מאמר שני - הדבקות הכללית

1
אורות הקודש
למרן:
הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
מוסרהקודש.
הדבקות הכללית
שיעורים באורות הקודש:נכתבבעכו תובב"א.
לא עבר הגהה: מהדורה ראשונית.
להערות:
מייל:
Nerya.poper@gmail.com
פלא':
0587100979

2
תוכן
פסקהא'הדבקותהכלליתההכרחית................................................4
פסקהב'הדבקותוהסגוללטבעהרוחני...........................................12
פסקהג'הדבקותהכלליתוהסעיפים................................................16
פסקהד'הדבקותהמדעיתוההרגשית.............................................23
פסקהה'הדבקותהדמיוניתוהשכלית..............................................26
פסקהו'ענגהדבקותהשכלית........................................................29
פסקהז'הדבקותהשכליתהחפשית................................................34
פסקהח'שנימינידבקות..............................................................37
פסקהט'הדבקותהמרגשתוהתורתית............................................42
פסקהי'הדבקותבתורה...............................................................50
פסקהיא'תורהודבקות.................................................................54
פסקהיב....................................................................................56
פסקהיג'הדבקותוהתפלה............................................................59
פסקהיד'דבקותורזיתורה............................................................64
פסקהטו'הדבקותהישראליתהטבעיתוהשכלית...............................68
פסקהטז'הדבקותהמאורגנתהישראלית........................................76
פסקהיז'הדבקותהאלהיתובעורהאלילות.......................................83
פסקהיח'ערךהרעיוןהדבקותי......................................................89
פסקהיט'הדבקותהאישיתמרוממתהכל.........................................94
פסקהכ'הדבקותהעליונההמרוממתהכל........................................97
פסקהכא'צדיקיםבדבקותתורתית...............................................101
פסקהכב'תשוקתהצדיקיםלדבקותוהתורה..................................104
פסקהכג'העורגיםלדבקותהעליונה..............................................110

3
פסקהכד'צערהדבקותותמציתהטוב...........................................115
פסקהכה'צערהצדיקותשובתהכלל.............................................120
פסקהכו'הדבקותהקבועה..........................................................124
פסקהכז'דבקותהצדיקיםחייםלעולם..........................................126
פסקהכח'דבקותהצדיקיםמזכההכל...........................................128
פסקהכט'דבקותבצדיקים..........................................................133
פסקהל'הדבקותלאציליהרוח.....................................................138
פסקהלא'הצדיקמחיההדורות....................................................146
פסקהלב...................................................................................................................150

4
פסקה א'הדבקות הכללית ההכרחית1
(עמודתלט')
הדבקות בד' זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם.
נתפתחה
באדם בצורה מושכלת והרגשית, מה שהוא בכל המצוי
כולו בצורה אילמת
וחרשת, בצורה כחנית.
ליסוד הזאת התשוקה את לה לקחה האומה תכונת ישראל,
חיי
הלאומיות שלה, על פי גורלה ההיסתורי.
אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין
סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים
לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים
בד'.
הדבקות, הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו, מוכרחת היא
להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת
ומתחוורת בהכרה
ותבונה.
בשום אופן לא תוכל האנושיות, וגם כל ההויה, לחיות, בלא
הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה, אף על פי
שהוא באופן
סתום ונעלם.
הילדות האנושית, בימים שהחושך היה עב ומגושם, הניחה
בעולם
יסודות של חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל
מלא
האור שלה.
אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית, והצער
הפנימי הנשמתי של כל חי, וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת
הטוב הגנוז
1מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה קב'.
כמו כן ראוי לציין שהפסקה שלנו היא מובאת בספר אורות בזרעונים ערך התחיה, זאת הפסקה
שפותחת את המאמר. אחר כך הרב מצרף לפסקה הזאת פסקאות נוספות.
ראוי לציין שבשמונה קבצים ישנו המשך לפסקה, וכך מובא בהמשך הפסקה בשמונה קבצים.
-... והנה באה החולשה האנושית, ותעשה אלילים אלמים, אלהות חמרית, גסה וזוללה,
מוגבלת וחסרה, ותסתםאת כל החרכים. מציירים אנו לנו נשמה גדולה, ענקית, לכל מלא
שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ, על
עלבון התבל, נשמת אברהם, איך היא מתמרמרת. רואה היא את האושר, את האור, המוכן
לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה,היה אור, הקורא לקול פרט,
המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות. והבארות נסתמו, סתמום
פלישתים וימלאום עפר. איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר
את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד, אל עולם.

5
בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי
נצח, חיי גובה ועז. והחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו
והויתו.
נושא הפסקה-הדבקות בה' היא הדבר הטבעי בעולם וישראל לקחו את התשוקה
הזאת ליסוד הלאומי שלנו
ביאור הפסקה-
הדבקות בד' זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם.
נתפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית, מה שהוא בכל המצוי
כולו בצורה אילמת
וחרשת, בצורה כחנית-הרב מבאר שבעולם תכונת הדבקות היא נמצאת בצורה
טבעית. הרב מדייק שבכל העולם בכל המצוי, בכל המציאות ישנה את תכונת
הדבקות, אפילו בדומם יש את התכונה הזאת.
בעצם הדבקות מבטאת את הקשר של האדם ליניקה מהמקור. בכל רגע ורגע
העולם כולו יונק מן האלוקות.
זה מה שהרמב"ם מסביר שבעצם כל העולם כולו נובע מאמתת מציאותו של
הקב"ה, וכך מובא ברמב"ם הלכות יסודי התורה.
רמב
"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק
א
הלכה
א
-
יסוד
היסודות
ועמוד
החכמות
לידע
שיש
שם
מצוי
ראשון
,
והוא
ממציא
כל
נמצא
,
וכל
הנמצאים
משמים
וארץ
ומה
שביניהם
לא
נמצאו
אלא
מאמתת
המצאו
.
במקור זה מסביר הרמב"ם שיסוד יסודות, זה ההכרה שיש מצוי ראשון. ההכרה
האלוקית מכירה שכל הדברים יוצאים מאמתת המצאו. אין אפשרות לשום דבר
להופיע בעולם ללא הכרת מציאותו.
אומנם החידוש הגדול שבכל הבריאה הדבקות היא נמצאת בצורה כחנית, היינו
בכח ולא בפועל. לעומת זאת אצל האדם התכונה הזאת של הדבקות באה לידי
ביטוי בפועל, היינו בצורה מושכלת והרגשית. האדם יכול לגלות בעצמו את תכונת
הדבקות.
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר כיצד כל העולם כולו פועל על יסוד התשוקה
לקב"ה, וכך כותב הרב.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק ד
-
הנה כבר התבאר גם כן שאין הנפש אשר בה תהיה התנועה, ולא השכל אשר
בו יצוייר הדבר מספיקים בהתחדש כמו זאת התנועה, עד שתתחבר אל זה
תשוקה לענין ההוא המצוייר
, יתחייב ג"כ מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה
שיציירהו והוא הדבר האהוב, והוא האל יתעלה שמו. ובאלו הפנים אמר

6
שיניע השם הגלגל, ר"ל בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג, והוא
הענין ההוא המצוייר, אשר הוא בתכלית הפשיטות ואין שינוי בו כלל ולא
התחדשות ענין
במקור זה מסביר הרב שבעצם תנועתהגלגלים שהעולם כולו זז, התזוזה של כדור
הארץ השמש הירח והכוכבים הכל נובע מן התשוקה לקרבת ה'. יש רצון לקרבה
וממילא הרצון לדבקות גורם לתנועה. הקרבה הזאת היא הרצון לקרבת ה'.
לפי דברי הרמב"ם מובנים דברי הרב שבעולם כולו ישנו טבע מיוחד של רצון
לדבקות בה'.
הגילוי המעשי של אותה דבקות באה לידי ביטוי אצל האדם, האדם מגלה את
התשוקה הטבעית הזאת בצורה שכלית והרגשית, האדם יכול להכיר בשכלו את
הדבקות וכן האדם יכול להגיע להתפעמות רגשית מתוך הרצון לדבקות. וכך
מצאנו ברמב"ם שהוא מתאר את אהבת ה'.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג
-
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו
ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה
המחוייבת.
אומנם במקור זה הרמב"ם מדבר על אהבת ה', אבל ישנו קשר בין דבקות ותשוקה
לאהבה. כיון שהתשוקה והדבקות מביאים לידי מימוש את אהבת ה'. במקור זה
מסביר הרמב"ם שאהבת ה' היא נובעת מהתבוננות במצוות ובפעולות ה' בעולם,
התבוננות שכלית, עד ההשגה של התענוג שזה קשור לצד הריגשי.
הרב בדבריו מסביר מהיכן יונקת הדבקות והאמונה. הדבקות והאמונה היא לא
דבר שכלי ולא דבר רגשי. הדבקות היא נמצאת בשורש חייו של האדם. השכל
והרגש הם החלקים שבאים להוציא את הדבקות לידי גילוי. הדבקות הרבה יותר
עמוקה מהשכל והרגש, אלא שבלי שכל ורגש אי אפשר להכיר את הדבקות
שנמצאת בשורש חייו של האדם.ליסוד הזאת התשוקה את לה לקחה האומה תכונת ישראל,
חיי
הלאומיות שלה, על פי גורלה ההיסתורי2-הרב מוסיף לאחר שהכרנו שאצל
כל בני האדם יש פיתוח שכלי והרגשי של הדבקות בה', אצל עם ישראל התשוקה
הזאת היא היסוד של חיי הלאום שלנו. התשוקה לדבקות היא לא קשורה דווקא
לאדם הפרטי, אלא התשוקה הזאת היא יסוד לאומי.
2ראוי לציין שהרב בזרעונים ערך התחיה, העביר את המשפט הזה לסוף הפסקה, ומיד שם בהמשך
המאמר הרב מרחיב את היסוד הקיים במיוחד אצל ישראל.

7
הפיכת עבודת ה' ליסוד לאומי מבוארת בהרחבה בדברי הרב בספר אורות במאמר
מהלך האידיאות, וכך כותב הרב.
מהלך האידיאות פרק ב'
-
האדם שלרוח העצומה הנטיה מתוך האלהי, לרעיון ההכנה מתוך
בכללו
להתבסס על יסודו של זה ולמצוא שמה את מחסהו ובסיס עמדתו,
ההמשכה הפנימית
אל האורה והמנוחה, אל הרוממות והאלמות
שברעיון
האלהי, סובב הולך הוא
רוח האדם לבקש את מגמתו בדרכים שונים,
בחזיונות מתנגדים זה לזה, בערבוביה
של ערפלי צלמות עם נצוצי נגה, עד
שבא הבטוי החי של האידיאה האלהית בלבוש
הסגנון הלאומי ברום הגובה
וההתאמה בישראל.
במקור זה מסביר הרב שישנה בעולם הכנה לרעיון אלוקי שההכנה הזאת מופיעה
ברוח האדם. האדם מחפש דרך לממש את ההכנה הזאת, והיכולת לממש את
ההכנה הזאת בא לידי ביטוי חי באידיאה אלוקית שבאה דווקא דרך הלאום
הישראלי. כשההכנה האלוקית מופיע בצורה לאומית יש בזה ביטוי ממשי וחזק
לקשר לאלוקים.
בדברי הרב חידוש, שהרי יכולה להיות תפיסה שסוברת שעיקר החוויה יש
האלוקית היא פרטית, והנה הרב מסביר כיצד החוויה האלוקית צריכה בסופו של
דבר להופיע דרך הלאום הישראלי, דרך הציבור הישראלי3.
הרב מבאר שכל ההיסטוריה הישראלית תלויה בהכרת הדבקות האלוקית
שנמצאת בתוך הלאום הישראלי. על פי יסוד זה הרב כותב את מאמרו מהלך
האידיאות להסביר את הגלגולים ההיסטוריים של האומה הישראלית.
אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין
סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים
לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים
בד'-כדי להדגיש עד
כמה הדבקות באור אינסוף היא הכרחית הרב מדגיש שאין שום דבר בטבע שיכול
להחליף את הדבקות.
הרב ממשיל את הדבקות בה', ממש כמו הצורך של האדם לחיות, כמו הצורך של
האדם תמיד להיות ניזון ותמיד לגדול.
ההבנה שאנחנו מוכרחים לדבוק בה' כדי לחיות את חיינו מודגשת בפסוק.
דברים פרק ד פסוק ד (פרשת ואתחנן)
3ישנו מימד שהחוויה האלוקית היא פרטית, מעין מה שמובא בדברי הרב סולבייצי'ק בספרו איש
האמונה הבודד. נראה שהרב סובר אחרת מדברי הרב סולבייצי'ק כנראה הרב סובר שחלק מהותי
מהאמונה צריכה להופיע דווקא בתוך הלאום הישראלי כקהילה.

8
-
וְאַתֶּם ֙ הַדְבֵקִ֔ים בַיקוָ֖ק
אֱֹלהֵיכֶֶּ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְכֶָּ֖ם הַיּֽום:
הרב בשמונה קבצים מדגיש כיצד הדבקות של עם ישראל בה', היא הנותנת
לאומה הישראלית את הכח להיות נצחית, וכך כותב הרב
קובץ ג' פסקה שמד'
-
... אור אלהים זה אש אוכלה הוא לעמים כולם שהם חולפים ועוברים,
צורתם מתמחקת, כדי
ליצ
ור יצירה לאומית יותר שלמה. רק בישראל באה
התכונה הלאומית למקום מנוחתה, והשכינה נחה בציון, ואש ד' האחוז בה
מחיה אותה ומעמידה, הווה לה לאור מאיר ומחמם, ולא שורף ומכלה.
ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.
במקור זה מסביר הרב שכל העמים כולם חולפים והולכים, רק האומה
הישראלית שמתחיה מן האלוקות, היא יכולה להשאר עומדת לעד. כיון שיסוד
חייה הוא הפסוק ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום.
הדבקות, הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו, מוכרחת היא
להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת
ומתחוורת בהכרה
ותבונה-התהליך שעם ישראל נדרש לעשות, הוא תהליך בו הדבקות הולכת
ומעמיקה בתוכנו. הדבקות הזאת צריכה להתפתח בצורה תמידית. ההתפתחות
הזאת צריכה להופיע גם בצד הרגשי, העמקת ההרגשה מצד אחד. מצד שני היא
צריכה להתחוור, היינו לעבור בירור שכלי של הכרה והתבוננות כיצד לזקק ולזכך
את הדבקות הזאת שתתבאר בצורה שכלית ראויה.
אפשר שהרב בדבריו מסביר כיצד אנחנו יכולים להכיר את הדבקות מהחלק
התחתון הגלוי,אל הרגש, ומהרגש להכרה שהיא מרמזת על הדעת שהדעת היא
למציאות. נמצאת מעל הרגש. תפקיד הדעת לחבר את השכל שהאדם השכיל
ומעלההכרה יש את התבונה, את הבינה שהיא מעמיקה את ההכרה השכלית.
בשום אופן לא תוכל האנושיות, וגם כל ההויה, לחיות, בלא
הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה, אף על פי
שהוא באופן
סתום ונעלם-כאן הרב חוזר לתאר כיצד הדבקות הכרחית לא רק בעם ישראל
אלא גם בעולם כולו. האנושות כולה מכניסה לתוך מכלול חייה את הצורך
בדבקות. אלא שההבדל ביננו לבין כל האנושות שאצלנו זה מופיע בצורה לאומית,
ואצלנו הדבקות מופיעה בצורה של עומק שכלי ורגשי. זאת לעומת כל האנושות
שאצלם הדבקות מופיע בצורה סתומה ונעלמה.
במידה מסויימת כל האנושות יותר קרובה לתכונה הטבעית הנעלמת של הטבע
שהוא זז בצורה תמידית. כמו שהגלגלים זזים לקראת הדבקות בלי להבין בדיוק
מה מטרת התזוזה, כך גם האנושות כולה זזה ופועלת בצורה נעלמת והכרחית
לקראת הדבקות.

9
הילדות האנושית, בימים שהחושך היה עב ומגושם, הניחה
בעולם
יסודות של חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל
מלא
האור שלה-הרב חוזר ומסביר את התהליך ההסטורי שנעשה בעולם. העולם
בתחילת ההתפתחות שלו חיפש את האלוקות, אבל החיפוש הזה היה חיפוש
מזוהם. חיפוש מלא גשמיות ועביות, חיפוש שהפך את התשוקה הזאת למציאות
מזוהמת מלאה עבודה זרה.
שנות הילדות הם כנגד שנות התוהו שהיו בעולם עד שהגיע התורה4.[שנות התוהו
מבטאים מצב בו השכל עדיין לא מצליח להופיע]העולם התחיל מילדות,העולם
התחיל מזמן בוהאדם עדיין לא יוצר,זמניםבהם העולם הוא כמוילד שלא מבין
את המשמעות של העולם. כמו ילד שהדברים אצלו אינם מבוררים, וממילא
פעולותיו של הילד מלאי חשכות ועביות.
השנים האלה, בהם הופיעה העבודה זרה, מתוארים בדברי הרמב"ם בהלכות
עבודה זרה, וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה א
–ב
-
הלכה א
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול
ונבערה עצת חכמי אותו הדור
ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא
כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם
שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד,
וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, ...
הלכה ב
ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל
צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך
וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים
ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב
פלוני
שהודיעוהו בנבואתו ... ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד
שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.
במקור זה הרמב"ם מסביר שתהליך העבודה זרה נובע מנבערות של חכמי הדורות
הראשונים. זה מעין חושך ועביות מגושמת. ההתגשמות נוצרה בתחילתה עד
שהגיע אברהם אבינו.
הסיבה להתגשמות הזאת, כיון שזה נובע מן הטבע של האדם. כשישנו דבר טבעי,
שהוא מעין שורש חייו של האדם, הדבר מופיע בצורה מאד בוסרית. כמו שיכולה
4וכך מובא בגמ' במסכת עבודה זרה.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ט עמוד א
-תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני
אלפים ימות המשיח.

10
להיות תגובה 'אינסטינקט' של האדם, זאת מעין הופעה חייתית שקיימת אצל
האדם. כשתופעה הזאת לא עוברת תהליך של עידון, תהליך של השכלה ובירור
רגשות אז האנושות הזדהמה בהופעה של חושך ועביות.
העבודה זרה לא מבטלת את הדבקות, העבודה זרה לוקחת את הדבקות ומעוותת
אותה. העבודה זרה מסיטה את הרצון לדבקות למציאות שלאלוקים חומרי.
הרבה יותר קל להתחבר לאלוקים נמוך, לאלוקים גשמי. בצורה כזאת יש החלפה
של דבקות בדבר גשמי. במקום שהאדם ידבוק באלוקות, במקום שהאדם ידבוק
באלוקים עליון, האדם דבק באלקים נמוך וגשמי.
[אפשר להמשיל את הדבר לחיי נישואין. ישבזמננו תופעה שמעודדת אנשים לא
להתחתן. התופעה הקיימת בתרבות המערב מחנכת את האדם להתקשר אל אשה
רק כאובייקט חיצוני נמוך. בצורה כזאת האדם חושב שעיקר החיבור הוא גשמי,
חיבור רדוד חומרי. לעומת זאת יש את ההשקפה היהודית הסוברת שהקשר בין
בעל לאשה הוא קשר עמוק. קשר מחייב שמצריך עומק.הבעיה שהרבה אנשים
מתפתים ללכת לדבר הקל, אנשים מחליפים את הרצון לזוגיות לרצון נמוך גשמי.
בדיוק כמו מה שנוצר בזמן שהייתה עבודה זרה, החליפו את הרצון לדבקות
עמוקה, בדבקות חומרית של עבודה זרה, דבקות חומרית, גסה ועבה]
אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית, והצער
הפנימי
הנשמתי של כל חי-כשהדבקות בה' הופיעה בצורה חומרית, בצורה עבה וגסה,
אז לנשמה העולמית הכללית יש צער גדול. הרב בהרבה מקורות מזכיר את המושג
נשמת העולם.
הרב נקט שההעולםכולו מאוחד, העולם כולו הוא מעין גוף אחד גדול. כיון
שהעולם הוא גוף אחד גדול ממילא יש לעולם נשמה אחת כללית. בשמונה קבצים
הרב מזכיר מי הוא נשמת העולם, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה קסט
-
... ובתוכם מאירה נשמת העולם, שהיא כנסת ישראל, נשמת העמים כולם,
הודם, תפארתם וברכתם. רק בצורה כזאת אפשר להכיר את העולם, את
האנושיות, ואת האומה הנפלאה, ממלכת הכהנים וגוי הקדוש. מי
שמסתכל בשפופרת הבטה זו, ירומם וינשא בעיני רוחו את כל האדם,
ובגללם ועמם תתרומם
מעלת הכנסיה הישראלית...
במקור זה מסביר הרב שנשמת העולם היא כנסת ישראל. הנשמה היא מגלה את
העמים כולם, לכן מי שמכיר את הנשמה, הוא בעצם מכיר את העולם כולו.
מתוך ההבנה הזאת מובנים דבריו של הרב כאן, כיון שכנסת ישראל סולדת
מעבודה זרה, מהותה של כנסת ישראל היא הכרת האלוקות בצורה נקיה וברורה,
ממילא מובן הצער כשההכרה האלוקית בעולם היא הכרה מלאה זוהמה ועביות.

11
וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת
הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי
נצח, חיי גובה ועז. והחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו
והויתו-הצער של הנשמה בא לידי ביטוי
גם אצל כל אדם ואדם. בעצם בהופעה של עבודה זרה, העולם כולו סובל. יש לחץ
רוחני שנובע מתוך הקושי לגלות את הטוב האלוקי שנמצא בעולם. בצורה בה
הקשר לאלוקות מגלה עביות וחושך יש לחץ בעקבות מניעת הטוב הגנוז בעולם
הקשר לאלוקות אמור להופיע טוב והארה בעולם. יצירת קשר לאלוקות בצורה
של חושך ועביות זה מרחיק את האדם ויוצר לחץ אצל האדם, לגלות טוב אמיתי.
העבודה זרה מולידה תפיסה חומרית, תפיסה עבה שליצרים. בעבודה זרה יש
חומריות של אלילים שונים. אל הכח לעומת אל הרחמים, אל יופי וכדומה, כל
האלילים האלה יוצרים עיוות של המציאות, ממילא יצירה של גסות וחומריות.
זאת לעומת עבודת ה', הדבקות בקב"ה שהיא יוצרת עדינות ונעימות לעולם כולו5.
הרב מתאר כיצד הטוב האמיתי, הדבקות האמיתית אמורה לגלות חיי רוחב, חיי
נצח וחיי גובה ועוז. נראה שהרב בדבריו מרמז על הספירות תפארת נצח הוד,
היינו התפארת היא הגילוי של הרוחב, בתפארת יש המון גוונים והמון הופעות.
כמו כן התפארת היא מרכז הגוף שהוא הרחב ביותר. מתוךהתפארת יש גם
הופעה של נצח, חיים נצחיים. (מה שהבאנו לעיל שהדבקות האלוקית של עם
ישראל מביאה לו נצחיות) ומתוך הנצחיות הזאת יש עוז, שזה כנגד ההוד, שהנצח
וההוד יוצרים עמידה חזקה, כמו רגליו של האדם6.
5הרבבדבריו מרמז על היסוד שחז"ל אומרים שהדבקות בקב"ה תלויה במידות של האדם. כדי
לדבקות בה' צריך האדם להדבק במידותיו של הקב"ה. מידותיו של הקב"ה הם המידות של הטוב
והחסד שמופיע בעולם.
6כמו שהערנו בתחילת הפסקה, בשמונה קבצים וכן בזרעונים הרב ממשיך את ההסבר בקושי שנוצר
בעקבות העבודה זרה, וכן את תכונת אברהם שהופיעה ובאה לתקן את העבודה זרה.

12
פסקה ב'הדבקות והסגול לטבע הרוחני7
(עמוד תמ')
כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החמרי וכחותיו, ילמוד
את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החקים הכלליים השולטים בעולם,
שהוא בעצמו ג"כ חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים
מחוץ לו, ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחקי הטבע
הרוחני, שהם יותר שולטים
במציאות כולה, ש
היא חלק ממנו. והם
יותר שולטים בתוכו כולו.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של
הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו,
שכל הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל, ממנה הוא
נובע ואליה הוא שב. אד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים
ילדו ותחולל ארץ ותבל,
ומעולם עד עולם
אתה אל. תשב אנוש עד דכא
ותאמר שובו בני אדם.
נושא הפסקה-האדם צריך להסתגל לחוקי הטבע של הדבקות האלוקית.
ביאור הפסקה-
כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החמרי וכחותיו, ילמוד
את דרכיו
ומעשיו ע"פ אותם החקים
הכלליים השולטים בעולם,
שהוא בעצמו ג"כ חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים
מחוץ לו-הרב בפסקה
מדגיש עד כמה האדם צריך להכיר את התכונות והסגולות שיש בטבע הרוחני של
האדם. הרב ממשיל את הצורך בהכרת הכוחות הרוחניים של האדם, להכרה
שהאדם מכיר בכוחותיו הטבעיים.
כל אדם צריך להסתגל לטבעו החומרי והכרת כוחותיו. ברור הדבר שלכל אדם יש
כוחות טבעיים פרטיים, אבל כאן הרב מדגיש שיש צורך לאדם להכיר את הכוחות
והדרכים הכלליים השולטים בעולם כולו. אדם שיחשוב שביכולת האדם לרוץ
במהירות של מכונית אדם כזה לא מודע למגבלות של החומר, למגבלות של
הכוחות שיש לאדם.
האדם צריך ללמוד8ולהכיר שהוא עצמו נמצא בתוך מערכת חוקים וכללים
ששולטים בעולם. כיון שהאדם הוא חלק מן הבריאה, ממילא הוא משועבד
לכוחות ולכללים שהעולם פועל. לדוגמא אדם כשהוא רוצה לתכנן את עצמו צריך
להכיר את כוח המשיכה שקיים בעולם. אילולי הכרת כח המשיכה האדם לא ידע
7מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ד' פסקה כח'.
8בנוסח שמופיע באורות הקודש הנוסח הוא 'ילמוד' היינו שהאדם צריך ללמוד את הכוחות
שקיימים בעולם. אומנם בשמונה קבצים הנוסח הוא 'ולמוד' לשון מדידה, היינו שהאדם צריך
למדוד את הדרכים והמעשים שקיימים בעולם ולפעול לפי אותה מדידה.

13
לפעול נכון. או לדוגמא האדם צריך להכיר את חוזק הרוחות שנמצאים בעולם,
אם האדם לא יכיר את חוזק הרוח האדם לא ידע כיצד לבנות את הבית נכון.
הדבר בא לידי ביטוי גם במעשיו ודרכיו של האדם, ההכרה שהאדם צריך להכיר
שהעולם כולו צריך מזון. ממילא האדם צריך לתכנן את סדר יומו כולל אוכל
וכדומה. אדם לא יכול לברוח מהתוכנית הכללית, מהחוקים הכלליים שנמצאים
בכלל הבריאה.
ההשוואה שהרב משווה בין הכרת הטבע החומרי להכרת הטבע הרוחני, מזכירה
את דברי הרב על עבודת האדם שהוא צריך לחזור בתשובה לא רק על הרוחני,
אלא גם על הצד הגשמי. וכך כותב הרב באורות התשובה.
אורות התשובה פרק א'
-
את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות : א) תשובה טבעית, ב) אמונית,
ג) תשובה שכלית.
בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית
ותשובה טבעית נפשית.
הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע,
המוסר והתורה, המקושרים עם
חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא
להביא מחל
ות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם
הפרטי והכללי
במקור זה מסביר הרב שהתשובה נמצאת בשלש מערכות, בטבע באמונה ובשכל.
החידוש הגדול שישנו צורך בהכרת כוחותיו הגופניים, הטבעיים של האדם. פעולה
נגד טבעו של האדם היא נחשבת גם עבירה, וגם על זה צריך לחזור בתשובה.
ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחקי הטבע
הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהיא חלק ממנו. והם
יותר שולטים
בתוכו כולו-אם בצד הטבעי הגלוי האדם יודע שהוא מוכרח להתייחס למוגבלות
ולתכונות של הצד החומרי, קל וחומר שהאדם צריך להכיר ולהסתגל לתכונות
הרוחניות של המציאות. הצד הרוחני הוא נחשב טבע ומציאות בדיוק כמו הצד
הגשמי. יש אנשים שחושבים שהצד הרוחני הוא לא ממשי, הוא מעין דבר נעלם
ולכן לא צריך להתייחס אליו. הרב מסביר בדיוק הפוך, העומק של המציאות הוא
הרבה יותר ממשי מאשר הדברים הגשמיים הגלויים.
האדם חייב להתייחס למציאות שנמצאת סביבו, ולהכיר שהמציאות שנמצאת
סביבו משפיעה עליו ביחס הרוחני, ובעצם עצמותו של האדם מקבלת ומושפעת
מהצד הרוחני הכללי שקיים בעולם.
אפשר להסביר את דברי הרב בהכרה שהאדם מכיר את הטבע הרוחני ששייך
במיוחד לאדם, שהאדם יכיר שיש לו מציאות רוחנית שנמצאת במעלה יותר רוחני
מאשר כל שאר הנבראים. ההכרה הזאת צריכה להשפיע על תוכו של האדם. כמו
כן נראה שהכרת המציאות הרוחנית שנמצאת סביבו היא צריכה להשפיעעל
ההתנהגות של האדם. לדוג' יכולים להיות מקומות בהם הרוחניות היא נמוכה,

14
לעומת מקומות בהם הרוחניות היא עליונה. הכרת ההבדל בין בית כנסת בית
מקדש למקומות אחרים. המציאות הרוחנית הזאת בסופו של דבר משפיע על
פנימיותו של האדם. אין ביכולת האדם להיות במקום שיש לו מעלה רוחנית
מסויימת ולהגיד שהוא לא מושפע מאותו מקום.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של
הדבקות
האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו
,
בכל רגשותיו ומחשבותיו-לעיל הבאנו
דוגמאות פרטיות כיצד המציאות הרוחנית סביבו של האדם משפיעה עליו. אבל
עיקר מטרתו של הרב בפסקה הזאת להסביר כיצד השורש של הכרת מהותו של
האדם, היא ההכרה העליונה שהאדם קשור לדבקות האלוקית. האדם צריך לכוון
את כל חייו לפי תכונת הדבקות. ההכרה שהדבקות האלוקית היא שורש מהותי
שמנווט את עיקר חייו של האדם.
הרב בשמונה קבצים מתאר מה התוצאה כשהאדם מסתגל ומכיר את הדבקות
האלוקית כיסוד חייו, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה כו.
-
הכל מתגדל על פי הערך של הדבקות האלהית שבו. ונמצא שכל אדם, על
פי תפישתו בעולם, ועל פי אותו הקישור האלהי המתגלה בו בעומק
עצמיותו, מרומם את ערך הכל, ושאיפת המציאות אינה אחרת משאיפת
היש האישי, הגודל והשיגוב, שהוא התוכן של הדבקות האלהית, והשיגוב
הפנימי הוא החיד
ור של גאות ד' בכל היקום.
במקור זה מסביר הרב שלפי הדבקות של האדם, לפי הדבקות של אותו פרט כך
האדם מתגדל. מי שמחבר את חייו לשורש האלוקי של המציאות ממילא הכל
מתרומם לפי השקפת עולמו. אדם כזה מתעלה מתפיסה צרה של שאיפה אישית,
האדם מתגדל לשאיפה אלוקית גדולה של גילוי קרבת ה', של גילוי גאותה'.
ההכרה הזאת מגדלת את מעשיו של האדם. זאת ההסתגלות שהאדם צריך לסגל
לעצמו, להסתגל לגדולה מחשבתית.
שכל הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל, ממנה הוא
נובע ואליה
הוא שב-חלק מהותי מהכרת הדבקות האלוקית ההבנה שכל המציאות כולה
נובעת מהנקודה העליונה הזאת. מאותה נקודה על העולם פועל והכל נובע וחוזר
לנקודה הזאת. וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה קפז.
-
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי
שיש למצא בהויה כולה, עד למעלה למעלה ... זאת היא המגמה של
הדבקות האלהית הבהירה, העולה ממעל לכל המדעים המוגבלים, שרוח
האדם המעורפל רואה אך בהם את עולמו הרוחני.

15
במקור זה מסביר הרב כיצד כל ההוויה כולה היא נמצאת באחדות מלאה.
האחדות נובעת מתוך הכרה שישנה דבקות שהיא נמצאת ממעל לכל המדעים,
ממעל לכל ההגבלות של הטבע.
כשהאדם יכיר שכל המציאות כולה יש לה רצון לדבקות בה', האדם יתן לעצמו
וכן לסובבים אותו את המזון המתאים לאותה דבקות.
אד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים
ילדו ותחולל ארץ ותבל,
ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא
ותאמר שובו בני אדם-
הרב מסיים את הפסקה בפסוקים בספר תהלים
תהלים פרק צ
-
(א) תְפלה ֘ לְמֹשֶֶּׁ֪ה אּֽיש־האֱֹלֹ֫הִּ֥ים
אֲֽדֹנָ֗י מ ע֣ון אַַ֭תה היִּ֥ית לָ֗נ ּו בְדֹ֣ר ודֹּֽר: (ב)
בְטֶֶּ֤רֶּם׀ הָ֮רֶ֤ים יֻּלָ֗ד ּו וַתְח֣ולֵּֽל אֶּ֣רֶּץ וְתֵבֵֶ֑ל ּוּֽמֵעולִּ֥ם עַד־ע֝ולָ֗ם אַתִּ֥ה אֵּֽל: (ג) תשֵ֣ב
אֱַ֭נוש עַד־דַכֶ֑א וַ֝תָֹ֗אמֶּר שּ֣וב ּו בְנֵי־אדּֽם:
פסוקים אלה מתארים את תכלית הבריאה. הבריאה כולה נוצרה מהשורש
העליון, זה המקור העליון ממנו הכל נובע. המטרה של הנבראים היא לחזור אל
אותו מקום, לחזור לשורש העליון שממנו הכל נובע. זה מה שהפסוק אומר בטרם
הרים היה הקב"ה קיים. הקב"ה ברא את האדם והוריד אותו למטה, והביא לו
מטרה לשוב אליו לחזור לאלוקות. לגלות את הדבקות בבריאה כולה.

16
פסקה ג'הדבקות הכללית והסעיפים9
(עמוד תמא')
בהידיעה
האלהית באמת, כל מה שהאמת מתגברת בלבו של
אדם, כלולות כל הידיעות, כמו שבהעונג האלהי, המתגלה בנפש,
כלולים כל
התענוגים.
בכשרון החיים אשר הדבקות האלהית אגודה בהם דבקים כל
הכשרונות.
האלהי הקשר אל ההסתגלות של ההתגלות באה אמנם
בראשית הזדרחותו בצורה קצת מוגבלה בזה שהיא דוחה מהאדם יתר
הכשרונות ויתר הסיגולים, והוא עדיין לא עמד בסוד ד', שרק מפני
הפרטיות, מפני
העוני והקימוץ שבכל מינ
י כשרון, מפני דלותם
וצנומיותם, הרי הם נדחים, כדי שלא יעכבו בקדרותם את ההבהקה
האלהית מלהזריח בכל המילוא שלה, אשר רק בהתגברותה והתגלות
שלטונה יכולל
הכל וישולם
הכל. כל התענוגים וכל הכשרונות, כל
סיגולי החיים, כל העצות, וכל
החדוות, כל השמחות, וכל העידונים כל
ההכרות וכל החכמות, כל השירות וכל הפארים, כל הגדולות וכל
השיגובים, כל הצהלות וכל הנועמים, יגלו ויראו, בכל סעיפיהם
וסעיפי סעיפיהם, בכל עושר כבודם
וכל
הוד נצחם.
וכל מה שבאה ההופעה האלהית ע"י ברירה יותר עמוקה, ע"י
מלחמה
יותר כבדה. ע"י נסיונות יותר קשים, ע"י דחיות יותר מרובות
של כל
סעיפים בודדים וזרים, הרי היא יותר מתבלטת, יותר מתעצמת,
יותר
בכל אח"כ מהדרתם ויותר העולם, ואת החיים את מאירה
פאר
כלילותיה
אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו, ניחא להו לצדיקיא
לתברא גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, אל תקרי שברו אלא שברו.
נושא הפסקה-בתחילת ההסתגלות האלוקית האדם מצמצם את כשרונותיו מפני
דלות הכשרון.
ביאור הפסקה-
בהידיעה
האלהית באמת, כל מה שהאמת מתגברת בלבו של
אדם, כלולות כל הידיעות, כמו שבהעונג האלהי, המתגלה בנפש,
כלולים כל
9מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ז' פסקה עז'.

17
התענוגים
-בהידיעה האלהית באמת, כל מה שהאמת מתגברת בלבו שלאדם,
כלולות כל הידיעות, כמו שבהעונג האלהי, המתגלה בנפש,כלולים כל התענוגים.
במהלך הפסקה הרב מתאר שלב ביניים, שלב בו האדם המסתגל לאור העליון
צריך לקמץ את כוחותיו. כיון שהרב במהלך הפסקה מתאר את שלב הביניים,
פותח הרב ומדגיש מה השאיפה באמת.
הרב מסביר שבאמת הידיעה האלוקית היא כוללת בתוכה את כל המציאות כולה.
ההופעה של צמצום הכוחות היא לא ההופעה האמיתית של הידיעה האלוקית.
בעצם האמת האלוקית היא מסוגלת לכלול את המציאות כולה, את הידיעות
כולם.
התפיסה כיצד הידיעה האלוקית באמת נותנת מקום לכל המציאות זאת תפיסה
שקשה מאד להבין אותה. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד התפיסה הזאת
כוללת בתוכה שני הפכים, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רכא
-
מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני
במהות המוחלטת הידיעה העדר האלהית, בההשגה אשר ההפכים
האלוהות, וודאות הידיעה במציאותה השלמה. והתמזגות נפלאה של שני
ערכים אדירים הפכיים, מאיים הוא מאד... ותכלית הידיעה, ממשכת
החיים וההויה, שאין בי
נה ובין מקור חיי החיים והויית
ההויה שום מסך
מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר
ידיעתנו, כי אם עצמותה של שלילת הידיעה ...
במקור זה מסביר הרב כיצד הידיעה האלוקית האמיתית כוללת בתוכה ביטול של
ההבנה שהאלוקים הוא דבר נסתר. מתוך הבנה זאת נולדת השגת האלוקות,
וודאות גדולה של כל המציאות כולה. בתוך אותה וודאות אפשר להכיר את
המציאות כולה.
במקור נוסף בשמונה קבצים הרב מסביר למה הידיעה האלוקית בהכרח כוללת
בתוכה את המציאות כולה, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה עו
-
... ונמצא שכלל גדול הוא, שהידיעה האלהית גם היא מקפת רק מה שיש
במציאות, מפני שאין שום דבר שאיננו במציאות לגבי האלהות...
במקור זה מסביר הרב כיון שהידיעה האלוקית היא נמצאת מעל כל המציאות,
ממילא היא כוללת בתוכה לא רק את המציאות אלא גם את מה שהוא משולל
המציאות. כל המציאות כולה הידועה והאינה ידועה כלולה בהכרח בתוך הידיעה
האלוקית.

18
לפי יסודות אלה ניתן להבין כיצד הידיעה האלוקית האמיתית היא יכולה לכלול
בתוכה את הידיעות כולם, אין שום ידיעה בעולם הזה שאינה כלולה בתוך הידיעה
האלוקית האמיתית.
הרב משווה את הידיעה האלוקית האמיתית שכוללת את הכל לעונג האלוקי
הנמצא בתוך הנפש. העונג האלוקי כל כך גדול שהוא יכול לכלול בתוכו את כל
העינוגים כולם. [הרב כאן ממשיך מה שראינו בפסקה הראשונה שהדבקות כוללת
בתוכה גם הכרה שכלית וגם צד הרגשי, שזה יותר משתייך אל העונג.]
בכשרון החיים אשר הדבקות האלהית אגודה בהם דבקים כל
הכשרונות-
בכשרון החיים אשר הדבקות האלהית אגודה בהם דבקים כלהכשרונות
הרב ממשיך לתאר את ההופעה האמיתית העליונה. כמו שהידיעה והעונג כולל
הכל. כך גם הכשרון של החיים, היינו ההופעה המעשית של החיים כשהיא נובעת
מהדבקות האלוקית היא כוללת את כל הכשרונות. היינו האדם יכול לגלות כיצד
כל כשרונות החיים הם יכולים להתקשר אל הדבקות האלוקית.לדוג' הכשרון
של האדם למוזיקה ליצירה וכדומה, הכל יכול ל התחבר ביחד אל הדבקות.
שמתקשר אל הרב התעסק כאן בפתיחה של הפסקה בידיעה, בעונג וכשרון
הדבקות. נראה שהכוונה כאן היא על שלשת לבושי הנפש שהם מתגלים, מחשבה
דיבור ומעשה10. לפי זה מתבאר שהדבקות היא גילוי מעשי של אותו קשר. בעצם
הכשרון שזה המעשה של האדם יכול להשפיע על כל כשרונותיו של האדם.
האלהי הקשר אל ההסתגלות של ההתגלות באה אמנם
בראשית הזדרחותו בצורה קצת מוגבלה בזה שהיא דוחה מהאדם יתר
הכשרונות
ויתר הסיגולים-לאחר הפתיחה, כעת הרב מסביר את שלב הביניים, שלב בו
ההופעה האלוקית היא יוצרת צמצום בכשרונו של האדם. מדובר כאן על שלב של
הסתגלות, שלב של התרגלות, כשהאדם מתרגל אז האדם צריך להתרגל משאר
כשרונותיו.
בשלב הזה האדם מכניע את כוחות נפשו, אילולי הכנעת כוחותיו האדם לא יצליח
להתרגל לקשר אל הקב"ה. ההבנה שבשביל השראת הקדושה האדם צריך
לצמצם את עצמו מכונה בחסידות בשם שלב ההכנעה, ורק אחר כך יכול לבוא
שלב ההמתקה. זה מעין שלב הפרישות שמופיע במסילת ישרים, שהוא השלב
ההכרחי לפני הקדושה. וכך כותב האדמו"ר מסלונים.
נתיבות שלום פרשת תרומה.
10עי' בספר התניא פרק ד'.
תניא ליקוטי אמרים פרק ד
-ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה.

19
-
לבניין המשכן היו צריכים לפנות את האויר העב של העוה"ז כדי שיוכל
להיות שם משכן לאור אין סוף ב"ה. ועל דרך זה הוא ציווי ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם, שזה שייך לכל אדם הרוצה להמשיך על עצמו מעין
הקדושה העליונה שתשרה בעולמו הקטן, ובתוך איבריו הגשמיים וכל
העניינים הח
ומריים שאדם שקוע בהם, רוצה הוא לעשות נקודה בה תהא
השראת קדושה, הרי לשם כך צריך הוא לצמצם את האויר החומרי האופף
אותו. כי שני הדברים יחדיו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
במקור זה מסביר האדמו"ר שבעצם הצד החומרי הוא סותר את הצד הרוחני,
לכן צריך האדם לפנות את הצדדים החומריים כדי שהאדם יוכל לקבל בתוכו את
הצדדים הרוחניים. השלב הזה נחשב כצמצום, מעין דחיה של הכשרונות
הטבעיים של האדם.
תופעה זאת מצאנו גם בחוזרים בתשובה, שלפעמים כדי לעשות את תהליך
החזרה בתשובה בצורה איכותית, האדם צריך לצמצם את כשרונותיו.
הרב בשמונה קבצים מתאר את שני השלבים שהאדם צריך לעבור, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תיג.
-
האומרים לבקש ציורי רוח כאלה בהשגת העולם שאין עמם הכנעה, כדי
שיהיה האדם מלא גבורה, שמזה באים הם לידי כפירה, הם טועים טעות
מוסרית, שבלא הכנעה לא יעמוד האדם בפני נטיותיו הרעות, האוכלות את
כחו הרוחני, שהן מתגברות בו. ודוקא על ידי הכנעה מלפני ד', שהוא המקור
של
שלמות הקדושה והטוב, יכנע הרע, ואפשר למוסר טהור לצאת מן הכח
אל הפועל. אמנם אם באמת כבר טהר האדם את כל עצמיותו, עד שאין בו
תערובות רע, אז איננו מוצא בגדולת ד' כי אם גדולה ויקר ...
במקור זה מסביר הרב שאי אפשר להגיע לציורי רוח והשגות בלי שלב של הכנעה.
לאחר שהאדם מכניע את כוחותיו, אז האדם יכול להגיע לגדולה והרחבה.
והוא עדיין לא עמד בסוד ד', שרק מפני
הפרטיות, מפני העוני והקימוץ שבכל מיני כשרון, מפני דלותם
וצנומיותם, הרי הם נדחים, כדי שלא יעכבו בקדרותם את ההבהקה
האלהית מלהזריח בכל המילוא שלה-
השלב בו האדם דוחה את כשרונותיוהוא השלב שבו האדם עדיין לא עמד בסוד
ה'. העמידה בסוד ה' היא מגלה כיצד כל התכונות, כל הכשרונות הם יכולים
להתברך מהדבקות הכללית. ההכרה הפנימית הדרך של גדולי המקובלים הם
מכירים כיצד העולם כולו עם כל דרכיו וכוחותיו מסוגלים להתחבר אל הדבקות
האלוקית. ההבנה הזאתמכירה שבאמת שום כח לא סותר את האלוקות.
הסיבה שבשלב הראשון הדברים נראים סותרים כיון שהאדם מסתכל בצורה
פרטית. יש לאדם כזאת הסתכלות מצומצמת שיוצרת קימוץ של כשרונותיו של

20
האדם. כיון שהכשרונותהאלה מופיעים בצורה פרטית ודלה, לכן הם נדחים. כיון
שהסתכלות מצומצמת כזאת היא מעכבת את ההרחבה האלוקית.
מי שרואה את כשרונותיו ככח פרטי, ממילא צריך האדם להתרחק מאותו כשרון.
אבל כשהאדם ידע להרחיב את הכשרון ממילא אותו כשרון לא יסתור את
ההבהקה והאור האלוקיץ
והתגלות בהתגברותה רק אשר
הכל וישולם הכל יכולל שלטונה-
כשהבהקה האלוקית תופיע, היינו השפע האלוקי יופיע במלוא עוצמתו, אז הכל
יתכלל באותו שפע אלוקי. הדבקות והשפע האלוקי יכול להשלים את המציאות
כולה, כל הכשרונות יכולים להתכלל תחת אותה התגברות.
כל התענוגים וכל הכשרונות, כל
סיגולי החיים, כל העצות, וכל החדוות, כל השמחות, וכל העידונים כל
ההכרות וכל החכמות, כל השירות וכל הפארים, כל הגדולות וכל
השיגובים, כל הצהלות וכל הנועמים, יגלו ויראו, בכל סעיפיהם
וסעיפי סעיפיהם, בכל עושר כבודם וכל הוד נצחם-
הרב מתאר את כל המרחבים והתחומים שההבהקה האלוקית יכולה להופיע.
הרב מתעסק כאן בתחומים שונים, דברים הקשורים את התענוג, החדווה
והשמחה. דברים הקשורים אל החכמה שכולל בתוכו את הכרת האדם. ודברים
הקשורים אל האידיאלים, הרעיונות שם באים לידי ביטוי השירים הפארים
והשיגובים.
כל התחומים האלה יתגלו ויראו, הופעת הדברים מתוך קדושה זאת פעולה
המרוממת את כל התחומים. ההשפעה באה לידי ביטוי בכל הסעיפים, כל
החלקים הנובעים מאותו שורש רוחני עליון.
וכל מה שבאה ההופעה האלהית ע"י ברירה יותר עמוקה, ע"י
מלחמה
יותר כבדה. ע"י נסיונות יותר קשים, ע"י דחיות יותר מרובות
של כל
סעיפים בודדים וזרים-הרב חוזר ומסביר את היתרון של שלב הביניים. השלב
בו יש מלחמה, השלב בו יש צמצום, השלב הזה יוצר יותר כח. ככל שיש יותר
בירור עמוק, ככל שיש יותר מלחמה וניסיון יותר קשה, הדבר מגדיל את אותה
תכונה. הבירור הוא לדחות את החלקים שהם שליליים, לברר את הטוב מהרע.
עבודת ההכנעה והבירור זאת עבודה המקדימה את ההתגלות שתופיע בהמשך.
המושג בירור מופיע בדבר יסודי בכתבי המקובלים, וכך מובא בשער המצוות
למהרח"ו.
שער המצוות למהרח"ו [ביאור מצוות שביעית פרשת בהר].

