד בהתרוממות
יתאמצו השורש ובאימוץ השריגים והעלים כולם, יחד עם כל
המוני פרטיותיהם.
נושא הפסקה-הסיגים המתגברים בעקבות הדבקות האלוקית.
ביאור הפסקה-
המעורבים הרעות, המדות של הצחצוחים
בתוך
של הכשרון
הדבקות האלהית שבנפש-פסקה זאת היא המשך ודיוק לפסקה
קודמת. בפסקה קודמת הרב ביאר את היתרון המידותי שהדבקות יוצרת.
בנקודת הבסיס יש יתרון גדול כשהאדם דבק בה' מתוך אותה דבקות יש
הישרת מידות. אין דבקות בלי תיקון מידות, לכן אפשר לתקן את המידות
דווקא מתוך אותה דבקות.
בפסקה שלנו הרב עובר לשלב יותר פנימי. לאחר הופעת המידות הראשונה
כעת צריך לתקן את צחצוחי המידות. את הפרטים הנמצאים בתוך כל
24מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה רנח'.

62
המידות. בשלב הזה דווקא הדבקות יכולה לגרום גילוי וחיזוק של צחצוחי
המידות, של סיגי המידות.
ההבדל בין מידות שהם מקולקלות לבין מידות שהם ביסודן טובות אבל
מביאות איתם פגמים וסייגים מופיע גם במסילת ישרים. וכך כותב
המסילת ישרים25.
ספר מסילת ישרים פרק ג
-
ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג): נוח לו
לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא
יפשפש
במעשיו,
ואיכא דאמרי
ימשמש
במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי
אזהרות טובות ומועילות מאד: כי הנה הפשפוש במעשים הוא
לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא
יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא
מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש
היא החקירה אפילו במעשים
הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא
טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש
בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי
-
כן ימשמש במעשיו
לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. כלל הדבר:
יהיה האדם
מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח
לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל
-
שכן עבירה ופשע.
הצחצוח הוא מעין שאריות של מידות רעות המתערבות בתוך הכשרון של
הדבקות. באופן כללי הדבקות היא שורש של טוב, אבל תוך כדי הטוב יכול
להצטרף שאריות של רע.
הרב בשמונה קבצים מבאר כיצד המידות הרעות מצטרפות אל הדבקות
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה רנז.
-
הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' יתברך שמו, ואינם יכולים
כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית. אמנם, מפני
שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב, ועמו יחד
מתערבות המון מד
ות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים היוצאים
משורש קטן, וכגידולי זרעים רבים מגרעין, על כן הם צריכים לברר
על ידי תורה ומצוות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה
וקדושה
25עניין זה מבואר בהרחבה גם במידת הנקיות במסילת ישרים.

63
במקום נוסף בשמונה קבצים הרב תולה שהסיבה לאותם צחצוחים
וחסרונות כיון שהאדם מגלה את הדבקות לא בצורהנכונה וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה קיז.
-
הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה
ולמצוות, להשכלה ולדרך ארץ, לשלום הבריות ולישוב העולם, הרי
היא יונקת מטומאת עבודה זרה. שורש שרשה נמשך מעשיית פסל
ומסכה בסתרו של עולם, ממחשבות רעות, מוגשמות ואו
יליות,
בתוכני ההשגות האלהיות, מה שהסתעפיותיהן יוצאות אל העולם
השכלי והמעשי, והן מטשטשות אותו. נדמה לאדם שהוא מתקרב
אל הקודש, שהוא מתלהב, שהוא טועם טעם של דבקות אלהית, אבל
כשבתוכיותה של ההתנוצצות ההכרית הגורמת לזה שולט רק
הדמיון הגאה, והתאוה הגסה הנסתרה, לא
תטוהר בכל יפויים מקסימים העומדים מבחוץ...
לפי פסקה זאת הסיבה לפיתוח הצחצוח הוא מתוך תפיסה דבקותית
שאינה נכונה. כשהאדם תופס את האלוקות בצורה מגושמת ממילא גם
מידותיו מתגשמות וגדלות בצורה מעוותת של צחצוחי מידות רעות.
הם פועלים את
פעולתם לרעה יותר
מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין
בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש
כמו הדבקות האלהית-כיון שהדבקות הוא כח מאד יסודי בנפשו של
האדם, לכן כשהאדם דבק אז הוא מקבל הרבה כוחות. כיון שהדבק מחזק
את כוחותיו ממילא הוא מקבל אומץ גדול. אותו אומץ מביא תוצאה שגם
צחצוחי המידות גדלים. אותם צחצוחים מקבלים חיות יותר גדולה מאשר
שאר המידות הקיימות אצל האנשים הרגילים.
לפי יסוד זה מתבאר שישנם שני סוגי אנשים. אצל אנשים רגילים
החסרונות קטנים, אבל אצל אנשים גדולים כל חסרון הוא הופך להיות
חסרון גדול.
כמו משל לאדם שיש לו חסרון שהוא מעגל פינות, אם הוא יעשה עבודה
קטנה אז עיגול הפינות שלו יהיה מאד קטן. אין לו אפשרות גדולה לטעות.
אבל אדם כזה המקבל משרה גדולה, אדם זה ההופך להיות ראש ממשלה
וכדומה, כל עיגול פינות וטעות קטנה במידות הופכת להיות טעות גדולה
הבאה לידי ביטוי בסכומי כסף וגניבה גדולה.
אנשי הדבקות הם בהגדרתם הופכים להיות אנשים גדולים. כיון שהדבקות
היא עיקר החיות של העולם ממילא מי שעיקר עניינו הוא הדבקות כל
כוחותיו גדלים בצורה משמעותית.

64
אומנם אפשר שיש כאן יסוד נוסף, כשהאדם מכניס לתוך חייו אידיאלים,
אז כל תופעה הופכת להיות דבר גדול. בדבר הזה יש חסרון גדול, כיון שכל
תופעה הכי קטנה כשהיא פוגשת ונכנס אליה אידאלים אותה תופעה קטנה
גדלה והופכת להיות משהו מהותי.
ישנו משפט שאומרים בהדרכה זוגית אחד הבעיות בזוגיות שמכניסים
לתוך הזוגיות אידיאלים. היינו הכוונה שלפעמים כל ויכוח טכני קטן הופך
להיות מעין ויכוח עלאידאולוגיה. ברגע שיש כאן מעין ויכוח על
אידאולוגיהאין אפשרותלוויתורולפשרה.
אפשר שזה כוונת הרב כאן, אצל הגדולים הדבקים בה', כל פעולה היא
מקבלת משמעותאידאולוגיית. כיון שהאדם הגדול מצרף לכל פעולה שלו
אידאולוגיהממילא יש חשש גדול שהאדםייפול, כיון שגם החסרונות
מקבלים מעין כיסויואצטלהשל דבקותואידאולוגיה, למרות שבאמת יש
כאן חסרון עטוף בטענות שלאידאולוגיה. הדברהזה מגדיל את החסרון.
וגודל עומק את לשער אין כן על אשר
של החיים
הצדיקים,
העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי-הצדיקים העומק והגודל של החיים שלהם אדיר. מצד אחד מלאי
עומק מצד שני מלאי גדלות. אותה העמקה וגדלות היא נובעת מתוך
הדבקות. צדיקים לא מסוגלים לעזוב את הדבקות, כל חייהם מקושרים
את הדבקות. אין רגע בו אין להם חיות אלוקית.
הצדיקים דבקים בה' והם מרגישים בכל רגע נועם וחשק אלוקי, יש להם
צורת חיים המלאה חיות פנימית.וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ גם החלק הרע
שבהם
הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו
יצרו
גדול ממנ
ו-הצורה הזאת בהחיים הצדיקים גורמת שגם החלקים הרעים
הנמצאים בתוכם מקבלים חיות. כיון שכללות האדם גדלה כל כוחותיו
גדלים. כשהאדם חי חיים גדולים כל כוחות חייו גדלים. בצורה כזאת הרב
מסביר את דברי חז"ל במאמרם כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו26.
ומפני כך עומדים הצדיקים תמיד במצב ש
ל מלחמה
נגד צחצוחי
הרע שבהם, המעורב עם הטוב,
כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו-
התוצאה של צחצוחים אלו שהצדיק תמיד צריך להיות במלחמה. לא
26מקור משפט זה בגמ' מסכת סוכה.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א
-
אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

65
מספיקה הדבקות בשביל עבודת ה' אלא תוך כדי הדבקות צריך בירור
ומלחמה. החשש שהצדיק יגיע לדבקות ולא יעשה מלחמה ואז הוא ירד
למקום גרוע כיון שהוא הגדיל את כוחות חייו כולל הכוחות הרעים, אבל
הוא לא פועל במלחמה לזקק את כוחות החיים.
כשעוברים לדרגה של צחצוחים המלחמה היא תמידית. כשיש מידות שהם
רעות בטבעם של הפתרון הוא יחסית קל, על האדם להכניע ולשנות את
המידה. לאחר שהוא הכניע את המידה האדם תיקן את החסרון. הבעיה
כשיש צחצוחים אין אפשרות להכניע את המידה. אם האדם יבטל את כל
המידה אז המידה הטובה שהיא העיקרית גם היא תתבטל. לכן האדם
כשנמצא במעלה כזאת הוא צריך להשאיר את המידה הטובה ולנסות כל
הזמן לזהות את הצחצוחים את הענפים ואת התוצאות המקומיות
הנולדותבעקבות המידה הטובה. כיון שזה זיהוי נקודתי, קשה יותר לפעול
מן השורש. כיון שזה יותר קשה לכן זאת מלחמה יותר תמידית.
אפשר להמשיל את הלחימה הזאת ללחימה בשטח בנוי, לכבוש שטח זה
השלב היותר קל. השלב הקשה בלחימה הוא לטהר את השטח, לעבור מבית
לבית.
הרב בשמונה פרקים מתאר את המלחמה הארוכה הנמצאת באותם
צחצוחים, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תשלה.
-
ישנן דיעות כאלה שהן מוכרחות לפי טבע האדם לגרום בהתפשטותן
תולדות מזיקות, אף על פי שהן בעצמן מועילות ואמיתיות הן. ונוצר
לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו ולנגד את הדיעות הללו, כדי
שלא יוזק בענפיהן המתפשטים. והמלחמה הולכת ומתארכת, עד
שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני, ואז מרגיש הוא
שעמדתו לא תכחד כלל מההתפשטות של הדיעות הללו שנלחם נגדן.
והכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו, ניתן לו על ידי המלחמה עצמה,
ועל כן הוא יודע להוקיר מאד
את ערכה של המלחמה ...
המלחמה היא תמשיך עד השלב בו העולם כולו יתבשם. זה הסיבה
שצדיקים אין להם מנוחה בעולם הזה, הם תמיד פועלים לתקן ולזקק.
אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד
הולכים מחיל אל חיל, כובשים
ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן
החיים העקרי, שהוא הדבקות
האלהית-יש כאן הבטחה שהקב"ה עוזר לצדיקים. כיון שהצדיקים
דבקים ממילא הקב"ה יעזור להם לנצח ולהתקדם. הרב משתמש בלשון
חיל אל חיל, זה לשון פסוק שהגמרא מתארת בו את הצדיקים וכך מופיע
בגמ'.

66
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
-
אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבי
ת המדרש
ועוסק בתורה
-
זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל
יראה אל אלהים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי
חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר
ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
ההתקדמות והמלחמה של הצדיק היא תמידית. אבלהוא לא יעזוב את
הדבקות. כיון שהדבקות היא כל כך מחוברת למהות חייו כך שהוא לא יוכל
לעזוב את דבקותו. וכך הרב מתאר את הרצון לדבקות הקיים בצדיק.
קובץ א' פסקה רנז.
-
הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' יתברך שמו, ואינם יכולים
כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האל
הית...
כי אם תמיד יעלו אותו,
יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה,
כל העולם, כל החיים, כל ההויה-העליה שהצדיק
מתעלה בדבקותו מאמצת את הכוחות בעולם. העליה הזאת מרוממת את
כל המציאות כולה. הצדיק על ידי עבודתו מעלה את כל העולם כולו, את
כלההויה. וכך כותב הרב בשמונה קבצים על עבודתו של הצדיק.
קובץ ח' פסקה רנד.
-
חושבי הצדיקים בלב שמתמדת להקב"ה, העליונה הדבקות
המחשבות הגדולים, היא מזכה את העולם כולו, ומגינה על כל
המעשים, ומכרעת את ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה,
ומעלה מעמקי שאול גם את הנשמות הנדחות, ופותחת בעולם
צינורות החסדים הנאמנים, שהם מתעלים באורם על כל הדינ
ים
המצומצמים ...
היכולת של הצדיק להעלות את כל העולם מופיע גם במסילת ישרים, וכך
כותב המסילת ישרים על מעלתו ועבודתו של הצדיק.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא
מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק
בבוראו ומ
שתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא
מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות
כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך
...
ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא):

67
אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום
אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו.
כל החיים תלויים בשביל האדם הדבק בקב"ה. זה מה שנאמר צדיק יסוד
עולם, על הצדיק כל העולם עומד.
הבנין, יתרומם היסוד בהתרוממות
יתאמצו השורש ובאימוץ השריגים והעלים כולם, יחד עם כל
המוני פרטיותיהם-כאן הרב
מסביר וחוזרכיצד לתקן את הצחצוחים. חלק מהתיקון הוא להתעסק
בשורש של הבניין. שורש הבניין הוא הדבקות, לכן כשהשורש מתרומם
כשהיסוד מתעלה ממילא כל השריגים כל הפירוט והענפים המלאים
חסרונות עוברים תיקון. כשהאדם נוגע בשורש הוא פחות צריך להתעסק
בענפים. לכן למרות הקושי בגילוי הצחצוחים הצדיק ימשיך להתאמץ
לברר ולהעלות את הדבקות ועל ידי זה הענפים והשריגים יתרוממו ויטהרו.
תמיד הצדיק משפיע על כל המציאות, אלא שלפעמים הצדיק עובד לתקן
מידה פרטית וקטנה. במקרה כזה אומנם הצדיק משפיע אל השפעתו קטנה.
לעומת זאת כשהצדיק מתעסק במידה הקיימת בכלהמציאות, מידה
שורשית, כמו מידת הדבקות-במקרה כזה ההשפעה היא גדולה ואדירה.
מתוך הדבקות שהיא שורש המציאות כל הענפים מתרחבים ומתפשטים.

68
פסקה יב'מדות גדולות ולקויים27
(עמוד רמב')
אצל גדולי העולם המדות גדולות הן, חזקות הן מאד,
וכשהן
הן נראות מתפרצות
הוא מהותן עיקר אבל כפראיות.
רוב
האיתניות, וכפי הגודל שלהן כך עולה הזיקוק שלהן.
ואותן המדות, שהן אופי הרצון, מוארות הן באור החיים,
והשכל העליון והתכווצות, לחיצה טעונות ואינן בהן, מאיר
הרחבה אם כי
והעלאה.
כשנפגשים עם מצבים של קטנות, מוצאים הגדולים
את המדות
שלהם חריפות יותר מדאי. יכולים הם להביט אל רוחם
פנימה, ולמצא את כל הליקויים שבו. אבל לא יוכלו להונות את
נפשם גם
אונאה של ענוה, שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם,
שהרי בני
מכירים ואינם בגווניהם, תמיד ששים רבים אדם
רצון אי במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה נפשם ירעה
להם
על מדותיהם
ועל מעשיהם שאינם רצויים. רק יבואו לידי מסקנא,
שאמנם גדולים הם ליקוייהם, אבל ההרגשה בהליקויים בעצמה
גדלות היא.
והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה, שלא ישפלו
אלה אשר
הכרת צדם השפל היא צרתם הקבועה, והם יתעלו עד לידי
הכרה
עמוקה, שעצמותם של הליקויי
ם יתרונות גדולים הם,
ומתוך גדולת נשמה הם באים, ולשימוש של גדולה הם נועדים.
נושא הפסקה-לאנשים גדולים מידות וחסרונות גדולים ואין צורך להבהל
מזה.
ביאור הפסקה-
אצל גדולי העולם המדות גדולות הן, חזקות הן מאד-בפסקה זאת
הרב מבאר את מדרגתם של גדולי עולם. הרב השתמש בביטוי גדולי עולם
ולא רק גדולי ישראל, כיון שמדובר כאן על עמדה נפשית. לא מדובר כאן
רק על מעשה המצוות, אלא בעיקר על התוצאה של המידות. הכלל הוא
27פסקה זאת כוללת שתי פסקאות זו אחר זו בשמונה קבצים. קובץ ג' פסקאות קצז'-קצח'.

69
שאנשים גדולים גדלותם היא לא מתבטאת רק בעולם המעשה אלא
גדלותםהיא גם בעולם הפנימי השייך אל המידות. היכולת של אדם גדול
היא נובעת מזה שכללות אישיותו היא גדולה28.
גדולי עולם הם מנהיגי העולם, ודאי שבעם ישראל ישנם יותר אנשים
השייכים להגדרה הזאת. אותם אנשים רואים ופועלית במציאות בגדלות.
וכשהן מתפרצות נראות הן כפראיות. אב
ל עיקר מהותן הוא
רוב
האיתניות, וכפי הגודל שלהן כך עולה הזיקוק שלהן-הבעיה
שההגדלה הזאת גורמת שגם המידות שאינם מתוקנות מתפרצות בצורה
פראית. פראות מבטאת כח שלא קיבל את ההכוונה הנכונה. כל כח צריך
לקבל כלי המצמצם ומכניס את הכח למקומו הנכון. אצל גדולי עולם
היכולת להכניס את המידה למקום שלה, זה יותר קשה. לכן התוצאה
נראית מפחידה כיון שהמידה מתבטאת בצורה פראית.
הרב מבאר ומעודד את ההסתכלות על אותה פראיות. יש יתרון בפראות,
כיון שאותה פראות מוכיחה שיש כאן איתניות וגודל יסודי. כשיש איתניות
מוכח שיש כאן כח חיים. אותו כחמצריך זיקוק, הזיקוק הוא מבטא את
היכולת להכניס את המידה ולמקומה, למצוא את מקומה הטוב של
המידה.
למרות החסרון של התפרצות ופראיות המידות יש יתרון גדול לחיות חיים
גדולים ואיתנים. וכך כותב הרב בשמונה קבצים על מעלת הגדולים.
קובץ א' רמח'
- -
... על כן עוסקים הם הצ
דיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי.
כמובן, מדקדקים הם גם במעשים, ומשתדלים בטהרת הסביבה,
אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה, הזורמת
בנשמה בכל הוד גדלותה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף,
ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של
28ראוי לציין, אצל אדם גדול גם הקניינים הטפלים מקבלים את הגדלות. לכן מצאנו אצל
יעקב אבינו שחזר אפילו על פכים קטנים. וכן מצאנו בחז"ל שאומרים על ת"ח שאפי' שיחת
חולין צריכה לימוד. כל דבר הקשור אל האדם הגדול מתגדל. עניין זה מבואר בדברי הרב
בשמונה קבצים. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה קלו.
-
כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת על ידי מרחב חכמה ודעת, צריכים כל
הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה. ותחת אשר במצב הקטנות היו
יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי בשורש
גדול, אדיר ורם.

70
הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה
למעלה...
ואותן המדות, שהן אופי הרצון, מוארות הן באור החיים,
והשכל העליון מאיר בהן, ואינן טעונות לחיצה והתכווצות,
כי אם הרחבה
והעלאה-הסיבה שהמידות הם גדולות כיון שהם מושפעות מאופי הרצון.
הצורההגדולה בה הרצון פועל גורם שהמידות בעצמם יגדלו. המידות הם
מלאות כוחות חיים. ההבנה שבשורש בתוך המידות יש כוחות חיים טובים
גורמת שאסור שהאדם יכווץ את המידות. להיפך כיון שבתוך המידות יש
אור חיים ושכל עליון לכן האדם ירחיב את מידותיו ויעלה אותם.
התהליך של תיקוןהמידות אצל אדם גדול לא יכול לעבור דרך צמצום,
להיפך הוא צריך הרחבה. ההרחבה היא מעין עבודת מידות הקשורה אל
עבודת ההמתקה. לא פועלים דרך הכנעה שהיא הדרך של מצמצום, אלא
הרחבה והעלאה הגורמת שהמידות יופיעו בצורה טובה.
כשנפגשים עם מצבים של קטנות, מוצאים הגדולים
את
המדות
שלהם חריפות יותר מדאי-אצל האנשים הגדולים התעסקות בקטנות
גורמת חריפות גדולה, החריפות משמעותה שהאדם הגדול מרגיש לא טוב
בתוכו. ההקטנה גורמת לגדולים התנגדות פנימית חריפות פנימי הסותרת
את ההליכה הטבעית שלהם. לכן אותה הקטנה לא תוכל לפעול תיקון,
להיפך היאגורמת התנגדות וקושי פנימי.
כיון שהאנשים הגדולים בטבעם חיים את הגודל, הצמצום גורם להם מעין
חנק. הרב בשמונה קבצים מתאר את הקושי של האדם הגדול בהתעסקות
עם הקטנות. וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רפ.
-
בעולם קטן, כל מה שנמצא בו קטן הוא, ומי שיש לו תביעות של
גדלות ב
עומק האמת, לא יוכל להתפייס בכל המתואר מתוך העולם
הקטן, אפילו אם תהיה ההתארה מרובה בעושר צבעים, ובריבוי
מינים ותכנים שונים, אבל חוט הקטנות מקיף את הכל. קוצר רוח
ירגיש הצופה לתכנים גדולים תמיד, בהשתקעותו בתוך המצרים של
הקטנות ...
יכולים הם להביט אל רוחם
פנימ
ה, ולמצא את כל הליקויים שבו. אבל לא יוכלו להונות את
נפשם גם אונאה של ענוה, שהם באמת
הנם הגרועים שבבני אדם-כשאותם גדולים מסתכלים לפנימיותם הם
רואים את ליקוי המידות. אומנם אצל אותם גדולים הפרשנות של
הליקויים שונה מאשר אצל שאר האנשים.

71
האנשים הגדולים כשהם רואים את הלקויים הם לא נכנסים לדמיון שהם
גרועים מכולם. הכרת החסרונות לא גורמת בריחה והקטנה, להיפך הם
מרגישים בעצמותם שהקטנת עצמם היא מעין ענווה מזויפת. הרב מכנה
ענוה כזאת בשם של אונאה של ענוה, הונאה מהותה הוא שקר. הכרת
המציאות בצורה האמיתית היא דרכו של האדם הגדול, וכך כותב הרב
במידות הראיה.
מידות הראיה גאוה פסקה כד.
-
אדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות
מאד, גם
נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו
מצד הצדדים השליליים שלו,
וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות...
שהרי
בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים
אי רצון
במדותיהם29-הרב ממשיך להסביר מה הטעם שאותם גדולים לא יסתכלו
על עצמם באונאה של ענוה. אותם גדולים אומנם מכירים את החסרונות
הקיימים בהם, ובכל זאת הם לא יתייאשו ולא יגדירו את עצמם כגרועים
שבבני אדם.הסיבה שאותם גדולים אינם טועים כיון שהם מכירים שלצד
החסרונות ישנם יתרונות.
ההכרה שבני אדם הם ששים בגווניהם30, היינו יש הרבה גוונים לכל אדם,
לכן הם מתעודדים גם כרואים חסרונות.
29לגבי פירושמשפט זה התלבטתי. אנחנו פיסקנו את המשפט הזה בקשר להמשך תיאור
מצבם של הגדולים. היינו משפט זה הוא נימוק למה אצל הגדולים החסרונות לא יוצרים
ענווה פסולה. אבל אפשר לפרש את המשפט הזה אחרת. היינו לפרש שמשפט זה עומד בפני
עצמו. היינו הרב מעיר כאן הערה ומסביר מה ההבדל בין הגדולים לבין האנשים הפשוטים.
וכך ניתן להסביר משפט זה לפי ההבנה הזאת.
הרב משווה את הגדולים לרוב האנשים. אצל שאר האנשים הם מכירים את הריבוי של
מידותיהם, ריבוי הגוונים אצל שאר האנשים הוא גורם לשאר האנשים להסכים למידות
השונות הקיימות. רוב האנשים כשהם מרגישים בעיה במידותיהם, הם נכנעים לאותם
מידות. רוב האנשים לא מביעים חוסר שביעות רצון במידות שלהם. אצל הגדולים הכרת
החסרון גורם אי רצון, לעומת הרבה אנשים האומרים לעצמם ולסביבה לא נורא, כך זה
הטבע שלי. אנו רואים אנשים שטבעם הוא לכעוס והם אפילו לא מנסים להתנגד לאותו
רצון, הם אומרים שכך, שאנו צריכים לקבל אותם שהם כעסנים.
30ביטוי זה מזכיר את לשון הגמ' במסכת שבת המתארת את גווניו של התחש, וכך מובא
בגמ' שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כח עמוד א
-
אמר רב יוסף: אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא
-
ששש בגוונין הרבה.

72
אומנם סיבה נוספת המעודדת את הגדולים היא ההבנה שאומנם במידות
יש חסרונות, אבל ברצוןאין חסרון. הגדולים מכירים שברצון אין להם
אפשרות של אי רצון. מבחינת הרצון הם לא רואים אי רצון במידות, היינו
הופעת המידות מצד הרצון היא מלאה יתרונות גדולים.
יש כאן הבחנה בהכרת כח הגדולים. יתרונם של הגדולים שיש להם רצון
עליון. רוב האנשים עיקר מה שמוביל אותם הם המידות, אצל הגדולים
הכח המוביל הוא כח הרצון, לכן כשהמידות לא מתיישרים לפי הרצון הם
לא נכנסים לענווה פסולה, להיפך, הם ממשיכים להכיר שכוחם הוא הרצון.
רק א
לה צלולי הדעה נפשם ירעה להם
על מדותיהם ועל מעשיהם
רצויים שאינם-הכרת החסרונות הנמצאים במידות, היא הפעולה
התואמת את דרכם של הגדולים. צלולי הדעת הם האנשים המסוגלים
לרעות ולנווט את המידות שלהם. אנשים רגילים לא מנווטים את המידות,
אנשים רגילים נותנים למידות לזרום במהלכם באופן לא מכוון. לעומת
זאת הגדולים צלולי הדעת דואגים לנווט את המידות ואת המעשים לגלות
מה המעשה שאיננו ראוי, ומה המעשה שצריך תיקון.
רק יבואו לידי מסקנא,
שאמנם גדולים הם ליקוייהם, אבל ההרגשה בהליקויים בעצמה
גדלות היא. והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערוב
ה, שלא ישפלו
אלה אשר הכרת צדם השפל היא צרתם הקבועה-היכולת לראות את החסרון אצל אדם רגיל גורמת שהאדם
מתייאש ומחליט שזה לא נורא, שאין צורך להתמודד מול החסרון. אבל
אצל הגדולים הכרת החסרון הוא שלב בתוך התהליך, הכרת החסרון
והרצון לשנות אותו היא מוכיחה שמדובר כאן על גדלות. אדם המסוגל
להתמודד עם בעיות מוכיח שיש לו השקפה ורצון גדול.
הגדלות הזאת היא גורמת שאומנם יש כאן גדלות, אבל אותה גדלות היא
לא תגרום לאדם גאווה פסולה. היכולת להיות גדול לצד הכרת הצדדים
השפלים, דבר זה פועל כאיזון למידת הגדלות של האדם.
אצל הגדולים החסרון לא מייאש אותם אלא להיפך מביא אותם לידי
פעולה ועבודה. דבר זה מזכיר את ההבדל שכותב בעל התניא בין עצבות
לשברון לב. וכך כותב בעל התניא על היתרון בלב נשבר.
תניא ליקוטי אמרים פרק לא
-
וע"ז נאמר בכל עצב יהיה מותר והיתרון היא השמחה הבאה אחר
העצב כדלקמן. אך באמ
ת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה
מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון
הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל

73
מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק
שהיא חיות מבחי' גבורות קדושות והשמחה מבחי' חסדים כי
הלב
כלול משתיהן ...
בעל התניא מזהיר בכמה מקומות מעצבות בעבודת ה'. ואף על פי כן הוא
מתאר את היתרון כשהאדם מתבונן בדרכו ומכיר את חסרונותיו. אצל
אדם כזה הכרת החסרונות גורמת רצון לחזור ולהתקרב אל הקב"ה, אל
המלך.
כך גם בפסקה שלנו, הכרת החסרון אצל הגדולים לא גורמת ייאוש וריחוק,
להיפך, היא גורמת רצון להתקדם ולתקן. וכך גם מתאר הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ה' פסקה רמח.
-
כשמרגיש האדם את עצמו קטן ומרוחק, עלוב ומשופל, אז ידע כי ד'
עמו, ולא עוד אלא שימצא כי השפלתו זו בעצמה באה מתוך ההזרחה
שאור הגדול של השלמות העליונה האלהית
מזריח בנשמתו בשרשה,
ומתוך שציור הגדלות עובר וזורם בה בברקי אורה, מצטיירת יפה
הופעת שפלותו ואפלותו. ובזה תשוב לאדם לעומתו קטנותו,
השמחה ורעננות החיים מתוך עוצם הציור של הקוטן והעליבה,
ותשאר רק ברכתה, שהיא עדינותה של הענוה האמיתית. ואני בער
ולא אדע, בהמות הי
יתי עמך, ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני.
לידי עד יתעלו והם
הליקויים של שעצמותם עמוקה, הכרה יתרונות גדולים הם,
ומתוך גדולת נשמה הם באים, ולשימוש של גדולה הם נועדים-העידוד והכוחות שמקבלים האנשים הגדולים, היא
נובעת מהכרה עמוקה, שליקויים אינם נובעים רק מחסרון.הם מבינים
שבתוך הליקויים מצויה גדלות של נשמה. כיון שהאדם מכיר ששורש
הליקוי מלא בגדלות לכן הוא מתעלה. הוא מבין את היתרון בהכרת
הליקוי, הליקוי מוכיח על הגדלות הקיימת אצל האדם הגדול.
הרב במידות הראיה מתאר את התהליך בו האדם על ידי הכרת הגדלות
גורם לעילוי כל המידות, וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת הגאווה פסקה כו.
-
כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בב
ת-
אחת
ולהשתמש
במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה
מאד, ולמצא את הצד הטוב
שיש גם בכל מגרעותיו, כי תיכף כשאדם
נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכ
ים
כל חסרונותיו לטוב,
בטובו ישמח ואז מאד, טוב רב בעצמו למצא האדם ויכול

74
מאד,
וירכה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא
תקות נחומים.

75
פסקה יג'שרש המדות והעצבות31
(עמוד רמג')
כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה,
חוץ
מהעצבות שאין לה
שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו.
וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם היא עולה.
והשורש של העצבות הוא או גאוה או כעס, או דאגה,
הבאה מסבתם,
וכיוצא.
נושא הפסקה-המקור ממנו נובעת העצבות.
ביאור הפסקה-
כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש
בקדושה,
חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי עז וחדוה במקומו-בפסקה זאת
הרב מבאר את מהותה של העצבות. הרב פותח את הפסקה במשפט מאד
חריף, משפט הסובר שאין כלל מקום לעצבות בתוך הקדושה. הרב מבאר
שאת העצבות אי אפשר להעלות כיון שאין לעצבות מקום בקדושה32.
לכאורה יסודזה צריך ביאור. האם העצבות היא כזאת שלילית ? הרי
מצאנו שלכאורה צריך עצבות כחלק מתהליך התשובה. כשהאדם עצוב על
חטאיו לכאורה זה חלק מהחרטה הנצרכת בתהליך התשובה.
אומנם בחסידות ביארו באריכות את ההבדל בין עצבות הנצרכת לתשובה
לבין עצבות מיותרת. וכך מבואר בבעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק כו
-
והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין
שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא
כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת
צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדול' ה'
31מקור הפסקה,שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קל'.
32מצאנו עניין זה גם בספר דגל מחנה אפרים המסביר את הסכנה הגדולה בעצבות וכך כותב
בעל מחנה אפרים.
דגל מחנה אפרים בראשית פרשת ויחי
... ולי נראה שעצבות ומרה שחורה נקרא גם כן עבודה זרה כי היא גרועה מכל המדות רעות
וידוע שאפילו יש ביד אדם תורה ומעשים טובים אם אין בו יראת שמים אין כלום.

76
אשר
חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית
וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר לבו
בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה
שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית
בה' הבאה אחר העצב כנ"ל:
לפי בעל התניאמבואר שעצבות כשהיא מגיע תוך כדי עשיית מצוות ודאי
שהיא יצר הרע. אבל עצבות טובה היא עצבות הנובעת מחשבון נפש שהאדם
בוחר לבחון את עצמו. היתרון בעצבות הזאת שהיא נחשבת כחשבון נפש
כיון שהאדם בעצמו מכוין את העצבות בצורה טובה.
גם הרב באורות התשובה מזהיר מתשובה שהיאמבוססת על עצבות. וכך
כותב הרב באורות התשובה.
אורות התשובה
-
פרק יד' פסקה יא. -
מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות
צריכים
להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש
הוא גדול מכל תוכן של
קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות
לו
מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך
עצבון יסיח דעתו מהם עד
שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל
יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד, באמת.
אם כן בדברי הרב רואים שעצבות צריכה זהירות והאדם צריך להתרחק
ממנה. אומנם גם בדברי הרב משמע שרק לפעמים צריך להתרחק מאותה
עצבות. אם כן משמע שיש מקומות שהעצבות היא טובה. אם כן למה הרב
בתחילת הפסקה מבאר את חסרונה הגדול של העצבות.
בשער הכוונותמבוארתהחשיבות של השמחה בעבודת ה', וכך כותב
מהרח"ו.
שער הכונות הקדמ
ה -
אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול
לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה
הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה
נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו. אבל צריך להראות לפניו
יתברך הכנעה גדולה באימה ויר
אה, אמנם תהיה בשמחה יתירה
וגדולה בכל האפשר, כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה,
ואם משמשו בעצבות, עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה
והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, ביו בעת תפלתו ובין
כשעושה איזה מצוה משאר המצוות, וכמ"ש בגמרא מההוא דהוה

77
קבדח טו
בא וכו' ואמר תפילין קא מנחנא, ואל תבוז לענין זה כי
שכרו גדול מאד
גם בעל התניא מזהיר מן העצבות, ומבאר בעל התניא עד כמה מסוכנת
מידת העצבות.
תניא ליקוטי אמרים פרק כו
-
ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם
זה להפיל זה את זה. הנה אם
האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר
מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות
הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת
משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
ועדיין צריך ביאור בדברי הרב למה אין כלל מקום לעצבות, הרי אפשר
לכאורה להעלות את העצבות ככלי בשביל עבודת ה' ?
נראה שדברי הרב לא מכוונים להסביר למה העצבות היא לא חלק מן שורש
הקדושה. להיפך הרב מבאר שלעצבות אין שורש עצמאי. העצבות אין לה
שורש כלל, העצבות היא תוצאה של מידות אחרות. אם כן הדרך להעלות
את העצבות, לא עובר דרך השורש של העצבות, אלא בהכרה שהעצבות היא
מידה שהיא רק תוצאה. היינו כדי לרומם את העצבות צריך לבדוק מניין
העצבות נוצרה את המידות האחרות שהולידו את העצבות אפשר לרומם.
וצריכים להעלות את סבתה, וכיון שהשורש מתעלה גם הי
א עולה-
לפי דברינו שהעצבות היא רק תוצאה אפשר כעת להבין את דברי הרב.
אומנם בתחילת הפסקה הרב מבאר שאין לעצבות שורש. כעת הוא מבאר
שאומנם העצבות היא תוצאה לכן את עצמות העצבות לא נעלה. אבל את
השורש שתלוי במידות אחרות אותם אפשר להעלות.
והשורש של העצבות הוא או ג
אוה או כעס, או דאגה,
הבאה
מסבתם, וכיוצ
א-הרב מבאר שהעצבות שורשה הוא גאוה כעס או דאגה.
וצריך להבין את דברי הרב, בספרי מוסר חסידות וקבלה מבואר ששורש
העצבות הוא לא דומה לשורש של הכעס. וכך כותב מהרח"ו בשערי קדושה.
שערי קדושה חלק א' שער ב'
-
יסוד האש
ממנו
נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד
הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם
כשאין עושים רצונו
...
יסוד העפר
ממנו מדת העצבות בכל פרטיו,
ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו

78
על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורי
ן הבאים עליו ואינו
שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר
אם כן רואים ששורש העצבות הוא נובע מן העפר, ואילו שורש הכעס הוא
מיסוד האש. אם כן צריך להבין דברי הרב שמחבר את העצבות אל הכעס
והגאוה. ונראה שהרב מחדש לנו שיש שתי סוגי עצבות. יש עצבות הנובעת
מן העפר,היא העצבות הקשורה אל הדאגה.
אם בעל מידת עפר מרובה משתדללהימנעמעשיה. הוא מוצא כל הזמן
דאגות וסיבות למה לא לפעול. זה אפשרות אחת בשביל מידת העצבות.
אומנם הרב מחדש שיש עצבות הנובעת דווקא אצל אדם בעל האש.
כשהאדם רוצה להתקדם, שאדם יש לו גאווה, אז הוא חושב שמגיע לו. כיון
שהוא מצפה ורוצה כל הזמן להתקדם, אז הוא נכנס לעצבות. העצבות
יכולה להגיע דווקא לאדם שהוא הפוךממידתהעפר.
אם כן רואים שהעצבות יכולה להגיע מתכונות שונות בנפש האדם. עצם זה
שהעצבות יכולה לנבוע מדברים מנוגדים, זה מוכיח את מה שהרב פתח
בפסקה שהעצבותאין לה שורש כלל, העצבות היא רק תוצאה. כיון שהיא
רק תוצאה לכן היא יכולהלהיוולדמתכונות שונות.
אם כן הדרך להתמודד עם העצבות, נעשית דרך הכרת השורש ממנו נולדה
העצבות.

79
פסקה יד'יסוד הכעס והיצירה33
(עמוד רמג')
יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה
הרוחנית.
קיבוץ כחות רוחניים,
העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת
מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי.
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל
רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים,
בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעו
לם, שמצד
עצור כח היצירה.
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים
של הדעה
שהתורה מה כל מרוצתם, בעזוז מסתעפים הרחבה
תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי
יעשה שלום לי,
שלום יעשה לי.
נושא הפסקה-הכעס נוצר כשהאדם לא מממש את יצירתו
הרוחנית, בשביל זה צריך הרחבת הדעת.
ביאור הפסקה-
יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית-הרב מבאר את
השורש ממנו נוצר הכעס. הכעס נוצר בפער בין הרצוי למצוי.
כשהאדם רואה את הפער בין מה שהוא רוצה למה שהוא מממש,
אז נוצר כעס. עיקרו של הכעס בעיקר סביב חסרון היצירה
הרוחנית, הרבה פעמים הצד הרוחני הוא יותר מפריע לאדם מאשר
כשלונו בעולם הגשמי. וכך כותב הרב במידות הראיה.
מידות הראיה מידת הכעס
-
לפעמים בא רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט
במרחבי הדעה
העליונה מוכרח להפגש בצמצומי הקצובות,
המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאות
גבע
ות עולם, והנשמה
33מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ח' פסקה רנא'.

80
העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש ורתחא
דאורייתא ...
אם כן הכעס נוצר מהכרת הפער בין דרגתו למציאותו הרוחנית.
לכן ככל שהאדם יכיר בחכמתו לאן הוא צריך להגיע אז יהיה לו
יותר כעס. וכך מופיע בספר קהלת.
קהלת פרק א פסוק יח
-
כִִ֛י
בְרֹ ב חָכְמֶָ֖ה רָב־כָָ֑ע ס וְיֹוסִ יף דֶ֖עת יֹוסִ יף מכְאֹּֽוב:
אומנם הרב מבאר שלא רק הכרת החכמה מולידה כעס, עיקר
הכעס כשאותה חכמה לא הופכת ליצירה. כשהאדם מרגיש שאיננו
מצליח ליצור, אז הוא כועס. אדם בעל חכמה גדולה מחפש דרך
לממש את יצירותיו, כשהאדם רואהשאיננו מצליח ליצור הוא
מרגיש דחקות, ואותה דחקות לוחצת ויוצרת כעס.בציור הפועל אל לצאת העומדים רוחניים, כחות קיבוץ
ובתפארת
מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי-הכעס מתעורר כשמתקבצים בנפש האדם הרבה כוחות
רוחניים. קיבוץ אותם כוחות רוחנייםמתחילים להשפיע על האדם
כשהוא רואה את הציור ומה שמצופה ממנו בצורה מובלטת.
כשהאדם רואה את המטרה בצורה ממשית והוא לא מצליח לממש
את המטרה אז נוצר קצפון פנימי, אותו קצפון מתעורר בתוך
האדם עד השלב בו הדברים מתפרצים בצורה חיצונית בחוץ. אם
כן אותו קצפון פנימי מתפרץ בצורה חיצונית של כעס.
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל
רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים,
בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד
עצור כח היצירה-הרב
מרחיב את התוצאות של הכעס. הכעס הוא נמצא כמעט בכל
המציאות. לא רקהרציחות ומעשי הפשע של בני האדם הם תוצאה
של כעס. אלא אפילו בעלי חיים מגלים כוחות של רוגז וכעס. כל
נברא הקיים במציאות כשהוא מרגיש עוצר בכוחות חייו אז הוא
מגלה כעס. יש כעס כללי בעולם, אותו כעס מתגלה בצורה של
כוונה להזיק. כל חסרון שהאדם מרגיש והוא לא מוציא את
כוחותיו לפועל אז הוא יוצר היזק לאחר.