21
-
לכן עתה כדי לתקנם ולבררם וללבנם
אנו צריכים לטרוח ולעשות כל
המלאכות על ידי מצוות מעשיות ... כי אין דבר בכל הארבע עולמות שאינו
נעשה מבירור אלו המלכים ...
במקור זה מבואר שעיקר תיקון העולם הוא עבודת הבירורים. לכן מובנים דברי
הרב שמדגיש שככל שהבירור יותר עמוק, ממילא השפע שמופיע יהיה יותר
משמעותי ויותר גדול.
הרי היא יותר מתבלטת, יותר מתעצמת,
יותר מאירה את החיים ואת העולם, ויותר מהדרתם אח"כ בכל פאר
כלילותיה-לאחר המאבק, לאחר
עבודת הבירור הקשה, אז השפע מגיע בעוצמה יותר גדולה. החיים יותר מהירים
והעולם כולו מתהדר ומתפאר יותר.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד לאחר הצמצום ההרחבה מגיע בכח גדול, וכך
כותב הרב.
שמונה קבצים קובץ א' פסקה תקמא
-
... אבל כמה כח וכמה אור וחיים מתגלה דוקא על ידי הצמצום הזה,
כשהוא בא ביחד עם ההרחבה והאורה, והוא יורד בכח עליון, בזריקה, עד
עמקי עמקים. אז מלא כל יעלה כל צמצום למרומי עד, ונגוהות רבים יוסיף
במלא כל בעלייתו.
במקור זה מסביר הרב שבזכות הצמצום האור מופיע בהרחבה וכח גדול. כמשל
של שהאדם מצמצם את זרימת המים, הצמצום הזה יוצר לחץ גדול וטוב, שמתוך
הצמצום הזרם מגיע בחוזקה ובגדולה.
אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו, ניחא להו לצדיקיא
לתברא גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, אל תקרי שברו אלא שברו-כשהאדם מכיר את
בשביל היתרון של המלחמה, את היתרון של הצמצום, אז האדם מוכן לסבול
התוצאה. ההבנה שההרחבה צריכה להופיע דווקא מהצמצום נותנת לצדיקים
יכולת לשבור את תכונתם, לשבור את הכשרון בשביל הגדלות שתופיע אחר כך.
הרב מבסס את דבריו על הפסוק בתהלים.
תהלים פרק קמו פסוק ה
-
אַשְרֵָ֗י שֶֶּ֤אֵ֣ל יַעֲקֹ֣ב בְעֶּזְרֶ֑ו ש֝בְרָ֗ו עַל־יְקוִּ֥ק אֱֹלהּֽיו:
ובזוהר דורשים את הפסוק כך.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת ויקהל דף
קצח עמוד א
-
שברו על יי' אלהיו, שברו ולא אמר תקותו ולא בטחונו אלא שברו, אל תקרי
שברו אלא שברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו

22
על תבירו וכלא על יי' אלהיו כמה דאת אמר (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל
היום.
הזוהר מתאר כיצד נח לצדיקים לשבור את עצמם, בשביל גילוי כבוד ה'. אומנם
הרב מדגיש שהשבירה הזאת היא חלק מהתהליך, הוא עוזרת לגילוי של השפע
הגדול שיופיע דווקא מתוך אותו שבר, דווקא מתוך אותו צמצום.

23
פסקה ד'הדבקות המדעית וההרגשית11
(עמוד תמב')
המציאות
של כל פרט, כמו המציאות הכללית, הרי היא
תלויה באלהים, ופרטי המציאות ודאי הם בכלל המציאות, וכן פרטי
פרטיהם, וההכרה
המציאות, מכלל בודאי היא הרי המכירים שבתוך
באה ג"כ והיא להשלמתה לפי הערך היותר שלם של התלותה
באלהים. ומזה באה הדבקות אל המחוברת המדעית, הדבקות
המשתלמת ההרגשית, מקדושת החיים בהליכותיהם המעשיים, ודרכי
המחשבה שלהם, בהגיון השכל, ובציור הכחני של כח המדמה.
נושא הפסקה-הדבקות המדעית תלויה בהרגשת הדבקות גם ברגש וגם במעשה.
ביאור הפסקה-
המציאות של כל פרט, כמו המציאות הכללית, הרי היא
תלויה באלהים, ופרטי המציאות ודאי הם בכלל המציאות, וכן פרטי
פרטיהם-הרב ממשיך
גם בפסקה שלנו בביאור כיצד כל המציאות כולה קשורה אל הדבקות האלוקית.
יותר פשוט להבין כיצד הכלליות דבקה באלוקים, אבל הרב מדגיש שבעצם כל
פרט, אפילו פרטי הפרטים הכל תלוי לגמרי באלוקים. כיון שפרטי הפרטים הם
נמצאים בתוך המציאות ממילא הכל תלוי באלוקות. הרב שמונה קבצים מתאר
את הדבקות הזאת שהיא מחיה את כל המציאות, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה פט.
-
הדבקות האלהית, שהיא חיי כל, אינה זזה משום נמצא באמת, ובכל זאת
העילוי של כל היש תלוי באותה המציאות של הדבקות האלהית המתנוצצת
בהכרה והרגשה...
וההכרה שבתוך המכירים הרי היא בודאי מכלל המציאות,
והיא ג"כ באה להשלמתה לפי הערך היותר שלם של התלותה
באלהים-לא רק הפרטים
תלויים באלוקות, אלא גם העבודה של הנבראים, עבודת ההכרה היא חלק
מהמציאות. היינו ככל שאנו בני האדם נכיר את האלוקות, כך נתכלל יותר
באלוקות. שהרי גם התכונה הזאת של ההכרה שלנו, ידיעת האלוקות שלנו היא
משפיע ותלויה באלוקות.
צריך להבין מה משמעות הדבר שההכרה הזאת באה להשלמתה דווקא מתוך
התלות באלקים. נראה שהרב כאן מרמז שבאמת גם ההרגשה שהאדם רוצה
להרגיש את האלוקות, גם ההכרה השכלית שהאדם רוצה להכיר את האלוקות,
11מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה קכה'.

24
גם זה האדם צריך לדעת שזה נובע מהשפע שהקב"ה משפיע עליו. אם האדם לא
יכיר שהשפע הזה נובע מן הקב"ה אז אותה הכרה לא תוכל להופיע בשיא
השלמות.
דברי הרב מזכירים יסוד שמצד אחד אנחנו מאמינים שהאדם צריך לבחור בטוב,
ויש לאדם יכולת בחירה לעבוד את הקב"ה. מצד שני ההצלחה לבחור בטוב היא
מקבלת שפע ויכולת דווקא מתוך קישור ואמונה שהקב"ה עוזר לו. מעין מה
שמובא בגמ' קידושין.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב
-
ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו,
שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא
עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו.
הגמ' במקור זה מביאה יסוד, למרות שיש בחירה חופשית, כדי להצליח אנחנו
צריכים עזרה של הקב"ה. אילולי שהקב"ה נותן לנו סיוע הבחירה לא תועיל.
בעצם החיבור אל האלוקים מועיל גם לעבודת ה'. כל המציאות כולה, כולל עבודת
ה', כולל הכרת האלוקות היא תלויה בקב"ה.
יסוד זה מובא גם בגמ' במסכת יומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד ב
-
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. בא לטמא
-
פותחין לו, בא לטהר
-
מסייעין אותו.
במקור זה מסבירה הגמ' שמי שרוצה להטהרהקב"ה מסייע לו. יש עזרה שנובעת
מתוך התליה והחיבור של האדם אל הקב"ה. לכן השלמת הכרת האלוקות תלויה
בדבקות של האדם באלוקים.
אפשר להוסיף חיזוק ליסוד הזה מדברים שהביאו הרבה דרשנים בזמננו. בתפילת
אין כאלוקינו אנחנו קודם אומרים וודאות שאין כאלוקינו, ואח"כ אנחנו שואלים
מי כאלוקינו. לכאורה הסדר הוא לא נכון, קודם צריך לשאול מי הוא הקב"ה,
ורק אח"כ להכריז שאין כמוהו. אלא התשובה, לאחר ההכרה המוחלטת שאין
כאלוקינו, לאחר ההכרה המוחלטת שהכל תלוי בו, רק אחרי זה, אפשר להגיע
לעבודה של הכרה שכלית לדעת מי כאלקינו. רק לאחר הכרזה שאנחנו תלויים בו,
אז אפשר לקבל את השלמות של מי כאלוקינו.
הדבקות אל המחוברת המדעית, הדבקות באה ומזה
ההרגשית, המשתלמת מקדושת החיים בהליכותיהם המעשיים-לפי זה מובן שכדי
להצליח להכיר את הקב"ה מבחינה מדעית, היינו מבחינת החכמה השכלית, צריך
שהאדם ישלב את זה בדבקות הרגשית ודבקות מעשית. דווקא כשהאדם מקיים

25
מצוות, דווקא שהאדם מנסה לחוות חוויות של קדושה, אז אפשר לנסות לחקור
מי הוא הקב"ה.
כשהאדם אומר אני לא מקיים מצוות בלי הכרה שכלית, כשהאדם יגיד אין ערך
בחוויה אלוקית, אלא הכל צריך להשאר בצורה השכלית, אז האדם לא יצליח.
אין אפשרות להגיד לחקר שכלי אמיתי, בלי חיבור לדבקות אלוקית בכל שאר
העניינים. התליה באלוקות שבאה לידי ביטוי בהרגשת דבקות בשארהעניינים
היא פועלת ועוזרת לדבקות, המדעית, השכלית.
יש כאן הסבר יסודי שלפעמים הכפירה נובעת מתוך הריחוק המעשי ממעשה
המצוות. כשהאדם מתרחק מבחינה מעשית מקיום מצוות, זה עצמו מתחיל
להוליד ספקות באמונה.
ודרכי
המחשבה שלהם, בהגיון השכל, ובציור הכחני של כח המדמה-
השפעת הדבקות ההרגשית והמעשית היא יוצרת דרכי מחשבה ודרכי הגיון שהם
מתחברים אל דרכי ההגיון השכליים בצורה נכונה. הדבקות המעשית וההרגשית
היא יוצרת מעין כלים ודרכי מחשבה נכונים שפועלים באדם. בזכות המעשה
ההגיון השכלי מתחיל להכיר את הדברים, בזכות ההרגשות הצד המדמה מתעורר
ומחזק את כוחו של האדם.
לכן עבודתו השכלית של האדם צריכה בכל שלב ושלב לקבל את כוחה מתוך
החיבור לצד ההרגשי והמעשי, אי אפשר להפריד בין החלקים השונים.

26
פסקה ה'הדבקות הדמיונית והשכלית12
(עמוד תמב)
מי שיש לו
אותו הכשרון ואותה התביעה של הדבקות
האלהית צריך הוא לשמור את מדתו, ואפילו כשאי אפשר לו לעלות
מפני איזה מעצורים לדבקות שכלית, גם הדבקות הדמיונית יש בה
תועלת, שממנה יבא לדבקות שכלית, והיא כמו גוף להדבקות
השכלית, שהיא הנשמה.
אבל גם בתוך הגוף יש בזיקה נשמתית. ומה שקורא הרמב"ם
המחשבה הדמיונית העולה על הרוח לבד, זהו כשאין משתוקקים
לבא לדבקות
שכלית ואין משתדלים עליה.
נושא הפסקה-כשלא מצליח להגיע לדבקות שכלית ישתמש בדבקות הדמיונית.
ביאור הפסקה-
מי שיש לו אותו הכשרון ואותה התביעה של הדבקות
האלהית צריך הוא לשמור את מדתו, ואפילו כשאי אפשר לו לעלות
מפני איזה מעצורים
לדבקות שכלית
,
גם הדבקות הדמיונית יש בה
תועלת, שממנה יבא
לדבקות שכלית-הרב בפסקה מתעסק באדם שיש לו כשרון ותכונה של דבקות,
אלא שהוא לא מצליח לגלות את הדבקות בגלל עיכובים שכליים. הרב נוקט שגם
במקרה כזה כדי לשמר את הכשרון של הדבקות האדם צריך להשתמש בדבקות
הדמיונית. למרות שיש סכנה וחסרון בדבקות הדמיונית, בכל זאת דרך הדבקות
הדמיונית האדם יכול להתעלות לדבקות שכלית. כשהאדם ישתמש בדבקות
הדמיונית כהכנה והכשר, כאמצעי לקראת הדבקות השכלית, בצורה כזאת יש
יתרון בדבקות הדמיונית.
היסוד הזה שדרך הדמיון אפשר להגיע אל השכל ראוי לחיזוק דווקא בדורנו.
בדורנו עולם הדמיון מאד התפתח, הצד השכלי קצת נזנח, וממילא למרות
החסרון שבדמיון צריך להבין שיש יכולת שהדמיון ישמש כהכנה לקראת הצד
השכלי.
הרב כמו רוב השיטות ביהדות סובר שהעיקר הוא השכל, ובכל זאת בכמה
מקומות הרב מדגיש את מקומו של הדמיון. וכך כותב הרב בקבצים.
ספר אורות ישראל ותחייתו יז' (קובץ ה' פסקה קפט')
-
... אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא, להשלים כח המדמה,
מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו. ומתוך העליוניות של
התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל, הוכרח כח המדמה להתמוגג, וגרם
12מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קיט'.

27
חלישות לאחיזת רוח הקדש העליון, שעתיד לבוא על ידי מלכא משיחא. על
כן מתבסס כעת רוח המדמה, עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון
ושלם לרוח ד' העליון, ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, רוח חכמה ודעת
ד'.
במקור זה בתחילת הפסקה הרב מסביר את החסרון בכח הדמיון, את הסכנה של
עבודה זרה שיכולה לנבוע מן הדמיון. לכן ההיסתוריההיהודית התנגדה לדמיון,
וביטלה את הכח הזה. אומנם ביטול כח זה גרם חלישות לאחיזת רוח הקודש
העליון. לכן הדמיון חוזר דווקא בדור שלנו. ההבנה שהדמיון צריך להתבסס כעת
כדי להכין את כסא ה' שיהיה שלם. שהופעת האלוקות תופיע גם דרך הדמיון.
הרב בפסקה שלנו מסביר שלפעמים יש עיכוב מצד השכל, היינו יש בשכל איזה
ספק, ודווקא חווית הדמיון היא מועילה. יסוד זה מופיע גם בשמונה קבצים וכך
כותב הרב13.
קובץ ב' פסקה קכה.
-
הספקנות מקומה בשכל, אבל הרגש יותר עמוק הוא, והוא עומד בוודאות.
הלב רואה, הלב שומע.
במקור זה מסביר הרב שלפעמים בשכל יש ספקות, בשביל זה יש את הרגש. הרגש
הוא כח שיש לו וודאות, הוא בצורה מסויימת יותר מוחלט14.
אפשר להמשיל את הדבר לקשר בין נער ונערה שנפגשים למטרות נישואים.
לפעמים ברגש יש הרגשה מאד ברורה שהקשר הזה נכון, אבל בשכל יש ספקות.
לפעמים הכח הוודאי של הרגש, הכח שיותר קרוב אל הדמיון הוא מועיל יותר
בשביל להעמיק. הוא יוכל להופיע בצורה יותר ברורה מאשר הופעת השכל שמלא
בספקות.
והיא כמו גוף להדבקות
השכלית, שהיא הנשמה-למרות הביאור שהדבקות
הדמיונית יכולה להועיל, הרב חוזר ומסביר שהעיקר הוא השכל. הדמיון הוא
חיצוני לשכל. הרב ממשיל את היחס בין דבקות שכלית לדבקות דמיונית, ליחס
בין גוף ונשמה, הדמיון הוא הגוף ואילו הדבקות השכלית היא הנשמה. אומנם
13מומלץ לעיין שם גם בפסקה שמופיעה אחר כך, בקובץ ב' פסקה קכו', ושם כותב הרב כך.
קובץ ב' פסקה קכו.
-
כשההשכלה האלהית היא קטנה ... ואיך יבוא האדם לידי השערה של הגודל האלהי, באופן
שצורתו העצמית של הדר הנפש לא תתטשטש אלא תתרחב, על ידי הרחבת כח המדע שלו,
על ידי שחרור דמיונו ומעוף הגיונו
.
14חיברנו כאן בין רגש לדמיון, למרות שיש הבדל בניהם, בכל זאת החיבור הוא נעשה בשביל להוכיח
יסוד שלפעמים כח שהוא לכאורה יותר נמוך מן השכל, הוא בכל זאת יותר מוחלט מן השכל.

28
כמו הקשר בין הגוף לנשמה, כשהגוף בריא הנשמה יכולה להופיע, בדיוק כך גם
בדבקות, כשהגוף, כשהדמיון בריא, אז הנשמה, הדבקות השכלית יכולה להופיע.
אבל גם בתוך הגוף יש בזיקה נשמתית. ומה שקורא הרמב"ם
המחשבה הדמיונית העולה על הרוח לבד, זהו כשאין משתוקקים
לבא לדבקות
שכלית ואין משתדלים עלי
ה-אומנם הרב מוסיף שבעצם החלוקה היא אינה
מוחלטת, היינו גם בתוך הדמיון בסופו של דבר יכול להופיע קשר לשכל, קשר לצד
הנשמתי.
מה שהרמב"ם מזהיר אותנו מצד דמיוני, זה כשהדמיון הוא עומד בפני עצמו. אבל
במקום בו הדמיון הוא מחובר והדמיון הוא מנסה להוביל את האדם להופעה
השכלית, אז אין חשש שהדמיון יפגע בשכל.
הרמב"ם במורה נבוכים כותב כך.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא
-
והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה
העבודה ההיא ... והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על
הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על
רוחכם. הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים
המחשבה השכלית ב
חשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות,
ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך
הכרחי:
הרמב"ם מעודד את האדם להתבודד כדי להגיע למחשבה של אהבה ודבקות. אבל
מיד אחר כך מזהיר הרמב"ם שאותה התבוננות היא דווקא התבוננות שכלית, לא
דמיונית. מחשבה דמיונית לא יכולה להקרא דעה, ולכן וודאי שהדמיון הוא אינו
הדרך הנכונה.
הרב כאן מסביר שדברי הרמב"ם נכונים במקום בו הדמיון עומד בפני עצמו. אבל
במקום בו האדם מחבר את הדמיון אל השכל, בצורה כזאת גם הדמיון מקבל
ישרות של הצד הנשמתי, וממילא הדמיון כאן הוא חיובי.

29
פסקה ו'ענג הדבקות השכלית15
(עמוד תמג')
הדבקות השכלית
באלהים, אין בה עמל כ"א שמחה ועונג.
אבל הדמיונית
לפעמים מרגישים בה עונג וחדות לב, ולפעמים טועמים
על ידה טעם של מרירות, ואע"פ שמיצר ומימר לי מ"מ דודי לי,
ובין שדי ילין, והשכל והדמיון מתאחדים אח"כ לנקודה אחת, ושם
שד"י מתגלה עליהם, שכל,
דמיון, יו"ד.
נושא הפסקה-ההבדל בין דבקות שכלית לדבקות דמיונית והאחדות בניהם.
ביאור הפסקה-
הדבקות השכלית באלהים, אין בה עמל כ"א שמחה ועונג-בפסקה שלנו
הרב מסביר את ההבדל בין דבקות שכלית לדבקות דמיונית. הרב מסביר
שבדבקות השכלית אין עמל אלא שמחה ועונג.
הקשר בין עונג לדבקות בה' מצאנו בפתיחה של הרמח"ל למסילת ישרים, וכך
כותב הרמח"ל.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא
להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול
מכל העידונים שיכולים להמצא.
הרמח"ל מרחיב שמטרת עבודת האדם היא להגיע לעונג ולהנות מזין השכינה.
העונג הזה נובע מהדבקות. אומנם הרמח"ל בעיקר מדגיש את הפעולות
המעשיות, וכאן הרב מדגיש בעיקר את הדבקות השכלית.
כשהאדם מתעסק במושכלות רוחניות, יש תענוג מיוחד. התענוג הזה גורם
שהאדם לא מרגיש עמל בעבודתו. אומנם בפשט דברי הרב משמע שבעבודה
השכלית אין עמל, אבל כבר מצאנו בחז"ל את החשיבות לעבודת העמל. מצאנו
חשיבות לעמל תורה, שתהיו עמלים בתורה16. וכן מצאנו על הפסוק אדם לעמל
יולד ודרשו חז"ל שהכוונה לעמל תורה17. אלא צריך להסביר כוונת הרב
15מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רנה'.
16
רש"י ויקרא פרק כו פסוק ג (פרשת בחקותי)
-
אם בחקתי תלכו
-
יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי
תשמרו, הרי קיום המצות
אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:
17
בראשית רבה (וילנא) פרשה יג סימן ז (פרשת בראשית)

30
שהדבקות השכלית מרוב עונג ושמחה האדם לא מרגיש את העמל. כיון שתכלית
מיד מושגת ממילא אין הרגשה של עמל. במקום בו האדם עמל והתוצאה במקום
אחר, אז יש הרגשה של עמל. במקום בו הפעולה והעמל היא בעצמה המטרה
והתכלית, בצורה כזאת העמל לא מורגש. לכן בדבקות השכלית מיד נוצרת
תוצאה מיוחדת של דבקות שהיא יוצרת עונג ושמחה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את העבודה שמתאימה לאותם אנשים שהם נמצאים
בדרגת הדבקות, וכך כותב הרב
קובץ ב' פסקה פה.
-
ישנם בעלי נפשות אציליות, שאין להם שייכות עם עבודה ויגיעה. הם
דבקים באור העליון, וממדת
קונם יש להם, לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה
את עולמו. הם מתענגים במעין יום שכולו שבת, מעינם מתגבר, ושירתם
תמידית היא, נובעת ממעמקי לבבם...
במקור זה מסביר שאותם אנשים עליונים הם לא שייכים ליגיעה, כיון שהם
דבקים באור העליון. כמו שהקב"ה יצר את העולם בלא עמל, כך אותם הדבקים
בקב"ה קשורים לעבודת ה' שאין בה עמל, כיון שהם מתדמים לבורא.
הרב בשמונה קבצים מתאר שהעבודה הזאת היא מתאימה למי שמעלה את
העולמות, עילוי העולמות יוצר עונג ושמחה. וכך כותב הרב
קובץ ב' פסקה נא.
-
עבודת מעלי העולמים היא עבודת משיח, להבאת גאולה לכל ... עבודת
עליית העולמים הולכת ומתגברת, כשלהבת העולה מאליה, בלא עמל רוח
ונפש, כי אם במנוחה ועונג.
ולפעמים לב, וחדות עונג בה מרגישים לפעמים הדמיונית אבל
טועמים
על ידה טעם של מרירות, ואע"פ שמיצר ומימר לי מ"מ דודי לי,
ובין שדי ילין-הרב משווה את הדבקות השכלית המענגת לדבקות הדמיונית.
כאן הרב מסייג שהדבקות הדמיונית לפעמים מביאה לאדם עונג וחדוות לב, אבל
לפעמים בדבקות הזאת יש מרירות.
הרב בעצמו מתאר כיצד הוא עצמו מרגיש את המרירות הזאת בתוכו, וכך כותב
הרב.
קובץ ג' פסקה רלה.
-
ואדם אין לעבוד את האדמה, ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה, כאליהו וכחוני
המעגל, ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה,
ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה.

31
-
מלא שמחה אני, מלא גדולה, מלא שפלות, מלא מרירות, מלא נועם, מלא
עונג, מלא אהבה, מלא קנאה, מלא זעם, מלא חסד, מלא טוב לכל. אשרי
אדם שומע לי, אשרי נותן לי את הערך הפנימי הראוי לי לפי חמדת סגולתי,
הוא ירומם אף ינשא, ישוגב מכל עוני, יתקדש ויטהר, וד' אלהים עמו.
במקור זה מסביר הרב שמצד אחד הוא מרגיש שמחה גדולה, מצד שני שפלות
ומרירות. יש כאן שילוב בין חלקים שונים, לפעמים מתרומם ולפעמים הרגשת
מרירות.
מה הסיבה להרגשת המרירות, מסביר הרב בשמונה קבצים בפסקה שמופיע
לאחר הפסקה שהבאנו.
קובץ ג' פסקה רלו.
-
אמתת מהותי מתגלה ברגעי גדלותי, עצם צביוני מתבלט רק בעת עמידת
נשמתי במלא שיעור קומתה. גאותי גאות ד' היא, מתגאה אני באלהי עולם,
גדל העצה ורב העליליה, אשר לגדולתו אין חקר. גאות שחקים מאזרת
אותי גדולה. שפלתי עדי ארץ, עני ונכה רוח אני. סובל אני בקרבי את
מכאובי
העוני, אסירי המדוכדכים, דליו ודלות ענותו, וכל העולם
המיואשים מכל תוחלת, המלאים ארסי מרורים במעמקי לבם הפצוע...
במקור זה מסביר הרב שהשמחה והעונג היא הכרת גדלות נשמתו. מצד שני יש
מרירות כשהרב מכיר בעצמו את השפלות של עצמו, ויותר כשהרב מתאר כיצד
הוא מרגיש את מכאובי העולם. הרגשת מכאובי העולם מייסרת ומדכדכת את
נשמתו.
במקורות אלה הרב לא מסביר שזה נובע דווקא מן הצד הדמיוני, אבל נראה
שבצורה השכלית יש ניתוק בין החלקים. האדם השכלי יכול להפריד ולהכיר מה
מרומם ומה מדכדך. זה לעומת הצד הדמיוני שהוא מערבב בין החלקים השונים.
לכן עבודה דמיונית יוצרת עליה וירידה, שמחה בשילוב של מרירות.
ההבנה שהשכל מסוגל להתמודד עם המרירות, והצד השכלי מסוגל לרומם את
המרירות לעונג, מצאנו במקור נוסף בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה רס
-
... ויש מרירות שכלית, שהשכל הטבעי מצטער כשמתגלה עליו אור גדול
עליון, והוא מתגלה בכל גילוי של עומק רזי תורה, כל חד וחד לפי מדרגתו,
שהנשמה האלהית מתענגת ומתדשנת עונג בגילוי האור האלהי, אבל הנפש
המשכלת הטבעית מצטמקת ורע לה, בראותה שהיא מתבטלת כנר לפני
האבוקה.
וגם צער זה בכל מרירותו מתהפך לשמחה ועונג, על ידי העמקת
הכרה כי רק סבה של התגלות אושר עליון היא היא הגורמת את

32
ההתמרמרות הזאת. וסוף כל סוף שמסתגל השכל הטבעי גם כן לאותה
ההופעה העליונה...
במקור זה מסביר הרב כשהאדם רואה את האור העליון, אז האדם מצטער
ומרגיש מרירות. אבל על ידי ההכרה השכלית האדם הופך את המרירות לשמחה
היא קרבת ה', ממילא האדם ועונג. כשהאדם מכיר בשכלו שהסיבה למרירות
מתעודד ומתרומם.
כדי להדגיש כיצד גם המרירות היא חלק מהדבקות הרב מוכיח את דבריו
מהמדרש.
שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א
-
ב רבי ברכיה אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שאתה
מיצר לי מימר
לי דודי לי, את נעשה דודי ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש
בו שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי
במקור זה מסביר המדרש שכנסת ישראל אומרת לקב"ה למרות שצר לי, בכל
זאת אנחנו עדיין אומרים לקב"ה שהוא עדיין דודנו. אנחנו מבינים שהצער
והמרירות, זה חלק הכרחי מן הדבקות.
והשכל והדמיון מתאחדים אח"כ לנקודה אחת, ושם
שד"י מתגלה
עליהם, שכל, דמיון, יו"
ד-הדרך לרומם את המרירות לעונג זה מחיבור של
השכל והדמיון. החיבור בניהם יוצר נקודה פנימית ששם אנחנו אומרים שד"י,
היינו אומרים די לצרות.
דברי הרב מרמזים על סיום המדרש, שהמדרש אומר שיש אנשים שמסוגלים
להגיד שדי, היינו להגיד די לצרות. יש אנשים גדולים שמסוגלים לאחד את השכל
והדמיון, בחיבור הזה מסוגלים לתת קץ למרירות.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הרגשת החיבור בין השכל והדמיון בעבודת
הדבקות, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה של.
-
הדבקות הרצונית והמדעית, הדמיונית והמעשית, כשהן מתארגנות ביחד,
הן פותחות את צינורות החיים של טללי הרצון אשר לחיים העדינים, חיי
האמת, שאין קצה לעושר כבודם ולזיו מתקם ...
הרב מרמז שהדרך להגיד לצרות די, זה נעשה במילה שדי. מילה זאת היא ראשי
תיבות של שכל דמיון, ונקודה שהמחברת זה מרומז באות י'.
החיבור בין דמיון שכל, וכן נקודה המחברת אותם מבוארת במקור נוסף בשמונה
קבצים, וכך כותב הרב.

33
קובץ ז' פסקה ט.
-
הדמיונות, והשכליות, והופעת הקודש הנעלה מן השכל, הן שלשת מדריגות
של המהותיות הרוחנית של האדם ושל העולם, שהנן קשורות זו בזו. כל
נקודה דמיונית יש לעומתה נקודה שכלית, שהיא יונקת ממנה, ושבעילויה
היא עולה עד מעלתה ומתאחדת במקורה, וכל נקודה שכלית יש לה
לעומתה נקו
דה הופעתית
בקודש, הרוממה מכל לשון ונשגבה מכל השכלה,
שהיא יונקת ממנה, ועולה בעילויה עד מדרגתה. בהתאחדותם של כל
הנקודים, הדמיוניים, השכליים וההופעיים, בחטיבה משוכללת, מתיצב
עולם מלא, משולש בקודש, שכל אחד ואחד מהם הוא מואר מכל שלשת
מדריגותיו.
במקור זה מסביר הרב את המשולש של הקודש, חיבור של שכל דמיון ונקודה
שהיא מופיעה ונמצאת ברוממות מעל שני החלקים החלקים. הנקודה הזאת
שנמצאת למעלה היא מאחדת ומרוממת את הכל.

34
פסקה ז'הדבקות השכלית החפשית18
(עמוד תמג')
על פי
הדמיון החצוני, הכוזב, ידמה לאדם, שחופש הדעות
והדבקות
האלהית הם דברים סותרים זה את זה, אבל בהיות האדם
מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות, יבא לידי ברור, שרק
בחופש דעות גמור יבא לידי הדבקות האלהית השכלית
המזוקקה.
ומתוך הדבקות החפשית הזאת תתרומם הכרתו עד שתעלה
עמה את כל רצונו. ועצמיות הוייתו, מדותיו ושאיפותיו. והחשק
והתענוג האלהי
יגלה עליו בעוזו, וברכתו תהיה ברכה, וקללתו קללה,
ותפלתו תעשה פירות, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.
נושא הפסקה-בבירור אמיתי מתברר לאדם שחופש הדעות הוא מביא את
הדבקות האלקית.
ביאור הפסקה-
על פי
הדמיון החצוני, הכוזב, ידמה לאדם, שחופש הדעות
והדבקות
האלהית הם דברים סותרים זה את זה-הרב ממשיך לבאר את מהותה של
הדבקות. הרב מבאר שיש הסוברים שהדבקות היא באה לצמצם את האדם.
המחשבה הזאת גורמת שיש דמיון שאומר שחופש דעות לא יכול לבוא ביחד עם
דבקות אלוקית. לפי המחשבה החיצונית, לפי התפיסה הכוזבת של האנשים
עבודת ה' מצמצמת את האדם, לכן אין אפשרותלרחבות מחשבתית ביחד עם
דבקות.
אבל בהיות האדם
מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות, יבא לידי שרק ברור,
האלהית הדבקות לידי יבא גמור דעות בחופש השכלית
המזוקקה-הרב מסביר שההיפך הוא הנכון. דווקא מתוך חופש דעות
גמור אז האדם יוכל להגיע לדבקות אלוקית שכלית מזוקקת. הדבקות השכלית
היא לא באה לבטל את חופש הדעות. חופש הדעות הוא משכלל את עבודת ה'.
חופש הדעות הוא דבר יסודי בשיטת הרב קוק. אומנם לפני שמדברים על
החשיבות של חופש הדעות, הרב בעצמו מזהיר שצריך זיקוק של הדעות
הטהורות. היינו התנהגות ומידות נכונות.
הרב בשמונה קבצים כותב על הסכנה בחופש דעות שמגיע בצורה לא נכונה.
קובץ ב' פסקה לט.
18מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ג' פסקה קצד'.

35
-
המחשבה על דבר חופש הדיעות אי אפשר להיות נקלטת בתור מחשבה
מוסרית, כי אם בעת שהאדם הוא עסוק בהגיון הדיעות ובירורן, שאז
החופש דרוש לו. אבל בכל הזמנים שהאדם חי חיים של רגש, וקל וחומר
חיים של דמיון, או שאר חישות חומריות, הוא מוכרח להיות אסור באיזה
חוג של דיעות
קדומות, הכל אחד אם שהן דיעותיו שקדמו, או דיעות
מקובלות. וממילא מובן, שכל חופש של דיעות בחיים ההמוניים התדיריים
הוא ענין שאין לו כל מובן, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד
תורה...
במקור זה מסביר הרב שחופש הדעות יכול להופיע רק בצורה שהאדם חי מתוך
בירור הדיעות והכרת ההגיון שבדעות. לעומת זאת מי שחי את חייו, כחיי רגש,
אדם שחיי בצורה של הרגשת החומריות, אז יש חשש שחופש הדעות יוביל אותו
לדעות קדומות, לחופש שהוא אינו נכון. חופש שנובע מתוך תאוות. בשביל להגיע
לחופש נכון האדם צריך להגיע להיות בן חורין, לעסוק בחופש מתוך התורה.
וכך כותב הרב במקור נוסף בשמונה קבצים.
קובץ ב' פסקה קטז.
-
אי אפשר לבוא למדרגת הקדושה העליונה כי אם על ידי מחשבה חפשית
לגמרי. ואי אפשר להמחשבה
שתהיה חפשית כי אם אחרי התיקון הגמור
של המעשים והמדות בתשובה גמורה מאהבה. כי כל זמן ששמץ הרשעה
מונח בלב, הרי הוא משעבד את המחשבה להרע ...
הרב מדגיש את שהקדושה העליונה תלויה במחשבה חופשית. אומנם גם כאן
צריך להזהר שהאדם יהיה מתוקן במעשים ומדות, ורק כשהוא מתוקן אז החופש
יביא תועלת.
ומתוך הדבקות החפשית הזאת תתרומם הכרתו עד שתעלה
עמה את כל רצונו. ועצמיות הוייתו, מדותיו ושאיפותיו-כיון שהדבקות באמת קשורה
לחופש ממילא הדבקות יכולה לכלול בתוכה את כל המציאות, דבקות כזאת היא
דבקות מאד רחבה. דבקות כזאת היא מסוגלת לרומם את כל מציאותו של האדם.
רצונותיו של האדם, עצמותו והוויתו של האדם, כל זה לצד מידותיו ושאיפותיו
של האדם.
והחשק
והתענוג האלהי יגלה עליו בעוזו, וברכתו תהיה ברכה, וקללתו קללה,
ותפלתו תעשה פירות, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור-
כיון שצדיק כזה כל מציאותו הפרטית מקושרת אל הדבקות, ממילא כל מה
שהצדיק מקושר בזה הוא מגלה חשק ותענוג אלוקי. בצורה כזאת יש לצדיק כח

36
לברך ולהיפך חס ושלום לקלל19. כוחו של הצדיק להשפיע על המציאות כולה, כיון
שכל מציאותו היא מקושרת לכח האלוקי.
כוחו של הצדיק שיכול לגזור בא לידי ביטוי בלשון הפסוק באיוב.
איוב פרק כב פסוק כח
-
וְּֽתגְזַר־אָ֖ומֶּר וְי ָ֣֣קם ל ְֶ֑ך וְעַל־דְ֝רכֶָּ֗י ָך נָ֣֣ג ַּּֽה אּֽור:
כאן בפסקה הרב מסביר בעומק כיצד הדבר פועל. סיבת כוחו של הצדיק, כיון
שהוא בעצמו דבק בצד האלוקי, ממילא כל פעולה שלו מקבלת משמעות עליונה.
בשמונה קבצים הרב מסביר שהדבקות היא הדרך בה הצדיק יכול לגזור, וכך
כותב הרב.
קובץ ב' פסקה פב.
-
פעולת התפילה היא מצד הדבקות באלהים שלה, הדבקות עושה את הצורה
דומה ליוצרה, מובלעת בכחה העליון ... כפי אותה המדה של הידיעה
המפותחת בעניני האלהות, ושל זיכוך המעשים והמדות שקדמו לה, כח
הדבקות יוצאה אל הפועל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית
להרבות חסד, הג
נה וטובה, מוזרחת בשלל צבעיה. ותגזר אומר ויקם לך,
ועל דרכיך נגה אור.
במקור זה מסביר שפעולת התפילה היא הדבקות, כיון שהאדם דבק בקב"ה
ממילא יש לו הידמות לקב"ה, ההידמות הזאת נותנת לו כח לפעול, כביכול כמו
הבורא.
19היכולת לברך או לקלל, מצאנו שהגמ' אומרת את זה כלפי כלל ישראל, וכך מובא בגמ' יומא.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד ב
-
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק
ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום,
שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.

37
פסקה ח'שני מיני דבקות20
(עמוד תמד')
ישנם
שני אופנים של דבקות, המתנוצצים באדם, האחד
הוא בא מצד התורה. ואע"פ שאינו מרגיש בפנימיותו כ"א הארה
נשמתית רוחנית,
בלא אותיות של הלכה ושל מצוה מ"מ הוא בא מכח
הארת התורה המעשית. והשני בא מצד עצמות הארת הנשמה,
ביחוסה אל אור ה'
בעולם.
וישנם בכל פרטי הבחינות של אלה שני המינים של דבקות
המתנוצצים בנשמה, חילוקים לענין דרך השימוש שבהם. ולפעמים
צריכים למזג
דוקא מין אחד בשני.
נושא הפסקה-ישנה דבקות הנובעת מן התורה המעשית, וישנה דבקות הנובעת
מעצמות הנשמה.
ביאור הפסקה-
ישנם שני אופנים של דבקות, המתנוצצים באדם, האחד
הוא בא מצד
התורה-בפסקה שלנו הרב מסביר שני אופנים של הופעת הדבקות. יש דבקות
דרך התורה, וישנה דבקות שעצמות ההארה הנשמתית שקיימת באדם.
הרב פותח את הפסקה בתיאור הדבקות הבאה מתוך התורה. היסוד שהתורה
בעצמה מגלה דבקות מצאנו באריכות בספרי חסידו21ת, וכך מובא בתניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ה
-
ד"מ
[דרך משל]
כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה
על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה.
והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא שעלה ברצונו
שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך
וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות
ותביעות
אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך
20מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רט'.
21בספרי החסידות דורשים שהדבקות בקב"ה קשורה לתורה ומסמיכים את הדברים על הגמ'
במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד א
-
רבי יוחנן דידיה אמר אנכי
-
נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית.
בחסידות דורשים שכביכול הקב"ה רשם את עצמו בתורה, נתן את מהותו בתוך התורה. (אומנם
פשט הגמ' שהקב"ה אומר שהוא בעצמו כתב את התורה, אבל אין צורך להסביר שהקב"ה בעצמו
כביכול נתן את עצמו בתורה.)

38
הוא שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג
בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג
ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא דלית מחשבה
תפיסא
ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות
לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו
נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת
מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על
כל המצות מע
שיות.
במקור זה מסביר בעל התניא את יתרון הדבקות הבאה מהתורה על דבקות
שנובעת מתוך המצוות ושאר הדברים. בעל התניא מסביר שהתורה היא רצונו של
הקב"ה, כשהאדם לומד בתורה פסק דין מסויים, כשהאדם משיג מה רצון הקב"ה
שההכרעה ההלכתית תהייה באיזה משא ומתן הלכתי, ההכרעה הזאת היאממש
חכמתו של הקב"ה. ההשגה השכלית הזאת היא ממש התפיסה השכלית שהקב"ה
בעצמו הכריע בדבר זה. החיבור הזה לחכמתו של הקב"ה הוא גורם ייחוד נפלא
שאין כמוהו, שממש שכלו התלבש וקלט את השכל האלוקי.
הרב באורות התורה נוגע גם ביסוד הדבקות שמופיע בתורה, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ב' פסקה ב
-
עיקר למוד תורה לשמה, בענינים הרוחניים מתקיים
הדבר כפשוטו, כי קרבת ד' ורוממות הקדושה גלויה בהם,
והאדם מתרומם על ידם, ובענינים המעשיים צריכים להבין
שהם כולם סעיפים ולבושים של אור היושר והצדק האלהי,
ובתוך כל הפרטים יחד נמצאת הנשמה האלהית של שכלול
העולם, בחיים
בחומר ורוח, בחברה וביחיד, וממילא נוקב
האור
ויורד ג"כ בכל פרט ופרט...
במקור זה מסביר הרב שעיקר לימוד התורה הוא בשביל קרבת ה'. אומנם
כשהאדם מתעסק בענייני אלוקות, קל להבין כיצד יש כאן דבקות. אומנם
החידוש הגדול שגם בעניינים מעשיים, בלימוד המצוות אפשר לגלות את
הדבקות. לראות כיצד האור האלוקי יורד ונמצא בתוך כל הפרטים.
ואע"פ שאינו מרגיש בפנימיותו כ"א הארה
נשמתית רוחנית, בלא אותיות של הלכה ושל מצוה מ"מ הוא בא מכח
הארת התורה המעשית-
כל לימוד תורה הוא יוצר דבקות בקב"ה. אומנם לפעמים האדם לא מרגיש את
ההארה הנשמתית שהתורה יוצרת אצלו. לפעמים האדם רואה את האותיות ולא
רואה את האור האלוקי, בכל זאת האדם צריך להכיר כיצד כל הצד המעשי של
התורה כולל בתוכו דבקות אלוקית. כמו שהבאנו לעיל שאור התורה,ההוראות
המעשיות של התורה מגלים את האלוקות שיורדת לעולם בצורה מעשית.

39
הרב כאן מדגיש שבעצם לימוד התורה זה עצמו הדבקות, גם אם לא מרגישים.
יסוד זה מבואר בספר נפש החיים.
נפש החיים שער ד פרק י
-
ובשעת העסק והעיון בתורה. ודאי שא"צ אז לענין הדביקות כלל. כנ"ל
שבהעסק
ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו
חד. והוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה פל"ג אדם לוקח חפץ שמא יכול
לקנות בעליו. אבל הקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול
לי אתם לוקחים כו'.
במקור זה מסביר הגר"ח מוולוזין, שבזמן לימודהתורה אין צריך לחפש את
הדבקות. כיון שהדבקות באה לידי מימוש בעצם לימוד התורה. הלימוד בעצמו
הוא נחשב כמו הדבקות עצמה. כיון שהקב"ה הטביע בתורה תכונה שכביכול
אנחנו יכולים לקחת את הקב"ה בעצם התורה עצמה.
הרב כאן מדגיש שלפעמים בלימוד התורה עצמו לא מרגישים דבקות. הדבר הזה
בא לידי ביטוי בזה שהרבה פעמים לימוד תורה הוא בעצמו מרחיק את האדם
מהרגשת הדבקות. נפש החיים בספרו מדגיש שמצד אחד צריך ללמוד לשמה,
לשמו של הקב"ה, מצד שני באופן טבעי יש צד בלימוד התורה שהוא מרגיש את
האדם מהרגשת הדבקות, מהרגשת לימוד התורה. לכן נפש החיים מדגיש את
החשיבות שהאדם יתכונן ויכוון את עצמו לפני הלימוד, ולפעמים בצורה מועטה
גם תוך כדי הלימוד. וכך מובא בנפש החיים.
נפש החיים שער ד פרק ז
-
ולזאת ראוי להאדם
להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב
מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה'. ולהטהר מעונותיו בהרהורי
תשובה. כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתוה"ק בדבורו ורצונו
ית"ש. ... וכן באמצע הלימוד. הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט.
טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש ש
קיבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן
מחדש עוד מעט ביראת ה' ... כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט
מהלימוד. להתבונן מעט ביראת ה'. ואינו חושש בזה. משום ביטול תורה
כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה:
במקור זה מסביר נפש החיים שלפני הלימוד האדם צריך לכוון את עצמו לקראת
לימוד לשמה. אומנם תוך הלימוד הדבקות והלימוד לשמה קצת נחלש, לכן צריך
האדם מידי פעם להתחזק ולחזור ולהזכיר לעצמו את הדבקות ואת הצורך ללמוד
לשמה. הסיבה שמותר תוך כדי הלימוד, כיון שהלימוד הוא מחליש את הדבקות,
לכן צריך לחזור ולהתעורר מחדש. כמובן לשי' נפש החיים, החיזוק הזה תוך כדי
הלימוד הוא לא העיקר, הוא צריך להיות מועט מאד.

40
והשני בא מצד עצמות הארת הנשמה,
ביחוסה אל אור ה' בעולם-לאחר
הכרת הדבקות הבאה לידי ביטוי על ידי התורה, צריך האדם להכיר שיש דבקות
נוספת. זאת דבקות שנובעת מעצם הכרת הארת הנשמה. בעצם זה שכל נשמה יש
לה דבקות וקשר מיוחד אל הקב"ה. הנשמה היא גילוי אור ה' שמופיע בעולם, לכן
דבקות של האדם בתוך נשמתו היא בעצמה מגלה דבקותבאלוקות.
הכרת הדבקות הנשמתית מופיע גם בשמונה קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה נו'
-
כל מה שהנשמה תובעת, יש בו אוצר חיים גדול מאוד. על כן אושר האדם
תלוי הוא בשימת הלב לתביעותיה של הנשמה, גם כשהיא הומה בכמהון
בעלמא שאי אפשר למצוא בו אותיות, תיבות, גזירות, והבנות מפורטות
ומובלטות.
במקור זה מסביר הרב שיש בנשמה תביעה של אוצר חיים גדול. אושרו של האדם
תלוי בזה שהוא נותן מקום לתביעתה של הנשמה.
וישנם בכל פרטי הבחינות של אלה שני המינים של דבקות
המתנוצצים בנשמה, חילוקים לענין דרך השימוש שבהם. ולפעמים
צריכים למזג
דוקא מין אחד בשנ
י-שני אופני הדבקות האלה, הם מתנוצצים בתוך הנשמה.
אומנם יש חילוקים דרכים לעניין השימוש שבהם. הדרך לגילוי הארת הנשמה
שונה מהדרך של גילוי הדבקות הבא דרך תורה. הרב לא מפרט את ההבדל בין
הדרכים השונות, אבל אפשר לתת דוגמא להבדל. הדבקות של התורה צריכה
להופיע מתוך עמל שכלי של דבקות בלימוד התורה. לעומת זאת הכרת הארת
הנשמה, בשביל זה צריך התבודדות של האדם בתוך עצמו.
הרב מוסיף ומחדש שלפעמים צריך שילוב בין ההופעות השונות. לפעמים כדי
לגלות דבקות צריך בדווקא ללכת בשילוב של ההופעות השונות.
הרב בשמונה קבצים מבאר שהופעת האמונה יכולה להופיע בשלשה הארות,
ולפעמים כל ההארות מתרכבות ומתמזגות ביחד. וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה קח.
-
האמונה המופעה מהעולם, האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה
המופעה מהתורה, האמונה הניסית המסורתית, והאמונה התוכית המופעת
ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו, הם שלשה אורות
גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים, ודורש תפקידים מיוחדים,
והם לפעמים מתר
כבים ומתמזגים זה עם זה בשילובי כחותיהם...
במקור זה הרב מבאר שהאמונה יכולה לנבוע מתוך התורה, מתוך הטבע שהאדם
מתסכל בבריאה, או מתוך תוכיות הנשמה. אם נרצה להקביל את זה לפסקה

41
שלנו, ההסתכלות מתוך מעמקי הנשמה זאת אותה דבקות הקשורה להארת
הנשמה. והדבקות של התורה היא אותה אמונה הנובעת מן התורה. (כאן הרב
הוסיף אמונה שנובעת מהכרת הטבע שנמצא בעולם). אומנם גם כאן הרב מדגיש
שלכל אמונה יש תנאים מיוחדים, ובכל זאת ישנה הופעה שהיא ממזגת ומרכיבה
את שלשת התנאים ביחד.

42
פסקה ט'הדבקות המרגשת והתורתית22
(עמוד תמה')
כשהנפש
היא בריאה, אוצר הרגשת הקדושה הוא שלם
תמיד, חי ומלא, ומשפיע תדיר מאורו וחומו על הצדדים הנמוכים
ממנו, ועל הנעלים עליו. משפיע על הגוף וכל אבריו וכחותיו נעימת
ידידות מתיקת הקודש, ועל הארת השכל וכח השינון והלמוד הוא
משפיע גם כן מאורו המוחש והמורגש, עד שתלמוד ת
ורה לשמה,
בדבקות מורגשת, הבאה וחודרת עד לעצם דם ובשר, הוא דבר תדירי
ומובן מאליו. ויחד עם החדוד והשינון וטרדת השכל בעומק ההלכה
באה השלהבת המורגשה של הדבקות האלהית המורגשת,
הממתקת
גם את הבשר. וחטיבה שלימה עושה אז האדם את העולם
כולו, ע"י התאחדותו בעצמו, ומקשר הכל לחיי כל עולמים, ומתמלא
זיו עולם ושעשוע עליון. המעיד לו על קשר קדשו בתענוגי עדנים,
המוכנים ליראי ד'. הדבקים בו.
אמנם בעת השבירה ודלדול הכחות הרוחניים פוגעת המגערת
בכח הגופני, ומקדרת את זיו הנפש. והרבה צריך האדם לעמול עד
שתשוב אליו ההארה הרוחנית להיות מורגשת עד שאור
התשובה, וזרם שטף הדבקות האלהית יוחש אליו בפנימיותו גם
מצדו הגופני, עד שתמיד, בעסקו בתורה, יחד עם ההבנה
השכלית
של עמקי ההלכות יופע
עליו
אור חי מפנימיות מעמקי החיים, וידלה
ממים עמוקים עצה בלב איש, בכל תורה ובכל טרדה שכלית ירומם
וינשא הגבה למעלה למעלה.
אבל זאת היא דרך ד' האמיתית לשוב אל התורה, אל עמקה
והדרה, אל
פלפולה ושינונה, ברעיון בהיר, בלב מתנה, ובאוצר חיים של
קדושת הנפש, המשלימה את הוד הרוח והנשמה. ומחיל אל חיל ילך,
ויגדיל תורה ויאדיר. והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענוה צדק
ותורך נוראות ימינך,
אל תקרי
והדרך אלא וחידודך.
נושא הפסקה-כשהנפש בריאה אז גופו ושכלו של האדם מקושרים לדבקות
האלוקית.
ביאור הפסקה-
כשהנפש היא בריאה, אוצר הרגשת הקדושה הוא שלם
תמיד, חי ומלא, ומשפיע תדיר מאורו וחומו על הצדדים הנמוכים
ממנו, ועל הנעלים
22מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה כ'.