81
ראוי לציין שהרב לא מתעסק סתם בבהמות ההורגות זו את זו
בשביל להתקיים. טריפה כזאת איננה נובעת מן הכעס. כאן מדובר
על ארס, היינו עקיצה של נחש או עקיצה של רמש, עקיצה כזאת
היא רק בשביל להזיק, לכן היא קשורה אל הכעס.
וכל מה ש
היצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים
של הדעה
שהתורה מה כל מרוצתם, בעזוז מסתעפים הרחבה
תתגדל
ותתאדר-לאחר הבנת החסרון הקיים בכעס, כעת הרב מבאר את
הדרך להתמודד עם הכעס.
שלב ראשון על האדם לנסות להרחיב את היצירה שלו. הדרך
להתמודד עם הכעס לתת לאדם לפעול וליצור. שלב נוסף הוא
שהאדם ירחיב את דעתו. וכעת לכאורה צריך להבין את דברי הרב
הרי בתחילת הפסקה ראינו שהתוספת של החכמה, היא מולידה
כעס. הרי עצם הכרת הפער הוא גורם לכעס, אם כן מה יעזור
הרחבת הדעת לכאורה זה הפוך.
דברי הרב שהרחבת הדעת תעזור לתיקון הכעס, גם זה מופיעבספר
קהלת.
קהלת פרק ז פסוק ט
-
אל־ּתְבהֵ ל בְרּּֽוח ֲָךֶ֖ לִכְעָֹ֑וס כִַ֣י כֶ֔עס בְחֵ יק כְסִילִֶ֖ים יָנּּֽוח:
לפי פסוק זה הכעס הוא נובע מהכסילות, מחוסר הדעת. אם כן זה
הפוך מהפסוק שהבאנו בתחילת הפסקה. ובאמת בתורה תמימה
מביא קושיא זאת, וכך כותב בעל התורה תמימה.
תורה תמימה הערות קהלת פרק א הערה פא
-
צ"ע הא כתיב כעס בחיק כסילים ינוח, וצ"ל דהחכם אף על
פי שהוא מרבה בכעס אבל הוא שולט בו מבלי להוציא רוחו
בבהלת הכעס, כמש"כ אל תבהל ברוחך לכעוס, משא"כ
הכסיל:
ונראה להסביר שיש הבדל בין חכמה לבין דעת. חכמה היא ידיעה
אובייקטיבית חיצונית. כשהאדם עומד מול ידיעה חיצונית, אז
האדם מרגיש כעס על הפער. אבל הדעת היא הכח המקשר בין
החכמה לבין האדם. כשהאדם חי עם דעת גדולה, אז הוא מכיר מה

82
הוא מסוגל לעשות. הורדת החכמה לתוך הדעת גורמת לאדם
בשלות להבין מה מתאים לו ומה אינו מתאים לו. הכרהכזאת היא
מסלקת את הכעס.
ככל שהאדם ירחיב את הדעת אז הוא ירגיש שיש לו אפשרות יותר
גדולה ליצור. ההכרה שהוא מסוגל ליצור מביאה לאדם הרחבה
ונחלים להגדלת המעשה והגדלת התורה.
השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי
יעשה שלום לי, שלום
יעשה לי-התוצאה שהשלום מתרבה בעולם,כשהכעס נעלם מן
העולם אז יש ריבוי של שלום. הרב מסיים את הפסקה בפסוק
מספר ישעיה.
ישעיהו פרק כז פסוק ה
-
א ֹ֚ו יחֲזֵַ֣ק בְמָע ּוזִֶ֔י יעֲשֶ ה שָל ֶֹ֖ום לִָ֑י שָל ֶֹ֖ום יּֽעֲשֶה־לִּֽי:

83
פסקה טו'הכעס והדעת34
(עמוד רמד')
את הכעס צריכים אנחנו לשנא בכל עומקהוייתנו.בכעס גדול,
ומיושב, אנחנו צריכים לשנא את אבל מתוןהכעס הרתחני,
המערבב את הדעת, ופוסל את כלהיתרונות הגדולים של האדם,
היחידי והציבורי.
כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריהבכעס,
הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלאאת
הריקנאלא באמת, עצמה על כועסת והיא שבה, יות
שהאיגואיזםבא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על
אחרים.
החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצוןהם
תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום.
נושא הפסקה-בירור הכעס הבעייתי לעומת הכעס המתון.
ביאור הפסקה-
את הכעס צריכים אנחנו לשנא בכל עומק הוייתנו-בפסקה זאת הרב
מבאר את ההתמודדות עם מידת הכעס. את ההתמודדות עם הכעס
מתחילים על ידי שנאה גדולה, הכעס היא מידה שהאדם צריך להרחיק
מאד מאד. כדי שהאדם יצליח להרחיק את הכעס עליו לשנוא את הכעס
בצורה משמעותית. הרחקת מידת הכעס מן האדם מבוארת בדברי
הרמב"ם.
רמב"ם הלכות דעות פרק ב
-
וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד
הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס
עליו ...
34מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה קלד'.

84
לאחר קניית השנאה, אז האדם מפתח כעס כלפי מה שהוא שונא. אם כן
הדרך לבטל את הכעס הוא דרך הפניית הכעס אל הכעס עצמו. הביטול של
שכעס יעשה באותו מקום בנפש בו נמצא הכעס, מעין ביטול מן במינו.
הסיבה לדרך הזאת להתמודדות עם הכעס, כיון שזאת הדרך הנכונה
להפנות את הכעס להפיק חיובי. כיון שבתוך האדם יכול להיות כעס טבעי,
הדרך להתמודדעם על ידי הפניית הכעס אל הכעס עצמו, לכעוס על הכעס.
עניין זה מזכיר במשהו את אמרתו של ר' פנחס מקוריץ, וכך מובא בשמו.
מימרא של ר' פנחס מקוריץ
-
שנים רבות נאבקתי בכעס עד שניצחתיו ושמתיו בכיסי לכשאצטרך
לו אוציאנו, אבל כועס אני עליו ואיני רוצה להוציאו
לעולמים.
בכעס גדול, אבל מתון ומיושב-אומנם הרב הורה לנו דרך בה אנו
יכולים להשתמש בכעס, לכעוס על הכעס. אבל ההבדל הגדול הוא כיצד אנו
פועלים במידת הכעס הזאת. הדרך להשתמש עם הכעס בצורה נכונה הוא
לעשות את הדברים בצורה מתונה ומיושבת. לכעוס בצורה מתונה דבר זה
מבואר על פי הגמ' במסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד א
-
כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא
כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי
מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך?
אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתו
ן ארבע מאה זוזי שויא.
על פי גמרא זאת מבואר שעצם המעשה שהיה צריך לכעוס ולפעול הוא נכון.
הבעיה שהכעס לא הגיע בצורה מתונה. אם ר' אדא היה ממתין הוא היה
מברר את המציאות ובודק האם וכיצד הכעס צריך להופיע. הבעיה של
הכעס שהוא מגיע במהירות. היכולת להמתין על הכעס הואגורם שהכעס
יופיע בצורה שאיננה שלילית.
דבר נוסף להופעת כעס טוב, הוא בצורה מיושבת. דבר זה מבואר בדברי
הרמב"ם.
רמב"ם הלכות דעות פרק ב
-
... ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה
פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם
שהוא
כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם
שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס

85
על פי הרמב"ם מבואר גם כשהאדם נאלץ להשתמש במידת הכעס בצורה
של כעס הפנים, עליו להופיע את הכעס בצרה מיושבת. גם כשהאדם המתין
עם הכעס והחליט להופיע את הכעס בזמן הנכוןעליו להזהר לא להגיע
לכעס שהוא משתלט עליו. לפעמים האדם מתחיל מכעס הפנים ופתאום
עצם הרמת הקול והופעת הכעס גורמת שהאדםייגררואז האדם מוצא את
עצמו בלי שליטה. הוא מוצא את עצמו בצורה בה אין יישוב הדעת.
לכן צריך את שתי התכונות האלה, בהתחלה להמתין עם הכעס, ואחר כך
תוך כדי הופעת הכעס להשתמש בכעס בצורה מיושבת.
אנחנו צריכים לשנא אתהכעס הרתחני, המערבב את הדעת-הבעיה
העיקרית של הכעסשהוא מבטל את הדעת. כשהאדם פועל בכעס הוא פועל
בצורה על פי דחפים בסיסיים קיומיים ולא על פי הבחנה של השכל. הכעס
במהותו מנגד את השכל ומנגד את יישוב הדעת.
לכן עיקר המאבק שלנו הוא בכעס המערבב ומבטל את הדעת. וכך מבארת
הגמרא את הסכנה באיבוד החכמה הנמצאת בכעס.
תלמ
וד בבלי מסכת נדרים דף כב עמוד ב
-
אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס ... ר' ירמיה מדיפתי אמר: משכח
תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: כי כעס בחיק כסילים ינוח,
וכתיב: וכסיל יפרוש אולת.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד ב
-
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא
-
חכמתו מסתל
קת
ממנו, אם נביא הוא
-
נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו
-
ממשה. דכתיב : ויקצף משה על פקודי החיל וגו'
וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת
חקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה...
ופוסל את כלהיתרונות הגדוליםשל האדם, היחידי והציבורי-
בתורה מתוארת שמעלת האדם הוא שבצלם אלוקים עשה את האדם.
הפרשנים והראשונים דנו מה יתרונו של האדם, כמה הסברים נאמרו בדבר.
הרמב"ם נקט שיתרונו של האדם הוא בדעתו ושכלו. וכך כותב הרמב"ם
בהלכות יסודי התורה.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד
הלכה ח
-
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו
של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה

86
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת
הדעות
הרמב"ם בהלכות תשובה מבאר שיסוד הדעת הוא מוליד את הבחירה
החופשית של האדם. כל היכולת של האדם להיות במצב של שליטה על חייו
תלויה ביסוד הדעת. וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה א
-
רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות
צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע
הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן
האדם היה כאחד ממנו לדעת
טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני
דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב
והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב
או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.
אם כן מובנים דברי הרב בפסקה שמבאר שכשהאדם כועס הוא מאבד את
יתרונו. כשיש כעס, כביכול הבחירה החופשית נעלמת. האדם לא מצליח
להנהיג את עצמו, כשהאדם כועס הוא בעצמו מתנהל בצורה שאיננה
בחירתית. אם כן אדם הכועס הוא פועל על פי דחפים, בדיוק כמו בהמה,
לכן יתרונו של האדם נעלם במצב של כעס. הרב מבאר שיתרון זה יכול
להעלם בין באדם פרטי ובין בציבור כללי. יכול להיות ציבור שלם שמתנהג
בצורה בהמית ללא דעת.
כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריהבכעס,
הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלאאת
הריקניות שבה-בחלק זה של הפסקה הרב נותןלנו סימן והכרה מהיכן
נובע הכעס. כשיש חסרון של דעת אז הכעס מופיע. הסיבה שהאדם כועס
כיון שיש לו חסרון, הרעש של הכעס הוא דרך של האדם להתמודד עם
חסרון הקיים בדבריו. עניין זה מזכיר את הפתגם המופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד ב
-
אמר עולא:
היינו דאמרי אינשי: אסתירא בלגינא קיש קיש קריא.
הרבה פעמים כשהאדם מתווכח הדרך של האדם להסתיר את חסרונו הוא
לצעוק ולכעוס. דרך ההתמודדות של האדם עם חסרונו היא למלא אותו
בכעס, כמו כן הדבר הזה עוזר על ידי שהצועק כביכול מתקיף את מי
שמתווכח איתו. ההתקפה הזאת היאגורמת לצד השני שהשני לא יכיר את
החסרון.

87
אם כן בדברי הרב יש הבחנה יסודית כשהאדם רואה קבוצה או אחד אחר,
הדבר לא מוכיח על גדלות של הצד השני אלא להיפך על חסרונו. גם האדם
בעצמו יכול לבחון על פי דרך זאת את עצמו, על האדם להבחין כשהוא כועס
הוא צריך להסתכל מה החסרון שהוא מנסה להסתיר מעצמו.
והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאיגואיזםבא ומכריח אותה
להטיל את הארס של כעסה על אחרים-הרב מעמיק יותר את ההבחנה
כשיש קבוצה הכועסת על האחר הדבר מוכיח שיש כאן לא רק חסרון אלא
גם אנוכיות. חשיבה שהאדם חושב רק על יתרונו ועל עצמו. וכך כותב הרב
צבי יהודה.
לנתיבות ישראל (ח"ב עמ' רכז')
-
הכללת האשמה שלפי הצד המתנגד, גם כשהיא נעשית לשם שמים,
קשורה היא
במידה ידועה עם אנוכיות נפשית קבוצתית הנוטה
לראות בעצמה ובמקורביה את כל הטוב, האמת והצדק, ומתוך כך
לראות בחבר המתנגד את כל הרע, השקר והרשע.
הסיבה שהאדם כועס כיון שהוא בעומק מרגיש כעס כלפי חברו שמוצא את
חסרונו. כיון שהוא מפחד וחושש להודות בטעות לכן הוא מרגישכעס
ושנאה כלפי חברו. במקום להודות לחברו על טעותו הוא מפנה את הכעס
כלפי חברו. בעומק הוא כועס על עצמו שהוא טעה בוויכוח וכדומה.
החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצוןהם
תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום-הרב מסיים את הפסקה
במעלתם של החכמים העליונים. חכמים אלו מכירים את האמת, ודווקא
בגלל שהם מכירים את האמת הם לא צועקים ולא כועסים סתם. דווקא
מי שלא ברורה לו האדם הוא מרגיש צורך לכעוס. מי שדרכו ברורה אינו
צריך נקודות הגנה, הוא לא צריך מי שיעזור לו להתמודד. אדם המלא
בתוכו גם כשיש דברים שצריך לכעוס עליהם, גם כשהוא יודע את האמת
הוא עדיין פועל בחסד.
עניין זה מבואר בהמשך במידת החסידות וכך כותב הרב על מעלת החסיד.
אורות הקודש חלק ג' חסידות יד'
-
(עיי"ש גם פסקה יג')
-
המסתכלים העליונים, אזורי חסד א
-
ל תמיד, מכירים את הכיעור
שברע בעומק יותר גדול מאותם שהרוגז והכע
סנות הוא שלטון
רוחם. ומתוך שהם יודעים, שהרע מצד עצמו הוא דבר שאי אפשר
כלל שיתקיים בעולם, אינם מתיראים לעמוד נגדו בגדולה נפשית
פנימית
.

88
החסידים בעלי ההסתכלות העליונה הם מכירים את הרע, ולמרות ההכרה
הפנימית של הרע, הם לא פועלים בצעקות. הם פועלים בצורה שאינם
מפחדים להגיד את דעתם בלי כעס חיצוני גלוי.

89
פסקה טז'זקוק הקנאה35
(עמוד רמד')
צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל
גבול
הקודש, שתהיה קנאת ד' נקיה. ואם אי אפשר על פי רוב
בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה
הבקורת העצמית לברר את בסיסה העקרי שלא יהיה קנאת
איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ד',
הנותנת לבעליה ברית שלום.
נושא הפסקה-ביאור מידת הקנאהכשהיא נכנסת אל הקדושה.
ביאור הפסקה-
צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול
הקודש-הרב
מבאר בפסקה זאת את הצורך בהכנסת מידת הקנאה לתוך הקדושה. כל
המידות יש להם שורש וקשר אל הקדושה, לכן את כל המידות אפשר
להכניס ולחבר לעבודת ה'. אומנם ישנם מידות שבאופן טבעיהם יותר
קרובים אל הקדושה, וישנם מידות שמיד כשרוצים להכניסם אל הקדושה
צריך לזקק ולטהר אותם36.
הקנאה באופן טבעי נמצאת קצת מחוץ לתחום של הקדושה, לכן אנשים
רגילים יתייחסו למידת הקנאה בצורה שלילית. כמו שנמצא בדברי חז"ל
במשנה במסכת אבות
אבות פרק ד' משנה כא'
-
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם
מן העולם:
על פי משנה זאת ניתן להבין את דברי הרב שמסביר שצריך לעשות פעולה
מיוחדת כדי להצליח להכניס את הקנאה אל תוך גבול הקדושה.
35מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה לט'.
36מצאנו דוגמא להבדלים בין המידות השונות, לגבי תכונת הקפדנות של בית שמאי, לבין
המידה של בית הלל שהיו בעלי ענווה והסבלנות, היכולת לרכז ולהכיל את כולם. הרב בעין
איה מבאר ששתי המידות האלה, הם יכולות להצטרף לעבודת ה'. ובכל זאת הדרך של בית
הלל היא דרך יותר טובה כיון שהמידה של ב"ה ביסודה היא טובה. לעומת זאת מידת ב"ש
היא מידה שכדי להכניס אותה אל הקדושה צריך יותר זהירות. לכן רוב האנשים לא יכולים
לבחור את מידתם של ב"ש כיסוד לחייהם. [להרחבה עיין ב'עין איה' שבת פ"ב פסקה קיב']

90
שתהיה קנאת ד' נקיה-יש לדון מה היא קנאת ה' שהיא מתקשרת אל
הקדושה. ישנהקנאה שהקב"ה מקנא בשביל עם ישראל. זאת קנאה
שהקב"ה מקנא בעקבות אהבתו לעם ישראל. זאת קנאה שהקב"ה מקנא
כשעם ישראל ח"ו עוזב ופונה לעבודה זרה וכדומה37.
אומנם כאן מדובר על קנאת ה' שהאדם מקנא כחלק מעבודת ה' של האדם.
קנאה זאת ניתן להבין בשני פנים.
פן אחד ניתן להבין שזאת קנאה שהאדם האוהב את הקב"ה, הוא מקנא
כשהוא רואה יהודי או אדם המבזה את המצוות, לאדם המבזה את דברי
התורה.
זאת קנאה הדומה לקנאתו של פנחס וקנאתו של אליהו. זאת קנאה שנובעת
מאהבה והקשר שהאדם אוהב את הקב"ה, לכן אכפת לו לראות אנשים
הפוגעים בקשר הזה. קנאהזאת מובילה את האדם לשנוא את הרע בעולם.
וכך כותב המסילת ישרים על קנאה זאת.
ספר מסילת ישרים פרק יט
-
החלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה נכלל בב'
ענינים ... הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמתית
שזולתם לא תכון כלל ... ובכלל האהבה
-
השמחה,
הדבקות,
והקנאה, ועתה נבארם אחד אחד.
הענף הג' הוא הקנאה,
שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את
משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית'
נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ"ש דוד ע"ה (תהלים קל"ט): הלא
37כמו שמצאנו בתורה תמימה על הפסוק בספר משלישכך הוא מסביר את הקנאה של
הקב"ה.
תורה תמימה שיר השירים פרק ח פסוק ו
-
עזה כמות אהבה
-
עזה כמות אהבה
-
אהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, כמש"נ (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה', ...
קשה כשאול קנאה
-
קשה כשאול קנאה של
הקדוש ברוך הוא בשעה שמקנאים אותו בע"ז, כמש"נ (פ' האזי
נו) יקניאוהו בזרים
...
תורה תמימה הערות שיר השירים פרק ח הערה כח
-
דרשה זו בכלל באה בהמשך לדרשה הקודמת, דחשיב שם ערך האהבות היותר
גדולות שבעולם, והם הם מאלה דחשיב כאן הקנאות היותר גדולות בעולם, ובא בזה
להורות,
כי בה במדה שתעוז האהבה לאותו דבר במדה ההיא תולד
הקנאה
לכשתסור האהבה וכן מסבת אהבה עזה תולד קנאה מן הצד, וכמו באהבתם העזה
של הקדוש ברוך הוא וישראל לכן יקניאוהו בזרים אם יסורו ממנו ... ולכשתסור
אהבת האיש מאשתו, תוליד קנאה עזה כנגדה, ותכלית המכוון בזה, שאומרת כנסת
ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, דאחרי שמאהבתך ה
עזה אלי תולד קנאת זרים אלי,
לכן שימני כחותם על לבך להגן בעדי כי לא תאכלני קנאת זרים ...

91
משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים
וגו'.
ואליהו אמר (מלכים א' י"ט): קנא קנאתי לה' צבאות וגו', וכבר
ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה):
תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז"ל
(שבת נ"ה): לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו
ליתפס בעון החוטאים
עצמו.
אומנם ישנה קנאה נוספת המתקשרת אל הקדושה. זאת קנאה הנובעת
מהרצון של האדם להתקרב אל הקב"ה. זאת קנאה שהאדם רואה תכונה
ומידה טובה אצל חברו, ואז האדם מקנא בתכונה של חברו ומנסה גם
לקחת וללמוד את התכונה הטובה הזאת מחברו.
זאת קנאה המתוארת בגמרא בבא בתרא.
תלמ
וד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א
-
רב דימי מנהרדעא אמר: ... קנאת סופרים תרבה חכמה.
הקנאה הזאת היא נובעת היכולת של האדם לראות טוב בחברו ולרצות
לעשות את הטוב כמו חברו. על ידי הקנאה הזאת הטוב מתרבה בעולם. וכך
כותב המהר"ל עלקנאת רחל המקנא באחותה.
נתיבות עולם
נתיב לב טוב פרק א -
אבל הקנאה שהיא לש"ש אינו רעה דכתיב (בראשית ל') ותקנא רחל
באחותה. ובמדרש (ב"ר פ' ע"א) כתיב אל יקנא לבך בחטאים כי אם
ביראת ה' כל היום ואת אמרת ותקנא רחל באחותה אלא קנאה
במעשיה אמרה אלולי לא היתה צדקת לא היתה יולדת ע"כ, הרי כי
הקנאה
הזאת שהוא מקנא את אחר שנמצא בו יראת שמים דבר זה
אינו אסור כלל:
אומנם קנאה זאת למרות נקודתה הטובה צריכה להיות נקיה, שלא תהייה
על מנת להחליש את חברו, אלא להיפך על מנת להגביר את הטוב בעולם.
ואם אי אפשר על פי רוב
בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה
ה
בקורת העצמית לברר את בסיסה העקרי שלא יהיה קנאת
איש מרעהו-למרות שזאת קנאה המובילה לטוב צריך
זיקוק, לשים לב שהקנאה הזאת לא תביא איתה חולשה של בשר ורוח. כל
קנאה מבוססת על הצד האגואיסטי של האדם. כשהאדם מרגיש בעצמו
חסר ביחס לחברו לכן הוא רוצה להתקדם. הרב בעיןאיה מסביר שהאגו
הוא הצד הבעייתי בקנאה, וכך כותב הרב.
עין איה שבת פרק א' פסקה כ'

92
-
...
גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה,
הכעס, ומכ"ש הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש
גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות
השכל להיות עוד עודפת וגדולה
עליהם, למ
ען יעצר כח להנהיג
הכחות החזקים כל אחד על מכונו... כי יסוד הקנאה באה
מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי
, לא בתור
אבר מאברי
הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי
בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות,
כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל לה
יות נהנה מהטוב הכללי...
בקנאה כזאת יש חולשה של צד אגואיסטי, לכן האדם צריך לברר את
הבסיס של הקנאה שלא יהיה כנגד חברו.
הרב באורות התחיה מבאר את החסרון בקנאת סופרים, שלכן בעתיד היא
תסרח. וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה קסו. (מופיע גם באורות התחיה לח')
-
החכמה
שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה,
סופה להרקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים
שתסרח בעקבתא דמשיחא. ועל ידי סרחון זה תתבטל צורתה
הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה,
העליונה מכל קנאה. שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמ
ה
שתצא לאור על ידי שיר חדש, ושם חדש אשר פי ד' יקבנו, ויהי כזית
הודו, וריח לו כלבנון.
הרב מבסס את דבריו על הגמ' במסכת סוטה המתארת שלקראת הגאולה
החכמה תסרח. הסיבה שהיא סורחת כיון שהיא נובעת מקנאה, כיון שיש
כאן חסרון אז צריכה לסרוח כדי שהטוב והחכמה יופיעו בצורה יותר
מתוקנת ונקיה38.
המביאה רקב עצמות-הצד השלילי של הקנאה, הצד הפוגע בחברו גורם
לרקב עצמות. דברי הרב מבוססים על הגמ' במסכת שבת.
38ישנו מקור נוסף בשמונה קבצים בו הרב מדבר על הסרת החסרון הבא בקנאה הטובה.
קובץ ז' פסקה כ.
-
באור תחיית המתים סרה הקנאה מיסודה. לעתיד לבוא נאמר ונתתי לכם לב בשר,
לב בוסר בחלקו של חבירו. מתברר אז הגורל המוחלט של כל יחיד, ורואה הוא את
אשרו במילואו במנת כוסו. מי שבא עד הרום הזה, שאור תחיית המתים מתנוצץ
עליו במילוי, כבר סרה מדת הקנאה ממנו מיסודה, ואין
עצמותיו מרקיבים, מאחר
שסבת הרקבון, שהיא עצבונא דגופא, הבלי דגרמי וקטנות הנחשית, בטלה ממנו,
ורואה עולמו בחייו, ולבו שמח בכל עמלו, הרי הוא טוב עין במלא המדה.

93
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד ב
-
דכתיב ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו
-
עצמותיו
מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו
-אי
ן עצמותיו מרקיבים.
הקנאה מרקיבה את עצמותו של האדם. העצמות המבטאים את השורש
של האדם נרקבות בעקבות החסרון של הקנאה. לכן האדם המקנא קנאת
ה' החיובית, צריך להזהר שהקנאה הזאת לא תופיע בשילוב של פגיעה
וקנאה בחברו.
כי אם קנאת ד',
הנותנת לבעליה ברית שלום-הקשר ביןקנאה לבין
ברית שלום מצאנו לגבי פנחס שלאחר קנאתו הגדולה הוא קיבל את הברכה
של ברית שלום, כמו שמופיע בפסוק.
במדבר פרק כה פסוק יב
-
לָכֵֶ֖ן אֱמָֹ֑ר הִנְנִֶׁ֨י נֹתֵ ן ל ִֹ֛ו אֶת־בְרִיתִֶ֖י שָלֹּֽום:
לכאורה יש כאן פלא, כיצד האדם המקנא והפוגע בחוטא יכול לשלב בתוכו
את תכונת השלום. הרב באגרות הראיה מתייחס לפלא הזה. וכך כותב
הרב.
אגרות הראיה ח"ב אגרת תכז
-
כאן אנו כוללים כבר כאחד שני זרמי רוח, שבלעדי המחשבה
הרוממה ... היו עומדים במצב של שני הפכים שאינם יכולים
להתאחד: הקנאה הקדושה. קנאת ד' ותורתו וכל קודש, המאזרת
כח וחיל ... ו
הסבלנות המתונה המלאה רוח וחסד ודרכי שלום ...
קנאה גדולה אנחנו מתקנאים לדגל ד' ... ומתוך אהבה העמוקה
והעליונה שאנו אוהבים את עמנו והגוי כולו ואנו חרדים בכל לב
לגורלו ועתידו הננו שואפים ליתן את רוח ד' על כל צאציו, ומתוך כך
יש לנו כח סבל גדול מאד, לבא במשא ומ
תן עם כל פלגות עמנו ועם
כל יחידיו.
הרב מבאר שהמקנא האמיתי אוהב בעומק את עם ישראל. הסיבה שאדם
מקנא כשהוא רואה אדם חוטא זה נובע דווקא מתוך אכפתיות כלפי הזולת
וכלפי עם ישראל. כשלאדם לא אכפת מחברו ממילא הוא לא יקנא כשהוא
יראה חטא, מבחינתו לא אכפת לו שחברו יסבול ויטעה. דווקא מתוך קשר
לכלל אז האדם נהייה קנאי. מתוך קשר אל הקב"ה ואל עם ישראל, אז
האדם מגיע לקנאה. לכן מבחינה פנימית יש קשר מהותי בין קנאה לברית
השלום.

94

95
פסקה יז'גדלות וזהירות בכבוד הבריות39
(עמוד רמה')
לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם
כן
המדות הרעות, ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים ,
כשיש איזה טינא בלב ביחוד עליהם. אף על פי שלכאורה
התביעה הלבית דורשת הרחבה זו, ולפעמים יש מקום
לצדד גם כן שאין בביזוי ההוא משום לשון הרע והתכבדות
בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב
את אופיו הפנימי,
ש
הוא בעיקרו קודש, בכל זאת הזהירות מזה היא יפה,
והרי זה בכלל אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך.
כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת,
ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל
מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד,
והתכבדות בקלון חברו, שלפעמ
ים יש
בהם קורטוב של טוב,
מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה מאהבה, בתשובה
אהבת ענוה, של לגבורה של תמיד ולשוב רעים,
וזהירות בכבוד הבריות.
נושא הפסקה-הנפילות המוסריות הנובעות מהעליה הרוחנית.
ביאור הפסקה-
לפעמים מתוך גדלות רוחנית מתחזקות גם
כן
המדות הרעות-הרב
בפסקה זאת מתאר מציאות הנוצרת באופן טבעי בעקבות עלייתו הרוחנית
של האדם. לפעמים הגדלות הרוחנית גורמת חיזוק לצדדים השליליים של
האדם. הרב מתאר את הבעיה הזאת גם בפסקה בעולת ראיה, וכך כותב
הרב.
עולת ראיה ח"ב עמ' שסז'.
-
על ידי העליה של יום הכיפ
ורים מתרחקים הרבה מהעולם הזה,
וצריכים שמירה מכל מכשול כשפוגשים בעניני העולם הזה, ואותם
39פסקה זאת מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים, קובץ ג' פסקה רנג', וקובץ ג' פסקה
קלב'.

96
הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לעניני
העולם הזה בתיאור הגון בקדושה
.
בפסקה זאת הרב מבאר את הסיבה שהעליה גורמת חיזוק של קלקולים.
הסיבה היא כשהאדם עוסקבענייני עולם הבא, כשהאדם עוסק בצד
הרוחני, הצד הגשמי נזנח. ההזנחה של הצד הגשמי גורמת חוסר איזון,
חוסר האיזון גורם שהאדם לא שם לב לצד הגשמי, למידות הרעות
הנמצאות אצלו.
ראוי לציין שבעולת ראיה הרב מתייחס בעיקר למתח בין הצד הגשמי לצד
הרוחני, מתח זה מזכיר את המציאות של רשב"י כשהוא יוצא מן המערה,
הוא שרף את כל מי שנמצא בעולם. הוא לא מסוגל לראות חטאים
וחסרונות גשמיים40. אומנם בפסקה שלנו הרב מתעסק יותר בצד המוסרי,
כדי לבאר זאת ניתן להביא פסקה נוספת מאורות התשובה, וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יד' פסקה ב.
-
לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה,
מתרוממים כל
כחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה
העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, וע"י
זה המדות הרעות שולטות בו.
ואח"כ כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח
החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור
בקלקולי תכונותיו,
ומתחילה
מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד...
בפסקה זאת הרב מתאר שהעליה גורמת עזיבת הגוף, ברגע שהאדם לא
דואג לניווט של הגוף אז המידות הרעות הטבעיות חוזרות ומתחזקות
בצורה שלילית.
האדם צריך כל הזמן לכוון את כוחותיו, עליה רוחנית גורמת מעין עזיבה
של תיקון מידות גשמי. חוסר התיקון הגשמי גורם שהמידות מתפרצות
בצורה שלילית, זאת הסיבה שהעליה הרוחנית גורמת התחזקות של
המידות הרעות.
40וכך כותב הרב בעין איה על הסיפור של רשב"י.
עין איה שבת פרק ב' פסקה
ער. -
אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר מאן
לודעיה לבר יוחי דמית קיסר וכטיל
הקדושים גזירתיה.
החברה חיי ומכל החיים משאון שהנזרם הללו, ומהומותיהם
עשה להם רב ברכה בחיים היותר מלאים של הצורה האלהית
אשר
באדם, בהוס
יפם אור חכמת אלהים ודעת קדושים, לא
היתה יכולה ידיעה זו, של
מציאות אפשרותם לצאת עוד אל
החיים החברותיים, להיות קובעת מקום באמצע
חייהם, כי תחת
ששון הריעות והחברה היותר שלמה, הלא היה להם יותר ויותר
אור
ד' וששון הדעות העליונות וזיו החיים הברוכים כצבא
המרום במרו
ם...

97
ומתבלט הדבר בלעיגה וביזוי לחברים ,
כשיש איזה טינא בלב
ביחוד עליהם-המקום בו חסרון המידות בא לידי ביטוי הוא מתגלה כלפי
החברים. מצאנו בחז"ל מספר דוגמאות בהם האדם העולה רוחנית מבזה
את חבריו. נביא מספר דוגמאות.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ
-
תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה
שבא רבי אלעזר (בן רבי) +מסורת הש"ס: ברבי+ שמעון ממגדל גדור
מבית רבו, והיה רכוב על חמור ו
מטייל על שפת נהר, ושמח שמחה
גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם
אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין
כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשא
ני כמה
מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור
ונשתטח לפניו ...
הסיפור הזה מתאר את ר"א שעלייתו הרוחנית גרמה זלזול באדם מכוער.
זלזול בבריות, על פי פשט הסיפור אותו אדם, חסרונו היה חסרון גשמי,
שהוא היה מכוער. בכל זאת העליה הרוחנית גרמה נפילה וביזוי כלפיו.
סיפור נוסף מצאנו כלפי תלמידיו של ר"ע, וכך מופיע בגמ'
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
-
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד
אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה
סיפור זה יותר מובן כיצד העליה הרוחנית גורמת זלזול בחברו, אצל
התלמידים הזלזול נבע כנראה מחוסר ההסכמה התורנית וההלכתית
בניהם. הויכוח תוך כדי הלימוד הויכוח על הבנת התורה גורם לזלזול ומתח
בין התלמידים. הלימוד עצמו גורם שתלמיד נוטר טינא לחברו שלא מסכים
עם שיטתו.
ביטוי לעניין זה מצאנו בגמ' המתארת את ההבדל בין תלמידי חכמים של
בבל לתלמידי חכמים של ארץ ישראל, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א
-
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד
קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם
-
אלו תלמידי חכמים
שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חוב
לים
-
אלו תלמידי
חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני]

98
בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק:
אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן
זית, ושנים זיתים עליה
-
אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה
כזית.
בספר תומר דבורה מסביר שהשורש ממנו נובעת הגאווה על חברו, היא
דווקא מתוך שהאדם עוסק בתורה. כיון שהתורה היא כנגד ספירת
התפארת, ממילא יש סכנה שהאדם גם יתפאר על חברו. וכך כותב בספר
תומר דבורה.
תומר דבורה פרק ז'
- -
אין ספק שמדת התפארת הוא העסק בתורה, אומנם
צריך זהירות
גדול שלא יתגאה האדם בדברי תורה, שלא יגרום רעה גדולה, שהרי
כמו שהוא מתגאה כך גורם שמדת התפארת שהיא התורה תתגאה
ותסתלק למעלה ח"ו ... המתגאה על תלמידים ... ישפיל עצמו אל
תלמידיו וישפיעם ... המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו כההוא
עובדא דאליהו שנדמה
לרשב"א כעני מכוער ... התגאה בתורתו על
עמא דערעא שהוא כלל עם ה' ... אלא יהיה דעתו מעורבת עם הבריות
וכל עם הישוב חשובים לפניו ... וח"ו אם קורא אותם חמורים
מורידם אל הקליפות ... אלא יתנהג עמהם בנחת על פי דרכם...
הרמ"ק בתומר דבורה מביא את הסיפור שהבאנו, ומזהיר מהסכנה בלימוד
תורה שלפעמים מוביל לגאווה. לכן הלומד תורה צריך להזהר ולהשפיל
דעתו כלפי תלמידיו, כלפי הזולת, ואפילו כלפי עמי הארצות.
אף על פי שלכאורה
התביעה הלבית דורשת הרחבה זו-הרב מסביר
שיש מקום פנימי, מקוםנכון שהטינא הזאת נוצרת, ואעפ"כ בהמשך
הפסקה הרב מזהיר מלהשתמש בתכונת הזלזול בחברו.
יש מקום בו האדם נצרך לזלזל בחברו כדי לשמור על עצמו, כדי שהוא יוכל
להתמודד מול חברו הוא צריך להרחיב את עצמו. הרחבת העצמיות שלו
נצרכת לפעמים להישען על התייחסות אנוכיתוגאוותניתכלפי חברו.
אפשר להעמיק ולהסביר שהאדם צריך הרחקה מחבריו כדי לחזק את
עולמו הרוחני, ההתעסקות החברתית גורמת לאדם פגימה בעלייתו
הרוחנית, לכן האדם מרגיש צורך להתבודד ולריחוק מחבריו. דוגמא לעניין
מצאנו בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה שיט.
41
41פסקה זאת מובאת לקמן בסדר 'הפרישות' פסקה ד' עמוד רעא' (בהוצאת מוסד הרב)

99
-
האדם שנשמתו מאירה
בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה
התדירית של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם
ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה ... ונגד
פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם, ולצייר את עילוים, את אוצר
הטוב שבהם ...
ולפעמים יש מקום
לצדד גם כן שאין בב
יזוי ההוא משום לשון הרע
והתכבדות
בקלון חבירו, שאין הכונה להרע כי אם להרחיב את
אופיו הפנימי,
שהוא בעיקרו קודש-הרב מסביר שהאדם המבזה כל
כך מצדיק את פעולתו עד כדי כך שהוא מרגיש ומבין שאין בזה לשון הרע.
מבחינת האדם המזלזל בחברו זה לשון הרע נצרך, כדי להודיע אתהטעות
של חברו. מצאנו לא פעם שהאדם מדבר לשון רע ובמקום להכיר את החטא
של לשון הרע, הוא מצדיק את סיפור הלשון הרע. מבחינת האדם המספר
לשון הרע, יש כאן אפילו מצווה לפרסם את הרשעים לפרסם את טעותו של
חברו כדי שלא יטעה אחרים. תכונה זאת היא מאד מסוכנת.
האדם צריך להכיר שאותה התכבדות בקלון חברו, למרות שהיא מרחיבה
את האופי הפנימי של האדם. למרות שהיא שומרת על הקדושה היא תכונה
מסוכנת.
בכל זאת הזהירות מזה היא יפה,
והרי זה בכלל אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' וישע לך-לכן הרב מסיים חלק זה של הפסקה באזהרה
שהאדם יזהר לא להשתמש בצד השלילי כדי לרומם את הטוב. האדם צריך
לבצר את כוחותיו הטובים לא על סמך זלזול באחרים. האדם צריך לבצר
את כוחו בהסתכלות החיובית42.
הרב מביא פסוק מספר משלי כדי להמחיש את הסכנה שלא יבנה את הטוב
על סמך שימוש ברע. וכך מובא בפסוק.
משלי פרק כ פסוק כב
-
אל־ּתֹאמר
אֲש לְמָה־רָָ֑ע קּוֵ ה לְּּֽ֝יקֹוָָ֗ק וְיַֹ֣שּֽע לְָּֽך:
פשט פסוק מתעסק בביאור שהאדם הנפגע מחברו לא יחזיר רע לחברו.
יסמוך על הקב"ה שיעשה טוב ויעזור לו. עדיף לא לעשות רע מול חברו.
אומנם כאן הרב לוקח פסוק זה בהקשר שונה, הרב מסביר שהאדם הרוצה
טוב, למרות שהוא מרגיש צורך לחזק את כוחות הטוב דרך הרע, צריך
42בכלל ראוי לציין בנקודה זאת, שהדרך שראוי שהאדם יחזק את דעתו, עדיף שתהייה
לעניינו של ויכוח, ולא לחזק את עמדתו דרך הצגת האחר בצורה שאיננה ראויה. אומנם
בויכוח זאת יותר נח לצאת ולהביא נגד השיטה השניה טענות שמבוססות של לשון הרע
וכדומה, אבל זאת לא הדרך הנכונה.

100
להזהר לא להשתמש ברע. האדם צריך להכיר לצפות אל הקב"ה לסמוך על
הקב"ה שחיזוק הטוב יעשה לא דרך ביזוי, לא דרך הכרת הרע של חברו.
כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת-כמו בחלק הראשון של
הפסקה, גם בחלק הזה הרב עוסק בנפילההקיימת אצל הצדיק. גם כאן
הדגש לא על סתם נפילה מעשית, אלא בעיקר על נפילה בתחום המידות,
נפילה מוסרית.
הרב בשמונה קבצים מתאר שהעליה היא המקום ממנו נובעת הנפילה, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה רנ.
-
אותה הגדולה הנשמתית ... יוכל כל אותו האור העליון להשתבר,
ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה,
ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים, לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.
אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן את
והתענוגים הכבוד הבצע, חמדת הגופניות. הסוערות התאוות
המוחשיים, יוכלו לפרוץ כל גבולים, וממרום ע
ז השאיפה העליונה,
המלאכית, תוכל לבוא הנפילה היותר נוראה. ...
במקום נוסף בשמונה קבצים הרב מתאר את עלייתו של הצדיק מתוך
הנפילה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תריז.
-
לפעמים הצדיק נופל ממדרגתו כדי שיכיר בהכרה עמוקה את הרע,
למען ידע לשנאתו, ולהזהיר אחרים ולהזהר מ
מנו. ולפעמים עיקר
הנפילה באה כדי לשכלל את הידיעה של הצדיק, שלא יחסר לו אפילו
חלק מן החושך שיעלם מעיניו. ובחזירתו למעלתו, הוא מרומם עמו
את כל הנטיות החלושות והרעות שלו, ושל כל הנשמות והעולמות
שיש להם שייכות בחייו ונשמתו, לפי המגעים הקרובים והרחוקים.
ולטובה
מצטרף הכל, ממש הכל בכלל, כי ניידי כולהו ניידי. וטוב לב
משתה תמיד
ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו-הרב מעודד את הצדיק בזמן
נפילתו, הצדיק צריך להכיר שנפילתו היא נובעת ממקום עליון. כיון
שהנפילה של הצדיק שורשה בטוב לכן אפשר לרומם את הנפילה במחשבת
קדושה. וכךכותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה קד.

101
-
בעת אשר ירגיש האדם נפילה מפני חולשת רוח והמעדה מוסרית,
ישים אל לבו שממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות,
וישוב ויעלה, ויחדש כחו בגבורה ושלוה לאור עולם, עוד ביתר שאת
מימי קדם. וכן הוא הדין בדור שלם, ובתקופה ע
ולמית.
בפסקה זאת הרב מבאר שהנפילה מביאה לצדיק יכולת להעלות מרגליות
חדשות מהמקום הנמוך. כביכול בזכות הנפילה, כשהצדיק עושה תשובה
הוא מרומם את הדברים הנמצאים במקומות הנמוכים.
לכן הצדיק צריך לא לפחד מן הנפילה, הצדיק צריך להכיר את המקום
הקדוש בו העליון בו הוא נמצא.
ביחוד אל יבהל
מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד,
והתכבדות בקלון חברו-המקום בו נמצאות הנפילות הוא בעיקר
בענייני אדם לחברו, לכן באותם מקומות האדם צריך לא לפחד. הרב ממקד
שעיקר הנפילות בין אדם לחברו קשורים לכבודו של האדם ביחס לחברו.
כיון שהצדיק נמצא במעלה גדולה, לכן גדלותו גורמת נפילה הקשורה
להתייחסות שלו לסביבה. גדלותו גורמת יחס שלילי לסובבים אותו.
שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב,
מפני גדולת הנשמה-הסיבה
שהצדיק לא צריך להבהל מפני נפילות אלו, כיון שהנפילות מוכיחות שיש
אצל הצדיק גדלות נשמתית. הנשמה הגדולה של הצדיק מולידה קושי עם
הסביבה, לכן לצדיק קשה שלא לפגוע בהרגשה שהוא מרגיש כלפי סביבתו.
אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה-הרב מבאר שהדרך לתקן את
הנפילות הוא על ידי תשובה מאהבה. בדרך כלל המושג תשובה מאהבה
הוא מתייחס כלפי הקב"ה, היינו שהאדם חוזר אל הקב"ה לא מיראת
החטא, אלא מאהבת ה'. התשובה מאהבה היא הדרגה העליונה הרצויה.
כאן הרב מתייחס לתשובה מאהבה בצורה שונה, הרב מבאר שתשובה
מאהבה גורמת שהאדם מתייחס אל הסביבה בצורה טובה. תשובה מאהבה
גורמת שהאדם ירגיש אהבה כלפי זולתו.
יש כאן חידוש שהרב מקשר בין תשובה מאהבה שהיא חלק מהיחס של
האדם לבוראו לבין תשובה מאהבה הקשורה אל הזולת. נראה שאדם
המכיר את הקב"ה בצורה של יראה ממילא הוא מתייחס כלי הסביבה
בצורה שלילית, בעקבות כך יש לו ניגוד כלפי הזולת. לעומתו מי שחוזר
מאהבה, כל קישורו וכל ייחסו אל המציאות נעשה בצורה של אהבה, כיון
ששורשו הוא אהבה ממילא קל לו לאהוב גם את הזולת. כך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה לב.

102
-
מרגישים הקודש, אדירי טובים, שצדיקים הגדולה, האחדות
בעצמם מר
וב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי
ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור
החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות
והמעשים שלהם לטובה ולקדושה. מרוב תשובה מאהבה של אנשי
מופת הללו, מתהפכים כל הפשעים לזכיות, ואור הח
יים היותר
רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח ...
ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים,
וזהירות בכבוד
הבריו
ת-התשובה הזאת היא גורמת לשילוב ענוה ויחס נכון לזולת. הרב
מכנה את הענוה בצורה של גבורה, בשונה מיחס של התכבדות בכבוד חברו,
כאן האדם משתמש בגבורה של ענוה. הוא מכריח את עצמו לענווה ואהבת
רעים.
שלב נוסף לא רק אהבה לרעיו, אלא גם זהירות כלפי כל הבריות, אפילו מי
שאינו רעהו. בתוך המילה בריות נכללים כל הנבראים כולם. הצדיק במעלת
התשובה מאהבה נזהר בכבוד כל הנבראים כולם.

103
פסקה יח'מדת ההשתוות43
(עמוד רמו')מדרגת ההשתוות במדות היא עולה עד אותה המדרגה,
עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות,
כי לא יכנס
בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה
ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט
זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת
ובבהירות החידוש, עד שיהיה מסביבתו הגדלה לפעמים צריך
הרוחנית למדרגתו לבוא כדי
העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של
בנ
י אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא
למדת ההשתוות.
אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו
עד שיגיע למדה עליונה זו, שלא יהיה דרוש לו לא שבח
ולא גנות. ואם יעלה למדה זו אז יהיה באמת מעדת ישרים,
שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי, ויקי
ים
חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה, אם חסד אשירה ואם
משפט אשירה.
ודוקא כשבאים למדה זו, תוכן הכבוד הרוחני, כבוד האמת,
חי הוא בנשמה, כי אין דבר שבמינו שיהיה מחריב בו,
שהוא הסיג של כבוד המדומה, וקל וחומר של צורך הבוז
כדי להשפיל דעתו. ועל ישרי לב כאלה, הקשורים בק
שר החכמה
העליונה, המשקיפה על כל העולם כולו באור האמת הברור,
נאמר כבוד חכמים ינחלו, כחם מתגבר, ודומיתם נפלאה,
ראשי תבות כחי, וסופי תבות דמו, דומיה
תהלה, גבורי כח עושי דברו
נושא הפסקה-ביאור מידת ההשתוות כלפי הזולת.
ביאור הפסקה-
מדרגת ההשתוות במדות היא
עולה עד אותה המדרגה,
עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות-בפסקה זאת הרב
מתעסק בנושא יסודי בעבודת המידות, בירור מידת ההשתוות. ראוי לציין
שהמושג מידת ההשתוות מופיע בדברי הרב וכן בספרות חז"ל בהקשרים
43מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה יז'.

104
שונים44. כאן הרב מבאר את מידת ההשתוות לפי מה שמבואר בספרי
החסידות. וכך מבאר הבעל שם טוב בספר צוואת הריב"ש.
צוואת הריב"ש
-
שויתי ה' לנגדי תמיד. שויתי לשון השתוות בכל דבר המאורע הכל
שוה אצלו בין בענין שמשבחי' ב"א אותו או מבזין אותו וכן בכל שאר
דברים וכן בכל המאכלות
בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים
הכל ישוה בעיניו כיון שהוסר היצה"ר ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע
יאמר הלא זה הוא מאתו ית' ואם בעיניו הגון וכו' וכל כונתו לש"ש
אבל מצד עצמו אין חילוק וזה מדרגה גדולה מאד.
לפי הסבר זה מידת ההשתוות גורמת לאדם שיעשה את מעשיו ללא הבדל
אם בני אדם ישבחוהו או יגנו אתו. כיון שהאדם עומד מול הקב"ה,
מבחינתו כל מה שהאנשים מסביב טופלים עליו לא משנה את העבודה. יש
השתוות ושוויון מוחלט בכל מציאות ובכל תגובה שאנשים אחרים מגיבים.
הרב מבאר שזאת מעלה גדולה שהאדם מגיע למצב בו אפילו עבודתו
הרוחנית לא צריכה חיזוק מן הסביבה. יש אנשים שכדי שיוכלו לעבוד את
ה' בצורה טובה, הם צריכים שבח ועזרה מן הזולת. אבל המעלה הנכונה
שאפילו בצד הרוחני האדם כלל לא יצטרך עזרה מן הסביבה. המדרגה
העליונה שאדם יעבוד מעצמו מפנימיותו, ללא שום שבח חיצוני. אדם כזה
גם גנאי לא יפריע לעבודתו הרוחנית.
עניין זה מבואר גם במסילת ישרים כשהוא מבאר את חסרון העבודה שלא
לשמה, וכך כותב המסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק טז
-
אמנם, מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה, הוא תערובת
האיסור, דהיינו, שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש,
שכך גזר אבינו
שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה
אחרת, או שישבחוהו בני האדם או שיקבל שכר במעשהו. ולפעמים,
אפילו אם לא יהיה מתכון ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח
ירבה לדקדק יותר, כעין מעשה של בתו של רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז
יח): שהיתה פוסעת פסיעות יפות, וכיון ששמ
עה שאומרים כמה
נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה יותר. הרי התוספת הזה
נולד מכח השבח ששיבחוה.
44ניתן לראות משמעויות אחרות למושג זה בדברי הרב בפסקה א' בעבודת הקודש (עמ'
קצט') וכן לעיל במוסר הקודש פסקה קה' (עמ' קנא')-מומלץ לעיין בסיכומים שם.

105
לפי המסילת ישרים האדם צריך להגיע למצב בו הוא עושה את מעשה
המצוות בלי הבדל, בין אם אנשים ישבחוהו על המעשה או יגנוהו על
מעשהו. יכולת לעשות בכל מקרה היא מביאה את האדם למצב של עשיית
מצוות לשמה.
כי לא יכנס בלבו שום רעיון של גאוה עד שיצטרך לקבל טובה
ממה
שמגנים אותו-הדרך להגיע למעלה זאת נובעת מן הענווה. ברגע שהאדם
רחוק מן הגאווה ממילא אין לו צורך לחיזוקים חיצונים מן הזולת. מי
שבעל גאווה כל הזמן צריך חיזוק חיצוני לכן הוא תלוי בזולתו, וממילא
כשיש שבח או ביזוי הדבר משפיע עליו. לעומתו העניו אינו תלוי בזולתו,
לכן הוא יכול להגיע למעלת השיווי. וכך מובא בגמ' שהיו אמוראים
מתפללים.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
-
מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני
מר
ע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל
תהיה ...
התפילה שהאמוראים היו מתפללים, למעלת הענוה שהנפש תהייה כעפר.
הרמב"ם על המשנה במסכת אבות הכותבת 'מאד מאד הוי שפל רוח'
מסביר הרמב"ם על מעלת החסיד. וכך כותב הרמב"ם.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק
ד משנה ד
-
וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר
לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע
על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי
סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי,
ואחד מאנשי הספ
ינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו,
ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי.
ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה
נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה
שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא
אשים לבי אליו.
ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.
ואני אזכור עתה קצת מה שזכרו החכמים בשבח הענוה ובגנות
הגאוה, ולפיכך ציוה זה להתקרב אל שפלות הרוח, ואמר: מאד מאד
הוי שפל רוח, מחששו שאם ישאר האדם בענוה לבד
-
שמא יהיה
אצלו חלק מן הגאוה, ה
ואיל והוא קרוב אליה, שהענוה ממוצעת, כמו שזכרנו.

106
ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט
זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת
ובבהירות החידוש-אומנם האדם
צריך להרגיל את עצמו לענווה, אבל האדם צריך להזהר שהענווה הזאת לא
תגרום חלישות. יש אנשים המגיעים אל הענווה מתוך זלזול בעצמם, מתוך
החלשת הכוחות שלהם. הצורה הזאת בה הענווה גורמת השפלה של עצבות
ומיעוט כוחותיו של האדם זאת לא הדרך להגיע למעלת השיווי. אדם צריך
לברר לעצמו מה הטעם שלא אכפת לו מה אנשים חושבים עליו, לפעמים
הסיבה כיון שהוא כבר לא מאמין בעצמו, הוא החליש את כוחותיו, את
שכלו ואת חריצותו.
הרב מרחיב בדוגמאות שונות להסביר מה הענווה השלילית, היינו השפלות
יכולה לגרום. היא יכולה לגרום החלשה של זריזותו המעשית של האדם,
אבל גם יכולה לגרום לפגיעה בשכלו של האדם, בחריצותו בחריפותו
ובבהירות הדעת של האדם. החלשה זאת תגרום שהאדם לא יוכל לפעול
בצורה נכונה.
הרב בעין איה מבאר את הסכנה בשפלות שהיא מחלישה את כוחותיו של
האדם, וכך הרב מבאר את דבריו על הגמ' המופיע במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
-
תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין
מאהבה ושמחין ביסורין
–
עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו.
עין איה שבת פ"ט פג
-
ישנן הדרכות מוסריות כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כח העוז
של
החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית,
שאליה ראוי לערוג
...
אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום
המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן
...
לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר
להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדרג
ת ההמתה
הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד, ורגשי
הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה.
כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של
הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי, יהיה במלוא בניינו הנפשי..
אבל בכל המעמק של ההר
גשה הברורה בצער העלבון, עד שהם
נעלבים, בכל זאת, רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את
דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך, עד שהם אינם
עולבים. דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם,

107
הם משתמשים בו לעצור ברוחם שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים
א
ת אחרים, אע"פ שהם הם עולביהם עצמם..
לפי יסוד זה מתבאר שהגמ' הדגישה שאנשים שאינם עולבין אין הכוונה
שאינם נעלבין, אין מטרה לא להעלב. המטרה היא להרגיש את החסרון
ואת הפגיעה, ובכל זאת לסלוח. היכולת לסלוח ולהעלים עין היא המטרה
והמעלה. אבל מציאות בה האדם כלל לא מרגיש חסרון, הדבר מוכיח
שהאדם החליש את כוחותיו.
עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו
כדי לבוא למדרגתו
הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של
בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא
למדת ההשתוו
ת-בצורה כזאת
האדם באמת לא זכה למעלת השיווי, כדי לחזור ולהתרומם האדם יצטרך
עזרה מן הזולת. בצורה כזאת האדם לא יכול להתרומם רוחנית, בלי הגדלה
מן הסביבה. כיון שהאדם נצרך להתקדמותו הרוחנית להיעזר בזולת הוא
לא הגיע למידת ההשתוות.
אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו
עד שיגיע
למדה עליונה זו, שלא יהיה
דרוש לו לא שבח
ולא גנות-כיון שזאת
דרגה ומידה עליונה, צריך הרבה רכוש כדי להגיע למידה זאת. צריך האדם
לעשות הרבה עבודה רוחנית כדי לקנות מידה זאת. ברגע שאדם ימלא את
עצמו ברכוש רוחני נכון, אז הוא לא יצטרך לסמוך על זולתו, האדם יהיה
מלא בתוך עצמו.
המטרה שהאדם יקנה את מידת הענווה בצורה בה הוא בעצמו מלא
בכוחות, מילוי הכוחות האישיים שלו יגרמו לו להגיע להשתוות שאיננה
גורמת פגם בכוחותיו.
הרב מכנה את המידה הזאת כמידה עליונה, אפשר להסביר שהטעם שזאת
מידה עליונה, כיון שמידת ההשתוות תלויה ברוחניות של האדם. דבר גשמי
הוא תלוי באחרים, וממילא מתפעל בהם. לעומת זאת דבר רוחני הוא
בעצמו מלא ואינו צריך מילוי מאחרים. לכן אדם המצליח לקנות את מידת
ההשתוות הוא נמצא במעלה עליונה. ממילא הוא דבק באלוקות שאיננה
מתפעלת מאחרים45.
45היסוד שדבר אלוקי איננו מתפעל מאחרים מבוארת במהר"ל, המהר"ל מסביר את הגמ'
במסכת גיטין העוסקת בטיטוס שחירף את הקב"ה, והקב"ה נקרא גיבור בזה שלא השיב לו.
וכך מסביר המהר"ל.
ספר נצח ישראל פרק ה

108
באגרות הראיה הרב מעיד על עצמו שהוא הגיע למעלה זאת. וכך כותב הרב
באגרות הראיה.
אגרות הראיה אגרת מג
-
ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין
אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי ...
ואם יעלה למדה זו אז יהיה באמת מעדת ישרים,
שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי-אדם שהגיע למעלה הזאת הוא נקרא
ישר. המילה ישר מבטאת אדם שנמצא באיזון, הוא איננו מושפע מדברים
שאינם ישרים. הוא איננו מושפע מדברים המוציאים אותו מאיזון.
מציאות כזאת היא נקראת ישר46. זה מה שמסביר חובת הלבבות על מעלת
החסיד.
ספר חובות הלבבות שער ה
-
שער יחוד המעשה פרק ה
-
וכבר אמרו על אחד
מן החסידים, שאמר לחבירו: הנשתוית? אמר
לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתוה בעיניך השבח והגנות, א"ל: לא.
א"ל: א"כ עדיין לא הגעת. השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת,
כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות.
ויקיים
חסד אשירה אם אזמרה, לך ד' ומשפט אשירה חסד ואם
מ
שפט אשירה-במעלה הזאת האדם מצליח להודות לה' בכל מצב.
הרב מבסס את דבריו על פסוקבספר תהילים.
תהלים פרק קא פסוק א
-
לְדָוִָ֗ד מִִ֫זְמֹור חֶּֽסֶד־ּומִשְפָ ט אָשִָ֑ירָה ל ְָךֶ֖ יְקֹוַָ֣ק אֲזמֵּֽרָה:
-
ואם שהיה מגדף, היה הקדוש ברוך הוא שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח
בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו
התפעלות הגשם לכך נקרא "חסין יה" (תהלים
פט, ט), כלומר שהוא אינו מתפעל
למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך
אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל... ומי שלמד מן
"מי כמוך באלים" (שמות טו, יא) 'באלמים', זה ענין נפלא מאוד. שלא תאמר כי
השם יתברך צרי
ך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר "מי כמוך באלים" 'מי כמוך
באלמים', כמו האלם אין צריך לכבוש את הדבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך. וכן
השם יתברך, מה שהוא אינו משיב למכעיסיו
-
מפני שהוא אינו מתפעל. ולא כמו
האדם שהוא מתפעל אם שומע חרופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש
כעסו
בחזקה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו צריך לכבוש כעסו.
46ישראל נקראים ישרים (ישורון). הם עובדים את הקב"ה נגד כל העולם, יש לישראל ישרות
פנימית.

109
פסוק זה נדרש בגמרא בברכות, והרב מפרש את הפסוק לפי הגמרא
בברכות, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב
-
חייב אדם לברך כו'. מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על
הטובה ... אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. אמר רב
אחא משום רבי לוי: מאי קרא
-
חסד
ומשפט אשירה לך ה' אזמרה,
אם חסד
-
אשירה, ואם משפט
-
אשירה.
לפי מהלך הגמ' האדם מודה לקב"ה בין שיש לו טוב בין שיש לו רע. זה
משמעות פשוטה של מידת ההשתוות, היינו השתוות מול המציאות
שהקב"ה מגלגל על האדם. בכל מידה ומידה האדם מודה לקב"ה. אבל הרב
דורש את היסוד הזהגם כלפי עבודת ההשתוות שבפסקה, היינו שהאדם
מודה לקב"ה בכל מצב. מבחינתו יש לו עבודת ה' בין אם הסביבה משבחת
אותו ויש לו חסד, בין אם הסביבה מגנה אותו ועושה כלפיו משפט.
ודוקא כשבאים למדה זו, תוכן הכבוד הרוחני, כבוד האמת,
חי הוא
בנשמה, כי אין דבר שבמינו
שיהיה מחריב בו,
שהוא הסיג של כבוד
המדומה-לאחר שהאדם מגיע למעלה כזאת כבר לא משנה לאדם הזה,
הוא יכול לקבל בעצמו כבוד. אנשים הנמצאים במעלה רגילה תופסים שאם
יש כבוד גשמי הוא סותר את הכבוד הרוחני האלוקי. אבל במעלה של
ההשתוות האדם המקבל כבוד זה לא מפריע למעלה הרוחנית. כיון שהאדם
נמצא בכבוד אלוקי ממילא יש לו בעצמו כבוד רוחני והוא בעצמו מרגיש
את הכבוד האישי של נשמתו. במקום כזה גם אם האנשים יתנו לו כבוד זה
לא יפקיע לכבוד העליון.
כדי להסביר מה הטעם שהכבוד האישי לא מפריע לכבוד הרוחני, הרב
משתמש בביטוי המופיע במסכת זבחים הקשור לדיני מחשבת פיגול. שם
מדובר שאם אדם חושב על משהו מאותו סוג למרות שזה לא מחשבת פיגול
זה לא מפריע כיון שזה אותו מין47. הרב לוקח את הביטוי הזה כמשל
להסביר שגם הכבוד הגשמי כיון שהוא מאותו מין של הכבוד האלוקי, הוא
מעין סיג ושאריות מהכבוד האלוקי. לכן הכבוד האישי לא מסוגל לסתור
ולהפריע לכבוד האלוקי.
אדם הנמצא במעלת השיווי כיון שהוא חי את הכבוד האלוקי, אדם כזה
לא מרגיש צורך לפעול נגד כבוד שהוא עצמו מקבל. למרות שהוא בעצמו
47
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף ג עמוד א
-
חטאת ששחטה לשם עולה
-
פסולה, שחטה לשם חולין
-
כשירה, אלמא דמינה
מחריב בה, דלא מינה לא מחריב בה

110
מקבל כבוד, הוא לא מרגיש קושי בדבר. כיון שהוא בעצמו נמצא בכבוד
הרבה יותר עליון, לכן קבלת הכבוד כלל לא מפריע לו.
וקל וחומר של צורך הבוז
כדי להשפיל דעתו-כיון שהרב הוכיח
שבמעלת השיווי הכבוד לא מפריע ממילא אין צורך להשפיל ולבזות את
עצמו בכוונה. אם קבלת הכבודלא מפריע ק"ו וחס ושלום שהאדם יבזה
את עצמו. ודאי שהביזוי לא יעזור למעלה הזאת.
הרב בדבריויוצא נגד שיטות מוסר (מה שקצת משמע מדברי הרמב"ם
בפירוש המשניות לעיל) הסוברות שהאדם צריך לבזות את עצמו ועל ידי זה
יגיע לשיווי. הרב מבאר שאין אידיאל בביזוי, זאת לא הדרך.בסופו של דבר
אדם הנמצא בהשתוות הוא הכבוד לא מפריע לעבדותו, לכן אין לו צורך
לבזות את עצמו ולהשפיל את עצמו. זאת לא דרך נכונה.
ועל ישרי לב כאלה, הקשורים בקשר החכמה
העליונה, המשקיפה על כל העולם כולו באור האמת הברור,
נאמר כבוד חכמים ינחלו, כחם מתגבר, ודומיתם נפ
לאה-ראינו שהרב חידש שאדם שנמצא
במעלת ההשתוות כבוד לא מפריע לו לעבודת ה' ולכבוד ה'. כעת הרב מוכיח
דבר זה מן הפסוק בספר משלי.
משלי פרק ג פסוק לה
-
כֵָ֭בֹוד חֲכָמִַ֣ים יִנְחָָ֑ל ּו ּוְּ֝כְסִילִָ֗ים מֵרִ ים קָלֹּֽון: פ
הרב דורש על הפסוק הזה שהחכמים, היינו אותם שהגיעולמידת
ההשתוות הם בעצמם יכולים לקבל כבוד. הכבוד זה חלק מן עבודת ה'
שלהם. הכבוד שלהם לא מפריע לדומיה שלהם, ליכולת שלהם להתגבר על
הביזוי. הם מצד אחד מקבלים כבוד, ותוך כדי הכבוד יש להם דומיה, הם
לא מתייחסים לכבוד עצמו, הוא לא משפיע עליהם. לכן הם נמצאים תמיד
בדרגת הדומיה. (הם גם לא פועלים למנוע את הכבוד, הם במצב של דומיה,
שכל דבר חיצוני לא משפיע על עבודתם.)ראשי תבות כחי, וסופי תבות דמו, דומיה תהלה, גבורי כח עושי
דברו-הרב מוציא רמז בפסוק לדומיה ולכבוד. ראשי תיבות של הפסוק
כבודחכמיםינחלו-ר"ת כחי.החכמים כוחם מופיע גם בזמן שהם מקבלים
כבוד. אבל זה בתנאי שיש גם את הרמז של סופי התיבות. שסופי התיבות
הוא דמו-כבודחכמיםינחלו. החכמים צריכים שהכבוד יגיע בצורה של
דומיה, הם בעצמם לא דורשים לא מתייחסים לא מתפעלים ולא צריכים
את הכבוד. זאת המציאות של גבורי כח,אותם שמגלים גבורה ובכל מצב
עושים את דבר ה'.

111

112
פסקה יט'יראה יתרה ועצבות48
(עמוד רמז)רואים אנו איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה
בנפש הבהמית,
אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה,
להשפיל את
רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש
בעולם, ועל
ידי
תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא
להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית.
ואז בכל עת התעוררות הכחות
הבהמיים על ידי פעולות גופניות,
באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה
של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת,
המצורפה לזה, ו
בזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחתף תארוב,
ובוגדים באדם תוסיף.
אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם.
וכארי ולביא
יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה,
אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז,
ועת לדרוש את
ד', דרשו ד' ועזו בקשו
פניו תמיד.
מיראה יתירה הרצון נחלש , והמדות הרעות
משתקעות בעומק
הנפש, וכשמזדמן להם שעת הכושר עולות ממחבואן,
ומעותות את
דרך האדם. היראה היתרה היא אפשרית רק בלא צירוף
של אור
העלאת לידי באים אז מאירה שהדעת שכיון הדעת,
המדות,
וממילא אין להן מה להיות
משתקעות בעומק, והולכת
הדרכת התקון
ומשתבחת, בלא קלקולים תכופים, ואומץ הלב
דקדושה הולך ומתפתח
בכל ארחות החיים.
נושא הפסקה-יראה יתירה גורמת עצבות ודכאון וממילא רצון האדם
נחלש.
ביאור הפסקה-
48הפסקה מורכבת משתי פסקאות בשמונה קבצים. חלק א' מקובץ ו' פסקה ל', חלק ב'
מקובץ ו' פסקה קכט'.

113
רואים אנ
ו-הרב פותח פסקה זאת במילים רואים אנו, יש להעיר
שבשמונה קבצים הנוסח הוא רואה אני. לפי הנוסח בשמונה קבצים בעצם
הרב מתאר תהליך שהוא בעצמו חווה והרגיש. אומנם החוויה שהרב בעצמו
חווה, היא יכולה ללמד את כולנו, לכן הרב הנזיר שינה את המילים ללשון
כללית, רואים אנו.
איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה
בנפש הבהמית-הרב משתמש
בנוסחשמקורו מן הקבלה, ביאור עניינה של קליפה זאת מבואר בהרחבה
בספר התניא, וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ז
-
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם
האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים
באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן
קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז
שאין בהם צד
איסור
לא שרש ולא ענף משס"ה מצות
לא תעשה וענפיהן דאורייתא
ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ואפי'
הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים
כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש
החיונית הבהמית בעצמה והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה
השני
ת שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת
קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק
מעט טוב מעורב בתוכה והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות
הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא
נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמ"ש בע"ח שער מ"ט ריש
פ"ד בשם
הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה דהיינו
כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה.
בעל התניא מבאר שהמציאות כולה מחולקת לדברים שהם מצווה, דברים
שהם עבירה, דברים האסורים. כל הדברים האסורים הם לא עיקר
המציאות, הם נחשבים כג'קליפות טמאות הקיימות בעולם.
בנוסף ישנם דברם שהם לא איסור ולא מצווה. דברים שהם בעצמם
מותרים, הם הנפש החיונית של האדם, המידות הקיימות באדם, התכונות
של האדם. דברים אלה הם יכולים להיות קליפה שהיא שלילית, אבל הם
יכולים להצטרף אל הקדושה ולהועיל לקדושה.
את קליפת הנוגה ממשילים לקליפה הקיימת באגוז וכדומה. מעל האגוז
יש כמה קליפות שהם כלל אינם ראויות לאכילה, קליפות אלו קשות מאד.
הם נמשלות לקליפות הטמאות. אבל בתוך פרי האגוז עצמו יש קליפה

114
שהיא עצמה מחוברת על החלק שאוכלים. קליפה זאת היא ראויה לאכילה
רק כשהיא מתבטלת אלהפרי עצמו. אם הקליפה הזאת תופרד מן הפרי
היא איננה ראויה לאכילה. כמשל הפא להמשיל גם לסובין של החיטה
וכדומה, כשהסוביןמצטרפים אל המאכל הם מועילים למאכל. אבל כשהם
נפרדים מן המאכל הם לא ראויים לאכילה. כך קליפת הנוגה, מצד אחד
היא קליפה ולכן מצד עצמה לבד היא לאראויה לאכילה. מצד שני כשאותה
קליפה מצטרפת אל האוכל היא הופכת להיות חלק מן המאכל עצמו, ואז
היא הופכת להיות נוגה ואור.
האכילה, העיסוק החומרי הגשמי שהאדם עושה, היא כמו קליפת נוגה.
משמעות העניין שאם האדם אוכל ופועל בעולם החומרי, בשביל העיקר
בשביל הקדושה בשבילהמצווה. ממילא אותה קליפה עולה ומקבלת את
התיקון הנכון. אבל כשהאדם הופך את היוצרות, הוא הופך את הקליפה
לעיקר. בשבילו האכילה והעיסוק החומרי הוא העיקר בצורה כזאת
החומריות היא נהפכת להיות קליפה שלילית.
אומנם היתרון בעיסוק החומרי הזה, שגם אם האדם כשל ובטעות אכל לא
בשביל הקדושה, אדםשאכל ופעל רק בשביל החומריות, כיון שאלו לא
דברים אסורים בקלות אפשר לתקן את אותה אכילה. וכך כותב הרב
באורות התשובה.
אורות התשובה פרק יד' פסקה ה.
-
כשעושים איזה דבר בנטיה של חלין. של גופניות ובהמיות, אם רק
הוא של
היתר, תיכף כשמתעוררים לשו
ב ע"ז מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה.
"במצוות עשה אינו זז משם עד
שמוחלין לו", ובעניני היתר תיכף כשעולה ברעיונו לשוב
הרי
הוא
מתקדש, והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעצבון הבא מתוך
תענוגי חול מתהפך
מיד לשמחה של מצוה, "ולישרי לב שמחה".
כמו שהבאנו לעילמבעל התניא, מקומה של קליפת הנוגה בנפש הבהמית.
אותה נפש בהמית היא נותנת את הבסיס הטבעי והחומרי של האדם. היא
יוצרת אצל האדם את הצורך לחיות חיי חומר.
אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה,
להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש
בעולם-אומנם
הנפש הטבעית, אותה קליפת נוגה היא איננה שלילית, הסכנה שאותה
קליפה מתרחבת וגודלת בצורה כזאת שהיא לוקחת את העיקר ומחליפה
את הקדושה. הטבע של החומר לגדול לאט לאט, לכן האדם צריך להזהר
לשים לב שהחומריות הטבעית לא תגרום לאדם לשכוח את העיקר.

115
הנפש הטבעית פועלת גם על המידות של האדם, היא יכולה להביא לאדם
מידות שאינם טובות, לכן האדם צריך לשים לב לא להשפיל את רוחו. רוח
האדם, הוא קשור לשכל למקום העליון, האידיאל שרוח האדם יוביל את
המידות, הסכנה שהנפש הבהמית שולטת על המידות ואז במקום שהרוח
תשפיע הבהמיות הטבעית מובילהאת האדם. בטבעו של האדם המידות
שלו צריכות הכוונה והטבעיות והזרימה של הכוחות הבהמיים היא
מסוכנת ומורידה ומטשטשת את רוח האדם.
ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא
להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית-דרך נוספת בה הנפש
הבהמית משתלטת זה נעשה עלידי שהנפש הבהמית מקבלת חיזוק שלילי
מן הקדושה. כיון שאחת ממידותיו של האדם היא מידת היראה והפחד,
הרבה פעמים הנפש הבהמית שבתוכה יש את מידת הפחד משתמשת בפחד
הרוחני בשביל להשפיל את רוחו של האדם.
ההופעה של מידת היראה בצורה שאיננה מאוזנת היא מחלישה את רצון
האדם. הרצון הוא מקושר אל הקדושה, ברגע שהרצון נחלש אז שליטת
הקדושה בעולם יורדת.
מצאנו תופעה כזאת כשהאדם חושב שעבודת ה' שלו היא איננה נכונה,
האדם מרגיש שכל מה שהוא עושה הוא לא מצליח למלא את רצון ה'. אותה
מחשבה גורמת לאדם חלישות ברצונו. וכך כותב ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן
על היראה היתרה הזאת.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מד
-
כי בשר ודם א"א לו
שיצא ידי חובתו בשלימות, ואין הקדוש ברוך
הוא בא בטרוניא וכו' (ע"א ג ע"א), ולא ניתנה תורה למלאכי השרת
(קדושין נד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות,
עליהם נאמר (ויקרא יח) וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה ע"ב).
כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שח
ורה, מחמת שנדמה
להם שאינם יוצאים י"ח בהמצות שעושין. ואין להם שום חיות
משום מצוה, מחמת הדיקדוקים והמרה שחורות שלהם
ר' נחמן מזהיר את האדם מההרגשה שהוא לא בסדר. רק נחמן מסביר
שהאדם צריך להכיר שהקב"ה לא מצפה ממנו דברים שהוא איננו יכול
לעשות. יש אנשים שבעקבות הרצון שלהם להגיע לעבודת ה' הם נכנסים
לעצבות ומרה שחורה. היראה הזאת של אותם אנשים גורמת שכל המצוות
שלהם נעשות בלי חיות.
גם הרב באורות התשובה מזהיר מתהליך של תשובה המעציב ומחליש את
האדם, וכך כותב הרב.

116
אורות התשובה פרק יד' פסקה יא.
-
מרעיונות כאלה של קדושה ושל
תשובה שהם מביאים לידי עצבות
צריכים
להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש
הוא גדול מכל תוכן של
קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות
לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך
עצבון יסיח דעתו מהם עד
שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל
יראת
שמים
בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד, באמת.
פעולות ידי על הבהמיים הכחות התעוררות עת בכל ואז
גופניות,
באה היא ומהממת את הרצון החלוש-התוצאה של חלישות
הרצון שלאדם אין כח להתמודד עם קשיים רוחניים. בצורה כזאת האדם
יפול ברשתו של היצר הרע. וכך מתאר בעל התניאאת הסכנה בנטייתו של
האדם לעצבות.
תניא ליקוטי אמרים פרק כו
-
ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי
כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם
האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר
מחבירו ככה ממש בנצחון
היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות
הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת
משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם... אך
העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין
צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא
אפילו
מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי
דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ
בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת
אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו
בעל התניא ממשיל את מי שבעצבות למתאבק שאינו יוכל להצליח
במלחמה כשהוא בעצבות. למרות שאותו מתאבק יש לו יכולת לנצח כיון
שהוא בעצבות הוא לא יצליח. לכן יש סכנה בעבודת ה' כשהאדם בעצמו
בעצבות.
החלשת הרצון גורמת שהאדם לא יעריך את העבודה שלו. אדם שחושב
שלימוד התורה שלו, שעבודת ה' שלו איננה טובה, ממילא כשיהיה יצר הרע
או התמודדותהוא לא יאמין בעצמו שהוא יכול לנצח. אם כל התוצאה
שהתעוררות הכוחות הבהמיים יגרמו הימום ונפילה לרצון החלוש.
המדוכא על ידי הפגיעה
של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת,
המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות

117
וכחות, וכחתף תארוב,
ובוגדים באדם תוסיף-הסיבה שהרצון חלוש
דווקא מתוך הרצון לגדלות, מתוך הרצון לצדקות גדולה יותר מן מידה
אדם נכנס לעצבות ולדיכוי של כוחות חיים. אותו דיכוי גורם שהנשמה
וכוחותיו של האדם נחטפים על ידי היצר הרע ועל ידי החומריות.
הרב מביא פסוק כדי להמשיל אותה נפילה, כמו הפסוקשמתואר בספר
משלי.
משלי פרק כג פסוק כח
-
אף־הִֵ֭יא כְחֶַ֣תֶף ּתֶּֽאֱרָֹ֑ב ּוְּ֝בֹוגְדִָ֗ים בְאָדָ ם ּתֹוסִּֽף:
הרצון להתעלות גדולה לצדקות יתירה הוא רצון הנמשל למארב שמניח
היצר הרע. היצר הרע משכנע את האדם שהוא צריך לעשות יותר טוב,
להתעלות ודווקא מתוך אותו רצון אז האדם נופל. בדיוק כמו מארב על
עיר, שבו אנשי העיר חושבים שהם מזהים את האויב, הם יוצאים למקום
אחד, ואז האיוב מגיע מן הצד השני. זה אויב שהאדם לא מזהה ברגע
הראשון.
ישנה מימרא המסבירה מה שאנו אומרים, 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו',
מה הוא השטןמאחרנומסבירים שזה השטן האומר כל הזמן לאדם מה
הוא צריך להתקדם, זה הכח הגורם לאדם להרגיש תמיד חסר. גם זה יכול
להיות פעולה הקשורה אל השטן. לכן צריך זהירות מן האורב המסוכן הזה.
אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם.
וכארי ולביא
יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו-אומנם הרב מעודדאת הצדיק, טבע
הצדיק הוא ליפול ולהתקדם. אותה נפילה היא בתוך השמירה שהקב"ה
ישמור את הצדיק שיצליח לקום מן הנפילה. דברי הרב מבוססים על
פסוקים בתהילים ומשלי.
תהלים פרק לז פסוק כח
-ְ
כִֵ֤י יְקֹוֶָׁ֨ק׀ אֹֹ֮הֵֵ֤ב מִשְפָָ֗ט וְלֹא־י עֲזַֹ֣ב אֶת־חֲֵ֭סִידָיו לְעֹולַָ֣ם נִש
מָָ֑ר ּו וְזֶֶָ֖֥ר ע רְשָעִַ֣ים
נִכְרָּֽת:
משלי פרק כד פסוק טז
-
כִֵ֤י שֶֶׁ֨בע׀ יִפַֹ֣ול צדִַ֣יק וָקָָ֑ם ּוְּ֝רְשָעִָ֗ים יִכָשְל ּו בְרָעָּֽה:
הרב מעודד את האדם בהתמודדות עם הנפילות של היראה היתירה. אותו
עידוד הרב מעניק גם לעצמו, לפי הנוסח שראינו בתחילת הפיסקה שם
מתבאר שהרב בעצמו מתאר תהליך שהוא רואה בעצמו.