43
עליו-הרב בפסקה מסביר כיצד הופעה של נפש בריאה מסוגלת לקבל את אוצר
הרגשות הקדושה שנמצאות אצל האדם. האוצר הזה כשהוא מופיע על נפש
בריאה אז האוצר מופיע בצורה שלמה ובצורה תמידית. ההופעה הזאת למרות
שהיא מתגלה בהרגשה, בכל זאת היא יכולה להשפיע גם על חלקי הגוף, שהם
החלקים הנמוכים מן הרגש, וגם על השכל שהוא נמצא ממעל לרגשות.
ההבנה שחלק מקדושת האדם תלויה בבריאותו הנפשית של האדם, מצאנו בדברי
הרב בפתיחה לאורות התשובה, וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק א'
-
... בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית
נפשית
...
יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה
שקוראים "מוסר
כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה,
וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם
נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי
החוש הזה
של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג
מכאב, והוא מזדרז
לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו.
במקור זה הרב מתעסק בחלקי התשובה שהאדם צריך לשוב בתשובה. הרב
מסביר שבתשובה הטבעית יש חלק הקשור אל הגוף, ולעומת זאת ישנו חלק
הקשור אל בריאות הנפש. משמעות בריאות הנפש הכוונה שהאדם מצליח לגלות
בתוכו מוסר כליות בריא.
הרב בדבריו מדגיש שבעצם האדם יכול לסמוך על בריאות נפשו. בעצם בריאות
נפשו של האדם היא כלי דרכו אפשר להוסיף קדושה. יש הסוברים שהאדם לא
יכול לסמוך על טבעיות נפשו, כיון שהאדם לא כל כך ישר. הרב סובר אחרת, הרב
סובר שאם הנפש בריאה ממילא אפשר לסמוך על הנפש, אפשר לסמוך שהיא
תהיה כלי דרכו הקדושה תוכל להופיע. וכך כותב הרב באורות התורה.
אורות התורה יא' יב
-
האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו
ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים
בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום
ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד
התמידי צריך להיו
ת הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה א
-
להית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה
.
במקור זה הרב מסביר שהאדם צריך להאמין בעצמו, בחייו. האמונה הזאת
גורמת שהאדם יודע שדרכו יכול להופיע אותיות התורה. האור הגדול מופיע
דווקא דרך נפשו של האדם. הרגשת אוצר הקדושה אינה חלק נפרד ממהותו של
האדם, מיד כשהאדם מגלה את נפשו בצורה בריאה, מיד הקדושה מופיע בצורה
מיידית, בצורה טבעית בנפש האדם.

44
נפש בריאה היא השורש לכל מציאותו של האדם. כמו שידוע שיש קשר בין גוף
לנפש, הרבה חולאים של האדם נובעים מהקושי הנפשי, כך גם בענייני קדושה,
אם הנפש בריאה אז הרגשות הקדושה שלה מסוגלות להשפיע על גופו של האדם.
השפעת הנפש לא רק על גופו של האדם, אלא גם על החלקים שנמצאים מעל
הנפש, על החלקים שנמצאים מעל הרגשות של האדם.
ראוי לציין על פי המשך הפסקה נראה שהדגש כאן למרות שהנפש היא כביכול
החלק הנמוך אצל האדם, הנפש היא חלק הנשמה הנמוך ביותר. בתוך הופעת
הנשמה ישנם חמשה חלקים, נפש רוח נשמה חיה יחידה, הנפש היא הנמוכה
ביותר. הנפש היא נותנת את המזון את הדם ואת החיות הבסיסית לאדם. כיון
שהחיות הבסיסית הזאת בריאה, בריאותה באה לידי ביטוי שהאדם מרגיש את
אוצר הקדושה שנמצא בנפש, ממילא החיות הבסיסית הזאת משפיע גם על מה
שנמצא מעליה. לכן בהמשך הפסקה הרב יסביר שההשפעה הזאת גורמת שגם
דברים טכניים, גם דברים שלכאורה רחוקים מדבקות מושפעים מהדבקות
הזאת.
מתוך הבנה שהנפש הזאת היא החיות הבסיסית ניתן להבין למה ההופעה הזאת
היא תמידית. יש חלקים בנפש שהם מופיעים לפרקים, לפי מעלתו של האדם. כיון
שכאן מדובר על הופעת הנפש בצורה בריאה, ממילא יש כאן קביעות תמידית של
דבקות.
משפיע על הגוף וכל אבריו וכחותיו נעימת
ידידות מתיקת הקודש, ועל הארת השכל וכח השינון והלמוד הוא
משפיע גם כן מאורו המוחש והמורגש, עד שתלמוד תורה לשמה,
בדבקות מורגשת, הבאה וחודרת עד לעצם דם ובשר, הוא דבר תדירי
ומובן מאליו-הרב מתאר כאן השפעה
כפולה של הנפש הבריאה על הגוף וכל כוחותיו. לא רק האברים של האדם יושפעו
בהרגשה של מתיקות קדושה, אלא גם כוחותיו, רצונותיו של האדם יושפעו
כשהנפש בריאה ומקבלת קדושה. החידוש הכפול כאן שההשפעה היא גם כלפי
מעלה. היינו השכל שהוא נמצא מעל ההרגשותשל הנפש הבריאה, גם השכל
מושפע מן הנפש הבריאה. ההשפעה על השכל, שהשכל מסוגל להאיר, ולשנן. נראה
שהדגש כאן למרות ששינון יכול להיות חזרה יבשה, בזכות הנפש הבריא הרגשות
הקדושה משפיעות מתיקות ודבקות אפילו בשינון הלימוד.
השינון יתרונו שהוא משפיע על האדם השפעה תדירית קבועה, וכך כותב הרב
בעין איה.
עין איה שבת פרק יב' פסקה כב
-
כל התחבולות שביכולתך תהיינה נעשות כדי להקנות לך את התורה בצורה
של קנין, בתכונה של השארת רישומה לעד על כל מהות החיים שלך. על כן,
ביחד עם השקידה על דלתותיה של תורה, על החזרה התדירית המביאה

45
לידי שינון וחיוור וידיעה מובהקת, תתאמץ לעשות סימנין לתורה ... על ידי
זה תקנה את התורה והיתה לך לקנין עולם, מתעצמת במהות נפשך, והיתה
עמך לאחדים, לאשרך ורוממות עזך ונצחך. סימנין עשה לתורה וקנה
אותה
.
במקור זה מסביר הרב את החשיבות שהאדם צריך לעשות תחבולות כיצד לזכור
את התורה. האדם צריך לעשות לעצמו שקידה מיוחדת וסימנים מיוחדים כדי
שהחזרה על התורה תיצור קניין נפשי קבוע אצל האדם. כשהאדם קונה לעצמו
את התורה, אז התורה מתעצמת במהות נפשו של האדם, בצורה כזאת לאדם יש
אושר ורוממות בהופעת נפשו בצורה חזקה.
כשיש הופעה כזאת האדם מסוגל ללמוד תורה לשמה. בצורה כזאת הלימוד תמיד
משפיע דבקות שחודרת לעומקו של האדם. הסיבה שהלימוד כולו הופך להיות
לשמה, כיון שהנפש היא נותנת חיות גם לבשר וגם לדם, גם לחלקים הנמוכים של
האדם, ממילא כל מה שיוצא מן האדם הוא יוצא בצורה של דבקות.
ויחד עם החדוד והשינון וטרדת השכל בעומק ההלכה
באה השלהבת המורגשה של הדבקות האלהית המורגשת,
הממתקת גם את הבשר-הרב
חוזר ומדגיש את הפלא הגדול, מצד אחד יש כאן כביכול ריחוק מהדבקות. יש
כאן לכאורה טרדה של עיסוק שכלי, יש כאן שינון שכביכול מתרחק מההופעה
הרגילה של הדבקות. בכל זאת בזכות הנפש הבריאה נוצר מצד של שלהבת טבעית
שהיא נותנת הרגשת דבקות בכל פעולתו של האדם. גם בבשרוממילא גם בלימוד
שהוא כביכול טכני או לימוד הלכתי מעמיק, לימוד שמתעסק בפרטי המציאות,
בכל זאת הנפש הבריאה היא משפיע מתיקות על כל המציאות.
המתקת הבשר מהותה שבעצם גם החלק החומרי מקבל משמעות רוחנית. הרב
בשמונה קבצים מסביר שהתכונה של גילוי הנפש בתוך הבשר זאת תכונה
הקשורה לעתיד לבוא עם הופעת המשיח, וכך כותב הרב.
קובץ ז' פסקה ריב.
-
אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה
... ותכונת אורה היא, הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש
באור כל החול כולו, הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת
הנפש בתוך כל הבשר, העלאת ערך כל החיים, הארת אור קדשי קדשים
בכל הש
לבים של המציאות
במקור זה מסביר הרב שמשיח, ותורתו של משיח מסוגלת לגלות אורה אלוקית
בכל החומריות. גילוי האור האלוקי בתוך החומריות מבטא את הופעת הנפש
האלוקית בתוך הבשר. בעצם גם החלקים הנמוכים שקיימים במציאות יש להם
קישור מהותי לחלק העליון. לכן נפש בריאה, נפש שמגלה את האוצר הרוחני
מסוגלת להמתיק את הבשר הנמוך.

46
וחטיבה שלימה עושה אז האדם את העולם
כולו, ע"י התאחדותו בעצמו, ומקשר הכל לחיי כל עולמים, ומתמלא
זיו עולם ושעשוע עליון. המעיד לו על קשר קדשו בתענוגי עדנים,
המוכנים ליראי ד'. הדבקים בו-הופעת
הנפש הבריאה היא יוצרת מהות שלימה באדם וממילא גם בעולם כולו. כשהנפש
בריאה כל המציאות כולה יכולה להתאחד. כשהחלק הגשמי של האדם רחוק מן
הקדושה, אז יש פירוד. החטא והרשעים הם מבטאים את הנפרדות. לעומת זאת
חיבור ותיקון של הבשר יוצר אחדות בכל העולם כולו. כשכלהמציאות כולה
מתקשרת אל הזיו והשעשוע העליון, אז הכל הופך להיות חטיבה אחת ואחדות
אחת.
המושג שעשוע מופיע בספר משלי על התורה, וכך מובא בספר משלי23.
משלי פרק ח
פסוק ל
-לא -
(ל) וּֽאֶּהְיִֶּּ֥ה אֶּצְלָ֗ו אֹ֫מִּ֥ון וּֽאֶּהְיֶּ֣ה שַַ֭עֲשֻּעים יֶ֤ום׀ יֶ֑ום מְשַחֶָּ֖קֶּת לְפנ֣יו בְכ ל־עֵּֽת: (לא)
מְַ֭שַחֶּקֶּת בְתֵבֵ֣ל אַרְצֶ֑ו וְ֝שַעֲשֻּעַָ֗י אֶּת־בְנִֵּ֥י אדּֽם: פ
התורה האור האלוקי הוא יורד אל הארציות, אל תבל. הירידה הזאת היא מגלה
שעשוע מיוחד. השעשוע מבטא יכולת לגלות אלוקות במקום הנמוך. לכן זיכוך
של הבשר הוא מגלה שעשוע עליון שיורד עד הבשר.
השעשוע הזה מעיד על קשר של תענוג למי שדבק בקב"ה. השעשוע מבטא ירידה
של האור האלוקי למקום נמוך. כמשל כמו אב שמשתעשע בבנו חביבו, לפעמים
האב עושה דברים בשביל השעשוע, דברים שמבטאים ירידה לדרגתו של האב.
ירידה שמגלה את החיבור של האב אל בנו ואל תחביביו.
היכולת של התורה לרדת לפרטים של המציאות כולה, היכולת של לימוד תורה
לשמה לגלות דבקות בכל המקומות הנמוכים הגשמיים הקיימים במציאות.אמנם בעת השבירה ודלדול הכחות הרוחניים פוגעת המגערת
בכח
הגופני, ומקדרת את זיו הנפש-כשהאדם יורד מדרגתו הרוחנית, כשיש שבירה
ודלדול של כוחות רוחניים, גם החלקים הגשמיים נפגעים. כיון שיש חיבור וקשר
בין הצד הרוחני לבין הצד הגופני. החיבור בין החלקים נעשה על ידי הנפש, הנפש
היא נותנת את החיות לגופו של של האדם. כשנפשו של האדם יורדת מדרגתה אז
כוחותהחיים הגופניים נפגעים ונחלשים.
והרבה צריך האדם לעמול עד
שתשוב אליו ההארה הרוחנית להיות מורגשת עד שאור
התשובה, וזרם שטף הדבקות האלהית יוחש אליו בפנימיותו גם
מצדו הגופני-עבודתו של האדם צריכה שהאדם ישיב לעצמו
23עי' בראשית רבה א' א' שדורש את זה על התורה.

47
את האור הרוחני. השבת האור הרוחני צריכה להיות מורגשת עד שאור התשובה
ישפיע על הדבקות של האדם שירגיש רצון לדבקות גם בצד הגופני.
מטרת הדבקות האלוקית היא יצירת מציאות שהאדם מרגיש דבקות בכל חלקי
גופו. הדבקות צריכה להופיע בצורה ממש מוחשית בגופו של האדם. ברגע שיש
הרגשה מוחשית של דבקות, אז מוכח שנפשו של האדם בריאה, בצורה כזאת
מוכח שיש קשר בריא בין הצד הרוחני לצד הגשמי. כשיש קשר טוב בין החלקים
אז הדבקות מושגת בצורה ממשית בכל מהלך חייו של האדם.
עד שתמיד, בעסקו בתורה, יחד עם ההבנה השכלית
של עמקי ההלכות
יופע
עליו אור חי מפנימיות מעמקי החיים, וידלה
ממים עמוקים עצה בלב איש, בכל תורה ובכל טרדה שכלית ירומם
וינשא הגבה למעלה
למעלה-כשיש בריאות נפשית, כשיש הרגשת דבקות מוחשית בגופו של האדם,
אז האדם מרגיש דבקות בעסק התורה. התורה היא מגלה את השכל האלוקי
בצורה מוחשית בתוך חיי המעשה. הבנת השכל האלוקי בחיבור אל השכל הגשמי
של האדם, זה מבטא דבקות. עיקר הדבקות באה לידי ביטוי בתורה הבאה לידי
מימוש בהלכות דווקא. ההלכה היא מבטאת גילוי אור אלוקי בחיי המעשה,
בהופעה מעשית בדברים גשמיים. לכן מי שחי את הדבקות רואה כיצד בתוך
החיים עצמם יש מים עמוקים24, בתוך ההלכה יש חלק אלוקי שמרומם את
האדם.
כשהאדם חי בצורה כזאת הטרדה השכלית, טרדה שנוצרת בעקבות התורה, היא
בעצמה יכולה לרומם את האדם. האדם מכיר כיצד הטרדה הזאת היא חלק
מחשקו של האדם להכיר את השכל האלוקי, להגיע לדבקות דרך התורה, דרך
השכל האלוקי. העיסוק הזה הוא בעצמו מרומם את האדם למעלה מעלה.
אבל זאת היא דרך ד' האמיתית לשוב אל התורה, אל עמקה
והדרה, אל
פלפולה ושינונה, ברעיון בהיר, בלב מתנה, ובאוצר חיים של
קדושת
הנפש, המשלימה את הוד הרוח והנשמה-הדרך להגיע לדבקות הזאת היא
בצורה שהאדם מגיע לעומקה והדרה של תורה. החיבור אל העומק של תורה בא
לדיי ביטוי בפלפול של תורה, ושינון תורה אולי קשור להדרה של תורה. יש כאן
פעולה של עומק ורוחב. כשהאדם מרגיש כיצד התורה היא מצד אחד מבטאת
עומק אינסופי, מצד שני התורה מבטאת גם רחבות של היקף ידיעות והרחבת
אופקים. שינון התורה הוא יכול להיות מעין פעולה טכנית, אבל בעומק שינון
24הרב משתמש בלשון הפסוק במשלי.
משלי פרק כ פסוק ה
-
מַ֣ים עֲַ֭מֻּק ים עֵצ ֣ה בְלֶּב־אֶ֑יש וְאָ֖יש תְבּונ֣ה ידְלֶּּֽנה:

48
תורה מוסיף לאדם הרחבה גדולה, וכן שינון תורה מוכיח שהאדם מחובר להדר
של תורה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את החשיבות של השינון בתורה, וכך מובא בשמונה
קבצים.
קובץ א' פסקה רצב
-
כיצד הנשמה נבנית, למדים הרבה, מעיינים, חוזרים ומשננים את הידיעות,
מתרגלים בההרגשות על ידי החזרה והשינון, ואחר כך צומחות מזה
הסתעפיות רוחניות, הקובעות אופי מיוחד.
במקור זה מסביר הרב כיצד בונים את הנשמה. בניית הנשמה עובר דרך העיון
ודרך השינון. על ידי השינון והחזרה ההרגשות הופכות להיות קבועות אצל
האדם, האדם מתרגל להרגשות הרוחניות בצורה נכונה. מתוך ההתרגלות הזאת
צומחות הסתעפויות רוחניות רבות.
היתרון שהשינון יוצר קביעות, זאת הדבקות שהופכת להיות דבר טבעי אצל
האדם. לכן השינון הוא חלק מהותי בדרך הקניין של הדבקות.
כשהאדם מכיר את מעלת הקביעות בתורה, את מעלת הדבקות, אז מכירים את
קדושת הנפש, הכרת קדושת הנפש יוצרת השלמה של הרוח והנשמה באדם. הרוח
והנשמה הם כוחות הנמצאים מעל הנפש, כשרואים כיצד הנפש הגשמית גם
שייכת לתורה, אז אפשר לראות את האור האלוקי שנוצר גם על ידי הרוח והנפש.
האדם ממלא את כוחותיו לא רק בכוחות גשמיים של נפש, אלא גילוי כוחות
רוחניים השייכים לחלק היותר עליון, לרוח ולנשמה.
ומחיל אל חיל ילך,
ויגדיל תורה ויאדיר. והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענוה צדק
ותורך נוראות ימינך, אל תקרי והדרך אלא וחידודך-הרב
מסיים בפסוקים המבטאים את ההתקדמות של האדם, וכך לשון הפסוקים.
תהלים פרק פד פסוק ח
-
יֵַ֭לְכ ּו מֵחַ֣יל אֶּל־חֶ֑יל יֵראֶָּ֖ה אֶּל־אֱֹלה֣ים בְציּֽון:
ישעיהו פרק מב פסוק כא
-
יְקוִּ֥ק ח פֵָ֖ץ לְמַ֣עַן צדְקֶ֑ו יַגְדִּ֥יל תורָ֖ה וְיַאְדּֽיר:
תהלים פרק מה פסוק ה
-
וַהֲדָ֬רְָך׀ צְלַָ֬ח רְכַָ֗ב עַּֽל־דְבַר־אֱַ֭מֶּת וְעַנְוה־צֶֶּ֑דֶּק וְתור ְָךָ֖ נורא֣ות יְמינֶָָּּֽ֣ך:
לגבי הפסוק האחרון הרב מביא את דרשת הגמ' במסכת שבת.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א

49
-
אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה
בהלכה
-
הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר והדרך צלח, אל תקרי
והדרך אלא וחדדך. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר צלח רכב. יכול
אפילו שלא לשמה
-
תלמוד לומר על דבר אמת.
הגמ' במסכת שבת דורשת את הצורה הנכונה של לימוד תורה. לימוד תורה
שמופיע בצורה של הוד, זה נוצר מתוך לימוד של חידוד. ההוד של הלימוד הזה
תלוי בלימוד תורה שנעשה לשמה. נראה הדגש שהיופי נוצר דווקא על ידי
הקביעות בדברים שהם לא תמיד החידושים המיוחדים. החידוד העמקה מתקשר
אל הפלפול. מתוך הקביעות של השינון וכדומה, האדם מגיע אל היופי שנוצר
מתוך החידוד. כל זה נעשה דווקא על ידי הדבקות שמביאה קביעות, שיוצרת
לימוד תורה לשמה.

50
פסקה י'הדבקות בתורה25
(עמוד תמו')
כשדבקים בתורה
, דבקים בעץ החיים ממש. וכל אשר יתבסם
האדם יותר, ונשמתו תקלוט בתוכיותה את אור התורה בעומק
עמקיה, יתברר לה התוכן של אחיזתה בעץ החיים ע"י התורה, עד
שתרגיש את הרחבתה של תורה, באותו הנחת הטבעי של הרחבת
החיים. ותשתעשע בפלפול התורה, בישוב, בנועם, בעומק, ובכל חיל
וחריצות שכלית, בחמדת אמת, בלא שום גמגום ורפיון כלל. ולא
תצטרך אז הנפש לשום ענין ושום
אמצעי לעורר בקרבה את חוש חייה
האלהיים. כי תשאב ברחבה מנחל העדנים, המפכה חיים. חיים ממש,
חיי עולמים, שכל חיי שעה וגווניהם כלולים בהם במעלה עליונה
במעלה עולמית.
אז תבוא אותה השקידה העליונה, שקידת הדיבור ושקידת
המחשבה,
העז והצהלה, הענוה והתפארת, ופאר החיים, תשית לראשה
לוית חן
עטרת תפארת תמגנך.
נושא הפסקה-כשהאדם יכיר שהתורה כמו עץ חיים, אז האדם ידבוק בתורה
ובהרחבת התורה בצורה טבעית.
ביאור הפסקה-
כשדבקים בתורה, דבקים בעץ החיים ממש-לאחר שבפסקה הקודמת הרב
הסביר כיצד הדבקות המוחשית באה עם נפש בריאה על ידי לימוד תורה. כעת
הרב מביא כמה פסקאות העוסקות בדבקות הקשורה אל לימוד התורה.
הרב פותח את הפסקה ביסוד הדבקות של האדם בתורה. האדם הדבק בתורה
מכיר שבעצם הדבקות בתורה היא דבקות בעץ החיים עצמם. יסוד זה בא לידי
ביטוי בפסוק בתהלים.
משלי פרק ג פסוק יח
-
עֵץ־חַי֣ים הַ֭יא לַמַחֲזיק ֣ים ב ֶּ֑ה וְּֽתֹמְכִֶּּ֥יה מְאֻּשּֽר:
פסוק זה מתאר כיצד התורה היא עץ חיים לאדם. כל מי שמחזיק בתורה בעצם
הוא מחזיק בעץ החיים עצמו. וכך מסביר המצודות את לשון הפסוק.
מצודת דוד משלי פרק ג פסוק יח
-
למחזיקים בה
-
להאוחזים בה היא להם לעץ חיים כי בעבורה ישיג החיים:
25מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ו' פסקה קעה'.

51
ההבנה שחכמת התורה היא בעצם עצם חייו של האדם מצאנו בדברי הרב בעולת
ראיה.
עולת ראיה ח"א עמ' נט
-
הצווי הא
-
לוהי עומד הוא, ביחש לקשורנו עם התורה, למעלה מגדר של
למוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה
בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמתיים, שהם הם הנם עצמותה
של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם
המקוריות של החיי
ם, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד ...
תורת ד' תמימה המשיבת
נפש, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע
הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של
תורה ...
במקור זה סביר הרב שהקשר שלנו עם התורה אינו קשר של חכמה רגילה. יש כאן
קשר שנובע העצם החיים האמיתיים. יש בתורה קשר עם מקוריות החיים, שזאת
מעלה שהיא נמצאת מעל כל לימוד רגיל. הקשר הזה בא לייד ביטוי בעומק חיי
האמת שיש בסגולת התורה.
וכל אשר יתבסם
האדם יותר, ונשמתו תקלוט בתוכיותה את אור התורה בעומק
עמקיה, יתברר לה התוכן של אחיזתה בעץ החיים ע"י התורה-
נשמתו של האדם צריכה לעבור תהליך בו היא מכירה כיצד אור התורה מאיר
לאדם. כשהאדם מרומם את נשמתו , כשהאדם מבסם את נשמתו אז הנשמה
יכולה לקלוט את אור התורה בצורה יותר איכותית.
הרב נקט כאן לשון 'שנשמתו תקלוט בתוכיותה את אור התורה בעומק עמקיה',
אפשר לפרש את דברי הרב שביסום הנשמה מועיל שהאדם קולט את אור התורה
בעומק עמקיה של התורה עצמה, או הכוונה עומק עמקיה של הנשמה עצמה.
לדעתי יותר נכון להסביר שהכוונה עומק עמקיה של הנשמה. אחר כך בהמשך
הפסקה הרב יתעסק בהרחבת עומקי התורה.
עד
של הטבעי הנחת באותו תורה, של הרחבתה את שתרגיש
הרחבת
החיים-כשהאדם מגיע להכרה כיצד התורה היא עץ חיים, כיצד התורה
נותנת חיות לנפשו של האדם, אז האדם פועל בשביל להרחיב את התורה. כל
הרחבה על התורה היא בעצמה מביאה כוחות חיים לאדם. בדיוק כמו שהאדם
שואף להרחיב את כוחות חייו, כך האדם ישאף ויפעל להרחיב את יסודותיה של
התורה.
ותשתעשע בפלפול התורה, בישוב, בנועם, בעומק, ובכל חיל
וחריצות שכלית, בחמדת אמת, בלא שום גמגום ורפיון כלל-כשהאדם מכיר את כח
החיים שיש בתורה, אז האדם שואף להרחיב את גילוי התורה. הרחבת התורה

52
באה לידי ביטוי בפלפולי תורה, בישוב הסתירות בתורה. בנועם ועומק שיש
בתורה. בחריצות שכלית ביחד עם חיפוש האמת שנמצאת בתורה. ההרחבה
הזאת באה לידי ביטוי גם בידיעה ברורה ללא גמגום ורפיון שיכול להיות
כשהאדם לומד תורה ללא הכרה שהתורה היא באמת עץ חייו של האדם.
כשהאדם מכיר באמת את ערכה של תורה, אז האדם שואף לדעת את התורה
בצורה ברורה.
הנעימות של התורה מזכירה את הברכה שאנחנו מברכים על התורה. נאמר
בברכות התורה, 'והערב נא ד' אלוקינו את דברי תורתך בפינו. הסיבה שהתורה
היא נעימה וערבה כיון שהיא שייכת לשורש חיינו26.
ולא
תצטרך אז הנפש לשום ענין ושום אמצעי לעורר בקרבה את חוש
חייה
האלהיים. כי תשאב ברחבה מנחל העדנים, המפכה חיים-כשהאדם
מרגיש את עץ החיים שנמצא בתוך התורה ממילא האדם יודע שהדבקות יכולה
לנבוע מהתורה. כשהאדם לא מכיר את ערכה של תורה, אז האדם צריך חושים
ואמצעים אחרים לעורר בעצמו את קרבת ה'. יש קרבת ה' ודבקות שנובעת מרגש,
מחוייה, ממצוות וכדומה. אומנם כשהאדם עוסק בתורה האדם אינו צריך
אמצעים אחרים, התורה היא בעצמה יוצרת את הדבקות ואת קרבת אלוקים.
הסיבה שהתורה יוצרת קרבת ה', כיון שהתורה מכילה בתוכה נחל עדנים גדול,
נחל שמביא כוחות חיים.
לדוגמא מצאנו דבקות שיכולה להופיע על ידי התפילה דבקות בתפילה וודאי שיש
לה מעלה גדולה, ובכל זאת הדבקות הטבעית הבאה על ידי התורה היא דבקות
יותר גדולה. הבאנו בפסקה הקודמת את יתרונה של הדבקות השכלית שיש
בתורה, על פני שאר המצוות. כמו שכתב בעל התניא באריכות בעניין זה.
חיים ממש,
חיי עולמים, שכל חיי שעה וגווניהם כלולים בהם במעלה עליונה
במעלה עולמית-הרב מוסיף ומחדש שהתורה מביאה חיים ממש,
ביטויי החיים של התורה הם באים לידי ביטוי גם כחיי שעה וגם כחיי עולם.
אומנם יש כאן חידוש שהרי בגמ' מבואר שההבדל בין תורה לתפילה, שתורה זה
חיי עולם ותפילה אלו חיי שעה, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד א
-
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם
ועוסקים בחיי שעה
לפי הגמ' משמע שבתפילה יש מעלה, ובתורה יש מעלה יותר גדולה שהיא חיי
עולם. אולם לפי דברי הרב כאן משמע שהתורה היא בעצמה כוללת גם את חיי
26עי' בעולת ראיה ח"א עמ' נט' שם בהמשך הרב מבאר את הערבות והנעימות של התורה.

53
השעה. בעצם כשהאדם דבוק בחיי עולם, אז חיי השעה כולם כלולים בתוך חיי
העולם. כל חיי השעה מקבלים משמעות יותר עליונה ויותר רחבה. לכן מדגיש
הרב, שאומנם יש מעלה בחיי שעה, יש בחינה של דבקות בתפילה, אבל הדבקות
האיכותית ביותר היא הדבקות של התורה. הדבקות שמביאה דווקאחיי עולם.
אז תבוא אותה השקידה העליונה, שקידת הדיבור ושקידת
המחשבה,
העז והצהלה, הענוה והתפארת, ופאר החיים, תשית לראשה
לוית חן
עטרת תפארת תמגנך-כשהאדם יכיר את מעלת הדבקות הבאה לידי ביטוי
שתבוא לאדם יכולת גדולה של שקידה עליונה. השקידה בתורה, התוצאה
העליונה היא מבטאת שקידה קבועה, שרידה של דיבורי תורה, שקידה של
מחשבה בענייני תורה. הסיבה שהאדם ירצה לשקוד תמיד כיון שהאדם ירגיש עוז
צהלה ביחד עם ענווה ותפארת. כל חייו של האדם יקבלו פאר ויופי דווקא דרך
העיסוק בתורה.
הרב מסיים את הפסקה בלשון הפסוק במשלי.
משלי פרק ד פסוק ט
-
תתֵ֣ן לְַ֭רֹאש ְָך לוְיַת־חֵֶ֑ן עֲטֶָּ֖רֶּת תפְאֶּ֣רֶּת תְמַגְנֶָּּֽ֣ך:
הרב בדבריו כשהוא מצטט את הפסוק הזה, מרמז למשנה במסכת אבות, וכך
מובא במשנה.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ז
-
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר
+משלי ד'+ כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר +שם /משלי/
ג'+ רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר +משלי ג+ עץ חיים היא
למחזיקים בה ותומכיה מאושר ואומר +שם /משלי/ א+ כי לוית חן הם
לראשך וענקים
לגרגרותיך ואומר +שם /משלי/ ד+ תתן לראשך לוית חן
עטרת תפארת תמגניך
ואומר +שם /משלי/ ג+ אורך ימים בימינה
בשמאולה עושר וכבוד ואומר +שם /משלי/ ג+ כי אורך ימים ושנות חיים
ושלום יוסיפו לך:
משנה זאת מתארת כיצד התורה היא נותנת חיים לאדם בעולם הזה ובעולם הבא.
זה בדיוק מה שהרב מסביר כאן שהתורה היא גם חיי עולם וגם חיי שעה, חיי
העולם הזה הכלולים בתוך העולם הבא.

54
פסקה יא'תורה ודבקות27
(עמוד תמז')
מהצמאון
הגדול, שמרגיש האדם בזמנים מיוחדים אל האור
האלהי, של הקדושה בכלל, ושל התורה והמצות בפרט, יוכל להשיג
עד כמה ראוי לעסוק תמיד באהבה גדולה, ובשקידה תדירית, בתורה
ובמצות, בשלמות
המדות
ובעלוי המחשבה, המביאים יחד
להדבקות האלהית, עם כל
הרחבות תענוגיה.
נושא הפסקה-הצמאון שהאדם יוצר לאדם רצון לעסוק בתמידיות בתורה
ובמצוות.
ביאור הפסקה-
מהצמאון הגדול, שמרגיש האדם בזמנים מיוחדים אל האור
האלהי, של הקדושה בכלל, ושל התורה והמצות בפרט-הרב מתאר זמנים בהם האדם
פתאום מרגיש צמאון גדול לאור אלוקי. ההרגשה הזאת יכולה להופיע כהרגשה
כללית לקדושה, או כהרגשה פרטית של רצון לעסוק בתורה ובקיום מצוות
התורה.
הרגשת הצמאון היא לא תמידית, אלא היא מופיעה בזמנים מיוחדים. אדם
לפעמים קם בבוקר ומרגיש מעין התעוררות לקדושה, או בזמנים של חגים שבתות
וכדומה בהם האדם מרגיש התעוררות לקדושה.
צמאון מבטא חיבור פנימי ויסודי של האדם לדבר שאליו האדם צמא. הצמאון
לאלוקות מצאנו בפסוקים בספר תהלים.
תהלים פרק מב פסוק ג
-
צמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י׀ לֵאֹלהים ֘ לְאֵֶׁ֪ל חִּ֥י מתִַּ֥י אבֶ֑וא וְ֝אֵראֶָּ֗ה פְנֵ֣י אֱֹלהּֽים:
תהלים פרק סג פסוק ב
-
אֱֹלהֶ֤ים׀ אֵלִּ֥י אַתָ֗ה אֲֽשַחֲֹ֫רִֶּּ֥ך צמְאָ֬ה לְָךִׁ֨׀ נַפְש ָ֗י כמ ַּ֣ה ל ְָך֣ בְשרֶ֑י בְאֶּּֽרֶּץ־ציָ֖ה
וְעיֵָ֣֣ף
בְלי־מּֽים:
במקורות אלה דוד המלך מתאר את הרצון להתקרב לאלוקות, כצמאון כמו
שהאדם מרגיש צמאון למים במדבר, כך הרצון להתקרב אל הקב"ה הוא דבר
מוחשי ועמוק.
יוכל להשיג
עד כמה ראוי לעסוק תמיד באהבה גדולה, ובשקידה תדירית, בתורה
המביאים המחשבה, ובעלוי המדות בשלמות ובמצות,
27מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה צד'.

55
יחד
להדבקות האלהית, עם כל הרחבות תענוגיה-הרב מפרט את התוצאה
שנוצרת בעקבות הצמאון הגדול. הצמאון הגדול משפיע על האדם גם לאחר
שהצמאוןעצמו נגמר. השפע של הצמאון יוצר רצון לעיסוק תמידי באהבה גדולה.
אומנם הצמאון הוא רגש זמני, אבל הוא יוצר רצון ליצירת קשר קבוע.
כמשל לאדם שאוהב את אשתו, לפעמים האדם מרגיש התעוררות גדולה של
אהבה, אבל הרגש המתעורר את יכול להיות מעין צמאון זמני. עבודת האדם
לקחת את הרגש המתעורר ולהפוך את הצמאון הזה לקשר קבוע. קשר קבוע בא
לידי ביטוי ברצון לקביעות ותמידיות של קשר יציב.
הצמאון לאלוקות הוא צמאון שיכול להופיע בגדלות מיוחדת, צריך האדם ליצוק
קשר תדירי בשקידה קבועה בתורה ומצוות. אין אפשרות לגילוי צמאון רק בצד
הרגשי, האדם צריך ליצור קשר בכלים מעשיים. הכלים המעשיים של התורה זה
נעשה על ידי תורה, מצוות, עבודת מידות ועילוי מחשתו שלהאדם. אין אפשרות
לדבקות, אין אפשרות לממש את הצמאון בלי עבודה מעשית שתביא את הדבקות
לעבודה מעשית.
ההבנה שהצמאון הוא כלי דרכו האדם יכול לפעול פעולות מעשיות של קדושה,
שהצמאון הוא כלי דרכו האדם יביא מעלות קודש לעולם מבואר בשמונה קבצים,
וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה רלז.
-
כשהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי תמיד הוא בוער
בתוקף, ידע האדם שזהו היסוד לכל מעלות הקודש, וזהו אור העולם....
במקור זה מסביר הרב שהאור האלוקי המגולה בנשמה הוא היסוד לכל מעלות
הקודש ולכל האור שבעולם. אומנם בפסקה שלנו הרב מסביר שזה צריך לבוא
לידי מימוש מעשי בתורה מצוות וכדומה.
כמו המשל שהבאנו לעיל לקשר בין בעל לאשתו, הצמאון של הבעל לאשתו צריך
לבוא לידי מימוש מעשי. פעולות מעשיות שיוכיחו ויממשו בפועל את הצמאון
הזה.

56
פסקהיב28
(עמוד תמז')
הנשמות
שהדבקות האלהית, היא יסוד חייהן, חשות הן את
עומק הצרה שיש בהריקניות של מעוט התורה והמצוה במהות
נשמתם, והן יכולות לדון את החרבן הגדול של רשעים, שוכחי אלהים,
עד כמה צלמם נבזה
הללו, הרשעים באמת הם אומללים כמה ועד הוא,
חכמים שהם בעיניהם, וחושבים שלא חסר להם דב
ר, בלכתם אחרי
שרירות לבם
הרע.
נושא הפסקה-מי שדבק בקבה מתמלא צער כשרואה נשמות שיש להם ריקניות
של תורה.
ביאור הפסקה-
הנשמות שהדבקות האלהית, היא יסוד חייהן, חשות הן את
עומק הצרה שיש בהריקניות של מעוט התורה והמצוה במהות
נשמתם-יש נשמות
שמרגישות את הדבקות האלוקית בצורה ממשית. אותם נשמות מרגישות כיצד
הדבקות היא יסוד חייהם. כשהאדם חי בצורה בה הדבקות היא יסוד החיים, אז
אדם כזה חש את עומק הצרה של מי שלא נמצא במעלה הזאת.
הריקנות של לימוד תורה, הריקנות של האדם מקיום מצוות, זאת צרה גדולה
שנוצרת, הרגשת הצרה הזאת באה לידי הבנה דווקא אצל מי שמרגיש את
הדבקות.
מי שמרגיש מלא בדבקות הוא אינו מסוגל להבין כיצד אדם יכול לחיות מתוך
ריקנות. נשמות שהם מלאות בדבקות מרגישות את הצרה הגדולה כשהאדם הוא
ריק מתורה ומצוות.
והן יכולות לדון את החרבן הגדול של רשעים, שוכחי אלהים-הנשמות
מלאות הדבקות הם רואים את החורבן הגדול שקיים אצל הרשעים שוכחי
אלוקים. אפשר שהרב רומז כאן על מציאות בה הנשמות הגדולות הם גם מלאי
דינים וקצף כלפי הרשעים. הנשמות האלה דנות את הרשעים לכף חובה בגלל
החורבן שהם רואים אצל הרשעים.
וכן מצאנו בשמונה קבצים שהרב מתאר כיצד לפעמים הצדיקים מלאי קצף על
הרשעים, וכך מובא בשמונה קבצים.
28מקור הפסקה מופיע בשמונה קבצים בפסקה הקודמת את הפסקה הקודמת שלפנינו, מקור
הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה צג'.
כמו כן הרב הנזיר לא כתב כותרת לפסקה שלנו, אלא הכניס את הפסקה שלנו לכותרת של הפסקה
הקודמת, הכותרת תורה ודבקות.

57
קובץ ג' פסקה קע.
-
לפעמים מתוך החשק הגדול שיש לצדיק לשלמות העליונה, ולאשתאבא
בגופא
דמלכא בשלימות אמיתית, כשמבלבלים אותו, נכנס הוא בכעס גדול
על העולם, ויצאו דברים מפיו כרוגזה וקפדנות, על יחידים או על רבים.
אבל אין הדברים יוצאים כלל מן הלב, והם בכלל פצעי אוהב, כי לב הצדיק
מלא אהבה רבה לכל הברואים, בין לצדיקים בין לרשעים...
הרב מתאר כיצד הצדיקים שהם מלאי רצון לדבקות בה', מתמלאים בקצף על
הרשעים, כיון שאותם רשעים מתרחקים מן הדבקות.
אומנם בפסקה שלנו אפשר שהכוונה, שלא ממש דנים לכף חובה, אלא הכוונה
שהם דנים ומרגישים את החורבן שנוצר אצל הרשעים.
הרב מגדיר את הרשעים כשוכחי אלוקים, כיון שכל מטרת העולם זאת הדבקות,
ממילא מי ששוכח את אלוקים ממילא הוא נמצא במציאות של הרשעות הגדולה
ביותר.עד כמה צלמם נבזה הוא, ועד כמה אומללים הם באמת הרשעים
הללו,
שהם חכמים בעיניהם, וחושבים שלא חסר להם דבר, בלכתם אחרי
שרירות לבם הרע-הכרת החורבן שנמצאת אצל הרשעים היא מגדירה
שהרשעים הצלם שלהם נבזה. הרב משתמש בלשון צלם, כיון שבדרך כלל צלם
מבטא את הצד הרוחני שקיים באדם, וכאן הם הצליחו להשחית את הצלם.
הרשעים השחיתו והצלם והחיות הרוחנית שלהם נפגמהה29.
הפסוק בפרשת בראשית מתאר את הצד האלוקי באדם כצלם אלוקים, וכך מובא
בפסוק.
בראשית פרק א פסוק כז (פרשת בראשית)
-
וַיבְרִׁ֨א אֱֹלהֶ֤ים׀ אֶּת־הּֽאדם ֙ בְצַלְמִ֔ו בְצִֶּּ֥לֶּם אֱֹלהָ֖ים בר֣א אֹתֶ֑ו זכִּ֥ר ּונְקֵבָ֖ה ברִּ֥א
אֹתּֽם:
הצלם הוא מבטא את החיות האלוקית שנמצאת באדם, לפעמים האדם מאבד
את החיות הרוחנית שלו, ואז נחשב כאילו אין לו צלם30.
29הרב משתמש בלשון של צלמם נבזה, הדבר מזכיר את לשון הפסוק בתהלים.
תהלים פרק עג פסוק כ
-
כַחֲלִּ֥ום מֵהקֶ֑יץ אֲ֝דֹנ י בע ֶ֤יר׀ צַלְמָ֬ם תבְזֶּּֽה:
30המילה צלם מזכירה את המילה צל, מצאנו אצל המרגלים שהם מתארים את יושבי הארץ שהם
כביכול אבדו את ה'צל' שלהם. 'סר צילם מעליהם'. נר' שיש קשר בין המילה צל למילה צלם. שניהם
מבטאים איזה חיות רוחנית שנותנת כח לאדם.

58
כשהרשעים נשחתים הם אומללים. אומנם הרשע עצמו לא מרגיש את האומללות,
הרשע בעצמו לא מכיר את החסרון שיש בו. אבל זאת טעות. הסיבה שהם לא
מרגישים את החסרון כיון שהם הולכים בשרירות לבם. המושג שרירות לבם
מופיע בפרשת נצבים.
דברים פרק כט פסוק יח (פרשת נצבים)
-
וְהיָ֡ה בְשמְעו ֹ֩ אֶּת־דבְרִֵׁ֨י הּֽא לָ֜ה הַזָֹ֗את וְהתְבר ְִֵׁ֨ך ב לְבבֶ֤ו לֵאמֹר ֙ ש ל֣ום יּֽהְיֶּה־לִ֔י כִּ֛י
בשְררִּּ֥ות לבָ֖י אֵל ְֵֶ֑ך לְמִַּ֛עַן סְפִּ֥ות הרוָ֖ה אֶּת־הַצְמֵאּֽה:
פסוק זה מתאר את הרשע החושב לעצמו שהוא יכול להמשיך לעשות חטאים.
רשע כזה לא מבין את החסרון של שרירות ליבו.

59
פסקה יג'הדבקות והתפלה31
(עמוד תמח')
שיטת
המחשבה בציור המזוכך, של השלילה הגדולה,
הדרושה להכנת הדבקות באור אין סוף, מזככת את כל כחות
החיים, ומעלה אותם מכל שפלות, ומעלה ג"כ את כל השייכים
להמיחד, החושב את המחשבה הגדולה הזאת בכל עומק גודל רוחו
ונשמתו, בעליה רוחנית בהירה.
והתפילה, המתיסדת על יסוד צמאון עליון זה, היא ספוגה כולה
ברוח הקודש בהיר, וקולעת את מטרתה, כקשת וחצים ביד גבור.
בחרבי
ובקשתי, בצלוהי
ובבעותי.
נושא הפסקה-כשהאדם מכיר את שלילת ההגשמה בתפילה, אז הוא מעלה את
הכל והתפילה מסוגלת לפעול כמו חץ.
ביאור הפסקה-
שיטת המחשבה בציור המזוכך, של השלילה הגדולה,
הדרושה להכנת הדבקות באור אין סוף, מזככת את כל כחות
החיים, ומעלה אותם מכל
שפלות-כיון שהפרק עוסק בעניין הדבקות, הרב מדגיש את החשיבות להגיע
לציור מזוכך. משמעות הציור המזוכך שהאדם מבין שבהכרת האלוקות ישנה
שלילה גדולה. אין ביכולת האדם להכיר את האינסוף עצמו. ככל שהאדם יזכך
הציור, כשהאדם יכיר את השלילה, שהאדם יכיר שאי אפשר לכנות שום דבר
ממשי באלוקות, זה יגרום לאדם עליה והתרוממות.
הרב באגרת מתייחס להכרת האלוקות בלי שום גדר ותואר, וכך כותב הרב.
אגרת הראיה אגרת תתצו (כרך ג' עמ' רז
-ח)
-
גם זאת העיר מש"כ [מה שכתב] כת"ר [כבוד תורתו] בדף יא שורה יז'
בקונטרסו
'א"ס [אין סוף] ית"ש [יתברך שמו] שהוא עצם אור שכלי
הקדמון' זה צריך לתקן כי מנויה וגמורה בסוד חכמי אמת, כי חלילה ליחש
שום גדר ותואר לא"ס [אין סוף], דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולא רמוז
אפי' בקוצו ש"י [של יוד], כי אם הכל מעיד על מציאותו ושלמותו כביכול,
ואפילו
תוארים כאלה אינם שייכים לגביה באמת, כי הוא נעלה מכל הגיון
ומחשבה. וכבר הרעיש מוהר"ל מפראג ז"ל על הפילוסופים שהגדירו את ד'
בהגדרת הדעת, וכן הגאון מהר"ם אלשקר העיר ע"ז [על זה] בכל תוקף ..
והענין
מלא בד' [בדברי] הזוהר והתיקונים וכל גדולי המקובלים ... וגם
הרמב"ם ז"ל האריך רק לבאר את התארים הללו מצד השלילות שבהם.
31מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קצח'.

60
באגרת זאת הרב מסביר שצריך לזכך את המחשבה כלפי הקב"ה. אין שום
אפשרות להגדיר את הקב"ה בשום הגדרה. אור אינסוף עצמו אינו יכול להכנס
לשום מחשבה. מי שחושב שאחד מהתארים שמובאים בספרי המקובלים הוא
כלפי אינסוף עצמו, אדם כזה הוא טועה.
יסוד זה מבואר בפתח אליהו.
פתח אליהו [תיקוני הזוהר]
-
פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאמת הוא חד ולא בחשבן, אנת הוא עלאה
על כל עילאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא
בך כלל.
וכך מבואר גם ברמ"ק בספרו פרדס רימונים.
פרדס רימונים (שער עצמות וכלים שער ד' פרק ד')
-
והיה נעלם בפשיטותו הקדוש והטהור. ואף כי האציל האצילות הזה
הקדוש והטהור לא יצדק בו שום אות ונקודה וציור. כי אפ'י כתר תחלת
האצילות נשלל ממנו השם והציור. כל שכן וקל וחומר המאציל מלך מלכי
המלכים הקב"ה. ובו אין אנו יכולים לדבר ולא לצייר, ולא לחייב לא דין
ולא רח
מים ... לא קודם האצילות ולא עתה אחר האצילות.
במקור זה מבאר הרמ"ק, כל מה שאנו מתעסקים במידות ותארים זה איננו
בעצמותו. אין אפשרות לתאר ולהגשים שום דבר חיובי בעצמותו של הקב"ה.
כלפיו הכל הוא נשלל, אפי' נקודה או אות וכדומה, זה כבר כלפי האינסוף נחשב
כדבר שצריך לשלול.
וכן מובא בספר שערי אורה.
שערי אורה הקדמה דף ב.
-
כלל גדול, דע כי אמיתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין הכל
המוני מעלה יודע מקומו כל שכן עצם אמיתתו.
במקור זה מבאר השעריאורה שאין שום יכולת להכיר את אמיתת הבורא. לא
רק אנחנו לא יכולים להכיר את הבורא, אלא גם המוני מעלה, מלאכים וכדומה,
אינם יכולים להשיג השגות באמיתתו.
הרב בעקבי הצאן מגדיר מה מהותם של הספירות לעומת עצמות האלוקות, וכך
כותב הרב.
עקבי הצאן מאמר עבודת אלקים עמ' קמה.
-
והדבר מפורסם וידוע שאפילו השמות האלהיות אינם מסמנים, על פי
עמוקה של תורה, את עצם האלהות, כי אם את האידיאלים האלהיים, את
דרכי ג', את חפציו, האצילות, הספירות, המדות, השבילים, הנתיבות,

61
השערים, והפרצונים
שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע הוא גם כן , בנפש האדם.
הרב מבאר שכל מה שמתארים בספרי המקובלים על הספירות וכדומה, זה רק
כלפינו, היינו זה מה שנמצא בתוך נפש האדם. כלפי הקב"ה אין שום סימון ושם
משהו שאנחנו יכולים להגדיר את הקב"ה בהגדרה כלשהי. כל הגדרה היא טעות
וצמצום שאינו נכון.
הרב בשמונה קבצים מתאר את המורכבת בהשגת הבורא, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רכא.
-
מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני
בההשגה אשר ההפכים
במהות המוחלטת הידיעה העדר האלהית,
האלוהות, וודאות הידיעה במציאותה השלמה. והתמזגות נפלאה של שני
ערכים אדירים הפכיים, מאיים הוא מאד. והנורא ... שלילת הידיעה היא
מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע כשם שהיא מבררת אותו,
מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם, והוא הד
ין בכל מדע של כל הויה
מוגבלת שיש לה ראשית ... על כן אי אפשר לשום הויה שתתפוס את הידיעה
האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה. ותכלית הידיעה, ממשכת החיים
וההויה, שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית
ההויה שום מסך מבדיל
ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר
ידיעתנו, כי אם עצמותה של שלילת הידיעה...
במקור זה מסביר הרב, מצד אחד אנחנו עוסקים בידיעה ברורה שיש עצמות של
בורא, מצד שני הכרת העצמות זה דבר שאנחנו יודעים שאיננו יכולים להשיג
בשום צורה ובשום אופן. המורכבות הזאת, היא יוצרת יראה גדולה. הרב מסביר
שהסיבה שאיננו יכולים להכיר את הבורא משום שכל ידיעה היא מגבילה, ולא
שייך כלפי הקב"ה שום הגבלה. לכן כל הכרתנו בבורא היא הכרת השלילה,
ההבנה שאנחנו לא יכולים להכיר את הבורא, זה גדלותו וזה יוצר את היראה
הגדולה מול הקב"ה.
כשהאדם מכיר את שלילת ההגשמה מול הקב"ה, ממילא מתברר שכל המציאות
מקושרת לאור אינסוף. ההכרה הזאת מעלה את העולם ואת האדם למעלה גדולה
שמעל כל השפלות שקיימת בעולם.
ומעלה ג"כ את כל השייכים
להמיחד, החושב את המחשבה הגדולה הזאת בכל עומק גודל רוחו
ונשמתו, בעליה רוחנית בהירה-כאן הרב
מתייחס לאותם מקובלים שמכוונים כוונות של ייחוד וכוונות של ספירות ושמות
במהלך תפילתם. למרות שהם מייחדים שמות וכדומה, בסופו של דבר הם מבינים
ולא לעצמותו מתפללים אנחנו ושמות. ספירות לאותם להתפלל שאסור
למידותיו. לכן גם המייחד שנמצא במעלה רוחנית גדולה צריך לנקות את עצמו

62
מהגשמה, להגיע לשלילה ההגשמה ומתוך כך אפשר יהיה להעלות את המייחד
בתפילתו למעלה ועליה רוחנית גדולה.
ר' חיים מוואלזין בספרו נפש החיים מדגיש את היסוד הזה בעבודת התפילה, וכך
מובא ב'נפש החיים'.
נפש החיים שער ב פרק ד
-
אלא שכל כוונת לבנו בכל הברכו
' והתפלות צריך שתהי' לעצמות א"ס ב"ה
מצד התחברו כרצונו יתברך אל העולמות שמצדם הם כל התוארים
והשמות מתחלפים לפעול ולהמשיך בהם אור ושפעת קדושה מעצמותו
יתברך כפי התעוררות המגיע אליהם ממעשי האדם של כל איש מעם
סגולה. אם בחסד. אם במשפט. אם בצדקה. אם ברחמים.
במקור זה מסביר נפש החיים שבעצם אנחנו בתפילה מכוונים רק לעצמו הבורא.
אלא שאי אפשר להתפלל לעצמו הבורא, אלא רק דרך המידות. היינו דרך
החלקים שהם קשורים לעולם. היינו רצון הקב"ה לברוא את העולם וממילא דרך
אותו רצון אנחנו מכוונים ומתפללים אל עצמותו יתברך שתשפיע אתהשפע דרך
אותו צינור. אם כן הכוונות השמות הספירות וכדומה כל אלה הם דרכים דרכם
השפע יכול להגיע. אבל התפילה עצמה היא רק לעצמותו יתברך.
והתפילה, המתיסדת
על יסוד צמאון עליון זה, היא ספוגה כולה
ברוח הקודש בהיר, וקולעת את מטרתה, כקשת וחצים ביד גבור.
בחרבי
ובקשתי, בצלוהי ובבעותי-רק תפילה שהיא מכירה את המקור אליו אנחנו
מכוונים היא יכולה לפעול. עיקר הפעולה היא לא הכוונה בספירות וכדומה, אלא
עיקר הפעולה להכיר שאנחנו עומדים מול אינסוף שאינו מושג. כשהאדם מכוון
לציור מזוכך, ציור שמכיר שהקב"ה הוא מעל כל המציאות ללא שום השגה, אז
בעצם האדםיודע לאן לכוון את תפילתו. רק תפילה כזאת שהיא מכוונת למקום
הנכון היא יכולה לפעול בעולם את פעולתה.
את היכולת של התפילה לפגוע ולפעול במקום הנכון הרב ממשיל לפי לשון הפסוק
בבראשית.
בראשית פרק מח פסוק כב (פרשת ויחי)
-
וַאֲנִ֞י נתַַ֧תּֽי ל ְָךִּ֛ שְכִֶּּ֥ם אַחַָ֖ד עַל־אַחֶֶּ֑י ָך אֲשֶֶּ֤ר לקַ֙חְתי ֙ מיַ֣ד הּֽאֱמֹרִ֔י בְחַרְבָ֖י ּובְקַשְתּֽי:
הפסוק מתאר שיעקב הצליח לכבוש את שכם בזכות החרב והקשת, ושם התרגום
תירגם כך.
תרגום אונקלוס בראשית פרק מח פסוק כב (פרשת ויחי)
-
ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בחרבי
ובקשתי (בצלותי ובבעותי):

63
התרגום פירש חרבי וקשתי, היינו צלותי ובעותי, היינו התפילה והבקשה. בעצם
המשילו את התפילה והבקשה לחרב ולקשת. היינו התפילה יכולה לפעול במקום
מדוייק, בדיוק כמו חרב וקשת. אומנם בשביל זה צריך שהאדם ידע לאן לכוון את
תפילתו. בשביל זה צריך לשלול את הגשמות, להגיע להכרת האלוקות המופשטת.
כשהאדם יזכך את מחשבתואז תפילתו תוכל לפעול בדיוק ובקליעה למטרה
בצורה מדוייקת.

64
פסקה יד'דבקות ורזי תורה32
(עמוד תמח')
תביעה
של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית
אמיתית, בלא שיגוי
של לימוד במעמקי רזי תורה.
וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי
הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות
שבתורה, וקל
וחומר כשליבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם
שיהיה
נושא הפסקה-אי אפשר להגיע לדבקות אמיתית בלי לימוד רזי תורה.
ביאור הפסקה-
תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלהית
אמיתית, בלא שיגוי
של לימוד במעמקי רזי תורה-הרב מבאר שאי אפשר להגיע לדבקות אמיתית
בלי לימוד מעמיק של רזי תורה. כבר ראינו בפסקה הקודמת שהאדם צריך מצד
אחד להכיר את שמותיו של הקב"ה, מצד שני לזכך את הכרת האלוקות בלי שום
הגשמה. העיסוק העמוק הזה, הרחקת ההגשמה לצד הכרת דרכי הופעת הקב"ה
בעולם, זה נצרך והכרחי בשביל להגיע לדבקות אמיתית.
בעצם העיסוק בלימוד רזי תורה עוסק בשמותיו של הקב"ה, כשהאדם מכיר את
שמותיו של הקב"ה, אז האדם דבק בקב"ה33.
הרב בשמונה קבצים מתאר את התהליך שנוצר כשהאדם לומד רזי תורה, וכך
כותב הרב.
קובץ ב' פסקה כו.
-
על הידיעות העליונות אין מקום לשאול מהיכן יודעים ... האמצעי היותר
מוכשר לבוא למדה עליונה זו, הוא דבקות בד' בכל כח, והגיון רזי תורה.
במקור זה מסביר הרב שהידיעות העליונות הם מגיעות ממקור עליון. הדרך
שהאדם יוכל להגיע למידה כזאת שהמידות העליונות ישפיעו עליו, זה נעשה על
32מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ א' פסקה שצא'.
33עניין זה מבואר גם באורות התורה, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ב' פסקה ב'
-
עקר לימוד תורה לשמה, בענינים הרוחניים מתקיים הדבר בפשוטו, כי קרבת ד' ורוממות
הקדושה גלויה בהם, והאדם מתרומם על ידם...
במקור זה הרב מסביר שעיקר לימוד תורה לשמה הוא להגיע לדבקות. אומנם היכולת להגיע
לדבקות דרך התורה זה נעשה בצורה ממשית דווקא על ידי העיסוק בעניינים הרוחניים. נראה
שעיקר העניינים הרוחניים זה העיסוק בלימוד תורת הסוד.

65
ידי הגיון של רזי תורה. כשהאדם מתעסק רבות ברזי תורה אז האדם מקבל את
הידיעות העליונות.
ההבנה שבעצם כדי להגיע לדבקות צריך רזי תורה הייתה יסוד בעבודתו האישית
של הרב בעצמו, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה ו.
-
לא מהתרשלות בא ביטול תורה שלי, כי אם מגעגועים פנימיים על טוב ד'
של רזי תורה, על דבקות עליונה, נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך...
במקור זה מסביר הרב כיון שיש לו געגועים ורצון לדבקות לכן לפעמים יש ביטול
תורה. הרצון לדבקות בא לידי מימוש וביטוי על ידי הכרת טוב ה' שנמצא בתוך
רזי התורה. זה לשון הפיוט [שיר הכבוד] נפשי חמדה בצל ידיך, החמדה להיות
בצל ה', זה על ידי לדעת כל רזי סודך, להכיר אתרזי התורה.
ישנה הדגשהשכדי להגיע לדרגה הזאת צריך שיגוי של לימוד רזי תורה, משמעות
המילה שיגוי, היינו לשון תשוקה קבועה. וכך כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ו
-
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד
שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר
בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל
פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם
ליחד
עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח
שיש באדם להבין ולהשיג
במקור זה מסביר הרמב"ם שאהבת ה' משמעותה שהאדם שוגה באהבה תמיד.
שהאדם מוכן לעזוב הכל בשביל האהבה הזאת. גילוי האהבה הזאת נוצר על ידי
ייחוד להכין את חכמתו של הקב"ה.
הרב מנווט את השיגוי שהרמב"ם מצריך, והרב מסביר שזה יבוא לידי מימוש
דווקא על ידי לימוד רזי תורה.
אפשר להוסיף שהסיבה שדבקות אמיתית היא יכולה להיות דווקא דרך רזי
תורה, כיון שדבקות אמיתית צריכה להיות בצורה תמידית. המיוחדות ברזי תורה
שרזי תורה מרוממים את כל המציאות כולה. גם את ענייני החומר רזי התורה
מרוממים. ממילא מי שמעמיק ברזי תורה כל המציאות כולה, כל חייו גם החומר
מקבל משמעות מיוחדת. וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה פו.
-
אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם, היא להשקיף גם על החול
מתוך האספקלריא של קודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם...

66
לפי הפסקה הזאת אפשר להבין שרזי תורה הם מרוממים גם את החול, לכן רזי
תורה יוצרים מציאות של דבקות אמיתית.
וכל מי שכבר קרב לטרקלין, כשיתרחק ממנו גם לזמן קצר, הרי
הוא נלכד ברשת של שנה ופירש, אע"פ שיעסוק בשאר מקצועות
שבתורה, וקל
וחומר כשליבו ישאהו לבטל לגמרי מן התורה. מאיזה טעם
שיהי
ה-הרב
מבאר שמי שהגיע למעלה של עיסוק ברזי תורה, הוא אינו יכול לעזוב את העיסוק
ברזי תורה. הרב ממשיל את מי שעוזב את רזי לתורה לאדם ששנה ופירש. הכינוי
שנה ופירש מופיע בגמ' בפסחים.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב
-
תנא: שנה ופירש
-
יותר מכולן.
הגמ' בפסחים מתארים שאדם שנמצא בדרגה הזאת זה הדרגה הנמוכה ביותר,
זה חמור מכולם. מי שלמד תורה ואחר כך עזב אותה זה חסרון גדול ביותר. הרב
ממשיל כאן את מי שלומד רזי תורה וכעת עזב את העיסוק בלימוד זה, אפילו אם
ימשיך ללמוד דברי תורה אחרים, הוא נמצא במעלה של שנהופירש.
סיבת הדבר כיון שהאדם היה בטרקלין, האדם היה במטרה של לימוד תורה,
הפרישה והעזיבה הזאת היא מסוכנת.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הסכנה של מי שעוזב את רזי תורה כשהוא מוכשר
ללימוד זה.
קובץ ה' פסקה רנב.
-
מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת
במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר, ואל יבהלוהו כל
מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו
האמתית... וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרים,
שאינם ש
ייכים לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, ומנוחה לא
ימצא. כי כצפור נודדת מקינה, כן איש נודד ממקומו. על כן תמיד יתאמץ
לבו בד', וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו בקרבו ברוח מיוחד ונטיה קדושה
מיוחדת, שדוקא על ידה ימצא את אשר יבקש....
במקור זה מסביר הרב מי שיודע שעיקר עניינו רזי תורה, צריך לדעת כי לכך נוצר.
מי שיעזוב את מקורו הוא נחשב כמו שהולך לדלות מים שאינם שייכים לו. בצורה
כזאת אדם כזה לא ימצא מנוחה.
הרב המשיל את העיסוק ברזי תורה לטרקלין, למטרה, כל הלימוד הרגיל הוא רק
מעין פרוזדור לקראת המטרה. כל הלימוד הרגיל הוא הכנה לטרקלין שזה לימוד

67
הרזים. לכן מי שעוזב את הטרקלין ועוסק בדברים אחרים הוא מאבד את מקור
חיותו ודומה לאדם ששנה ופירש מן התורה.
לכן במקור נוסף בשמונה קבצים הרב מביא תביעה ממשית למי שמוכשר לעסוק
ברזי תורה, וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תרכא
-
... המוכשרים לזיו הסתכלות קודש זו, נתבעים הם לעסוק תמיד ברזי תורה
מצד עצמות ערכם, תורה לשמה ממש...
יש כאן תביעה לעיסוק ברזי תורה בצורה תמידית למי שמוכשר בזה. אי אפשר
לעזוב את העיסוק המשמעותי הזה.

68
פסקה טו'הדבקות הישראלית הטבעית והשכלית34
(עמוד תמט')
אי אפשר
לאדם להפרד מהדבקות האלהית, ואי אפשר
לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה, אור ד' אלהי ישראל.
אבל האי אפשריות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה
הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירת הדעת לגלות את פעולתה.
על כן באים ימים, שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים
זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי. וככלות התרדמה, במקום
צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל
הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר, זאת הפעם עצם מעצמי
ובשר מבשרי.
והעולם מתכונן, כהופעת חיי
ם ותולדות קיימות עדי עד.
האפשרות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, כפירה, ע"ד
פירודים לידי המביאה הנסירה, של תולדותיה הם מוחלטים,
ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, כמשוש חתן על כלה ישיש
עליך אלהיך.
החזיון מתגלה ביחושה
של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי
הולך ומתפרד, ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין,
המביא לאחדות משוכללת. ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי
ורב שלום
בניך.
נושא הפסקה-הדבקות היא טבעית, אבל כדי שנכיר את הדבקות בצורה שכלית
צריך את הנסירה.
ביאור הפסקה-
אי אפשר לאדם להפרד מהדבקות האלהית, ואי אפשר
לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה, אור ד' אלהי ישראל-הרב ביאר במהלך הפסקאות
צורות שונות של דבקות. כעת הרב מסביר את המורכבות מצד אחד הדבקות היא
דבר טבעי, מצד שני אנחנו רואים הרבה אנשים שמתרחקים מהדבקות הזאת.
כדי להבין את האפשרות של הכפירה, כדי להבין כיצד אפשר להפרד מהדבקות
הרב קודם מתחיל ומסביר את העומק הטבעי של הדבקות.
34מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה שכה'. פסקה זאת מופיע גם באורות ישראל פרק א'
פסקה יג'.

69
הרב נוקט שהפרידה מהדבקות האלוקית היא דבר בלתי אפשרי. הרב מדגיש
שחוסר האפשרות להפרד מהדבקות מופיע גם באדם הפרטי וגם בכלל ישראל,
היינו כנסת ישראל. הפרט והכלל בטבעו חייב להיות דבק בקב"ה.
הסיבה שאנחנו לא יכולים להפרד מהדבקות, כיון שבכל אחד ואחד מישראל יש
חלק אלוה ממעל, כמו שכ' בעל התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק ב
-
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש ... כך עד"מ נשמות
ישראל עלו במחשבה כדכתיב
בני בכורי ישראל בנים אתם לה' אלהיכם פי'
כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה
ממחשבתו וחכמתו ית'.
במקור זה מסביר בעל התניא שבכל יהודי ויהודי יש נשמה. הנשמה היא חלק
אלוה ממש, היא ממש יצאה ממחשבתו של הקב"ה. בדיוק כמו הבן שנוצר
ממחשבתו של האבא.
אבל האי אפשריות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה
הכרח
טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירת הדעת לגלות את פעולתה-כיון
שהדבקות היא דבר טבעי ממילא מעולם האדם לא בירר בצורה שכלית את
מהותה של הדבקות. כשדברים נוצרים בהכרח יש בזה יתרון שאי אפשר לבטל
את ההכרח הזה, מצד שני כיון שזה כל כך טבעי האדם לא בוחר בדבר הזה.
האפשרות לבחירה היא נותנת יכולת באדם להכיר בצורה שכלית את הדברים.
הדוגמא הטובה ביותר היא הקשר בין בעל ואשה. אם בעל ואשה היו נולדים ממש
ביחד, אם לא היה אפשרות לבחור אשה, אולי היה בזה יתרון, היתרון שהדברים
היו טבעיים. אבל החסרון שלא היה אפשרות של הכרה שכלית. דווקא זה שהאדם
בוחר להתחתן עם אשה זה יוצר סיפוק והרגשת חיבור יותרמשוכללת ויותר
בבהירות הדעת.
מצאנו בחז"ל מצד אחד קודם יצירתו של האדם נאמר בת קול לפלוני35, בכל זאת
הקב"ה לא מגלה לנו את הקול של בת הקול, הקב"ה נותן לנו לבחור את האשה
המתאימה לנו. להכיר בשכלנו את הדברים.
דוגמא נוספת לגבי לימוד תורה. מצד אחד לימוד תורה זה דבר מאד טבעי לאדם,
כמו שנאמר לגבי הוולד כשהוא בבטן אימו מלמדים אותו את כל התורה כולה36.
35
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א
-
אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני
לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני
36
תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

70
מצד שני כשהוולד יוצא מבטן אימו משכיחים ממנו את כל התורה. לכאורה למה
להשכיח ? והתשובה שאם האדם ימשיך לזכור את כל התורה לא תהייה כאן
אפשרות של חיבור שכלי, החיבור יהיה טבעי וממילא חיבור שלא ממש מבורר.
לכן לאחר ההכרה שהתורה היא טבעית לאדם, לאחר חווית לימוד התורה במעי
אימו, חוזרים ומשכיחים את התורה מן האדם.
יסוד זה יכול להופיע גם בחינוך וגידול הילדים. מצד אחד ילד כשהוא קטן הוא
עושה את רצונם של הוריו. בגיל הקטן הילד מקשיב להוריו בצורה טבעית. והנה
בזמן בגרות האדם, בזמן בו הילד מתבגר, הבן מתחיל לשאול שאלות. הדברים
שהיו טבעיים לו כשהיה קטן אצל הוריו, כעת הדברים כבר לא טבעיים לו. בצורה
כזאת הנער מברר את הדברים, מתוך בירור הדברים הוא מכיר את הדברים
ברצונו ובבחירה שכלית טובה. כשהאדם בוחר את הדברים, אז נעשים הדברים
יותר מאירים ויותר חזקים.
בדיוק כך הדבקות בקב"ה. מצד אחד יש יתרון גדול שבכל הדורות הדבקות
הייתה טבעית לנו. כביכול לא הייתה לנו בחירה, אבל החסרון כשאין בחירה
שהאדם אין לו בהירות הדעת. אין כאן באמת אפשרות לבחירה.על כן באים ימים, שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים
זה
מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי-כדי שהאדם יוכל לבחור את הדבקות
בבחירה שכלית, האדם והאומה הישראלית כולה עוברים תהליך של תרדמה
ונסירה.
התהליך הזה מבואר באריכות בבריאת אדם הראשון, והאר"י ז"ל האריך לבאר
את היסודות הרוחניים של התהליך הזה.
וכך מובא בכתבי האר"י.
עץ חיים ח"ב שער כט' שער הנסירה פרק א'.
-
ענין הנסירה. הנה תחלה ע"י [על ידי] מוחין דקטנות היו דבוקים אב"א
[אחור באחור], לפי שעדיין אחוריים שלהם הם דינין של אלקים, ואח"כ
[ואחר כך] הפיל שינה לז"א [לזעיר אנפין], וחוזרין המוחין להסתלק ממנו,
ונשאר בבחינת יניקה שזהו השינה, והבן זה מאד.
במקור זה מסביר האר"י ז"ל, שבתחילה הקשר בין האיש והאשה (בין אדם
הראשון לחוה)היה קשר של אחור באחור37. היינו אדם האיש והאשה היו
-
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו ... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא
לאויר העולם
-
בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה
37הגמ' מפרשת שבתחילה אדם וחוה היו ב' פרצופים מחוברים בצורה של אחור באחור, וכך מובא
בגמ'.

71
היינו מציאות בה מחוברים בצורה טבעים. החיבור הזה מסמל את הקטנות,
האדם מחובר אל אשתו לא מתוך הכרה שכלית. כשהאדם נמצא בקטנות הוא
כמו ילד שאין לו הבנה שכלית. ילד עושה דברים בצורה טבעית ללא עומק שכלי.
בתחלה כשהאדם נמצא עם אשתו בבחינה של אחור באחור י בזה יתרוןשהוא
דבוק תמיד, מצד שני החסרון שזה בחינת דין, בחינת קטנות, ללא הכרה אמיתית.
לכן צריך שינה, זה מה שמצאנו שנאמר אצל אדם הראשון בפרשת בראשית.
בראשית פרק ב פסוק כא
-
כג (פרשת בראשית)
-
(כא) וַיַפֵל ֹ֩ יְקוִׁ֨ק אֱֹלהַ֧ים׀ תַרְדֵמִּ֛ה עַל־האדָ֖ם וַיישֶ֑ן
וַיקַָ֗ח אַחַת ֙ מצַלְעֹתִ֔יו וַיסְגִֹּ֥ר
בשָ֖ר תַחְתֶּּֽנה: (כב) וַיבֶּן ֹ֩ יְקוִׁ֨ק אֱֹלהַ֧ים׀ אֶּּֽת־הַצֵלִּ֛ע אֲשֶּר־לקִַּ֥ח מן־הּֽאדָ֖ם לְאשֶ֑ה
וַיְבאֶָּ֖ה אֶּל־הּֽאדּֽם:
פסוקים אלה מתארים כיצד כדי לבנות את חוה היה צריך להפיל תרדמה על
האדם הראשון. מהות התרדמה שהאדם פתאום לא מכיר את הדברים הטבעיים
שלו. כשהאדם בשינה אז נעלמים ממנו כל ההתנהגויות הטבעיות, אבל דווקא
מתוך השינה אפשר לחזור ולהתעורר ולהכיר בצורה שכלית, בבחירה שכליתשוב
את אשתו. רק לאחר השינה אז אדם הראשון אומר על אשתו כך.
בראשית פרק ב פסוק כג (פרשת בראשית)
-
(כג) וַיֹאמֶּר ֘ הּֽאדם ֒ זֹ֣את הַפַָ֗עַם עֶֶּ֚צֶּם מֵּֽעֲצמִַ֔י ּובשָ֖ר מבְשרֶ֑י לְזֹאת ֙ יקרֵ֣א אשִ֔ה
כִּ֥י מֵאָ֖יש לֻּּֽקֳחה־זֹּֽאת:
בשלב הזה לאחר הנסירה, לאחר השינה יש בחירה38. אדם הראשון מכיר באשתו
ואומר זאת הפעם עצם מעצמי, יש כאן בחירה שכלית.
החסרון שבזמן השינה יש סכנה, כביכול נראה במציאות שאפשר לבחור אחרת
מהטבע של האדם. פתאום האאדם יכול לשאול שאלות שלפני זה היו כל כך
ברורות וטבעיות בשבילו. הרב בפנקסים מסביר את היתרון והסכנה שיש בתהליך
הנסירה, וכך כותב הרב.
פנקסים ח"ד עמ' רנט
-
הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה ואח"כ באה הנסירה.
היינו, הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה ביושר בטבע, שהוא דבר טוב,
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד א
-
דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר אחור
וקדם צרתני.
38השינה היא מבטאת את איבוד השכל, איבוד הטבעיות. ובזמן השינה אז אפשר ליצור נסירה, היינו
נראה לאדם כאילו הדבר הטבעי כבר לא בטל אליו, כאילו הדבר הטבעי יכול לעמוד בפני עצמו. זאת
הנסירה שמחזירה את החלק השני להיות נפרד. לאחר שהחלק הטבעי יכול לעמוד בפני עצמו, כעת
אפשר לבחור בדבר הננסר.

72
שאינו נותן מקום לקלקול, אבל מכל מקום אותו החופש הראוי לתן מקום
לתיקונים גדולים גם כן אין כאן, על כן מנסרים, מביאין רגשי חופש
שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברן, בזה מופיעים
דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה.
במקור זה מסביר הרב שחיבור של אחור באחור הוא מגלה טבעיות ישרה, ממילא
בטבעיות הזאת אין מקום לקלקול. החסרון שאין במציאות הזאת חופש. החופש
הוא נותן מקום לבחירה. אילולי הבחירה אין אפשרות לתיקון גדול. כשהאדם
בוחר בטוב, על הבחירה אפשר לקבל שכר. על דברים טבעיים אין אפשרות לקבל
שכר. לכן תיקון העולם האמיתי צריך להופיע רק לאחר השינה והנסירה, מציאות
בה האדם חוזר ובוחר בטוב.
וככלות התרדמה, במקום
צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל
הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר, זאת הפעם עצם מעצמי
ובשר מבשרי. והעולם מתכונן, כהופעת חיים ותולדות
קיימות עדי עד-לאחר סיום התרדמה, לאחר בניית הצלע שתוכל לעמוד בפני
עצמה, אז אפשר יהיה ליצור תפארת מיוחדת. יש בחירה שכלית בקדושה בדבקות
האלקית. כעת העולם בוחר את בדבקות לא מתוך טבעיות אלא מתוך בחירה
שכלית. עצם זה שאנשים יכולים לכפור בדבקות, עצם זה שעם ישראל עובר
תהליך בו כביכול אפשר להרגיש ריחוק מהקב"ה, כך כעת אפשר להגיע לדבקות
מתוך הכרה שכלית. כמו שהבאנו לעיל, השכר ותיקון העולם לא יופיע כשהדברים
רק טבעיים. כשיש בחירה אז התיקון הוא שלם יותר. לכן העולם יתכונן, הופעת
חיי העולם יופיעו רק כשאנחנו נבחר בבחירתנו את הדבקות האלוקית. כשכנסת
ישראל תבחר בדבקות, כשכנסת ישראל תכיר בקב"ה בבחירה זאת מעלת תיקון
העולם.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הנסירה כשכלול הרצון, שאותו רצון טבעי יצא
מהכח אל הפועל וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה תרמג.
-
היכולת לע
מוד
במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את
האפשרות להרצון המשוכלל לצאת מן הכח אל הפועל. וכל זמן שלא נתגבר
כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת גם כן להנתק ממנו. רק
בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו, עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית
גם היכולת תתגבר ולעומתו הטוב,
ובחירת הגמורה, הנתיקה על ההתדבקות בטוב האלהי
תהיה
ברצון גמור וחפשי לגמרי. כשהנסירה
נגמרת, יש אפשרות לבנין עולם של תולדות עדי עד. ומתגלה רז זה בחוצפא
דעקבא דמשיחא, שחלק ממנו כבר יצא לאור, ורמי הגיון כבר יכולים

73
להציץ מאורו זיו נחומים וגבורת עולמים, לא כאדם הראשון שנברא דו
פרצופים מחוברים גב בגב, כי אם פנים בפנים ידבר עמנו.
במקור זה מבאר הרב שהיכולת שלנו לעמוד בצורה הופכים מהקדושה. היכולת
להתנתק מהקדושה זאת הופעה שמובילה את האדם לשכלל את רצונו. תיקון
העולם יוכל להופיע דווקא שתהייה לנו בחירה להתנתק מהקב"ה. לאחר שנוכל
באמת להרגיש ניתוק מהקב"ה, אם נבחר שוב בקב"ה זה יצור תיקון גדול ודבקות
גדולה.
הרב מסביר שזה חלק מהתהליך של הגאולה. אין אפשרות להביא גאולה בלי
אפשרות של ניתוק. לכן חלק מהגאולה היא החוצפא שמגיעה בזמן המשיח.
החוצפא הזאת באה לידי ביטוי בזה שאנחנו מרגישים יכולת להתנתק מהקב"ה.
כביכול להפרד מהדבקות האלוקית. לאחר שאנחנו נגלה שיש אפשרות להתנתק,
כעת נחזור בתשובה, אז הבחירה באלוקות לאחר האפשרות לניתוק זאת מעלת
תיקונו של משיח.
האפשרות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, כפירה, ע"ד
פירודים
מוחלטים, הם תולדותיה של הנסירה-הרב מבאר את המצב שאנחנו נמצאים
בו. השלב בו יש תנועות בעם ישראל שהם מדברות ברוממות רוח, כאילו יש
אפשרות לכפירה. מציאות שבה חלק מכלל ישראל בוחר לכפור בקב"ה. המציאות
הזאת היא תוצאה של הנסירה. הנסירה היא מבטאת הכנה לקראת החיבור.
הנסירה והכפירה כהכנה לקראת הגאולה מצאנו גם בבית שני. מצאנו במדרש
לגבי מחשבתו של המן כך.
אסתר רבה (וילנא) פרשה ז סימן יב
-
ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד, אותו שנא' בו (דברים ו') ה' אחד
ישן לו מעמו
המדרש אומר שטענתו של המן שהנה הקב"ה כביכול ישן וכעת זה הזמן לכלות
את עם ישראל. האר"י בכתביו מרחיב בעניין, וכך מובא בשער הכוונות.
שער הכוונות פורים.
-
הנה כאשר רוצים לחזור פנים בפנים, צריך שתקדים בחינת הפלת
הדורמיטא
39
על ז"א [זעיר אנפין], כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין
(
כנזכר בדרושי ר"ה
).
ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף
השבעים שנה של גלות בבל כנודע
-
לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון
זו"ן כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל
.
וענין התחלה זו היא ענין
הדורמיטא
שנעשה אז בימיהם. וזהו סוד הצרה העצומה שהיתה אז
39דורמיטא פירושו של דבר שינה.

74
לישראל ... וזהו סוד ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו,
והשיב לו המן
"
ישנו עם כו
'",
ודרשו רז"ל
: "
ישן הוא האלוה שלהם
".
והבן
זה.
במקור זה מבאר האר"י שלקראת בניין בית שני היה צורך לעשות פעולה של שינה
ושל נסירה. בזמן הזה הוא זמן של מיעוט וחסרון, לכן המן הרשע ניסה לנצל את
הזמן הזה ולכלות את גאולתם של ישראל.
מצאנו בחז"ל שבאמת בזמן הזה עם ישראל בכללותו היה חייב מיתה, בעצם עם
ישראל התנהג כמו הגויים, ובבחינה מסויימת שכח את הדבקות שלו בקב"ה, כמו
שמובא בגמ' שהשתחוו בתקופה הזתא לצלם40.
אם כן התקופה לפני הגאולה, היא תקופה של נסירה, תקופה של חשש בו שוכחים
את הקב"ה. תקופה בה מסוגלים חלקים מעם ישראל להגיד שיש שמד ופירוד
מוחלט מהקב"ה.
המביאה לידי
ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, כמשוש חתן על כלה ישיש
עליך אלהיך-אומנם הפירוד הזה מטרתו לטובה, כמו שמובא בכתבי
האר"י על תקופת המן הרשע.
שער הכוונות עניין פורים.
-
ולהיות כי
הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל
-
כדי שתנסר הנקבה
מאחוריו ויחזרו פנים בפנים ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש.
האר"י ז"ל מלמד אותנו, גם הירידה שהייתה בזמן בית שני, הירידה הזאת
הנסירה הזאת נראית כחסרון, ובכל זאת בתוכה יש תקווה. המטרה היא טובתם
של ישראל, כדי להביא את הגאולה.
זאת המטרה גם כעת, הירידה שעם ישראל יכול לגלות כפירה. מציאות שכביכול
אפשר להפרד מהדבקות האלוקית, המטרה הסופית היא לטובה. המטרה היא
לגלות התאחדות גמורה. ההתאחדות הזאת צריכה להגיע בצורה חופשית41.
הרב ממשיל את החזרה לאחר הנסירה, את העילוי ההתאחדות לאחר הנסירה
כמו חתן וכלה. מה שאנו אומרים בפיוט לכה דודי. 'כמשוש חתן על כלה ישיש
עליך אלוקיך' פיוט זה מבוסס על לשון הפסוק בישעיה.
ישעיהו פרק סב פסוק ה
40וכך מובא בגמ' הסיבה שעם ישראל באותו דור התחייב כליה, מפני שהשתחוו לצלם. היינו שכחו
לגמרי את הקב"ה. מציאות של כפירה מוחלטת.
41הרב משתמש בלשון צורית חופשית, אפשר הכוונה כאן לצורה רוחנית, ביחס לגשמיות. היינו
השימוש שהפילוסופים והראשונים השתמשו במילה צור, רוח, מהות לעומת חומר.

75
-
כּֽי־יבְעֶַ֤ל בחּור ֙ בְתּולִ֔ה יבְע ל ָּ֖וְך בנֶָ֑֣י ְך ּומְשֶ֤וש חתן ֙ עַל־כַל ִ֔ה ישִּ֥יש ע לַָ֖י ְך אֱֹלהּֽיְך:
עם ישראל, כנסת ישראל נמשלה לכלה. הקב"ה הוא החתן. החיבור בין עם ישראל
לקראת הגאולה, השמחה לקראת הגאולה, נובעת מתוך הריחוק. מתוך הנסירה
והשינה, אז יש תקומה ואחדות מלאה.
החזיון מתגלה ביחושה
של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי
הולך ומתפרד, ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין,
המביא
לאחדות משוכללת-לקראת הגאולה מתגלה חזיון ביחש חדש של התורה אל
האומה. התורה היא מבטאת את הדבקות, החיבור אל התורה מתפרד. הדבר
הטבעי שהיה קיים כל הדורות נפגם. כל הדורות לא הייתה חילוניות, לא הייתה
אפשרות להיות יהודי שלא מקיים מצוות. מי שלא קיים מצוות יצא מכלל ישראל.
כאן ישנהמציאות שכביכול כנסת ישראל, עם ישראל בכללותו יש בו המון
חילוניות. בעם ישראל יש אפשרות לחיות חיים שם תרדמה וריחוק מן הקדושה.
הסיבה היא הנסירה, אומנם סוף הנסירה המטרה הגדולה היא להביא את הבניין
לידי אחדות משוכללת. להביא את המציאות למצב של בחירה בתיקון. בחירה
בתורה ובדבקות בקב"ה.
ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי
ורב שלום בניך-לקראת הגאולה
תורה תחזור אל לומדיה. נחזור ונגלה כיצד כלל ישראל מחובר אל התורה. הרב
מסיים בפסוק המבטא את החזרה של התורה ללומדיה.
ישעיהו פרק נד פסוק יג
-
וְכל־בנַָָ֖֣י ְך למּודֵ֣י יְקוֶ֑ק וְרַָ֖ב שְלִּ֥ום בנָּֽ֣יְך:
הפסוק בישעיה מתאר כיצד כל עם ישראל יחזור אל הקב"ה. כולנו נגלה איך
אנחנו בניו של הקב"ה. כולנו לומדי תורתו של הקב"ה, ממילא כולנו דבקים
בקב"ה. הדבקות הזאת היא מטרת הגאולה, המטרה של כל תהליך הנסירה,
לגלות בבחירה שכלית את הקשר שלנו לקב"ה.

76
פסקה טז'הדבקות המאורגנת הישראלית42
(עמוד תנ')
הדבקות
הרצונית והמדעית, הדמיונית והמעשית,
כשהן מתארגנות ביחד הן פותחות את צנורות החיים של טללי
הרצון אשר לחיים העדינים חיי
האמת, שאין קצה לעושר כבודם ולזיו
מתקם, אשר צדיקים הרואים עולמם בחייהם יודעים ומרגישים קצת
ערכם.
ומה מאד קרואים אנו להיטיב לעצמנו ולכל העולם, לישר
דרך ד', לפנות כל מכשול מאור התענוג העליון, מחיים האמיתיים של
הדבקות האלהית האמיתית, שהיא רק היא מקור ההצלחה ומגמת
החיים וההויה כולה. מה אומללים הם הולכי חשכים
מה עלובים הם אותם שאין
להם אלהי ובמעשיהם בדמיונם וברצונם, במדעם אמת,
ומה
הם מאושרים
המתהלכים לפני ד', השמחים באור זיוו, בשמו יגילון כל
היום ובצדקתו
ירומו
הלב מתכווץ מרוב צער על האפלה האיומה, שבני אדם יושבי
חושך
נתונים כה. היושר הפנימי דוחק את הנשמה להאיר את אבוקת
חיי
האמת, להרים נס לרבים.
ישראל אוצר החיים הוא בעולם, בהויתו ממוזגת היא הדעת
את ד' אלהי אמת, בתחיתו יחיה את העולם, יסיר את המסכה
הנסוכה על כל הגויים, יגרש את האפילה של הכפירה, שהיא המות
המכוער לעולם כולו,
המתהלך כקטב. יקום ישראל על רגליו, יתרומם
כגבורה בארץ חמדתו, יביע את אמרת נבואתו ממקור חיי נשמתו,
יקיץ לתחיה את גרעיני
החיים האלהיים הנרדמים בלב כל אדם וכל חי,
כל הנשמה תהלל יה
הללויה
נושא הפסקה-כשכל צורות הדבקות מאוחדות, הדבקות הרצונית המדעית
הדמיונית והמעשית, אז נוצרת הטבה לכל העולם.
ביאור הפסקה-
הדבקות הרצונית והמדעית, הדמיונית והמעשית,
כשהן מתארגנות ביחד הן פותחות את צנורות החיים של טללי
הרצון אשר לחיים העדינים חיי
האמת-הרב מבאר כיצד צריכה הדבקות להופיע באורגניות בסדר מאוחד בכל
42מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה של'. פסקה זאת מובאת גם באורות התחיה פרק עב'
[זאת פסקה החותמת את הספר אורות התחיה].

77
ההופעות השונות של הדבקות. הדבקות יכולה להופיע בצד הרצוני, רצונו הפנימי
של האדם לדבקות. מתחת לזה יכולה הדבקות להופיע בצורה מדעית, היינו
בהתבוננות שכלית, כשהאדם יתבונן בשכלו על ההכרח של הדבקות, על החשיבות
של הדבקות בעולם. הכרה שכלית במקומו של הקב"ה כבורא ויוצר העולם.
מתחת לזה יש את הכח הדמיוני הוא הכח שנוצר לאחר ההופעה השכלית, הדמיון
יותר קרוב אל הרגשות43. כשהאדם מרגיש ומדמיין את הופעת הדבקות במהלך
חייו. ובסוף התהליך הופעת הדבקות צריכה להופיע בצורה מעשית. כשהאדם
בעצמו פועל לקיים מצוות, לגלות בצורה מעשית כיצד להתקרב אל הקב"ה.
ישנה חשיבות למצוא אורגניות, קשר בין סוגי הדבקות השונים. ישנו מצב בו כל
דבקות היא כביכול סותרת את הופעת הדבקות האחרת. לדוג' יכול להיות מצב
בו האדם נמצא בדבקות דמיונית חוויתיתוהוא לא יראה צורך להתבונן
התבוננות שכלית. כמו שמצאנו שיש מגדולי ישראל שיצאו נגד החסידות, יש
מגדולי ישראל שסברו שהעיקר הוא לימוד תורה, שכביכול מבטא את הדבקות
השכלית. או לדוג' ישנם הסוברים שהעיקר בדבקות זה המעשה, וממילא הם
מסוגלים לזלזל ברצון להרגיש או ברצון לגלות רצונות בתוך המצוות. אותם
שיטות סוברות שהכל תלוי רק במעשה, ללא שום כוונה ועומק של דבקות רצונית.
לכן הרב מדגיש כאן כדי להביא את הדבקות ואת העולם לתיקון נכון צריך להביא
את הדבקות בצורה אורגנית ליצור קשרים וחיבורים נכונים בהופעות השונות של
הדבקות44.
כשיש לאדם חיבור אל הדבקות בכל חלקיה, אז נפתחים צינורות גדולים. צינורות
של חיים ורצון שהם מביאים לידי מימוש את החיים באמת.
הרב בשמונה קבצים מבאר עד כמה חשוב שהדבקות תופיע במכלול חיים, ועד
כמה מסוכנת הדבקות כשהיא מופיע בצורה מצומצמת. וכך מובא בשמונה
קבצים.
43לא ברור לי עד הסוף למה הרב השמיט כאן את הדבקות הרגשית, לכאורה זה גם כח הכרחי
שמופיע בעולם. ואפשר שהרב כלל את הרגש בתוך הדבקות הדמיונית.
44במקום נוסף בשמונה קבצים כותב הרב כך.
קובץ א' פסקה תרעג.
-
עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה
את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה
את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל
עז תכסיסיה לפי גדלות ההש
גה...
במקור זה מסביר הרב שעיקר עבודת הדבקות היא לראות את הדבקות בכל מכלול חייו של האדם.
בשכלרצון רגש נטיה תכונה ומידה. כשהאדם חי כך, אז הדבקות מחיה את הכל. בצורת חיים כזאת
הדבקות הופכת להיות דבר קבוע בכל חייו של האדם.

78
קובץ א' פסקה תתפא.
-
הדבקות האלהית, כשהיא באה רק בתור רעיון או רגש בודד, שכל ארחות
החיים, וכל השקפת העולם, וכל עשרה של תורה, וכל המזג הגופני, וכל
היחש להסביבה, ולההיסתוריה
הלאומית והגזעית, ולכל תורת המוסר
והמדות, ולכל זרמי השירה והפיוט, והרגשת כל נשגב ויפה בכלל, אינם
מתיחסים אליה בקשר אורגני
–
מתהפכת היא למין הזיה של בטלנות,
שהיא מדלדלת את האדם, את היחיד ואת הציבור, ואינה ראויה כלל לשמה
הגדול. אבל בזמן שהיא באה מתוך עושר רו
חני ומעשי גדול, אז היא, רק
היא, עטרת החיים. רק על ידה יבוסס מצב עם, על ידה ירומו קרן כל
המדעים, וכל תיקוני העולם היותר יפים ונהדרים, על ידה יזדככו הנפשות
בעומקם, ועל ידה ימלאו החיים ששון ובטחה, החיים יעשו עשירים ...
במקור זה מבאר הרב שהדבקות האלוקית כשהיא מופיע בתור רעיון או רגש
בודד, ההרגשה הזאת מנותקת מהחיים. בצורה כזאת הדבקות יכולה להופיע
בצורה של בטלנות, היא יכולה לדלדל את כוחותיו של האדם. רק כשהדבקות היא
מופיעה בצורה אורגנית, במכלול החיים, אז הדבקות מעלה ומרוממתאת כל
החיים. המטרה שהדבקות תשמש להרחבת העושר של החיים, ולא לצמצום
כוחות החיים.
שאין קצה לעושר כבודם ולזיו
מתקם, אשר צדיקים הרואים עולמם בחייהם יודעים ומרגישים קצת
ערכם.
כשהאדם נמצא בהרמוניה, כשהדבקות מופיע בכל רבדיה, אז אין קצה לעושר
ולמתיקות שצדיקים יכולים להרגיש בעולם הזה.
הרב משתמש בביטוי שמובא בגמ' בברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
-
כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי:
עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא
ביטוי זה הוא הברכה שהיו מברכים תלמידי חכמים זה את זה. רש"י מפרש
שבירכו אחד את השני שימצא את כל צרכיך. אומנם אפשר שהכוונה כאן
למשמעות רוחנית, ודומה לזה מבואר בשיטה מקובצת.
שיטה מקובצת מסכת ברכות דף יז עמוד א
-
פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל
נבדל ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו. והברכות האלה מברכין כל אחד
לחברו:

79
במקור זה מבואר שהם בירכו שיזכו להגיע לתכלית כבר בעולם הזה. היינו התענוג
הרוחני אפשר יהיה להשיג אותו בעולם הזה. יש כאן ברכה הכוללת יכולת להגיע
למעלה של שלמות בעולם הזה. הרב בפסקה שלנו מקשר את המעלה הזאת אל
מעלת מי שמצליח להגיע לדבקות מתוך הרמוניה. בצורה כזאת הדבקים
מרגישים את ערך חייהם כבר בעולם הזה. כל פעולתם מקבלת משמעות רוחנית.
ומה מאד קרואים אנו להיטיב לעצמנו ולכל העולם, לישר
דרך ד', לפנות כל מכשול מאור התענוג העליון, מחיים האמיתיים של
הדבקות האלהית האמיתית, שהיא רק היא מקור ההצלחה ומגמת
החיים וההויה כולה-
המטרה להביא את אור הדבקות לעולם כולו. המטרה לא רק שההטבה של
הדבקות תופיע אצל האדם הפרטי, אלא שההטבה תשפיע על העולם כולו. כדי
שההטבה תוכל להופיע צריך לישר את דרך ה', לפנות מכשולים שמונעים מאור
התענוג להופיע בעולם.
ההבנה שמקור התענוג הוא הדבקות האמיתית, מקור ההצלחה בחיים, מגמת
החיים ומטרתם היא להגיע לדבקות. כל הבריאה נוצרה בשביל שנכיר את
האלוקות, ונקבל עונג ותענוג מאותה דבקות. ההבנה שזאת מטרת הבריאה
מצאנו כבר בפתיחה למסילת ישרים.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא
להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול
מכל העידונים שיכולים להמצא.
המטרה התענוג וקרבת ה', זאת המגמה שאנו צריכים להוביל את העולם כולו.
שכל העולם כולו יוכל להרגיש ולהבין כיצד באמת אור התענוג העליון הוא החיים
האמיתיים, וזאת מגמת החיים של ההויה כולה.
מה אומללים הם הולכי חשכים
מה עלובים הם אותם שאין
להם אלהי ובמעשיהם בדמיונם וברצונם, במדעם אמת,
ומה
הם מאושרים
המתהלכים לפני ד', השמחים באור זיוו, בשמו יגילון כל
היום ובצדקתו
ירומו-הרב מפנה את המבט לאותם אנשים שלא מכירים ולא מכוונים עצמם
למטרה הזאת. לעומת מי שמצליח לחבר את כל מדעו רצונו דמיונו ומעשיו
לדבקות, יש הפועלים הפוך. יש אנשים שמדעם רצונם דמיונם ומעשיהם
מחוברים לרצון הפוך, למקום הרחוק מן הדבקות. אנשים כאלה לא מחפשים את
אלוקי האמת, הם בונים עושר מדומה. הם נמצאים בחושך גדול שיוצר תפיסת
עולם מעוותת שיוצרת אומללות. ההופעה של החושך היא לעומת האור והאושר
הגדול של מי שמתהלך לפני הקב"ה. מי שמגיע לדרגה של קרבת ה' כלשון הפסוק
בתהלים.

80
תהלים פרק פט פסוק יז
-
בְַ֭שמ ְָך יְגילּ֣ון
כל־הַיֶ֑ום ּובְצדְקת ְָךִּ֥ ירּּֽומּו:
הרב בכמה מקומות מתעסק באומללות הזאת, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ד' פסקה פז'
-
... אומללים הם האנשים שמהות החיים שלהם ריקנית היא מאורה
המחיה של האמונה הטהורה ... נטולי אור החיים, כל זמן שאין בהיקת
אור האמונה האלהית העליונה, המתנשא מכל ערך הגה ורעיון, חלה עליה.
אומלל הוא העם שאין לו אמונה אלהית, אומללות הן נשמות יחידיו. אף
על פי שהוא
נראה חי, פועל, מסדר וכובש, מנצח ועושה חיל, ודוגל בדגל
נאה בפוליטיקא
העולמית, כל אלה לא יאשרוהו, ולא ימלאו את המקום
הפנימי של קודש הקדשים הריק בחייו העצמיים...
במקור זה מסיבר הרב מי שמהות חייו היא ריקנית מאור ה', מי שלא מחפש את
הדבקות הוא אומלל. בצורה כזאת הוא אולי יכול להראות כמו חי פועל, אבל
בעצם אין לו אושר אמיתי. המקום הפנימי שלו ריקני ולא נותן לו את האפשרות
של האושר הגדול. האומללות הזאת יכולה להופיע אצל האדםהפרטי, או שהיא
יכולה להופיע על האומה בכללה. אומה שבכללותה לא מחפשת את האור
האלוקי, אומה שאין לה אמונה זאת אומה שמגלה אומללות.
הלב מתכווץ מרוב צער על האפלה האיומה, שבני אדם יושבי
חושך
נתונים כה. היושר הפנימי דוחק את הנשמה להאיר את אבוקת
חיי
האמת, להרים נס לרבים-כשאנחנו מגלים את האושר הגדול, אנחנו מרגישים
כיווץ וצער גדול לראות אנשים שנמצאים באומללות. מי שנמצא באור חייב
להרגיש רצון להאיר אצל כולם. הסיבה שאנחנו רוצים לרומם את המציאות,
לגלות דבקות בכל המציאות, כיון שאנחנו מרגישים את הצער הגדול כלפי מי שלא
נמצא באור הזה. חלק מהרצון שלנו להשפיע נובע מתוך הכרת האומללות
הנמצאת סביבנו.
יש לנו רצון להאיר אור גדול, אור שיביא אבוקה גדולה של חיי אמת. שאותם חיי
אמת יוכלו לרומם את המציאות כולה.
ישראל אוצר החיים הוא בעולם, בהויתו ממוזגת היא הדעת
את ד' אלהי אמת, בתחיתו יחיה את העולם, יסיר את המסכה
הנסוכה על כל הגויים-
האחריות שלנו כלפי הסביבה לרומם את הסביבה, זאת אחריות לא רק כלפי
היהודים. אלא זאת אחריות גלובלית כלפי כל האומות כולם.
עם ישראל נקרא בשם אוצר החיים של העולם כולו, אנחנו מכילים בתוכנו את
שורש החיים של העולם כולו.