118
הרב מעודד ומתעודד לפי החיוב של האדם להתגבר כארי49, כמו שמופיע
בסימן א' בשו"ע.
שולחן
ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א
סעיף א
-
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו.
כשיש יראה יתירה אז האדם מתנהג בצורה ההפוכה מגבורתו של הארי,
וכך כותב הרב על תוצאותיה של היראה היתירה.
קובץ א' פסקה שסח.
-
היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטו
ט, פחדן
ועלוב מעצמו, וממילא מסוער גם כן מכל תאוה פחותה. על כן צריך
להיות דוקא ערום ביראה, כדי לטהרה.
הרב משתמש בפסקה זאת בביטוי חריף, שהאדם נעשה כמו סמרטוט, הוא
לא מצליח להחזיק את עצמו, חולשה כזאת יוצרת מקור לנפילה מכל תאוה
ומכל קושי מידותי שיש באדם.
וישם
פניו אל תורה,
אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז,
ועת לדרוש את ד', דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד-הדרך בה האדם צריך לחזק את עצמו, זה נעשה על ידי התורה ועל
ידי התפילה. ונבאר את הדברים.
התורה היא מיישרת את רצונו של האדם, מתוך לימוד התורה האדם מכיר
את התפקידים המוטלים עליו. כמו כן התפילה היא בעצמה מולידה באדם
כוחות חיים. דרך התפילה האדם מכיר בעצמו מה השאיפות שלו, בתפילה
האדם מחזק את רצונו. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה צב.
-
עצה, תפילה ואימוץ, צריכין לקבץ, להלחם נגד חולשת הרצון.
לפעמים באה החולשה על ידי קפדנות יתירה, שהרצון הטוב עולה
למעלה יתירה יותר מהראוי לו, ודורש קרבנות כאלה מהחומריות
49כך כותב הרב גם בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה רע'
-
-
... גם אם על ידי ה
ציור של היראה תתגבר עליו העצבות ומרה שחורה, רק כארי
יתגבר לצחצח אותן הנטיות השפלות של העצבות מטומאתן, וזיק היראה האלהית,
שהוא מורה על הארת הקודש בו, ועל זיו החכמה העליונה שמתחיל להאיר בקרבו,
ישאר צח ונקי...

119
מה שאינו מן הדין. על כן לכתחילה ראוי לפשר את הדרישות,
וממילא יחלש כח הגירוי, ואימוץ הרצון
לטובה יתקדם ויעשה חיל. מיראה יתירה הרצון נחל
ש
, והמדות הרעות
משתקעות בעומק
הנפש-גם בחלק זה של הפסקה הרב ממשיך לבאר את הסכנה ביראה
יתירה, כשהאדם מפחד ממילא רצונו נחלש. הסיבה שהרצון האישי נחלש
כיון שהאדם מוצא את עצמו שהוא אינו מאמין בעצמו, בעקבות הפחד
והרצון להגיע למקום אחר, האדם כבר לא מאמין ביכולת שלו. וכך כותב
הרב בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה קכט.
-
יראה יתירה פוגמת היא את האמונה, מפני שאיננו מאמין בעבורה
בעצמו ובשכלו, וממעט את ההכרה של הניצוץ האלהי שבנשמתו,
ומפני כך באים הרהורים רעים לצערו. והצדיק מכיר את
הסבה
היסודית לצרה זו, וחוזר בתשובה מיראה היתירה, ומקיים אל תירא
אברם, שאומרים למי שהוא ירא שמים בכל כחו...
על פי פסקה זאת מתבאר שהאדם צריך להאמיןבעבודתו, חוסר האמונה
של האדם בעצמו גורם שהניצוץ השרוי בתוך האדם לא מאיר.
העבודה הנכונה מכירה את החסרון וממילאהאדם מכניס בתוכו יראה
מצד אחד, מצד שני הוא מכיר את כוחו הגדול. בצורה המתוקנת האדם
מכיר שיש לו ניצוץ אלוקי עליון שיכול לרומם ולתקן אותו.
התוצאה כשהרצון נחלש ממילא אין כח לעמוד מול התפרצות המידות.
המידות צריכות גבורה כדי להכווין אותם למקום הנכון, ברגע של חולשה
המידות תופסות שליטה על עומקי הנפש של האדם. בשונה מהפסקה
שהבאנו משמונה קבצים שם הרב ביאר שהאדם צריך לתת לניצוץ האלוקי
שליטה, כאן האדם נחלש ואז ממילא עיקר השליטה היא של המידות
הרעות.
וכשמזדמן להם שעת הכושר עולות ממחבואן,
ומעותות את דרך
האדם-בצורה כזאתהמידות השליליות ממתינות לזמן ראוי בו הם יצאו
האדם של החיים שאורחות התוצאה כזאת בצורה בפועל, ויתגלו
מתעוותים במציאות. וכך כותב הרב בשמונה קבצים, על התוצאות שיראה
גורמת בליבו של האדם.
קובץ א' פסקה קעח.
-
חסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה
,
שהיא מרככת את הלב
יותר
מדאי
,
עושקת מן האדם את תכונת גבורתו
,
ועל כן נשאר הוא מצדה
כגבר אין אונים
.
ובזה מונעת היא היראה ... את שכלולו של העולם
,

120
ואת שלמות צורתו של האדם
.
כשהדברים באים למדה זו ... אז כבר
מוכנת היא באנושיות רוח אחרת
,
רוח הפקרות
,
הבאה להפיג את
ארסה של היראה החיצו
נה...
כשיש יותר מידי יראה התוצאה שהלב מתרכך, והאדם בעצמו אין לו
כוחות. בצורה כזאת האנושיות מביאה רוח של הפקרות. האדם מיואש
מתהליך התיקון, בצורה כזאת ישנו עיוות בכוחותיו ובדרך הילוכו של
האדם.
היראה היתרה היא אפשרית רק בלא צירוף
של אור הדעת, שכיון
שהדעת מאירה אז באים לידי העלאת המדות,
וממילא אין להן מה
להיות משתקעות בעומק-כדי לתקן את המידות צריך פעולה של
היראה, בתנאי שאותה יראה תופיע בצורה של דעת נכונה. הדעת הוא הכח
הגורם לאדם להכיר כיצד הדבר השכלי העליון משפיע עלי. דרך הדעת
האדם בוחן מבחינה סובייקטיבית מה ההשפעות של אותה יראה.
יראה בעצמה ודאי שהיא נצרכת, אבל כשמצטרפת ליראה הדעת, כשהאדם
מכניס את הכרת הדעת לתוך התהליך, אז הדברים מתבררים בצורה
אישית האם זה מקדם אותו או גורם להחלשת רצון.
הדעת הוא כח הבירור, לאחר שיש בירור שנעשה על ידי הדעת, אז אפשר
להעלות את המידות. בצורה כזאת האדם מכיר מה ביכולתו לתקן, ובמה
עליו לחדול מהשאיפה לתקן בשלב זה. בצרוה כזאת עבודת תיקון המידות
נעשית בהדרגה. בצורה כזאת האדם לא מתייאש מתיקון של שום מידה,
בצורה כזאת האדם מכיר את התהליך ונותן זמן לתהליך, בלי לייאש את
עצמו, ובלילזלזל ביכולותיו בגלל יראה יתירה.
הרב בשמונה קבצים מבאר את יתרונה של האמונה והיראה הבאות לידי
ביטוי בגדלות, הצורה בה היראה באה בגדלות היא נעשית מהתרחקות
מיראה הנובעת מחסרון דעת. וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תשעב.
-
צריך לגאול את האמונה ואת היראה מקטנותן וחולשת
ן, הבא להן מתוך חסרון הדעת ופחיתות התכונות והמזגים הרעים.
כדי להבין את דברי הרב אפשר להביא משל. מי שמכיר את האלוקות
בצורה מפחידה של מעין מלך רע, אז בצורה כזאת האמונה היא מתקשרת
לחסרון הדעת. בצורה כזאת האמונה איננה מפותחת דיו, בצורה כזאת
האדם לא בוחן מה התוצאות הנפשיות האישיות שאמונה כזאת יוצרת
בליבו של האדם. בצורה כזאת החשיבה הזאת גורמת תכונות ומזגים רעים
אצל האדם.

121
והולכת הדרכת התקון
ומשתבחת, בלא קלקולים תכופים, ואומץ
הלב דקדושה הולך ומתפתח
בכל ארחות החיים-בצורה הדרגתית
כזאת התיקון נעשה בדרך קבועה ורציפה,בלי נפילות. כשהאדם קופץ
ושואף למקומות שהוא לא יכול כעת להשיג הוא מסוגל אז ישנם נפילות.
הצורה המתוקנת בה אין נפילות נעשית על ידי אומץ לב. אומץ הלב הוא
ההכרה שהאדם מאמין בעצמו, מאמין שהוא מסוגל לתקן.

122
פסקה כ'בושה פנימית פסקה50
(עמוד רמח')
כיון
שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים
האלהיים וכל תכני הקודש, הרי היא מפשטת את ארס הקטנות
שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים
ונעשים על פי השפעתה. והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות
השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה,
ומב
צרים להם מקום בתורה שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא.
תהפוכות לסבול יוכל לא הטהור שחושו הקדוש, והאדם
כאלה,
מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי
מטוהר.
ואף שלפעמים מוכרח הדבר שלא להמתין עד ההשלמה של
רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור
שהלימוד
והמעשה
בצורתו החיצונית יסבול מזה באופן נורא, מכל מקום
תמיד יש
מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו,
שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין,
ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים.
ומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיות
יו,
עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח,
ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העליון,
שיקח את החלק היסודי והעקרי בנטיותיו לפעול,ללמוד וללמד,
לשמור ולעשות כל
דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה
צרופה ועליונה,
חזקה, קדושה ומאירה
נושא הפסקה-הרצון לחיי קדושה צריך להוליד בושה פנימית.
ביאור הפסקה-
בפסקה זאת הרב מדבר על השאיפה הגדולה של האדם. השאיפה של האדם
לחיות את חייו לפי האידיאל העליון שבו רוח הקודש העליון ישרה בתוכו.
אומנם לפני שהאדם מצליח להגיע לאותה שאיפה האדם נמצא בקטנות.
50מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה שסט'.

123
בפסקה זאת הרב מתאר כיצד האדם צריך מצידו הנפשי לחיות את
האידיאל ולהכיר את מצבו לפני מימוש אותו אידיאל.
יש להעיר שפסקה זאת היא נוגדת את הפסקה הקודמת. בפסקה הקודמת
הרב הדגיש את היראה היתירה, היינו מציאות בה האדם רואה את הפער
בין הרצוי למצוי ואז הוא מתייאש ונופל. כאן הרב מתאר תהליך של הכרת
החסרון, בצורה מתוקנת. הכרת האידיאל והשאיפה לאידיאל בצורה
מתוקנת גורמת לאדם בושה פנימית. בושה כזאת היא איננה בושה הגורמת
לאדם נפילה, מצד שני זאת מציאות שהאדם לא זורק את תהליך
ההתקדמות. האדם ממשיך להאמין שהוא עדיין לא בסדר, ובכל זאת הוא
מרגיש את הבושה רק בפנים. מבחינה מעשית הוא ממשיך לקיים את כל
מעשיו הטובים, למרות היותו בעל חסרון.
כיון שמחשבה קטנה תופסת מקום בנפש בדברי הענינים
האלהיים
וכל תכני הקודש-האדם מתחיל את עבודת ה' שלו בצורה של קטנות.
בדרך כלל אצל רוב העולם עבודת ה' מתחילה בצורה קטנה של עשיית
מצוות מתוך שלא לשמה וכדומה51. הבעיה בתפיסה הזאת שכיון שהאדם
מצרף את המחשבה הקטנה אל עבודת ה', ממילא אותה מחשבה מקבל
חיזוק מהדברים הרוחניים. אותה מחשבה שלכאורה איננה ממש קשורה
אל הקדושה היא כעת מצטרפת אל כל העניינים הרוחניים, ועל ידי זה
המחשבה הבעייתית הקטנה מתחזקת.
לדוגמא ילד שמבטיחים לו סוכריה על לימוד תורה. כעת הסוכריה שהיא
דבר שאיננו קשור לקדושה מקבלת חיזוק על ידי חיבור הסוכריה אל
הקדושה. אם כן אותה מחשבה קטנה מקבלת מעין קביעות של קדושה
בתוך העניינים האלוקיים.
הרי היא מפשטת את ארס הקטנות
שלה על כל המון המעשים הלימודים והדיבורים, שהם הולכים
ונעשים ע
ל פי השפעתה-הרב
מתאר כאן את הבעיה בכניסת המחשבה הקטנה. המחשבה הזאת נמשלה
לארס, משמעות ארס שזה דבר שנמצא רק ברובד הפנימי. ארס של נחש
51וכךהרמב"ם כותב בהלכות תשובה על הדרך של עשיית המצוות, שעוברת בתחילה מתוך
שלא לשמה.
רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ה
-
... ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה
בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין
אותן אל
א לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה
מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו
ויעבדוהו מאהבה.

124
הוא נמצא בתוך הדברים, כלפי חוץ הדבר לא ניכר. לכן יש סכנה מיוחדת
בארס כיון שקשה לזהות את הסכנה הקיימת בו.
לפעמים אנשים חושבים שהעיקר זאת התוצאה, לא משנה מה הדרך. לפי
תפיסה זאת באמת אין בעיה לעשות את הדברים לא לשמה, ולעשות
בקטנות. אבל כאן הרב מחדש שאומנם כלפי חוץ הדבר נראה טוב, אבל
בתוכו יש ארס מסוכן.
את הארס לא רואים עד שהארס מגיע לידי ביטוי בעולם המעשה. הארס
הזה טמון בכל צורותהגילוי של הנפש. הרב מבאר שהארס נמצא במעשה
בלימוד ובדיבור. בצורה יותר מדוייקת הרב מכוון ללמדנו שהארס נמצא
בכל גילוי הנפש. הנפש היא מוציאה ויוצאת לפועל על ידי שלשה לבושי
הנפש, מחשבה דיבור ומעשה52.
אם כן השפעת הארס היא גדולה, אין שום חלק מלבושי הנפש שלאמושפע
בתוכו מאותה מחשבה קטנה.
והסיגים הרוחניים, הצללים, מחשבות
השקר והחולשה, החנופה והתאוה מתאחזים בכל דברי קדושה,
ומבצרים להם מקום בתורה
שלא לשמה ובמצות לשם חנופת שוא-הרב מביא דוגמאות בהם
רואים את ההשפעה השלילית של אותה מחשבה קטנה. ההשפעה היא
שישנם סיגיםרוחניים בתוך התורה עצמה. האדם לומד את התורה לא
בצורה נקיה, לדוגמא שהאדם ילמד את התורה בשביל להתגדל ולכן לא
יחפש את נקודת האמת. לימוד כזה הוא לימוד מלא סיגים וצללים
רוחניים. כמו כן לימוד כזה מוביל לשקר וחולשה. בתוך עשיית מצוות
קטנה יכול להסתתר רצון לחנופה,לעשות מצוות רק כלפי הזולת שיראו
אותו.
במחשבה קטנה אז החנופה והתאווה מצטרפים אלהקדושה וגדלים בתוך
הקדושה. בצורה כזאת החסרון מקבל מעמד משמעותי בתוך הקדושה. עד
52עניין זה מופיע בהרחבה בספר התניא וכך כותב בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק יג
-
ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה אין זו הוכחה כלל שנדחה
הרע ממקומו אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו הוא בתקפו ובגבורתו במקומו
בחלל השמאלי רק שלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית אינן
מתלבשים במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף מפני ה' שנתן שלי
טה וממשלה למוח
על הלב ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם שיהיו לבוש
ומרכבה לשלש' לבושיה שיתלבשו בהם שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות
התורה אבל מהותה ועצמותה של נפש האלהית אין לה שליטה וממשלה על מהותה
ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני כי אם
בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו
בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה.

125
מבטא את הבעיה בצורה משמעותית במילים 'מבצרים להם מקום'. היינו
החסרונות והקטנות גורמים שהם מקבליםמקום מבצר והגנה דווקא
מתוך הקדושה. התורה מתחברת אל העשיה שאיננה לשמה, וכן המצוות
לשם חנופה בצורה כזאת הביצור גורם קושי לאדם להפריד בין הקדושה
לבין החסרון הנולד בקטנות.
הרב בשמונה קבצים מתאר את החסרון הנולד בלימוד תורה שלא לשמה,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה ש
פח. -
כשלומדים תורה לשמה, ממשיכין מהרצון את התכלית הנשגבה של
התורה, שהיא מתפשטת בכל ענין פרטי, וחסד עליון הולך ומתרבה
על השונה בעצמו, ועל כל העולם עמו. אבל כשלומדין שלא לשמה,
אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם, ושכלם
הכנוס בהם הוא מצומצם, ולפי מ
דת השכל הרצון הוא קצר, ומלא
קפדנות וזעף, ונח לו שלא בא לעולם.
תהפוכות לסבול יוכל לא הטהור שחושו הקדוש, והאדם
כאלה,
מוצא בקרבו עיפות נוראה בעת שיגש לעבודתו בלתי
מטוהר-כאן הרב מתאר את האדם הקדוש. ישנם אנשים שמרגישים קושי
עם העבודה הקטנה. יש אנשים שנולדים גדולים ולכן הם לא מתאימים
לעבודה שאיננה לשמה. וישנם אנשים רגילים שהתחילו בצורה שאיננה
לשמה, אבל כאן הגיעו לדרגת קדושה והם אינם מסוגלים להמשיך את
עבודת ה' בצורה קטנה.
אנשים כאלה בעלי חוש טהור לא מסוגלים להמשיך לעבוד את ה' בצורה
כזאת קטנה. הם מרגישים עייפות,העייפות מתבטאת חוסר הסכמה עם
צורת עבודה כזאת. עבודה בעייפות היא איננה נחשבת עבודה. כשהאדם
עייף הוא לא יכול לעבוד את ה'. וכך כותב הרב בגנות העייפות.
קובץ ה' פסקה קסז.
-
החלישות והעיפות הינן מבוא לכל המדות הרעות. הן מעוררות את
העצבון, והעצבות מביאה את
הכעס ואת הגאוה, את הקנאה ואת
המשטמה, ואת כל הנטיות היותר שפלות...
העייפות מבטאת חוסר הסכמה והרגשה של האדם שהוא איננו יכול
להסכים עם צורת עבודה כזאת.ההשלמה עד להמתין שלא הדבר מוכרח שלפעמים ואף
של
רוממות הרוח, מפני הדאגה של הדלדול הגמור שהלימוד

126
והמעשה
בצור
תו החיצונית יסבול מזה באופן נורא-לאחר הבנת
החסרון בצורת חיי קטנות האדם, לאחר ההכרה שאדם קדוש לא מסוגל
לחיות חיי קטנות, הרב מזהיר מדילוג של שלב זה.
הרב מזהיר למרות שאדם רוצה גדלות, אסור לו בשביל זה לוותר על
דרישות מעשיות. לפעמים אדם גדול אומר לעצמו כיון שאני עושה את
המצוה הזאת לא לשמה, לכן עדיף שאני אפסיק לעשות עד שאוכל לעשות
את המצוה בצורה גדולה, בצורה של לשמה. על זה באה האזהרה של הרב
שמוכרח האדם לא להמתין עד השלמתו. ההכרח הזה הוא נצרך כדי
שהאדם לא יבוא לדלדול מעשי. אם אדם יוותר על הלימוד ועל המעשה
החיצוני בגלל הקטנות אז האדם יסבול מאותו דלדול.
לפי דברי הרב מתבאר שיש מימד הבא לידי ביטוי בעיקר בצד המעשי,
למרות שהאדם לא עלה למעלתו העליונה עליו להמשיך לעשות את המצוות
בצורה הקטנה. אסור שהדרישה לגדלות תוריד את הצורה המעשית של
האדם. יסוד זה אולי מבוטא בדבריחז"ל שלימדונו שלעולם יעסוק שלא
לשמה. היינו יש מציאות בה האדם צריך להתמיד גם כשיש חסרון לא יעזוב
את צורתו הראשונה. וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
-
וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה
ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא
לשמה
-
בא לשמה
מכל מקום תמיד יש
מקום לחשבון זה, ולבושה פנימית, הלובשת את האדם בידיעתו,
שרוח הקודש העליון איננו שורה בו עדיין,
ולא הוא הוא הדוחפו לעבוד ולפעול, ללמוד ולקיים-בכל זאת האדם צריך
לעשות עבודה פנימית. העבודה הפנימית היא החדרת הבושה. הבושה
נובעת מהפער בין המקום בו האדם צריך להיות למקום בו האדם נמצא.
חשבון נפש של האדם נובע מהפער בין הקטנות לבין הגדלות. הצורה
הגדולה בה האדם צריך לחיות, היא הצורה בה הקודש העליון שורה בתוך
האדם.
כשהקדושה נכנסת לתוך המציאות, שכל דבר ודבר שהאדם יפעל בעולם
הוא יפעל את הדבר מתוך הכרת הקדושה הנמצאת בתוכו. כל עוד האדם
לא הגיע לדרגה הזאת, האדם צריך להרגיש בושה פנימית.
המושג בושה מבטאת חוסר נחת בסיסי. ישנם דברים שהאדם לא עושה
והאדם לא מרגיש בושה. ככל שהדבר יותר מהותי, כך האדם ירגיש בושה
אם הוא לא יצליח לממש את מה שהוא מצפה מעצמו.

127
לדוגמא רוב האנשים במדרגתם ירגישו בושה אם הם יגנבו, לעומת זאת
רוב האנשים לא ירגישו בושה אם הם אם יתפללו עם כוונות הרש"ש. אדם
המרגיש בושה בזה שהוא לא מצליח לחיות את הקדושה בתוכו מוכיח
שהוא קרוב לדרישה הזאת. הדרישה של הקדושה נהפכה להיות מעין טבע
אצלו, ולכן הוא מרגיש בושה בזה שהוא לא מצליח.
הרב מדגיש כאן שמדובר על בושה פנימית. הדגש שזה דבר פנימי, כיון
שהרב ביאר שאסור שהדרישה הזאת תבטל את הצד המעשי של האדם.
לכן מבחינה מעשית האדם ממשיך לקיים מצוות בצורה רגילה, אלא
שהבושה היא נמצאת בתוך האדם, היא פעולת בתוכו.הפעולה הפנימית
הזאת היא נקראת בושה פנימית. הרב בשמונה קבצים מתאר בעוד מקום
את הבושה הזאת, ואת הדרך שאותה בושה מרוממת את האדם, וכך כותב
הרב.
קובץ ו' פסקה צ.
-
חוץ מהבושה של היראה, המאירה תמיד את דרך החיים, עם כל
מכאוביה הנעימים הממתקים את הבשר ואת הרוח,
חודרת היא
הבושה הפנימית מצד המחשבה. הדבקות האלהית היא נשמת
החיים של צדיקים יסודי העולם, והם תמיד מלאים צער ובושה על
אי האפשרות להלום את הרעיון האנושי עם האורה האלהית, עם
הגודל והשיגוב האלהי, והם מתמלאים תמיד בושת פנים פנימית
...
ואת היסורים הללו הם מקבלים
באהבה, עושים באהבה ושמחים
ביסורים, ועליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
המטרה שהאדם ירגיש שהכח הדוחף אותו הוא אותו כח של הקדושה.
בצורה כזאת כל פעולותיו של האדם הלימוד והמעשה נובעים מקדושתו
הפנימית הנמצאת בתוכו. משאיפת הנשמה ולא משאיפות קטנות.
אפשר להוסיף שהסיבה שהרב מכנה את הבושה הזאת כדבר פנימי, כיון
שהמקור ממנו נובעת הבושה, הוא המקור הפנימי. היינו הכרת האלוקות
הנמצאת בתוך פנימיות העולמות, היא יוצרת את הבושה. ההכרה שהאדם
מרגיש הוא לא חי את האלוקות הנסתרת, הפער הזה מוליד בושה פנימית.
בושה מהפנימיות האלוקית הנמצאת בפנימיות העולמות. עניין זה מתואר
גם בספר התניא וכך כותב בעל התניא על מעלת העובד מיראה.
תניא ליקוטי אמרים פרק מג
-
אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימית
האלהות שבתוך העולמות עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה
דחכמה היא כ"ח מ"ה ו
החכמה מאין תמצא ואיזהו חכם הרואה את

128
הנולד פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח
פיו ית' כמ"ש ...
ומתוך התשוקה אל קדושת אמת יזכה לברר את נטיותיו,
עד שתמיד יצעד ממדרגה למדרגה בדרגת טהרת הרוח,
ותמיד יזכה שיותר ויותר יתעורר אצלו הצד הטהור העלי
ון-לאחר האזהרה
שאסור לאדם לעזוב את צורתו המעשית בגלל הרצון לעליה, הרב מבאר
שעיקר העליה תיווצר על ידי פיתוח התשוקה. כשהאדם מלא תשוקה
התוצאה שהוא יברר את נטיותיו. האדם יגלה מה הנטיה הטבעית לו.
הנטיה ההכי טבעית לו, היא הנטיה לקדושה. אותה נטיה תמלא את כל
ישותו של האדם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים על מהות הנטיה לקדושה.
קובץ א' פסקה שכט.
-
עוצם הקדושה, היא הגברת התשוקה האלהית ואור הרוחני ברצון
האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית יהיה יותר
עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעיים.
הנטיה הזאת היא תפעל בתוך האדם כחלק מהטבעיות שלו. בצורה כזאת
הוא יצעד מדרגה לדרגה, העליה הזאת תגרום לו טהרת רוח גדולה. הטהרה
הזאת תוביל שהאדם יעורר את הצד הטהור והעליון שלו.לפעול,ללמוד בנטיותיו והעקרי היסודי החלק את שיקח
וללמד,
לשמור ולעשות כל דברי תלמוד ומצות ד' באהבה, והאהבה תהיה
צרופה ועל
יונה, חזקה, קדושה ומאירה-לאחר שהאדם יקנה
את לעצמו תשוקה לגילויה הקדושה בנמצאת בתוכו, אז כל מעשיו יהיו לפי
אותה נטיה ואותו רצון. בצורה כזאת האדם יגלה כיצד על פעולותיו הם
פועלים לפי המעשה העליונה. בצורה כזאת האהבה היא תהייה צרופה
ועליונה. האדם יחזק את האהבההאלוקית שהיא תחייה ותקדש אותו
בצורה משמעותית, ההשפעה של אותה אהבה תהייה חזקה עליונה קדושה
ומאירה.

129
פסקה כא'הכרת השפלות הפנימית53
(עמוד רמט')
הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור,
מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו,
בין מצד הרע הכללי של
העולם
כל זמן שלא נתברר כולו,
בין מצד העצם של המהות של הצד הרע שבנפשו עצמו,
בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק,
שאינו מאיר בחלקים רבים מכחותיו.
ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם
לבא לפומא לא גלי, משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש
הצד הט
וב והשני כרבא, הוצא אגב ילקה ושלא שבנפש,
יתגאה שלא
בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתרה.
ומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות
הפנימית
מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אף על פי
שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת
מן הכח
אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות
מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה
נושא הפסקה-עבודת הצדיק בשפלות פנימית.
ביאור הפסקה-
הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור,
מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו-הרב מבאר כאן על ההכרה שהצדיק
מכיר את כוחותיו. השפלות היא תכונה הקיימת אצל הצדיק האמיתי. כמו
שמצאנו אצל משה רבינו שהיה בעל ענווה גדולה. ככל שהאדם מכיר את
הגודל האלוקי, כך הוא מכיר יותר את שפלותו ואת חסרונו. לכן צדיק
אמיתי נושא בתוכו שפלות גדולה יותר מסתם אנשים. ככל שהאדם מכיר
את גודל האלוקות הוא יותר מתבייש מהחסרונות, הוא מכיר יותר את
הפער מול הגודל האלוקי. וכך כותב הרב במידות הראיה.מידות הראיה מידת הענוה פסקה ד. (מקור הפסקה קובץ א' פסקה תרמב')
53מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תרפט.

130
-
הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג
יותר את
העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את
הצרכים הרבים של הכלל ושל
הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו,
את עורון השגתו. את מעוט כח רצונו להיטיב, והוא
נשפל ברוחו,
והוא תמיד הולך ומתעלה על
-
ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל
הטוב
המוחלט
במידות הראיה הרב מבאר שהשלמותהרוחנית היא מוכרחת להווצר עם
ענווה, כיון שהשלמות היא מבליטה את החסרון של האדם. היא גורמת
לאדם להכיר את קוצר ידו בקרבת ה'. הכרות אלו מולידות אצל האדם
ענווה גדולה.
גם בליקוטי מוהר"ן ר' נחמן מבאר שעיקר עניינו של הצדיק הוא השפלות.
דווקא גדולת הצדיק נובעת מהשפלות הגדולה שיש לו, וכך כותב בליקוטי
מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה עב
-
כי ע"י שרואין את עצמו עם הצדיק, עי"ז מקבלין גדולה.
ועיקר
הגדולה היא שפלות
, כמו שמצינו אצל הש"י, כל מקום שאתה מוצא
גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא),
כי עיקר
הגדולה היא שפלות.
בין מצד הרע הכללי של העולם כל זמן שלא נתברר כולו-הכרת הרע
שהצדיק מגלה בתוכו נובעת הן מצידו האישי, והם מהרע הנמצא בכלל
העולמות.
את הבנת הרע הכללי הנמצא בעולם אפשר להסביר כפשוטו, כהכרה
שהצדיק מכיר את החסרונות הקיימים במציאות. כמו כיום שכל מי שקצת
נמצא מעל המציאות כשהוא שומע חדשות וכדומה הוא מרגיש כמה כיעור
וכמה רע יש בעולם.
אומנם אפשר להבין שהרב מתייחס כאן לרע יותר שורשי. הרבמתייחס
כאן לחסרון הנמצא בעצם בריאת העולמות. הקב"ה ברא את העולם הזה,
עולם העשיה המצומצם בצורה חסרה. החסרון הקיים בבריאת העולם
מבואר בספר התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק לו
-
וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי
הלבושי' המסתירים האור והחיות
שממנו ית' עד שנברא עו"הז
הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה
ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא

131
קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומ' אני ואפסי עוד. והנה תכלית
השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות
העליוני'
הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עו"הז
התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא
ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום
החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן
החשך מהארתו בעולמות עליונים שמ
איר שם ע"י לבושים והסתר
פנים המסתירים ומעלימים אור א"ס ב"ה שלא יבטלו במציאות
מטרת בריאת העולם לגלות את האלוקות במקום הנמוך, במקום החסר.
לכן העולם כולו מלא חסרונות. אותם חסרונות כלליים עולמיים, יוצרים
אצל הצדיק הרגשת חסרון. הרב בשמונה קבצים מתאר את הרגשת
החסרון של הצדיק.
קובץ ג' פסקה רעח.
-
מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות
ועינויי הגופות, האדם אינו מוצא מנוח ללבבו, חפץ הוא בתיקונו של
עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר
שלו, ונפשו בוכה במסתרים, מי ינוד לו,
מי ינחמו. המציאות קשה
מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט
בקליפתו, ומנוח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין
האושר וההרמוניה של כל היש, אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים
על נפש עיפה, באה שמועה טובה ממקור חי העולמים
בין מצד העצם של המהות
של הצד הרע שבנפשו עצמו-כמו כן יש
חסרון שהצדיק מכיר חסרון הנמצא בכוחותיו, הצדיק בעצמו מכיר תכונות
וטבעים הנמצאים בתוכו ללא קשר לחסרונות הנמצאים בעולם.
בדברי הרב מתבאר שהאדם בכללותו פוגש שני מיני חסרון, ישנו חסרון
שהאדם מכיר ונפגש דרך העולם, וישנו חסרון הנמצא בתכונות האישיות
של האדם. אפשר שחסרונות אלו משפיעים על האדם, בבחינה של תכונות
נרכשות לצד תכונות מולדות הקיימות באדם.
בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק,
שאינו מאיר
בחלקים רבים מכחותיו-כאן הרב מדבר על חסרונות נוספים הקיימים
אצל הצדיק. לא מדובר כאן על חסרון מעשי בקיום המצוות, כיון שמדובר
כאן על צדיק, לכן צדיק לא יכולים להיות לו חסרונות מעשיים. החסרון
המדובר אצל הצדיק הוא ההרגשה שעדיין יש לו צד רע בתוכו. כיון שהאדם
הוא נברא ממילא כמעט ואין מציאות שהרע יעלם. כל עוד האדם בעולם
הוא מרגיש את צד הרעהמפריע לו. אותה הרגשה גורמת אצל הצדיק

132
שפלות. למרות שהצדיק במעלתו הוא לא חוטא, בכל זאת הוא לא מסתפק
במעלה הזאת, הוא שואף לכלות את הרע לגמרי. אותו רצון גורם להרגשת
שפלות תמידית אצל הצדיק.
כמו כן יש חסרון היכול להיות אצל הצדיק מצד רצונו. כמו שהסברנו לא
מדוברכאן על חסרון מעשי, אלא חסרון באור וברצון הקיים בעשיית
המצוות. הצדיק מרגיש בעשיית מצוותיו שהוא לא מתנהג ב'חיות'הראויה.
אותה חיות נובעת בגלל חולשת רצון הצדיק. כמו שלפעמים אדם מגיע
לתפילה ואינו מתפלל במספיק חיות. אותו חסרון הוא קיים אצל הצדיק
שיחסית להכרתוהוא יכול להרגיש שרצונו לא מספיק חזק. אותה שפלות
נובעת מההכרה שלמרות שהוא עובד את הקב"ה בכל מצוותיו, עדיין האור
לא מופיע עליו. יש כוחות בנפשו שעליהם האורו האלוקי עדיין לא האיר.
כיון שהשלמות הזאת רחוקה אפילו מן הצדיק לכן הצדיק מרגיש שפלות
טבעית בתוכו.
ומכל
מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם
לבא
לפומא לא גלי-אומנם למרות שהצדיק מלא כולו בשפלות, הוא נזהר לא
לגלות את שפלותו כלפי חוץ. עיקר השפלות של הצדיק היא פנימית. הצדיק
נזהר אפילו מאמירות בהם נשמעת שפלותו.
השפלות נמצאת בשורש ליבו ואפילו אין מעבר וגילוי בין ליבו לפיו54.
הדיבור הוא מוציא ונותן קיום לדברים הנמצאים בתוך הלב, הצדיק
משתמש בשפלות, אבל נזהר לא לתת תוקף גדול מידי לשפלות. יש סכנה
בנתינת מקום משמעותי וחיצוני לשפלות. לכן עיקר עבודתו של הצדיק היא
עבודת שפלות הנמצאת בלב, במקום הפנימי.
פסקה זאת היאממשיכה את הפסקאות הקודמות, לאחר שלעיל הרב דיבר
על יראה יתירה, היינו הרצון של האדם להתקדם בצורה מסוכנת, בצורה
בה האדם נשבר בעקבות רצונו להתעלות. כאן הרב ממשיך בביאור של
הכרת החסרון בצורה מאוזנת ומדודה. מדובר כאן על צדיק המכיר את
החסרון, אבל מצליח לשמור את החסרון בצורה בה החסרון לא יגרום
שיתוק ונפילות מיותרות.
54המושג ליבא לפומא לא גליא, הוא ביטוי המופיע בכמה מקומות בחז"ל ונביא מקור אחד.
קהלת רבה (וילנא) פרשה יב
-
רבי שאול דנווה
מתני לה בשם ר' שמעון אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה הוי
אומר לו כי יום נקם בלבי כתיב, ר' יהודה בר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי שלשה
סימנים סימנתי לך וסיימתי לך בקבורתו של משה (דברים ל"ד) בגיא בארץ מואב
מול בית פעור, ואף על פי כן ולא ידע איש את קבורתו לבא לפו
מא לא גלי פומא למאן
גלי.

133
משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש
הצד הטוב שבנפש, ושלא ילקה אגב הוצא כרבא-הרב מנמק למה הצדיק משאיר את שפלותו בלב.
כשהאדם משתמש במידת השפלות אז כוחות נפשו נחלשים. ההחלשה של
כוחות הנפש, יכולים לגרום לסילוקהרע. הבעיה שלפעמים תוך כדי סילוק
הרע גם הטוב יכוללהיפגם.
הרב משתמש בפתגם, שלא ילקה אגב הוצא כרבא55. היינו שלא תוך כדי
סילוק הקוצים ילקה גם הכרוב, שהוא הדבר הטוב. כמשל לאדם שמרסס
עשבים שוטים, יש סכנה שתוך כדי הריסוס הוא יפגע גם הצמחים שבהם
הוא מעוניין, שהם טובים. לכן הצדיק למרות אחיזתו הגדולה במידת
השפלות, הוא נותן סייג ומידה לשפלות, הוא משאיר את השפלות בלבו.
הצדיק מבין שחיזוק גדול של השפלות יוריד גם את מעשיו הטובים. הרב
בשמונה קבצים מבאר שבעקבות הסכנה שהכרת החסרון תפגע בעשיית
הטוב, לכן צדיק לפעמים צריך להשתמש בתכונה של הדילוג, היינו לדלג על
הרע. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה שיח. (מובא גם באורות הקודש ח"ג עמ' רטז')
-
הגדולים חייבים לדלג כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם
להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל
מפני עון של
גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו.
אדרבא, מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את
האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר.
והשני
שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה
קנאה יתרה-החשש השני מגילוי השפלות בפיו הוא החשש שהענוה תהפך
לדבר חיצוני. הפיכת הענוה לדבר חיצוני גורם שכל הסביבה כביכול מקנאה
בצדיק, רואה את יכולת הענוה שלו ומתפעלתמהענווההגלויה.
החצנה של הענוה היא בעצמה ההפך מן הענוה. כמו הבדיחה הידועה על
בחור שלא מצא שידוך בגלל שהיו לו דרישות גבוהות, ואז בא חכם ואמר
לו לעבוד על מידת הענוה, לאחר תקופה בא הבחור אל החכם ואמר שהוא
עבד על הענוה לכן כעת יש לו עוד יותר דרישות כיון שכעת הוא גם בעל
ענוה. החצנת הענוה היא לא הדרך לשפלות. אומנם יש הסוברים שעיקר
השפלות הוא המעשה החיצוני, וכך מביא בספר אורחות צדיקים.
55מקור הפתגם בגמ' מסכת בבא קמא.
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד א
-
הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא

134
ספר אורחות צדיקים שער
הגאוה -
שמא יאמר אדם: "הואיל והגאוה היא מידה רעה כל כך, אפרוש
ממנה ביותר"
-
עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה,
ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר,
ובגדים קרועים ומלוכלכים, וישתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים,
ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו, ע
ד שישחית תוארו משאר אנשים
-
וכל
זה כדי שיתרחק מן הגאוה עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך
בדרך זו
-
נקרא "חוטא", שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא):
"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אמרו חכמים (תענית יא א):
"ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו
מכ
ל דבר על אחת כמה וכמה". אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ"ט
ה"א): "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך
דברים אחרים". ועל ענין זה וכיוצא בו אמר שלמה (קהלת ז טז):
"אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם"...
הדרך לענוה היא לא דורשת עשיה חיצונית. להפךעשיה חיצונית של ענוה
היא מסוכנת. עיקר פעולת הצדיק היא בענוה פנימית. גם המסילת ישרים
מזהיר מענוה חיצונית, וכך כותב המסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק כב
-
וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך
שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כ
י אם
לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן
הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים
אשר אין בעולם רע מהם.
מתוך דברי המסילת ישרים מתבאר, עד כמה האדם צריך להזהר מענווה
שאיננה נכונה. כיון שהאדם צריך להזהר מענווה פסולה, לכן הצדיק מעדיף
לא לגלות את חסרונותיו, לא להדגישם כדי שלא יגיע לידי ענווה פסולה.
ומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות
הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה-למרות שהצדיק לא מגלה
בצורה גלויה את פעולת הענוה כיון שהקב"ה בוחן ליבות, הוא מכיר אם
האדם זוכה לשפלות אמיתית. העניו זוכה למעלות גדולות, הזכיה הזאת
תלויה בראיית הקב"ה את פנימיות ליבו של האדם.
אף על פי
שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת
מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב
לעשות
מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב
כאלו עשאה-

135
הסיבה שאדם השפל בפנימיותו זוכה לשכר מידת הענוה כיון שמבחינתו
הוא היה רוצה להוציא את הענוה לפועל, הסיבה שהוא לא מוציא זה בגלל
המניעות שמנינו לעיל.
אפשר להביא דוגמא לעניין מצאנו אצל גדולי ישראל שלפעמים למרות כל
השפלות הקיימת בהם, הם לקחו על עצמםתפקידים של הנהגת ציבור.
למרות שמבחינה חיצונית הם לא גילו את ענוותם, כיון שהם הכירו
שההנהגה שלהם היא נצרכת. בתוך עצמם הם היו מלאי ענווה אבל כלפי
חוץ הענווה הייתה נסתרת.
כיון שהצדיק מבחינת האמת רוצה לגלות את הענוה, לכן הוא נחשב כאנוס
במצוה. כיון שהוא אנוס ממילא נחשב כאילו הוא קיים את המצוה בפועל.
דברי הרב שנאנס ולא עשה מצוה כאילו עשאה, מופיע בגמ' מסכת ברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א
-
מאי ולחושבי שמו? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא
עשאה
-
מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

136
פסקה כב'יסורים מצרפים56
(עמוד רמט')
כשמרגישים את היסורים של מצרי שאול,
שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה,
הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית, כל אלה הם
אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה.
נושא הפסקה-מטרת היסורים לטהר את הנשמה.
ביאורהפסקה-
כשמרגישים את היסורים של מצרי שאול-בפסקה זאת הרב מתעסק
בשורש של היסורים. ישנם יסורים גדולים שהאדם מרגיש. הרב מכנה
יסורים אלו בשם של מצרי שאול, כינוי זה מבוסס על לשון הפסוק בספר
תהילים.
תהלים פרק קטז פסוק ג
-
אֲפָפֵּ֤ונִי׀ חֶבְלֵי־מָָ֗וֶת
ּומְצָרֵַ֣י שְאַֹ֣ול מְצָאָּ֑ונִי צָרֶָ֖ה וְיָגַֹ֣ון אֶמְצָּֽא:
יסורים אלו הם הרגשת הדאגה מן הגיהנום, כמו שכתב האלשיך הקדוש
בפירוש הפסוק.
אלשיך על תהלים פרק קטז פסוק ג
-
כי כאשר אפפוני וכו' אראה את עצמי נכווה בשני אשות ולא אדע על
איזו מהן אתפלל, אם על רפואת גוף כ
י אפפוני חבלי מות, או שמא
אמות וטוב טוב לבקש לינצל מגיהנם כי מצרי שאול מצאוני, באופן
שצרה מהגוף ויגון מהנפש.
שעל ידי המעשים הרעים והמדות הרעות, וחסרון התורה,
הבא מביטול תורה, וצער מניעת הדבקות האלהית-סיבת היסורים הם
הקושי הרוחני של האדם. כשהאדם מרגיש את חסרונותיו הרוחניים, הן
מצד המידות, והן מצד ביטול תורה, אז נוצרים יסורים. הרגשת הטוב
שהאדם חווה בעולם היא על ידי הדבקות האלוקית. כשהאדם מרגיש את
החסרונות האלה, הוא מרגיש רחוק מהדבקות האלוקית.
56מקור הפסקה משמונה קבצים, חלק א' מקובץ א' תיד'.

137
רק מי שיש לו מידות טובות, הוא יכול לדבוק בה', כיון שהדבקות בה' היא
דרך מידותיו של הקב"ה, 'הדבק במידותיו'. כמו כן דרך התורה האדם
דבק, כמו שדרשו חז"ל 'אנא נפשי כתבתי יהבית'. לכן כשהאדם מתרחק
מדברים אלו, הוא מרגיש צער ויסורים גדולים בריחוקו מהדבקות.
היסורים מהריחוק מופיעים גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה קצה. (
מופיע גם באורות הקודש ח"ג עמ' צד') -
כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו. התושיה מתגלה
עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם. פגמיו המוסריים כולם
מתבלטים אצלו. צמאון נורא לשלמות עליונה בוער אז בקרבו, ואינו
מוצא את נפשו בעלת יכולת להושיע את עצמה ממצרי שא
ול
הרוחניים שהיא נתונה בהם. תשות כח זו מזקת את בהירות השכל
... צריך הוא, אחר שעבר עליו הנחשול של החלישות, להתאמץ בכל
כח, ולהיות קשור בקשר רוחני אמיץ והסכמה חזקה לחיים
ההכריים. ואז ישוב לו מידי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה, במדה
שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפו
נות העליונות, ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לבב
כל אלה הם
אש מצרף לטהר את הנשמה, ומהם יצפה אדם לישועה-הרב בסיום תיאור היסורים בא לעודד את האדם. הרגשת
היסורים הם מטהרים את האדם. הצירוף שהאדם עובר בשביל לטהר את
הנשמה. דרך אותם יסורים האדם מגלה שהוא מוכן לישועה, הבאה
בעקבות אותה טהרה. הצפיה לישועה מופיע בגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
-
אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת
באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה,
פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר
בפסקה שלנו הרב מבאר שצפיית הישועה, היא לא רק הישועה הכללית
אלא גם הישועה הפרטית. כל אדם צריך לצפות ולהאמין שלאחר הירידה,
לאחר היסורים יש תכלית של גאולה של ישועה. כמו בכלל כך גם בפרט.
ההכרה לתכלית של היסורים, להכיר שאין יסורים בלי מטרה. הבנת
המטרה היא חלק מן התועלת שלהיסורים. כשהאדם מכיר את המטרה
של התרופה, ממילא הוא יותר מאמין בתרופה. האמונה הזאת גורמת
שהתרופה תצליח יותר. הרב בעין איה מבאר את תכלית היסורים, וכך
כותב הרב.
עין איה ברכות פרק א' פסקה
לד.

138
-
א"ר יוחנן נגעים ובנים אינם יסורין של אהבה כו'
ומסיק הא בצנעה
הא
בפרהסיא. תוכן החילוק בין יסורין
שאינם של אהבה ליסורין של אהבה. הוא לדעתי, שתכלית
יסורין של אהבה אינם כ"א לזכך את האדם ולרומם ערכו
הרוחני כאשר ביארנו. א"כ ע"כ היסורין ההם צריכים שיהיו
יסורין כאלה שהוא מרגיש בם כפי ערכם, ותהי' ההכנעה
הבאה על ידם נכונה לבא...
ראוי לציין שאומנם בגמרא מדובר על יסורין פיזיים, אבל בפסקה שלנו
הרב מתמקד ביסורים הרוחניים של האדם. בעין איה מתבאר שאפילו
היסורין הפיזיים הם יכולים לרומם ולזכך את האדם. אבל קל וחומר
שיסורים רוחניים הנובעים מהכרת הפגמים, ק"ו שזה עצמו מזכך ומצרף
את האדם. הצירוף הזה הוא נקרא יסורין של אהבה.
ההבנה שיסורין מעלים ומרוממים את האדם מופיעים גם בעין איה על
מסכת שבת. וכך כותב הרב.
עין איה שבת פרק ב' פסקה קפח'
-
-
הוכנו היסורים הכלליים שהם מחכימים את כלל האדם, להבין
שאין תעודתו נמצאת בשפלות חיי העונג של החושים
והדמיון, כאשר
יראה כי שקר נסכם . וממילא יתרומם להסתכל בתעודתו ולמצא
מקור חיים לנפשו בעונג נצחי ונשגב שיביאהו לדעת ד' ודרכיו
ולדבקה באהבתו ובצדק ומשרים וכל מעגל טוב
בפסקה זאת הרב מבאר כיצד היסורין מרוממים את האדם. היסורים
גורמים לאדם ניתוק מן החומריות. בדרךכלל האדם נשען על החומריות,
האדם מבסס את חייו על המציאות הקבועה והמוכרת57. אבל כשיש
יסורים האדם מבין שהחומר הוא לא העיקר. בצורה כזאת האדם מזדכך
ומרגיש חיבור עמוק למטרת החיים, האדם מכוון את כוחותיו אל הדבקות
האלוקית.
57אפשר לקחת דוגמא מהמצב כיום בזמן הזה כשיש את מחלת הקורונה. המחלה הזאת
שינתה את כל המציאות הקבועה והמוכרת שקיימת בעולם. פתאום המציאות כולה קיבלה
שינוי, ההרגלים של העבודה, ההרגלים של התרבות, פתאום הכל השתנה. כעת האדם נצרך
לחזור אל הבסיס, אל מטרת החיים.

139
פסקה כג'דכאון וענוה58
(עמוד רנ')
כשאדם מרגיש בעצמו ריקניות גמורה, ורואה שאיננו כלום,
ונפשו משתוחחת בקרבו מרוב דכאותה ומראה אפסותה,
ידע כי ישועת ד' קרובה להאיר לו, ומדה טובה מרובה
ממדת פורענות, ואם לפני שבר גאון, לפני גדולה ואורה
דכאות רוח וענוה פנימית. ומיד יתפוס בכל האמצעים
לבסס מדת ענוה זו בכל מקורות הרוח
שבידו, וירומם אף ינשא
בטהרת נשמתו, בהדבק במקור השלום, באור מלך גאות לבש,
אל חי העולמים
נושא הפסקה-הפיכתהדיכאוןלמקור עליה גדולה.
ביאור הפסקה-
כשאדם מרגיש בעצמו ריקניות גמורה, ורואה שאיננו כלום-בפסקה
זאת הרב מתעסקבאדם הנמצא בדכאון. הגדרת דכאון זאת מציאות בה
האדם לא מצליח לראות את עצמו בצורה נכונה. אדם כזה מפרש את
המציאות בצורה מעוותת. הפרשנות השלילית שהמדוכא מפרש את העולם
גורמת שהאדם מרגיש שאיננו שווה כלום.
ההרגשות שהרב מציג כאן הם הרגשות שודאי אינם נכונות. אדםהמרגיש
ריקניות גמורה ורואה שאיננו שווה כלום, דבר זה מוכיח שהאדם נמצא
בדכאון. אף אדם בעולם מצד האמת לא נמצא בדרגה כזאת בה הוא לא
שווה כלום.
הרב מבאר כאן שני דברים,א'-הרגשה של האדם שהוא מרגיש שאיננו
שווה כלום.ב'-רואה את עצמו, כאן נראה שהדגש יותר לגבי תפיסת האדם
כלפי אחרים. היינו הוא מרגיש כיצד אנשים רואים אותו כאדם שאיננו
שווה כלום.
ונפשו משתוחחת בקרבו מרוב דכאותה ומראה אפסותה-התוצאה
של אותה הסתכלות שהנפש הפנימית של האדם משתוחחת. האדם מרגיש
דכאון פנימי, תוצאה נוספת שכעת כל דבר שהאדם פועל אז הוא כביכול
מוכיח לעצמו את האפסיות האישית שלו. האדם ממשיך לפי אותה ראיה
להוכיח לעצמו בצורה פנימית שכל מעשהו הוא אפסי.
58מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קסד'.

140
התייחסות כזאת היא תוצאה של דכאון. דכאון הוא מצב בו האדם לא
מצליח לשפוט ולהכיר את יכולותיו בצורה מאוזנת וטובה.
ידע כי ישועת ד' קרובה להאיר לו, ומדה טובה
מרובה
ממדת פורענות, ואם לפני שבר גאון, לפני גדולה ואורה
דכאות רוח וענוה
פנימית-הרב מעודד את האדם המדוכא. ישנה ישועה העומדת להופיע על
האדם המרגיש ריקני. הרב מוכיח בסברא של קל וחומר שברור שמתוך
ירידה תופיע העליה. הרב עושה קל וחומר אם הפסוק מבאר שלפני שבר
מגיע גדולה59, כך ודאי גם להיפך לפני גדולה יש ירידה. הרב מוכיח שזה
חייב להיות בקל וחומר, שהרי מדה טובה מרובה ממדת הפורענות60.
היסוד שירידה היא ההקדמה לעליה מובא באריכות בספרי החסידות, וכך
מובא בבעל שם טוב על התורה.
בעל שם טוב שמות פרשת יתרו
-
יורדי הים
באניות וגו'. רצה לומר לפעמים יורדת נשמה גדולה
ממקום רמה ונשגבה אל מקום הקליפות, והקליפות הם משמחין את
עצמן בשמחת הנשמה שירדה ביניהם, וזהו יורדי הים באניות, קאי
על הנשמה שירדה בים הקליפות, ... אבל הנשמה שאינה כל כך
ממקום הרם, תפול עליה אימתה ופחד בהוריד ה'
יתברך אותה
לקליפות, מה שאין כן נשמה שהיא ממדריגה רמה ונשגבה, מורא לא
יעלה על ראשה, וכל זה הוא בירידתה, אבל בעלייתה בסוד ירידה
לצורך עלייה, הוא בסוד אור חוזר, היא מעלה ניצוצות הרבה, בסוד
הנה עם יצא ממצרים (במדבר כ"ב, ה'), ונרמז בראשי תיבות למפרע
במים רבים א
ותיות רב, והבן:
לפי דברי הבעל שם טוב מתבאר שדווקא הנשמה הגדולה היא יורדת אל
מקום נמוך בשביל לעלות משם. גם בעניין הדכאון אפשר להבין למה
59כך מובא בספר משלי.
משלי פרק
טז פסוק יח -
לִפְנֵי־שֶ בֶר גָאָֹ֑ון וְלִפְנֵ י כְִּ֝שָלָֹ֗ון גַֹ֣ב ּה רּּֽוח:
60המקור למשפט זה מופיע בגמ' יומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עו עמוד א
-
וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה ממדת
פורענות. במדת פורענות הוא אומר וארבת הש
מים נפתחו, במדה טובה הוא אומר
ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו.
כמה ארובות יש בדלת
-
ארבע, ארבע, הרי כאן שמונה, ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה.

141
הדכאון הוא מבטא עליה, דווקא אדם שיש לו שאיפות גדולות הוא נופל
לדכאון. מי שיש לו רצון גדול להתקדמות הוא מרגיש תסכול וקושיכשהוא
לא מצליח לממש את עצמו. ההכרה הזאת שהדכאון מבטא גדלות היא
מעודדת את האדם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה רלב.
-
אין לפול כלל בדעתו אם רואה שההחשכה הגופנית היא מעיבה על
ההשגה הבהירה. כי רק זכי הרוח הם מרגישים בזה הצער, של
המ אבל הגופנית, ההחשכה
בעיניהם הם בחומריות, שוקעים
טהורים, וחושבים שהם בעלי השגה זכה. וצריך להכיר שדכאות
הרוח הזאת, שבאה מתוך הצער של חשכת ההשגה, היא בעצמה היא
אורה גדולה
הרב מילובביץ מסביר שהירידה היא אל רק הכנה חיצונית לעליה, אלא
היא עצמה חלק מן העליה. וכך כותב הרבי.
הרבי מיל
ובביץ (ליקוטי שיחות ח"ה עמ'
58)
-
ירידה זו היא לא רק צורך עלייה, אלא היא חלק מתהליך העלייה
.
הירידה והדכאון הם עצמם כלי והכשר לקראת העליה. כשהאדם יקח את
הירידה ויהפוך את הירידה ככלי שימור בשביל שבזמן העליה האדם לא
יתגאה בעצמו. דווקא ההכרה שאני חסר, יכולה לשמור את מעלתו של
האדם. לכן כותב הרב שלפני גדולה צריך דכאות, מטרתה של הדכאות
לבנות רוח וענוה פנימית. כשיש ענווה פנימית הגדולה יכולה להגיע אל
האדם בצורה מתוקנת וטובה.
בעצם בדברי הרב יש עידוד פנימי לאדם המדוכא. כיון שהדכאון הוא מצב
נפשי של האדם, לכן הדרך היא לעודד את האדם. ברגע שהאדם יאמין
שהוא יכול להתקדם מתוך אותה ירידה זה עצמו יגרום עליה גדולה. זאת
הרפואה הראויה למי שנמצא במצב נפשי מדוכא. האמונה שהאדם יאמין
שהוא יכול להתרומם היא תועיל לאדם.
ומיד יתפוס בכל האמצעים
לבסס מדת ענוה זו בכל מקורות הרוח
שבידו-המטרה להפוך את הדכאון השלילי לענווה. מתוך אותה ירידה
האדם יכול להגיע לענווה נכונה.
כשהאדם מכיר בצורה כזאת הוא יכול להגיע לענווה נכונה. הוא יכול לפתח
כאן ענווה פנימית שאיננה נובעת מדמיון חיצוני אלא מהכרה פנימית. ישנם
אנשים שהענווה שלהם היא חיצונית, היא ענווה שגורמת לאדם חדלון. כאן
כשהאדם מכיר את כוחותיו ומנווט את הדכאון בצורה נכונה להגיע לענווה,
והכרת מקומו אז הענווה תועיל לאדם. וכך כותב הרב במידת הענוה.

142
מידות הראיה מידת הענוה פסקה יא.
-
הענוה והשפלות האמתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה
ומעציבה.
על-
כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה
הבהירה למען יחזק ויאמץ וקוי ד'
יחליפו כח.
ההבדל בין ענווה פסולה דמיונית לענווה כשרה. זה בדיוק ההבדל בין דכאון
לענווה. דכאון הוא גורם עצובת וחידלון לאדם, לעומת זאת ענווה מרוממת
את האדם. דווקא מתוך הכרת עצמו, האדם רוצה להתקדם ולהתרומם.
הירידה נהפכת להיות כח מניע להתקדמות.
וירומם אף ינשא
בטהרת נשמתו, בהדבק במקור השלום, באור מלך גאות לבש,
אל חי העולמי
ם-כשהאדם לוקח את הדכאון לפיתוח
הצמאון לקדושה, אז האדם מרגיש שיש לו יותר רצון לדבוק בקדושה.
בצורה כזאת תהליך הירידה הוא עצמו פועל ומרומם את האדם. כמו אדם
שבתקופה מסויימת היה צמא למים, פתאום כשהוא רואה מים הוא מרגיש
יותר שמחה. כך הכוונת הדכאון לרצון לדבקות היא בעצמה מרוממת את
האדם. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה קל'.
-
... וכשאדם מרגיש בעצמו עניות דעת, ומיע
וט הפריה רוחנית, מיד
ירוץ אל המעין הכמוס, יחסה בצל שדי, ישתה לצמאו מהבארות
העמוקים של גדולי חכמי לב, יגרוס אף על גב דלא ידע מאי קאמרי,
ומריח המים העליונים יפריח, וכחו הרוחני ישוב אליו.
כשהאדם רוצה לדבוק במקור השלום, אז יש לו הארה מתוך גאות הקב"ה.
יש לאדם כוחות לחזק את עצמו בגלל שהוא מקושר אל מקור הכוחות, היא
הגאווה בשם ה'. היכולת של האדם להתחזק מגאוות ה', היא יסוד בעבודת
ה'. כשהאדם מרגיש שאין לו כוחות מעצמו, זה מוביל אותו לדבוק במקור
הכח, הוא הקב"ה. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד האדם יכול לדבוק
בגאוות ה', ולהיות מלא בענווה.שמונה קבצים קובץ א' פסקה תתפ' (מובא גם באורות הקודש חלק ד' עמ'
תעג')
-
... וכל התוכן המחשבי הזה ישים האדם אל לבו, וידבק בענוה, שהיא
האמת הגמורה, שא"א לו לאדם כלל להתגאות, ולא לשום נברא,
ונאצל, אפשר להתגאות, במרום האמת
,
רק לגאה על כל גאים הגאוה
יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל. והיא היא הענוה המוחלטת
.
ואם
הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה
בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול

143
יפתח על זה שערים
.
ד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד,
לביתך נאוה קודש, ד' לאורך
ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי
הכרת האלוקות בצורה כזאת ממלאה את האדם בענווה כיון שהוא מכיר
שהוא לא השיג את הקב"ה. הוא מבין שאי אפשר להכיר את הגודל
האלוקי. ההכרה הזאת גורמת לאדם מצד אחד חיזוק גדול כיון שהוא
מחובר לגודל האלוקי מצד שני הוא מלא ענווה. הענווה בהכרה שהוא
כנברא לא יכול לתפוס את האין סוף.

144
פסקה כד'שכחה ושמחה61
(עמוד רנ')יש שטוב לשכח את העונות, ועל ידי מה שעושים כן
לשם שמים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת
בתורה וחכמה,
לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת ד' במעשיו,
ממילא, מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן
כביכול
בגדר שכחה, גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל.
וכח הזכרון נכפל בהטוב והקודש,
וכל המצות
וכל הטובות והמחשבות הטהורות מתנוצצים בזכרון כפול,
זכרון טוב לפניך.
נושא הפסקה-שכחת החטאים וזכרון מעשיו הטובים מועילים לאדם.
ביאור הפסקה-
בפסקה זאת הרב מקשר בין שכחה לשמחה. במהלך הפסקה הרב יתמקד
בעיקר בשכחת החטאים, אבל יסוד זה שהשמחה קשורה אל השמחה הוא
יסוד חשוב וידוע. יסוד זה מופיע בחז"ל בדבריהם גזירה על המת שישתכח
מן הלב וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נד עמוד ב
-
תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא ע
לו-
דין
הוא שיעלו: על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל
התבואה שתרקב.
יסוד השכחה הוא יסוד הכרחי למהלך חייו של האדם. אדם שלא שוכח את
צרותיו לא יכול לחיות בשמחה. עצם ההתקדמות של האדם תלויה עד כמה
הוא משתחרר מן הדברים השליליים שהוא חווה. וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ג' פסקה רחצ.
-
הזכרון והשכחה נבראו שניהם באדם, להכריע את הצביון היחידי על
פי המשקל הראוי לקיבוץ רישומיו, באופן שיקבצו יחד כל הרשמים
הטובים, הנותנים בקיומם לאדם ערך עליון וקיים, וימחו אותם
הרשמים המטשטשים ומעכבים בעד השלמות ההולכת ומתעלה,
61מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' רנח'.

145
וב
מחייתם ישאירו את התמצית הברורה שלהם, שתצורף אל החסון
והטהור שברשמים הנשארים בנחלת הזכרון...
קיבוץ הכרעתו של האדם הפרשנות שהאדם נותן למכלול חייו תלויה עד
כמה הוא מסוגל לשכוח את הרע ולזכור את הטוב. ההבדל בין אדם לחברו
לא תלויה בדווקא במקריםשאירעולאדם, אלא תלויה עד כמה האדם
מתמקד בטוב ושוכח את הרע.
יסוד נוסף הקשור לשכחה, כיון שהאדם שוכח אז יש לאדם יותר תענוג
במפגש המחודש עם הדבר ששכח. כמו שרואים כשקונים צעצוע לילד,
בשבוע הראשון הילד משחק במשחק הרבה פעמים, לאחר שבוע הוא שוכח
את המשחק. אחר כך כשעוברים כמה חודשים ופתאום הילד נזכר במשחק
הוא מרגיש תענוג שוב באותו משחק, הוא מרגיש תענוג בגלל השכחה
שהייתה בין הפעמים.
היכולת להתחדש ולהתענג מחדש תלויה בשכחה. וכך כותב הרב בשמונה
קבצים לגבי חווית האמונה המתחדשת בכל יום.
קובץ ה' פסקה רו.
-
האמונה ביסודה התחתי
תי היא בעלת התכונה של היופי, שאין בה
יסוד הזכרון, והשכחה השרויה בה מאחוריה היא מעברת את
הרישום של העבר, ראשון ראשון, ומצמיח מיד צורה חדשה. וצריכה
בשביל כך פרנסה תדירית של מעשים, של רגשות, של ציורים
ומחשבות, חדשים לבקרים רבה אמונתך...
יש שטוב לשכח את העונות-הרב מחדש שיסוד השכחה יכול להועיל
גם כלפי העוונות, כשהאדם מתעסק בנפילות שלו זה יכול להוריד ולייאש
את האדם. הרב מבאר שלפעמים ישנו יתרון לשכוח את העוונות. בחסידות
הרחיבו בחשיבות לא להתעסק ברע, להיפך להרבות טוב. עניין זה גם מופיע
באורות התשובה, בהגדרת תהליךהתשובה. וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יג' פסקה ט*.
-
יסוד התשובה צריך לעולם להיות מונח על התיקון של להבא.
ובתחלה לא
ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבא מיד
לעסוק בתיקון העבר ימצא
מניעות רבות ויהיו דרכי התשובה וקרבת
ד' קשים לפניו : אבל בהיותו עסוק
באמת לתקן
את מעשיו, הדבר
מובטח שאז יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר
התשובה היא ההסתכלות קדימה. תיקון מעשיו למפרע זה לא חלק
מתהליך התשובה. לכן בעל התניא כותב את אגרת התשובה, שם בעל

146
התניא מבאר שהתשובה היא מכאן ולהבא כל הסיגופים על העבר זה לא
חלק מתהליך התשובה.
חבריאתמר רזיאל העיר שעבירה בלשונה משמעותה לשון עבר, זה כבר
נגמר ועבר, כעת לא צריך להתעסק במה שהיה.
מצאנו שחז"ל נותנים תוקף הלכתי להסתכלות הזאת, לכן חז"ל תיקנו
במקרים לגזלן המתירות תקנות אלו מריש, ותקנת השבים תקנת
מסויימים לא להחזיר את הגזילה. אם האדם ידע שהוא צריך להחזיר
ולתקן את כל העבר זה יכול לגרום לו לייאוש ולמנוע את תהליך התשובה.
ועל ידי מה שעושים כן
לשם שמים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת
בתורה וחכמה, לשפר את העולם ולהוסיף אור
ושמחת ד' במעשיו-הרב מדגיש שיש מקרים ששכחת החטאים היא לשם
שמים. אומנם דוד המלך אומר 'וחטאתי נגדי תמיד', זאת הדרגה של דוד
המלך. לעומת דוד המלך, אדם רגיל צריך להשתמש ביסוד של שכחת
החטאים. אומנם הדרך לעשות את זה בצורה נכונה, תלוי רק ברצון לשם
שמיים. רק כשהאדם שוכח את החטאים לשם שמים, אז השכחה היא
חיובית וטובה.
הסיבהלשמה נצרך האדם לשכוח את העוונות היא בשביל שהאדם יוסיף
שמחה ואומץ ביראת ה'. השמחה היא כלי חשוב בשביל עבודת ה'. הרחבת
הדעת היא משפרת את האדם הפרטי ואת האדם. לכן כשהאדם מבקש
לשכוח את העוונות בשביל הגדלת כוחות לעבודת ה' זה דבר ראוי וחשוב.
יש אנשיםהנוטים לשכוח את החטאים בשביל לברוח מאחריות, דבר כזה
הוא מסוכן. לכן הרב מדגיש שרק לפעמים יש שטוב לשכוח עוונות. שכחת
העוונות היא נכונה רק במקום שיש לה מטרה ברורה, מטרה שהאדם יוסיף
שמחה והרחבה בעבודת ה'.
עיקר העבודה לשם שמיים, הכוונה הנכונה היא כוונה בשביל לשפר את
העולם. שיפור העולם גורם שמחה ואור אלוקי. הרב מבסס את דבריו,
שמחת ה' במעשיו, על הפסוק בספר תהילים.
תהלים פרק קד פסוק לא
-
יְהִֵ֤י כְבַֹ֣וד יְקֹוַָ֣ק לְעֹולָָ֑ם יִשְמֶ֖ח יְקֹוַָ֣ק בְמ עֲשָּֽיו:
ממילא, מדה כנגד מדה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול
בגדר
שכחה,
גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל-כאן נוסף רובד נוסף. שכחת
העברות היא לא רק בריחה חיצונית. שכחת העוונות היא מועילה כלפי
מעלה. היא פועלת בעולמות העליונים בצורה של מידה כנגד מידה. יש כאן

147
עידוד גדול, כמשל אפשר להמשיל לאדם החייב כסף לבנק, והחוב הזה
מציק לו. במקרה כזה שכחת החוב לא תגרום לחוב להעלם, לכן קשה
לשכוח. כאן הרב מחדש שכלפי העבירות זה לא כמו החוב לבנק. דווקא
שכחת העוונות פועלת מידה כנגד מידה שגם בשמיים, כביכול שוכחים לו
את העוונות.
הרב מחזק את דבריו על פי הגמ' במסכת שבת וכך מופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות
דף לב עמוד ב
-
אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך
שמא לא תשכח לי מעשה העגל?
-
אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה
לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא
תשכח לי מעשה סיני?
-
אמר לה: ואנכי לא אשכחך. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב
אושעיא: מאי דכתיב גם אלה תשכחנה
-
זה
מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך
-
זה מעשה סיני.
הגמרא מתארת את הדיון בין כנסת ישראל לקב"ה. בדיון הזה הקב"ה
אומר לכנסת ישראל שאומנם כלפי מעלה כח הזכרון הוא גדול, אבל בכל
זאת כלפי העוונות ישנה שכחה. על פי גמרא זאת מתבאר שאצל הקב"ה
ישנה בחירה מה הוא זוכר ומה הוא שוכח. מתוך אהבת הקב"ה לעם
ישראל, הוא מוכן להתמקד רק בטוב ולא ברע.
היסוד שהקב"ה זוכר את הדברים הטובים ולא את הרעים, יכולים
להתאים גם כהוראה לעבודתו האישית של האדם. האדם הרוצה להצליח
בחייו, נצרך להתמקד בנקודות הטובות שלו.וכך כותב ר' נחמן בליקוטי
מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תורה רפב
-
כי רוב בני אדם שרחוקים מהש"י, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה
שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם
גודל קילקולם שקלקלו מעשיהם כל אחד מפי מה שיודע בעצמו את
נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופל
ים בדעתם, ורובן מייאשים
עצמן לגמרי
...
ע"כ צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת
לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות וכו'
כנ"ל. ועי"ז יחיה וישמח א"ע, ויצפה לישועה עדיין
...
זכירת הדבר הטוב ושכחת הדבר הרע, מופיעה גם בבקשתו של דוד המלך
בספר תהילים.
תהלים פרק כה

148
-
(ו) זְכֹר־רחֲמֶַ֣י ָך יְֵ֭קֹוָק וחֲסָדֶָ֑י ָך כִֶ֖י מֵעֹולַָ֣ם הֵּֽמָה: (ז) חטֵֹ֤אות נְעּורֶׁ֨י׀ ּופְשָעָ֗יְ
אל־ּתִִ֫זְכֹ ר כְחסְד ְָךזְכָר־לִי־אָּ֑תָה לְמֶ֖ען טּוב
ָךַ֣ יְקֹוָּֽק:
דוד מבקש שהקב"ה ישכח את חטאיו ויזכור את רחמיו.
הסיבה לפלא של שכחת הרע וזכירת הטוב תלויה בכמות האהבה של
הקב"ה לעם ישראל. כמו שמצאנו כשהאדם אוהב משהו ממילא הוא מנסה
לזכור את הטוב ולשכוח את הרע. כשיש אהבה זוכרים את מה שמחזק את
הקשר ואת האהבה. כיון שהקשר של עם ישראל לקב"ה הוא קשר של
אהבה, לכן הקב"ה שוכח את חטאינו וזוכר את מעשינו הטובים. היכולת
לשכוח היא גורמת שרשמיו של האדם מתעצבים לפי מה שבאמת הוא רוצה
לקבל. אדם שרוצה לזכור את חברו בצורה טובה הוא ישכח את מעשיו
הרעים.
והקוד בהטוב נכפל הזכרון וכח
המצות וכל ש,
הטובות וכל והמחשבות הטהורות מתנוצצים בזכרון כפול,
זכרון טוב לפניך-
כשהאדם מתמקד בטוב אז הזכרון ממוקד בטוב. יש כאן הכפלה של הטוב.
עיקר הטוב נוצר לא רק באותואירועשארע טוב, אלא תלוי ונכפל בהחלטת
האדם לזכור ולהחיות את הטוב. הקב"ה מבטיח לכנסת ישראל שהוא
יזכור את מעשה סיני. ישנה הבטחה לזכור את הדברים הטובים. הזכרון
הזה מכפיל את הקדושה ואת הטוב באדם ובעולם.
הרב מסיים בתפילה שאנו מתפללים בעקידת יצחק, בתפילה שהקב"ה
יזכור לנו את עקידת יצחק, התפילה שהקב"ה יחזק את זכרונו בדברים
הטובים העומדים בשורש של עם ישראל. וכך מובא בתפילה.
פרשת העקידה.
-
אֱֹלהֵינ ּו וֵאֹלהֵי אֲבֹותֵינּו, זָכְרֵנ ּו בְזִכָרֹון טֹוב לְפָנֶיָך, ּופָקְדֵנ ּו בִפְקֻדת
יְשּועָה וְרחֲמִים מִשְמֵי שְמֵי
קֶדֶם, ּוזְכָר לָנ ּו יְי ָ אֱֹלהֵינ ּו אהֲבת
הקדְמֹונִים

149
פסקה כה'כעור ויפי62
(עמוד רנא')לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם,
והוא מתבהל מהמראה, רק בזה מרגיע הוא את רוחו,
כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה,
כה יגדל צד היפה שבה
וטהרתה, וכי
את זה לעומת זה
עשה האלהים.
ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון הבלהות של צד הכיעור,
וזרח
לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש,
ועיניו יראו וינהרו, ויתנחם
על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו,
ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.
נושא הפסקה-הכרת הכיעור מגדילה את היופי.
ביאור הפסקה-
פסקה זאת לא מתעסקת בטוב ורע, אלא בכיעור ויופי, לכאורה כיעור ויופי
זה דבר יותר חיצוני. טוב ורע אלו דברים יותר מוחלטים, ויותר אמיתיים.
לעומת כיעור ויופי שאלו הם הפכים המבטאים מימד חיצוני. כיון שכיעור
יופי אלו דברים חיצוניים ממילא יכולים להיות בדברים האלה יותר
טעויות ובלבולים, להבחין בין יופי לכיעור.
אומנם הרב בפסקה זאת מבאר את הכיעור והיופי הרוחניים. הרב
בתפיסתו האחדותית על כל המציאות, תופס שחייב להיות קשר בין הצד
היפה, לבין הצד הרוחני הטוב. אומנם הטוב נמצא בשורשי הנפש, אבל
צריך גילוי בפועל, הנפש צריכה לגלות את היופי הקיים בתוכה. הקשר בין
יופי חיצוני לביטוי פנימי של הנשמה מופיע בדברי הרב בשמונה קבצים,
וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה נה.
-
אין מרגישים את היופי של העולם כי אם לפי המדה של יופי שיש
בפנימיותה של הנשמה, שבאמת כל היופי שבעולם הוא רק התגלות
מצערה מיפיה של הנשמה, שהיופי החיצוני הוא רק גורם, שיוצא מן
62מקור הפסקה שמונה קבצים קובץו' פסקה קסח'.

150
הכח אל הפועל, מן הסתום אל הגילוי, יפיה הנהדר של נשמת האדם,
הנחצבת ממקור התפארת
עיקרהפסקה מתעסקת בפגמים המוסריים, המוסר הוא הגילוי החיצוני
של הדברים הנמצאים בתוך הנפש. המוסר הוא בעיקר משפיע על הצד
החיצוני של האדם, לכן בפסקה זאת הרב מתעסק בגילוי החיצוני הבא לידי
ביטוי בכיעור ויופי, בלבוש וחוסר לבוש טוב של האדם.
לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומ
י כיעורה לאדם,
והוא מתבהל
מהמראה-כיון שעיקר הפסקה מדברת על הגילוי החיצוני, ממילא כשאדם
מתבונן על התוצאות החיצוניות של הנפש שלו לפעמים האדם נבהל
ממצבה של הנפש. האדם מגלה את מערומי הנפש, בדרך כלל הנפש מלאה
לבושים. לבושי הנפש הם מחשבה דיבור ומעשה. הם הצורה בהם הנפש
מתגלה כלפי חוץ. לפעמים האדם מתבונן בגילויים החיצוניים של הנפש
שלו, והאדם מתמלא בהלה, כיון שהוא מגלה שהנפש שלו מלאה כיעור.
הצורה המעשית שהוא מגלה את נפשו, היא איננה מתגלה בצורתה הטובה.
נראה שמדובר כאן על אדם שיש לו נפש טובה, מלאה שאיפות. הבעיה
שלפעמים כגודל השאיפות, כך גם גודל התסכול כשלא מצליחים לממש את
הפנימיות הנמצאת בתוך הנפש. לפעמים אדם נופל בצורתו הגלויה
המעשית. לכן האדם מתבהל מהמראה והחשבון נפש כשהוא מסתכל על
הצדדים הגלויים שהוא מגלה לעצמו.
הסיבה שבהלה דווקא מתוך גדלות השאיפות וגדלות הנפש שלו, עניין זה
מופיע גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה ו.
-
כל מה שחוש המוסרי מתחדד, האדם רואה את מערומיו, ומרירות
נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו, עד שלפעמים
מר לו מאד. בכל זאת משכיל כל ישר לב לקבל באהבה תכונה זו,
המזקקת את האדם, ומביאתו
למדות יקרות ותכונות זכות. ועל זה
נאמר, אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו, דניחא להו
לצדיקיא דמתברין גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה.
הרב מבאר שהכיעור נובע מתוך הדרישה המוסרית הגדולה הנמצאת אצל
האדם. מתוך הדרישה המוסרית הגדולה האדם מרגיש מרירות63.
63אומנם ישנה אפשרות שהאדם ירגיש את הכיעור לא רק בגלל ההתקדמות המוסרית שלו,
אלא מתוך שיש נפילה וחולי גדול. כמו משל מחולי הגוף. כשהאדם עובד על בריאותו לפעמים
באותו זמן הגוף בעצמו משדר חולי. כמו כשמתחילים לנקות חדר (כמו בערב פסח)אז

151
רק בזה
מרגיע הוא את רוחו,
כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה,
כה יגדל צד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה
עשה האלהים-כעת הרב מבאר כיצד האדם צריך להתמודד
עם הבהלה והפחד בראיית הכיעור. ההבנה שהרגשת הכיעור נובעת מתוך
גדלות. כעומק החסרון כך מתגלה היכולתלתקן. יש כאן שני עניינים, כמו
שבארנו לעיל האדם הגדול יש לו הרגשה יותר גדולה של חסרונות. אבל יש
עניין נוסף, היופי מובלט יותר דווקא בזמן של חסרון. יתרון האור מן
החושך. מצאנו דוגמא בזה לגבי אברהם ושרה, שאברהם מגיע למצרים
ומכיר את יופיה של שרה, וכך כותב רש"יבמקום.
בראשית פרק יב פסוק יא
-
ויְהִִ֕י כאֲשֶ ר הִקְרִֶ֖יב לָבַֹ֣וא מִצְרָָ֑יְמָה ויַֹ֙אמֶר ַ֙ אֶל־שָרַ֣י אִש ְּתֶֹ֔ו הִנֵה־נַָ֣א
יָדֶ֔עְּתִי כִִ֛י אִשָ ה יְפת־מרְאֶֶ֖ה אָּּֽתְ:
רש"י בראשית פרק יב פסוק יא
-
ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על
יפיך, ידעתי זה
ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים
ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה. ודומה לו
(בראשית יט ב) הנה נא אדוני סורו נא:
אברהם מבין ששרי יותר יפה דווקא אצל אנשים מכוערים. יתרון היופי
מופיע בצורה יותר משמעותית דווקא מתוך הצד הכעור של הנפש. לכן
האדם הרואה את הכיעור הנפשי בו הוא נמצא, צריך להכיר שכיעור זה
הוא הכנה ליופי גדול.
הסיבה הפנימית שהכיעור מוליד יופי, משום שכיעור משמעותו חוסר
אחדות, חוסר הרמוניה. דבר מכוער הוא דבר שאיננו מסודר. לעומת זאת
יופי הוא דבר הרמונידבר מסודר. נפש שהיא רואה מעשים שלילים
ומרגישה שהכל בסדר, שאיננה מכירה שזה דבר מכוער, סימן שנפש זאת
מעלתה איננה גבוה. נפש נמוכה היא לא מרגישה כיעור, כיון שמבחינתה
ההתנהגות שאיננה מוסרית היא יכולה להיות הרמונית עם הנפש הפנימית.
המ נפש המרוממת, הנפש דווקא אבלמוכיחה היא כיעור, רגישה
שההתנהגות השלילית, היא איננה מתאימה לתכונתה. חוסר ההתאמה,
מתגלה הלכלוך שהיה נסתר. דבר זה טוב, כיון שזה תהליך התיקון. אומנם לפעמים יש מצב
בו הגוף כל כך חולה, שהוא משדר חולי גם כשהאדם לא עובד על בריאותו.
את הכיעור בפסקה שלנו, אפשר להסביר שזה בגלל התחלת תהליך תיקון הנפש, ואפשר
להסביר שזה נובע משום החולי הגדול שלהנפש.