81
הרב בשמונה קבצים מתאר את המקור ממנו נובע אוצר החיים, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה קסז
-
... מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת,
הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה
כולה, מכל תנועה...
הרב מבאר שאוצר החיים זאת מציאות רוחנית שנמצאת מעל ההויה המוגבלת.
כיון שזאת מציאות שנמצאת מעל ההויה המוגבלת ממילא המציאות הזאת
יכולה לכלול בתוכה את כל החיים. גם חלקים שנראים רחוקים מן הקדושה
יכולים לקבל משמעות של אוצר חיים, משמעות של קדושה. עם ישראל עם אוצר
חייו שואף לגלות אלוקות ודבקות בכל מרחבי ההוויה. הגילוי הזה נותן חיות
לעולם כולו.
גילוי האלוקות בכל העולם זאת פעולה שתסיר את המסכה שנמצאת בעולם כולו.
אומות העולם הם עובדי עבודה זרה, אומות העולם הם מלאים מסכות והסתרות
לאור האלוקי. המטרה של עם ישראל לגלות לעולם כולו את אוצר החיים, אל
האלוקות שנמצאת בתוך העולם.
הרב בדבריו מרמז ללשון הפסוק בישעיה.
ישעיהו פרק כה פסוק ז
-
ּוב לַע ֙ בה֣ר הַזִֶּ֔ה פְנֵּֽי־הַלִּ֥וט׀ הַלָ֖וט עַל־כל־הּֽעַמֶ֑ים וְהַמַסֵכִּ֥ה הַנְסּוכָ֖ה עַל־כל־
הַגויּֽם:
הפסוק מתאר שגילוי האלוקות שיהיה בביאת המשיח, על הר המוריה הוא יסיר
את המסכה שנמצאת כל פניהם של כל עמי הארץ. אנחנו נביא לעולם את אוצר
החיים וממילא הבלבול וההסתרה שיש בעבודה זרה, היא תתבטל.
יגרש את האפילה של הכפירה, שהיא המות
המכוער לעולם כולו,
המתהלך כקטב-תיקון העולם יווצר ברגע שנגרש את הכפילה ואת המות שנמצא
בעולם. כל החסרונות שיש בעולם, כולל חסרון המות נובע מהריחוק מאור ה'.
הכפירה והריחוק מהדבקות זה יוצר את החסרון של מלאך המוות. החסרון הוא
כמו קטב, היינו כח שלילי שנמצא בעולם45.
יקום ישראל על רגליו, יתרומם
כגבורה בארץ חמדתו, יביע את אמרת נבואתו ממקור חיי נשמתו,
יקיץ לתחיה את גרעיני החיים האלהיים
45המילה קטב מופיעה בספר דברים כדבר המבטא כח שלילי, כח של מוות וכדומה.
דברים פרק לב פסוק כד (פרשת האזינו)
-
מְזִֵּ֥י ר עִּ֛ב ּולְחִֻּּ֥מֵי רֶָּ֖שֶּף וְקֶּ֣טֶּב מְרירֶ֑י וְשֶּן־בְהֵמֹת ֙ אֲשַלַח־בִ֔ם עם־חֲמַָ֖ת זֹחֲלִֵּ֥י עפּֽר:

82
הנרדמים בלב כל אדם וכל חי,
כל הנשמה תהלל יה הללוי
ה-מטרת
תקומתו של עם ישראל היא לא רק בשביל עצמו. המטרה הסופית של עם ישראל
זה להביא נבואה וחיות לכל העולם כולו. בעולם יש המון ניצוצי אלוקות שהם
כמו ניצוצים נרדמים, הם לא מצליחים לגלות את הקדושה שנמצאת בעולם
כולו46. המטרה כשעם ישראל יתעורר ויקום, אז כל אותם כוחות אלוקיים
שנמצאים בעולם כולו הם ישובו ויאירו בעולם כולו. כל הנשמה כל בני האדם, כל
ההויה כולה תחזור ותגלה כבוד ה'.
ההבנה שאפשר להעלות את העולם כולו, את כל ניצוצות הקדושה שיש בעולם,
זאת הבנה הקשורה להכרת ההרמוניה שיש במציאות כולה. כמו שפתחנו
בתחילת הפסקה, הכרת הדבקות בצורה הרמונית שהיא יכולה להופיע במגוון של
הופעות שונות. ההבנה שההעלאה תלויה בהכרת האחדות, מצאנו בשמונה
קבצים, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה ה.
-
המחשבה הסודית של העלאת הניצוצות, מתאחדת היא עם התוכן של
אחדות ההויה ...
במקור זה מבאר הרב שהמחשבה של העלאת ניצוצות היא מתאחדת עם התוכן
של הכרת אחדות ההויה. אם האדם לא יכיר את אחדות ההויה האדם לא יוכל
לפעול פעולה של העלאת ניצוצות.
הרב מסיים את הפסקה שלנו בלשון הפסוק המתאר כיצד כל ההויה כולה
משבחת את הקב"ה. וכך מובא בתהלים.
תהלים פרק קנ פסוק ו
-
כֹ֣ל הַַ֭נְשמה תְהַלִֵּ֥ל י ָּ֗ה הַּֽלְלּו־יּּֽה:
46הרב בדבריו מרמז על תהליך שבירת הכלים. תהליך בו בעולם כולו יש המון ניצוצות של קדושה
שמפוזרים בתוך החומריות, ותפקידנו הוא לרומם את אותם ניצוצות, לברר את הניצוצות ולצרפם
לקדושה. התהליך הזה הוא תהליך התיקון שהעולם כולו צריך לעבור.

83
פסקה יז'הדבקות האלהית ובעור האלילות47(עמוד תנא')
אין
דבקות במציאות כי אם דבקות אלהית. הפניה אל ד',
אמירת אלי אתה, בלב ושפה, זו היא האמרה המקנה את עירוב המהות.
אנחנו נעשים
מאושרים אושר אלהי. בקבלת עול מלכות שמים. זאת
היא ההכרה
שהעולם הולך לעלות אליה.
הדבקות האלהית, כשהיא באה למטה ממקומה, כשהיא
משמשת חוץ
מלאלהים אמת, הרי היא מטבעת את המתיחשת לה בבוץ
ההעדר, והחטא המוחלט. שכל מצוי חוץ מאלהי אמת אסור בו.
הכל הוא נפול וירוד. והכל מתעלה על ידי הדבקות האלהית.
ההתיחסות
האלהית, ללא
אלהים, מעכבת את עליית היצירה,
מטביעה טבע משחת בעצמיות
הנשמה, ודורות, ושדרות הוויה, יורדים
ושוקעים.
הציור הרעיוני האמוני מחולל נפלאות הוא, את המהות העצמית
הוא משנה. ורוח האדם מתמזג ברוח העולם. ומטיל את שאור
חימוצו בכל. חירות העולם ותעופת עילויו תלויות הן בביעור
הרדיקלי של כל עבודה זרה, מרעיון, שפה, ופועל, מרגש, מזג, ונטיה.
מתכנית לאומית, דתית
ופסיכית.
ואל זה כנסת ישראל שואפת, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא,
והאלילים כליל
יחלוף.
נושא הפסקה-הדבקות האלקית כשהיא מופיעה למטה ממקומה היא מכניסה
את המאמין בה בהעדר ובחטא.
ביאור הפסקה-
אין דבקות במציאות כי אם דבקות אלהית. הפניה אל ד',
אמירת אלי
אתה, בלב ושפה, זו היא האמרה המקנה את עירוב המהות-הרב מבאר
כיצד היא הדבקות, מהות הדבקות אינה פעולה חד צדדית. מהות הדבקות היא
דו צדדית, היינו כשאנחנו אומרים לקב"ה אלי אתה, בצורה כזאת יש עירוב מעשי
ביננו לקב"ה. היינו ממש נוצר דביקות דו צדדית, בה כביכול הארת הקב"ה
משפיע עלינו. זה מה שהרב כינה בשם עירוב המהות, היינו המהות האלוקית
מתערבבת ודביקה בתוכנו.
לכן כל דבקות היא מרוממת את האדם, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
47מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה כט'.

84
קובץ ה' פסקה קנט.
-
ההתקרבות שהאדם מקרב את עצמו אל ד' בציורו וברעיונו, בכל האופנים
שיהיה הרעיון מצטייר, היא יקרה ונפלאה מכל הון ... אפילו אם יהיה מצבו
של אדם המוסרי נמוך, ומעמדו השכלי והתורתי בשפל המדריגה, בכל זאת
הגעגוע הפנימי אל הדבקות האלהית מרומם אותו משפלותו.
במקור זה מבאר הרב גם אדם שנמצא במעמד מוסרי שפל, דבקותו בקב"ה יכולה
לפעול רוממות. הסיבה כיון שהדבקות זאת פעולה שיוצרת חיבור דו צדדי
במציאות.
כדי שהאמירה אלי אתה תפעל, האדם צריך להשתמש לא רק בדיבור אלא גם
בלב. שפה ואמירה כלפי חוץ וודאי לא מועילה, צריך לב ומעשה של דיבור כדי
שהדבקות תפעל את פעולתה.אנחנו נעשים מאושרים אושר אלהי. בקבלת עול מלכות שמים. זאת
היא
ההכרה שהעולם הולך לעלות אליה-הדבקות באה לידי ביטוי בזה שאנחנו
מקבלים עלינו עול מלכות שמים. יש כאן פלא, דווקא קבלת העול היא מביאה
אושר לאדם. בדרך כלל האדם אינו סובל כשיש משהו שנמצא מעליו. כאן הרב
מתאר כיצד קבלת עול מלכות שמים מביאה אושר אלוקי לאדם. אומנם לא
מספיק שאנחנו נקבל עול מלכותשמים. השאיפה שהעולם כולו יגיע להכרה וכל
העולם כולו יקבל עול מלכות שמים.
הדבקות האלהית, כשהיא באה למטה ממקומה, כשהיא
משמשת חוץ
מלאלהים אמת, הרי היא מטבעת את המתיחשת לה בבוץ
ההעדר, והחטא המוחלט. שכל מצוי חוץ מאלהי אמת אסור בו.
הכל הוא נפול
וירוד-כיון שקבלת עול מלכות שמים, כיון שהדבקות היא שייכת לכל המציאות,
יכולה להיות מציאות שהדבקות הזאת מופיעה בעולם בצורה ירודה. יש לפעמים
שהדבקות הטבעית הזאת מגיעה בצורה נמוכה. כשהדבקות הזאת מגיעה בצורה
נמוכה אז התוצאה היא קישור לאלהים שהוא אינו אלהי אמת. נראה שהרב
מרמז בדבריו לדבקות שבאה בצורה של עבודה זרה. הרי השורש של העבודה זרה
הוא שורש רוחני, שורש של דבקות. אלא שהשורש הזה מופיע בצורה שלילית.
וכך מתאר הרמב"ם את התהליך של העבודה זרה.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה א
-
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש
עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא
כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם
שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד,
וזהו רצ
ון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה

85
לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם
התחילו לבנות לכוכבים היכלות ...
במקור זה הרמב"ם מתאר את תחילת תהליך ההתפתחות של העבודה זרה.
בתחילה עבודה זרה הייתה חלק מעבודת ה'. חשבו האנשים שאפשר לעבוד את
הקב"ה דרך המלאכים והגלגלים. אחר כך היתה ירידה נוספת. בכל מקרה העולה
מדברי הרמב"ם שבעצם הרצון לעבודה זרה, זה חלק מהרצון לעבודת ה', אלא
שרצון זה הופיע בצורה נמוכה. בעצם הדבקות הופיע לא בגובה הנכון, הדבקות
הופיע בצורה נמוכה.
כשהדבקות מופיעה בצורה נמוכה, אז היא הופכת להיות חטא מוחלט. אין
מציאות של אמצע, או שהאדם עובד את הקב"ה בשיא הגדלות, או שהאדם נמצא
במקום נמוך בתפיסה פסולה וממילא התפיסה הזאת היא ממש חטא גמור.
בשמונה קבצים הרב מביא דוג' לתפיסה נמוכה של דבקות שיוצרת התקרבות
לעבודה זרה, וכך כותב הרב48.
קובץ ב' פסקה עט.
-
מקור יצרא דעבודה זרה בקדושה, הוא הצמאון לחידוש ידיעה בפליאות
חכמה של התגלות אלהות, שבכל עת ובכל רגע היא התגלות חדשה ממש.
ומתוך סילוק אור הדעת מתהפך צמאון זה לבחירת אלהים חדשים, מה
שלא ידומה כלל בחידוש להחידוש
האלהי האמיתי...
במקור זה מסברי הרב שהיצר של ע"ז מקורו בקדושה, אלא שהוא רוצה קדושה
עם חידושים. כיון שהצמאון לקרבת ה' מופיע בצורה לא מבוררת ממילא הע"ז
היא ממלאת את החסרון הזה.
מקור נוסף מובא בשמונה קבצים.
קובץ ד' פסקה נו
-
שורש יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא החשק הגדול של קרבת אלהים.
וכאשר הבערות וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמות את
האור האלהי מן האדם, אז, אם תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה
תשוקה זו את דרכה ביצרא דעבודה זרה...
48כך מובא גם בשמונה קבצים
קובץ ד' פסקה נו.
-
שורש יצרא דעבודה זרה בקדושה הוא החשק הגדול של קרבת אלהים. וכאשר הבערות
וחסרון הזיקוק המוסרי הם מניעות גדולות, שסותמות את האור האלהי מן האדם, אז, אם
תשוקתו הטבעית חזקה היא, פורצת לה תשוקה זו את דרכה ביצרא דעבודה זרה...

86
במקור זה מסביר הרב ששורש ע"ז הוא דווקא נובע מחשק גדול לקרבת ה'.
כשהאדם מרגיש שיש לו חסרון בקרבת ה', שישלו חסרון מוסרי וכדומה, אז
האדם מגלה את תשוקתו בקיצורי דרך, בצורה נמוכה של ע"ז.
הבעיה שהדבקות הזאת כיון שהיא נפרדת מהקב"ה, היא נותנת מקום לאלהים
אחרים, שהם חוץ מהקב"ה, לכן יש כאן נפילה ואובדן מוחלט. כל דבר שהוא חוץ
מהקב"ה הוא ירוד.
והכל מתעלה על ידי הדבקות האלהית.ההתיחסות האלהית, ללא אלהים,
מעכבת את עליית היצירה,מטביעה טבע משחת בעצמיות הנשמה, ודורות,
ושדרות הוויה, יורדיםושוקעים.
והכל מתעלה על ידי הדבקות האלהית.
ההתיחסות האלהית, ללא אלהים, מעכבת את עליית היצירה,
מטביעה טבע משחת בעצמיות
הנשמה, ודורות, ושדרות הוויה, יורדים
ושוקעים-ההתיחסות שכביכול
הכל קשור אל האלוקות, אבל לא דרך הקב"ה. המחשבה שיש חלקים שיכולים
להיות האלוהיים דרך אלהים אחרים, זאת מחשבה שהיא אינה מרוממת את
היצירה. להיפך זאת מחשבה שמשחיתה את הטבע. כל ההויה כולה יורדת כשיש
הופעה של אלהים שהוא אינו הקב"ה בעצמו.הציור הרעיוני האמוני מחולל נפלאות הוא, את המהות העצמית
הוא
משנה-הרחבת הדבקות בצורה של ציור היא יוצרת שינוי מהותו של האדם.
ההבדל בין הכרה שכלית לציור, שציור הוא יוצר מכלול. כמו אדם שחושב לבנות
בית בשכלו, כל עוד אין לאדם ציור של אותו בית, אז המחשבה הזאת לא מספיק
מפותחת, וממילא לא מספיק משפיעה על האדם. האמונה והדבקות צריכות
לעבור תהליך של ציור, הציור הפיתוח של הדבקות הוא משנה את המהות
העצמית של האדם. הפיתוח הציורי הוא גורם שהאדם יכול להכיר את הדבקות
ברבדים שונים של מהות נשמתו.
ורוח האדם מתמזג ברוח העולם. ומטיל את שאור
חימוצו בכל-בביאור
משפט זה הסתפקתי. אפשר שהמשפט הזה הוא המשך התיאור החיובי, היינו
לאחר שביארנו את הצד החיובי שהציור האמוני יוצר, שינוי של המהות, כעת
הרב מסביר כיצד השינוי הזה משפיע על העולם כולו. היינו רוח האדם מתמזג
בעולם ומשפיע בעולם. תיאור של ההשפעה נעשה כמו שאורבעיסה, כמו שאור
בעיסה שזה דבר קטן שמשפיע בכל העיסה, כך הציור האמוני, של אותו אדם
מאמין משפיע על העולם כולו.
הבעיה בהסבר הזה שהמשלת הצד החיובי לשאור שמחמיץ את העיסה לא כל כך
נוח לי. בדרך כלל השאור והחמץ הוא מבטאים את היצר הרע, את הצד השלילי.
השלילי את כמו כן בהמשך הפסקה נראה שהרב ממשיך לבאר את החלק
ההשפעה השלילית של העולם.

87
לכן אפשר להסביר וקצת לשנות את הפיסוק של הפסקה. לאחר שהרב תיאר כיצד
הציור האמוני מחולל פלאות ומשנה את המהות. הרב חוזר ומסביר עד כמה
השינוי הזה קשה. הרב מסביר שרוח האדם המתמזג49בעולם הוא סובר מהטלת
השאור השלילי. היינו המפגש של האדם ששינה את מהותו, המפגש של האדם
שיש לו ציור רוחני עם העולם זה מפגש מורכב. כיון שהצד השלילי, השאור הטיל
את חימוצו, את החסרון בכל המציאות כולה. כל פינה במציאות היא מלאה שאור
וחמץ.
לפי ההסבר הזה המשך הפסקה יהיה יותר מובן, המשך הפסקה הרב מסביר כיון
שהעולם מלא פגמים של עבודה זרה, לכן צריך לעמול לבער מהעולם כל שאריות
של עבודה זרה.
חירות העולם ותעופת עילויו תלויות הן בביעור
הרדיקלי של כל עבודה זרה, מרעיון, שפה, ופועל, מרגש, מזג, ונטיה.
מתכנית
לאומית, דתית
ופסיכית-כיון שאנו רוצים לרומם את העולם, רוממות העולם, היכולת לגלות
דבקות בעולם, היא אפשרית רק כשיש חירות. חירות העולם היא מוכרחת
כשהאדם מתחבר למקום עליון, לדבקות עליונה. הבעיה שהחירות הזאת צריכה
להאבקבעבודה זרה. המאבק הזה הוא מצריך ביעור רדיקלי-היינו ביעור מוחלט
של העבודה זרה. העבודה זרה נמצאת בכל מקום, בכל רעיון, בכל שפה, במציאות
הגלויה בפועל, ברגשות, במזגו וטבעו של האדם, בנטיות שיש בעולם. בתוכניות
הלאומיות של האומות בתכונות הדתיות ובתכונות הפסיכיות[היינו הנפשיות]
של האומות. כדי לגלות דבקות צריך להאבק בהשפעה של הע"ז שההשפעה הזאת
נמצא בכל מקום, בין בצד הפרטי בין הצד של כלל האומות.
ההסבר הזה מתאים יותר למה שהסברנו לעיל שתיאור השאור שנמצא בעולם
מקום ומשפיע. זה תיאור של החסרון והרע הוא תיאור החמץ שנמצא בכל
שנמצא בעולם.
ואל זה כנסת ישראל שואפת, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא,
והאלילים כליל
יחלוף.
הרב מסיים את הפסקה בשאיפה המתארת את מטרת עם ישראל. כנסת ישראל
שואפת ליום בו הקב"ה לבדו יהיה בעולם. הדבקות תהייה כל כך חזקה, זה יווצר
בזמן בו הקב"ה לבדו ישלוט והאלילים וכל המפריעים שנמצאים מחוץ לאלוקות
כבר לא יתקיימו.
השאיפה הזאת מתבטאת בפסוקים המופיעים בישעיהו.
ישעיהו פרק ב פסוק יז.
49הוספתי למילה מתמזג את האות ה', כדי שההסבר יהיה יותר טוב, זה החסרון של ההסבר הזה.

88
-(יז) וְשַח ֙ גַבְהּ֣ות האדִ֔ם וְשפֵָ֖ל רּ֣ום אֲנשֶ֑ים וְנשְגַַ֧ב יְקוִּ֛ק לְבַדָ֖ו בַיִּ֥ום הַהּּֽוא: (יח)
וְהאֱלילָ֖ים כ לִּ֥יל יַחֲֹלּֽף:

89
פסקה יח' ערך הרעיון הדבקותי50
(עמוד תנב')
ההתקרבות
שהאדם מקרב את עצמו אל ד' בציורו
וברעיונו, בכל האופנים שיהיה הרעיון מצטייר, הוא יקר ונפלא מכל
הון, אלא כל מה שיהיו מעשיו יותר משובחים וחכמתו יותר גדולה
וידיעתו את התורה יותר רחבה, ככה יערך יקרתו של הרעיון
הדבקותי.
אבל מכלל ערכו המרומם לא ירד לעולם, אפילו אם יהיה מצבו
המוסרי
של האדם נמוך, ומעמדו השכלי והתורתי בשפל המדרגה, בכל
זאת הגעגוע הפנימי אל הדבקות האלהית מרומם אותו משפלותו,
ואם גם לא יופיע כל האור החיוני שיש במחשבה או בציור האלהי
בזמנו, יופיע לזמן
אחר היותר מוכ
שר, ובכל אופן ישתל הרעיון
בתוכן הנשמה, וקונה בזה חיי עולם, וזוכה לו ולדורותיו.
ואם נשאו לבו לחשוב מחשבות כלליות, כפי רוחב המחשבה
יפלש הרעיון האלהי בתוכו נתיבות, ואם ירצה להעלות במחשבתו
את כל דורו, אפילו אם יהיה שפל שבאנשים, בכ"ז פועל הוא
במחשבתו, כיון
שמיחד אותה לכונה אלהית, את כל אשר יחשוב לבבו
לטובה. וכן מתרחב ומתעלה הרעיון עד שאפילו אם יחשוק להעלות
את כל הדורות ואת כל העולמים, כיון שמחשבתו רצויה ונטייתו
היא פנימית, ומשוקה מחשק
אלהי באמת, לא תשוב תשוקתו אחור, כי
דבר ד' היא.
נושא הפסקה-הדבקות האלוקית מרוממת את האדם בכל מצב, אפילו כשמצבו
המוסרי של האדם נמוך.
ביאור הפסקה-
ההתקרבות שהאדם מקרב את עצמו אל ד' בציורו
וברעיונו, בכל האופנים שיהיה הרעיון מצטייר, הוא יקר ונפלא מכל
הון-הרב ממשיך
לבאר את מעלתה של הדבקות. קרבת ה' היא יקרה ונפלאה מכל הון. אומנם
קרבת ה' יכולה להופיע בציור וברעיון, בכל אופן שהאדם יוכל לגלות את קרבת
ה', בכל אופן בו האדם מכיר שהוא מתקרב אל הקב"ה, זה עצמו נחשב כדבר נפלא
היקר מכל הון.
אלא כל מה שיהיו מעשיו יותר משובחים וחכמתו יותר גדולה
וידיעתו את התורה יותר רחבה, ככה יערך יקרתו של הרעיון
הדבקותי-כאן הרב
50מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ה' פסקה קנט'.

90
מתייחס ליסוד מפורסם שהדבקות צריכה לבוא ביחד עם התקדמות מעשית
וחכמה עמוקה. בחז"ל ישנם התייחסויות לדבקות שאינה באה ביחד עם שינוי
מעשים וכדומה, וכך מובא במשנה באבות.
משנה מסכת אבות פרק ב משנה ה
-
הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד
המשנה מבארת שיראת חטא וחסידות שאלה תכונות שקשורות בכללותם לקרבת
ה' לא יכולות להופיע במי שהוא בור ועם הארץ. מי שבור הוא מסמל את החסרון
השכלי, ומי שהוא עם הארץ הוא מסמל את החסרון המעשי51, שני אלה לא
יכולים להגיע למעלה הרוחנית של חסידות ויראת חטא.
הקשר בין המעשים ותיקון המידות לקרבת ה' מצאנו גם בגמ' במסכת סוטה.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד עמוד א
-
ואמר רבי חמא ברבי חנינא , מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי
אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש
אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש
ערומים ... הקדוש ברוך הוא ביקר חולים ... הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים
ה ...
קדוש ברוך הוא קבר מתים ...
וכך כתב הרמב"ם בחיוב המצווה להדמות לקב"ה.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח
-
והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו
והוא אמרו
(תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל
דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום
מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא
נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסי
ד אף אתה
היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר
ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א)
שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל
יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב:
אם כן הדבר הברור שקרבת ה' יכולה להשתכלל רק במקום בו מעשיו וחכמתו של
האדם יהיו יותר מפותחים ויותר משוכללים.
אבל מכלל ערכו המרומם לא ירד לעולם, אפילו אם יהיה מצבו
המוסרי
של האדם נמוך, ומעמדו השכלי והתורתי בשפל המדרגה, בכל
זאת
51עי' שם במהר" ל בספרו דרך חיים פירוש למסכת אבות.

91
הגעגוע הפנימי אל הדבקות האלהית מרומם אותו משפלותו-אבל מכלל
ערכו המרומם לא ירד לעולם, אפילו אם יהיה מצבוהמוסרי של האדם נמוך,
ומעמדו השכלי והתורתי בשפל המדרגה, בכלזאת הגעגוע הפנימי אל הדבקות
האלהית מרומם אותו משפלותו
כעת הרב מביא חידוש גדול במעלה המיוחדת של קרבת ה'. הרב מבאר שקרבת
ה' היא משפיעה על כולם. היינו אפילו מי שנמצא במצד מוסרי ירוד, היינו מי
שמעשיו אינם מתוקנים. וכן מי שנמצא במקום בו חכמתו לא מספיקה, מציאות
שבה מעמדו השכלי החכמה, והתורה הם בשפל המדרגה בכל זאת הגעגוע לדבקות
הוא מרומם את האדם.
הרב מסכים כנראה שזאת לא הדבקות האידיאלית, ובכל זאת הדבקות הזאת
מסוגלת לרומם את האדם משפלותו. הרב בדבריו מרמז שזה לא הדבקות
האמיתית, לכן הרב השתמש בלשון של געגוע לדבקות, היינו עצם הרצון להגיע
לדבקות, גם אם בפועל בדרגה שהאדם נמצא זה לא אפשרי, עדיין זה מרומם את
האדם.
ואם גם לא יופיע כל האור החיוני שיש במחשבה או בציור האלהי
בזמנו, יופיע לזמן אחר היותר מוכשר, ובכל אופן ישתל הרעיון
בתוכן הנשמה, וקונה בזה חיי עולם, וזוכה לו ולדורותיו-הרב מסביר שהגעגוע הזה, גם
כשהוא לא מצליח להביא אור חיוני, אור של ציור אלוקי איכותי. בכל זאת הגעגוע
הזה מכין את האדם בשביל קבלת האור לעתיד. הגעגוע הזה הוא כמו שתיל
שמכניס רעיון בתוך הנשמה שיפרח אחר כך. בזה שהאדם מתגעגע זה יקנה לאדם
את חיי העולם.
בדברי הרב ישנו חידוש שיכולה להתאים לדור שלנו. לפעמים ישנה טענה
שהחוויה שאנשים רוצים לחוות דבקות בה', מציאות בה אנשים שעדיין לא
מתוקנים צועקים ושרים 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך' לכאורה בצורה כזאת לא
שייכת דבקות. הרב כאן מסכים שזאת לא הדבקות הנכונה, אבל הגעגועהזה הוא
מסמל שתיל קטן שיכול בהמשך להתפתח, שתיל שמכין את האדם לקראת
ההצלחה בהופעת הדבקות האמיתית. ככל שיהיה יותר געגוע, ככל שיהיו יותר
כיסופים, אז התיקון המעשי, התיקון המידותי והתיקון השכלי יוכלו להופיע
בצורה יותר איכותית.
ואם נשאו לבו לחשוב מחשבות כלליות, כפי רוחב המחשבה
יפלש הרעיון האלהי בתוכו נתיבות, ואם ירצה להעלות במחשבתו
את כל דורו, אפילו אם יהיה שפל שבאנשים, בכ"ז פועל הוא
במחשבתו, כיון שמיחד אותה לכונה אלהית, את כל אשר יחשוב לבבו
לטובה-הגעגוע לקרבת ה',
גם כשהוא בוסרי הוא יכול לרומם את הכל. בהתחלה הרב הסביר שהגעגוע הזה
יכול להעלות את האדם עצמו, ואת דורותיו, היינו צאצאיו, כל מי שקשור אליו.

92
כעת הרב מרחיב את פעולת הגעגוע. מי שבעבודתו חושב מחשבות כלליות, אז
פעולתו תשפיע על הכלל. בצורה כזאת האדם יוכל להעלות את כל הדור שלו.
למרות שהאדם הזה במידה מסויימת נמוך משאר בני דורו, אבל כיון שיש לו
קישור לאלוקות, ביחד עם מחשבה על כלל הדור, ממילא הוא יכול לרומם את
הדור כולו.
בעצם יש כאן חידוש שיכול להיות אדם שנמצא במעלה נמוכה מבחינה אישית
האדם הזה לא מתוקן, בכל זאת הוא משפיע אפילו על אנשים גדולים, אנשים
שנמצאים בתיקון מעשי בדרגה גבוהה, אבל הם לא מחפשים את הדבקות, דווקא
האדם שמחפש את הדבקות יכול להעלות את כל הגבוהים ממנו52.
היכולת להשפיע על הכלל ראינו אצל צדיקים שיש להם דבקות, וכך כותב הרב.
קובץ ב' פסקה רנד.
-
הדבקות העליונה להקב"ה, שמתמדת בלב הצדיקים חושבי המחשבות
הגדולים, היא מזכה את העולם כולו, ומגינה על כל המעשים, ומכרעת את
ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה, ומעלה מעמקי שאול גם את
הנשמות הנדחות, ופותחת בעולם צינורות החסדים הנאמנים, שהם
מתעלים באורם על כל הדינ
ים המצומצמים, עד שאפילו אותם הרשעים
שעל פי סדר עבודה המתגלה על דרך המעשים היותר קדושים וטובים אי
אפשר לזכותם, מזכים אותם על ידי הטוהר העליון של הדבקות האלהית.
שהיא מבררת ומצחצחת את המעשים. והיא דרגת בר כפים, ימלט אי נקי
ונמלט בבֹר כפיך.
52הרב בדבריו נותן מקום של השפעה ורוממות אפילו לאנשים הפשוטים, דברי הרב האלה דומים
לפסקה מפורסמת בו הרב משבח את הציונים הכופרים שפועלים בזמן עקבתא במשיחא, וכך כותב
הרב.
אורות התחיה פסקה מג.
-
הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה
אל עניני כלל
ישראל, לארץ ישראל ולתחית
האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש
של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת
הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד'
ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני
כלל ישראל אינן עדיין אמיצות א
צלם, כמו מה שהן אצל
אלה שרוח עועים אשר
בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף
ומונעים אור הרוח מלהתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם...
במקור זה הרב מסביר שהנפש של פושעי ישראל הם במעלה יותר גדולה, כיון שהיא חושבת על טובת
הכלל. אבל הרוח אצל שומרי הדת, הרוח יותר מתוקנת. גם בפסקה שלנו הרב מסביר את היתרון
שקיים אצל מי שמכוון לטובת הכלל, אפילו אם אותו אדם נמצא במעלה נמוכה.

93
החידוש הגדול שבפסקה שלנו הרב מוסיף לא רק שהצדיקים שקשורים לכלל
משפיעים טוב על כולם, אלא גם מי שנמצא בדרגה נמוכה, גם הוא יכול בדבקותו
ובמחשבתו להשפיע על הכלל.
וכן מתרחב ומתעלה הרעיון עד שאפילו אם יחשוק להעלות
את כל הדורות ואת כל העולמים, כיון שמחשבתו רצויה ונטייתו
היא פנימית,
ומשוקה מחשק אלהי באמת, לא תשוב תשוקתו אחור, כי
דבר ד' היא-
הרב ממשיך ומתאר שמי שממש מתקשר אל הדבקות ביחד עם הכלליות, יוכל
להעלות לא רק את דורו, אלא גם את כל הדורות כולם. כיון שיש לו חשק אמיתי
לדבקות ביחד עם הרצון להעלות את כל המציאות, זה מרומם את כל הדורות
כולם.
היכולת להעלות לא רק את דורו אלא את כל הדורות כולם, זאת תכונה שמצאנו
בדרך כלל בצדיקים מיוחדים. [בחסידות מבואר שיש צדיק יסוד עולם, זה צדיק
לדורו, ויש צדיק שהוא לכל הדורות. זה צדיק שהוא מעלה את כל הדורות כולם.
הרב כביכול ממשיל את האדם בעל הדבקות האלוקית, למרשהוא נמוך ות
לדרגות השונות של הצדיקים. יכול להיות בעל דבקות שהוא רק לעצמו, יכול
להיות לכל דורו, ויכול להיות מציאות שישפיע על כל הדורות כולם]

94
פסקה יט'הדבקות האישית מרוממת הכל53
(עמוד תנג')
הכלמתגדל על פי הערך של הדבקות האלהית שבו. ונמצאשכל אדם על
פי תפישתו בעולם, ועל פי אותו הקישור האלהי,המתגלה בו בעומק
עצמיותו, מרומם את ערך הכל.
ושאיפת המציאות אינה אחרת משאיפת היש האישי. הגודלוהשיגוב,
שהוא התוכן של הדבקות האלהית והשיגוב הפנימי, הואהחידור של
גאות ד' בכל היקום.
נושא הפסקה-מי שיש בו דבקות אלוקית בעומק עצמיותו מרומם את הכל.
ביאור הפסקה-
הכל מתגדל על פי הערך של הדבקות האלהית שבו. ונמצאשכל אדם על
פי תפישתו בעולם, ועל פי אותו הקישור האלהי,המתגלה בו בעומק
עצמיותו, מרומם את ערך הכל-גם כאן הרב ממשיך ומסביר שהדבקות
מרוממת את כל המציאות. אומנם לאחר שבפסקה הקודמת הרב ביאר שמי שיש
לו געגוע לדבקות אפילו כשאינו במעלת דבקות יוכל לרומם את הכל, לפי ערך
קישורו אל הכלל. כאן הרב מסביר כיצד הדבק האמיתי יכול להשפיע על הכלל
דווקא בצורה הפוכה.
הדרך בה הדבקות תשפיע על הכלל היא ככל שהאדם יבסס את תפיסת עולמו לפי
הדבקות. היינו האדם יפעל שהדבקות תהייה בכל מכלול חייו. יש מקרים בהם
הדבקות היא רק פינה בחייו של האד, בצורה כזאת הדבקות לא משפיע בצורה
משמעותית. אבל כאן הדבקות היא יכולה להשפיע על הכלל כיון שהיא תופסת
את מכלול חייו של האדם.
הרב מוסיף את היסוד שהסברנו בתחילת הביאור שהסיבה שהדבקות יכולה יותר
להשפיע במקום בו האדם מכיר את הדבקות כעצמיות חייו. רק כשהאדם מכיר
עד כמה הדבקות היא שורשית בתוך חייו, אז הדבקות הזאת משפיע על הכלל.
הרב בכמה מקומות מדגיש את החשיבות שעבודת האדם תופיע מתוך העצמיות
האישית של האדם. מפורסמת הפסקה שבה הרב התייחס לבקשת האני של
האדם, וכך מובא באורות הקודש.
אורות הקודש ח"ג עמ' קמא [קובץ ג' פסקה כד']
-
בקשת האני העצמי
53מקור הפסקה שמונה קבצים, קובץ ה' פסקה כו'.

95
ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור ... חטאנו
עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של
נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איֶּכה, מפני
שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה
לאל
זר. חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו
העצמית עזב, זנח
ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה
אחרי מגמות ותכליות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם
פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
במקור זה מבאר הרב שחטאנו וכן חטאו של האדם הראשון שהאדם התנכר
לעצמיות שלו. האדם לא חיפש את האני האישי שלו. התיקון של האדם שהוא
יחזור אל העצמיות שלו. האדם צריך להכיר את כוחות נפשו העצמיים. אותו
הדבר כאן הרב מדגיש לגבי הדבקות, כדי שהדבקות תפעל הדבקות צריכה להופיע
מתוך עצמיותו של האדם.
הרב בשמונה קבצים מתאר שלפעמים קרבת ה', לפעמים יראת שמים מרחיקה
את האדם מעצמיותו, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה קפד.
-
בתחילתה של הופעת יראת אלהים על האדם הכללי והפרטי, מביאה היא
אותו לידי שיעמום ובטלנות. הוא אובד את רצונו, ואת עצמיות המהותיות
שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות
והרשעה הספוגה במהותו החמרנית, ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק
שמרי הח
יים האנושיים...
במקור זה מסביר הרב שבתחילה יראת שמים מביאה את האדם לידי שיעמום
ובטלנות. בתחילת יראת שמים האדם מאבד את רצונו ואת עצמיותו. הסיבה כיון
שהאדם לא הצליח להכיר את יראת שמים בצורה נכונה. אבל יראת שמים נכונה,
דבקות נכונה היא מתאימה לעצמיות של האדם. לכן בפסקה שלנו הרב מדגיש
שככל שהדבקות תהייה מתאימה לעצמיות שלו, אז הדבקות הזאתתוכל להשפיע
בעולם.
המחשבה שכדי להשפיע על העולם האדם צריך לאבד את העצמיות שלו, זאת
מחשבה שאיננה נכונה. להיפך כשהאדם מכיר את העצמיות האמיתית שלו,
שהאדם מגלה דבקות המתאימה לו, אז היכולת שלו להשפיע בכלל היא
מתעצמת.
ושאיפת המציאות אינה אחרת משאיפת היש האישי. הגודלוהשיגוב,
שהוא התוכן של הדבקות האלהית והשיגוב הפנימי, הואהחידור של
גאות ד' בכל היקום-הכלליות אינה סותרת את השאיפה האישית של האדם.
מי שהאישיות שלו מתוקנת, ממילא הוא משפיע על המציאות. הגודל והשיגוב של

96
הדבקות היא קשורה ליכולת להשפיע על הפרטים. לכן מי שמעמיק בחווית
הדבקות העצמית שלו, בעצם אדם כזה מגלה כיצד הדבקות מסוגלת לרדת
לפרטים. מטרת הדבקות להופיע בכל מקום, לכן נתינת מקום בו העצמיות
מתפתחת ומתגדלת בצד האישי ביחד עם הדבקות זה עצמו מימוש המטרה של
בריאת העולם, גילוי כבוד ה' בעולם.

97
פסקה כ'הדבקות העליונה המרוממת הכל54
(עמוד תנג')
כל
מחשבה שהאדם קונה אותה בבירור, הרי היא מחיה אותו
ומעודדתו
, וכל רושם של מחשבה שאינו מבורר הרי הוא מדכא את
הרוח. כל השייך לאדם, לפי ערך רוחניותו, מוכרח הוא לפי זה להיות
תמיד הולך ומשתדל בהתבררותו כדי שיהיה עומד בשלמות צורתו
הרוחנית, ולא יהיה צריך להיות מדוכא בדכאון רוחני, במצב העצמיות
היותר חשובה שלו, שהוא
המצב המ
חשבתי.
מובן מזה שהשאיפה המרוממת את הכל, אי אפשר להיות
אחרת כ"א הדבקות עריגת שהיא דמלכא, בגופא לאשתאבא
שאינה העליונה, משארת אחריה שום דבר חוצץ. כי עמך מקור חיים,
באורך נראה אור.
נושא הפסקה-מחשבה שהאדם קונה בבירור היא מרוממת את האדם, לכן
מחשבת הדבקות המבוררת היא מרוממת את הכל.
ביאור הפסקה-
כל מחשבה שהאדם קונה אותה בבירור, הרי היא מחיה אותו
ומעודדתו, וכל רושם של מחשבה שאינו מבורר הרי הוא מדכא את
הרוח-הרב
מסביר את החשיבות שהאדם יברר את מחשבותיו. כשהאדם נמצא במחשבות
שאינם מבוררים, במציאות של מעין ערפל, אז האדם מרגיש דכאון רוח.
כל מציאות של ספק, מציאות של חוסר ידיעה, זאת מציאות שהאדם אינו אוהב,
מציאות כזאת האדם מרגיש בלבול. אומנם כלפי החכמה, כלפי המחשבות
מציאות של ספק וחוסר בירור זה יוצר חוסר כוחות. דכאון רוח משמעותו
שהאדם אינו רוצה לפעול, אין לאדם כזה חזון ומחשבה שמכוונת כלפי מעלה.
הרוח שהיא מובילה את האדם חסרה55.
הרב באורות התורה מדגיש בכמה מקומות את הבעיה שהאדם לומד דברים
שאינם מבוררים, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ו' פסקה
ז.
54מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קעה'.
55הרוח היא נותנת את החיים, לכן תיאור נבואתו של יחזקאל היא הצפיה שהרוח תבוא ותחיה את
העצמות היבשות, וכך לשון הפסוק ביחזקאל.
יחזקאל פרק לז פסוקים ח-ט
-
(ח) וְראָ֜יתי וְה נֵּֽה־עֲלֵיהֶֶּ֤ם
גדים ֙ ּובש֣ר עלִ֔ה וַיקְרַַ֧ם עֲלֵיהִֶּּ֛ם עָ֖ור מ לְמֶ֑עְלה וְרָּ֖וח ַ אִֵּ֥ין בהֶּּֽם:
(ט)ְ
וַיֹ֣אמֶּר אֵלִַ֔י ה נבֵָ֖א אֶּל־הרֶּ֑וח ַ ה נבֵ֣א בֶּן־אָ֠דם וְאמַרְת ֙ אֶּל־הרָּ֜וח ַ כֹּֽה־אמַ֣ר׀ אֲדֹנ ֣י יְקוָ֗ק מֵאַר
בֶַ֤ע
רּוחות ֙ בֹ֣א י הרִּ֔וח ַ ּופְח ִּ֛י בַהֲרּוגִּ֥ים האֵָ֖לֶּה וְי ּֽחְיּּֽו:

98
-
יש אשר כל ידיעה בהפגשה עם האדם בגלמיותה,
בלא חדירה לפרטיה,
מהממת אותו, מפחידתו
ומערבבת
את דעתו, מולידה בו חזיונות שוא ותוהו, והם מתהפכים
לדברים מיושבים, מרחיבי דעת ובונים את הנשמה בבנין
הטוב, לפי ערך שכלולם של הפרטים שבאים בידיעה ולפי
בירורם....
במקור זה מסביר הרב שבתחילה הידיעה מגיע לאדם בצורה גולמית. כשהאדם
מקבל את הידיעה בצורה גולמית בלי חדירה לפרטים, אז הדברים נראים
מפחידים ומערבבים את הדעת. בצורה כזאת האדם מדמיין דברים לא נכונים.
האדם צריך ליישב את הידיעות, להכיר את הידיעות בצורה נכונה. לפי עומק
בירור הפרטים, אז האדם יוכל להרחיב את דעת, וליישב את נשמתו בבניין נכון.
וכך כותב הרב במקור נוסף באורות התורה.
אורות התורה פרק ט' פסקה ד.
-
כפי מה שההלכות הן מבוררות כך הן משמחות לב
עושיהן ומזהיריהן
.
וחסרון בירורן, בידיעה ברורה ודבקה
בנפש, מביא להרגשת הכבדה מקיומה של תורה בדיוק
בפרטי ההלכות, ועי"ז יש שמתעוררת חרדת רפיון הגורמת
למאסה של תורה, חלילה.
האדם. במקור זה מסביר הרב שההלכה כשהיא מבוררת היא משמחת את
כשההלכה והידיעה לא מבוררת, אז יש הרגשת כבדות, וממילא האדם מרגיש
קושי לקיים את פרטי ההלכה.
כל השייך לאדם, לפי ערך רוחניותו, מוכרח הוא לפי זה להיות
תמיד הולך ומשתדל בהתבררותו כדי שיהיה עומד בשלמות צורתו
הרוחנית, ולא
יהיה צריך להיות מדוכא בדכאון רוחני, במצב העצמיות
היותר חשובה
שלו, שהוא המצב המחשבתי-הרב מבאר שהאדם בעבודתו צריך להשתדל
לברר את הדברים שיופיעו בשלמותו הרוחנית. כל אחד יש לו מעמד רוחני אחר,
ממילא כל אחד ואחד יש לו התבררות רוחנית ושכלית שונה. כל אחד צריך לפעול
להסביר ולברר לעצמו את הפרטים. כשהאדם יכיר את עצמיותו, כשהאדם יכיר
את הערך הרוחני הנמצא בתוכו, אז הדברים יאירו בצורה חופשית.
בדברי הרב ישנה הוספה שהבירור הוא לא בירור שכלי פשוט כמו מתמטיקה. כדי
שהבירור יצליח האדם צריך להכיר את עולמו הרוחני האישי. ברגע שהאדם כייר
את צורתו העצמית הרוחנית, את המצב המחשבתי המיוחד והשייך אליו, אז
הדברים יאירו במיוחד בתוכו.
ההבנה שההכרה השכלית משתנה לפי ערכו ומצבו הרוחני של האדם הרב ביאר
גם באורות התורה, וכך כותב הרב.
אורות התורה פרק ט' פסקה ו.

99
-
ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם
והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי
שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו
להיות עסוק בהם בקביעות ... אבל אם הי' מוצא וממלאו, תפקידו את
שבתורה, המקצוע באותו בקביעות לעסוק המתאים
לתכונת נפשו,
אז הי' מכיר מיד שהרגשת הנגוד
שבאה לו
בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של
הלמודים הקדושים
והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו
מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי' נשאר נאמן
באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע
השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה,
להטעי
מם
מנעם האגדה. ...
במקור זה מסביר הרב שיש שיצאו לתרבות רעה, בגלל שהם לא למדו את מה
שמתאים לתכונתם האישית. כל אחד יש לו דרך וקשר אישי ללימוד תורה
מסויים. אם האדם לא לומד לפי תכונות נפשו, ממילא נוצר בתוכו ניגוד נפשי
לאותו חלק של התורה. לכן כשהאדם יכיר את תכונתו, אז יוכל לעשותחיל
במקצוע המיוחד השייך אליו, בצורה כזאת יוכל גם להעריך את התכונות
הנפשיות שאינם שייכות אליו.
מובן מזה שהשאיפה המרוממת את הכל, אי אפשר להיות
אחרת כ"א
בגופא לאשתאבא
הדבקות עריגת שהיא דמלכא,
שאינה העליונה, משארת אחריה שום דבר חוצץ. כי עמך מקור חיים,
באורך נראה או
ר-
לאחר ההקדמה שהרב מסביר כיצד המחשבות צריכות ויכולות לרומם את
האדם. הרב מציב מחשבה שברור שהיא מסוגלת לרומם את כולם. המחשבה
שהאדם רוצה להשתאב בגופו של המלך. המושג הזה מקור מהזוהר.
זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף ריז עמוד ב
-
אי זכאה הוא ההוא רוחא מה כתיב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים
אשר נתנה ואי לא אשתכח זכאה ווי לההוא רוחא דבעי לאסתחאה בנורא
דדליק ולאתתקנא בגין לאשתאבא בגופא דמלכא ואי לא אתתקנת ווי
לההוא
רוחא דמתגלגלא כאבנא בקוספיתא דכתיב (שמואל א' כ"ה) ואת
נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקל
במקור זה הזוהר מסביר שמי שזוכה רוחו מסוגלת לחזור אל האלוקים. החזרה
אל האלוקים מבטאת את האידיאל. מקום בו האדם זוכה לדבקות מוחלטת, הוא
כביכול נשאב לתוך גוף האלוקות. זאת לעומת הנפש שלא תיקנה את עצמה, נפש
כזאת היא רחוקה מן הקב"ה.

100
הרב בפסקה שלנו מסביר שההכרה הזאת שהאידיאל והחפץ הוא הדבקות
והשאיפה להישאב בגוף המלך, זאת מחשבה מבוררת שהאדם צריך להגיע
אליה56.
המחשבה הזאת היא מרוממת ומשמחת את האדם. הסיבה שהיא מרוממת את
האדם, כיון שזאת מסקנה הכרחית, כביכול בהכרח האדם צריך להגיע למסקנה
שהנפש רוצה לחזור אל מקורה. המסקנה הזאת כל כך ברורה וכל כך מתאימה
לכל אחד ואחד, היא יכולה לרומם כל אחד לפי מצבו ועניינו. כיון שהמחשבה
הזאת מתאימה לכולם, לכן יש לה מעלה מיוחדת.
הרצון להשאב בגוף המלך, הוא רצון של ביטול מוחלט. מקום בו האדם לא מרגיש
שום חציצה מול הקב"ה. ביטול מוחלט מביא אור מוחלט, אור עליון. הרב מסיים
בלשון הפסוק שמבטא את האור הגדול שנמצא באלוקות.
תהלים פרק לו פסוק י
-
כּֽי־עַ֭מ ְָך מְק֣ור חַיֶ֑ים בְ֝אור ְָךָ֗ נרְאֶּה־אּֽור:
56לא לגמרי ברור לי החלק האחרון של הפסקה, כיצד הוא מסתדר עם החלק הראשון. בפשטות
החלק הראשון עסק כיצד מחשבה משפיעה, זה בתנאי שהמחשבה מבוררת ומתאימה לדרכו של
האדם. בחלק השני הרב מציב עובדה שיכולה להיות מחשבה מבוררת שמתאימה לכולם, זאת
המחשבה של הדבקות. כיון שזהמתאים ומבורר זה יכול להאיר בצורה משמעותית ומאירה ביותר.