152
חוסר ההרמוניה היא יוצרת כיעור, וממילא היא מכינה אצל האדם את
הרצון ליצירת יופי. רצון ליצור תיקון של הרמוניה.
הרב מחזק את דבריו מלשון הפסוק בספר קהלת.
קהלת פרק ז פסוק יד
-ֵ֤
בְי
ֹום טֹובָה ַ֙ הֱיֵַ֣ה בְטֶֹ֔וב ּובְי ֹום רָעֶָ֖ה רְאֵָ֑ה גַ֣ם אֶת־זֵֶ֤ה לְעֻמת־זֶה ַ֙ עָשַָ֣ה
הָּֽאֱֹלהִֶ֔ים על־דִבְרָ֗ת שֶלֶֹׁ֨א יִמְצָָׂ֧א הָּֽאָדִָ֛ם אחֲרֶָ֖יו מְאּּֽומָה:
שני הכוחות עומדים אלו מול אלו, כשהכח הרוחני גדול ממילא אפשר
לראות מולו את המאבק של הרע. מי שאין לו הרבה כוחות ממילא גם
הכיעור שלו נמוך וקטן. דווקא אדם בעל כוחות רוחניים גדולים, אצלו
האופציה לחטא ולנפילה הם יותר גדולים. אצלו ה'לעומת', יותר גדול.
ההבנה ששני הכוחות עומדים אלו מול אלו, נובעת מההכרה שאת הכל
הקב"ה ברא ויצר. חס ושלום אין כאן שני כוחותושני אלהים שונים, הכל
נוצר מהקב"ה. כיון שאת הכל הקב"ה יצר ממילא יש איזון בבריאה, בתוך
הירידה טמונה העליה הגדולה.
ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון הבלהות של צד הכיעור,
וזרח
לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש,
ועיניו יראו וינהרו-היתרון
שהאדם יראה מתוך הכיעוריופיע לאחר שהאדם יתגבר על הרגשת הכיעור.
כשהאדם יקבל כוחות והבנה שהכיעור מטרתו לטובה, מטרתו שהאדם
ירצה לתקן את מעשיו. הכרה כזאת היא תגרום לאדם יופי נפשי. האדם
ירגיש כיצד עיניו מקבלות הארה ונהרה פנימית, אותה נהרה הנובעת
משיפור התנהגותו של האדם. פתאום האדם ירגיש כיצד היופי המעשי שלו
מתגלה.
ויתנחם על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו,
ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו-התוצאה של גילוי היופי
גורמת נחמה גדולה לאדם. עומק הנחמה זאת ההכרה שהחסרון הוא לא
היה לשווא. הנחמה להכיר שהחסרון הוא בעצמו חלק מן העליהוהתיקון.
כשהאדם יכיר את החסרון כחלק מן העליה, אז תהייה נחמה גדולה לחזיון
הפלצות המפחיד שהאדם חווה בתחילת הדרך.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התכלית, התכלית להכיר כיצד כל הרע הוא
בעצמו מצטרף בצורה איכותית אל הטוב עצמו, הרע בעומקו מחזק את
הטוב ומתאחד איתו. וכךכותב הרב.
קובץ ג' פסקה רלח.

153
-
כל הצדקות וכל הרשעות, כל האמתות וכל השקרים, כל הטובות וכל
הרעות, מצטרפות הכל לאגודה אחת, גדולה ונפלאה, שהטוב העליון
של היצירה זורח על גבי כולם. אשרי אדם מעמיק בעומק הקפת
הכללות, הוא ימצא נועם בכל מר, טוהר בכל טומאה, אמת בכל
שקר
, צדק בכל רשע, ויכוף את כל רע וכל רשע, כל שקר וכל כיעור,
להיות מתהפך לאופי האמת והצדק, האור והטוב...
הרב מסיים את הפסקה בפסוק המופיע בספר ישעיה, וכך מסביר רש"י
שם.
ישעיהו פרק כט פסוק יט
-
וְיָסְפ ָּׂ֧ו עֲנָוִִ֛ים בּֽיקֹוֶָ֖ק שִמְחָָ֑ה וְאֶבְיֹונֵַ֣י אָדֶָ֔ם בִקְד
ֹוש יִשְרָאֵֶ֖ל יָגִּֽילּו: רש"י ישעיהו פרק כט פסוק יט
-
ענוים
-
סבלנים שסבלו עולו של הקדוש ברוך הוא וגזרותיו:
לפי פירוש זה מובן, דווקא הסבל והקושי הוא עצמו מוליד את העליה
והשמחה הגדולה. בדיוק כמו דברי הפסקה, המבארת את הקשר וההיפוך
בין חסרון הכיעור ליתרון היופי.

154
פסקה כו'הרס ובנין64
(עמוד רנא')כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע
לו התור לבנית בנין חדש , יותר נעלה ונשגב, ויותר
קיים ומפואר, ממה שהיה בראשונה, ויתחזק ויתאמץ בתיקון
מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא
עז
ושמחה פנימית, כי טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך,
ידרך ענוים במשפט וילמד
ענוים דרכו
נושא הפסקה-ההרס הוא הכנה לבניין יותר עליון.
ביאור הפסקה-
כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע
לו התור לבנית בנין חדש , יותר נעלה ונשגב, ויותר
קיים ומפואר, ממה
שהיה בראשונה-לאחר שפסקה קודמת הרב דיבר על ההפכים של כיעור
ויופי, כעת הרב מדבר על ההפכים הרס ובניין. ההבדל בין שתי הפסקאות
שבפסקה קודמת התעסקנו בעיקר בצורה הנפשית של הכיעור והיופי. כאן
נראה שהרב מדבר יותר על הצד הבא לידי ביטוי במעשה עצמו. כמו כן
בפסקה הזאתבעיקר מתעסקים בשבירה, היינו לאחר שכבר האדם הרגיש
שהוא הצליח לבנות משהו כעת פתאום נראה שהבניין נופל ונהרס.
לפעמים קורה שהאדם עמל על מידה מסוימת,אןעל התקדמות רוחנית
במצווה מסוימת. לאחר תקופהשהאדם מרגיששהואמצליח במעשיו,
והנה לפתע פתאום הכל נהרס, הבנייןשבעבר נתן לו חיות, כעת לא מחייה
אותו. האדם מרגיש חולשה כיון שנאבד לו המשענת והבניין עליו הוא נשען.
הרב מדגיש כאן שלא מדובר כאן על איזה בעיה קטנה, הרב משתמש
בביטויים חריפים, שהאדם נהרס הרבה. יש כאן הרס לא רגיל אלא הרבה
הריסה. דבר זה גורם ביטול של המצב הראשון והגעה למציאות חדשה
לגמרי.
הרב מבאר ששבירה זאת היא בעצמה התקדמות, אילולי ההרס לא היה
יכול להגיע בניין חדש. מהות הבניין החדש להביא את האדם למקום יותר
נשגב ויותר מפואר. התוצאה שתיוולד מאותה נפילה, שהאדם יבנה
64מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה ס'.

155
מציאות שהיא טובה יותר בשתי בחינות, זה יהיה בניין יותר נעלה ונשגב,
מבחינה איכותית רוחנית. ומצד שני הוא יהיה יותר קיים ויותר מפואר,
היינו מהצד הכמותי, שהבניין הזה יהיה יותר יציב.
הדרך להתמודד עם החסרון הוא להכיר שכעת אנחנו מצווים לחפש
התחלה מעשית חדשה. לא להשאר עם הבניין הישן, לא להאחז במוכר אלא
להתחילמסע יותר פנימי ויותר עליון.
ההבנה שההרס הוא בעצמו הכנה לבניין מצאנו בהבדל בין סתירת זקנים
לבניין נערים, וכך מופיע בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב
-
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים: סתור!
וילדים: בנה!
-
סתור ואל תבנה, מפני שסתירת ז
קנים
-
בנין, ובנין
נערים
-
סתירה, וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.
אצל הזקנים יש יכולת להסתכל יותר לעומק. הזקנים מגיעים לבניין יותר
עליון, לכן לפעמים ההוראה של הזקנים נראית כחסרון וירידה, אבל
בעומק היא מובילה את האדם למקום יותר גדול ויותר בנוי.
הרב בשמונהקבצים מבאר את ההבדל בין קדושה בונה לקדושה מחרבת,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקנג. (מובא גם באורות הקודש ח"ב עמ' שיד')
-
יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת. הקדושה הבונה טובה גלוי,
והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר
נעלה ממה שכבר בנוי. המשי
ג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא
לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תיקונו.
מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את
הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה ששבר את הלוחות
הקדושה היותר משמעותית היא הקדושה המחרבת, היא עצמה מתקנת
נשמות יותר עליונות ויותר גבוהות. לכן כשהאדם נמצא בהרס וחורבן עליו
לדעת שיש כאן דרגה יותר גבוהה. הקדושה המחרבת היא יותר מעולה,
דורשת לוחמים יותר משוכללים כיון שזאת גבורה לא קלה. לעמוד
במלחמה.
ההכרה שהחורבן הוא בעצמו יכול לבנות מופיעה גם בריש מילין, בביאור
האות ח'. וכךכותב הרב.
ריש מילין הברקה
-
"החי'ת"

156
-
החי"ת מורה מחתה, שבירה. הבנינים הצוריים, אחרי
הגמרם במערכה אידיאלית ידועה, צריכים להשבר, כדי
להבנות בצורה הכחות ומדוקדקה. משוערה יותר חדשה,
שביצירה העצומים עורכים קרב זה כנגד זה, מתוך
ההתנגשות באים החיים, הנכללים
במבטא ה
חי"ת, בצורה
סמוכה חית
האות חית מצד אחד היא לשון חורבן, מחיתה ושבר. מצד שני היא מבטאת
חיות וכוחות המבטאים בניינים. אותו כח המחריב הוא הכח הבונה.
כשהאדם בונה את עולמו הרוחני לאחר נפילה, אז האדם יותר יציב בעבודת
ה'.
עניין הנפילה כהקדמה לבניין יותר משמעותי, מצאנו גם להבדיל מבחינה
חומרית. בכל העולם ובעיקר במדינת ישראל, הקפיצות הכלכליות של
המדינה נוצרו דווקא לאחר מלחמה. אומנם בזמן המלחמה ישנה ירידה
כלכלית, אבל לאחר מספר שנים מתברר שנוצרה עליה כלכלית יותר גדולה
מהמציאות שהייתה לפני המלחמה.
אפשר להביא דוגמא מתחוםהזוגיות, דווקא זוג שעבר אתגרים של שלום
בית וכדומה. במידה שהזוג בנה את עצמו, הם מגיעים למקום יותר יציב
ויותר עמוק מאשר זוג שלא חווה את הקושי הזה.
ויתחזק ויתאמץ בתיקון
מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא
עז ושמחה פנימית, כי טוב וישר ד' על
כן
יורה חטאים בדרך,
ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו-כאן הרב
מביא הוראות מעשיות, האדם צריך להכיר שהחורבן הוא התחלה של
בניין. לכן צריך בצורה מעשית מיד לפעול לגלות את תיקון המעשים. הדרך
לתיקון היא יצירת סדר חדש, ההרס והחורבן יוצרים בלגאן. כמו כן צריך
אומץלב, לא לפחד מההרס. צריך גם הגדלה של החפץ לקבל כוחות בשביל
לעשות את הדברים בצורה המלאה עז ושמחה.
הרב כותב על עניין זה גם בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה פח.
-
לפעמים על ידי העמסת יראת יתירה על נפשו יותר מכוחותיו, בא
לידי שנאת התורה ... וידע גם כן, שבכל התוכחות
הרבות שבספרים,
שעל פיהם מוצא אדם עצמו אומלל מאד, בתוכם מוסתר וגנוז אור
חיים וישועה, חסד גדול ואומץ לבב. ודוקא מתוך עומק של נפילה
באים לעומק קימה, ומתוך ריקניות התורה שבקרבו יבוא לאהבתה,
ולהתאמץ בגדלה ותפארתה ... וישכיל ויבין שמצב שהעולם ההרוס
גם הוא לטובה
ולברכה, ולמחיה עשהו ד', וסוף הכל לתיקון גמור

157
הכרת החפץ נובעת מהיסוד שהקב"ה כולו מלא טוב, לכן גם ההרס
והירידה מטרתה היא לטובת האדם. לכן הקב"ה בעצמו מורה את דרך
התיקון לאחר הנפילה. דברי הרב מבוססים על הפסוק בספר תהלים.
תהלים פרק כה
-ֹוָָ֑
(ח) טֹוב־וְיָשָ ר יְק
ק ע ל־כֵֵ֤ן יֹורֶֶ֖ה חטָאִַ֣ים בדָּֽרְֶך: (ט) ידְר ְֵַ֣ך עֲֵ֭נָוִים במִשְפָָ֑ט וִּֽילמֵֶ֖ד עֲנָוִַ֣ים דרְכֹּֽו:
לפי פסוקים אלו מבואר שהקב"ה נמצא דווקא עם הנפילות של החוטאים,
אבל יש יתרון נוסף לנופלים. אותם נופלים נמצאים בעמדה יותר גדולה של
ענוה.

158
פסקה כז'נפילה והתרוממות65
(עמוד רנב')כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל רוחני,
ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו, וכל הגרעונות,
הביטולים,
בין המעשיים, בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים
של כל ימי חייו הנם מתיצבים לפניו, וכל עונותיו
מעידים עליו,
והרי הוא
תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב,
יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה,
מאפלה לאור
גדול.
ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדורי חושך,
שמשעממים אותו כל כך, אבל הוא יודע כי רחום וחנון ד',
וכי גם כי ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו.
ומתוך נבכי תהומות אל ד' יזעק וקולו ישמע, ולאור דעת יקרא
ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו ויעטרוהו, ומהרה ישוב לבצרון,
מלא חכמה שמחה וגבורה
.
נושא הפסקה-כשהאדםצריך להתרומם מהנפילות ולהפכם לטובה.
ביאור הפסקה-
כשמרגיש אדם שהוא עלוב
, ריקני, אין לו איל רוחני,
ונופל הוא
ומתמוטט-גם בפסקה הזאת הרב ממשיך לתאר את התהליך שהאדם
הנופל עובר. בפסקאות הקודמות הרב דיבר על הבניין החדש שנבנה, על
התקווה שיש דווקא למי שנופל. הרב גם הדגיש שלפעמים צריך לשכוח את
החטאים ואת הנפילות כדי שהאדם יוכל לבנותמחדש. אומנם כאן בפסקה
הרב מדגיש דווקא את היכולת של האדם לקחת את הנפילות להמשיך
לזכור אותם בשביל להתקדם קדימה. דווקא מתוך הנפילות האדם יוכל
להתקדם יותר טוב. בצורה כזאת הנפילות הם בעצמם נמתקות ונהפכות
לדבר טוב.
הרב מתאר את ההרגשה של האדם בכמה צורות. האדם מרגיש עלוב, זאת
מציאות שלאדם ישנם דברים אבל הוא מרגיש שהם לא מספיק ראויים,
אלו דברים עלובים. ישנו מצב יותר חמור בו האדם מרגיש ריקני, האדם
מרגיש שאין לו בעצמו כלום. ישנה הרגשה נוספת, הרגשה בה האדם מרגיש
65מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה צז'

159
שאין לו כח. המציאות בה אין איל רוחני66היינו אין כח להתקדם ולעשות
דברים רוחניים משמעותיים.
לא סתם הרב מכנה את החסרון בשם ריקנות. כיון שכשישנה ריקנות היא
מביאה הכנה לקראת המילוי, רק כלי ריק אפשר למלא אותו. לכן הריקנות
היא השלב הקודם אל העליה. אומנם כשהאדם לפני העליה הוא מרגיש
שהוא נופל ומתמוטט.
ידע שאור גדול מוכן לפניו-אותם חסרונות הם הכנה לקראת האור
הגדול. החסרון הוא הכנת הכלי לקראת האור הגדול. עניין זה מופיע
באריכות בספרי החסידות. וכך מובא בליקוטי מוהר"ן.
משיבת נפש אות ה'.
-
כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם
העליה. כי הירי
דה היא תכלית העליה, ומזה יכול כל אדם להבין
כמה הוא צריך להתחזק בעבודת ה'. ולא יפול לעולם בדעתו מכל
הנפילות והירידות שבעולם כי אם יתאמץ ויתחזק לבלי להסתכל על
זה בשום אופן שבעולם, אפילו אם יעבור עליו מה. יזכה לבסוף
שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות, כי הירידה
היא תכלית העליה.
הגרעונות, וכל
בין הרוחניים, בין המעשיים, בין הביטולים,
החיוביים בין השליליים
של כל ימי חייו הנם מתיצבים לפניו, וכל עונותיו מעידים עליו-בשלב העליה, באים החסרונות ועומדים מול
האדם. בפסקה זאת הרב מחדש שהעמידה של האדם מול החטא היא
בעצמה תיקון החטא בצורה יותר שורשית. לפעמים אדם בורח מן החטא,
כמו שראינו בפסקאות קודמות לפעמים טוב לשכוח מן העוונות. כאן
בפסקה הרב מתאר כיצד האדם רואה את החטאים מולו, האדם מתקדם
ותוך כדי הוא רוצה לתקן את הנפילות ואת החטאים.
בצורה כזאת הגרעונות, והביטולים, הם באים לפני האדם בתהליך תיקונו.
הגרעון והחסרון כיול להיות בין בצד הרוחני, שהאדם מרגיש שאין לו כח
והוא מלא ביטול רוחני, בין בצד המעשי. בצד המעשי הכוונה היא בדברים
66המילה אילמופיע בתנ"ך כמשמעות של כח. וכך מובא בפסוק
יחזקאל פרק לא פסוק יא
-
וְאֶֶּׁ֨תְנֵֶ֔ה ּו בְיֶ֖ד
אֵ֣יל ּגֹוי ִ֑ם
עָש ֵֹ֤ו יּֽעֲשֶה ַ֙ ל ֶֹ֔ו כְרִשְע ֶֹ֖ו גֵרשְּתִּֽהּו: וכך מפרש שם התרגום.
תרגום יונתן נביאים יחזקאל פרק לא פסוק יא
-
וְאֶמְסְרִינֵי ּה בְיד
תַּקיף עַּמְמַּיָא
אִתְפְר ע מִנֵי ּה בְחֹובֵי ּה ּתָרֵיכְּתֵיּה:

160
הגשמיים. יכול להיות מצב בו אדם מרגיש שבמהלך החיים הגשמיים שלו,
הוא מלא חסרון וגרעון.
אותם חסרונות יכולים להיות בין בצד השלילי, היינו האדם מכיר את
נפילותיו. בין בצד החיובי, היינו שהאדם מרגיש ומכיר שגם את העשיות
החיוביות שהוא עשה. גם את המצוות שהוא עשה, זה לא נעשה בצורה
טובה. זה נעשה בצורה חלשה, ובטלה.
בתוך תהליך התיקון חייו של האדם מתייצבים לפני האדם. אותם
חסרונות מעידים על האדם. אותה עדות היא מזכירה את יחסו של דוד
לחטא. כמו שדוד אומר וחטאתי לנגדי תמיד.והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם
ושב,
מטומאה הרום, גבעת אל התהום מעומק יוצא
לטהרה,
מאפלה לאור גדול-זכירת העבירות וזכירת החסרון, זה מעין
עדות הגורמת לאדם תהייה וחרטה גדולה. אותה חרטה היא מחדירה
באדם את הריחוק מן החטא. החסרון שאותה חרטה מכאיבה וקשה לאדם
השב בתשובה. לפעמים האדם יכול להשבר מאותו מכאוב, לכן הרב
בפסקה הזאת מבאר שדווקא המכאוב הוא התיקון האמיתי.
ההתעלמות וההתרחקות מן החטא היא יכולה להיות בתהליך התשובה,
אבל כשזה קורה, אז תיקון החטא הוא לא מלא. התיקון המלא בו האדם
יוצא לגמרי מטומאה לטהרה נעשה דווקא מתוך זכירת החטא.
מאפלה לאורה, זה מזכיר את הברכה שאומרים בליל הסדר בסיום ההגדה,
וכך מובא בגמ'.
תלמוד
בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד ב
-
לפיכך אנחנו חייבים להודות ... ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד
לגאולה
הדגש בברכה הזאת שדווקא מתוך הכרת החסרון הישועה יותר גדולה.
כיתרון האור מן החושך. לכן הכרת החטא, וזכירתו זה תהליך התיקון
המלא.
עניין זה מזכיר את דברי חז"ל לגבי החוזר בתשובה מאהבה וכך מובא
בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב
-
והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה
שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר
ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) +מסורת
הש"ס: [הוא]+ יחיה!
-
לא קשיא; כאן
-
מאהבה, כאן
-
מיראה.

161
על פי גמרא זאת מתבאר שישנה דרגה בה האדם מתקן את חטאיו עד כדי
כך שחטאיו נהפכים לזכויות. דווקא החטא מוביל את האדם למקוםיותר
גדול.
לפי זה ניתן להבין את דברי הגמ' על מעלתם של בעלי התשובה. וכך מובא
בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב
-
דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין
-
צדיקים גמורים
אינם עומדין
עניין זה מוסבר באריכות בשפת אמת.
שפת אמת דברים פרשת נצבים
-
בפסוק אתם נצב
ים. פירש"י שעשה אותם מצבה קודם שיצאו
מרשותו ליהושע. הענין הוא כי בנ"י נכשלו בחטא העגל אעפ"כ לא
נסתלק מרע"ה
[=משה רבינו עליו השלום]
מן העולם עד שתיקנן
והעמידן על עמדם. וז"ש אתם נצבים אתם דייקא במקום שבע"ת
[=שבעלי תשובה]
עומדין אצ"ג
[=אין צדיקים גמורים]
יכול
ין לעמוד
לכן הוציא עצמו מן הכלל. וזה סמיכת הפרשה שהודיע להם יתרון
זה שע"י שנעשו בע"ת תיקנו ב' הדרכים וניתן בידם הברכה וקללה.
שכ"ז הענין נעשה אחר החטא. כי מקודם היו נקיים מכל מיני חטא
וזה היתרון של בע"ת שמתקן אורחות עקלקלות.
היתרון של בעל התשובה כיון שהוא הצליח להתרומם מתוך החטא. בעל
התשובה מתקן את המקום הנמוך בו נמצא החטא. לכן אומנם אסור לאדם
לחטוא, אבל לאחר שהחטא נוצר ישנה הזדמנות לבעל התשובה לתקן את
המקום הנמוך בו הוא נמצא. בצורה כזאת התשובה גורמת היפוך של
החטא לזכות.
ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדו
רי חושך,
שמשעממים
אותו כל כך-דרך התיקון הזה, העבודה הזאת שהאדם צריך לזכור את
החטא, לעמוד מול החטא זה לא קל. הצורה הזאת היא יוצרת לאדם
הרגשה שהוא עובר במדורי חושך. דרך העבודה הזאת גורמת שיעמום.
משמעות המילה שעמום פירושה שגעון, וכן מובא בפסוק ובתרגוםעליו67.
67וכך גם כותב רש"י.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נט עמ
וד ב
-
רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה
-
יוציא ויתן כתובה, שהבטלה
מביאה לידי שיעמום.

162
דברים פרק כח פסוק כח
-
יכְכַָ֣ה יְקֹוֶָ֔ק בְשִגָעֶֹ֖ון ּובְעִּוָרָֹ֑ון ּובְתִמְהֶֹ֖ון לֵבָּֽב:
תרגום אונקלוס פרק כח' פסוק כח'
-
ימחינך יי
בטפשותא
ובסמיותא ובשעממות לבא:
אבל הוא יודע כי רחום וחנון ד',
וכי גם כי ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו-האדםצריך להרגיש כיצד הקב"ה מוליך אותו דווקא
בקושי הזה. מתוך הקושי יכולה לצמוח ישועה גדולה. וכך כותב הרב
באורות התשובה.
אורות התשובה פרק ח' פסקה ח.
-
כשהצער הרוחני, ממעמד החיים הרוחנים של עצמו, שהוא כאב
התשובה. ושל
העולם כולו, גדול עד מאד, עד כדי סתימתם של
לדבורים, לרעיונות, אשר המקורות
להרגשה ולצעקה, לתפלה
חיים, מלאי אורות לחשוף בדליגה מתרוממים ושירה,
ממקור
הדומיה. "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים".
בפסקה זאת הרב מתאר את הכאב של התשובה. אותו כאב גורם לאדם
סתימה רוחנית, אבל מתוך אותה סתימה, מתוך אותו כאב וגעגוע, נוצרת
עליה והתרוממות של האדם.
הרב משתמש בפסוק המופיע בספר תהילים, כדי לעודד את האדם המרגיש
את כאב חטאיו.
תהלים פרק כג פסוק ד
-ְּתֶָָ֗ך
גֵ֤ם כִּֽי־אֵל ְֵֶׁ֨ך בְגֵֵ֢יא צלְמָָ֡וֶת לֹא־אִֹ֮ירֵָ֤א רָָ֗ע כִי־אּתָ ה עִמָדִָ֑י שִבְט ְָךּוְּ֝מִשְענּֽ הֵַ֣מָה יְנ
חֲמֻּֽנִי:
ראוי לציין שהרב שינה את הפסוק ללשון נוכח. דוד המלך מדבר על עצמו,
ואילו הרב פונה אל מי שקורא את הפסקה, גם כיילךבגיא צלמות לאיירא
רע כלד' עמו.דעת ולאור ישמע, וקולו יזעק ד' אל תהומות נבכי ומתוך
יקרא
ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו
ויעטרוהו, ומהרה ישוב
לבצרון,
מלא חכמה שמחה וגבורה-מתוך כאבי החטא, האדם יתרומם
יתעלה ויזעק אל הקב"ה. מתוך אותה זעקה האדם יעלה לאורה גדולה.
אדם ירגיש כיצד אור הדעת חכמה והחסד מאירים לו. עניינים אלו
-
רש"י
שעמום
-
שיגעון.

163
מבטאים גילוי אור ושפע היורד את האדם. מתוך זה האדם יחזור לבצרון,
משמעות הבצרון הוא מעין מבצר68, חוזק גדול לאדם.
מתוך החסרון והנפילה ישנה עליה גדולה הגורמת חסינות גדולה לאדם.
ואז האדם יתמלא בחכמה, שמחה וגבורה.
68זה לשון הפסוק בספר זכריה.
זכריה פרק ט פסוק יב
-
שּ֚וב ּו לְבִצָרֶֹ֔ון אֲסִירֵֶ֖י הּתִקְוָָ֑ה גם־היִֹ֕ום
מגִ יד מִשְנֶֶ֖ה אָשִ יב לְָּֽך:

164
פסקה כח'נפילה ועליה69
(עמוד רנב')
בעת אשר ירגיש האדם נפילה, מפני חולשת רוח
והמעדה מוסרית,
ישים אל
לבו שממעמקי התהומים הוא צריך
לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כחו בגבורה ושלוה,
לאור עולם, עוד
ביתר שאת מימי קדם.
וכן הוא הדין בדור שלם, ובתקופה עולמית.
נושא הפסקה-בתוך הנפילה ניתן למצוא נקודות מרגליות יקרות.
ביאור הפסקה-
בעת אשר ירגיש האדם
נפילה, מפני חולשת רוח
והמעדה מוסרית-
גם פסקה זאת עוסקת בנפילה ובירידה של האדם בעבודת ה'. אומנם כאן
הרב מדריך אותנו לחפש בתוך החטא עצמו, בתוך הנפילה את הנקודות
שאפשר להעלות ולרומם.
הרב מתאר את המציאות הקשה בה אדם מרגיש נפילה, הרב מבאר שסיבת
הנפילה תלויה בצד הנפשי של האדם. כשהאדם בעל חולשה רוחנית, או
שיש לו קושי מוסרי, מתוך זה נוצרת הנפילה.
ישים אל לבו שממעמקי התהומים הוא צריך
לדלות מרגליות
יקרות-אומנם למרות הקושי בנפילה אפשר למצוא שם מרגליות. מרגלית
היא מעין יהלום, כידוע יהלום נמצא בעומק האדמה בתוך הרבה לכלוך.
רק אדם מומחה יודע איך למצוא את היהלום הנקי הנמצא בתוך כל
הסיגים. לאחר שהאדם נופל, הוא צריך לדעת שכעת הוא מחוייב לעסוק
בהעלאת ניצוצות. משמעות העלאה זאת, היא שהאדם יכיר שיש איזה כח
שכעת בדיעבד לאחר שכבר היה חטא, כעת האדם יכול להגיע למקום יותר
טוב.
אומנםלכתחילה ודאי שאנו לא רוצים את החטא, אבל לאחר שישנה
נפילה, האדם יכול להכיר שהנפילה גורמת לו עליה והתקדמות יותר גדולה.
הרב בעצמו גילה את זה כלפי תנועת הכפירה, דווקא מתוך הנפילה של
69מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קד'.

165
הכפירה, אנו נצרכים לזכך ולזקק את האמונה. בזכות החוטאים של
הכפירה העולם היהודימשתכלל.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התהליך הזה, אומנם גם שם הרב מזהיר
מהסכנה להפוך את החטא לאידיאל, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תשסא.
-
אותם ניצוצות הזוהמא שבירידתה של נפש החיה נדבקו בה, אף על
פי שהננו משתדלים לגרשם ולרחקם בכל האמצעים שבידינו, מכל
מקום ראוי ל
חשוב, שהמגע עם חטיבה קשורה לאור עליון, כנפשו של
האדם הנברא בצלם, לא תשאר בלא פעולה. וניצוצות הללו יציאתם
הרבה יותר עשירה מביאתם, וקמעה כבר נתעלו, הם מוכנים כבר
להזדכך, ומה שנדחה היום, יוכל למחר ולאחר זמן להיות מתעלה,
ומקבל צורה מאירה, הראויה להתקשר בקשר הק
ודש של הנצח
וההוד העולמי, המתפארים בכלילת תפארת בכתר דעת עליון,
ההולך ומתנשא, הולך ואור עד נכון היום.
מציאת המרגלית בתוך החושך, זה מצאנו גם על עניינו של דוד המלך
והמשיח. דוד המלך נוצר מתוך סיבוכים, מתחיל כבר מהסיפור של יהודה
ותמר כלתו וממשיך בקושי שדוד מגיע מהסיפור של אלימלך ומואב עד
שבסופו של דבר הסיפור של בת שבע, דווקא משם מגיע השלמת המלכות
של שלמה המלך. היסוד הזה, הוא נובע מתוך ההכרה שבתוך הסיבוך ישנם
כוחות מיוחדים, יש מרגליות שצריך לצרף אותם אל הקדושה.
וישוב ויעלה, ויחדש כחו בגבורה ושלוה,
לאור עולם, עו
ד ביתר
שאת מימי קדם-מתוך אותה נפילה האדם יקבל כוחות יותר גדולים.
אפשר להסביר את זה כמשל לבן שהתרחק מאביו, דווקא הריחוק גורם
לאחר מכן להתרוממות ושכלול של הקשר בין האב לבנו. אותה עליה היא
גורמת חידוש כוחות, התוצאה שלאחר תיקון הנפילה אפשר להגיע למקום
יותר עליון מהמציאות לפני הנפילה.
כמו חברים כשחבר אחד פגע בחברו, לאחר שהם משלימים ישנו מימד
שכעת החברות שלהם יותר מבוססת, הרבה פעמים מתוך המשבר מתגלה
הקשר היותר פנימי. למרות שלכתחילה אין ליזום פגיעה בחבר, אבל לאחר
שכבר הייתה פגיעה אפשר להגיע לקשר יותר עמוק.
וכן
הוא הדין בדור שלם, ובתקופה עולמית-במהלך הפסקה הרב דיבר
על האדם הפרטי, כעת הרב משליך את התובנה הזאת כלפי דור או תקופה
שלימה. כמו שהבאנו לעיל הרב ראה את הדור של הכפירה, והבין שדור
הזה מטרתו לשכלל את ההשקפה האמונית. בצורה כזאת הרב התסכל על

166
המציאות, גם כשנראה שהמציאות היא נופלת, יש תכלית לנפילה. כל
מטרת הנפילה למצוא את המרגליות המסתתרות בתוך הנפילה.
לפי יסוד זה אפשר להבין גם את התהליך של הגלות, תהליך בו ההתקדמות
של עם ישראל צריכה להיות מלווה בקושי ובשיעבוד. מתוך החושך
והמפגש עם החסרון של אומות העולם אפשר להוציא משם גרים וכדומה,
וכך הגמרא דורשת על תהליך הגלות.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פז עמוד ב
-
ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין
האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים ...

167
פסקה כט'ירידות וצדקות70
(עמוד רנג')
ביראת עמוק חוש לו שיש מי
משתוקק ותמיד שמים,
הוא
בפנימיות לבבו להוציא מן הכח אל הפועל את החוש הקדוש
הזה,
ונפשו בקרבו שוקקת להיות מקושר בדבקות אלהית, לפי
הרגשתו
והשגתו, והוא רוצה לעלות בתשוקה רוחנית זו תמיד
מעלה מעלה,
אף על פי שיש לו כמה וכמה מניעות, וכמה מכשולים מעשיים,
י וכמה וכמה
ובכל עת ובכל יום בכל תדיר רידות
שעה,
מכל מקום לא יאבד ממנו את התוכן של לידע איניש
בנפשו
אי צדיק גמור הוא אם לאו.
ויש במדה זו של צדיק גמור גם כן כמה וכמה נקודות,
ויכול להיות
שאף על פי שבכללותו סבוהו דכיות, ומצולות ים,
מכל מקום בעמקי נפשו מונחת עוצם המהותיו
ת של הצדקות הגמורה,
והיא היא נקודת האורה החיה האלהית, שעל ידה הרי הוא קשור
בקשר
אמיץ בחיי עולם, ורק היא היא תכונן את עצם מדרגתו
במלא מובנה, רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ד'
.
נושא הפסקה-כשיש חוש ליראת שמים לא יפחד מהירידות אלא יקבל
חיותמהנקודות המחיות אותו.
ביאור הפסקה-משתוקק ותמיד שמים, ביראת עמוק חוש לו שיש מי
הוא
בפנימיות לבבו להוציא מן הכח אל הפועל את החוש הקדוש הזה-פסקה זאת ממשיכה את רצף הפסקאות המתארות את הקושי של
הנפילה והעליה. אומנם פסקה זאת שונה מפסקאות קודמות כיון שכאן
הרב מתעסק בצדיק. נראהשאין כאן ממש נפילות, אלא רק ירידות. אצל
הצדיק לא שייך חטא גמור, אלא רק ירידה ממעלתו העליונה.
הרב מתאר את מעלתו של הצדיק בעיקר סביב החוש העמוק של יראת
שמים. המושג חוש עמוק משמעותו שהצדיק מצליח להחיות את החוש
הקיים אצל כולם. לדוגמא לכל האנשים יש יכולת לשמועשירים וכדומה,
אבל בודדים הם האנשים המפתחים את חוש המוזיקה. רוב האנשים
70מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ה' פסקה רנא'

168
למרות שמבחינה פרקטית יש להם יכולת לשמוע, החוש לא מפותח, וכיון
שהחוש לא מפותח ממילא היכולת המוזיקלית שלהם נמוכה. כך גם
הצדיק, למרות שאצל האנשים יש טבע של יראת שמים, בכל זאת הצדיק
שונה בזהשהטבע הזה נהפך להיות חוש ממשי מפותח.
פיתוח החוש הזה בא לידי ביטוי ברצון תמידי לגלות את החוש הזה כלפי
חוץ. כמו אדם שאוהב לשמוע מוזיקה הוא רוצה כמה שיותר לגלות לעצמו
לסביבה את המיוחדות של החוש הזה. נראה שהשפעת החוש הזה באה
לידי ביטוי בעיקר במידותיו של הצדיק, לכן הרב מבאר שזה משפיע על
פנימיות לבבו, דווקא בלב שהוא מקום המידות.לפי אלהית, בדבקות מקושר להיות שוקקת בקרבו ונפשו
הרגשתו
והשגתו, והוא רוצה לעלות בתשוקה רוחנית זו תמיד
מעלה מעלה-תוצאה נוספת של יראת שמים מפותחת שהצדיק רוצה
מתוך אותה יראה להגיע לידי אהבת ה'. קשר של דבקות. אומנם יראת
שמים מסמלת יראה, בכל זאת בתוך היראה הזאת יש גם רצון לאהבת ה'.
אותו רצון גורם לשאיפה תמידית לדבקות אלוקית.
אהבה מתבטאת בעיקר ברצון לעלות מעלה מעלה, אומנם האהבה והרצון
להתקדם ולהתקשר לכאורה זה הפוך מהרגשת היראה, בכל זאת כשיש
חוש מפותח ממילא היראה באה לידי ביטוי לא רק בפחד, אלא דווקא
ברצון גדול לממש את הדבקות.
הקשר בין הכרת האלוקות, בין יראת שמים לבין הרצון לדבקות מתואר
בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה קלט.
-
התכונה של ההכרה האלהית היא מרכזה הפנימי של יראת שמים,
הוא המקור החי של נשמת
העולם, המתפשט בכל היצורים, בכל
היש, בכל ההויה וחליפותיה, בנצחה ועוזה. היא מדרכת את כל
כל החקיות, כל המוסר, כל ורוממותו. לעילויו כולו העולם
החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה. היא בעצמה היא מקור העונג
האצילי, שנשמת כל העולמים היא אליה שואפת...
היראה היא מכירה אתהגודל האלוקי, ודווקא מתוך הכרת הגודל של
יראת שמים האדם רוצה להתרומם ולהדבק בקדושה האלוקית הגדולה.מכשולים וכמה מניעות, וכמה כמה לו שיש פי על אף
מעשיים,
וכמה וכמה ירידות תדיר בכל יום ובכל עת ובכל שעה-
למרות החוש העמוק, למרות הרצון לעליה תמידית, אי אפשר להיות במצב
תמידי של עליה. בתוך העבודה של הצדיק צריכות להיות גם ירידות. כיון

169
שהחיים בעצמם מחוברים לחומריות ולעיסוקים הגשמיים לכן אותם
דברים גורמים מניעות ומכשולים מעשיים במימוש העליה התמידית. אצל
הצדיק אותם מניעות הם נחשבות ירידות תדיריות בכל יום. כיון שבכל יום
יש שלבים בהם הצדיק לא יכול לגלות את הדבקות התמידית.
למרות שהירידות הם תדיריות הצדיק מכיר שאותם ירידות הם במכלול
הגדול כוללות בתוכם גם עליות. עבודת ה' היא מעין גרף העולה כלפי מעלה.
אומנם יש ירידות של הגרף, אבל בסופו של דבר בהסתכלות כללית גם
הירידות הקטנות הם נכללים בתוך העליה הגדולה, וכך כותב הרב.
קובץ ה' קיח'
- -
... העליות הולכות בלא הרף בכל עולה, גם הירידות עליות הנה
בפנימיות. ולפי התום והיושר, ולפי איזון החכמה והמישרים,
הקדושה והדבקות האלהית הטהורה, לפי רום הנשמה ועז חביונה,
ככה מוקשב הוא קול
העולים, קול קולי קולות של עולמים עולים,
עולים בהוייתם, עולים בבנינם, עולים בשכלולם, עולה פנימיות
חיתם גם בחרבנם ונתוצם. הכל עולה, הכל מצטרף ומזדכך, הכל
נותן פאר לחי העולמים ...
מכל מקום לא יאבד ממנו את התוכן של לידע איניש בנפשו
אי
צדיק גמור הוא אם לאו
-כשהצדיק רואה שהוא לא מצליח לממש את
הרצון הגדול שלו לעליה, הוא יכול להתבלבל. לכן הרב מדריך את הצדיק,
לאחוז בנקודת האמת שהוא מכיר בעצמו. כיון שהצדיק בעצמו יודע באמת
שהוא רוצה את הקדושה, הוא מכיר בעצמו שיש לו רצון לצדקות לכן עליו
לא לפחד מפני הירידות. דברי הרב מבוססים על הגמ' במסכת ברכות
המדברת על המעלה שהאדם מכיר את מקומו כצדיק גמור. וכך מופיע
בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב
-
אמר רבא: לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו.
בגמ' מדובר על צדיק גמור, אפי' צדיק גמור שאין לו חטאים ממשיים, בכל
זאת הואצריך לחזק את עצמו, להכיר את הפנימיות של עצמותו, כיון שגם
הצדיק יש לו ירידות.
נראה שפסקה זאת מתאימה לדרגה שהרב בעצמו נמצא. הרב מעיד על
עצמו שהוא מכיר את מעלתו, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה רצה.