101
צדיק יסוד עולם57
פסקה כא'צדיקים בדבקות תורתית58
(עמוד תנט')
הצדיקים
קשורים הם תמיד בדבקות בד' ית"ש, ואינם יכולים
כלל לצייר
להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית.
אמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב,
ועמו יחד
מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים,
היוצאים משורש קטן, וכגידולי זרעים רכים מגרעין, על כן הם צריכים
לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה
וקדושה
נושא הפסקה-התורה והמצוות מבררים את הדבקות מדמיונות של שקר.
ביאור הפסקה-
הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' ית"ש, ואינם יכולים
כלל לצייר
להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית-הרב פותח את הפסקה בתיאור
דרגתם של הצדיקים. דרגת הצדיקים שהם נמצאים בדבקות תמידית. הם לא
יכולים לצייר את מהלך חייהם בלא נועם הדבקות האלקית.
הרב בשמונה קבצים מתאר את העונג שנמצא אצל הצדיקים הדבקים תמיד, וכך
כותב הרב.
קובץ א' פסקה תתצה.
-
הצדיקים העליונים, חוש הרוחני המקודש בעליוניותו כל כך מפותח אצלם,
עד שאינם מוצאים בעצמם מנוחה כי אם בקשר מחשבתם וכל חושיהם
בהאורה האלהית...
במקור זה מסביר הרב שהצדיקים העליונים יש להם חוש רוחני מקודש ומפותח.
החוש הזה יוצר שאין לצדיקים מנוחה, אלא רק כשהם מצליחים לחשב את
מחשבתם באור האלוקי. יש להם רצון תמידי להתקשר לאותו אור עליון.
בפסקה שלנו הרב מדגיש שהדבקות אצל הצדיקים קשורה לציור שהצדיקים
מציירים. הציור הוא חלק ממהלך הדבקות. כשהאדם מצייר לעצמו עולם, מצייר
57בספר אורות הקודש, יש כאן עמוד שער חדש. אומנם זה נמצא בתוך הסדר הכללי שלהדבקות
הכללית, אבל מכאן ועד סוף הסדר הרב מתעסק במיוחד בדבקות של הצדיקים. לכן יש כאן מעין
עמוד נפרד תחת הכותרת 'צדיק יסוד עולם'.
58מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה רנז'.

102
לעצמו מציאות של דבקות, אז הציור נחקק בקרבו. חקיקת הציור היא חלק
מהדבקות.
אמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב,
ועמו יחד
מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים,
היוצאים
משורש קטן, וכגידולי זרעים רכים מגרעין-בתוך הרצון לדבקות, בתוך הציור
של הדבקות מתערב גם הרבה דמיון כוזב. כל מציאות רוחנית כשהיא יורדת לתוך
השכל האנושי, לתוך המחשבה האנושית, הדבר גורם ערבוב של חלקים כוזבים.
הסיבה שבהכרת הרעיון האלוקי נכנס דמיון משום שהאדם אינו מסוגל באמת
להכיר את האלוקות בצורה נקיה. האדם מחפש הגשמה, ומחשבות רוחניות
בהכרח הרבה פעמים עוברת תהליך של הגשמה, התהליך הזה בא לידי ביטוי
בדמיון.
אפשר שדווקא מי שמחפש את הדבקות בצורה תמידית לאט לאט יכולה להווצר
מציאות של דמיון כוזב.
הרב בשמונה קבצים מסביר שדמיון כוזב נוצר במקרה בו הדמיון אינו מחובר
לשכל, וכך כותב הרב
קובץ א' פסקה נט.
-
ישנה צורה מיוחדת שהדמיון מתלבש בה כשהשכל פועל עליו. ואותה
הצורה היא קדושה, ומבסמת את העולם, ומטהרת את האדם מכל
טומאותיו. וכל זמן שהצורה הזאת מתטשטשת, והדמיון מצטייר על פי חק
שלו בעצמו, בלא השפעת השכל עליו, אז הוא המקור היותר נרפש לכל
תקלה ולכל חטא ועון, בח
יי היחיד
ובחי
י הציבור...
במקור זה מסביר הרב שדמיון קדושה הוא נעשה בזמן בו הדציון מופיע ביחד עם
השכל. בזן שהדמיןועומד בפני עצמו, שיש לדמיון חוק בפני עצמו, אז הדמיון
נהפך להיות דבר נרפש, דמיון שמביא תקלה.
התקלה שיוצאת כשיש דמיון כוזב משפיע על מידותיו של האדם. המידות הופכות
להיות מדות רעות, ענין זה מבואר גם בליקוטי מוהר"ן.
ליקוטי מוהר"ן תורה כה
-
כי צריך כל אדם להוציא א"ע מהמדמה, ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר
המדמה, זה בחי' שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב.
במקור זה מסביר ר' נחמן שהאדם צריך להתרחק מכח מדמה, ברגע שהכח
המדמה רחוק מהשכל, אז האדם נמשך אחר המדמה וממילא האדם הולך
בשרירות ליבו. ההליכה בשרירות ליבו היא יוצרת את המידות הרעות.

103
המידות הרעות מופיעות כמו ענפים שנובעים משורש אחד. יש גרעין אחד של
דמיון כוזב, הגרעין הזה יוצר המון שיבושי מידות.
על כן הם צריכים
לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה
וקדוש
ה-הדרך לצאת מהדמיון הכוזב זה נעשה על ידי התורה שהיא
מגלה את השכל. ומצד שני על ידי המצוות, שהאדם עושה מעשים טובים זה
מרגיל את האדם למידות טובות.
כשהאדם מברר את דרכו על ידי תורה ומצוות ממילא אין סכנה שהדבקות תיפול
לדמיון כוזב. בצורה כזאת הדבקות מופיעה בנקיות, הדבקות היא ברה, היינו
מבוררת מסיגים וטעויות. כשהדבקות היא נקיה אז היא יכולה להופיע את
הקדושה.
דבריו של הרב עומדים כיסוד מול תופעה שנוצרת בדורנו. יש הסוברים שהעיקר
זאת הדבקות, לשיטת המצוות והתורה הם דברים העומדים בסתירה לדבקות.
הסוברים שהעיקר זה הדבקות ללא מצוות אז הבעיה שהם נופלים לדמיון. יש
בצורה כזאת עיוות של הדבקות. בצורה כזאת הדבקות היא דמיונית, באמת
הדבקות הזאת לא מכילה קדושה, להיפך היא יוצרת מידות רעות. הרב כאן
מדגיש לעומתם שהדבקות הנכונה מופיעה ביחד עם התורה וקיום מצוות, ברגע
שיש איזון וניווט שכל של תורה, אז הדבקות תופיע בצורה נכונה.
הרב במידות הראיה מידת האהבה כותב ומדגיש את הצורך בחיבור אהבת ה'
לתורה ומצוות, וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת אהבה פסקה יב'
-
כל התורה,
המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את
מכשולי הדרכים. שתוכל אהבת
עולמי
-
עולמים זאת להתפשט, להתרחב על
כל ככרי החיים על כל מרחביהם. וענפיהם
הרבים של שרשי אהבת קדשי
- קדשים אלה, הם כל מדות טובות וישרות פרטיות
וכלליות, אישיות
וחברתיות, עד כדי שפי
טת תכל בצדק ולאומים במישרים.
במקור זה מסביר הרב שכל התורה המוסר המצוות המעשה, הכל נועד להסיר את
מכשולי הדרך לקראת האהבה. מטרת הכל שהאהבה תוכל להופיע ולהתרחב על
כל מרחבי החיים. רק כשהאהבה מופיע על כל מרחבי החיים, אז המידות
יתיישרו, המידות יופיעו בצורה ישרה ונקיה. בדברי הרב במקור זה מתבאר שבלי
חיבור של מצוות לאהבה המידות הטובות לא יוכלו להופיע. לפי הדברים בפסקה
שלנו לא רק שהמידות הטובות לא יופיעו, אלא להיפך הדבקות והאהבה יצרו
מידות רעות.

104
פסקה כב'תשוקת הצדיקים לדבקות והתורה59
(עמוד תס')
צדיקים
כאלה, שיש להם תביעה פנימית, שכל דבר של
תורה, וכל התפשטות, של ידיעה ושל השכלה, יהיה בלוע בעומק
התשוקה של האהבה הפנימית והיראה העליונה, בדבקות
אלהית, אי אפשר להם שיהיו מנועים מקדושת תענוגם זה, אע"פ
שע"י כן אי אפשר להם
להרבות כ"כ בלימוד, ע"ז נאמר, אחד המרבה
ואחד הממעיט ובלבד
שיכוין לבו לשמים.
ומ"מ צריך כל אדם, אפילו אם הוא מרגיש בעצמו תמימות
אמיתית
בהופעה עצמו מרגיל להיות האלהית, הדבקות בתשוקת
שכלית, בתשוקת התורה, ולהמשיך אור קדושת האמונה בפנימיות
קישורו אל
שתהיה ההשפעה של האהבה, היראה, חשק התורה, עד
והדבקות האלהית האמיתית, שופעת וחודרת בכל פרט
י הפרטים
של גופי תורה.
ואז תהיה תורתו מתברכת, ומעין השכל יהיה מתגבר בו.
ועריגת הלב בתשוקת העונג האלהי תתעלה ותתרומם. ויתאחדו אצלו
קדושת התורה וקדושת התפלה. וחמלת ד' תהיה עליו במילואה, כאשר
יחמול איש על
בנו העובד אותו.
נושא הפסקה-הדבקות צריכה להופיע דווקא דרך התורה למרות שלפעמים
הדבקות מונעת את ריבוי הלימוד.
ביאור הפסקה-
צדיקים כאלה, שיש להם תביעה פנימית, שכל דבר של
תורה, וכל התפשטות, של ידיעה ושל השכלה, יהיה בלוע בעומק
התשוקה של האהבה הפנימית והיראה העליונה, בדבקות
אלהית-הרב ממשיך לבאר את
מעלת הצדיקים המרגישים דבקות תמידית. צדיקים כאלה הדבקות מופיע אצלם
בצורה הכרחית, בצורה של תביעה תמידית לדבקות. התביעה הזאת יוצרת שהם
רוצים לגלות את הדבקות בכל מהלך חייהם, בכל הידיעות בכל ההשכלות וגם
בכל דבר של לימוד תורה.
הרב מדבריו מסביר מה היא דבקות אמיתית, דבקות אמיתית תלויה באהבה
פנימית ויראה עליונה. בדרך כלל ישנה סתירה בין אהבה ליראה, אבל באמת
כשהאהבה היא פנימית והיראה היא עליונה, בזה אין שום סתירה.
59מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה רכה'.

105
ההבנה שיראה ואהבה הם חלק מהותי מהדבקות מצאנו בתיקוני הזוהר.
תיקוני זוהר תקונא עשיראה דף כה עמוד ב
-
ותורה ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם י"י
במקור זה מסביר הזוהר שתורה ומצוות שאין להם דחילו ורחימו הם לא יכולים
להתרומם ולעמוד לפני הקב"ה. כדי שמצוותיו ותורותיו של האדם יוכלו
להתרומם צריך את שני הכנפים, היראה ואהבה.
אומנם השילוב בין הדברים נעשה דווקא על ידי הכרת עומק אהבה פנימית ויראה
עליונה60. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד יראה ואהבה באים ביחד, וכך כותב
הרב.
קובץ ח' פסקה צג.
-
יראת העונש ודאי קודמת היא בזמן ליראת הרוממות ולאהבה. אבל אחר
כך, כאשר היראה העליונה מתבססת באדם, והאהבה מתחילה להתישב
בנשמה מרוב זיו החכמה האלהית שמאיר בה...
במקור זה מסביר הרב שיראת הרוממות היא מתבססת באדם ובצורה כזאת
האהב מגיעה ומתיישבת בנפשו של האדם.
הדבקות הזאת מופיעה בעיקר בתורה, לכן הצדיקים מנסים למצוא קשר בין
התורה שהם לומדים, כל ידיעה וכל השכלה שהם משכילים בתורה הם מקשרים
אל הדבקות.
אי אפשר להם שיהיו מנועים מקדושת תענוגם זה, אע"פ
שע"י כן אי אפשר להם להרבות כ"כ בלימוד, ע"ז נאמר, אחד המרבה
ואחד הממעיט
ובלבד שיכוין לבו לשמים-אומנם הדבקות הזאת יכולה גם למנוע מריבוי של
לימוד תורה. דווקא מתוך הרצון לגלות את הדבקות בכל דבר האדם לא מצליח
ללמוד הרבה.
ישנו סיפור חסידי על רבי זושא כשהתחיל ללמוד ביחד עם רבי שמעלקא
מניקלשבורג, התחילו ללמוד מסכת ברכות. נאמר 'מאמתי קוראים את שמע ...'
אמר ר' זושא אולי צריך לקרוא בחיריק, ואז משמעות הדבר מאימתי, היינו לשון
אימה. והתחיל ר' זושא לרעוד בכל גופו. בעקבות כך אמר ר' שמעלקא שהוא לא
יכול ללמוד כך והחברותא התבטלה. רואים כאן שישנם חסידים מרוב דבקות הם
לא מסוגלים ללמוד. מתוך ריבוי בקשת קדושה.
60יש הרבה מה להרחיב בהבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה, בפשטות תתאה היא יראת החטא,
ואילו עילאה זאת יראת הרוממות.

106
ההבנה שמטרת לימוד תורה בשביל הדבקות, זה יסוד חסידי61. אומנם נראה שגם
החולקים על שי' החסידות מסכימים שעל ידי התורה אפשר לגלות דבקות, גם
אם הדבקות היא לא המטרה העיקרית של לימוד התורה, בסופו של דבר על ידי
לימוד תורה יכולה להופיע דבקות.
הרב בשמונה קבצים מדגיש שיש גדולים שהכרחי אצלם שהלימוד יהיה מלא
בדבקות, וכך כותב הרב
קובץ ח' פסקה רכט.
-
אותם הגדולים שהיו מטבע נפשותם
בעלי אגדה ושירה, והצד הפיוטי
שבנפשם היה גדול ועצום מאד, לא היו יכולים למצא קורת רוח בתלמוד
ההלכות מצד עצמן, אלא מצד המקוריות שלהן, שכולן נובעות הן ממקור
מים חיים של האורה האלהית שבתורה, שהדבקות האלהית היא עיקר
יסודה. על כן דרשו תמיד שעסק התורה יהיה בדבקות
, וחייבו להתבונן,
ולהניח זמנים רבים מגופי תורה, גם באמצע הלימוד, כדי לפנות את הלב
לרעיון הדבקות האלהית, כל אחד ואחד לפי כשרונו וטהרת רוחו ועומק
הדעת שלו.
במקור זה מסביר הרב שיש גדולים שלא יוכליםלמצוא קורת רוח בלימוד בלי
הכרת הדבקות שמופיעה בלימוד. לכן אותם גדולים צריכים להתבונן ולהניח זמן
תוך כדי הלימוד לראות כיצד הדבקות מופיעה בתוך לימודם.
ההבנה שלפעמים צריך לבטל תורה בשביל הדבקות מצאנו בספרות החסידית,
וכך מובא בשם הבעל שם טוב.
בעל שם טוב פרשת ואתחנן אות כד'
-
וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה, כדי לדבק עצמו בו יתברך שמו, אף על
פי שבשעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך שמו, מכל מקום צריך
ללמוד, והתורה מצחצחת נשמתו, והוא עץ חיים למחזיקים בה, ואם לא
ילמוד
יבוטל דבקותו, ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן
כשנופלים המוחין שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם, רק מכל מקום
צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע דבקות הבורא יתברך:
61הרב בתחילת אורות התורה הביא שיטה זאת וכך כותב הרב באורות התורה.
אורות התורה פ"ב פסקה ב'
-
עיקר למוד תורה לשמה, בענינים הרוחניים מתקיים
הדבר כפשוטו, כי קרבת ד' ורוממות
הקדושה גלויה בהם,
והאדם מתרומם על ידם, ובענינים המעשיים צריכים להבין
שהם כולם
סעיפים ולבושים של אור היושר והצדק האלהי
...

107
הרב מעיד בעצמו שלפעמים הוא מבטל תורה בעקבות הרצון שלו לדבקות, וכך
כותב הרב
קובץ ו' פסקה ו.
-
לא מהתרשלות בא ביטול תורה שלי, כי אם מגעגועים פנימיים על טוב ד'
של רזי תורה, על דבקות עליונה, נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך...
במקור זה הרב מעיד על עצמו שיש לו התרשלות של ביטול תורה מתוך געגוע
לדבקות עליונה. זה מה שהרב מדגיש כאן בסופו של דבר כשיש ביטול תורה בגלל
דבקות אין בזה חסרון. המקור שאין בזה חסרון מובא במשנה סוף מסכת מנחות.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א
-
מתני'. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח,
ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד
שיכוין לבו לשמים.
במקור זה המשנה אומרת לגבי קרבנות שגם מי שמביא קצת קרבנות אין הבדל
בין רב למעט, העיקר שהאדם יכוון ליבו לשמיים. הרב כאן מכניס יסוד יותר
עמוק, בעצם הכוונה לשמיים היא בעצמה יוצרת את מיעוט הלימוד. לכן אין בזה
חסרון, להיפך סיבת החסרון היא היתרון שיש לו רצון וכוונה לשמים.
ומ"מ צריך כל אדם, אפילו אם הוא מרגיש בעצמו תמימות
אמיתית
בהופעה עצמו מרגיל להיות האלהית, הדבקות בתשוקת
שכלית,
בתשוקת התורה-מכל מקום לאחר ההסבר כיצד בעקבות הדבקות האדם
מחסיר בלימוד תורה, בכל זאת האדם צריך להשתדל ולהתרגל להופעה שכלית.
גם כשיש רצון אמיתי לדבקות הדבקות צריכה להופיע בשילוב של ההופעה
השכלית של התורה. יש הסוברים שהדבקות עיקרה בלב, הם סוברים שאין צורך
בהעמקה תורתית שלהדבקות. בשביל זה בא הרב להדגיש שאין הדבר כך, להיפך
האדם צריך להרגיל עצמו בקישור שכלי בתשוקת התורה, כדי שהדבקות תוכל
להופיע בצורה טובה.
ולהמשיך אור קדושת האמונה בפנימיות
קישורו אל חשק התורה, עד שתהיה ההשפעה של האהבה, היראה,
והדבקות האלהית האמיתית, שופעת וחודרת בכל פרטי הפרטים
של גופי תורה-עבודתו של צדיק כזה
לקחת את הדבקות ולגלות כיצד הדבקות מופיעה בכל ההופעות השכליות. צריך
למצוא כיצד השפעת האהבה, היראה והדבקות מופיעים בתוך פרטי הפרטים של
התורה. לגלות כיצד כל חלקי התורה הם חלק מהופעת האור האלוקי.
הרב באורות התורה מסביר שההכרה כיצד כל הפרטים מלאים אור אלוקי, זאת
עיקר העבודה של תורה לשמה. וכך כותב הרב.

108
אורות התורה פרק ב' פסקה ז'
-
עיקר למוד תורה לשמה אי אפשר לבא כ"א ע"י
הכשר זה של ההבנה וההדגשה הבאה עמה, איך כל פרטי
תורה חביבים חבת קדש ואיך האור הכללי, המלא חיים
ומביא חיים לעולם, מתפלש הוא בכל הפרטים כולם.
במקור זה מסביר הרב שלימוד תורה לשמה מצריך שהאדם יכיר כיצד כל פרטי
התורה מכילים בתוכם אור וקודש. כיצד האור הכללי מביא חיות לכל הפרטים
כולם.
וכך כותב הרב במקום נוסף באורות התורה
פרק ד' פסקה
ד. -
בכל דבר תורה, בכל דבר הלכה פרטית, זורח אור
העליון הבלתי מוגבל, המוסר האלהי המוחלט הוא מוצץ
מכל דין פרטי...
במקור זה מסביר הרב שבכל דבר תורה, בכל הלכה פרטית יש אור עליון בלתי
מוגבל, האור הזה מוצץ, מתגלה בכל דין פרטי. בעצם כל הפרטים כולם מכילים
בתוכם אור עליון, אור שיכול להשפיע דבקות.
ואז תהיה תורתו מתברכת, ומעין השכל יהיה מתגבר בו.
ועריגת הלב בתשוקת העונג האלהי תתעלה ותתרומם-כשהאדם מכיר כיצד כל פרט
מאיר באור של דבקות, אז התורה מתברכת. הרב משתמש בלשון שבו הירושלמי
תיאר את עבודתם של החסידים הראשונים, וכך מובא בירושלמי.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה א
62
-
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין
שעה אחת
לאחר תפילתן אימתי עוסקין בתורה אימתי עוסקין במלאכתן אמר רבי
יצחק בי רבי אלעזר על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה
נתנת במלאכתן
במקור זה הירושלמי מסביר שהחסידים ששוהים לפני התפילה, החסידים
שמתעסקים הרבה בדבקות יש להם ברכה מרובה בלימוד התורה.
הרב באורות התורה מסביר את המעלה הגדולה של החסידים האלה, וכך כותב
הרב.
אורות התורה פרק יג' פסקה א'
-
וזוהי
שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת,
ולא רק
כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת. ונראה
שהירושלמי עוסק בחסידים
62הדיון הזה מופיע גם בתלמוד בבלי, ושם נאמר מתוך שחסידים תורתם משתמרת.

109
יותר עליונים, שהתורה
מתגדלת ומתאדרת
אצלם ע"י הופעת השגות
הקודש
ממעט הכמות לנחלים גדולים ואיתנים, ומשיגים אורה של
תורה גם על ידי התפלה וההתבוננות שבה, ושקודם ושאחר
לה
במקור זה מסביר הרב שהחסידים של הירושלמי הייתה להם ברכה כיון שהופעת
הקודש אצלם הייתה אומנם בכמות קטנה, אבל באיכות גדולה. הם הצליחו
בהתבוננות שלהם, בתפילה לכלול בתורתם ברכה גדולה.
זה ההסבר שהרב מסביר כאן כיצד אפשר שהאדם יעסוק קצת בתורה ובכל זאת
כיוון שהעיסוק הזה יהיה מלא בדבקות, ממילא העיסוק הזה יביא תורה מבורכת
שכוללת בתורה ברכה של כל הפרטים, גם בלי עיסוק ממשי בכל הפרטים עצמם.
האדם פתאום מגלה כיצד כל הפרטים הם חלק מהאור הגדול. ממילא העיסוק
באור הגדול מברך את הפרטים באופן אוטומטי.
ויתאחדו אצלו
קדושת התורה וקדושת התפלה-העבודה הזאת תלויה
בחיבור של הדבקות לתורה. חיבור של התפילה שהיא הדבקות, ביחד עם התורה.
מבואר בליקוטי תפילות שהאדם צריך לחבר בין תורה לתפילה, וכך מובא בשם
ר' נחמן מברסלב.
הקדמה לליקוטי תפילות
-
רבנו זכרונו לברכה, הזהיר אותנו כמה פעמים, בכמה מיני לשונות, לעשות
מהתורות תפלות. ואמר, שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה
במקור זה מסביר ר' נתן בשם רבו ר' נחמן שהאדם צריך לקשר את התורה
לתפילה, להפוך את התורה לתפילה. לפי דברי הרב כאן אפשר להסביר את כוונת
ר' נחמן כשהאדם הופך את התורה לתפילה ממילא האדם מגלה בתוך התורה את
הדבקות. האדם מגלה כיצד התורה היא כולה מלאה דבקות. זאת עבודת
החסידים שהיו מאריכים בתפילתם וממילא גם התורה הופיעה אצלם בגדלות
ובברכה.
וחמלת ד' תהיה עליו במילואה, כאשר
יחמול איש על בנו העובד אותו-
כאן הרב מדגיש את התוצאה שנוצרת ממילא על ידי עבודתם של הצדיקים.
הצדיקים בעבודתם הם דבקים, התוצאה שהקב"ה מאיר להם פנים. הקב"ה
מגלה את הופעתו בדרך של בנים. כיון שיש כאן רצון לדבקות, יש כאן רצון
לעבודה שהיא מלאה באהבה, אז הקב"ה משפיע אהבה של אב לבנו. יש העובדים
את הקב"ה מתוך דין, מתוך יראה, אז הקב"ה משפיע עליהם השפעה של עבדים.
אבל במקום בו האדם רוצה את הדבקות, מקום בו האדם רוצה את גילוי האהבה
לקב"ה, אז הקב"ה משפיע עליו כמו איש החומל על בנו.

110
פסקה כג'העורגים לדבקות העליונה63
(עמוד תסא')
כשרו
ן הקדושה האלהית, כשמתגבר באדם, הרי הוא עורג
רק אל הדבקות העליונה, בפעל, בדמיון, בציור, בשכל וככל רגש
ופעימת חיים.
אותם אנשי קודש אין כל העולם כולו משיג כמה הם זרים מכל
עניני
ומעוף האלהי בהחשק רק מיושבים והם הפעוטים, העולם
קדשו.
השתתפותם עם כל בני אדם היא רק חצונית, והקישור האצילי
שלהם
במרומי הרוחניות העליונים הוא פועל את הקישור הכללי של כל הדור
אל הקודש והנשגב.
וכל הגיגיהם, מחשבותיהם, דבוריהם ושאיפותיהם אינם כ"א
האור והטוב האלהי שלמעלה מכל מחשבה המוגבלת ומצומצמת,
שהיא אצל רוב בני אדם גם כערכים הקדושים שלהם. שמחתם היא
עמוקה ופנימית מאד, היא מוצאה את ביטויה רק בקרבם פנימה,
בהכרתם את היקר
העליון, שהוא כל שאיפת החיים
שלהם.
כל החכמות, הכשרונות, התורות והדרישות היותר עדינות אינן
מגיעות לאותו הגובה והעוז שבקרב עמקי נשמתם, העורגת תמיד
לאור אין סוף, ומתחדשת באור שפעת בינה, של הכרה עליונה,
חדשים לבקרים.
נושא הפסקה-אנשי הקודש שיש להם דבקות עליונה, קישורם לבני האדם רק
חיצונית.
ביאור הפסקה-
כשרון הקדושה האלהית, כשמתגבר באדם, הרי הוא עורג
רק אל הדבקות העליונה, בפעל, בדמיון, בציור, בשכל וככל רגש
ופעימת חיי
ם-
הרב מתאר מציאות שבה האדם כולו כוסף אל הדבקות העליונה. הכיסופים
האלה הם נובעים בזמן בו הכשרון של הקדושה האלקית מתגבר. הרב מכנה את
הקדושה האלוקית בשם כשרון, משמעות הדבר שהכשרון יכול להיות קיים אצל
אנשים שונים, אבל צריך להגביר את הכשרון, להוציא את הכשרון לקדושה
מהכח אל הפועל. ההוצאה מהכחאת הפועל, הגברת הכשרון להופעה במציאות,
היא פועלת להגברת העריגה לדבקות עליונה.
הוצאת הדבקות מהכח אל הפועל באה לידי ביטוי בצורות שונות. הדבר יכול לבוא
בפועל בצורה של דמיון או ציור, דמיון הוא דבר יותר פנימי, וציור הוא גם סוג של
63מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קנב'.

111
דמיון אלא שהוא יותר מוחשי, יותר מפורט ויותר ממשי. כמו כן הופעת הכשרון
יכולה להופיע בפועל בצורה של שכל ורגש.
הרב מדגיש שהדבקות הזאת באה לידי ביטוי בכל פעימת החיים, בעצם ביטוי של
הדבקות צריכה להופיע בצורה תדירית בכל מהלך חייו של האדם העורג לדבקות.
ההבנה שהדבקות היא תמידית מבוארת בספר הזהר.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף יא עמוד ב
-
א"ר יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דלהון בדבקותא דקודשא בריך
הוא תדיר וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר הכי נמי איהו אתדבק בהו ולא
שביק לון לעלמין
במקור זה מסביר הזוהר שהצדיקים זכאין בזה שיש להם רצון גדול לדבקות.
הרצון הזה הוא תדיר, וככל שהם דבקים בצורה תדירה, כך הקב"ה מחזיר להם
דבקות, וכביכול דבק בהם. הדבקות שהקב"ה דבק בהם היא תמידית, הקב"ה
לא יעזוב אותם לעולם.
אותם אנשי קודש אין כל העולם כולו משיג כמה הם זרים מכל
עניני
ומעוף האלהי בהחשק רק מיושבים והם הפעוטים, העולם
קדשו.
השתתפותם עם כל בני אדם היא רק חצונית-כיון שהאנשים האלה,
אנשי קודש האלה רוצים רק את הדבקות, ממילא כל קישור לעולם החומרי הוא
חיצוני, טכני. כשהאדם רוצה להתקשר לעולם עליון אז קשה לו להתחבר לעולם
התחתון.
ביטוי לקושי של הצדיק להיות בעולם הזה, להתקשר לעולם הזה מצאנו לדוגמא
בדבריו של ר' נחמן, וכך מובא בחיי הר"ן.
חיי מוהר"ן שז
-
שמעתי בשמו שאמר 'אני אין לי מה לעשות בעולם בזה העולם כלל, כי
בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם
יתברך'
במקור זה ר' נחמן מדגיש עד כמה העולם הזה לא נוצר בשבילו, העולם לא נוצר
בשביל הצדיקים. הקישור שלהם לעולם הוא לא קישור טבעי, זה קישור חיצוני
בשביל מטרה חיצונית טכנית.
ההתיישבות האמיתית של הצדיק היא בחשק האלוקי, בקישור אל האלוקות.
מבחינת הצדיק כל העולם הזה הוא מפריע לדבקות64.
64הרמב"ם בהלכות דעות מתאר כיצד מי שרוצה לדבוק בה' צריך להתרחק מרוב האנשים בעולם
הזה, וכך כותב הרמב"ם.

112
והקישור האצילי שלהם
במרומי הרוחניות העליונים הוא פועל את
הקישור הכללי של כל הדור
אל הקודש והנשגב-פעולת הצדיקים פועלת
מתוך הקישור אל החלק האצילי שבעולם. הם מקושרים אל החלק הרוחני
שבעולם. הקישור הזה הוא פועל על הדור כולו. בעצם זה שיש צדיקים
שמקושרים אל הקודש, אז העולם כולו מתעלה, הדור כולו מוצא את ההתקרבות
אל הקדושה, בזכות אותם צדיקים. זה מה שהבאנו בשםר' נחמן שאמר שתפקידו
בעולם הוא רק לקרב ישראלים לעבודת ה'.
ההבנה שבפעולת האדם הכל מתקשר הדבר מבואר ברמ"ק בספר פרדס רימונים.
פרדס רימונים שער הנשמה שער' לא' פרק ב'
-
וכאשר הוא נשמה מאצילות, זה היא נשמה שתעלה עד שרשיה העליונים
בסוד האצילות ... יתעלו הנפש והרוח והנשמה ויתקשרו זה בזה ויתעלו עד
השרשים, מאחר שהם ניצוצות מתפשטות מאור עליון... יתקשרו הענפים
בשורשים... ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפילה.
בעבודת הצדיק כל חלקי נשמתו, וכן כל חלקי העולם מתקשרים זה בזה. הקישור
לעולמות העליונים מוריד שפע, זה מה שהדגיש הרמ"ק שזה חלק מפעולת
התפילה.
וכל הגיגיהם, מחשבותיהם, דבוריהם ושאיפותיהם אינם כ"א
האור והטוב האלהי שלמעלה מכל מחשבה המוגבלת ומצומצמת,
שהיא אצל רוב בני אדם גם כערכים הקדושים שלהם-הצדיקים מתקשרים למקור כל
כך עליון. מקור שנמצא מעל הגבלה של העולם הזה. מה שאצל רוב בני האדם
נחשב כשאיפה וכערך קדוש, אצל הצדיקים כאלה המחשבה הזאת נחשבת
מוגבלת. הצדיקים שואפים לקדושה עליונה שאינה מוגבלת בשום מחשבה ובשום
תפיסה. בעצם הצדיקים שואפים להגיע למקורהקודש שהוא נמצא באצילות.
האצילות היא מבטאת עולם שנמצא מעל ההגבלה.
שמחתם היא
עמוקה ופנימית מאד, היא מוצאה את ביטויה רק בקרבם פנימה,
בהכרתם את היקר העליון, שהוא כל שאיפת החיים שלהם-מה
שמשמח את הצדיקים, מה שמרומם אותם זה החיבור אל הקודש. החיבור הזה
הוא נמצא רק בתוכם פנימה. בעצם הצדיקים רוצים להתקשר אל הקדושה מתוך
רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה א
-
... ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או
שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי
כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא
אם כן נתערב ע
מהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות

113
הכרה שבתוך עצמם יש קודש אינסופי. זאת הסיבה שהצדיקים אינם רוצים
קישור עם העולם, כיון שהעולם הוא חיצוני, הוא לא קשור לתוכיותם.
שום דבר לא יכול להרוות את הצדיקים, שום דיבור עם אנשים לא יכול להשביע
את רעבון הקדושה של הצדיקים. השמחה של הצדיקים היא רק החיבור אל תוכם
פנימה.
כל החכמות, הכשרונות, התורות והדרישות היותר עדינות אינן
מגיעות לאותו הגובה והעוז שבקרב עמקי נשמתם, העורגת תמיד
לאור אין סוף-
הרב ממשיך ומעמיק את מעלת נשמת הצדיקים, את הקישור של הצדיקים
למקום פנימי שקיים בתוכם. הקישור הזה נובע מתוך עריגת נשמת הצדיקים
לאור אינסוף.
הרב בדבריו מרמז שהעיקר של השמחה והעונג זה מה שנמצא בפנים, היינו
רעותא דליבא. יסוד זה מבואר בשמונה קבצים.
קובץ א' פסקה תתלב.
-
העונג היותר גדול הוא, מה שמתענגים על העונג של ה' מצד עצמו. זה תפיס
ברעותא דליבא, אף על גב דלא תפיס בשום מחשבה. וכל מגמת השכליות
התורניות והעבודות כולן, הן כדי לפתח שבילין לעונג בהיר עליון זה, שאין
קץ להעילויים שבו, ומדרגותיו אין להן תכלית וקץ...
הרב מסביר שהעונג היותר גדול הוא התענוג על הקב"ה. התענוג הזה הוא נמצא
ברעותא דליבא, בשורש רצונו של הלב.
המושג רעותא דלבא מקורו מדברי הזוהר, וכך מובא בזוהר.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קלד עמוד ב
-
זכאין אינון צדיקיא דידעי לשואה רעותא דלבהון לגבי
מלכא עלאה קדישא
וכל רעותא דלבהון לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא בטלה דיליה, אלא
ידעי ומשתדלי לשואה רעותהון ולאתדבקא לעילא בגין לאמשכא רעותא
(דלהון) דמאריהון לגבייהו מעילא לתתא
במקור זה מסביר הזוהר שמעלת הצדיקים שהם יודעים לשוות לעצמם את רצון
ליבם לגבי הקב"ה. הם רוצים להתקרב אל הקב"ה, וכל הכיסופים הפנימיים של
ליבם לשבת בצילו של הקב"ה.
ומתחדשת באור שפעת בינה, של הכרה עליונה,
חדשים לבקרים-כיון
שהצדיקים שואפים ברצון פנימי אל האינסוף, ממילא תמיד יש להם נביעה
אינסופית. תמיד הקדושה מנביעה להם תוספת של הכרה עליונה, שפע של בינה
והתחדשות. בצורה כזאת מגיעים לצדיקים תמיד מוחין חדשים שמחדשים
אותם, ומחדשים את העולם באור של הכרה עליונה. הרב מסיים בלשוןהפסוק.

114
איכה פרק ג פסוק כג
-
חֲדשים ֙ לַבְקרִ֔ים רַבָ֖ה אֱמּונתֶָּּֽך:
לפי דברי הרב כאן ניתן להבין שההתחדשות היא נובעת מהאמונה, החיבור אל
אור האמונה, אור אינסוף.

115
פסקה כד'צער הדבקות ותמצית הטוב65
(עמוד תסב')
יש
שמרגיש האדם צער וכמין עצבון מהמחשבה של הדבקות
האלהית העליונה, אע"פ שהוא ראוי להיות מתענג על ד'. רק מפני
שלא דקדק להוציא את תמצית הטוב והקודש מכל המון מחשבות
החול שלו, ושל
סביבותיו. ונמצא שאור ד' שרוי באותם הדברים שהוא
רוצה להנתק
מהם, ומרגשת היא הנשמה האלה
ית בצערה איך תנתק
מבית חייה.
ומפני זה ממצים הם הצדיקים את כל המעשים והמחשבות
והדבורים
של החול, ומה שמשליכים הוא רק פסולת. ולפעמים נולד
אור גדול
בנשמה, הנותן כח לברר תמציתים
יקרים מאד מהפסולת
הנזרקת כבר, הסיג שנשאר עד בירור, אחר בבירור הדבר והולך
בלא והפסולת תערובות טוב. אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ,
וצדיקים ישמחו, ויתענגו על טוב ד', הברור והמנוקה, המנופה בשלש
עשרה נפה.
נושא הפסקה-הצדיקים מצליחים לברר בירורים מהפסולת הנזרקת מעולם
החול.
ביאור הפסקה-
יש שמרגיש האדם צער וכמין עצבון מהמחשבה של הדבקות
האלהית העליונה, אע"פ שהוא ראוי להיות מתענג על ד'-הרב מתאר מציאות בה
בעקבות הרצון לדבקות האדם מרגיש צער ועצבון. הרגשת העצבוןהיא מבטאת
משהו שאינו צריך להיות, הרי האדם כשהוא דבק בה' צריך להרגיש תענוג,
הרגשת התענוג היא הרגשה הפוכה מהרגשת הצער והעצבון.
הרב בהמשך הפסקה יסביר מה הסיבה לאותו עצבון והדרך להתמודד עם
העיצבון. אומנם כהקדמה לפסקה ראוי להדגיש שהרב בשמונה קבצים מסביר
את החסרון כשהאדם חוזר בתשובה ויש לו עצבון, וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יד' פסקה יא.
-
מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות
צריכים
להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא
גדול מכל תוכן של
קדושה ושל תשובה אחרת. ע"כ כאשר באות לו מחשבות
של יראה ושל תשובה בדרך
עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התו
כן של קדושה ושל
יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד, באמת.
65מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רסט'.

116
במקור זה הרב מסביר שקדושה שיש בה עצבות האדם צריך להתרחק. עבודת ה'
נכונה היא קשורה אל השמחה. לכן כשהאדם מרגיש שעבודת ה' שלו באה בצורה
של עצבון צריך להתרחק מעבודה כזאת. צריך למצוא את הדרך לחזרה בתשובה
מתוך שמחה וחדוה.
רק מפני
שלא דקדק להוציא את תמצית הטוב והקודש מכל המון מחשבות
החול שלו, ושל סביבותיו. ונמצא שאור ד' שרוי באותם
הדברים שהוא
רוצה להנתק מהם, ומרגשת היא הנשמה האלהית בצערה איך תנתק
מבית חייה-הרב מסביר שהסיבה שישנו צער בדבקות הזאת משום
שהאדם לא פעל להוציא תמצית טוב וקודש מתוך מחשבות החול הנמצאות
בתוכו או מחשבות החול שנמצאות סביבו.
הרב מתאר תהליך טבעי כשהאדם רוצה להתקדש כשהאדם רוצה לחזור
בתשובה, הרבה פעמים האדם מזלזל בעולם החול שנמצא בתוכו וסביבו. הרבה
פעמים הדבקות היא בוסרית, דבקות כזאת שרואה בכל דבר הקשור לעולם החול
דבר שלילי.
הרב מסביר שיש בעבודה הזאת חסרון, כיון שהאדם צריך לפעול הפוך. העבודה
צריכה להיות שהדבק בה' יעמול למצוא תמצית של טוב בתוך ענייני החול.
בפסקה שלנו הרב מתאר מציאות של עזיבת ענייני החול, והתוצאה של אותה
עזיבה עצבות. הרב באורות התשובה מתאר תוצאה נוספת שיכולה להווצר
כשהאדם המתעסק בדבקות עוזב את ענייני החול, את ענייני הגוף וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יד' פסקה ב.
-
לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק
ברוחניות עליונה, מתרוממים
כל
כחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב
מן הנשמה, וע"י
זה המדות הרעות שולטות בו. ואח"כ כשההסתכלות
הרוחנית העליונה נגמרת, וכח
החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה
את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה
מלחמה פ
נימית גדולה
ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, עם חפץ זכוך
המדות,
להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין
הגוף אל
הנשמה גם בהתעלותה העליונה.
..
במקור זה מסביר הרב שלפעמים המאמצים לדבוק ברוחניות עליונה היא גורמת
שהגוף נעזב מן הנשמה. בצורה כזאת הגוף נשאר בלי תיקון. אם אדם יתרומם
רק בצדדים הרוחניים בלי לשאול כיצד ההתרוממות משפיע על הגוף, פעולה
כזאת יוצרת שבסופו של דבר הגוף יהיה שבור בלי תיקון. בצורהכזאת המידות
השליליות ישתלטו ויפעלו על הגוף.

117
ההבנה שגם החלקים הגופניים יש להם מקום. ההבנה שאסור שהקדושה תבטל
לגמרי את החול, מצאנו גם בדברי הכוזרי.
ספר הכוזרי מאמר ג אות ה
-
אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים
והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר +משלי ט"ז ל"ב+ ומושל
ברוחו מלוכד עיר. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה
נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכחות התאויים ומנע אותם
מן
הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם,
מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה ...
החבר בספר כוזרי מבאר שהחסיד יודע לתת לכל כח את הנהגתו. גם החלקים
הגשמיים מקבלים את המקום בו הם יכולים להופיע. אין מטרה לבטל את
הכוחות הגופניים, המטרה היא להנהיג את החלקים הרוחניים בצורה טובה.
ההנהגה הגופית היא הממשלה הנכונה של החסיד.
מתוך הבנה שענייני החומר צריכים להיות קשורים גם לדבקות, לכן הרב כאן
מדגיש עד כמה חשוב שהאדם יפעל לזכך את ענייני החול. למצוא את אור
הקדושה שנמצא בתוך עולם החול. רק פעולה כזאת היא דבקות מאוזנת.
בפסקה שלנו הרב מדגיש שבעצם מה שיוצר את העצבות הם אותם כוחות של
קדושה שנמצאים בתוך ה'חול'. בחול עצמו יש הרבה ניצוצות של קדושה שאותם
ניצוצות רוצים גם להגיע לדבקות. כשהאדם פועל דבקות רק בעניינים של קדושה,
אז הניצוצות שנשארו בחול תובעים את מקומם. ואז האדם מרגיש הרגשה מוזרה
במקום להרגיש תענוג בדבקות הוא מרגיש צער. הסיבה כיון שאותם ניצוצות הם
בעצמם כביכול משדרים רצון לקדושה רצון לדבקות, וכיון שהם לא מקבלים את
המענה את גילוי הדבקות בענייני החול, אז נוצרת לאדם הרגשה של עצבות וצער.
ומפני זה ממצים הם הצדיקים את כל המעשים והמחשבות
והדבורים
של החול, ומה שמשליכים הוא רק פסולת-הרב מבאר שהצדיקים מצליחים
למצוא בכל המעשים בכל הדיבורים ובכל המחשבות, את הצד הקדוש. הרב
בדבריו מרמז על הגמ' במסכת סוכה, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כא עמוד ב
-
אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב: מנין שאפילו שיחת
תלמידי חכמים צריכה לימוד
-
שנאמר ועלהו לא יבול.
במקור זה הגמ' מתארת כיצד אצל תלמידי חכמים כל שיחה אפילו שיחת חולין
יש בתוכה לימודים של קדושה. אצל הצדיקים החול בעצמו מכיל את הקודש,
והצדיקים יודעים כיצד להוציא קודש מן ענייני החול.

118
ההבנה שהחול קשור אל הקודש, ההבנה שהחול יכול לשרת את הקודש מבוארת
גם בשמונה קבצים.
קובץ ח' פסקה צ
-
הקודש צריך שיבנה על יסוד החול, החול הוא החומר של הקודש, והקודש
הוא לו צורה. וכל מה שיהיה החומר יותר איתן תהיה הצורה יותר שלימה
במקור זה מסביר הרב שהקודש צריך להבנות על יסודות החול. החול הוא כמו
הגוף והחומר לקודש. בזכות החול הקודש יכול להיות איתן וחזק.
העבודה הנכונה של הצדיקים שהם ממצים, מוציאים את תמצית הטוב שנמצאת
בתוך הדיבורים של החול. גם ענייני החול אפשר למצוא בהם קדושה. היכולת
למצוא קדושה גם בדברי החול, מצאנו במידות הראיה וכך כותב הרב.
מידות הראיה העלאת ניצוצות פסקה א'
-
כמו שיש ניצוצות באכילה ה"נ
בכל פעולה מפעולות אדם, וה"ה בכל
שמיעה
הבאים ממרחקים הם העולם שעניני יש ולפעמים וקריאה,
משתלבים ועולים למרומי
תורה, והכל לשם שמים, בשקל הקודש.
במקור זה מסביר הרב שיש ניצוצות בכל פעולות האדם. יש ניצוצות לא רק
במאכלים אלא בכל המציאות כולה. בשמיעה קריאה וגם דברים שנראים
רחוקים מהקדושה, בכל זאת אפשר למצוא בהם קשר לקדושה.
ההכרה הזאת היא פעולת הצדיקים שמצליחים להוציא ולמצוא בכל ענייני
העולם הזה, בכל הדיבורים קדושה. כמובן היכולת הזאת מצריכה גם זריקה של
פסולת, להכיר מה הוא מיותר, מה לא יכול להצטרף אל הקדושה.
ולפעמים נולד
אור גדול בנשמה, הנותן כח לברר תמציתים יקרים מאד מהפסולת
הנזרקת כבר, והולך הדבר בבירור אחר בירור, עד שנשאר הסיג
והפסולת בלא תערובות טוב-הרב מתאר שישנו שלב יותר עליון, שלב
בו האדם מתעלה רוחנית ואז האדם מסוגל למצוא גם בפסולת שכבר נזרקה
שורשים של קדושה.
הרב מבאר שכדי לעשות את הפעולה הזאת צריך הופעה של אור גדול. אפשר
שהרב בדבריו מרמז על הפעולה שהוא עצמו פועל. ההסתכלות על החלוצים על
הציונים, בהסתכלות הפשוטה אין להם שורש בקדושה. הם כופרים שמתרחקים
מעבודת ה'. בפשטות הם מלאי פסולת, הם רחוקים מאד. ההשקפה של רוב
הצדיקים להרחיק את הפעולות האלה. והנה הרב בעצמו מסוגל למצוא תמצית
של קדושה גם בהופעה של החלוציות. הדבר מצריך בירור אחר בירור, ניקוי אחר
ניקוי, לדעת כיצד להתקרב אל המקומות האלה בזהירות לגלות קדושה במקומות
הרחוקים ביותר. המטרה לנקות את הפסולת שבסופו של דבר לא ישאר שום

119
ניצוץ של קדושה בפסולת. הקיום של הפסולת, הקיום של הרע נשאר בעולם כל
עוד יש בו קדושה. ברגע שאנחנו נתקן את כל הרע, נתקן את הערבוב בין טוב לרע,
אז הרע יגמר. כשאין לרע שום אחיזה של קדושה, אין לרע קיום בעולם.
אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ,
וצדיקים ישמחו, ויתענגו על טוב ד', הברור והמנוקה, המנופה בשלש
עשרה נפה-הרב ממשיל את האחיזה
של הרשעים בעולם כמו שמרים. השמרים הם דבר שלא אוכלים, השמרים הם
הפסולת, אבל בכל זאת השמרים הם שומרים על היין. הרשעים נמצאים
בשמרים, והצדיקים מבינים את התפקיד של הרשעים ומתוך כך הם שמחים.
הצדיקים יודעים לקחת את נקודות הטוב מהרשעות ובצורהכזאת מגלים תענוג
וטוב ה'.
הסיבה שהרב מדגיש כאן את טוב ה', כיון שיש כאן הכרה עמוקה שבעצם כל
העולם כולו מלא טוב. אין שום דבר רע בעולם, ההכרה הזאת ששייכת לצדיקים
היא מגלה שאין שום דבר רע שיורד מלמעלה. כדי להגיע להכרה הזאת צריך ניפוי
אחר ניפוי, עד שלש עשרה פעמים, זיכוך אחר זיכוך66.
66הרב משתמש בלשון של שלש עשרה נפה, כמו שמצאנו במשנה לגבי קרבן העומר.שם המשנה
מבטאת ששלש עשרה נפה זאת הסולת הנקיה ביותר.
משנה מסכת מנחות פרק ו משנה ז
-
העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה
.

120
פסקה כה'צער הצדיק ותשובת הכלל67
(עמוד תסג')
הצער
הגדול שמרגיש כל צדיק בעצמו על מיעוט הדבקות
האלהית שהוא
חש בעצמו. שאינו משביר את צמאונו הגדול, ומצער
זה כל אבריו
משתברים תמיד, מרוב כליון
נפש, ואין לו מנוחה בכל
עונג ונחת בעולם, זהו ממש צער השכינה, שהומה תוכן החיים של כל
העולמים כולם אל השלמות האלהית העליונה שתתגלה בהם.
וההתגלות הזאת בהרחבתה ותענוגיה מותנה היא, שצריכה
לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב
וההדור, התלוי
בו.
על כן משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר,
ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחייבא, כמאן דרדיף בתר חייא,
כי באמת הוא חיינו
וחיי כל העולמים.
נושא הפסקה-צער הצדיקים על מיעוט הדבקות הוא צער השכינה, וכל רצונם
לשכלל את כל המציאות כולה לגלות את הדבקות.
ביאור הפסקה-
הצער הגדול שמרגיש כל צדיק בעצמו על מיעוט הדבקות
האלהית שהוא
חש בעצמו. שאינו משביר את צמאונו הגדול, ומצער
זה כל אבריו משתברים תמיד, מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה בכל
עונג ונחת בעול
ם-
הרב מתאר את הצער הגדול שהצדיק מצטער בחוסר הדבקות. קודם כל הצדיק
מרגיש את הצער בתוך עצמו. הצער הזה בא לידי ביטוי בצורה של צמאון כלשון
הפסוק בתהלים.
תהלים פרק מב פסוק ג
-
צמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י׀ לֵאֹלהים ֘ לְאֵֶׁ֪ל חִּ֥י מתִַּ֥י אבֶ֑וא וְ֝אֵראֶָּ֗ה פְנֵ֣י אֱֹלהּֽים:
אומנם הצמאון והצער הזה הם מביאים ממש שברון לאברים של הצדיק. הצדיק
כאן מתואר כמלא מכאובים שנולדים בעקבות הצמאון והצער. בצורה כזאת
הצדיק אינו מוצא מנוחה ושום עונג בעולם הזה. כל העולם הזה אינו יכול להשביע
את הצדיק, לכן הצדיק נמצא בכליון נפש.
כליון הנפש הוא מתאים לפסוק בתהלים
67מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ד' פסקה מז'. הפסקה מופיעה גם באורות התשובה פרק ח'
פסקה ה'.

121
תהלים פרק פד פסוק ג
-
נכְסְפָ֬ה וְגַם־כ לְתִׁ֨ה׀ נַפְשי ֘ לְחַצְרֶׁ֪ות יְקֹֹ֫וִּ֥ק לבִּ֥י ּובְשרֶ֑י יְ֝רַנְנ ָּ֗ו אֶּ֣ל אֵּֽל־חּֽי:
בשמונה קבצים הרב מתאר כיצד הוא בעצמו סובל את הצער הזה, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה רפ.
-
צמאתי, צמאתי לאלהי
, כאיל על אפיקים. הוי, מי ימלל כאבי, מי יהיה
כינור לשירי יגוני, מי ישמיע קול מרירותי, צער ביטויי, הרחב מרחבי כל
ימים. צמאתי לאמת. לא להשגת האמת, הרי אני רוכב על שחקיה, הריני
כולי בתוך האמת מובלע. הרי אני כולי מוכאב מצער הביטוי, איך זה אבטא
את האמת הגדולה,
המלאה את כל לבבי. מי יגלה לרבים, לעולמים,
לברואים, למלא כל, לגוי ואדם יחד, את הזיקים, מלאי אוצרות אור וחום,
שהם אצורים בנשמתי פנימה....
במקור זה הרב מתאר כיצד הוא צמא לאלוקים, הצמאון הזה הוא מוליד כאב.
הרב מתאר שהסיבה לצער משום ששום דבר בעולם לא יכול לגלות את ההרגשה
הפנימית שהצדיק מרגיש. בעצם כל ביטוי הוא הקטנה של הרגשת הדבקות.
זהו ממש צער השכינה, שהומה תוכן החיים של כל
העולמים כולם אל השלמות האלהית העליונה שתתגלה בהם-הרב מקשר את צערו של הצדיק
לצער השכינה. צער השכינה מבטא את חוסר היכולת של ההופעה האלוקית
להופיע בעולם. האלוקות כשהיא מופיעה בעולם היא מכונה בשם שכינה, כמו
דבר השוכן במקום מסויים. האלוקות מופיעה ושוכנת בעולם כולו. וכך מובא
בפרדס רימונים לרמ"ק.
פרדס רימונים שערי ערכי הכנויים (שער כג' רק כא')
-
שכינה. יש שכינה עלאה ושכינה תתאה, והם בינה ומלכות ... והטעם
שהמלכות נקראת שכינה, מפני שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות
העליון.
במקור זה מסביר הרמ"ק שהמשכת האצילות העליונה בעולם היא השכינה.
כשיש יכולת לגלות את האלוקות, כגון בבית המקדש, כגון בהופעת הקדושה
בעולם, בהופעת האידיאל, אז יש תוספת כבוד לשכינה. אבל כשהאידיאל האלוקי
לא יכול להופיע בעולם, הדבר נחשב כסילוק של השכינה. סילוק של השכינה,
חוסר יכולת לגלות את האלוקות זה עצמו צער גדול.
ביטוי לצער הזה מצאנו בגמ' בברכות.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א

122
-
ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי
לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין
אומות העולם
במקור זה הגמ' מתארת כיצד הקב"ה בעצמו צועק ושואג בכל לילה על החורבן.
בכל לילה הצעקה היא על חוסר היכולת להופיע את אור ה' בעולם. הגלות היא
תוצאה של חסרון גילוי השכינה
68
.
הצדיק כשמרגיש את הצער של מיעוט הדבקות, הוא מבין שמיעוט הדבקות הזאת
היא אינה בעיה אישית. זאת בעיה המבטאת את חסרונה של השכינה. לכן צערו
הפרטי הוא ממש חלק מצער השכינה הכללי. כל העולם כולו שואף והומה לגילוי
שלמות אלוקית עליונה. בדברי הרב מתחדש שההרגשה הסובייקטיבית של
הצדיק היא מבטאת גילוי של ההופעה הכללית בעולם, הופעת כללית שבכל
העולם כולו חסרה הדבקות, בכל העולם חסרה השכינה.
וההתגלות הזאת בהרחבתה ותענוגיה מותנה היא, שצריכה
לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב
וההדור, התלוי
בו-הצדיק מכיר שכדי שאפשר יהיה לגלות את הדבקות צריך לשכלל את הרצון
החופשי של העולם. הצדיק מבין שצמצום והגבלה זאת לא הדרך של הופעת
שכינה. הרב נוקט שהרצון החופשי הוא נקודת השורש בו הופעת השכינה יכולה
להופיע. מדובר כאן לא על הפקרות, אלא על הכרה של רצון חופשי עליון. רצון בו
האדם משתחרר מכבלי תאוותיו. רצון שבו האדם מתרומם ואז בתוך הרצון
המרומם הזה מתגלה הרצון להופעת השכינה בעולם.
הרב בשמונה קבצים מסביר מה הסיבה שהרצון החופשי הוא מתקשר לדבקות,
וכך כותב הרב
קובץ ב' פסקה שמ.
-
היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים,
נערכים כמו אמצעים ותכליות. בהופעה יצירית כמו זו, שאינה מקושרת
בקשרי סיבות ומסובבים, הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל ...
מקור הרצון החפשי של האדם, המהוה את המוסריות האידיאלית שבה
האדם דומ
ה ליוצרו, נובע הוא מראשית ההופעה שלפני העולם האלהי,
אלא מתחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה
של ערכי הסיבות והמסובבים והתיחסותם אלו לאלו...
במקור זה הרב מסביר שהקב"ה רצונו חופשי, הקב"ה אינו מוכרח בשום הכרח.
בדיוק כך רצונו החופשי של האדם כשהוא מצליח להשתחרר מכבלי העולם,
68עם ישראל הוא נושא את גילוי השכינה בעולם. לכן כשעם ישראל נמצא בגלות בזה יש חסרון
בגילוי השכינה. ואין כאן המקום להרחיב בעניין.

123
בצורה כזאת האדם מתדמה ליוצרו. בצורה כזאת יש דבקות, כיון שרצונו של
האדם דומה לרצונו של הקב"ה, בזה האדם דומה ליוצרו.
לפי יסוד זה ניתן להבין את שאיפתו של הצדיק. הצדיק מרגיש שהוא בעצמו וכן
העולם כולו אינם מבטאים דבקות. הדרך לבטא דבקות, זה לגלות רצון חופשי
עליון. כשהרצון החופשי העליון יופיע, אז האדם יגלה דבקות והתדמות ליוצרו.
הרב מסביר שמתוך הופעת הרצון החופשי, אז הכשרונות והמעשים הטובים של
האדם יופיעו בצורה מרוממת. לכן שכלול הרצון החופשי הוא שורש כל הכשרונות
ושורש כל המעשים.
על כן משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר,
ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחייבא, כמאן דרדיף בתר חייא,
כי באמת הוא חיינו
וחיי כל העולמים-כיון שהצדיקים מבינים שצערם הפרטי הוא קשור למציאות
הכללית, לכן גם התיקון הוא צריך להיות תיקון כללי.
הצדיקים הם משתוקקים לתשובת הכלל. הרב משתמש בלשון של ספר הזוהר.
זוהר כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קכח עמוד ב
-
אוף הכי ההוא
זכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקני ליה באגר שלים בגין
דיעבר מניה ההוא זוהמא ויתכפיא סטרא אחרא ויעביד לנפשיה בגין
דיתחשב עליה כאילו הוא ברא ליה ודא איהו שבחא דיסתלק ביה יקרא
דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכלא
במקור זה מסביר הזוהר שהשבח הגדול של הקב"ה הוא, שהזכאים שהצדיקים
ירדפו אחר הרשעים ויחזירו אותם בתשובה. הסרת הזוהמה מן הרשעים, היא
נחשבת כשבח גדול, והיא נחשבת כאילו ברא את הרשע ותיקן אותו. בזה יש שבח
גדול יותר מכולם69.
הרב מבאר שעבודה זאת של הצדיקים היא עבודה שהצדיק רודף כמו שהאדם
רודף כדי לקבל חיים. העבודה הזאת היא באמת חיינו וחיי כל העולמים. הצער
הפרטי של הצדיק משפיע על עבודתו הפרטית ורצונו להכריע את העולם כולו
לגילוי הדבקות הזאת.
69ראוי לציין שהזוהר הזה הוא המשך של ביאור של בניין המשכן, זה מקום השראת השכינה.

124
פסקה כו'הדבקות הקבועה70
(עמוד תסג')
כל
תשוקות שבעולם, כל קנאות סופרים שבעולם, וכל חמדות
של תורה וחכמה שבעולם, לא יזיזו את הצדיק העליון מיסוד
הדבקות האלהית הקבועה, שהיא הצלחת חייו, ואור העולם כולו,
ומקור חיי כל, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא
ישטפוה.
נושא הפסקה-כל הדברים שבעולם לא יזיזו את הצדיק מדבקותו.
ביאור הפסקה-
כל תשוקות שבעולם, כל קנאות סופרים שבעולם, וכל חמדות
של תורה וחכמה שבעולם, לא יזיזו את הצדיק העליון מיסוד
הדבקות האלהית
הקבועה-בפסקה זאת הרב ממשיך לבאר את גודל הדבקות שהצדיק דבק
באלוקות. הרב מבאר שבעולם יש הרבה תשוקות, הרבה תאוות, למרות כל
הבלבול שבעולם הצדיק לא מפסיק מהרצון לדבקות.
לכן הצדיק מתעלה מאותם הרב רואה בתשוקות שבעולם סתירה לדבקות,
דברים ובכל זאת מבקש את הדבקות.
אומנם החידוש שהרב מוסיף לא רק התשוקות השליליות הצדיק מתעלה מהם,
אלא גם הדברים החיוביים. הרב מתאר את קנאת סופרים שזה דבר חיובי, וכן
חמדות של תורה, היינו לימוד תורה וכדומה. גם על דברים כאלה הצדיק מוותר
ומעדיף את שורש החיים, את הדבקות האלקית הקבועה.
ההבנה שהדבקות לפעמים סותרת את לימוד התורה, את החכמה, מצאנו בתיאור
שהרב מתאר את עצמו, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ו' פסקה ו'
-
לא מהתרשלות בא ביטול תורה שלי, כי אם מגעגועים פנימיים על טוב ד'
של רזי תורה, על דבקות עליונה, נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך.
רבו עלי אמנם העיכובים מלהוציא אל הפועל את עומק הקודש שבנשמתי,
אבל לא מפני זה אניח את דרכי, דרך הקדש יקרא לה ...
במקור זה מסביר הרב שלפעמים יש לו ביטול תורה. הרב מסביר שביטול תורה
הזה אינו נובע מבטלנות, אינו נובע מחסרון. להיפך ביטול התורה הזה נובע מרצון
לדבקות יותר עליונה. כשישנה הופעה של דבקות עליונה האדם אינו יכול ללמוד
תורה. הרב כותב שהוא בעצמו חווה את הדברים האלה, ובכל זאת הוא אינו מניח
70מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה ר'.

125
את דרכו הקדושה, הוא מעדיף את ביטול התורה ביחד עם הדבקות מאשר תורה
בלי דבקות.
שהיא הצלחת חייו, ואור העולם כולו,
ומקור חיי כל, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא
ישטפוה-הרב מתאר את הדבקות העליונה
הזאת כיסוד להצלחה הפרטית של הצדיק, וכן כמקור לאור חיי העולם כולו.
הדבקות האלוקית היא שורש העולם כולו.
הרב מסיים את הפסקה בפסוק משיר השירים.
שיר השירים פרק ח פסוק ז
-
מַ֣ים רַבָ֗ים לֶֹ֤א יּּֽוכְל ּו֙ לְכַב֣ות אֶּת־הּֽאַהֲבִ֔ה ּונְהרָ֖ות לֹ֣א ישְטְפֶּ֑וה אם־יתִֵׁ֨ן אָ֜יש
אֶּת־כל־הֶ֤ון בֵיתו ֙ באַהֲבִ֔ה בָ֖וז יבִּּ֥וז ּו לּֽו:
לפי הפסקה שלנו מה שרוצה לכבות את האהבה, זה לא רק הדברים השליליים.
גם דברים חיוביים יכולים לכבות את האהבה. בשביל זה צריך רצון גדול של
דבקות שבשום רגע האהבה והדבקות לא תכבה.

126
פסקהכז'דבקות הצדיקים חיים לעולם71
(עמוד תסד')
כשהצדיקים
מאמינים בעצמם, בכחם הגדול ובקדושת
נשמתם העליונה, הם מוסיפים דבקות אלהית, בציורים בהירים,
ממשיכים ע"י זה לעולם שפעת חיים של קודש, של עונג ונחת.
וסגולת רפואה, אריכות ימים,
ברכת שדים ורחם, ואור תשובה, ושמחת
מצוה מתרבה בעולם.
נושא הפסקה-דבקות הצדיקים ממשיכה לעולם שפע של חיים.
ביאור הפסקה-
כשהצדיקים מאמינים בעצמם, בכחם הגדול ובקדושת
נשמתם העליונה, בהירים בציורים אלהית, דבקות מוסיפים הם-הרב מבאר שעבודת
הצדיקים מבוססת על אמונת הצדיקים בכוחם הגדול. ישנם צדיקים שלא
מאמינים בכוחם, ממילא צדיקים כאלה חוששים לגלות את הדבקות, צדיקים
כאלה חוששים וחושבים שאינם ראויים להשפיע לעולם.
הרב במקור נוסף בשמונה קבצים מתאר את הצדיקים שאינם מאמינים בכוחם,
וכך כותב הרב.
קובץ א' פסקה רמח.
-
כמה טובה מונעים בידים
, מפני שפלות הדעה שבאנשים אשר רוח ד' ראוי
לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם, בגדולת
נשמתם. לא הסביבה, ולא המעשים בפרטיות, הם היסודות שעליהם
האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כי אם גודל הנפש, הקדושה והטהרה
הפנימית, אומץ הרצון, ועז המחשבה. ה
סביבה והמעשים נכנעים הם מפני
העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת. על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים
בעיקר הדבר בגודל הפנימי...
במקור זה מסביר הרב ששפלות הדעת, מי שאינו מאמין בעצמו, הדבר מונע הרבה
טובה. האמונה הפנימית שהצדיקים מאמינים בעצמם זה יוצר את היכולת
להשפיע, להביא שפע ועושר גדול. כשיש לצדיק אמונה בעצמו, כשיש לצדיק
עוצמה רוחנית פנימית, אז הוא יכול להכניע את כל הסביבה, וכל המעשים
מסביבו נכנעים לעבודתו.
הסיבה שצריך שהצדיק יאמין בעצמו דווקא בקשר לדבקות, כיון שיכולה לבוא
מחשבת קטנות האומרת מי שאני שאהיה ראוי לדבקות. יש החושבים שאינם
ראויים לדבקות בגלל חסרונותם, כיון שהם חוששים מהדבקות ממילא הם לא
מגלים את הדבקות. האמונה שהצדיק מאמין בעצמו היא נותנת לו עוצמה
71מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קצג'.

127
להמשיך דבקות לעצמו וממילא לעולם כולו. כשהאדם מאמין בעצמו הדבקות
יכולה להופיע אצלו בצורה בהירה, ציורים בהירים וברורים של דבקות אמיתית.
ממשיכים ע"י זה לעולם שפעת חיים של קודש, של עונג ונחת.
וסגולת
רפואה, אריכות ימים, ברכת שדים ורחם, ואור תשובה, ושמחת
מצוה
מתרבה בעולם-האמונה שהצדיק מאמין בעצמו היא לא בשביל עצמו בלבד.
האמונה הזאת היא מביאה חיות ושפע לעולם כולו. השפע הזה בא לידי ביטוי
בעונג ונחת, הדבר מזכיר את דברי המסילת ישרים על מטרת בריאת העולם.
ספר מסילת ישרים פרק א
-
והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא
להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול
מכל העידונים שיכולים להמצא.
הרמח"ל במסילת ישרים מסביר שהתענוג האמיתי הוא הדבקות בקב"ה. אומנם
הרמח"ל בהמשך ספרו מסביר שהדבקות העיקרית היא בעולם הבא. בכל זאת יש
מקום גם להשיג תענוג של דבקות בעולם הזה. עבודתו של הצדיק היא משפיעה
דבקות לעולם כולו, הדבקות הזאת מביאה תענוג ונחת.
הרב מוסיף שהשפע שמגיע אינו בא לידי ביטוי רק בצד הרוחני אלא גם בצד
הגשמי. יש שפע של רפואה, שפע של אריכות שנים. הרב מוסיף את לשון הפסוק
שמברך יעקב את יוסף בנו.
בראשית פרק מט פסוק כה
-
מֵאִֵׁ֨ל אבָ֜י ָך וְיַעְזְרֶָּ֗ך
וְאֵֶ֤ת שַדַי ֙ ויב֣רְכִֶּ֔ך ברְכֶֹ֤ת שמַ֙ים ֙ מֵע ִ֔ל ברְכִֹּ֥ת תְהָ֖ום רֹבֶּ֣צֶּת
תֶ֑חַת ברְכִֹּ֥ת שדַָ֖ים ורּֽחַם:
ברכות שדים ורחם משמעות הדבר שיש כאן מקור של שפע. השדיים הם נותנים
את ההנקה, והרחם הוא מקום הגידול.
התוצאה של הדבקות שיש בעולם אור של תשובה, הרי התשובה היא חזרת העולם
למקורו. הדבקות היא מבטאת את החזרת העולם למקורו. כמו כן אור המצוה,
היינו החיות של המצווה, היא הדבקות מאירה בעולם. כל מעלות אלה נוצרות
בזכות דבקות הצדיק, מתוך אמונת הצדיק בכוחו הגדול.

128
פסקה כח'דבקות הצדיקים מזכה הכל72
(עמוד תסד')
הדבקות
העליונה להקב"ה, שמתמדת בלב הצדיקים,
חושבי המחשבות הגדולים, היא מזכה את העולם כולו, ומגינה על
כל המעשים, ומכרעת את ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה,
ומעלה מעמקי שאול גם את
הנשמות הנדחות, ופותחת בעולם צנורות
החסדים הנאמנים, שהם מתעלים באורם על כל הדינים המצ
ומצמים,
עד שאפילו אותם הרשעים, שע"פ סדר עבודה המתגלה על דרך
המעשים היותר קדושים וטובים אי אפשר לזכותם, מזכים אותם ע"י
הטוהר העליון של הדבקות האלהית, שהיא מבררת ומצחצחת את
המעשים, והיא דרגת בור כפים ימלט אי נקי, ונמלט בבור כפיך.
נושא הפסקה-הצדיקים בדבקותם מזכים את העולם כולו, אפילו את הרשעים.
ביאור הפסקה-
הדבקות העליונה להקב"ה, שמתמדת בלב הצדיקים,
חושבי המחשבות הגדולים, היא מזכה את העולם כולו-הרב ממשיך לבאר כיצד הדבקות
משפיע על העולם. הדבקות זאת תכונה שנמצאת אצל הצדיקים בתמידות.
מהותה ועיקרה של הדבקות שהיא מופיעה בצורה תמידית. לכן התמדת הדבקות
אצל הצדיקים הוא מבטאת דבקות עליונה.
הדבקות שהצדיקים דבקים בקב"ה היא משפיעה לא רק עליהם, אלא על העולם
כולו. הרב מסביר שהדרך של הצדיקים להשפיע בעבודתם בעצם זה שהם חושבי
מחשבות גדולות. הדבקות מבטאת הבנה של מחשבה גדולה, מחשבה גדולה היא
מגלה את הקשר לעולם כולו.
ומגינה על
כל המעשים, ומכרעת את ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה-הרב משתמש כאן בביטויים שמופיעים במקומות שונים בגמרא,
מקורות בהם מגלים כיצד אפשר להשפיע על העולם כולו. הביטוי מגינה על
המעשים מזכירה את הגמ' במסכת סנהדרין לגבי פעולת ההגנה שהסנהדרין
מגינה על העולם.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א
-
שררך אגן הסהר אל יחסר המזג וגו' שררך
-
זו סנהדרין, למה נקרא שמה
שררך
-
שהיא יושבת בטיבורו של עולם. אגן
-
שהיא מגינה על כל העולם
כולו
72מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ב' פסקה רנד'.

129
הגמ' מפרשת את הפסוק שמדבר על סנהדרין, ובפסוק מבואר שהסנהדרין מכונה
בשם אגן, כיון שהיא מגינה על העולם כולו. הרב ממשיל את עבודת הצדיק
לעבודת הגנה הצדיק מגן על כל מעשי העולם.
הרב מביא כאן מושג של מכריעו לכף זכות, מקור המושג הוא בהסבר של ארבעים
ושמונה דברים שבהם קונה את התורה, וכך מובא במסכת אבות.
משנה מסכת אבות פרק ו משנה ה
-
והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ... ומכריעו לכף זכות.
אחד מהדרכים בהם האדם קונה את התורה זאת ההכרעה לכף זכות. במשנה
במסכת אבות מדובר על הכרעה של חברו, הכרעה נקודתית. כאן הרב מרחיב את
המושג הזה, הרב מסביר כיצד הצדיקים הדבקים מסוגלים ללמד זכות על העולם
כולו. היכולת הזאת נובעת מתוך הכרה פנימית שהצדיקים מכירים כיצד כל
העולם כולו מתקשר אל הקדושה. כשהצדיק מכיר את התכונה הפנימית הזאת
של העולם, ממילא הצדיק פועל ללמד זכות על העולם כולו, כיון שהוא רואה כיצד
כל העולם, גם הרחוקים בתוכם יש נקודת קודש, נקודה פנימית המעוניינת
בדבקות.
קירוב הגאולה גם מובא בגמ' בקשר לאדם שלומד תורה לשמה, וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב
-
אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של
מעלה ובפמליא של מטה ... רבי יוחנן אמר: אף מגין על כל העולם כולו,
שנאמר ובצל ידי כסיתיך, ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר
לציון עמי אתה.
לימוד תורה לשמה מתקשר אל הדבקות, מי שלומד לשמה וודאי שהוא באמת
דבק בקב"ה. לכן כל העוסק בתורה לשמה גם מגין על העולם וגם מקרב את
הגאולה. הגנה העל העולם כבר ראינו לעיל שהרב הדגיש שמגיןעל כל המעשים.
אם כן בגמ' הזאת רואים את התכונה של עבודה לשמה שהיא פועלת גם הגנה
לעולם וגם קירוב לגאולה.בעולם ופותחת הנדחות, הנשמות את גם שאול מעמקי ומעלה
צנורות
הדינים כל על באורם מתעלים שהם הנאמנים, החסדים
המצומצמים-עד כאן הרב הסביר כיצד פעולת הצדיקים פועלת לתקן את העולם
הרגיל. כעת הרב מעמיק יותר ומסביר כיצד הדבקות של הצדיקים פועלת אפילו
על הרשעים, אפילו על נשמות שנמצאות בעמקי שאול.

130
כברמצאנו בדבריחז"ל מצאנו פעולה שצדיקים פעלו בשביל לתקן אנשים
רשעים. מצאנו את זה אצל רבי מאיר ור' יוחנן שפעלו בשביל לתקן את אחר, וכך
מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
-
כי נח נפשיה דאחר אמרי: לא מידן לידייניה, ולא לעלמא דאתי ליתי. לא
מידן לידייניה
-
משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי
-
משום
דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות
ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר.
אמר
רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה? חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה
.
אי נקטיה ביד
-
מאן מרמי ליה, מאן? אמר: מתי אמות ואכבה עשן מקברו!
כי נח נפשיה דרבי יוחנן
-
פסק קוטרא מקבריה דאחר.
הגמרא מספרת כאן על אחר, שהוא היה רשע שיצא לתרבות רעה וכפר בעיקר.
בכל זאת תלמידו רבי מאיר רצה מאד לאחר פטירתו לתקן את נשמתו ובאמת
רבי מאיר התחיל את התיקון של אחר. רבי מאיר לא סיים את תיקונו של 'אחר'
עד שבא ר' יוחנן ולאחר פטירתו של ר' יוחנן הסתיים תיקונו נשמתו של 'אחר'.
רואים כאן את רצונם של הצדיקים לתקן את העולם כולו, כולל נשמות שהם
נשמות דחויות. הצדיקים פועלים אפילו במקום בו יש דינים. הצדיקים פועלים
המתקות בעולם כולו.
הרב מדגיש שיש כאן הופעה של חסדים נאמנים, יש המגלים חסד שאינו נאמן.
הרי נאמר חסד לאומים חטאת, זה חסד שאינו נאמן. החסד שבא לתקן את
העולם הוא חסד נאמן. הרב באורות התשובה מתאר כיצד התשובה היא נחשבת
חסד נאמן, חסד שפועל תיקון אמיתי, וכך כותב הרב.
אורות התשובה פרק יב פסקה י.
-
התשובה היא חדוש
החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים
כולם כשהחיים נמשכים, וממילא הרי היא משנה את ערכם לטובה אפילו
כשהיא נעשית ביום האחרון ... המתודה העוזבת את האמת והמשפט
והולכת אחרי לבבה, זו מינות, הגוררת אחריה כל רצח וכל זמה, למרות
שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת:
ראו שאני טהורה, והיא מלאה
תנחומין של הבל, שאי אפשר להם לעמד בעולם, של שקר שאין לו רגלים
... התומך אשיותיו השקריות על יסוד הותור
, שהוא בוז וקלסה לכל מנהיג
ושופט צדק, שרק "חסד לאומים" כזה הוא מקור נפתח לכל אכזריות
ונבלה ... "ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים, הן עד לאומים
נתתיו נגיד ומצוה לאומים. הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו,
למען ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך".

131
הרב משווה בין המינות המביאה תנחומים של הבל, הסוברת שיש לגלות חסד
בכל מקום. זה החסד השקרי. זאת לעומת ברית עם הקב"ה, ברית אמת שהיא
מגלה את חסדי דוד הנאמנים. החסד של דוד מגלה את צינורות השפע בצורה
נכונה. לכן גם הצדיק דואג לתקן את העולם כולו, אבל תיקונו של הצדיק אינו
תיקון של וויתור, זה תיקון עמוק של גילוי חסד נאמן ואמיתי.
עד שאפילו אותם הרשעים, שע"פ סדר עבודה המתגלה על דרך
המעשים
היותר קדושים וטובים אי אפשר לזכותם, מזכים אותם ע"י
הטוהר העליון של הדבקות האלהית, שהיא מבררת ומצחצחת את
המעשים, והיא דרגת בור כפים ימלט אי נקי, ונמלט בבור כפיך-פעולת הצדיקים כל
כך עמוקה שהיא מסוגלת לזכות אפילו את הרשעים הגמורים. גם רשעים שכל פי
הסדר הרגיל אי אפשר לזכותם, הצדיק מזכה את הרשעים.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד דווקא הצדיקים הגמורים מסוגלים ללמד זכות
על הרשעים, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה קי.
-
הצדיקים העליונים הם מלאים חסד, מפני שהם מרגישים, שאם יעזב
עליהם העולם, מתוך האור הגדול שבנשמתם, הרי הם מסולקים מכל עניני
החומר וישוב המדיני, ונמצא העולם חרב, וזאת היא בודאי רעה רבה,
ונמצא שצריכים גם כן הרשעים משוקעי התאוה להיות בעולם, כדי שעל
ידם מתקרר רשף
האהבה להעולם העליון, לציורי ההשכלה והדבקות
האלהית, עד שהעולם הולך ונבנה ומתבסס, ובזה הם מלאים אור חסד,
ומלמדים זכות גם על הרשעים. אבל הצדיקים שאינם גמורים, שהם
מרגישים בקרבת העולם, וחשים שאינם צריכים כלל לכח מפריד בינם ובין
הקדושה בשביל בנין העולם, אדרבא,
מרגישים הם בצערם של כל מיני
הבלבולים בדיעות
ובמדות שבאים להם בעטיים של רשעי העולם, הם
בשביל כך מלאים קצף ושנאה על הרשעים, ואוחזים במדת הדין...
במקור זה מסביר הרב שהצדיקים העליונים מלאים חסד. הסיבה שהם מלאים
חסד כלפי הבריאה משום שהם מבינים שאם הם יתנתקו מהבריאה, אם הם יגלו
דינים כלפי הבריאה ממילא הם יתנתקו לגמרי מהבריאה. הצדיקים מבינים
שבזכות החומריות של הרשעים יכולים הצדיקים לחזור ולפעול בעולם הזה.
אילולי החיבור החומרי של הרשעים הצדיקים יכספורק לעולם העליון ויתנתקו
לגמרי מהעולם הזה. אומנם הצדיקים שאינם גמורים מרגישים שהרשעים רק
מפריעים להם. מבחינת הצדיקים שאינם גמורים הרשעים לא יכולים לקבל חסד,
להיפך את הרשעים צריך לשנוא ולגלות כלפיהם קצף וכעס.
במקום נוסף בשמונה קבצים הרב מסביר כיצד ההסתכלות הזאת יוצרת תיקון
לרשעים, וכך כותב הרב.

132
קובץ ג' פסקה קנח.
-
עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל
בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא
עלאה, עינא דכולא חיורא. גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים
היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא
את הצד
הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך
הזכות ... וכשמוצאים אותה הנקודה, מסלקים בזה את כח הארסי
שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, וסופן של רשעים כאלה
גם הם להיות מיתקנים...
במקור זה מבאר הרב שישנה עבודה גדולה, עבודה של לימוד זכות מלא בחסד.
הלימוד הזה מגלה את נקדת הטוב שיש ברשעים, הכרת הנקודה הזאת גורמת
שהרשע בעצמו לאט לאט יתוקן ויתמתק. מיעוט הרשעות יוצר את גילוי הטוב
בעולם.
בפסקה שלנו הרב מסביר שהדרך לתקן את הרע, נעשה על ידי ריבוי הדבקות.
הצדיק מסוגל לגלות את הדבקות האלוקית בכל דבר. גילוי נקודת אלוקות בכל
דבר היא מזככת את הרע ומתקנת את העולם כולו.
הרב מסיים בלשון הפסוק באיוב.
איוב פרק כב פסוק ל
-
יְמַלִֵּ֥ט אּֽי־נק ֶ֑י וְ֝נמְלַָ֗ט בְבֹ֣ר כַפֶּּֽיָך: פ
פסוק זה ממשיך לתאר את פעולתו של הצדיק. לפי דברי הרב בפסקה שלנו הסבר
הפסוק הוא כך. בזכות הצדיק יוכל להמלט מי שהוא אינו נקי. גם הרשע יכול
להמלט, זה נעשה על ידי בור כפיך. היינו על ידי הבירור והזיכוך שהצדיק פועל
כלפי אותו רשע שאינו נקי.

133
פסקה כט'דבקות בצדיקים73
(עמוד תסה')
כל
מדרגות המציאות אחוזות הן וקשורות זו בזו. מתפלש הוא
אור החיים ממדרגה למדרגה לפי ערך היחש הטוב שביניהן, שהוא
כולו
משפט ד' וחק צדקו בעולם.
הנהרה העליונה, שנשמותיהן של צדיקים מונהרות
בה בכל
מילואה
וטובה, ביסוד שפעת חדות נועם ד' ועוז חיי קודש קדשים, היא
הולכת ומתפשטת על כל השדרות כולן של ההמון הרב לאשרם,
לברכם,
להאירם ולשמחם שמחת עולמים בזיו חיי נשמות ע"י האומץ
של הקישור, שהם קשורים ודבוקים באהבת קודש אל הצדיקים ישרי
הלב,
ומונהרי הנשמה
שביניהם. ובו תדבק, הדבק בחכמים
ותלמידיהם. וסדר חיים זה, ושילוב המציאות ביחושיו
הפנימיים והחיצוניים,
הולך בכל מערכת היקום, ומבריח מן הקצה אל הקצה, עד כדי
ההתאחות,
המקיפה, של כל החי, הצומח, כל הדומם, וכל הנפש הרוח
והנשמה,
הממלאה והמקיפה אותם. יסוד פרק שירה.
נושא הפסקה-על המציאות כולה קשורה זה בזה, ומי שקשור אל הצדיק מתקשר
למציאות כולה.
ביאור הפסקה-
כל
מדרגות המציאות אחוזות הן וקשורות זו בזו-בפסקה זאת הרב מסביר
את המושג המפורסם של הדבקות בצדיק.
כדי להסביר מושג זה הרב מקדים יסוד בהבנת המציאות. הרב מקדים שכל
המציאות כולה אחוזה וקשורה בזה בזה. הקישור של החלקים במציאות בזה
בזה, אינה מטשטשת את ההדרגה שישנה בבריאה. ברור שיש רגשות שונות
במציאות, אלא שהדרגות השונות פועלות בקישורים שונים בזה בזה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את האחדות הקיימת בעולם, וכך כותב הרב
שמונה קבצים קובץ ב' פסקה קפז. [אורות הקודש ח"ב עמ' שצג']
-
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי
שיש למצא בהויה כולה, עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך
ללכת בדרך אורה זו בלא מכשול. הגשמיות והרוחניות, הציור והשכל,
השפל והנשא, איך הם כולם תואמים, מתאחדים ומוקשים...
73מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ח' פסקה ריח'.

134
במקור זה מסביר הרב שישנה אחדות עולמית, מי שמלמד אותנו על האחדות זאת
חכמת האמת. ספרות הקבלה מלמדת אותנו על הנקודה המאחדת את העולם
כולו. כשמצליחים למצוא את נקודת האחדות הגשמיות והרוחניות, החלק העליון
והחלק התחתון הכל מתאחד לאחדות והתאמה נפלאה.
זה מה שהרב מסביר בפסקה שלנו, כל המציאות כולה, יש במציאות המון
מדריגות, אבל בתוך המדריגות יש אחדות וקשר בין המדריגות השונות.
מתפלש הוא
אור החיים ממדרגה למדרגה לפי ערך היחש הטוב שביניהן, שהוא
כולו משפט ד' וחק צדקו בעולם-הנקודה היוצרת קשר בין החלקים
השונים היא אור החיים. ישנו אור חיים, האור האלוקי שנמצא בתוך כל
המציאות כולה. הרב בשמונה קבצים מתאר את האחדות כך.
קובץ ב' פסקה קעח. [אורות הקודש ח"ב עמ' שצא']
-
כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל המצוייר
לנו, כל הריבוי וכל
העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה, הכל הוא ערכי לעומת מדת הקוטן
החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה בציור הבוסרי שלנו. ... אין לנו דבר
העליוניות, מקביל כי אם האחדות, הגודל, הרחב, הגובה, העומק,
ההתנוצצות, ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה
וההכרה, ברקים תדיריים, ומאורות מתחדשים לרגעים, וכל אלה בכל
גדלם אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההויה, נטף של ניצוץ
אלהי...
במקור זה מסביר הרב שישנה נקודה אחת שהיא מאחדת את כל המציאות.
הנקודה הזאת היא נטף וניצוץ מהאלוקות. כל מה שאנחנו רואים במציאות
כחלקים נפרדים, כדברים העומדים בניגוד אחד כלפי השני, זה משום שאנחנו
רואים הסתכלות קטנה. ההסתכלות שלנו היא כמו ציור בוסרי שלא רואה את
השורש ואת המכלול. בעומק ישנה נקודת אחדות, נקודה אלוקית שמאחדת את
כל המציאות כולה.
הרב מסביר שאור החיים יוצר יחסים בין החלקים השונים. כמות הטוב שקיים
בתוך כל חלק וחלק זה יוצר את מהותו של אותו חלק. הוא יוצר את ההבדל בין
מדרגה למדרגה, ישנם מקומות בהם אור החיים מופיע בריבוי, שם יש אור גדול,
ריבוי טוב. לעומת מקומות בהם ישנה הארה מועטה של אור, הארה מועטה של
טוב, בזה הדבר נראה כרחוק מאלוקות.
ההבנה מה כמות הטוב שצריכה להופיע בכל מקום, האיזון בין החלקים השונים
היא משפט וחוק שהקב"ה יצר בעולם. ההבנה כמה כל חלק צריך לקבל, זה קשור
לחוק אלוקי. מהותו של החוק שאנחנו לא מבינים אותו, זה צדק אלוקי שנחשב
מבחינתנו כחוק שאי אפשר להבינו.

135
הנהרה העליונה, שנשמותיהן של צדיקים מונהרות בה בכל
מילואה
וטובה, ביסוד שפעת חדות נועם ד' ועוז חיי קודש קדשים, היא
הולכת ומתפשטת על כל השדרות כולן של ההמון הרב לאשרם,
לברכם, להאירם ולשמחם שמחת עולמים בזיו חיי נשמו
ת-לאחר שהרב הסביר
כיצד בכל המציאות כולה יש אור חיים. בכל המציאות כולה יש אלוקות שנותנת
חיות. החיות האלוקית הזאת היא מאחדת את המציאות כולה. כעת הרב מסביר
שנשמות הצדיקים הם מלאי טוב. כיון שהם שורש הטוב, ממילא המציאות כולה
יכולה להיות מושפעת מהצדיקים. כיון שנקודת החיים, נקודת האלוקות של
המציאות כולה היא בעצם גילוי של טוב. הצדיקים הם שורש הטוב, הצדיקים
הם מקום בו הטוב מופיע בריבוי, לכן הצדיקים יכולים להשפיע חדוה, נועם עוז
וחיים מציאות כולה.
זה השורש דרכו הצדיקים יכולים להשפיע ברכה ואושר לעולם. מה שמבואר
באריכות על חשיבות הדבקות בצדיקים, זה נובע מתוך הכרה שכל אחד ואחד יש
בו נקודת חיים של טוב, אותה נקודה יכולה לקבל חיות מהצדיקים.
ההבנה שהצדיק יכול לתת ברכה וחיות לכל דבר מתקשרת גם לתפיסה שהצדיק
רואה את המציאות כולה. הצדיק בעצמו לא מזלזל בשום דבר הקיים בעולם.
הצדיק בעצמו מבין כיצד כל דבר בעולם, יש לו שורש רוחני, וכך כותב הרב
בשמונה קבצים.
קובץ ז' פסקה פא.
-
ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים, הוא רק יחושי, לפי השקפתנו
המוגבלה. אפשר לה לההשקפה
שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של
מקומן של כל הדברים. אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו
מקום. כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם ימצא את
מקומו האמיתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם, וכל
הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור וי
בואו לכלל ברוך...
במקור זה מסביר הרב שבעומק באמת אין הבדל מהותי בין דברים קדושים
לדברים בטלים. ההבדל הוא רק הבדל כמותי, היינו כמה כמות קדושה יש בכל
דבר ודבר. היינו גם הדברים הבטלים יש בתוכם שורש רוחני. כיון שבכל דבר יש
שורש רוחני, ממילא מי שמסוגל להכיר את השורש הרוחני של המציאות כולה,
הוא זה שיכול לברך את המציאות כולה. לכן השפע שהצדיק משפיע לכולם נובע
מתוך ההשקפה המהותית שהצדיק רואה במציאות.
ההסתכלות של הצדיק באחדות על המציאות, מבוארת במקור נוסף בשמונה
קבצים.
קובץ ב' פסקה טז.

136
-
מי שמרגיש שמחשבת האחדות היא קרובה לרוחו, והציור של קישור כל
העולמות כולם בכל האופנים הוא מעסיק את דמיונו והבנתו, הרי הוא
משרשם של גדולי עולם, שעיקר עסקם הרוחני היה הקישור הכללי של כל
ההויה, ושלום העולמים האמיתי...
במקור זה מסביר הרב מי שמרגיש את האחדות קרובה לרוחו, זה סימן ששורש
נשמתו משרש של גדולי עולם. מהותם של גדולי עולם שהם רואים את האחדות
בתוך המציאות, לכן מי שמרגיש קרבה לאותם דברים כנראה הוא קשור לאותה
תפיסה רוחנית עליונה.
ע"י האומץ
של הקישור, שהם קשורים ודבוקים באהבת קודש אל
ישרי הצדיקים
ומונהרי הלב,
הדבק תדבק, ובו שביניהם. הנשמה
בחכמים
ותלמידיהם-היכולת של הצדיק להשפיע אינה תלויה רק בעבודת
הצדיק המשפיע, אלא גם בעבודה של המקבלים, של הסביבה. היינו מי שרוצה
בעצמו לדבוק בצדיק, מי שאוהב את הצדיק אהבת קודש, הוא בעצמו יוכל להיות
יותר מושפע מפעולת הצדיק.
לכן יש עניין מהותי בעבודת האדם לדבקות בצדיקים, וכך כותב הרב בשמונה
קבצים.
קובץ ב' פסקה קנו.
-
המחשבה על דבר האחדות של המציאות בכלל, מביאה למחשבה של
אחדות הנשמות באופן פשוט, ומיד היא משפיעה על ידי תולדתה זו את
ההשפעה היותר טובה ... אחדות הנשמות מביאה לידי הכרה את הרעיון
של מציאות עובדים רוחניים, מתעלים בעילוי פנימי ... וגורל הטוב של כל
אנשי המעשה מג
יע להם לפי אותה המדה שהם דבקים באנשי קודש הללו,
שאור ד' חי ופועל בבהירות גדולה ומלאה מאד בנשמתם. מעולם ידענו רז
זה, גודל תפקידם של תלמידי חכמים בעולם, של צדיקים וערכם. ידענו
מהכתוב ומדברי חז"ל במקומות רבים. אמנם נשפל
הדבר החי הזה
מסיבות שונות ... באה החסידות המאוחרת, והשתדלה לתקן ענין זה,
להחזיר את הערך החי של הצדיק ופעולתו הסגולית, שהוא רעיון מיסתי
וחברותי ביחד, שעוד צריך הרבה לתשומת לב.
במקור זה הרב חוזר על הכרת האחדות שקיימת במציאות. מתוך האחדות הזאת
ניתן להבין כיצד יכולות להיות נשמות שהם מתעלות והעילוי של אותם נשמות
משפיע על העולם כולו. אומנם הרב מדגיש שגורל הטוב, היכולת לקבל את אותו
טוב תלוי בדבקות שהאדם מרגיש כלפי אותם אנשי קודש. מי שדבק באנשי קודש
אלה, הוא בעצמו יוכל לקבל את השפע.

137
הרב מדגיש שיסוד הדבקות בצדיק מופיע בהרבה מקומות, אלא שיסוד זה נשפל
ונעלם, ובשביל זה באה החסידות והחזירה לעולם את היסוד החשוב של דבקות
בצדיק.
וסדר חיים זה, ושילוב המציאות ביחושיו הפנימיים והחיצוניים,
הולך בכל מערכת היקום, ומבריח מן הקצה אל הקצה, עד כדי
ההתאחות,
המקיפה, של כל החי, הצומח, כל הדומם, וכל הנפש הרוח
והנשמה, הממלאה והמקיפה אותם. יסוד פרק שירה-כאן מגיע עיקר החידוש של
הפסקה, עד כאן היינו חושבים שפעולת הצדיק זאת פעולה נקודתית חד פעמית.
ואילו כאן הרב מסביר שהאחדות שהצדיק מביא לעולם ההופעה הזאת היא ממש
חלק מסדר החיים של העולם.
סדר החיים בעולם צריך להופיע בצורה כזאת שישנה דמות שמאחדת את
המציאות. ישנה דמות שיוצרת קשר בתוך המציאות. דמות הצדיק היא הדמות
שמאחה ומקיפה על המציאות כולה.
אחדות המציאות באה לידי ביטוי בכל חלקי המציאות, גם בחלקים הגשמיים,
כגון דומם צומח חי מדבר. וגם בחלקים הרוחניים בנפש רוח ונשמה.
הרב מסביר שהאחדות הזאת באה לידי ביטוי בפרק שירה. פרק שירה היא
ברייתא בה נאמר מה כל בריאה ובריאה אומרת. כל חיה וכל נברא יש לו פסוק
וחלק שהוא אומר. אותו פסוק מגלה את הקשר של אותו נברא לאלוקות. החידוש
של פרק שירה שבעצם מגלה שהבריאה כולה כל הזמן אומרת שירה. בתוך
הבריאה ישנה נקודת רוחנית שמאחדת את העולם כולו, נקודת האלוקות.
הרב בשמונה קבצים מסביר את העבודה של פרק שירה, וכך כותב הרב.
קובץ ח' פסקה קיד. [מובא באורות הקודש ח"ג עבודת הקודש פסקה כו']
-
הצדיקים לוקחים לא רק את תשוקותיהם של עצמם, כי אם את כל
התשוקות וכל התאוות של כל העולם כולו, של כל המציאות, של כל
הברואים, והם מעלים את הכל להקדושה העליונה, להיות עטרה לראש
מלך חי העולמים, שהוא כל עיקר יסודו של פרק שירה, שהוא כל כך מופלג
במעלתו...
במקור זה מסביר הרב שעבודת הצדיקים היא לגלות את התשוקה הרוחנית של
המציאות כולה. התשוקה הרוחנית של כל הנבראים היא לגלות אלוקות. הגילוי
הזה נעשה על ידי פרק שירה. לכן פרק שירה מעלתו עליונה מאד כיון שבפרק הזה
לוקחים את התשוקה ואת התאוות של כל הנבראים ומעלים אותם כחלק מהרצון
לעשות רצונו של הקב"ה. אמירה שכל נברא אומר בפסוק אחר מגלה שזה תכלית
ורצון כל הנבראים.

138
פסקה ל'הדבקות לאצילי הרוח74
(עמוד תסו')
הנשמות הגדולות
ספוגי האור, של החפץ העליון הטוב, ושל
המחשבה,
והשירה הרוממה, הם הם
הנותנים לכל האנושיות כולה את
צורתה הבהירה האידיאלית. ולא רק מפני שהחשבון החיצוני מראה
ככה. כלומר
שיש להאנושיות במה להתקשט, בזה שהיא מראה באצבע
על בחירי בניה, אלא פשוט, שמצד התערובת התדירית של הוית החיים
ופעולתם. הנשמות פועלות זו על זו פעולות נשגבות, שהעתי
ד מחכה
להופעת המדע, שיגלה בבירור את ערכן ומהותן של הפעולות
הנשגבות הללו, ויראה את הצנורות ההולכים מנשמה לנשמה בדרכי
אצילתם. ונמצא שכל עדין וכל טוב שנמצא בעולם בכללו מושפע הוא
מאוצר הטוב של החלק היותר טוב ומרומם קדוש ונעלה שבאנושיות.
ממילא מובן שכל מה שיתאגד הצבור האנושי יותר אל אותם
המקורות
של החיים הרעננים והעדינים. משוקי טל החיים העליונים,
בחירי העולם, ישרי לבב, הצדיקים והישרים, ככה יוסיפו אושר
וגדולת חיים.
ומעליבה המחפירה המרירות בפנימיותם, החיים של הפגימות
את האדם, מצד חולשתו המוסרית, המחשכת את עיניו, וגורמת לו
להביט על כל העולם כולו במבט של יאוש מלא רוגז וקלון, כל אלה הם
תוצאות הנתיקה, שמתנתק החלק הזבורי של האנושיות מהעידית
שבו. וימים
באים, שתשים הדימוקרטי
ה אל לבה, שאושר הכלל כולו
תלוי בהדבקות
הטהורה שיתדבק
ההמון בכללו לאצילי הרוח, וע"פ
מדה זו יתרחבו חוגי הזכיות של הראשונים, וחייהם יתמלאו ענין.
מובן הדבר, שאצילות הרוח אינה תלויה במצב מיוחד של
הקנינים המוסכמים, אבל בכ"ז תלויה היא הרבה בכשרונות, ובבחירה
היוצאת אל הפועל ע"י שימת לבב לעיבודו של הצד המוסרי בפרט
שכאדם, וצדו הרוחני בכלל, ביחד עם התאמתו הגדולה של היחיד אל
הציבור הגדול.
שהוא עצם מעצמיו, ו
קישורו החי עם הטבע הכללי,
שהוא נשוא בחיקו.
אבל כל אלה הנם רק בתור שלבים לסולם אשר ראשו מגיע
השמימה
, אשר עליו יעלו מלאכי אלהים, גדולי הנשמה, שהם
נושאים במרחב אישיותם את נשמת כל היצורים, שיש להם עמם
זיקוק של אחוה
74מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ ג' פסקה לד'.

139
ואחדות, באיזה צד ואפן שהוא, וכפי המדה שהאחדות
הזאת מתגדלת היא ומתבלטת ביותר, וקובעת את מרכזה כמעמקי
החיים, בה מתעלה היא הנשמה הכללית והפרטית של ההמון כולו,
החש את נחל עדניו, בתפארת גדוליו, שרי קדשו, ואשיות כבודו.
נושא הפסקה-הצדיקים מרוממים את המציאות כולה, וההכרה שההמון יכיר
בדבקות הזאת תביא תיקון לפגמי העולם.
ביאור הפסקה-
הנשמות הגדולות ספוגי האור, של החפץ העליון הטוב, ושל
המחשבה,
והשירה הרוממה, הם הם הנותנים לכל האנושיות כולה את
צורתה
הבהירה האידיאלית-הרב ממשיך לבאר את המעלה והפעולה של הצדיקים.
כאן בפסקה הרב מכנה את הנשמות האלה כנשמות גדולות הספוגות באור של
הטוב והשירה הרוממה. בפסקה הקודמת ביארנו כיצד הרצון לטוב הוא השורש
של כל המציאות כולה. לכן נשמה שהיא ספוגה בחפץ העליון של הטוב, היא
בעצמה מביאה שפע לעולם. כמו כן השירה הרוממה, הדבר מתקשר לסיום של
הפסקה הקודמת. בסיום של הפסקה הקודמת ביאר הרב את מעלת הצדיקים
שהם מתקשרים אל 'פרק שירה'. פרק שירה מבטא את האלוקות שנמצאת בכל
בריאה ובריאה.
היכולת לראות את הטוב לגלות את השירה שנמצאת בכל הבריאה, היכולת הזאת
היא נותנת לאנושות כולה את האידיאלים הגדולים. האידיאלים הגדולים הרבה
פעמים נמצאים בהסתר, לא גלויים, בזכות הקישור לנשמות כאלה גדולות,
ממילא הבריאה כולה מגלה את האידיאלים הטמונים בה בצורה בהירה וגלויה.
האידיאל שהצדיקים מגלים לעולם, הוא האידיאל של הטוב. וכך כותב הרב
באורות התשובה על עבודת הצדיקים.
אורות התשובה פרק טז פסקה יב.
-
הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את
הכל
-
מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם
הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם
מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים,
שהם רק מתקנים
את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם,
אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו...
במקור זה מסביר הרב שהצדיקים רואים את כל העולם כדבר טוב, לכן עבודתם
היא לסלק את קלקולי העולם.. הם פועלים להביא הזרחה יותר גדולה של טוב.
לגלות לעולם שהאידיאל הוא גילוי הטוב בעולם.