170
-
נשמתי רחבה, גדולה ואדירה. אני מרגיש תפארתי והדר רו
חי בקרבי,
מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים,
לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש
מתנוצץ לי. בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור להציק על
הגיליון את כל הגות לבבי. איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך
נסתר או נגלה, הכל א
חד, סוף כל סוף האור יתנוצץ.
הצדיק צריך לאחוז בנקודה הפנימית המנחה אותו. לפעמים הירידות
והסביבה גורמים לצדיק בלבולים, הוא יכול להרגיש שאולי באמת רצונו
לא לקדושה. לכן הצדיק צריך להכיר את נקודת האמת המנחה אותו.
אומנם בפסקה נראה שעיקרה עוסקת בצדיק, אבל יש כאןהוראה גם
לאדם רגיל. לפעמים אדם מרגיש נקודת אמת המלווה אותו, נקודה
שהאדם מרגיש שהיא אמיתית אצלו. אומנם יכול להיות שהסביבה אומרת
לו שזה לא אמיתי, על זה בא הפסקה שלנו ומסבירה שהאדם באמת יכול
להכיר בחוש הפנימי שלו האם אלו הסוברים הפוך, האם הם צודקים, או
הוא צודק. בתוך האדם יש הכרה פנימית האם הדבר הזה מתאים למעשה
טוב או לא.
ויש במדה זו של צדיק גמור גם כן כמה וכמה נקודות-אצל הצדיק
יש נקודות המחיות את הצדיק. אומנם יש הרבה ירידות, אבל החיות
שהצדיק מקבל, הוא מקבל מן הנקודות הטובות הקיימות אצלו. הרב
מתאר את החיות הזאת כנקודות, כיון שהרגשת הקדושה היא לא קבועה,
בכל זאת מתוך פיתוח הנקודות הצדיק יכול להתקדם.
ויכול להיות שאף על פי
שבכללותו סבוהו דכיות, ומצולות ים-
ביחס לנקודות המחיות את הצדיק יש מסביב הרבה קושי, יש מצולות ים
המפריעות לצדיק. רוב הזמן הצדיק מרגיש שהעולם גורם לו ירידה.
ההרגשה הזאת היא מסובבת את האדם בדכיות71, במעין מציאות של
דכאון וירידה, כמו אדם דך ונכלם.
מכל מקום בע
מקי נפשו מונחת עוצם המהותיות של הצדקות הגמורה,
והיא היא נקודת האורה החיה האלהית-הצדיק צריך להכיר
שמהותו האמיתית זאת הנפשהמקבלת חיות מאותם נקודות של קדושה.
נקודת הצדקות אומנם היא רק נקודה, אבל היא מהותית בנפשו של
הצדיק. האור הקטן הזה הוא עיקרי בנפש הצדיק.הכרת הנקודות
והשפעתם על העולם מתוארת בשמונה קבצים.
71אילולי הגירסא כאן וכן בשמונה קבצים, אולי היה אפשר לגרוס בדברי הרב סבוהו דכים-
היינו סבוהו גלי הים. כמו שנמצאנו בתהלים צג' ג' 'ישאונהרות דכים'.

171
קובץ ג' פסקה שלח.
-
יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את
תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל בלא שפתי רמיה, ומניצוצות
כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי
אמת פנימית כאלה
, האמת הגדולה תופיע. קובץ ג' פסקה שלט.
-
כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש
ואצילי נולד, הרינו מקשיבים קול מלאך ד' דופק, נוקש על דלתי
נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו למען יופיע אלינו בכליל הדרו...
בשתי פסקאות אלו הרב מתאר את הניצוצות את הדפיקות הגורמות לאדם
לקבל את האור האלוקי. לכן הצדיק צריך לזכור את מהות החיות שלו.
להכיר שמהות הנשמה שלו זאת הצדקות למרות שבפועל יש מניעות
וירידות.
שעל ידה הרי הוא קשור
בקשר אמיץ בחיי עולם, ורק היא היא תכונן את עצם מדרגתו
במלא מובנה, רבות רעות צדיק ומכלם
יצי
לנו ד'-מתוך אותם נקודות לצדיק תהייה יציבות. היציבות הזאת
מתוארת כקשר אמיץ אל חיי עולם. ויש להבין מה כוונת הרב במילים חיי
עולם. אפשר שהמשמעות היא קישור לחיי העולם הבא, אבל אפשר
שהמשמעות שהכוונה שעל ידי הכרה זאת הצדיק יוכל להתקשר בצורה
נכונה ויציבה אל חיי העולם הזה.
אומנם מילים אלו מזכירות את הגמרא המחלקת בין חיי עולם לחיי שעה,
בהבדל בין תפילה לתורה. וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי (שבת י.)
-
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם
ועוסקים בחיי שעה.
על פי גמרא זאת נראה שחיי עולם מבטאים אתהיציבות בעבודת ה'.
התפילה היא מעין רגש מתפרץ שאיננו יציב, הוא מבטא את חיי שעה.
לעומת התורה שזה שכל, ממילא זה יותר קבוע ויציב, זה מבטא את חיי
עולם72.
72כך הרב בשמונה קבצים מבאר חילוק זה.
קובץ ו' פסקה לז.
-
כשהעבודה מיוסדת על יסוד הרגש והתפילה, דואגים תמיד מנפילה, כי תפילה חיי
שעה היא, והרגש משתנה לרגעים. אבל כשהיא מיוסדת בעקרה על השגת השכל

172
אם כן עיקר הדגש בפסקה, כשהצדיק מכיר את שורש חייו, את מהותו
הפנימית, למרות שבפועל יש הרבה מניעות, הוא זוכהליציבות וקביעות
של חיי עולם.
הרב מסיים את הפסקה בפסקות מספר תהילים.
תהלים פרק לד פסוק כ
-
רֵ֭בֹות רָעַֹ֣ות צדִָ֑יק ּוְּ֝מִכֻלָָ֗ם יצִילֶ נ ּו יְקֹוָּֽק:
פסוק זה מבטא את הקישור התמידי של הצדיק אל הקב"ה, למרות שיש
ירידות הקב"ה שומר את הצדיק מנפילות.הקב"ה שומר את הצדיק מפני
רעות המסובבות אותו.
והתורה, אז האדם בטוח יותר מנפילה, כי תורה היא
חיי עולם, ודומה לאור המאיר
תמיד...

173
פסקה ל'מרירות וזקוק73
(עמוד רנג')
את רואה האדם מתחדד, המוסרי שהחוש מה כל
מערומיו,
ומרירות נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו,
עד שלפעמים מר לו מאד. בכל זאת משכיל כל ישר לב
לקבל באהבה תכונה זו,
המזקקת את האדם, ומביאתו למדות
יקרות
ותכונות זכות, ועל זה נאמר, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על
ד' אלהיו, דניחא להו לצדיקיא דמתברן גרמייהו
בגין יקרא
דקוב"ה.
נושא הפסקה-פיתוח החוש המוסרי יוצר מרירות הגורמת לאדם
להתקדם.
ביאור הפסקה-
כל מה שהחוש המוסרי
מתחדד, האדם רואה את מערומיו-בפסקה
זאת הרב מבאר את התהליך המתרחש כשהאדם מפתח את חושו המוסרי.
בעצם לכל אדם ישנם חושים שונים, חלק פיזיים וחלק נפשיים. כל חוש
הקיים אצל האדם יכול להופיע בצורה גלויה ומפותחת ויכול אותו חוש
להופיע בצורה שאיננה מפותחת.
לדוגמא החוש המוזיקלי, הוא קיים אצל כל מי שיש לו יכולת שמיעה. אבל
ישנם אנשים שפיתחו וחידדו את החושהמוזיקלי. פיתוח של החוש
המוזיקליגורם לאדם יכול להבין ולהתענג בצורה יותר טובה ויותר
איכותית מן המוזיקה.
כך גם כלפי החושים הרוחניים הנפשיים. אצל כל אדם ישנה תביעה
מוסריתהמוסריות ההרגשות את שמפתחים אנשים שישנם אלא ,
הקיימות בהם. את הפיתוח הזה, הרב מכנה בשם של חוש מוסרי מתחדד.
הבעיה שחידוד החוש המוסרי יוצר הכרה של חסרונות בצורה גדולה. יכול
להיות אדם שלפני החידוד המוסרי חשב שמעלתו היא בסדר, ולאחר
החידוד המוסרי האדם מגלה כמההוא חסר, כמה הוא ערום בהנהגתו
המוסרית. יכול להיות אדם הנותן צדקה, בשלב הראשון בלי חידוד מוסרי,
האדם יכול להרגיש ולחשוב שהוא צדיק מוסרית. אבל לאחר החידוד
המוסרי, האדם מגלה שיש דרגות בנתינת צדקה, האדם מרגלה שנתינת
73מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה ו'.

174
הצדקה שלו איננה במעלה הגדולה. האדם מכיר שישדרגות גבוהות מאד
בנתינת צדקה, מתברר לאדם שהוא ערום מוסרית.
אם נחזור לדוגמא שהבאנו לגבי החוש המוזיקלי. כשהאדם לא פיתח את
חושו המוזיקלי, הוא יכול להנות מכל מוזיקה, גם מוזיקה שאיננה
איכותית. לעומתו אדם שפיתח את חושו המוזיקלי, הוא מבחין בכל חסרון
שיש במוזיקה.הוא רואה את הפרטים הקיימים בניגון ומדייק בניגון.
ומרירות נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו,
עד
שלפעמים מר לו מאד-התוצאה הנוצרת מהכרת מערומי נפשו, שהאדם
מרגיש מרירות גדולה בעצמו. אילולי הפיתוח המוסרי האדם לא הרגיש
שהוא כל כך חסר. דווקא ההתקדמותהמוסרית מגלה לו את חסרונו
וממילא נוצרת לאדם מרירות.
כמו המשל שהבאנו לעיל לגבי החוש המוזיקלי, מתוך הפיתוח החושי יש
לאדם המוזיקלי צער, הוא כבר לא יכול להנות מכל מוזיקה שהוא שומע.
האדם נצרך להתקדם למוזיקה מאד איכותית. עניין זה יכול ליצור צער.
בדיוק כך, גםכלפי האדם שהתקדם מוסרית, הפיתוח הזה יוצר הרבה
מרירות, זה מעין שבר גדול הנוצר בעקבות ההתקדמות.
ראוי לציין שבכל רצף הפסקאות האחרונות הרב עוסק בנפילה ובהרס
שהאדם עובר בעבודתו הרוחנית. אומנם בפסקה שלנו השבר הוא לא נובע
מנפילה או חטא, השבר נובע מההתקדמות והעליה. כאן באמת אין נפילה
יש הרגשת חסרון בעקבות חידוד חושיו.
הרב בשמונה קבצים מתאר את ההרגשה שהצדיקים מרגישים בעצמם
כשהם מתמודדים עם ההתקדמות המוסרית. וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה שלא.
-
הצדיקים הגדולים מוצאים בעצמם מגרעות גדולות, שהן באות מפני
כל צדדי החיים
הרבים הנמצאים ברוחם שהן מוכנים להוציאם אל
הפועל, וכל זמן שלא יצאו אל הפועל הגמור הרי הם מחלישים את
עז הרצון, ומרגיש האדם את רוחו על ידי זה נשבר, ורצונו רפוי,
ונכשל תמיד בשגיאות חדשות.
בכל זאת משכיל כל ישר לב
לקבל באהבה תכונה זו, המזקקת את האדם, ומביאתו למד
ות יקרות
ותכונות זכות-האדם המוסרי, הישר
מוכן לקבל את הסבל הזה באהבה. האדם הישר מבין שהסבל הזה הוא
לטובתו, הסבל הזה יגרום התקדמות מוסרית. ישנם אנשים שאינם ישרים
שהם יכולים להגיד אם כן עדיף לא לפתח את החושים האלה. כדי לא

175
להרגיש צער עדיף להשאר בעיוורון המוסרי, בכהות החושים המוסרית.
אבל תפיסה זאת היא איננה ישרה.
דוגמא לטעות שאדם יכול לחשוב בעצמו, אפשר לראות ישנם אנשים
שמעדיפים לא ללמוד הלכות שבת, טענת אותם אנשים כיון שהלימוד
יגרום להם להכיר שהם בכל מקרה נופלים, לכן הם מעדיפים לא לדעת.
אומנם ודאי שזאת הסתכלות שאיננה נכונה. האדם הישר מחפש את
האמת, גם אם גילוי האמת הוא יהיה קשה, בכל זאת האדם לא יעזוב את
ההכרה האמיתית. בדיוק כך גם כלפי החוש המוסרי, אצל אדם ישר אין
אפשרות שהאדם יתחמק מן האחריות. הוא ירצה לחדד את חושו המוסרי,
כדי להגיע לתיקון יותר גדול.
ועל זה נאמר
, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על
ד' אלהיו, דניחא להו לצדיקיא דמתברן גרמייהו
בגין יקרא דקוב"ה-הרב מחזק את
דבריו על פי דברי הזוהר המבוססים על הפסוק בספר תהילים. וכך מובא
בפסוק ובספר הזהר.
תהלים פרק קמו פסוק ה
-ָֹ֗ו
אשְרֵָ֗י שֵֶ֤אֵַ֣ל י עֲקַֹ֣ב בְעֶזְר ָֹ֑ו שְִּ֝בְר
על־יְקֹוָ ק אֱֹלהָּֽיו:
זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף קצח עמוד א
-
שברו על יי' אלהיו, שברו ולא אמר תקותו ולא בטחונו אלא שברו,
אל תקרי שברו אלא שברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו
ולאתברא תבירו על תבירו וכלא על יי' אלהיו כמה דאת אמר
(תהלים מד) כי עליך ה
ורגנו כל היום ...
הזהר מבסס את דבריו על הפסוק בספר תהילים. הפסוק מתאר את הצדיק
שנותן בטחונו בקב"ה. אלא שהזהר מדייק בלשון הפסוק, שלא נאמר
בפסוק בטחונו על ה' אלוקיו. אלא הפסוק כתב שברו על ה' אלוקיו. הזוהר
מסביר ששיברו אפשר לקרוא את זה כלשון של שבר. היינו הצדיק מוכן
למסור את נפשו בשביל הקב"ה. פשט דברי הזוהר מדובר כאן על מסירות
נפש לקב"ה, אבל הרב מבאר שיש כאן משמעות נוספת, אין הכוונה דווקא
ממש למסירות נפש, אלא הכוונה שהצדיק מוכן לבנות את חייו ולשבור את
עצמו בשביל הקב"ה.
הרגשת המרירות שנוצרת בעקבות החידוד המוסרי, גורמת לאדם מעין
שבר. האדם מרגיש שהוא שובר את עצמו. את ההרגשה הזאת הרב מקביל
של הקב"ה. צורת לרצון של הצדיקים לשבור את עצמם בשביל כבוד
החיים של הצדיק מלאה בשבירה וקבלת מרירות, כשהסיבה לכל הסבל
הזה, הוא הרצון לפעול בשביל כבוד הקב"ה.

176

177
פסקה לא'מרורותונחומים74
(עמוד רנד')
ההכרה הסוביקטיבית גם היא יקרה מאד, וחלילה לזלזל
בערכה, וביחש להתוכן הדתי שלה, כלול הכל בכלל אל תהי
רשע בפני
עצמך.
מתמלא הסוביקטיבי התוכן ומצד הדבר, נזדמן כאשר
האדם
מרורות על עצמו , על ערכי מוסרו, ועל השקפותיו,
והוא
מתקצף על
הלחץ שמחשבותיו לוחצות אותו, ידע אז ויכיר,
כי לא באו אלה הסערות בכדי לעקור את זה התוכן שהוא
כל כך קרוב אליו, שהוא הגשר המעביר אותו מעולמו המצומצם
לעולם הרחב
והמלא אור וחירות של קדושה, אלא יחזיק במעוזו,
ויתמם עם אלהיו, ובארחות החיים הפנימיים יחזיק ויוסיף אומ
ץ,
בהסכמות של תשובה קרובה יתחזק להיטיב את היחושים.
ואור יותר רענן ויותר מקיף יגלה לפניו, מהעולם המלא
חוקים ומשפטים ישרים ותורות אמת, מזיו התורה יקבל מאורו,
ומתוכן החכמה העליונה יחצוב לו מחצב של השקפות ונחומים,
ועם זה יבחר ויקרב אליו את אותו המוסד הרוחני
הפנימי
הפועל
שמש יזרח בקר וכאור הקרובים, ברגשותיו פעולתו את
לפניו,
הישועה ממקור חדשות ותקוות נחומים חדש, ובוקר לפניו
יצמחו, ובושת עלומיו ישכח, וחרפת אלמנותיו לא יזכר עוד,
כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו
נושא הפסקה-האדם צריך לתת מקום להרגשותיו הסובייקטיביות, ויזהר
שלא יאבד את תכונותיו בעקבות ההרגשות האלה.
ביאור הפסקה-
ההכרה הסוביקטיבית גם היא יקרה מאד, וחלילה לזלזל
בערכה-
בפסקאות הקודמות הרב עסק רבות בנפילות ובירידות של האדם. פסקה
74מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ה' פסקה ריב'.

178
זאת גם עוסקת במרירות ובנפילה שהאדם מרגיש, אלא שכאן לא מדובר
באמת עלנפילה. כאן הרב מתעסק בהרגשה סובייקטיבית של האדם.
המציאות אמיתית. איננה שהיא הסובייקטיבית ההרגשה מהות
האובייקטיבית היא המציאות הנכונה, ובכל זאת רוב הזמן האדם מושפע
מן ההרגשה הסובייקטיבית שהאדם בעצמו חווה. היה מקום לבטל את
ההרגשה הזאת ולטעון שהיא איננה נכונה, כיון שהיא איננה האמת
האובייקטיבית, אבל הרב בפסקה נותן מקום להרגשה הזאת. הרגשות של
האדם, הם חלק ממהותו של האדם, גם אם ההרגשות אינם עומדת בגדר
של האמת המוחלטת.
הסיבה העיקרית לפער בין האמת המוחלטת לבין ההרגשההסובייקטיבית
של האדם, משום שיש לאדם פער בין הידיעה לבין ההכרה. היינו האדם
יודע דברים, אבל הוא אינו מסוגל להרגיש ולחיות את הדברים. הרב בעין
איה מסביר שאצל משה רבינו הייתה התאמה מלאה בין הידיעה לבין
ההכרה. לכן אצל משה רבינו יראת ה' היא הייתה דבר פשוט, כיון שאצלו
כל דבר שהוא יודע הוא כבר יכל לחיות. לעומת משה רבינו רוב העולם,
נמצא בפער בין האמת, בין הידיעה, לבין ההרגשה הסובייקטיבית, בין
ההרגשה. וכך כותב הרב בעין איה.
עין איה ברכות פ"ה פסקה קה'.
-
אטו יראה מלתא זוטרתי היא ... יש שישכיל האדם בהשכלות
אמיתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה
עוד
לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם
מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו....
א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת את אלהים, צריכה ודאי
להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהיה עומק האמת
בהשגה... אמנם זאת היא מדת כל אדם, ש
אין האמת מתדלה אליו
כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נא'
בכל ביתי נאמן הוא, והשגת המציאות האמתיות הרוחניות נשגבו
אצלו בטהרתן גם לפי מה
שהן המעמד כלל המציאות.
הרב מזהיר את האדם לא לזלזלבהרגשות שהוא מרגיש, למרות שהם לא
מגלים את עצמות האמת, בכל זאת על האדם לתת מקום לרגשות אלה.
וביחש להתוכן הדתי שלה, כלול הכל בכלל אל תהי
רשע בפני
עצמך-אומנם הרב מזהיר למרות שיש מקום לרגשות האלה, אסור
שהרגשות יגרמו לאדם להרגיש בעצמו שהוא רשע. דברי הרב מבוססים על
המשנה במסכת אבות, וכך מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ב משנה יג

179
-
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה ... ואל תהי רשע בפני
עצמך:
לפי המשנה הזאת מבואר שאסור לאדם להרגיש בעצמו שהוא רשע. אומנם
יסוד זה מצריך בירור יותר מעמיק, כיון שיסוד זה סותר את הגמ'במסכת
נידה וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב
-
ומה היא השבועה שמשביעין אותו
-
תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו
כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה
-
היה בעיניך כרשע.
ר' יונה על מסכת אבות מתרץ סתירה זאת, וכך כותב ר' יונה.
פירוש רבינו יונה על אבות פרק
ב משנה יג
-
ואל תהי רשע בפני עצמך
-
שלא יהא רשע בפני עצמו שאינו יכול
לחזור בתשובה. שנמצא זה מתיאש לבו מן התשובה ואם באת לידו
עבירה הותרה לו. לפי שמעלה דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שעבר
עליהן. וגם לא יהיה צדיק בפני עצמו כמו שאמרו במסכת נדה [דף ל'
ע"ב] משביעין א
ת הולד במעי אמו אפילו כל העולם אומרים שאתה
צדיק תהיה בעיניך כרשע ולא רשע ממש. אלא יהיה בעיני עצמו
מחצה חייב ומחצה זכאי.
לפי ר' יונה מבואר שיש סכנה שאדם יחשוב שהוא רשע, כיון שבצורה כזאת
הוא לא יחזור בתשובה. כמו כן בצורה כזאת היא יחשוב שכבר הותרו לו
העבירות.אבל מצד שני אסור שאדם ירגיש שהוא צדיק, כיון שאז יש חשש
שהוא לא יעבוד את ה' כראוי. האדם ירגיש שהוא כבר הגיע למעלה של
הצדיק, לכן מבאר ר' יונה שהאדם צריך להרגיש שהוא מחצה חייב ומחצה
זכאי75.מתמלא הסוביקטיבי התוכן ומצד הדבר, נזדמן כאשר
האדם
מרורות על עצמו , ע
ל ערכי מוסרו, ועל השקפותיו,
והוא אותו לוחצות שמחשבותיו הלחץ על מתקצף-ההרגשה
75דברי ר' יונה שאסור לאדם להרגיש שהוא צדיק, מקבלים הבנה נוספת לפי דברי ר' נחמן,
וכך מובא בליקוטי מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תורה יד
-
ה ואין
אדם זוכה לתורה, אלא ע"י שפלות, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נ"ד.) וממדבר
מתנה. שישבר גאוותו, מד' בחינות שפלות. כי צריך אדם להקטין את עצמו, לפני
גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו. ולפעמי' שהוא בעצמו קטן
שבקטנים, וצריך להקטין א"ע כנגד מדרגת עצמו.
וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחי' (שמות ט"ז) שבו איש תחתיו:

180
הסובייקטיבית לפעמים גורמת לאדם מרירות. המרירות נובעת שהאדם
שואף ומבקש דברים שהוא עדיין לא אוחז בהם. השאיפות של האדם
גורמות שהוא מתמלא מרירות על דרגתו המוסרית.
אפשר לתת דוגמאלמרירות של האדם על ערכו המוסרי, כגון אדם שרואה
את הקנאה שהוא מקנא בסביבה, או שהאדם מרגיש שיש לו בלבו שנאה
כלפי הזולת, דברים אלו גורמים לאדם מרירות על מצבו המוסרי.
כמו כן יש לפעמים אדם המרגיש מרירות על השקפותיו, האדם מרגיש
שההסתכלות שלו על העולם לא עומדת במצב רוחני נכון. אפשר לתת
דוגמא על אדם רווק שמרגיש שאין לו רצון להתחתן, הוא מרגיש שזה יכול
להפריע למהלך חייו. בדוגמא הזאת האדם מכיר שההסתכלות שלו איננה
נכונה, לכן הוא מלא מרירות, בכל זאת הוא איננו מצליח לשנות את
ההשקפה.
כיון שהאדם מרגיש מצידוהסובייקטיבי חסר, ממילא הוא מרגיש בנשמתו
לחץ וכעס. הוא כועס על עצמו, כיון שהמחשבות שלו לוחצות אותו.
ידע אז ויכיר,
כי לא באו אלה הסערות בכדי לעקור את זה התוכן שהוא
כל כך קרוב אליו-הרב משתמש בלשון כפולה של'ידע ויכיר',
ההבדל בין המלים, שידיעה זה קשור אל השכל, ואילו הכרה זה יותר קרוב
אל ההרגשה והרגש.
בצורה הזאת האדם צריך להכיר למרות שהוא מרגיש מרירות, אסור לו
לעקור את התכונות הקיימות בו. לפעמים כשהאדם מרגיש שתכונותיו לא
טובות, הוא מזדרז לעקור את כל תכונות נפשו. הוא שואף להרוס ולעקור
את השורש היוצר את המרירות.בפסקה זאת הרב מזהיר ונותן מקום
להרגשות האלה. מטרת הסערות והמרירות לא בשביל שהאדם יעקור את
תכונות נפשו. האדם צריך להזהר להישאר עם התוכן הקרוב אליו.
משמעות התוכן הקרוב אליו, היינו ההכרה שהאדם מכיר שיש לו דברים
הקרובים אליו. אותם דברים הם מהותיים בעמקי נשמתו, לכן אסור לאדם
לעזוב את הדברים המהותיים הקשורים אליו.
שהוא הגשר המעביר אותו מעולמו המצומצם
לעולם הרחב והמלא
אור וחירות של קדושה-התכונות הקיימות בנפשו, מטרתם להעביר את
האדם מהגשר הצר, אל הגשר הרחב. הצורה הצרה היא הצורה בה האדם
רואה את העולם הרוחני בצורהמצומצמת, הצורה הזאת היא גורמת
לאדם מרירות. ההשקפה הצרה רואה את העולם הרוחני כמגביל.
אם האדם רוצה להגיע להרחבה של הקדושה, שהקודש יביא לו רחבות,
צריך האדם בדווקא לא לזנוח את תכונות נפשו. מטרת המרירות שהאדם
יקח את התכונות ויזכך אותם, ומתוך הזיכוך יגיע אל ההרחבה הנמצאת

181
מעבר לגשר. הרב בשמונה קבצים מתאר את תהליך המרירות, ואחר כך
את התהליך המתאר את היכולת של האדם לקחת שבי את כל החסרונות
ולהפוך אותם לקדושה. וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה קעב'
-
-
יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה, הנפש הטמאה שבקרבו,
ומתוך כך הוא מלא מרור
ות על נפשו. אבל צריך הוא לשום אל לבו,
כי לעומת הנפש הטמאה, יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה,
ולפעמים מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית,
מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה, אשת
פתיות הומיה. והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו, ידע איך לקח
ת
שבי את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג, אשר
לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו הסיגים
הגמורים וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש לשכון שמה מבלי צאת
ובוא, והצדדים של טהרה, זיוי אורי הקודש, שנבלעו במצודת הנפש
הטמאה, יצאו לחפשי, ויתד
בקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש באור שבעתים.
ראוי לציין שגם בפסקה זאת בשמונה קבצים הרב מתאר שבסיום התהליך
האדם יצא לחופשי, ואורו יגדל.
בפסקה שלנו הרב מתאר את העולם הרחב כעולם מלא אור וחירות של
קדושה. דברי הרב מבוססים על יסוד המופיע במשנה במסכת אבות
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ב
-
... ואומר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא
חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא
מי שעוסק בתלמוד תורה ...
מקור החירות האמיתי הוא בתורה. התורה יוצרת אצל האדם את איזון
הכוחות הנכון. איזון זה יוצר חירות אמיתית, חירות מלאה אור וקדושה.
בחירות הזאת כוחות הנפש לא נעלמים אלא עוברים הכוונה וזיכוך אל
הקדושה. וכך גם כותב הרב בעין איה.
עין איה שבת פ"יג פסקה יא
-
החירות היא השאיפה היותר עליונה בחיים, ועל כן היציאה מעבדות
לחירות היא התכונה היותר פועלת בזכרון
כללות הקודש בישראל,
וקדושת הזמנים העיקרית היא קשורה בזכר ליצי"מ מבית עבדים
... אמנם הדרור האמיתי הוא אותו הדרור המתאים להתכונה
הפנימית הנטועה בנפש אשר עשה אלהים אותה שירה.... והחירות

182
הנפשית הפנימית, שלא להכנע משום עול זר, המונע את ההשלמה
הנפשית הפנימית ע"י
לחצים חיצוניים, ראויה לקבע את מקומה
בחיי האדם הפרטי ובחיי האומה בכלל לשאת ברמה את דגל הקודש,
את אור התורה, שכתוב בה חרות על הלוחות אל תיקרי חרות אלא
חירות. ..
אלא יחזיק במעוזו,
ויתמם עם אלהיו, ובארחות החיים הפנימיים
יחזיק ויוסיף אומץ,
בהסכמות של תשובה קרו
בה יתחזק להיטיב
את היחושים-כשהאדם נדרש לא לעזוב את תכונותיו הוא צריך לאחוז
במעוזו, לאחוז בחוזקה בתכונותיו. ההחזקה הזאת גורמת שהאדם מתמם
עם אלוקיו. התמימות הזאת היא מייצגת שלמות אמיתית שלמות בה
האדם מכיר את כלל הכוחות שלו.
בצורה הזאת האדם צריך לחזק את כוחותיו הפנימיים, לכן הוא צריך
תוספת אומץ, תוספת של תשובה, היינו להשיב את כל כוחותיו אל מקור
הטוב.
הרב מסיים את דבריו בחשיבות לחזק ולהטיב את הייחוסים, נראה
שמשפט זה מבטא את עיקר העבודה. הטבת הייחוסים היא העבודה הקשה
והנצרכת. כשהאדם מרגיש שיש לו תכונותהגורמות לו מרירות ושליליות,
אותם כוחות הם צריכים להשאר אצל האדם. אומנם עיקר העבודה לדעת
להתייחס נכון אל הכוחות האלה. למצוא את האיזון הנכון בין כוחותיו
השונים. האיזון הזה הוא נדרש מן האדם כדי שיוכל להכיל את כלל
כוחותיו, ומתוך זה להגיע לשלמות והרחבה.
ואור יו
תר רענן ויותר מקיף יגלה לפניו, מהעולם המלא
חוקים ומשפטים ישרים ותורות אמת, מזיו התורה יקבל מאורו,
ומתוכן החכמה העליונה יחצוב לו מחצב של השקפות ונחומים-כשהאדם
יעבור את התהליך בצורה נכונה, תהליך בו האדם בונה יחס נכון לכוחותיו.
כשהאדם עובר תהליך בו הוא לא משבית ולא מבטל את כוחותיו, אז
מתגלה לאדם אור יותר רענן, יותר מקיף. היכולת להכיל מכלול של כוחות,
זה נוצר דווקא משיתוף כלל הכוחות. הרב בשמונה קבצים מתאר את
הנעימות הנוצרת לאדם הנמצא בתהליך התשובה.
קובץ ז' פסקה רו.
-
התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם.
ונעימות
החיים הבאה על ידי התשובה, היא מתגלה מתוך כל אותם גלי
המרורות שהנפש מסתבכת בהם בתחלת מצעדיה במהלך החיים של
התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי
נועם היא מחשפת מכל מרירות ...

183
הרעננות הזאת יסודה משורש עמוק של חוקים וסדרים ישרים הקיימים
בתורה. בתורה ישנה ישרות וסדר היכולה ליצור הרחבה ורעננות. היכולת
של התורה ליצור השקפה ורעננות, נובעת מההכרה ששורש התורה הוא
מקור החכמה העליונה. החכמה הזאת היא חכמה שנותנת מקום לקושי,
לכן דווקא מתוך המרירות האדם מתקדם ומגיע לנחמה. כל מטרת הפסקה
לגרום לאדם לעבור מן המרירות אל הנחמה, מן המרירות אל המקום בו
האדם מכיר את הטוב הנמצא בכוחותיו.
ועם זה יבחר ויקרב אליו את אותו המוסד הרוחני הפנימי
הפועל
את פעולתו ברגשותיו הקרובים-כשהאדם פועל בצורה המתוארת
במהלך הפסקה, האדם לומד לקרב את התכונות המתאימות לו. בצורה
כזאת האדם מכיר את המוסר הרוחני הפנימי הפועל והמשפיע על האדם.
וכאור בקר יזרח שמש לפניו,
ובוקר חדש, נחומים ותקוות חדשות לפניו הישועה ממקור
וחרפת ישכח, עלומיו ובושת יצמחו, אלמנותיו לא יזכר עוד,
כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו-הרב
מסיים את הפסקה ברצף של פסוקי נחמה. אלו פסוקים המתארים את
היכולת של האדם להגיע מתוך הצרה אל האור החדש המאיר. הנחמה היא
לא רק היציאה המצומצמת מן הצרה, אלא יציאה לרחבות ולהארה חדשה.
דברי הרב מבוססים על פסוקים המופיעים כמה מקומות בתנ"ך.
שמואל ב פרק כג פסוק ד
-
ּוכְאֹור בֶֹ֖קֶר
יִזְרח־שָָ֑מֶש בֹ֚קֶר לַֹ֣א עָבֶֹ֔ות מִנֹ ג ּה מִמָטֶָ֖ר דֶ שֶא מֵאָּֽרֶץ:
ישעיהו פרק נד פסוק ד
-ְִךַ֙
אל־ּתִּֽירְאִי ַ֙ כִי־לַֹ֣א תֵבֶֹ֔ושִי וְאל־ּתִכָלְמִֶ֖י כִַ֣י לַֹ֣א תחְפִָ֑ירִי כִַ֣י בֵֹ֤שֶת עֲלּומַ֙יִ
ּתִשְכֶָ֔חִי וְחֶרְפת א לְמְנּותֶ֖י ְִך לֹ א ת
זְכְרִי־עֹּֽוד: ירמיהו פרק נא פסוק ה
-
כִִּ֠י לֹּֽא־א לְמֶָׁ֨ן יִשְרָאֵֵ֤ל וִּֽיהּודָה ַ֙ מֵּֽאֱֹלהֶָ֔יו מֵּֽיקֹוֶָ֖ק צְבָאָֹ֑ות כִֵ֤י ארְצָם ַ֙ מָלְאַָ֣ה
אָשֶָ֔ם מִקְדֶֹ֖וש יִשְרָאֵּֽל:
כל פסוקים אלו מתארים את הנחמה והתקווה הנוצרת מן הצרה הגדולה.
מתוך האלמנותיתגלה כיצד האלמנות לא תשאר בעם ישראל.

184
פסקה לב'בדיקת הנפש לאור התורה76
(עמוד רנה')מרגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש,
הזורח בחיים האישיים של האדם, בחוש הקודש של האמונה
בעומק טמיריותה, לאורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם
יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה,
וצער נסתר מהול בשמחה,
וגעגוע עדין הומה כנחל, ומנגן מאליו
המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של רוממות ודכאות,
הולך ומתגבר.
ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה,
בודק הוא אז
את העובדות בפועל בבקורתו החודרת, אז לפעמים
הנ
פש הלומה מרוב שטף של דקדוק, והעצה המכוונת
במהלכי החיים נעשית
קשה ועלומה.
אז אין עצה כי אם עצת ד', אור התורה, בכל המון גילוייה,
למודיה, הלכותיה, דקדוקיה, וגדריה, אז היא הנר המאיר את
המחשכים, על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר
יאמר הדמיון חטא
הוא, כי
אם תגעור בשטן מזה ומזה,
אל תרשע הרבה, ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק
יבואו אז על ככר החיים, וכל שבורי לב מתנחמים.
והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים,
הולכים הם
למרום והעינים ומתקדשים, הולכים ומתאדרים,
מתנשאות,
א חסד תפארה, בזיו מאיר והעולם
את מנהיר ל
הנשמה,
ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ישועת
עולמים בא ומפעם.
והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים
לחדש כח רוחני,
להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים,
להעמיק הגיוני
סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות בסידור משוכלל
מכל מעשה
ומ
כל מפעל.
76מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ ז' פסקה פה'.

185
ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר
נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו, מעולם עד עולם,
אומר שירה חדשה
נושא הפסקה-הדרכים כיצד לכוון את הקדושה שלא תגרום לאדם
מהומה.
ביאור הפסקה-
מרגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש,
הזורח בחיים
האישיים של האדם-הרב בפסקה מתעסק בחוש הטבעי הקיים באדם
הישראלי. בתוך האדם ישנו חוש מיוחד של אור הקודש. החוש הזה זורח
ומשפיע על חייו של האדם. בתחילת הפסקה, הרב מתאר את היתרון ואת
התהליך הנכון בו החוש הזה משפיע על האדם בצורה נכונה. אבל בהמשך
הפסקה הרב מתאר תהליך בו החוש הזה מפריע לאדם, ואז הרב מלמד את
האדם כיצד להתמודד נכון עם החוש הזה.
הרב בשמונה קבצים מתאר עד כמה החוש הזה הוא חיוני בחייו של האדם,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תקנב.
-
הטוענים בעד הטבע וחפשיות האדם, שוכחים שהרוחניות שבאדם
ובעולם יש גם לה טבע, והי
א מבקשת גם כן את חופשה. וחופש
הרוחניות וטבעיותה, הוא הבסיס של המוסר והתורה.
לפי פסקה זאת מתבאר כמו שיש טבע חומרי לאדם, כך ישנו טבע רוחני.
כמו שהאדם החופשי רוצה לגלות את כוחות נפשו החומריים, כך גם נשמתו
רוצה לגלות את טבעה, את חופשה. החופש הזה הוא הגילוי האמיתי של
החוש הקדוש.
הנחת היסוד הנובעת בדברי הרב, היא ההכרה שהקדושה היא דבר טבעי
והכרחי אצל האדם. הקדושה זאת לא חוויה חיצונית אל האדם, אלא זאת
מציאות הקיימת בשורש טבעו הרוחני של האדם.
כיון שהחוש הזה נמצא בטבעו של האדם, ממילא החוש משפיע בהזרחה
על חייו שלהאדם. האדם מושפע מחוש זה. החיים מקבלים משמעות
בזכות החוש הקדוש הזה.
בחוש הקודש של האמונה
בעומק טמיריותה-השורש ממנו נולד חוש
הקודש הוא חוש האמונה. האמונה היא קיימת בעומק נפשו של האדם.
הרב מכנה את עומק האמונה בכינוי של דבר'טמיר', היינו דבר נעלם עמוק
ונסתר.דוגמא לעומק של האמונה מצאנו בדברי הרב בעין איה על הגמ'

186
במסכת שבת ביחס לאמונה של עם ישראל. וכך מובא ובגמ' ובפירוש שהרב
מפרש.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף צז עמוד א
-
אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן
מאמינים
-
דכתיב ויאמן העם, בני מאמינים וה
אמין בה'. אתה אין
סופך להאמין
-
שנאמר יען לא האמנתם בי וגו'.
עין איה שבת פרק יא' פסקה יב'.
-
החוש הקדוש של האמונה בטהרת קדשה, שהוא מקור האושר
והחיים הנצחיים, הוא אוצר נפלא גנוז וסתום. הוא הרבה עמוק מכל
ערכי ההכרה אשר לנפש האנושית, עד אשר גם לאדם עצמו היא
כמו
סה מלהכיר את עומק היסודי הזה אשר בתוכיות נפשו האלהית,
וק"ו שאי אפשר כלל שיגלה ספון זה לשום עין זר, מחוץ לאישיות
של בעל להאמונה הפנימיותה.
לפי דברים אלו ניתן להבין שהאמונה כל כך נעלמת שאפילו משה רבינו לא
יכול להכיר את האמונה הקיימת בנפשו של עם ישראל. הסיבהכיון
שהאמונה היא כל כך נעלמת בתוך האדם, אותה העלמה מוכיחה את
העומק הפנימי שבו נמצאת האמונה. היא נעלמת אפי' בתוך נפשו של האדם
עצמו.
חוש האמונה הוא השורש הפנימי, ממנו נובעת הקדושה, מתוך אותו חוש
ישנה השפעה למהלך חייו של האדם. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד
האמונה הפנימית שולחת קווים אל מהלך חייו של האדם. וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה ריג.
-
כשתפיסת הנפש בחוש האמונה היא חזקה ובריאה לגמרי, היא
שולחת מתוכה את כל ענפיה ואת כל ציציה ופרחיה, עד שהחבור
הישר אל הטבע, אל החיים ואל העולם, נובע הוא ומתגבר מחוש
האמונה עצמה...
לא
ורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם
יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה-חוש הקודש הוא פועל בצורה
חיובית על האדם, החוש הזה הוא מעין מצפן מוסרי רוחני לאדם. מתוך
אותו חוש האדם בודק את מצבו הרוחני, את מצב נפשו. בצורה כזאת
האדם מרגיש את הכאב על הפגמיםשהוא פוגם.
אדם שאין לו חוש של קודש, גם כשהוא יודע שהוא חוטא הוא לא מרגיש
את הכאב. כמו אדם שיודע שאסור לפגוע באשה שלו, והוא יודע שהוא

187
בטעות פגע, אבל הוא לא מרגיש את הכאב. דווקא כשיש קשר עמוק, אז
יש הרגשת כאב. ההרגשה הזאת של הכאב היא טובה, היא עוזרת לאדם
לחזור בתשובה.
כשיש כאב אמיתי אז הלב רוצה להתקרב, הלב רוצה לתקן את הפגם. לכן
החוש הזה הוא היסוד העמוק של תשובה מאהבה. תשובה הנובעת מגעגוע
וכיסופין לקרבת ה'.ומנגן כנחל, הומה עדין וגעגוע בשמחה, מהול נסתר וצער
מאליו
המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של
רוממות
ודכאות,
הולך ומתגבר-הרב מביא תכונה נוספת הנובעת מתוך החוש
הקדוש. תכונה נוספת היא תכונת הגעגוע, הרצון להתקרב אל המקום
הנסתר, אל האין סוף. הגעגוע למציאות רוחנית עליונה זה געגוע הגורם
מצד אחד צער מצד שני שמחה.
כדי להבין את התחושה הזאת אפשר להמשיל אתהדברים לגעגוע שהאדם
מתגעגע לחבר שנפטר. בגעגוע הזה ישנו כאב, אבל עצם הזכרון הוא מעורר
את השמחה ואת האהבה. תחושת הגעגוע היא מעין ערבוב של הרגשת
המרחק וממילא הרגשת הצער, ומצד שני שמחה גדולה בעצם הזכרון,
בעצם היכולת להתקשר אל מי שאני מתגעגע אליו.
הרצון לקרבתה' הוא כאב ממתק, זה געגוע עדין שהאדם רוצה להתקרב
אל המעיין, ומעולם המעיין לא יתגלה. החוש הזה יוצר ניגונים המורכבים
מהתחושות של תוגה והחדווה. אפשר לראות מעין חוש כזה בסעודה
שלישית, בסעודה זאת יושבים ושרים שירי כיסופים. שירים אלו מצד אחד
נוגים, מצד שני שמחים. אלו שירים המבטאים רצון לדבקות פנימית
חרישית.
ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה,
בודק הוא אז את העובדות בפועל בבקורתו החודרת-עד כאן הרב תיאר את הצורה
החיובית בה החוש הקדוש משפיע על האדם. כעת הרב מתאר את הצד
השלילי בו החוש מופיע. הרב מתאר כיצד החוש הזה לפעמים מפריע לאדם.
ההפרעה נובעת בזה שהחוש נעמד על מרכזי החיים. החוש מקבל משמעות
יותר מידי בצד המעשי של האדם.
החוש הזה צריך ללוותאת האדם, אבל לא לעמוד ולחנות על עצמות מרכזי
החיים המעשיים. כשהחוש הזה פוגש את הצד המעשי של האדם, פתאום
האדם לא מסוגל לפעול. החוש הזה בודק את העובדות בפועל, במקום
שהחוש יעסוק בדברים שהאדם יכול לתקן ולהתקדם, החוש הזה נעמד על
דברים שהם עובדות שאין צורך ואיןאפשרות לשנות.

188
ניתן לתת דוגמא, החוש הזה יכול לעמוד על האדם בזמן הליכתו לעבודה.
אדם בגלל מהלך חייו, צריך לפעול להביא פרנסה לביתו, פתאום החוש הזה
יכול להשבית לו את הרצון ללכת לעבודה. החוש הזה יכול לגרום לאדם
הרגשה שאסור לו להמשיך לעבוד. החוש הזה יכול לגרום לאדם, שהאדם
ירצה להתנהג בצורה אחרת מהעובדות שהוא צריך לעשות בפועל.
לפעמים אז
והעצה דקדוק, של שטף מרוב הלומה הנפש המכוונת
במהלכי החיים נעשית קשה ועלומה-התוצאה של התנהגות
כזאת היא קשה, האדם מרגיש שנפשו עלומה. האדם מרגיש שכל מה שהוא
פועל ועושה יש בהם חסרון. עצם הדקדוק הרוחני על מעשיו של האדם,
יכולים לגרום לאדם דכאון וחוסר רצון לפעול. הצורה השלילית הזאת
גורמת שהאדם, כבר אינו יודע מה נכון. בצורה כזאת האדם מרגיש שאין
לו עצה נכונה, כיצד להנהיג את מסלול חייו. כל דבר שהוא עושה הוא
מרגיש שזה טפל ביחס למציאות הרוחנית שהחוש הקדוש רוצה להגיע.
הגעגוע לדבר עליון משתלט על האדם, ואז האדם מרגיש שכל חייו טפלים
ביחס לגעגוע. בצורה כזאת האדם מזלזל במעשיו, הוא מרגיש כל הזמן את
תחושת החסרון.
ר' נחמן בשיחות הר"ן מתאר את הסכנה שהאדם מדקדק בעצמו יותר
מידי, וכך כותב בשיחות הר"ן.
שיחות
הר"ן אות ל'
-
על המבלים זמן בשביל נקיות ומאריכים בבית הכסא הקפיד מאד
מאד, והתלוצץ מאותן האנשים מאד והאריך הרבה בעניין זה. והכלל
כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין צריך להחמיר יותר מן
הדין... מחמת חששות וחומרות יתירות ושגעון בעלמא ... והוא עצמו
היה גם כן בזאת
הטעות מקודם והיה עושה דברים זרים מאד בשביל
נקיות ... ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון...
אומנם ר' נחמן מתעסק בעיקר בדקדוקים הלכתיים, אבל אותו תהליך
שהאדם חווה בדקדוק הלכתי מיותר, האדם יכול לחוות מתוך רצון לבטא
ולגלות את החוש הקדוש.
אז אין עצה כי אם עצת ד',
אור התורה, בכל המון גילוייה,
למודיה, הלכותיה, דקדוקיה, וגדריה, אז היא הנר המאיר את
המחשכים-
הדרך להתמודד עם הדמיון הגורם לחץ על הנפש הוא על ידי לימוד תורה.
התורה היא הצורה האובייקטיבית של הקדושה. כשהאדם לא לומד תורה,
אז האדם מדמיין את הקדושה בצורהשאיננה נכונה. מתוך לימוד תורה
האדם מאיר את צורת חייו.

189
הרב מכנה את התורה בשם אור ובשם של נר המאיר את מחשכי הנפש,
דברי הרב מבוססים על הפסוק בספר משלי.
משלי פרק ו פסוק כג
-
כִֵ֤י נֵַ֣ר מִֵ֭צְוָה וְתַֹ֣ורָה אָֹ֑ור וְדֶ ר ְֶך חְּ֝יִָ֗ים ּתֹוכְחֹות מּוסָּֽר:
הרב באורותהתשובה מרחיב ומבאר את היסוד שאור התורה הוא עוזר
לאיזון בתהליך התשובה, וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יג' פסקה ו.
-
כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת ...
לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על
דרך
השלמות האמתית. אלא העיקר
שהכל בו היא עלית ההכרה, הגברת
אור התורה,
והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה ...
הרב באורות התשובה מביא את הרצון וההרגשה של האדם שרוצה בבת
אחת להתקדש, רצון זה צריך בסיס. החיזוק והבסיס של רצון זה יעשה על
ידי אור תורה.
ניתן להבין שלימוד ההלכות גורם לאדם איזון והבנה נכונה כיצד להביא
את הקדושה. אומנם הרב מרחיב שכל סוגי לימוד התורה עוזרים לאדם.
גם עצם לימוד התורה בעצמו, גם הדקדוק וגם גדרי התורה הם בעצמם
פועלים על האדם. הפעולה של התורה אפילו בלי הלכות משפיע על האדם
בצורה סגולית. כמו כן עצם העיסוק בתורה, שהוא בעצמו עיסוק שכלי
גורם לאדם לחזק את כוחותיו השכליים, מול כוחותיו הדמיוניים, בצורה
כזאת החושך הדמיוני מסתלק מן האדם.
על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר
יאמר הדמיון
חטא הוא-הבעיה של האדם שנמצא בלי תורה שהוא מכוון את חייו לפי
הרגשותיו. באדם כזה מצוי הדמיון שיכוללהשתלט ולגרום צער גדול
לאדם. היכולת לקבל איזון על ידי תורה, גורמת נחמה והכרה נכונה
למציאות, בצורה כזאת הדמיון לא ינמיך את האדם.
כי אם תגעור בשטן מזה ומזה,
אל תרשע הרבה, ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק
יבואו אז על ככר החיים, וכל שבורי לב מתנחמים-עלידי התורה האדם גוער בשטן, הגערה בשטן היא לשני
הכוונים, הדמיון יכול להופיע בשתי צורות. השטן יכול לגרום לאדם לחשוב
שהוא רשע בעצמותו, האדם ירגיש שכל מהותו זה רשע. מצד שני האדם
יכול להרגיש דווקא מתוך רצון לצדקות שהוא ידמיין שהוא נמצא במקום
אחר ממה שהוא אמור להיות. גם תחושת הצדקות היא מסוכנת.

190
דברי הרב המתאר את השטן מזה ומזה, מזכיר את הדברים שאנו אומרים
בתפילה בברכת השכיבנו.
ברכת השכיבנו
- -
והסר שטן מלפנינו ומאחורינו.
יש כמה הסברים מה הכוונה שטן מלפנינו ואחורינו. יש שהסבירו שהכוונה
שטן מלפנים, זה השטןשכולנו מכירים. השטן מאחור זה השטן הדוחף את
האדם לקדושה. זה שטן שלכאורה אומר לאדם שהוא צריך לעשות יותר.
בצורה הזאת האדם פועל יותר ממה שהוא מסוגל ואז האדם נופל. הרצון
של האדם והחשיבה של האדם שהוא צדיק הרבה גורמת נפילה לאדם. לכן
על ידי התורה האדם נזהר מהשטן בכל צורותיו. נזהר מהשטן מזה ומזה.
לשונו של הרב לא להרשיע ולא להצדיק הרבה מבוססים על הפסוק
בקהלת.
קהלת פרק ז
-
(טז) אל־ּתְהִֵ֤י צדִיק ַ֙ הרְבֵֶ֔ה וְאל־ּתִתְחכֶ֖ם יֹותֵָ֑ר לֶָ֖מָה ּתִשֹומֵּֽם: (יז)
אל־ֶ֖
ּתִרְשע הרְבֵֶ֖ה וְאל־ּתְהִַ֣י סָכָָ֑ל לָ מָה תָמ
ּות בְלֹ א עִּתֶָּֽך:
הרב מתאר את האיזון מעין מאזנים, השיקול הנכון גורם לאדם נחמה, כיון
שהאדם מכיר את מקומו בצורה שקולה.
והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים,
הולכים הם
מתנשאו למרום והעינים ומתקדשים, הולכים ומתאדרים,
ת-
כשההרגשות של הקדושה מופיעים בצורה מאוזנת על ידי התורה, אז
כוחות החיים של האדם מתקדשים. הקדושה המופיע על האדם היא לא
גורמת סילוק מן החיים, להיפך היא גורמת אושר ועוז בעצם החיים. בצורה
כזאת החיים מתחברים אל מקור הקדושה. האדם פועל בטבעיות במהלך
חייו, תוך כדי שהוא מרים את עיניו למרום.
חיזוק כוחותיו של האדם נוצרים על ידי התורה, הקדושה בעצמה היא
מחזקת את הרגשת החיים הקיימת באדם. וכך הרב מתאר בשמונה
קבצים.
קובץ ו' פסקה סד.
-
לא בעצבון, לא בפחדנות, לא בחלישות סנטימנטלית, צריכים לפנות
אל האור האלהי, אלא בידיעה ברורה שמה שנובע ממעמקי הלב
להיות מתק
רב אל האלהים זהו חוש טבעי, שלם ובריא, ולא חוש
טבעי סתם, אלא החוש הטבעי היסודי של הנשמה, שנובע באדם
מנשמת חי העולמים, מנשמת כל היקום, כל היש. וכל מה שיוסיף

191
דעת, שיוסיף הארה רוחנית ובריאות גשמית מסודרה, כן יאיר
בקרבו האור הנפלא הזה, להיות לו לנר על דרך חייו.
וישראל, כל מה
שיעמיק יותר בתורה, ידע ויחוש כמה מרומם ונשגב, כמה אמת
ואמיץ, הוא האור הגדול הזה, וכמה הוא תופס את החיים כולם, את
הליכותיהם הכלליות והפרטיות...
והעולם מאיר בזיו תפארה, חסד אל מנהיר את הנשמה,
ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ישועת
עולמים בא
ומפעם-בצורה כזאת לא רק שהאדם מרגיש טוב בצורת חייו, אלא כל
העולם כולו מושפע מאותו חסד. ברגע שהאדם מסתכל על עצמו בצורה
חיובית ממילא כל העולם כולו מאיר בצורה חיובית. האדם מרגיש איך
העולם כולו מלא חסד וטוב.
והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים
לחדש כח רוחני,
להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים,
להעמיק הגיוני
סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות בסידור משוכלל
מכל מעשה
ומכל מפעל-בצורה הזאת האדם יכול ליצור ולהביא רעיונות חדשים.
שהאדם מרגיש לא טוב, אז אין לו כוחות של יצירה. מתוך הרגשת האיזון
אפשר לגלות רעיונות וכחות חדשים. הכוחות הרוחניים של האדם
מתגדלים. בצורה כזאת התורה שהיא הכח המאזן גדלה. האדם מסוגל
לראות את הסידור והיופי הנמצא בתוך המעשים שבעולם.
ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר
נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו, מעולם עד עולם,
אומר שירה חדשה-
הרב מסיים את הפסקה בתיאור התוצאה הנוצרת כלפי כל העולם. בצורה
כזאת האדם מרגיש חיבה כלפי כל ייצור. שהאדם בעצמו לא אוהב את
עצמו, ממילא אין לו יכולת לאהוב את הסביבה. מתוך הרגשת הטוב הקיים
בעצמותו אז האדם יכול לאהוב כל יציר.
כשהאדם מסתכל על העולם בעין טובה, ממילא כל העולם כולו מצטרף אל
השירה הקיימת בתוך האדם. כשהיחס חיובי לסביבה אז במים פנים
לפנים, היינו העולם בעצמו ממשיך את השירה הנמצאת באותו אדם. אם
כן הפעולה הפרטית שבאדם היא בעצמה משפיע טוב ושירה על כל העולם
כולו.
כך גם הרב בשמונה קבצים מתאר את חדוות האמונה הנמצאת באדם,
שהיא בעצמה גורמת ברכה לכל העולם כולו.
קובץ ו' פסקה סג.

192
-
כשהענפים הרבים של האמונה מתפשטים על ידי הגדולה המקורית
של שורש האמונה, יש בכולם ברכה רבה, וגודל רוחני אצילי המחיה
את הנשמות, חדשים לבקרים רבה אמונתך. בתוך ים החיים הזה של
אומץ האמונה וגדולתה ה
מקורית, נמצא גם כן עזוז החיים וסגולת
הקצב של חיתוך חיים לכל פרט, שם רמש ואין מספר חיות קטנות
גם גדולות, וכולם יש להם השפעתם, ערך חייהם...

193
פסקה לג'התנודדות ועבודת תמיד77
(עמוד רנז')צריך לברר את היסוד של מניעת האפשרות להיות
עסוק בעבודה
תכופה, שהיא
מזדמנת לבעלי רוח עדין,
המשוטטים בשיא הגובה
של מחשבות נאצלות.
לפעמים באה מניעה זו מפני המהירות הגדולה
שבהתנוצצות הנשמה, שרעיון רודף רעיון, ומחשק לחשק
מתקלע אז האדם, ואינו יכול להתישב על מעמד קבוע מפני
הליכתו התדירה מחיל
אל חיל.
טהרה שחסרון הדבר, מזדמן אבל
גורם ענוה ומעמק
את ההתנודדות הזאת, אף על פי שיש בה גם כן צירוף של
התעלות
תדירית.
וכשמצרף האדם את הבירור המדותי עם העפיפה
הנשמתית , אז מנוחה שלמה מתחדשת בקרבו, ונעשה מוכשר
לעבודת תמיד, עבודה בלתי מופרעה ומופסקה על ידי
שום הטרדה, לא מצד
המורד ולא מצד המעל
נושא הפסקה-הסיבות לחוסר הקביעות בדבקות האלוקית.
ביאור הפסקה-
צריך לברר את היסוד של מניעת האפשרות להיות
עסוק בעבודה תכופה, שהיא מזדמנת לבעלי רוח עדין,
המשוטטים בשיא הגובה
של מחשבות נאצלות-הרב בפסקה זאת מבאר את הסיבה למה האנשים
הגדולים לא מצליחיםלהגיע לדבקות תמידית באלוקות. מטרת הפסקה
להעמיק בסיבות הגורמות חוסר יכולת להיות בעבודה תכופה ותמידית.
חשוב לציין שהרב הנזיר כתב שכותרת הפסקה היא ההתנודדות לעומת
העבודה התמידית, אבל בעיון בפסקה הרב בעצמו לא כתב לשון של עבודה
תמידית, רק בסוף הפסקה הרב דיבר שהאדם נעשה מוכשר לעבודת תמיד.
הרב התנסח בלשון של עבודה תכופה, או בלשון של התעלות תדירית. נראה
שהרב בכל מקרה נוקט שכלפי האלוקות המציאות של עבודת תמיד זאת
77מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה קיט'.

194
עבודה מיוחדת. הגדרת הדבקות היא באה לידי ביטוי בזה שהאדם יש לו
תדירות ותכיפות גבוהה לקרבת ה'. הרב בשמונה קבצים מבאר את ההבדל
ברמת הדבקות בין האנשים הגדולים לסתם אנשים, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה קסה.
-
לפעמים נפסקת היא הופעתו הרוחנית של האדם
...
וכל ההבדלים
שבין השגה להשגה תלויים הם באיכות הברקים ובקרבתם זה לזה,
עד שאפילו הצורה הנמשכת בציור אינה גם
כן
כי אם המש
כה של
ברקים תכופים שאין הפסקתם מורגשת. וזה נוהג בכל השגותיהם
של בני אדם, אפילו העליונה שבעליונות. ואין החשק התדירי של
הופעה דבוקה נמצאת בנו כי אם מצד הצפיה של העתיד הגדול של
עולם הבא, שאז נאמר ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם...
לפי פסקה זאת מתבאר שאין מקום לדבקות תמידית, אלא רק בזמן העתיד
לבוא בעולם הבא. בזמן הזה, המציאות של הדבקות מתקדמת ככל
שהאדם יבטא דבקות בצורה יותר תדירית. היינו ככל שיהיו לאדם יותר
הופעות והברקות של דבקות, כך כוחו ודבקותו יתעלו. לפי יסוד זה ניתן
להבין למה הרב בפסקתנו לא הזכיר את העבודה התמידית, אלא את
העבודה התכופה והתדירית, שהשאיפה של האנשים הגדולים שהם יצליחו
להרגיש את ההברקות האלוקית בצורה תכופה ותדירית.
הרב מנסה לרדת לשורש הסיבה, למה האנשים הגדולים, אנשים שיש להם
רוח עדין, רוח הרוצה להרגיש את המחשבות הנאצלות, בכל זאת האנשים
האלה לאמצליחים לגלות את הדבקות והקשר בצורה תכופה.
אנשים גדולים אלה, יכולים לפעמים להרגיש במרום, ואילו לאחר זמן
פתאום הם מרגישים ירידה, הם מרגישים שכל הארות שהיו בהם נעלמו.
לפעמים באה מניעה זו מפני המהירות הגדולה
שבהתנוצצות הנשמה, שרעיון רודף רעיון, ומחשק לחשק
מ
תקלע אז האדם, ואינו יכול להתישב על מעמד קבוע מפני
הליכתו התדירה מחיל
אל חיל-הרב בפסקה מביא שתי סיבות לחוסר התכיפות האלוקית.
הסיבה הראשונה בגלל מעלת הנשמה. הנשמה היא רוצה התקדמות גדולה
יותר מאשר ההדרגה שהנשמה מסוגלת.
הרצון של הנשמה לעבור מעבודה לעבודה, להיות בתהליך תמידי של
התקדמות, רצון זה גורם שהאדם בעצמו לא יכול להתיישב באותה דרגה
בה האדם אוחז.
האדם עובר מרעיון לרעיון ומחשק לחשק, נראה שרעיון מבטא את הצד
השכלי, שהאדם מרגיש שיש לו רעיון חדש, כמו כן רעיון מבטא צד עליון

195
שכלי מצד אחד, ומעשי מצד שני. לעומת זאת המעבר בין חשק לחשק,
מבטא את הצד הרגשי של האדם, הרגשת האדם לעבור מעבודה רגשית
אלוקית לעבודה אחרת. כמו כן החשק מבטא צד יותר פנימי ויותר רוחני,
שפחות מבטא מציאות מעשית.
הבעיה של האדם במציאות הזאת, שהוא רוצה לרוץ לקראת האלוקות,
כיון שלאדם יש רצון גדול לקרבת ה', ממילא הוא מחפש דרכים שונות
לקרבת ה'. כיון שיש לו רצון גדול לקרבה האדם קופץ מצורה אחת לצורה
שניה, מעבודה אחת לעבודה אחרת.
בצורה כזאת האדם מתקלע בהרגשתו, דברי הרב מרמזים על מושג שנאמר
על הרשעים, כף הקלע. וכך מובא במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד ב
-
ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם
ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר
ואת נפש אוי
ביך יקלענה בתוך כף הקלע.
אומנם עצם התכונה להתקדם ממצב למצב יותר עליון, זאת תכונה
הקיימת אצל הצדיקים. לכן הרב בעצמו מבאר שמקור תכונה זאת נובע
מדברי הגמרא המשתמשת בפסוק של הליכה מחיל אל חיל, לתאר את
הצדיקים. וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
-
אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש
ועוסק בתורה
-
זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל
יראה אל אלהים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי
חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר
ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים ב
ציון
גורם ענוה ומעמק טהרה שחסרון הדבר, מזדמן אבל
את ההתנודדות הזאת, אף על פי שיש בה גם כן צירוף של
התעלות
תדירית-סיבה הפוכה למניעת האדם לדבקות תמידית, היא חסרון
הטהרה הקיימת אצל האדם. לכאורה דברי הרב הם פשוטים, הסיבה
שהאדם לא מצליח בדבקותו כיון שאין לו מספיק טהרה, היינו הוא לא
מספיק קדוש בשביל לקבל את הדבקות בקביעות. אומנם הרב מבאר את
הסיבה השורשית לחסרון הטהרה, הרב מנמק שהסיבה היא מ'עמק ענווה'.
נראה שהכוונה שלאדם יש ענוה יותר מידי גדולה, היינו ענוה שגורמת
לאדם חוסר הכרה בכוחותיו. בצורה כזאת הענוה היא בעצמה יוצרת מעין

196
עומק, המפריע לאדם בעבודתו. (אפשר שלשון הרב באה לרמז על לשון
מועקה.)
כשהאדם לא מכיר את כוחותיו, כשהאדם נמצא במציאות של ענוה פסולה,
ענוהמזויפת, אז הדבר בעצמו הוא גורם את חוסר הטהרה. כל כותב הרב
במידות הראיה לגבי מידת הענוה.
מידות הראיה מידת הע
נוה פסקה יא. -
הענוה והשפלות האמתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה
ומעציבה.
על-
כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה
הבהירה למען יחזק ויאמץ וקוי ד'
יחליפו כח.
הרב מכנה את הענוה הפסולה בשם של ענוה דמיונית, זאת ענוה המשפילה
את רוחו של האדם. ענוה כזאת מולידה את ההתנודדות של האדם. האדם
לא מרגיש שהוא יכול להגיע לדבקות. אומנם ישיתרון בתכונה הזאת של
הענוה, כיון שהיכולת של האדם להכיר שהוא חסר גורמת לאדם צירוף
וזיכוך של מידותיו. הצירוף הזה גורם לאדם התעלות תדירית, אלא שכדי
שזה יגרום עליה קבועה צריך לדעתאיך לגלות את הענוה בצורה נכונה.
וכשמצרף האדם את הבירור המדותי עם העפיפה
הנשמתית , אז
מנוחה שלמה מתחדשת בקרבו-לאחר ההכרה שהאדם מכיר את שני
הגורמים המפריעים לעבודה התמידית, האדם יכול לקחת את שתי
התכונות האלה ומתוך התכונות האלה למצוא איזון בין כוחותיו. שני
הכוחות האלה הם בעצמם מבטאים נקודה הפוכה בנפש האדם. ההיפוך
בין הכוחות האלה גורמים איזון וטבעיות נכונה אצל האדם.
כיון שהרצון להתקדם מדבר לדבר הוא נובע מרצון לעוף קדימה, לעומת
זאת התכונה של הענוה בצורתה הנכונה היא גורמת לאדם איזון שהאדם
לא יחשוב שהוא יכול לעוףמדבר לדבר. בצורה כזאת האדם עובד יותר
לאט ויותר בזהירות ובמנוחה. התוצאה הראויה לאדם שהוא פועל מתוך
מנוחה שלמה.
הצורה בההאדם יוכללהיקבעבעבודה קבועה של דבקות, היא נוצרת
דווקא מתוך מנוחת הנפש. אותה מנוחה נוצרת מאיזון נכון בין שתי
התכונות המנוגדות המתוארותבפסקה.
ונעשה מוכשר
לעבודת תמיד, עבודה בלתי מופרעה ומופסקה על ידי
שום הטרדה, לא מצד המורד ולא מצד המעל-כשהאדם מצליח
לאזן בין כוחות הנפש הקיימים בו, דווקא הרצון להתקדם עם ההכרה
שהוא עדיין צריך לעבוד על תיקון מידותיו, האיזון הזה הוא גורם שהאדם
מוכשר לעבודהתמידית. אומנם מצד ההרגשות אולי יהיה עליות וירידות,

197
אבל מצד העבודה יש יציבות תמידית בעבודה. זאת עבודה הכוללת בתוכה
עליות וירידות, כיון שהאדם בעבודה הזאת מכיר את התכונה של העליה
ואת התכונה של הירידה, לכן כשיש ירידה ועליה האדם בעצמו מצליח
להמשיך את עבודתו. האדם לא מוטרד לא מצד המורד (הירידה)ולא מצד
המעל (העליה.).

198
פסקה לד'שביתה לשם עבודה78
(עמוד רנח')
לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו, שלא להיות רדוף
תמיד
מחובת המעשה והתלמוד, אלא לתן לעצמו הנחה וריוח,
כדי
בלשד הפנימי, בטיולה ותתרחב בעצמה, נשמתו שתתעלה
החיים
האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה
והתפלה,
ואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה
לשוב ברב כח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו
רעננים,
יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוארה באור החיים.
נושא הפסקה-חשיבות השביתה והמנוחה כדילהתקדם בעבודה יותר
טוב.
ביאור הפסקה-
לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו, שלא להיות רדוף
תמיד
מחובת המעשה והתלמוד-בפסקה זאת הרב מתעסק בנושא יסודי
היחס בין העבודה והעמל של האדם לבין צורכו של האדם למנוחה
והפסקה. הדיון הזה מבוסס על לשון הפסוק שלכאורה האדם לעמליולד
(איוב ה' ז') מצד אחד לבין הצורך הגופני והנפשי של האדם לנוח.
הרב מחדש בפסקה שלנו שהמנוחה היא הכרחית וחשובה לא רק בצד
הגשמי הגופני אלא גם בצד הרוחני.
הרב מכנה את הצורך במנוחה כיסוד שהאדם צריך להתישב בדעתו. המושג
להתיישב בדעתו מקורו מן המשנה במסכת אבות,וזה מבואר על פי גירסת
רש"י שם, וכך מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ה
-
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים
מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה
דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות
הלב באימה ב
יראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים
ובפלפול התלמידים
בישוב
במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט
78מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תשלא'.

199
שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים
בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין:
פירוש רש"י בישוב
. גרסינן פי' בישוב הדעת
כדי להבין מה משמעותהמושג יישוב הדעת נראה להביא את שיטת
הרמב"ם במורה נבוכים ואת דברי ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן, כל אחד מהם
פירש את המושג בצורה קצת שונה. וכך כותב הרמב"ם.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק לד
-
והסבה הרביעית, ההכנות הטבעיות, וזה שכבר התבאר במופת, כי
מעלות המדות הם הצעות למ
עלות הדבריות, ואי אפשר היות
דבריות אמתיות, ר"ל המושכלות שלמות, אלא לאיש מלומד המדות
בעל נחת וישוב. ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה
מזגית, אי אפשר עמה שלמות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק
בטבעו שהוא אינו נצול מן הכעס, ואפילו הרגיל עצמו הרגל גדול
.
הרמב"ם מבאר שיישוב הדעת משמעותו שהאדם מצליח לאזן את המידות
הקיימות בו. אדם שיש לו כעס וכדומה, אדם שאין מידותיו מאוזנות אינו
יכול להגיע לאידיאל העליון, האידיאל של השלמות השכלית.
ר' נחמן הולך בדרך קצת שונה, וכך מובא בליקוטי מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תניינא תור
ה י
-
מה שהעולם רחוקים מהש"י ואינם מתקרבים אליו ית', הוא רק
מחמת שאין להם יישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר
להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני
העוה"ז. הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד,
ואז בוודאי ישוב אל ה':
לפי ר' נחמן מהות יישוב הדעת הוא התבוננות של האדם לראות מה הסיבה
לשמה הוא נמצא בעולם. מטרת יישוב הדעת למצוא את התכלית של
הבריאה.
בהמשך הפסקה נדייק בדברי הרב כיצד הרב הסביר את המושג יישוב
הדעת.
הרב מבאר שהסיבה שהאדם אין לו יישוב הדעת משום שהאדם רדוף תמיד
בחובת המעשה והתלמוד. הרב משתמש בלשון סביל 'רדוף', ולא לשון
'רודף'. כביכול האדם מוכרח בגלל כביכול סיבות חיצוניות המכריחות
אותו לרדוף ולפעול באופן תמידי.

200
הפעולה התמידית של האדם במעשה היא באה לידי ביטוי גם במעשה
הגשמי היום יומי, וגם במעשה הרוחני של קיום המצוות. כמו כן גם
התלמוד למרות שהתלמוד הוא פעולה רוחנית, עדיין זה מעין מרדף הרודף
את האדם, וגורם לאדם חוסר יישוב הדעת.
אלא לתן לעצמו הנחה וריוח,
כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי-כאן הרב מגדיר את הפעולה שנוצרת על ידי
יישוב הדעת. כשהאדם יש לו יישוב הדעת הוא יכול לפנות אל עצמו.
כשהאדם פועל ולומד תורה בסופו של דבר הוא נמצא בתהליך של יציאה
החוצה. יישוב הדעת הוא בעצמו כניסה פנימה. בצורה כזאת האדם מתבונן
מה באמת יש לו בנשמה.
אפשר לתת דוגמא לדבר, אדם לומד איזה סוגיא הוא נמצא בפעולה
אקטיבית של פיצוח הסוגיא והבנת הרשב"א וכדומה, לאחר הלימוד האדם
יכול ליישב דעתו ולהתבונן כיצד הוא בעצמו בנשמתו מבין את הסוגיא,
כביכול הוא צריך לתת לעצמו חופש לראות את הטיול וההרחבה הקיימת
בנשמה שלו.
דוגמא נוספת בעולם המעשי, אדם צריך לארגן שמחה משפחתית, כגון בר
מצווה לבנו, הארגונים לבר מצוה דורשים המון מעשה ופעולה. מתוך
המעשה האדם פועל ויוצא החוצה, הבעיה שאם האדם לא יישב את דעתו,
אז הוא לא ירגיש באמת את השמחה הגדולה הקיימת בתוך נשמתו.
לפעמים הרצון לפעול גורם שנשמה בעצמה לא מקבלת תענוג פנימי להרגיש
את החוויה והגדולה של אותו מעשה.
הרבבשמונה קבצים מתאר את החוויה וההרגשה של אותו טיול פנימי, וכך
כותב הרב.
קובץ ב' פסקה קיב.
-
לעומת השקדנים מחמירי ההתמדה, מוכרח שימצא כח שיראה איך
מגלים את האור החפשי הפנימי, בטיול ובמנוחה
79
, בהרחבת הדעת
שהנשמה מתרוממת על ידה, פורחת היא במגדל הפורח
באויר, ושמה
היא שואלת את כל מאוייה, דורשת את מושגיה העדינים, דורשת
ומתמצא לה. ...
הרצון למנוחה זאת רצון יסודי הוא לא מציאות של דיעבד שכביכול האדם
אין לו כח, יסוד המנוחה ויישוב הדעת הוא חלק חשוב בעבודתו של האדם.
הרב בשמונה קבצים כותב שזה היסוד העיקרי, וכך כותב הרב.
79פסקה זאת מופיע גם בערפילי טוהר, שם הוסיפו למילה מנוחה מילה אחת. 'מנוחה
רוחנית'.

201
קובץ ו' פסקה צה.
-
יגיעת התורה והחכמה, שהיא דורשת מרגוע, המרגוע איננו רק דבר
שבהכרח, כי אם דבר יסודי. השכל בפנימיותו צריך להתאמץ
במקורו, מה שהלימוד בצלליו מעיב את אורותיו, ובאה המנוחה
ההפסקית ומביאה את אותו האור המבריק על הענינים, יפיץ ענן
אורו.
נראה שדברי הרב שאפילו בלימוד התורה צריך הפסקה ויישוב הדעת
מתאימים לדברי חז"ל שמבארים שאפילו משה רבינו מקבל את פרשיות
התורה עם הפסקות, כדי שהוא יוכל להתבונן בין פרשה לפרשה. וכך כותב
רש"י בתחילת ספר ויקרא.
רש"י ויקרא פרק א פסוק א
-
ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ר
יוח למשה להתבונן בין פרשה
לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:
הרב בפסקה השתמש בלשון של הנחה וריוח, נראה שהנחה זה לשון מנוחה
ואילו רווח זה לשון הרחבה, היינו שהאדם צריך להרחיב את דעתו. דברים
אלו מתאימים ללשון הגמ' במסכת ברכות.
תלמוד בבלי
מסכת ברכות דף נז עמוד ב -
שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח. שלשה
מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים.
היסוד שהדעת צריכה הרחבה ויישוב הדעת מופיעים בגמ' הזאת, הרמב"ם
בשמונה קבצים מבאר את היתרון שהדברים האלה גורמים לאדם הכנה
בשביל שיוכל להגיע למעלת השכל הפועל, וכך כותב הרמב"ם.
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ה
-
וכאשר ישים האדם כוונתו מענין זה, יתבטל מפעולותיו ויחסר
מדיבוריו הרבה מאד. כי מי שידבק בזאת הכוונה, לא יתעורר לפתח
הכתלים בזהב, או לעשות ריקום זהב בבגד; אלא אם כן יכוון בזה
לה
רחיב נפשו, כדי שתבריא, ויגורש חוליה ממנה, עד שתהיה בהירה
וזכה לקבל החוכמות, כדרך שאמרו: "דירה נאה ואשה נאה ומטה
תעכר והמחשבה תילאה הנפש כי חכמים". לתלמידי מוצעת
בהתמדת העיון בדברים הקשים, כמו שיתעייף הגוף בהתעסקו
במלאכות המייגעות, עד שינוח וישקוט, ואז יחזו
ר לשיוויו. כן
כמו חושים, במנוחת ולעסוק להרגע, כן גם הנפש תצטרך
ההסתכלות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות,
כמו שיאמרו: "כי חלשי רבנן מגירסא". וקרוב הדבר שעל זה האופן

202
לא יהיו אלו רעות, ולא פעולות הבל, רצוני לומר: ההתעוררות
לעשיית הפיתוחים והקשוטים
בבניינים ובכלים ובבגדים.
ודע, כי זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא
מעט, ואחרי הרגל גדול מאד. וכשתזדמן מציאות אדם שזה עניינו-לא
אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שהוא ינהיג כוחות נפשו
כולם, וישים תכליתם ה' יתעלה לבד, ולא יעשה מעשהגדול ולא קטן, ולא
ידבר מלה, אלא אם זה המעשה או זה הדיבור יביאו אל מעלה, או אל מה
שיביא למעלה, והוא יחשוב ויתבונן בכל מעשה ותנועה, ויראה המביא הוא
אל התכלית ההיא או אינו מביא, ואז יעשהו.
בלשד החיים
האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל
העבודה והתפלה-המקור ממנו האדם יכול לחזור להתבונן פנימה בתוך
כוחות נשמתו הם נובעים מן לשד החיים הנמצא בתוך על העשיה שהאדם
פעל. בתוך מעשיו של האדם, בין אם זה מעשה גשמי או מעשה המצוות,
בין אם זה בתוך הלימוד או בתוך מעשה התפילה, ישנו כח רוחני פנימי
הנמצא מעומק הפעולה שהאדםעושה.
על ידי יישוב הדעת, האדם מצליח לתת לנשמתו כוחות מן השורש הרוחני
המעשה בתוך הנמצאים הרוחניים הכוחות קבלת במעשה. הנמצא
מחזקים את כח הנשמה, מגורמים לנשמה חיות פנימית.מתאמצת בה, יש שבת שקדושת כזאת, שביתה ואחרי
הנשמה
לשוב ברב כח לעבודה רוחנית ומעשית-הרב מכנה את
השביתה הזאת בשם של שביתת השבת. מהותה של השבת, לא רק שביתה
גשמית פיזית אלא מהות השבת לתת לאדם גם מנוחה נפשית רוחנית, וכך
כותב הרב צבי יהודה.
לנתיבות ישראל מאמר
51
(ח"ב עמ' שמה') -
יום השבת הוא יום מנוחה, למען ינוח
-
כמוך, אמנם המנוחה
האנושית הוא
ענין נפשי גופני הכרחי של התאפשרות והתכוננות
להמשך העבודה אחרי הפסקת העיפות, הניחו לעיף, ומתוך השעבוד
והקשור של האדם אשר לעמל יולד, אל הכרחיות העבודה, הלא
הפסקת מנוחה זו היא החוזרת ומכשירה ומכינה אותו להתחדשותה
ושכלולה מתוך התעכבת זו של עמידה לפוש או גם עמי
דה לכתף
.
הרצ"י"ה מבאר שהשבת אין עניינה רק מנוחה על העבר, מתוך המנוחה
האדם מקבל כוחות גם לשבוע החדש, המנוחה תכליתה לתת כוחות חדשים
בשביל פעולת האדם לקראת עמלו.

203
שכל פרטיה יהיו רעננים,
יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוארה באור החיי
ם-על ידי השביתה האדם בעצמו מרגיש רעננות
לקראת פעולה נוספת. נשמתו של האדם מקבלת כוחות חיים נוספים. כיון
שהאדם אסף וקיבל כוחות מן העשיה שפעל עד זמן המנוחה, ממילא בזמן
המנוחה אותם פעולות נכנסות אל נשמתו וכעת נשמתו מקבלת כוחות
חדשים. הכוחות האלה מוסיפים דעת והארה רוחנית של אור חיים.

204
פסקה לה'עליה בהדרגה80
(עמוד רנח')
על ידי מה שחפצים במדות חסידות גדולות
מתגבר היצר הרע
הרבה, והאדם מתדלדל ברוחניותו, ועל כל פנים
מוציא כח רב על מלחמת היצר הרע, שהיה יכול להשתמש
בכח זה להתעלות יותר
ויותר.
על כן אין אדם צריך לחשוק לעלות במדות
חסידות עליונות
שלא בהדרגה, כי אם להשתוקק לעלות תמיד מעלה מעלה
בדרך הדרגה, ומגמת פניו תהיה לעלות למדרגה היותר עליונה,
חייב אדם לאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
אברהם יצחק ויעקב. ועל ידי קצת התגברות היצר הרע
שיש על ידי התשוקה הכללית, שחושק לעלות בהדרגה
למדרגה
הגבורה מדת אצלו מתעוררת גדולה, שבקדושה,
ואור החיים מבהיק בקרבו.
נושא הפסקה-הסכנה בעליה לחסידות גדולה שלא לפי דרגתו של האדם.
ביאור הפסקה-
על ידי מה שחפצים במדות חסידות גדולות
מתגבר היצר הרע
הרבה, והאדם מתדלדל ברוחניותו, ועל כל פנים
מוציא כח רב על מלחמת היצר הרע, שהיה יכול להשתמש
בכח זה להתעלות יותר
ויותר-הרב מתאר עבודת חסידות גדולה, זאת עבודה מסוכנת. באופן כללי
חסידות זאת עבודה הדורשת בירור מדוקדק. בשונה מקיום מצוות רגיל בו
כולםמחויבים, חסידות בהגדרה זאת עבודה פרטית, כיון שזאת עבודה
פרטית האדם צריך לבדוק מה מדרכי החסידות מתאים לו.
בחז"ל מצאנו ביקורת על חסידות של שוטים, כמו שמופיע בגמ' מסכת
סוטה81.
80מקור הפסקה משמונה קבצים קובץ ז' פסקה סה'.
81הירושלמי מביא דוגמאות נוספות של חסיד שוטה, וכך מובא בירושלמי.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוטה פרק ג