140
ולא רק מפני שהחשבון החיצוני מראה
ככה. כלומר שיש להאנושיות
במה להתקשט, בזה שהיא מראה באצבע
על בחירי בניה, אלא פשוט,
שמצד התערובת התדירית של הוית החיים
ופעולתם-זה שהנשמות
העליונות יכולות להשפיע הדבר בא לידי ביטוי לא רק מבחינה טכנית נקודתית
בה העולם יכול להשתבח שיש בתוכו אנשי מעלה כאלה. אלא הדבר בא לידי ביטוי
בזה שבאמת תאותםאנשים גדולים מעורבים בתוך הווית החיים. כיון שכל
המציאות כולה קשורה אחד בשני, ממילא כשיש נשמה אצילית, קישורה לכל
הנשמות משפיע על העולם כולו.
כמשל אפשר להמשיל את הדבר לאדם עשיר שנמצא בתוך עיר, בפשטות העיר
יכולה להשתבח בזה שיש בעיר כזה אדם עשיר. אומנם השבח הזה מרומם את
העיר, אבל זה נקודתי וחיצוני. לעומת זאת אם אותו איש עשיר הוא המלך, הוא
משפיע על כלל העיר את עושרו. הנשמות הגדולות האלה הם מעורבותעם כל
כוחות החיים. כמו הגוף שנהנה מהמוח, ההנאה הזאת היא לא טכנית שיש כזה
איבר משוכלל בגוף. ההנאה היא בזה שהמוח נותן שפע והשפעה לגוף כולו.
הנשמות פועלות זו על זו פעולות נשגבות, שהעתיד מחכה
להופעת המדע, שיגלה בבירור את ערכן ומהותן של הפעולות
הנשגבות הללו, ויראה את הצנורות ההולכים מנשמה לנשמה בדרכי
אצילתם-הרב מבאר
שפעולת הנשמות זו על זו, ההשפעה שהנשמות הגדולות משפיעות זאת השפעה
נשגבה. העתיד כולו ממתין להכרה מדעית, הכרה שכלית כיצד כל הנשמות
קשורות זו בזו. מתוך הקישור של הנשמות אחד לשני אז יתגלה ערך פעולת
הצדיקים. העולם יגיע למציאות בה העולם יכיר ממש כיצד ישצינור וחיבור
ממשי בין נשמה לנשמה. לכן עילוי וקישור לצדיקים משפיע בעולם כולו.
בעל התניא מבאר את קישור הנשמות שיש בתוך עם ישראל, וכך כותב בעל
התניא.
תניא ליקוטי אמרים פרק לב
-
בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש
מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר
ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה
בדבר לבדה ...
במקור זה מסביר בעל התניא כשהאדם יעשה את גופו כדבר טפל, ממילא האדם
יגביר את כח נשמתו. הגברת הכרת נשמתו של האדם יוצרת שהאדם יכיר כיצד
כל עם ישראל מאוחד. רק הגופים מחולקים, זאת לעומת הנשמות ששורשם הוא
אחד.

141
הרב באורות התחיה מבאר כיצד האומה כולה מכירה במעלתם של הצדיקים
המשפיעים על האומה, וכך כותב הרב.
אורות התחיה פסקה ד'.
-
... הרוחניות החיובית כבר היא מתפלשת באומה מאיליה, ע"פ סגולתה
הפנימית, ע"י הארת אלה היחידים, שהם שלוחי צבור, ונושאים הם בלבבם
את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם. הם מכירים כי סגולתם העליונה
היא האוצר הקבוצי של כללות האומה, והאומה מכרת בהם את המקום
המכובד לנכס
יה היותר יקרים, ועל כן היא מכבדתם ומתיראה מהם יראת הרוממות...
הרב מבאר שישנה רוחניות חיובית שמופיעה באומה. הרוחניות הזאת באה על
ידי הארת יחידים שהם שליחי ציבור. האומה כולה צריכה להכיר כיצד השליחים
האלה הם נותנים חיות רוחנית לאומה כולה. לכן האומה מכבדת את הצדיקים
היחידים האלה.
בפסקה שלנו הרב מבאר שההכרה הזאת צריכה ללכת ולהתרחב, עד שהמדע,
החכמה בעולם יכירו בצורה מוחשית כיצד ישנה השפעה של יחידים, צדיקים על
העולם כולו.
ונמצא שכל עדין וכל טוב שנמצא בעולם בכללו מושפע הוא
מאוצר הטוב של החלק היותר טוב ומרומם קדוש ונעלה שבאנושיות-לפי יסוד
זה ניתן להבין כיצד החלקים הטובים שבעולם מושפעים מאוצר הטוב. אוצר
הטוב נמצא בחלק המרומם באנושות, החלק הזה נמצא אצל הנשמות הגדולות.
בתוך המציאות כולה ישנם אנשים שהם מיוחדים, אנשים אלה הם נושאים את
הטוב והעדינות שבעולם.
ממילא מובן שכל מה שיתאגד הצבור האנושי יותר אל אותם
המקורות
של החיים הרעננים והעדינים. משוקי טל החיים העליונים,
בחירי העולם, ישרי לבב, הצדיקים והישרים, ככה יוסיפו אושר
וגדולת חיים-
כשמבינים שהטוב תלוי בנשמות הגדולות ממילא מובן שהציבור צריך להתאגד
ולהתאחד עם מקור החיים והרעננות. מקור החיים הם הצדיקים.
הרב ממשיך ומכנה את הצדיקים האלה במשוקי טל חיים, יש להם מעין השקה
כמו מקווה שמימיו קשורים ומחוברים אל המקור, כך הצדיקים מחוברים
למקום החיים העליונים. הצדיקים האלה הם בחירי העולם, ישרי לב וישרים,
משמעות הדבר שיש להם מעלות גם מצד הבחירה האלוקית, כביכול נבחרי
העולם, וגם מצד עבודתם הם ישרים בלבבם, צדיקים וישרים במעשיהם. ככל
שהציבור האנושי יתאחד ותאגד איתם, כך יתווסף בעולם אושר וגדולת חיים.

142
ומעליבה המחפירה המרירות בפנימיותם, החיים של הפגימות
את האדם, מצד חולשתו המוסרית, המחשכת את עיניו, וגורמת לו
להביט על כל העולם כולו במבט של יאוש מלא רוגז וקלון-הרב מתאר מציאות
וצורה שאנשים מסתכלים על העולם בייאוש ומרירות. יש הרואים את הפגמים
של החיים, ראיית הפגמים של החיים ממלאת אותם בייאוש ומברירות.
ההסתכלות הזאת נובעת מתוך חולשה מוסרית שגורמת החשכת עיניים של
האנשים. כשהאדם מתרחק מוסרית מהצדיקים, ממילא האדם רואהאת העולם
בצורה של יאושרוגז וקלון כלפי העולם כולו. הייאוש הוא הפוך מתכונת
הצדיקים, הצדיקים מלאי טוב, פועלים לגלות את הטוב. ניתוק מהצדיקים, גילוי
חולשה מוסרית מראה לעולם שהעולם לא מתוקן וממילא צריך להתייאש
מהעולם.
כל אלה הם
תוצאות הנתיקה, שמתנתק החלק הזבורי של האנושיות מהעידית
שבו-ההופעה של הייאוש נובעת מהניתוק של הרשעים מהצדיקים.
הרב מכנה את הרשעים בכינוי של זיבורית, כמו קרקע שהיא נחשבת הקרקע
הגרועה. זאת לעומת הצדיקים שהם נחשבים העידית, היינו הקרקע המשובחת
ביותר.
במידה שהיה חיבור בין הרשעים לצדיקים, הצדיקים היו מצליחים להשפיע על
הרשעים לגלות תקווה, להתרחק מהייאוש.
מלאי ייאוש. חלק נראה שגם היום אפשר לראות קבוצות בחברה הישראלית
מלאי ייאוש מעצמם, מהחיים הקשים שהם חווים. ויש שהם מלאי ייאוש
מהאומה כולה, אנשים מלאי ייאוש שלא רואים את האידיאל אליו אפשר
להמשיך לצעוד. החיבור של נשמות גדולות לאנשים חסרי תקווה, לאנשים שהם
הזיבורית, החיבור הזה מביא תקווה ומרחיק את הייאוש והפסימיות.וימים באים, שתשים הדימוקרטיה אל לבה, שאושר הכלל כולו
תלוי
בהדבקות הטהורה שיתדבק
ההמון בכללו לאצילי הרוח, וע"פ
מדה זו יתרחבו חוגי הזכיות של הראשונים, וחייהם יתמלאו ענין-הרב מבאר שיש
כאן תהליך שהעולם צריך לעבור. כעת העולם הדמוקרטי מתעסק בעיקר בזכויות
של הפרט. כל אחד ואחד עומד בפני עצמו, הכלליות לא באה לידי ביטוי. אבל
העולם צריך להתקדם לקראת ימים בהם הצד הדמוקרטי יכיר את הערך של
הדבקות. בעצם בדבקות בצדיקים כביכול נותנים יתרון ומעלה מיוחדת דווקא
לצדיק. יש כאן חידוש ופעולה שהיא קצת הפוכה מהתפיסה הרגילה של
ההתנהגות הדמוקרטית.
הרב מוסיף למרות שבתחילה זה נראה נוגד, אבל באמת גם הראשונים, היינו גם
התפיסה הדמוקרטית תרוויח מההנהגה הזאת. כשדבקים ומרוממים משהו יש
חשש שהזכויות של הפרט יפגעו, הרב מסביר בדיוק הפוך, חוגי הזכויות של

143
הראשונים, היינו של הפרט יתרחבו. הפרט ירוויח מהדבקות והביטול לאנשים
גדולים כאלה. הסיבה שהזכויות יתרחבו כיון שהחיים כולם יתרחבו, החיים
כולם יתמלאו עניין וחיות.
מובן הדבר, שאצילות הרוח אינה תלויה במצב מיוחד של
הקנינים
המוסכמים-הרב כל הפסקה מתעסק בפעולה ובהשפעה שמשפיעות הנשמות
הגדולות. כעת הרב מסביר שהגדלות של אותם נשמות אינה תלויה בקניין או
לימוד מסויים שהנשמות האלה קונות ולומדות. המצב של הנשמות הגדולות הוא
קניין פנימי שהם קיבלו מעין רוח ממרום. הנשמות האלה מקבלות אצילות
רוחנית לא לפי עמלם הקנייני, אלא שפע רוחני שמגיע מאליו.
אבל בכ"ז תלויה היא הרבה בכשרונות, ובבחירה
היוצאת אל הפועל ע"י שימת לבב לעיבודו של הצד המוסרי בפרט
שכאדם, וצדו הרוחני בכלל-
הדרך שהנשמות הגדולות פועלות ומתגדלות זה נעשה על ידי כשרון שהנשמה
הזאת נולדת איתה. כמו כן לא מספיק הכשרון אלא צריך את הבחירה האלוקית.
הקב"ה בוחר נשמות מסויימות לגלות דברים מיוחדים לדור כולו.
הבחירה צריכה לבוא לידי מימוש כשהאדם בעל הנשמה הגדולה יפעל לשים לב
לרוממות המוסרית שהנשמה הגדולה שלו מביאה לעולם. כשהאדם ירומם את
השקפתו המוסרית, אל הצד הרוחני שלו, אז הנשמה הגדולה שלו תוכל להשפיע.
ביחד עם התאמתו הגדולה של היחיד אל
הציבור הגדול. שהוא עצם מעצמיו, וקישורו החי עם הטבע הכללי,
שהוא נשוא בחיקו-הבחירה
האלוקית, הפיתוח המוסרי הרוחני האישי זה מספיק לנשמות הגדולות כדי
שיוכלו להופיע. מה שצריך זה שהנשמות הגדולות האלה יתקשרו עם הציבור
כולו. הגדול היחיד צריך להתקשר אל הציבור הגדול. מעלת הנשמה הגדולה שהיא
מקושרת אל הכלל.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הנשמה הגדולה כך.
קובץ א' פסקה רג.
-
הנשמות הגדולות הנן מרגישות בעומק הוייתן שהן שייכות לכל המציאות,
וקל וחומר לכל הבריות שתחת חוג ההכרה שלהן, וקל וחומר לכל אדם. ...
במקור זה הרב מסביר שהנשמות הגדולות הם מרגישות כיצד הם שייכות לכל
המציאות. הם לא נשמה פרטית, אלא נשמה שכל מהותה היא להשפיעה על
המציאות כולה.
ההרגשה הזאת יוצרת רצון לגלות אלוקות והשפעה על כל העולם כולו, וכך כותב
הרב.
קובץ א' פסקה קפז.

144
-
הנשמות הגדולות מוכנות הן שיהיה זורח בפנימיותן חזות הכל, מהשאיפה
היותר טהורה ורוממה והיותר כללית בהקיפה, עד ההשתלשלות היותר
רחוקה וזעירה שבפרטי פעולותיהן. חפצות הן שהאור הגדול יהיה מלא כל.
...
במקור זה מסביר הרב שהנשמות הגדולות הם רוצות שבתוכם יזרח חזות הכל.
הם רוצים שדרכם יופיע שפע ורוממות כללית. הרוממות הזאת צרכה להשפיע על
הבריאה כולה. הנשמות הגדולות רוצים לגלות אלוקות גם בחלקים הרחוקים,
גם בהופעות הזעירות. לגלות כיצד בכל דבר יש אור כללי.
הרב מסביר שהחיבור לכלל הוא ממש חלק מעצמותם של הנשמות האלה.
הקישור החי, קישור שבא לידי ביטוי בכל מהלך חייהם של הנשמות הגדולות, זה
עצמו נשוא בחיקם של הנשמות הגדולות.
אבל כל אלה הנם רק בתור שלבים לסולם אשר ראשו מגיע
השמימה
, אשר עליו יעלו מלאכי אלהים, גדולי הנשמה, שהם
נושאים במרחב אישיותם את נשמת כל היצורים, שיש להם עמם
זיקוק של אחוה
ואחדות, באיזה צד ואפן שהוא-הקישור לכלל הוא כמו שלבים לסולם. העולם
כולו צריך למצוא את הדרך להתרומם. הסולם שמרומם את העולם כולו הוא
עבודת הצדיק שהוא בעצמו מרומם, ועבודתו הוא למען הכלל. הרב ממשיל את
העבודה הזאת לחלומו של יעקב, וכך מובא בפסוקים.
בראשית פרק כח פסוק יב
-
וַָּֽ֣יַחֲֹלָ֗ם וְהנֵֶ֤ה סֻּלם ֙ מֻּצ֣ב אִַ֔רְצה וְרֹאשָ֖ו מַג֣יע ַ הַשמֶ֑יְמה
וְהנֵה ֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱֹלהִ֔ים
עֹלִּ֥ים וְיֹרְדָ֖ים בּֽו:
בחלום יעקב רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם שמגיע עד השמיים. הרב כאן
ממשיל את העבודה הזאת, את הסולם כמקום בו המלאכים הם בעלי הנשמות
הגדולות. הנשמות האלה המלאכים האלה לא עולים רק בשביל עצמם. העליה
שהם עולים היא מתוך נשיאת הנשמות של כל היצורים. הרב מדגיש שעיקר
הפעולה של העליה והסולם היא במי שמקושר לצדיק בקשר של החווה ואחדות
בכל מד ואופן שיהיה. כאן הרב מדגיש שהדבקות בצדיק יכולה להופיע בכל מיני
צורות, זה יכול להופיע בצורה של לימוד תורתו של הצדיק, זה יכול להופיע בצורה
של שימוש ועזרה לצדיק. כל קשר וכל אופן של קישור גורם שהצדיק בעלייתו
מרומם את כל המקושרים אליו.
וכפי המדה שהאחדות
הזאת מתגדלת היא ומתבלטת ביותר, וקובעת את מרכזה כמעמקי
החיים, בה מתעלה היא הנשמה הכללית והפרטית של ההמון כולו,
החש את נחל עדניו, בתפארת גדוליו, שרי קדשו, ואשיות כבודו-הדרך של הנשמה הגדולה להשפיע ולהעלות את כולם בסולם שראשו מגיע

145
השמיימה, הדבר תלוי בגילוי ריבוי האחדות. ככל שהאחדות של הצדיק עם
ההמון תופיע כמרכז החיים, בעומק החיים, כך הנשמה הכללית והפרטית
תתעלה. הרב כאן משליך את האחריות לגילוי האחדות הזאת גם על הפרט וגם
על הכלל. כל מי שחש את האחדות הזאת יוכל לחוש את נחל העדן והתפארתשל
הקודש. אשיות כבודו היינו חוזק כבודו כבודו של הצדיק.

146
פסקה לא'הצדיק מחיה הדורות75
(עמוד תסז')
צדיקים
גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן
בתוכם. ולפעמים
אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות,
מפני שהקדושה
העליונה המופעת
עליהם היא מבקשת את
התפשטותה. וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית
לבבם היא תפלה, וכל תנועתם
היא מצוה.
והאור הפנימי העליון, החבוי וגם מתגלה בכל אלה, הוא מחיה
את כל התורה, וכל התפלה, וכל המצות של כל דורם,
ולפעמים של כמה וכמה
דורות, שלפניהם ושלאחריהם, אמרו צדיק כי טוב.
נושא הפסקה-צדיקים גדולים צריכים להכיר אור ה' ולפעמים מרוב אור אינם
יכולים לעסוק במצוות.
ביאור הפסקה-
צדיקים גדולים צריכים לדעת ולהכיר את אור ד' השוכן
בתוכם-הרב
ממשיך לתאר את האור הגדול שנמצא אצל הצדיקים. אומנם במהלך הפסקה
הרב יסביר כיצד האור הזה לפעמים מפריע לצדיק בעבודת ה' הפשוטה, בקיום
המצוות. אבל קודם להפרעה הצדיק צריך להכיר שבאמת בתוכו ישנו אור גדול,
אור ששוכן בתוכו. הכרת האור הנמצא בפנים נותנת לצדיק הסברומעין לימוד
זכות על ההרגשה שמפריע לו לקיים את המצוות. ההסבר הזה לא רק יהיה לימוד
זכות, אלא ההסבר הזה בהמשך גם יעזור לצדיק להתמודד עם הקושי בצורה
נכונה.ולפעמים אינם יכולים לעסוק בתורה ולא בתפלה, ולא במצות,
מפני
שהקדושה העליונה המופעת
עליהם היא מבקשת את
התפשטותה-הרב
מתאר מציאות שהצדיקים הגדולים מרוב קדושה עליונה שמופיעה עליהם, אינם
יכולים לעסוק בתורה תפילה ומצוות. בזמן שישנה הופעת קדושה עליונה,
הצדיקים מרגישים שכל עיסוק של מצוות וכדומה הוא מעין הקטנה לאור
האלוקי העליון.
הרב בכמה מקומות מתאר את ההרגשה הזאת, ישנם מקומות שהרב כותב שאת
ההרגשה הזאת הוא מרגיש בעצמו, וכך כותב הרב בשמונה קבצים.
קובץ ג' פסקה רכב.
75מקור הפסקה, שמונה קבצים קובץ ח' פסקה עו'.

147
-
מי יודע את עומק צערי, ומי יוכל לשערו. הנני כלוא במצרים רבים, בגבולים
שונים, ורוחי שואף למרחבים נשאים. צמאה נפשי לאלהים. אור האצילות
הוא חיי רוחי. אמונת אלהים גדולה, בלא שום מעצור טבעי, הגיוני, נמוסי,
מוסרי, הוא משוש חיי. כל מה שהוא מוגדר, הרי הוא חולין לגב
י הקודש
העליון, אשר אותו אנכי מבקש. חולת אהבה אני. מה קשה לי הלימוד, מה
קשה עלי ההסתגלות אל הפרטים. הימים אני אוהב, השיטות השמימיות,
להן אני מתגעגע. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
הרב מתאר עומק צער שיש לו. הצער נובע מההרגשה כיצד הוא מלא צמאון
לאלוקים, והוא מרגיש שהוא כלוא בתוך מיצרים. הרב מתאר שהמיצרים הם גם
בתוך הלימוד, בתוך הפרטים. הרב מחפש בתוך העיסוק בפרטים מרגיש צער של
געגוע, געגוע לאור יותר עליון.
במקום נוסף הרב מתאר שהוא מחפש עיצה, כיצד להרגיש תענוג בעיסוק
בפרטים, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה כד.
-
צריך אני לעצה, שאותה השמחה וקורת הרוח שאני מרגיש בשיטת
מחשבותי הרוחניות, ובעסק הדיעות והנסתרות, תהיה עמדי גם בעת עשיית
המצוות המעשיות והתפילה, ובעת העסק בגופי התורה הנגלית.
במקור זה הרב מציג שישנו פער הרגשת השמחה וקורת הרוח בעיסוק הרוחני,
לעומת ההרגשה בעשיית מצוות, תפילה ועיסוק בתורה הגלויה. הרב מציג
שכביכול עיקר הקושי הוא בעיסוק בחלק הגלוי והמעשי, זאת לעומת החלק
הפנימי הנסתר.
וכל שיחתם אז באמת היא תורה, וכל חפציהם ונטיית
לבבם היא תפלה,
וכל תנועתם היא מצוה-הרב מסביר שלב ראשון בהכרת כוחם של הצדיקים
צריך להכיר כיצד למרות שהם לא ממש מסוגלים לקיים מצוות מעשיות וכדומה,
בכל זאת הם מגלים קדושה ודבקות. גילוי הקדושה והדבקות נעשה על ידי כל
מהלך חייהם. הדיבור הרגיל שלהם, הרגשת החפץ שלהם והתנועות שלהם.
ההבנה שדיבור יכול להיות כמו תורה מצאנו בחז"ל לגבי שיחתם של תלמידי
חכמים וכך מובא בגמ'.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כא עמוד ב
-
אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד
-
שנאמר ועלהו
לא יבול.
הגמ' דורשת על הפסוק ועלהו לא יבול, אפילו דיבורי החול של שהצדיק נמשל
לעלה. כמו עלה שלא נובל שיש לו משמעות, כך שיחת תלמידי חכמים יש לה

148
משמעות. אומנם בגמ' המשמעות שצריך לימוד, אבל הרב מסביר בעומק
שהכוונה מצד התלמיד חכם. היינו התלמיד חכם עצמו יש לו עומק בכל דיבור
ודיבור שהוא מדבר הוא מגלה לימוד תורה.
הרב מוסיף כאן לא רק הדיבור, אלא עצם החפץ לקדושה הוא נחשב כמו תפילה.
למרות שבפועל אין כאן תפילה ממשית, עצם הרצון הדבר פועל כמו תפילה. וכן
תנועה, נראה שהכוונה עיסוקי החול של הצדיק, כל עיסוק בענייני חול אצל
הצדיק יש לו משמעות של מצווה.
והאור הפנימי העליון, החבוי וגם מתגלה בכל אלה, הוא מחיה
את כל התורה, וכל התפלה, וכל המצות של כל דורם,
ולפעמים של כמה וכמה
דורות, שלפניהם ושלאחריהם, אמרו צדיק כי טוב-הרב מסביר שאותו אור
פנימי שנמצא בתוך הצדיק, האור הזה מתגלה בכל הליכות חייהם של הצדיקים
הליכות שלאו דווקא באות לידי ביטוי בתורה ומצוות. אותו אור פנימי, אור
החבוי בתוך החלקים האלה הוא פועל לא רק על הצדיק עצמו אלא על הדור כולו.
הרב מרחיב ומסביר שלפעמים אורו החבוי שנמצא אצל הצדיק משפיע גם על
דורות אחרים, דורות שלפניו ודורות שלאחריו.
כשהאדם מבין שיש כאן אור ששייך לכלל, אור ששייך לכלליות של דורות לפניו
ולאחריו ממילא הצדיק יכול יותר להבין למה קשה לו לקיים מצוות. כמו כן
בצורה כזאת הצדיק יודע שהפעולות שהוא בכל זאת עושה הפעולות האלה יש
להם משמעות עליונה. אומנם נראה שהרב שמדגיש שיש כאן הארהשל כללית,
הדבר משפיע על הצדיק לנסות למצוא גם בפרטיות את הכלליות. יסוד זה מבואר
בדברי הרב בספרו לנבוכי הדור.
נבוכי הדור פרק מז'.
-
לפעמים, יהיה כח המוסר של איזה איש כל כך גדול רחב ונשגב מצד
פרטיותו
,
עד שפרטיות המצות יהיו נראים כמעכבים אותו משאיפתו הרחבה
,
ואז צריך הוא לצרף את הרוממה שבשאיפות שהיא טובת הכלל
כולו, וימצא טוב טעם ודעת לכל דבר בפרט. וזהו יסוד הסקירה הקודמת
למצות
–
'בשם כל ישראל
במקור זה מסביר הרב שלפעמים הצדיק מרגיש שיש לו מוסריות רחבה כל כך,
המוסריות הזאת נותנת לאדם הרגשה כאילו המצוות הפרטיות מעכבות אותו
מהשאיפה המוסרית הרחבה. בשביל זה האדם צריך למצוא הארה בכל פרט,
לעמול בשביל לגלות כיצד כל מצווה ומצווה היא קשורה לכלל ישראל. העבודה
הזאת נותנת מקום גם לקיום מצוות פרטיות. בצורה כזאת אפשר שזה מה שהרב
מדגיש בסוף הפסקה שלנו, כיון שהאדם מכיר שהאור שלו נובע מהארה גדולה,
ממילא אפשר לנסות למצוא גם בפרטי המצוות את הארה הכללית.
הרב מסיים את הפסקה בפסוק מספר ישעיה.

149
ישעיהו פרק ג פסוק י
-
אמְר ִּּ֥ו צַדָ֖יק כי־טֶ֑וב כּֽי־פְרִּ֥י מַעַלְלֵיהֶָּ֖ם יֹאכֵּֽלּו:
נראה שהרב מביא את הפסוק הזה, בשביל להסביר כיצד הצדיק צריך להכיר את
כוחו. להכיר ולהגיד לצדיק שהוא בעצמו טוב. מעצם זה שהוא טוב ממילא הוא
יכול להכיר את פרי מעלליו.

150
פסקהלב76
(עמוד תסח')
איני
יכול לזוז מהדבקות האלהית ועל כן אני מחויב
להשתדל שאראה את האור האלהי ונועמו, בכל מילי דרשות, בכל
דבור ובכל מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים, וקל וחומר
להרגיש את גילוי האור
העליון, דרך צנורות האמת והצדק, בכל התורה
כולה, גם בפשטיה,
ובהויות
ההלכתיות והפלפולים. וזהו הטעם מה
שאני נוטה תמיד לצדד את הפלפול באופן ההגיון הרעיוני, שיש בו גם
כן רגש הלב.
והכל הוא מתוך הנטיה הפנימית, שאני חפץ בכל לב, שהאור
האלהי בתענוגו ואורו יהיה מגולה לכל, ושהכל יתעדנו ויתענגו בו.
והנני צריך אימוץ תמידי, שלא לזוז ממעלה זו, ולהרבות את
אורה, ולסול יפה את מסילתה, ולהכליל את כל דרכי הלימוד וההנהגה
כדרך כללי זה, שהוא אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום.
ההתאמצות של ההדרכה בחלק התורה העצמי, שהנטיה
הנשמתית
מסייעה לה, היא הדרך היותר בטוחה של הכיוון לשורש
הנשמה,
והנהלתה באורח הראוי לה. ואף על פי שהעולם כולו נדמה לו
שאין לו
שייכות לזה כלל, מכל מקום יש בתוכיות הלב נטיה להאיר אור
באותה הנקודה שהרגש עם השכל וכל כח החיים מתחברים בו.
אמנם כדי להאיר את האור יפה, כדי שיעשה את פעולתו באמת,
צריך
לשוב בתשובה גמורה מאהבה, ולפי גודל מעלת התשובה יתגדל
כח ההשפעה על העולם כולו. ודרך התשובה צריך להיות בכל,
כמעשים,
ובמדות, בדיבור ובמחשבה.
ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה
על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת
ושמחה, ובטחון
ועומק אמונה.
נושא הפסקה-הרצון לדבקות מחייב לראות גילוי אלוקות בלימוד ובכל המעשים
כולם.
ביאור הפסקה-
76לפסקה זאת הרב הנזיר לא נתן כותרת.מקור הפסקה שמונה קבצים קובץ א' פסקה תתכא.

151
איני יכול לזוז מהדבקות האלהית ועל כן אני מחויב
להשתדל שאראה את האור האלהי ונועמו, בכל מילי דרשות, בכל
דבור ובכל מעשה ותנועה, בין של עצמי בין של אחרים-הרב הנזיר סידר את הפסקה הזאת
כפסקה החותמת את המאמר של הדבקות הכללית. בסוף המאמר הרב הנזיר
תיאר את הדבקות של הצדיקים. לפסקה הזאת הרב הנזיר לא נתן כותרת, אולי
הסיבה כיון שהיא כולה מלאה דבקות לכן נתינת הכותרת מגבילה את תחושת
הדבקות. המיוחד בפסקה הזאת שהרב מתאר תחושות שהוא חש בעצמו. ראוי
לציין שבשמונה קבצים ישנם לא מעט פסקאות שהרב מדבר על עצמו, בכל זאת
באורות הקודש הפסקאות האלה נדירות מאד.
הרב מתאר כיצד הוא בעצמו חווה רצון לדבקות, הרב מתאר שהוא בעצמו אינו
יכול לזוז מדבקות אלוקית. כיון שהרב חי את הדבקות בצורה תמידית, לכן הדרך
שלו להמשיך את החיים לצד הדבקות, זה למצוא את האור האלוקי בכל
המעשים, גם בענייני הרשות. הכרת האור האלוקי בכל מרחבי החיים, בכל דיבור
בכל מעשה ובכל תנועה, זה הדרך להמשיך את הדבקות האלוקית במהלך כל
החיים.
הרב מחדש שראיית האור האלוקי באה לידי ביטוי לא רק בחוויה האישית שלו,
אלא גם כלפי אחרים. הרב מצליח למצוא אור אלוקי גם בדיבורים של אנשים
אחרים. [אפשר להוסיף שזה שהרב מוצא גילוי דבקות וגילויי אלוקות בדיבורים
של אחרים, זה נובע מתוך האחריות שהצדיק מרגיש כלפי הסביבה כולה.
ההסתכלות הזאת מרוממת את המציאות כולה, מרוממת את כל האנשים
שסביבו.]
המושג דבקות מביא לידי ביטוי את האידיאל של התענגות על הקב"ה. הרי
התענוג הוא הצד הגלוי של הרצון לדבקות. כמשל לאדם האוהב אשה, אדם כזה
רוצה לדבוק בה, אומנם הדבקות הזאת נובעת מרצון לתענוג, מתוך הרגשת עונג
פנימי.
הרמב"ם בהלכות תשובה מתאר ומשווה בין אהבת ה' לאהבת איש ואשה, וכך
כותב הרמב"ם.
רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ג
-
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה
מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה
חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד
בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת
ה' בלב אוה
ביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא
ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא
לענין זה.

152
במקור זה מסביר הרמב"ם כיצד האהבה הזאת היא ממלאת את האדם בכל זמן
וזמן. בדיוק כמו אדם שמקבל חיות בזמן שהוא חושב על אשה, בצורה כזאת הוא
מרגיש חיות גם באכילה ושתיה. כנמשל לזה, כך הדבקות בקב"ה. בצורה כזאת
האדם יכול להיות חולה אהבה כלפי הקב"ה.
הרב בשמונה קבצים מתעסק בחווית התענוג ובמורכבות של התענוג ביחס לדברי
הרמח"ל שמטרת כל הבריאה היא להגיע לתענוג, וכך כותב הרב.
קובץ ו' פסקה רב. (אורות הקודש ח"ג עמ' קסז')
-
כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא
נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי
ועידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס
ואהבת
התענוג שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובות
הנאה. אמנם, זהו גורל העולם והאדם ... יתברר לו אמנם אחר כך, שמושג
תענוג זה של התענגות על ד', הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר
טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מוע
טת
בשאיפת הלב הטהור, בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו
רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס. באים אנו
להלן, רואים אנו, שכשתעמיק עוד ביותר תראה שהתכלית האמיתית היא
הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני
אדם
לטוב אינו אלא הבל
ושוא נתעה...
הרב מתאר כיצד בהתעלות נכונה האדם יכול להכיר שהתענוג והרצון לדבקות
הוא אינו רצון אגואיסטי. הרצון לתענוג הוא רצון עליון, הוא רצון שהוא מטרת
הבריאה. שאיפת התענוג, הרגשת התענוג היא הבסיס למה שהרב כותב כאן שהוא
אינו יכול לזוז מהדבקות האלוקית. הרב בפסקה שלנו מתאר את דברי הרמב"ם
כיון הדבקות, האהבה הזאת ממלאת את כל ישותו ואת כל חייו.
מילוי הדבקות בכל ענייני הרשות בכל מילי דעלמא נובעת מהבנה יסודית שבאמת
בכל הבריאה כולה, ישנם הארות רוחניות, הארות של אלוקות. ההבנה הזאת
יוצרת שהאדם יכול לדבוק בה' בכל גילוי וגילוי של כוחות החיים.
וקל וחומר
להרגיש את גילוי האור העליון, דרך צנורות האמת והצדק,
בכל התורה
כולה, גם בפשטיה, ובהויות ההלכתיות והפלפולים-אם הרב
שואף ומצליח לגלות דבקות בכל ענייני הרשות וודאי שאפשר לעשות כאן קל
וחומר שהרב מצליח למצוא דבקות בתורה עצמה. ראיית האלוקות בתורה באה
לידי ביטוי לא רק בלימוד הקבלה, אלא גם בפשטי התורה, גם בהוויות, בהלכות
ובפלפולים.
הרב באורות התורה מסביר כיצד אפשר למצוא דבקות בכל ענייני התורה וכך
כותב הרב.

153
אורות התורה פרק ב' פסקה
ב.
-
עיקר למוד תורה לשמה, בענינים הרוחניים מתקיים
הדבר כפשוטו, כי קרבת ד' ורוממות הקדושה גלויה בהם,
והאדם מתרומם על ידם, ובענינים המעשיים צריכים להבין
שהם כולם סעיפים ולבושים של אור היושר והצדק האלהי,
ובתוך כל הפרטים יחד נמצאת הנשמה האלהית של שכלול
העולם, בחיים
בחומר ורוח, בחברה וביחיד, וממילא נוקב
האור ויורד ג"כ בכל פרט ופרט. וכיון שרגש הלב והשכל
הפנימי נתון להארה
האלהית הכללית, המסתתרת בכל
המון הלמודים המעשיים, מתהוה עי"ז גילוי פנימי בכל פרט
ופרט, שיוצא לאור לפי כשרון רוחו של כל אחד...
בפסקה זאת הרב מסביר את עומק שיטת הסוברים שעיקר לימוד התורה הוא
בשביל הדבקות. הרב מסביר שהרגשת הדבקות מרגישים בעניינים הרוחניים
בצורה פשוטה. אומנם גם בתורת ה'נגלה' גם בדברים הגלויים אפשר למצוא את
האור האלוקי. בדברים הגלויים הם מעין לבושים לאור פנימי. הלבושהזה מלביש
פרטי אלוקות שנמצאים בכל פרט ופרט. האדם בלימוד תורתו צריך לנסות
למצוא את האור האלוקי המוחבא בתוך הפרטים.
וזהו הטעם מה
שאני נוטה תמיד לצדד את הפלפול באופן ההגיון
הרעיוני, שיש בו גם
כן רגש הלב-מתוך ההרגשה הזאת הרב מסביר שהדבר
משפיע גם על הצורה בה הוא לומד את התורה. הרב מסביר ששיטת הלימוד שלו,
היא לא להביא סתם פלפול. הרב מצדד להביא בתוך הפלפול גם רעיון רוחני, רעיון
מופשט שמביא לידי ביטוי את הרגש ואת הלב. ביטוי של הרגש והלב על גבי השכל
זה החלק שמגלה את האלוקות שנמצאת בתוך הפרטים, בתוך התורה עצמה.
גילוי הרגש והלב בתוך התורה, זה מימוש של הרצון לדבקות.
באורות התורה בהמשך הפסקה שהבאנו לעיל הרב כותב כך.
אורות התורה פרק ב' פסקה ב'
-
... לפעמים
מתרחב הרעיון ומתגלם עד שאפשר ג"כ לבטא ולבאר את
ניצוץ האור האלהי, שנתפס באיזה מן הפרטים, וברוממות
מעלה בכל הפרטים,
ולפעמים מתגלה הדבר רק בתור
התנוצצות עדינה בחדרי הלב, אבל מ"מ
היא מעלה את
הנשמה למצב נעלה, שהחיים כולם מזדככים על ידה...
במקור זה הרב מסביר כיצד לפעמים בלימוד מצליחים למצוא את האור האלוקי
שנמצא בתוך הפרטים, ולפעמים מרגישים את האור הזה, אבל לא יודעים לבטא
את הדברים ממש במילים. בכל מקרה הרב דרך לימודו היא לנסות לגלות את
האור הזה. לכן דרכו של הרב היא לצדד, לנסות למצוא אור שנמצא בתוך הפלפול,
רעיון שאפשר לגלות אותו במילים, ודרך אותם מילים לגלות את האלוקות
שנמצאת בתוך הרעיון ובתוך הפלפול.

154
והכל הוא מתוך הנטיה הפנימית, שאני חפץ בכל לב, שהאור
האלהי בתענוגו ואורו יהיה מגולה לכל, ושהכל יתעדנו ויתענגו בו-הרצון לדבקות
אינו מופיע כרצון פרטי שהרב רוצה שהדבקות תופיע רק בו. הרצון לדבקות הוא
רצון שהאור האלוקי יופיע בעולם כולו. רצון שהאור הזה יהיה מגולה לכולם. כמו
אדם שמכיר איזה דבר טוב שרוצה להביא לכולם מהטוב הזה. כמו אדם שנמצא
במקום אור גדול והוא קורא ומנסה להביא לכולם את האור הגדול הזה. זה חפץ
שאינו נובע מחווית דבקות אישית, זה רגש שנובע מתוך אחריות לאור עצמו,
מתוך אחריות וקרבה לאלוקות, מצד שני הרגש הזה נובע מתוך קישור לכלל כולו,
לעולם כולו.
ההבנה הזאת היא חלק מהתשובה לשאלה, הרי עונד ותענוג זה מעין רצון
אגואסיטי. כאן שהרב מסביר שהוא רוצה שכולם יהיו קשורים לאור הזה, הדבר
מוכיח שזה אינו דבר פרטי אישי, זה הכרה כללית, שכך ההופעה האלוקית צריכה
להופיע. הרב בשמונה קבצים מתאר את מקום ההכרה של התענוג.
קובץ ג' פסקה רצ.
-
כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית. לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה,
חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי, לא מפני הנאת העונג
שבו, כי אם מצד שכך צריך להיות, מצד שאך זהו המעמד של המציאות,
משום שזה הוא תוכן החיים. והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית
בקול
גדול, אור אלהים הבו לי, תענוג אל חי ושעשועו...
במקור זה הרב מתאר מלחמה, מלחמה בה הרב נלחם בשביל לגלות את העריגה
הזאת בכל החיים. הרצון למלחמה הזאת אינו נובע מעונג פרטי, זה נובע מתוך
הכרה שכך המציאות צריכה להיות. הכרה שזה סדר החיים הנכון. ההכרה הזאת
היא מסבירה את עומק דבריו של הרב כאן בפסקה שהרב מסביר שהוא חפץ
שהאור הזה יופיע בעולם כולו.
והנני צריך אימוץ תמידי, שלא לזוז ממעלה זו, ולהרבות את
אורה, ולסול יפה את מסילתה, ולהכליל את כל דרכי הלימוד וההנהגה
כדרך כללי זה, שהוא אורח צדיקים ההולך ואור עד נכון היום-הרב מסביר שצריך המון
אימוץ, המון כוחות כדי לא לזוז מהרצון הזה. העולם בטבעו מסתיר ומכסה את
הגילוי הזה. בשביל זה צריך להרבות בחוזק תמידי, להרבות חיבור אל האור.
למצוא מסילות כיצד להכליל בכל דרכי הלימוד ובכל ההנהגה מסילות להביא את
האור הזה לידי גילוי.
נראה שהרצון למצוא מסילות, זה לא רק רצון פרטי, אלא הבנה שצריך ללמד את
העולם למצוא את המסילות האלה. הרצון הזה הוא היסוד לכתיבת הפסקאות
של הרב בעצמו, זה הרצון להעמיד תלמידים שימשיכו את גילוי האור הזה.
ההבנה שלא מספיק שהרב בעצמו חי את האור הזה, לא מספיק שהרב מגלה כעת

155
לעולם את האור הזה. צריך לבנות מסילות, ממש לבנות דרך ברורה כיצד להגיע
לאור הזה77.
הרב מחזק את דבריו בפסוק מספר משלי.
משלי פרק ד פסוק יח
-
וְאֹ֣רַח צַַ֭דיק ים כְא֣ור נֶֹ֑ג ַּה הול ְִֵּ֥ך ו֝אָ֗ור עַד־נְכִּ֥ון הַיּֽום:
פסוק זה מתאר אורח, היינו מסילה, שביל רחב. השביל הזה מסוגל להביא אור
גדול, עד נכון היום, היינו עד הארה גדולה כמו בצהרי היום. המטרה היא להביא
לעולם גילוי ברור כמו צהרי היום של הארה האלוקית שנמצאת בעולם.
ההתאמצות של ההדרכה בחלק התורה העצמי, שהנטיה
הנשמתית
מסייעה לה, היא הדרך היותר בטוחה של הכיוון לשורש
הנשמה,
והנהלתה באורח הראוי לה-הרב מטווה דרך כיצד אפשר לסלול את המסילה
הזאת. הדרך היא להתאמצות שהאדם יתאמץ לגלות את חלקו העצמי בתורה.
יש בתורה חלקים הקשורים לנטיה הנשמתית של כל אדם ואדם. הדרך הבטוחה
היא לגלות את האור האלוקי דרך התורה. אומנם בשביל זה לא מספיק לימוד
תורה רגיל, צריך שהאדםילמד את לימוד התורה דרך שורש נשמתו. בצורה כזאת
האדם ירגיש את הרגשת הנשמה שמתגלה בזכות התורה שמאירה את הנשמה
הפרטית של האדם.
אפשר שהרב כאן מסביר שזה מתאים רק לגילוי שורש נשמתו הפרטי, שדרך
חיבור התורה לשורש נשמתו הפרטית אפשר יהיה להביא אור ומסילה לעולם
כולו. אבל לענ"ד דברי הרב מכוונים לא רק אל עצמו, אלא לכל אחד ואחד. הרב
מביא כאן מסילה כללית, מי שרוצה לראות את האור האלוקי בעולם,מי שרוצה
להרגיש את הדברים צריך ללמוד את התורה מתוך חיפוש של השורש הנשמתי
הפרטי שלו. מתוך ניסיון לגלות את השורש הרוחני שנמצא בתוך התורה, אבל
שורש זה צריך להיות קשור לנקודה הפרטית הקיימת בנשמה האישית שלו.
מובא בספרים רבים שבתורה יש שישים ריבוא אותיות כנגד עם ישראל, והסיבה
כיון שלכל אחד ואחד ישנה אות מיוחדת בתורה. וכך מובא בספר חסד לאברהם.
חסד לאברהם (אזולאי מעיין ב' נהר כא')
-
...
ובכל
שמה ונשמה יש לה בחינה ידועה בתורה שא"א שתתגלה ע"י זולתו
אלא אותה הנשמה מגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו
77הדבר מזכיר את הבקשה שהרב הנזיר מבקש מהרב קוק למצוא דרך מסודרת לשיטתו, ובעצם
הרב מוסר לרב הנזיר את שמונת הקבצים, הרב מצווה על הרב הנזיר לסדר את הדברים בצורה
מסודרת. סידור הפסקאות באורות הקודש, זאת המלאכה שמטרתה היא לגלות לעולם כולו, למצוא
ולהביא מסילות לעולם כולו כיצד לראות את האור האלוקי.

156
אותם הסודות אין הקב"ה מגלה אותם לצדיקים כלל זולתי למשה רבינו
ע"ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה אלא שלא
ניתן לו רשות לגלותו כלל וזהו בכל ביתי נאמן הוא
...
במקור זה מסביר בעל החסד לאברהם שיש לכל נשמה בחינה מיוחדת בתורה.
הבחינה הזאת רק אותה נשמה יכולה לגלות. לפי דברים אלה ניתן להבין את דברי
הרב, הדרך שבא אפשר לגלות את האור האלוקי הוא נעשה דווקא דרך לימוד
תורה המחובר לנשמה המסוימת שלומדת את אותו דבר. כל נשמה ישלה שורש
אחר, הכרת השורש תוך כדי לימו דהתורה היא מביאה את המסילה לגילוי האור
האלוקי בעולם.
ואף על פי שהעולם כולו נדמה לו
שאין לו שייכות לזה כלל, מכל מקום יש בתוכיות הלב נטיה להאיר אור
באותה הנקודה שהרגש עם השכל וכל כח החיים מתחברים בו-הרב מודע למציאות של העולם. העולם כולו לא
מראה שייכות לאותה הארה. העולם כולו מראה כאילו אין לו שייכות להארה
הזאת. העולם כולו מרחיק את האדם מחיפוש האור הזה. בכל זאת הרב מדגיש
שבתוך המציאות כולה, בתוך תוכיות הלב ישנה נקודה שעומדת בשורש כל
המציאות, הנקודה הזאתהיא רוצה את גילוי האור הזה. הרב מסביר שהנקודה
הזאת היא השורש בו מתחברים השכל הרגש ביחד עם כל כוחות החיים של
האדם.אמנם כדי להאיר את האור יפה, כדי שיעשה את פעולתו באמת,
צריך
לשוב בתשובה גמורה מאהבה-הרב מסביר שכדי שהאדם יוכל להתעלות
מההרחקות. כדי שהאדם יוכל להכיר את הנקודה הפנימית הנמצאת בתוכיות
הלב, בשביל זה צריך את הארת התשובה.
הרב מסביר שמדובר כאן על תשובה מאהבה, כשישנה תשובה מאהבה יכול
להופיע הרצון לדבקות. תשובה מיראה היא אינה יכולה להוליד דבקות. דווקא
גילוי אהבה מרוממת את האדם למקום של גילוי הארה אלוקית בעולם.
ולפי גודל מעלת התשובה יתגדל
כח ההשפעה על העולם כולו. ודרך התשובה צריך להיות בכל,
כמעשים, ובמדות, בדיבור ובמחשבה-הרב
מסביר שככל שהארת התשובה תגדל כל ההשפעה על העולם תתרחב. יכולה
להיות תשובה קטנה שהיא תשפיע רק על גילוי המצוות, רק על פרטי המצוות.
אבל תשובה מאהבה יסודית ועליונה היא תבוא לידי גילוי גם במעשים גם במידות
גם בדיבור וגם במחשבה. כאן הרב חוזר לתחילת הפסקה, הרבהדגיש בתחילת
הפסקה שרצונו לגלות את הדבקות בכל סעיפי החיים, בכל מקום מקום. הדרך
להביא את העולם להגיע להרגשה הזאת, להכרה הזאת, היא דרך תשובה מאהבה
גדולה. כשהאדם ירצה לחזור בתשובה מאהבה גדולה, ממילא האדם יגלה את

157
הדבקות בכל סעיפי חייו. בצורה כזאת ההשפעה של האדם הזה תהייה השפעה
גדולה על העולם כולו.ומכל מקום אין לדחות כל נקודה טובה, וכל חלק מחלקי התשובה שעולה
על הלב, צריכים להזדרז ולהוציאו אל הפועל, בדעת
ושמחה, ובטחון
ועומק אמונה-למרות שישנה שאיפה לגילוי תשובה מאהבה עליונה, אסור
לדחות כל הרהורי תשובה. בסופו של דבר כל הרהור של תשובה, גם נקודה טובה
קטנה היא מביאה לאדם את הרגשת הדבקות האלוקית. כל חלק של תשובה
שהאדם מוציא אל הפועל זה משפיע. אומנם הדרך להוציא אל הפועל חייבת
להיות דרך שמחה ובטחון. תשובה שהיא נובעת מרפיון, תשובה שנובעת מפחד
בסופו של דבר היא לא יכולה לגלות את האור האלוקי בעולם. רק תשובה של
שמחה בטחון ואמונה היא יכולה להשפיע אור לעולם. מה שהרב הסביר שנקודה
טובה מועילה, זה בתנאי שזאת נקודה אמיתית פנימית. החידשו העיקרי גם היא
רק קטנה יש לה תועלת כיון שזאת נקודה קטנה מלאה איכות טובה. במקרה בו
התשובה תהייה מפחד וכדומה, תשובה מיראה, נראה שתשובה כזאת לא תוכל
להאיר לעולם.
כאן הרב מכניס יסוד ביכולת שלנו להשפיע על העולם, היכולת לתקן את העולם,
להביא אור לעולם, נצרכת לעבור דווקא דרך תשובה מאהבה. תשובה שמביאה
דעת שמחה בטחון ועומק אמוני.